א.

אנו אוהבים להסתכל בדיוקנה הרך והחינני של התינוקת ולהתבונן במאמציה הרחימאים לכבוש בכפיה התחתוניות את החלל ולמדוד בפסיעותיה האטיות והחרדות את השטח. גיל וחיל יאחזוּנוּ למראה המאבק של חמוקי גיווה הזעיר עם ענק יקום, המשקף כבמחזה את רזי החיים, הצומחים בקרבה, משל אנו מקשיבים למשק המלאך, המכה עליה בכנף ענוגה ואומר לה: גדלי, תינוקת, אוּצי, רוּצי ועשי חיל.

אוהבים להסתכל והלב נוקף. הכי מידה היא להביט ממושכות בפני אדם? לא, אין זו מידה. מבט המטייל על פרצוּף ונובר בו ובולש אותו משוּל לאורח לא-קרוּא הפורץ לבית. בפרצוף אדם מבוגר כך, שכלי-זינוֹ עליו להתגונן מפני הפולש הזר ולחסום בפני מבטיו את הדרך אל נשמתו על ידי המשכת צעיף ממקור הבינה היתרה ונסיון החיים על פניו, קל וחומר בתינוקת זו הניצבת לעיני הבריות בתום-מראיה ובחן-יושרה, כולה כמות שהיא, נאמנה ושקופה, ודעת אין בה עדיין לשנות כהרף עין טעם וארשת כנגד המבטים המשמשניים החודרים לתוך חדרי נפשה. ואם לא יחדור המבט לפנימיות-נפשה – כלום אין נפשיותה שפוכה על פניה?

כן, הלב נוקף, ועתים אף יבךְ מעט מעוצר צער ורחמים על התינוקת, העושה את ראשוני צעדיה על פני אדמתנו. רבים אומרים: אשרי הילד! וכי אי אפשר לומר באותה מידה, ואף ביתירה, אוי לילד? בתוך גן העדן של הילדות ערוך הגיהנום. אין הילד מצווה לטרוח על המזין והמחיה, אבל כמה רב עמלו בכל צעד ושעל, בכפותיו הקטנות הוא מבקש לחבוק את העולם הגדול. מה דל נשקו למלחמת החיים, ומה עצום כוח החיים הפורץ מתוכו. כמה סוער ובוער החשק לטעום הכול, לסגל לו כל חפץ ולקרוא עליו שלי, שלי, להשתלט על הכול. מפי התינוקת, מכל שיחה, שיגה ונוהגה למדים אנו איזה אוצר בלום של תשוקות הוא אדם זוטא. ילד מסוגל לחיות בשעה קטנה מנת-חיים, העשויה למלא יום שלם של מבוגר. יכול שהמבוגרים אינם חיים כלל את רוב ימיהם ושנותיהם. כדרך שהקורא בפעם המאה את הספר אינו מסוגל עוד להתפעל ממנו, אלא על פי הזכרון, כך חיים הבאים בשנים רק את הזכרון. הם חיים את הסמלים והמשלים, את הגעגועים והכיסופים, את הנהיות והתהיות, הבבוּאות והתקוות, הם חיים רמזי-דברים על ידי סמוכין וגזירות-שוות. אך הילד חי בפועל את הדברים ובא כביכול במגע עם כל עצם לעצמו. הוא כורת ברית-בראשית עם כל נפש חיה ועם כל דמוּת המשחקת לפניו: עם הבובה ועם הכלי, עם הסוּס ועם הכלב, עם העץ הנטוע למטה ועם הענן השט במרום. כן, התינוקת, אנו רואים זאת בחוּש, פועלת ממש במסירוּת-נפש להידבק בגופי החיים ולתפוס כל דבר בגווניו ובחמקמקיו, אף על הצל במרוצו תתרפק. היטב נבין את מרי-יגיעה: לחיות, לחיות ממש. והחיים הם כאב. ועד שהתינוקת בעמלה המפרך אצה-רצה כציפור בכלוב לצוד כל צלם-דמות החומק ממנה אנו עומדים ומתפעלים מתוך שובע-נחת מזיו-חנה, יפי-תוארה וחמוּדות-תנוּעותיה. אמת היא ואין להכחידה: אין הלבבות שלמים עם עצמם להיות צופים מרוצים ושואבי-נחת במאבקו של השתיל הרך להיקלט במסכת החיים רבת היגונים. אנו צופים, אף חרדים ונסוגים, לסירוגין. מעלים אנו על עצמנו כאילו פרצנו גדר המסתורין של החיים המתחילים מבראשית. אנו גונבים מן התינוקת מה שאינו מגיע לנו.

