רקע
אליעזר שטיינמן
האורחת הקטנה

כל בוקר בהשכמה במזג-אוויר נאה אנו אומרים: “ברוך הבא, יום טוב כלילה.”

כלילה היא התינוקת, שביקוריה, החלים על הרוב בימים בהירים, הם לנו למשיב נפש. לכן אנו אוהבים ימים כאלה, ללא סימן-גשמים. וזה שמם בפינו: “ימי כלילה.”

למען האמת, כל פעם שמסיחים בכלילה, מחמירים לדבר אמת – צפון רמז נוסף ביומה של כלילה: הצד השווה בין היום לכלילה. מה כלילה נאה וחסודה, אף היום הדור נאה.

אמת גוררת אמת. כלילה היא רק אחת מחניכותיה המרובות, שקושרים לה מפעם לפעם, מתוך הסברה, שאין שמה, ואף לא כל שם אחר, הולם אותה במלואה כראי מלוטש לחין-תכונתה. מנהג כלילה להיות מעין אורחת לשבת, או ליום של חול, העולה לכלל שבת בזכותה. כיוון שהיא באה הריהי שוהה במחיצתנו כמחצית היום, עתים אף יום שלם ומבלים יחד בנעימים. היינו, כלילה מבלה בנעימים בחברת צעצועיה המרובים, הערוכים תמידים כסדרם בהמון חוגג בפינת היחוד שלה, עומדים או מונחים ומצפים לה כעדת פקודים למפקדה, והיא משוטטת ביניהם. עושה בהם סדרים, מוציאה עליהם גזירות בכל אשר יעלה על רוחה לעשות או לחדול. היא משחקת בהם והם משחקים לפניה. מארחיה, קהל הצופים, ניצבים בקרבת-מקום או בריחוק כל-שהוא, כפי הרוח המושלת עליה, ומסתכלים להנאתם. אמנם, אין הם נוטלים חלק בלהטי משחקיה ומשובות-כרכוריה, אך הם שותפים למצהלותיה ולתרועות ניצחונותיה כל פעם שעולה בידה לסדר איזה עניין על הצד הטוב.

נמשל היום לכלילה. הוא הדין ניתן להמשיל כלילה ליום: מה יום אינו עומד, אלא משנה עתים ומחליף זמנים, אף כלילה בשינויים בחילופים שאינם פוסקים. יום מנסר והולך כאן למטה, כשמש ההולך ומנסר שם למעלה, נע, זע. הנה הוא איילת השחר, הנה בוקר זוהר, הנה מראה צוהר לו והנה פונה לערוב, ממעט אורו ומגדל צלו, ובטרם ישקע, מוקדי-אורו מתלקחים. לרגע יצהיל פניו בשחקת-נחת ומשנהו יתקדר בעצבות. אף כלילה כך. מערכי-רוחה משתנים לרגעים. הנה היא מצהילה פניה, מצהילה צחוקה, והנה מעטה-יגון מתפרש על מראיה וצחוקה נחבא. יש אשר עיניה נכחן יביטו, ובקרב חבר צעצועיה תשוטט מעדנות. ויש אשר תמצא בהם כל מגרעת ודופי, תתן עליהם בגערתה, תרגז ותתמרמר ותשמיע להם דברי כיבושין: “ילדים רעים. אני מדברת אליכם ואתם לא שומעים. מה לכם? אתם יושנים? קומו. לא לישון. אני מדברת אליכם. הקשיבו. וכשתהיו ילדים טובים אוהב אתכם ואתן לכם נשיקות.”

כזאת וכזאת תדבר אליהם, הרעים וגם הטובים, הממרים וגם הסרים למשמעתה, ללמדם הנהגות ישרות, להשכילם ולהדריכם לטוב להם ולמען לא יחסר מזג המשחק. בשעת רצון תשתף גם אותנו, קהל הצופים, במישרים בדברים שבינה לבין פקודיה. אותה שעה היא מסבירה טיב כל צעצוע וצעצוע, מעמדו, תפקידו, כל מעלה וחסרון בו. מנת-כוחו וגבורתו וגם תחלואיו הגלויים והנסתרים. פיל – והוא קצת צולע. הבובן ישן תמיד, כי הוא עצלן. הכלב לא רוצה להגיד הב-הב. וכך כל כלי על אופנו. אין מושלם אבל אין גם נידח. יש תקווה אף לכפתור שבור להשתלב לתוך המערכה. עד כאן בשעת רצון. ואילו על הרוב מציבה היא גבול נאמן בין קהל הצופים ולהקת שחקניה, מתי-סודה, אתם היא אוהבת להתייחד, ברשות היחיד שלה לגמרי. לקהל אין דריסת-רגל שם.