רחמנוּת על התינוקת: אנו אוכלים אותה בעינינו הנשואות אליה. הה, הן לא רק נשואות אליה, אלא גם נעוצות בה. בשכל אנו מבינים שאין זה יושר להצמיד את מבטינו אל דיוקנה המאיר לשתות בצמאוננו את שיקוי החיים המתוק הזורם בקרבה, אך איננו יכולים להשתלט על יצר אהבתנוּ לה. הננו מביטים אליה לזוּן את נפשותינוּ בשובע שמחות פניה, מלפפים כל תנועה והעוויה שלה, שומרים כל פסיעה שלה, חוקקים בזכרוננו כל ארשת בת-חלוף בפניה וכל סבר במבטיה. מפעם לפעם מתמלט מפינו: אסור! אסור! וחוזרים לסורנו. אין אנו מניחים לה לאורך שעה להיות רוכבת וצולחת לה לבדה, אצה-רצה אחרי גלמי הדברים או אחרי צלמי-דמיונה. ככד אל המבוע, כחמניה אל השמש וכמשברי הנהר אל הירח אנו נמשכים אל קלסתר-פניה של התינוקת, מסתכלים בה אף מבלי דעת ומתחקים בלי הרף על כל תנועותיה. חבל לנו להסיח את מבטנו ממנה אף לרגע, שהרי מקץ רגע שוב לא תהיה התינוקת בצורתה ההיא, מאחר שהחיים מתחדשים בה בכל הרף-עין, ואנו נמצאים מפסידים את ההיא, את ההיא. היטב נדע, כי על ידי שאנו משהים את מבטינו על התינוקת ואף מחלחלים אותם לתוכה, אנו כאילו מחישים את גידולה ומבגירים אותה – הבאים בשנים כל מה שנוגעים בו הם מביאים אותו בשנים – ואין לנו מנוס מן התשוקה הבוערת בנו לחבב וללפף וללטף את החמודה במבטינו. אילו אלף עיניים לנו לא היינו אומרים דיינו.

וי לן ממבטינו הקשישים הנתונים מרגע לרגע בפני התינוקת. משולים הם לגשם לא-נדבות, אהה, כברד, הגורף את ההינומה הדקה, הרכה, הזכה הפרושה על פני התינוקת, היא מיטב טל הילדות. אנו מטר והיא טל. מה למטר אצל הטל? מה לכבד-רוח אצל הקל? מה למתוק אצל הרעל? אך אנו מסתכלים בתינוקת באהבה וברצון, מגלגלים את רחמינו עליה ואיננו גורעים עין ממנה.

רחמנות על התינוקת. רחמנות גם עלינו. מבטינו נכספים אליה בכליון-נפש, אבל כמה קשה להדביק אף את המעט מן המעט בהדר-חנה ובמירוץ-תרגיליה. כרגלינו הכושלות כן מבטינו העששים – והיא קלה כאילה ומהירה ככנף-רננים. גיווה שוכן בנווה-ערשה, אך השחוקים בפניה, צלמי-רוחה, רוכבים ערבות, מקפצים על הרים ומדלגים על גבעות. על שום שהננו להוטים לעגון את מבטינו בכל ניע וזיע שלה הננו פוסחים על רבים מהם ומחמיצים לאין שיעור. ככל שהננו מסתכלים בה יותר הננו רואים אותה פחות. משל לאדם המשוטט ברחובות לחפש את שאהבה נפשו ומעצמת געגועיו וכיסופיו דעתו מתפזרת עליו והוא הולך שולל אחרי דמיונו למצוא בכל דמות עוברת בקרבתו בבואה של הפּרצוף המאוּוה, וסופו שנעשה מוּכּה סנוורים מרוב תעתוּעים ושוב אינו מבחין בצוּרתו האמיתית של אהוב נפשו שהופיע לעיניו. כך אנו בעוז-חשקנו ועוצם-מרוצתנו לחבוק בזרועותינו את התינוקת בתועפות מראותיה חשים בדאבון-לב, שיקר-סגולתה גולש וחומק מאתנו, אנו רואים בה רק את נקודות החן. אך החן עצמו נמוג מלפנינו. השחקה הגדולה השפוכה בפניה מכסה כביכול אותם, עד שאינם נראים לנו כהוויתם. אף את קולה אנו שומעים פחות מאשר את הלחן שלו. אהה, מרגישים אנו בחוש שדיוקן התינוקת הדקיק והחשוף מתעטף לעינינו בשפריר חביון. מה אנו רואים, מה אנו שומעים, מה אנו יודעים, מצורתה, מצביונה, מהגיונה ומכל מערכי-חייה? לא כלום. תנאי להסתכלות רוח נכונה, לבקר, הגיון שוקט על שמריו. דעה מתונה – ואנו מאוד נחפזים במחיצתה של התינוקת. הואיל ואין בנו קור הלב ולא ישוב הדעת איננו מסוגלים להסתכל בה כהלכה. כיוון שאיננו מסתכלים כהלכה איננו רואים כראוי, ולפי שאיננו רואים את התינוקת כראוי איננו מבינים בטיבה.

ב.

מיום שהתינוקת יצאה לאוויר העולם ונכנסה לפני ולפנים של נפשותינו לחש לנו חוש, שנחשול החיים הצעירים, שזנק ממקור הנצחים ופרץ לגבולנו, הוא שגיא כוח מאתנו מכדי שנוכל לאמצו אל לבנו במלואו. לא תאבה העדנה הרכה בשנים להתפרש כחופת-כבוד מעל לירוקה הבלה של הזקנה. לאט לכם קשישים, לחש החוּש, להושיט את ידיכם התשושות אל נחשול העדנים. כל בן-עדן הוא בן-מרי. לא, לא, אל תשלחוּ ידיכם אל הנחשול השוטף ועובר. אך מי אנו ומה כוחנו לעצור את רגשותינו? ידינו שלוחות גם ללא דעת וחשבון. נמשלנו לאדם הנצב ביום בהיר בשחקים על שפת הים הגועש, חולם בהקיץ ומוכה בתימהון על שפע הדרו בעים דכיו, והוא כורע על ברכיו לשאוב בחופנו אגלי-מים על רסיסי-שמשם, אך האגלים ניגרים בין אצבעותיו. כך רסיסי המותק, השופעים מן התינוקת, ניגרים בין אצבעות ידינו השלוחות. היטב נדע כי נבצר מאתנוּ לדבק את רוחנו היורדת ברוח הצעירה העולה. לא נוכל להכירה כמות שהיא, להבינה. ועם זאת נפלאנו עד למאוד כי הנה היא, כזאת היא, מן האין יצאה אל היש – ואי דמיון חזה אותה בזו הצורה ולא בכל צלם-דמוּת אחר? כל נפש חיה נבראה היא פלא-נס, משל נס כזה לא התנוסס עדיין מיום ברוא אלהים שמים וארץ. אך אין הנס נחזה אלא בראי העיניים האוהבות עד בלי די. והעיניים האוהבות עד בלי די חרדות עד למאוד. בעצמת אהבתנו לתינוקת ראינוה בעין הרעד ובחזיון הפלא. החיים החדשים ידעונו עד היסוד והבקיעו בנו מעיינות של רוך-רגשות, חמלת-אהבה, שמחת ההתפעלות, השתאות, השתאות. כן, ים החיים זורם מראשית ועד אחרית, כל נפש חיה יחידה היא לה בעולם האל, אך יש חיים של תמול שלשום וחיי היום הזה, השעה ההווה. התינוקת היא לנו הווה חם, חם, כולה חדשה, חידוש גמור, מראשית הבריאה ועד הזמן הזה היתה צפונה באוצר הרז, והנה היא הופיעה, ממקורנו באה, קראנו לה ותופע. אנו צוינו עליה את חייה, לכן חבנו לה לשמור עליהם מכל הפגעים האורבים לה. נחזנה ולא נכירנה, נביטנה ולא בשבעים ושבעה מבטים, מתבוננים אל מראיה ומתחקים על כל תנוּעותיה, כדי להכיר נכונה את הילוכה וצביונה ולהציב שומרים מסביבה.