מי ידע חקרי לב התינוקת, למה עתים מקרבת ועתים דוחה. הנה משתפת זולתה במערכה והנה מגרשת את הסקרנים הבטלנים, שאינם יודעים למה תשנה את טעמה לרגעים, אולם הם מקבלים את השינויים במזג-רוחה באהבה וברצון. ובלבד שמזג-אוויר רע לא יעכב את האורחת הקטנה מביקורה בבית ידידיה הנאמנים, המצפים לה בכליון-עיניים.

ימים לרוב הקהל אסיר-ציפייה לתינוקת. לא רק מבוקר, כי גם מאמש בערב תעלה ציפייתו לה, ואף מלפני האמש. תמול הסתכלנו עם פנות היום בשקיעה לנחש את התחזית למחר. רך ונאה, קודר או מעונן למחצה, אביך או שרב, תנשבנה רוחות צוננות או סופה תפרוץ, ואולי גשם ירד. נאמר מפי עוללים ויונקים יסדתי עוז. ומפי התינוקת למדים הלכות מזג האוויר, הלכות גשמים וסופות רעמים וברקים, קונים בקיאות בעננים שטים, שהם תורה שלימה, מאחר שאינו דומה ענן לענן. יש עננים סמיכים ויש קלישים: יש עננות נמוכות שחורות וחשוכות, שהן בגדר חשרה, ויש עננים קלים, לבנבנים; עננים עמוסי מים, כבדים, ועננים המכונים פורחים, שאין בהם ממש. מכאן עננים עבים ועריפים, מראיהם כמגדלים ומכאן נשיאים, שהם קטנים, דרדקאים. ומלבד זאת עננים במראה נוצות ועננים כעין החלב, ענני-בתר, העשויים קרעים-קרעים או ענני-סרק, במחילה עקרים לגמרי, שאינם מביאים אף טיפת גשם. לגבי הנשיאים הכול יודעים. שהם מבטיחים ואינם מקיימים, וכתוב מפורש הוא נשיאים ורוח וגשם אין. כן, לפלגות העננים חקרי-לב. הרבה תלוי גם ברוחות המנשבות, שיש בהן כדי לפזר אפילו את העננים הכבדים. צריך ללמוד תורת הרוחות מהיכן הן מנשבות ובאות, מן הים או הילוכן בכיוון צפוני-מערבי. ואולי מזרחי-דרומי. החזאות היא מעין מקצוע-לוואי, נושא שעשועים. עד כאן בטרם-ביקור. כיוון שבאה התינוקת הלכו השמים, הלכו העננים, ספו תמו הרוחות. היא כאן והכול כאן. שוב לומדים תורת הרוחות, אלא שמכוונים כלפי מצבי רוחה. אל כל אשר יהיה רוחה ללכת הולכים.

היום שיחקה השעה, שיחק היום כולו לקהל. התינוקת באה בהשכמה ממש. הופיעה במצב-רוח עליז ונדיב, פניה שוחקות ועיניה בורקות, שטופה חשק הדיבור. כלל גדול: הרחבת הדיבור בפיה סימן להרחבת דעתה. כיוון שרוחה טובה עליה, היא סחה על דא ועל הא ועל אני עצמי, כלומר, על כלילה ועל הענינים השייכים לה. אף על המקרים והמעשים, שהיא היתה עד ראיה או עד-שמיעה להם.

זה נוהגה בנוח עליה רוח טובה: כיוון שנכנסה לבית, סמוך ל“בוקר טוב”, מיד פותחת למסור דין וחשבון מיום אתמול וגם קצת מן הימים שקדמו לו. מכל מה שזכור לה. הבוקר פתחה בהודעה, ששוב אין שמה תכולה. הסתכלה בראי ברחוב וראתה, שאין עיניה תכולות והן כלל שחורות. אזי היא שחורה ולא תכולה. אף אמא שלה אמרה שאין עיניה תכולות היום ודי. לאחר כך פתחה ודרשה לגנאי את ארנון שהיה אתמול ילד רע בגנון וצבט את חוה’לה ובעד זה קיבל עונש גדול ועמד בפינה. “הוא לא בכה כלל. בובה-פורים שברה לה רגל ובכתה הרבה. אז ניגבתי לה את העיניים ואמרתי לה אל תבכי אף כלום, יעשו לך רגל אחרת. הבובה של חוה’לה נפלה למים והתרטבה נורא כאילו שעשו לה אמבטיה. לא פשטה את השמלה, אז היתה מצחיקה. בובה רטובה היא מצחיקה. נכון? אמרתי לה: אל תבכי, לאחר כך תהיי יבשה לגמרי. לא בכתה עוד. כשהלכתי עם אמי ברחוב אזי ראיתי כלב גדול כמו חתול גדול, ויש לו זנב קטנטן, כזה כמו כפתור, כמו תלתל קטן, והכלב רץ. פתאום עמד ולא רץ. אזי באה ציפור ישבה לו על הגב בדיוק סמוך לזנב. עבר שם איש אחד על האופניים קרוב קרוב לכלב. אזי הציפור התפחדה וברחה. הכלב הטיפשון לא ברח. אזי האופניים דרכו לו על הרגל והוא בכה גם. בכה מאוד. בכה כאילו שהוא בובה-פורים, שנשברה לה הרגל. הציפור ברחה מן הכלב ואני רצתי אחריה. אמרתי לה: ציפור, תביטי אלי. אני רוצה לראות אותך. הציפור עפה לה ודי. הציפור היא ילד רע.”