אהה, עינינו לא תושיענה לנו, לא לה, נחזינה ולא נכירנה, נביטנה ולא נביננה. הלב דופק: לא נכירנה עד עולם. נצר היא מגזענו, אך חייה רצים מאתנו והלאה. כמרבית חליפות מראותיה כן תרבינה התמורות בהגיונה. ויען כי לא אחת היא לנו, לא אחת היא לאמה ולא ברה גם ליולדתה, לכן נקראנה בשמות וכינויים למכביר, אולם את שמה האחד והמיוחד, שומר החותם של חיי-רוחה, תמצית עצמותה ומהותה, לא נדע.

לא הכרנו את התינוקת בטיבה ובעצמותה גם כאשר שכבה עדיין בחיתוליה בעריסתה לעשות ימים כלילות לתנומות ובהטיבה את לבה לתוּמה במנעמים הניגרים אל פיה מנחל האפרסמון אשר בחיק אמה – גם אז כבר זרמו החיים בקרבה ברצי-ברקים או ברכבה גאיונית על גולם-עץ בתבנית סוס ונותנת פקודות בקולה כחולשת על כל סביבותיה, אף כי אחרי אשר נפל הפוּר להורידה מדי יום ביומו לשעות מספר מעל כס המלכוּת בקן משפחתה החמים ולהסיעה אל הגנון הסמוך לשים עליה עול תורה ודרך ארץ. מה מאוד נחרדנו כעת לתמורה המהירה שהתחוללה הן למראה עיניים והן בהלך-נפש. לא ייאמן כי יסוּפר. בבית התחכמוני צמחה חיש-חיש ועלתה כפורחת הן בתווי-דיוקנה והן בחכמת-אדם, כאילו נשתלה שם על פלגי מים רבים, מים טהורים, ואהה, אף דלוחים מעט קט, הזורמים אליה מכל העברים, העשויים להצמיח בנפש פרי-מגדים ואף ענבי-רוש חלילה. מבעד לשחקת התום שבדיוקנה הענוג כבר נצנצה זהורית של רוגז מעט, מעין משקע דק של מרירות ועלבון. עלה בדעתנו לחקור ולדרוש את התינוקת אם כבר היו לה דברי ריב בגנון ואם יש שם ידיים הבועטות בה, אך שמנוּ רסן לפינו. מה טעם לשאול ולחקור? יש. פשיטא שיש. יש ידיים הבועטות בתינוקת. מכות על ראשה החמוד, סוטרות על צורתה המאירה, צובטות את קיבורת ידה הענוגה, יד על כס-יה. אין מנוס מן היד הנוחתת בפני האדם הנברא בצלם האל. אין מנוס, תינוקת.

לא נעלם ממבטינו החרדים הבולשים, שהתינוקת כבר למדה בבית התחכמוני לקח נסתר, דעת-מה, שתהא שמורה מעכשיו ואילך בלבה, לה לעצמה, זר לא ידע זאת. אף אנו קרוביה זרים, הה, מה זרים, נהיה לה. גיל רועד אחזנו שככה לה לתינוקת לדעת דבר אשר הוא רק לה, להיות מובדלת לה, רשות נפרדה, לא עוד בריה על דעת אמה, אביה ושארי בשרה הקרובים ביותר, אלא יצור על דעת עצמו, ישות היודעת נפשה, אישיות. אהה, יום רודף יום והתינוקת שנתייחדה לעצמה במידה גדלה והולכת הלכה בה במידה ונתערבבה עם הבריות הזרות, עם קהל התינוקות שבגנון ואף קיבלה מהם השפעות בקול, בהילוך, בתנועות ובקצת העוויות משונות, אף הביאה עמה מן החברה החדשה מלים שאינן הולמות את תום-חנה ולא נשמעו לה מימיה בסביבתה הקרובה. ילדי-חוץ טבעו בה את חותמם לתיקון ולקלקול כאחד. קנתה לה ידיעה מעט באותיות האלף-בית ובשמות הצבעים, סיגלה לה העוויות של גיחוך ותנועות תוקפניות, שמקורן בפיקוח נפש בקרב הכול כנגד הכול, כינסה לתוך אוצר-לשונה מלים אימתניות שאין להימנע מהן בשום חזית של חיים, בבית ובשוק, על הבמה המדינית ובגי החזיון של האהבה, בבית הספר ואף בגנון ובכל מקום שרשות-יחיד נוגעת בחברתה. להרביץ בך! אתה ילד רע! מגיע לך עונש! ביטויים אלו נעשו שגורים בפיה.

לכל גיל שיחו ושיגו. כיוון שהתינוקת כבר קנתה לה ראשית דעת באורח החיים האנושי נשתגרו בינינו ובינה שיחות מעין אלו. היא אומרת: “אמנון ילד רע.” אנו שואלים: “למה?” היא עונה: “למה שהוא צובט את צביה’לה.” אנו שואלים: “גם אותך הוא צובט?” “אותי לא,” אומרת היא ונועצת בנו מבט תמים, שניכרים בו זיקוקין של דעת-מה השוכן במעמקיו בהעלמה מכוונת, ואילו בראי הזך של צורתה המאירה משתקף הרהור של תהייה וחרטה. אותו רגע הוא מפטירה – ”זה כלל לא נכון. הוא צובט גם אותי. אותי הוא צובט רק קצת. אמנון ילד רע. ובעד זה הוא צריך לקבל עונש."

אשר יגורנו ואף אשר לא יגורנו, בא. עולם-חוץ פרץ כמבול שוטף לתוך תיבת נח בה ביקשנו לשכן את התינוקת מן המגור אשר מסביב. מדי יום ביומו מביאה היא אל נווה המשומר צלמי-דברים חדשים: מלים, ניגונים, תנועות והעוויות, קצת מהם מן הקלוקל והעכור. אהה, לא לעולם זוך. אף אגלי טל הילדות מהולים ברסיסי הרוע. וקשות מן המלים המגונות היוצאות מפיה ללא בינה במשמעוּתן, אשר נבצר מעמהן לפגוע בתום-רוחה, הן המלים היפות והמעונגות, המשתגרות בלשונה בחיקוי של קופים חמודים, כגון “יופי”, “מותק”, “חבוב”, ועוד, מלים, שכל אחת מהן הולמת אותה להיות עטרה לה, אולם כל פעם שהן יוצאות מפיה הן ממשיכות עלינו עצבות ודיכאון. הכי לא מצווה היא עלינו לגנוז כמו את צנצנת המן מפני התינוקות כל סלתה ושמנה של הלשון, כ נרד מילולי הנותן ריח טוב, עד בוא עת הבגרות, שעת בשלות השכל להבין את מתקן ויקר-משמעותן? השיגרה היא אם החילול. לתינוקת היפה לא נאה לומר יופי. אילו ניתן פה לפרח לומר פרח היו כל ליח הפרח וריחו נגוזים חיש-מהר. כל מוצגי היופי מוקעים בשחר הילדות ללעיסה של הסתאבות.

“יופי,” אומרת התינוקת מפעם לפעם והיא כמדקרה בלבנו. “היום צביה’לה אכלה יפה. ראיתי חתול ולו זנב שחור, יופי. שני כלבלבים נשכו זה את זה בגנון, יופי.” יופי בכול, יופי לכול. יופי שהוא בכול ולכול מה יופי הוא זה? בדקנו ומצאנו, שהתינוקת אומרת יופי בצחוק. אף לה כבר נודע רז זה, שקיימת לשון סגי-נהור. פעם אחת בגודל התפעלותה מן השפן שלה קראה בפרץ התפעלות: “אתה, באמת יפה ולא בצחוק, אתה לא יופי אתה יפה, חבוב.”

רואים אנו לתמהוננו שהתינוקת בונה לה מעגל חיים ורוקמת מסכת לשון משלה. נבצר מאתנו להבין לרוחה.

לא, אין אנו מכירים את התינוקת.

ג.