לאחר פתיחה זו סיפרה תכולה עוד הרבה דברים מעניינים ממה שראתה וממה ששמעה ומן המקרים אשר התרגשו עליה, אלא שאם אבוא לספר אין אני מספיק. למרבה הצער רבים מן הסיפורים המעניינים, שסחה באותו בוקר טוב ונעים נשתכחו ממני. אין כוח לשמור בזכרון כל אותם הסיפורים היפים והמעניינים, היוצאים דחופים מפיה כמו מקרן השפע. וחבל. זה פשוט כך. כשם שיש לתינוקת רגלי איילה, וכשהיא רצה, או אפילו צועדת, אין אני מסוגל להתאים עמה צעד ולהדביקה – הרבה לאות הנפש עושה והרבה עיפות הגוף ומסתמא גם השנים גורמות – כך אין עוד מוח הבא בימים כלי-שרת ערוך ומתוקן להכיל את שפע הידיעות והבשורות, הזורמות מפיה הקטן, שהנהו כגלגל החוזר, ראי נאמן לשכלה הפועל כבזק.

תוהה, לא לעולם חוסן. משול המוח שבקדקודנו לכוח הפועל שברגלינו. מה רגליים במרוצת הימים מאיטות את הילוכן ומתנהלות בכבדות ובעצלתיים, אף המוח נפגע משיני הזמן הן לגבי מהירות התפיסה והן בכושר הקליטה והעיכול. קל וחומר שאוצר הזכרון משתפשף ברבות הימים ושוב אינו מסוגל לשמר בתוכו את כל האורים והתומים שבפתגמי-חכמה ובאמרי-שפר, הנדלקים כפנסים בתוך דמיונה היוצר של התינוקת.

נשתכחו ממני הרבה פלאי-סיפורים ושיחות נאות של אותו בוקר. אך חובה להביא מעט גרגירים מראשי האמירים: קצת לקט ופיאה.

אתמול דיברתי עם צביה’לה בטלפון.

אמרה לי צביה’לה, שהחתולה שתתה את כל החלב שלה. “החתולה היא ילד רע. כל פעם שלא מביטים אל החלב היא שותה אותו. הכול, הכול, לא משאירה אף טיפ-טיפה.”

“ואתמול בבוקר. פעם אחת מכבר, הייתי עם אמי שלי בפוקת חולים.”

וכאן המקום למאמר המוסגר. היטב יודעת התינוקת, שצריך לומר קופת חולים, אלא שעל הרוב קופצת אצלה הפא לפני הקוף בקופת חולים. ובוודאי שחכמים אחרונים בתורת הנפש עשויים לדרוש כשל-פה זה מעין סמל למורת-רוחה של התינוקת מאותו מוסד רפואי, וביתר דיוק מן האיש העטוף סינר לבן, שנחת-טיפולו ידועה לה לפרקים, ולכן היא מחבלת בחמת-זעמה בשמו של המוסד. אך הנכון הוא, שאותה פא מעצמה קופצת לה מפיה בראש ללא שום פניה. כבוד המלומדים במחקר המרתפים שבנפש במקומו מונח, אבל התינוקת עצמה גועה בצחוק כל פעם שפוגעת בה מכשלה זו.