כמה מוזר הדבר, שהמכות והנשיקות פרצו בבת אחת לתוך מקדש-תומה של התינוקת. עד שנכנסה לגנון לא ניחתה בה יד אדם חלילה, אך גם הנשיקה לא פקדה את חיי נפשה ולא בנדירות יתירה. להוציא אמה, שהיא כגופה, לא נגע פה בפיה. מימינו לא היה לנו לב לנשק לתינוקת. אנו מנשקים אותה בשחוק פינו ובלבב מבטינו, כשם שאור השמש מלטפה בקרניו והציפורים ליד חלונה שרות לה נשיקות, עולם-יה מעניק לה נשיקות במתק רוחותיו הרכות. חוש לוחש לנו שיצוּר חמוד, אשר שכינת החיים אצלה לו נשיקה בהיוולדו, עשוי להתחלל ממגע פי בשר ודם ברוך בשרו. אנו קרוביה לא שלחנו את הנשיקה בבשר התינוקת ולא מפינו שמעה לראשונה את שמה. היא קצרה את הנשיקה לא בשדה התרומות של הקן המשפחתי, אלא בשדה חוץ ואת שמה המפורש שמעה בעולם הזר, אשר בו תהיינה פלגות תמיד, חיים לחוּד ונשיקות לחוד, חמוּדות ועדנים מכאן ויד איש ברעהוּ מכאן. מלים כנגד רגשות. בפעם הראשונה כשהתינוקת הביעה את משאלתה לאצול לנו מנשיקות-פיה נחרדנוּ: הנה הובע הדבר אשר המלה היא חילולה.

אהה, גדולים חקרי-לב. ניתן להמשיל עליו את הכתוב בפרק “ברכי נפשי” זה הים גדול ורחב-ידיים. הלב מסוגל להכיל הכול: שמחות ועצבונות, פחדים וחרדות, פלאי-פלאים ודכאונות. הלב הכול סופג ועל הכול הוא עונה אמן. גם חרדת הנשיקה לא הממתנו. הרגלנו עצמנו גם לקבל מן הפה הקט והחמוד את הנשיקות הטהורות ככרובים והחמות כשמשות, המלטפות את הנשמה כקרני-ירח והמשמחות את הלב כיין הטוב. אנו אשר לא זוך ולא זכאות לנו קיבלנו את מתותיה היקרות כאילו הן מגיעות לנו בצדק וביושר. ההרגל עושה הכול. והשיגרה סורה רע אף מן ההרגל. יש הרגל שהוא חג ואין שיגרה חג. והאמת היא שכל נשיקה של התינוקת חג גדול הוא בחיינו.

וזאת לדעת: כל חג וסדריו. חג מצווה לעשותנו כהלכתו. וזה סדר חג הנשיקות מפי התינוקת: הן באות אלינו בשלשות. כל מנה היא משולשת, מסתמא כנגד הברכה המשולשת מפי הכהנים. לא שתי נשיקות רצופות ולא ארבע, אלא שלוש דווקא: אחת בלחי זו, אחת בשניה ושלישית במצח. כזהו, כנראה הנוהג שבעולם. העולם אוהב שלשות. בדקנו ומצאנו, שהשלושה היא מידה המהלכת על פני כל הקורות והמעשים. שלושה אבות, שלוש קדושות, שלוש פעמים אומרים בקבלת שבת: בואי כלה, בואי כלה, בואי כלה שבת מלכתא. חכמים אמרו: שלושה דברים נאה מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אשה נאה וכלים נאים, על שלושה דברים העולם עומד. שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: קול, מראה וריח. ושוב אמרו: שלוש ברכות מברכין על חכם, ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, שהחיינו וברוך חכם הרזים. ואמרו חכמים במסכת פיאה: שני עמרים הם שיכחה, שלושה אינם שיכחה. אף מוצאים אנו שלוש רגלים, שלוש סעודות בשבת. אין מברכין מזומן אלא בשלושה. לכל הפינות שאנו פונים צועדת השלשה בראש. שלושה הם גם עמודי עולם השכל: שני כתובי ההגיון המכחישים זה את זה והשלישי המכריע ביניהם. כל שהוא פחות משלושה אינו ולא כלום.

חכם לב התינוקת. הוא כבר בן הרבה. בשלוש נשיקות תבוא לביתנו ובשלוש תיפרד מאתנו עד לביקורה הבא תחת קורת-גגנו.

רק פעם אחת היה מעשה וסירבה להעניק לנו את השלַשה של הפרידה. היא כך אמרה:

“אני היום לא נושקת. אתם מחר תהיו אלינו בביתי שלי.”

זו היתה הזמנתה הראשונה שזכינו לקבל, לבקר אצלה בבית שהוא שלה. הבטחנו לה. אולם חוששת היתה התינוקת שמא לא נקיים את הבטחתנו – האם כבר נגלה לה גם רז זה, שמדרך הגדולים לבלי לעמוד בדיבורם? – נטלה עמה סדר שני של הנשיקות המשולשות למשכון.