כך היה גם אותו בוקר. היא צחקה הרבה בשל פוקת-חולים, ואף קהל צופיה צחק, הואיל והקהל צחק, צחקה היא הרבה יותר. וכשהתינוקת מגבירה חיילים בצחוקה – מי יעצור כוח מלשלם לה צחוק תחת צחוק? אפילו העצוב מאוד, או שיש לו הרגל להיות עצוב, משום שנוח לו להיות עצוב, על כורחו גועה בצחוק בשמעו את קול צחוקה. ואף לאחר שכולם מקבלים שפע רב מן הששון והשמחה השופעים מפעמונה, עדיין קול מצהלותיה, כשהיא חוזרת בשנית ובשלישית על פוקת-חולים, גובר. מבלי משים רוצים להתחרות בה אבל כושלים. כל כשלון חדש משמש מקור נוסף לגבורת-צחוקה. התינוקת צוחקת על משבתי הקהל בעוצם-שמחתה, והקהל שותף לשמחתה. סברה היא, שהתינוקת מסרסת במתכוון קופת-חולים, כדי להצחיקם הרבה. רואים בחוש, שהשובבה חומדת שחוק ומהתלות וצוחקת על מנת להצחיק. ראיה מפורשת: כשכובשים את הצחוק, מיד היא גוערת נגידים: “שתצחקו, תצחקו כבר. תצחקו הרבה.”

אותו בוקר הפליגה בצחוקה, עד שהסיחה, כנראה, את דעתה מגוף המעשה, הכרוך בפוקת-חולים. אך הקהל לא שכח את העיקר ושאל: “ומה היה שם בפוקת-חולים?”

“שם היה ילד אחד שבכה הרבה בעד שהרופא נתן לו תרופה.”

“למה הוא בכה?”

“לפי שהוא טיפשון,” אמרה התינוקת בקול נמרץ.

“הוא כלל לא טיפשון.”

“לא טיפשון? ולמה הוא בכה?”

“הוא בכה משום שהוא ילד רע.”

“הוא לא ילד רע גם,” חזרה בה מתוך שיקול-דעת, “הוא לא ילד רע. הוא ילד טוב גם…”

“קודם אמרת שהוא ילד רע, ולמה את אומרת שהוא ילד טוב?”

“הוא ילד רע וילד טוב גם.”

“ילד רע וטוב גם?” שואלים בפליאה, כדרך הבריות למדוד את חבריהם במידתם.

“כן,” ענתה בניחותא. “הוא קצת ילד רע וקצת ילד טוב. אף ילד רע הוא ילד טוב גם. מה זה ילד רע?” – שואלת היא בפליאת-פתאום, יכול מתוך חמדת-לצון, ויכול משום שאותו תואר רע לילד אינו מוחוור לה כל צורכו, אף על פי שמשננים אותו באוזניה כל כך הרבה. כל הנדוש יותר מובן פחות.

“ילד רע הוא טיפשון,” משיבים לא בלי היסוס. ועל ידי שמחליפים תואר בתואר מטשטשים עוד יותר. וזה גורל הקהל בשיחותיו עם התינוקת: מפעם לפעם היא מעמידה אותו על בורותו, כל שכן כשהיא שואלת פירוש המלים טוב, רע, יפה, חכם, טיפש, גבור, צדיק וכיוצא באלו מושגים מסובכים. לעולם הקהל מפרש שאינו ברור בשכיוצא בו.

“כן,” מאשרת התינוקת לאחר עיון-מחשבה, “כל ילד רע הוא טיפשון. ילד טיפשון בכה בעד שהרופא ביקש להביט לו בגרון. אזי הוא צרח,” הפטירה מעין הרהור בקול רם:

“כשהרופא מפוקת-חולים ירצה להביט לי לגרון אז אבכה גם אני. פעם, אתמול, מכבר, הייתי עם אמא שלי בפוקת-חולים, אז הרופא לקח אותי בידיים תיכף כמו הילד ההוא וצרחתי חזק.”

לאחר שנסתיים הדין והחשבון הרשמי על רוב הרשמים, שספגה התינוקת בדרך היום ופעם אתמול משכבר, ניגשה אל פינת היחוד שלה, חדר-המשכית של כלי-משחקה, תפסה את עמדתה בקרב חבר צעצועיה, ברכה אותם לכול לראש ב“בוקר טוב, ילדים שלי”. ולאחר כך התחילה לדרוש לשלום כל אחד לחוד ולמצב ענייניו. וכך אמרה:

“שלום לך בובה-פורים. היית ילדה טובה? ישנת יפה? כל הלילה היית יושנת? בוקר טוב גם לך, כושי. אתה בטח היית ילד טוב. התנהגת יפה. לא קיבלת אף מכה? לא נפלת? לא? ואתה, בובן, מה לך ישן אתה גם? לא עוד לילה, קום מהר. אני לא אמרתי לך נומה, נומה, נים,” נותנת היא את קולה בגערה, “אני אמרתי לך קומה, קומה, קום. מה, אתה רעב? מיד אתן לך אוכל. אל תבכה. אני אמא שלך, אמא קטנה שלך. אני כבר לא קטנה. היום אני כבר גדולה. מחר אני אהיה גדולה הרבה. אל תבכה ולא תלך אל הרופא. ואתה פ-פ-פ-ן” – הכוונה היא לפרוטומה קטועת האוזן של בטהובן, השוכנת כבוד בתוך קהל צעצועיה וגרוטאותיה – “למה נפלת על האף? למה?” – התינוקת מקדירה את פניה בקפידה מרובה. היא שוחרת סדר ותובעת מכל חברי-להקתה להיות צמודים למקומותיהם, שנתייחדו להם על ידה דרך קבע, או שהונחו שם במקרה פעם אתמול מכבר, כשהיתה כאן – “לא ישנת טוב, פ-פ-פ-ן? עמוד ותביט אלי. אל תסובב את הראש. אמרתי לך שתביט אל הקיר. שכחת?”

הרבה דברי-כיבושין הטיחה אותו בוקר לאנשי הלהקה שלה והרביצה מוסר לכל אחד לפי מעשיו הלא-טובים ודרכיו הנלוזות, אף אחד מהם לא יצא זכאי בדינו. פועלי-אוון הם כולם. אין זוכר את פקודותיה, אין נאמן. כל אחד הוא על פי דרכו ילד רע. לכן היא חולקת לאיש מנתו בגערה, כפי שמגיע לו.

אותו בוקר נתחוור לקהל ברוב צער כמה נכונה ההשערה, שבית-ספר, כל מכון לחינוך, שהנהו בדרך כלל נושא ברכה לבאים בשעריו, הוא גם מקום מוכן לקלקול המידות. ראיה לדבר, התינוקת. נהוגה היתה לדבר נגידים אל בני להקתה. ואילו היום נתחוללה חדשה: היא הרביצה לקצת מן הממרים. ועל אחרים איימה בעונשים. תורת ההרבצה קיבלה במתנה מן הגנון, שהיא באה בשעריו לפני שבועות מספר. בו סיגלה לה הרגלים חדשים במשאה ובמתנה עם פקודיה. היא אומרת: מי שחטא צריך להרביץ בו. אולם פ-פ-פ-ן זכה אצלה ליחס מיוחד. לו אף ברוגז כבוד תזכור. עדיין לא היה מעשה שינוח שבט זעמה על גורל רבן הניגון. אמנם, יראת הכבוד, הנופלת בחלקו של אותו גאון, עולה לו, לפי כל הסימנים, במיעוט הטיפול בו. נמצא, הוא נפסד מכאן ונשכר מכאן. מפאת מיעוט טיפולה בו הוא שוכן על הרוב לבדד, מן הצד, ואינו מתערב עם שונים.

בבוקר ההוא ניתנה גם לקהל הרשות להילוות אליה בסקר, שנערך על ידיה ללהקת צעצועיה. היא צעדה בתום נלבב וקפדני כאחד, כשר-צבא המפקד על חייליו או כבעל אחוזה המסייר את פינת החי שלו לדעת, אם אין בקרב בעלי החיים חולה או נידח. בחלק הקהל נפלה הפעם זכות בלתי שכיחה. דרך כלל נחשבת פינת היחוד שלה איזור סגור לקהל. לא די שאין לו שם דריסת הרגל, יש שהוא אסור אפילו בהצצה. אותה שעה יוצאת גזירה מלפניה: לא להביט. לא להביט. לא לעמוד כאן. אסור, אסור. כאן אני לבד. נימוקים יש לה די והותר, כולם ראויים להתכבד. ראש וראשון שבהם, שהיא צריכה להגיד דבר-מה לכל אחד מן הילדים שלה לתוך האוזן ואסור לשמוע. עתים הכושי אינו רוצה שהקהל ישמע מה שהיא אומרת לו. עתים בובת-פורים מצווה עליה לשלחנו. בין כך ובין כך הקהל מגורש.

גם הבוקר נצטווה הקהל לערוך גלות. אי אפשר היה לשמוע רוב דברים, שהתינוקת לחשה לתוך אזני ילדיה. מטעם זה סיפרתי בפרק זה רק מעט מן המעט ממה ששמעתי מפיה. הרבה שכחתי. מה שדיברה מפה לאוזן לחבריה, כל שכן שאינני יכול לספר.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47411 יצירות מאת 2636 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 19875 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!