רקע
אליעזר שטיינמן

“אבא, ספר לי סיפור.”

אבא שקוע, כנראה, בקריאת העתון, הפרוש לפניו על השולחן.

“אבא, סיפור,” – חוזר גדי על בקשתו. בקולו מבצבצת נעימה של קפידה.

כיוון שהאב אינו מרים את ראשו מעל העתון, מכלל שעדיין אינו שומע.

“אבא, ביקשתי ממך סיפוּר” – קורא גדי בהתרגשות, ואולי גם מבטו שנתלחלח מעט הוא סימן לרגזנוּתו. “לא שמעת?”

“מה לא שמעתי?” שואל האב, בהרימו את ראשו מעל לעתון. הוא שמע, כנראה רק את ה’לא שמעת,' “מה רצונך?”

“אני מבקש ממך סיפור ואתה אינך שומע,” טוען גדי בבכי כבוש, “אני מדבר אליך ואתה אינך שומע.”

“סיפור… סיפור,” משיב האב בגמגום נבוך, “וכי מניין לי סיפור? איני יודע סיפור.”

“אתה יודע…” טוען גדי בהתמרמרות גלויה.

“באמת איני יודע… מצלצלים,” קורא האב בקורת־רוח גלויה של אדם, שמקרה מוצלח חילצו מן המבוכה.

נפתחה הדלת. נכנס אורח וסח עם האב במה שסח. הילד מסתכל לסירוגין באורח ובאבא מתוך קפידה קצרת־רוח. אינו יכול עוד להבליג וקורא:

“אבא…”

אבא אומר לגדי בסבר של ריצוי ופיוּס:

“מה יש, חַבּוּבּ?”

“ביקשתי ממך… אתה יודע מה…”

“אבל כעת אין לי פנאי,” משיב האב בנעימה ממותקת.

גדי מסתכל מתוך פיזור הדעת, שיש בו משום ריכוז מורת־רוח, באורח, השוהה בביתם זמן רב מדי. סבלנוּת שנמתחה סופה להתפקע.

“אבא,” שואל גדי, “אמרת שאין לך פנאי. מה זה פנאי?”

"אני כעת משוחח עם מר… משיב האב בקפידה קלה. “אתה מפריע, חַבּוּבּ. פּנאי זה זמן.”

גדי משפיל את ראשו בתרעומת גלויה. סבר־פניו פוסח בין רוגז ובין עיוּן־מחשבה. האורח הלך. הטיח הילד שאלה חדשה בפני אביו:

“אבא, מה זה זמן?”

“שמע חַבּוּבּ, אתה היום טורדן. כל כך הרבה שאלות בת אחת,” אומר האב בקפידה כבוּשה – “וכי יודע אני מה זה זמן?” גדי מטיח בפני אבא ריטון זועם בקול ספוּג בכי. הליחוּת בעיניו גברה:

“איזה אבא יש לי. סיפור לא יודע. פנאי אין לו. זמן, אומר, אינו יודע. לא יודע כלום. אתה אבא מקושקש.”


 

עיני הדמיון הגדולות    🔗

נפלאו ממני כל ההוויות והעוויות החן של סמדר. יותר מכל נפלא ממני מירוץ דמיונה. היא בסך הכול בת שלוש. אף על פי כן דמיונה מקפץ כאיילה על הרים וגבעות של מליצות־כנף ואני מפגר הרבה מאחוריה.

קודם כול בענין האכילה. פעם אחת אכלה כמה שאכלה, כלומר, כזית או שניים וסחה כך:

“אכלתי היום נורא הרבה, אכלתי את כל העולם, את כל הבתים, את כל האוויר. אין עוד אוויר לשום־שום־איש אפילו טיפונת. ואני כל כך אהיה שמנמונת. לא יכולה עוד ללכת. זה באמת ככה. באמת.”

בכלל, חושבת סמדר, שמעט הוא הרבה. מכל מקום בדברים שבאכילה. ראתה פעם חמור מלחך עשב. למען הדיוּק: לא חמור כפשוטו בשדה כמשמעו, אלא חמור ושדה בתמונה. מיד ספקה כפּיה וקראה בחרדה:

“אמא, החמור אוכל את כל השדה.”

סקרנית היא נורא ויש לה הרגל לגלגל בכל מיני שאלות. אלא שאינה מסתפּקת לעולם בתשובה אחת על שאלה. סבור אני, שהיא מחוננת בסגולה מיוחדת להפוך כל תשובה למעין דחפור של שאלות נוספות.

פעם שאלה את אמא: “של מי אני?”

אמרה אמא: “שלי.”

שאלה: “ושל מי עוד?”

אמרה אמא: “ושל אבא.”

שאלה: “של מי עוד?”

אמרה: “ושל סבא וסבתא.”

ושוּב: “ושל מי עוד?”

“של עדה אחותך.”

“ושל מי עוד?”

“לא עוד של שום איש.”

“ואני אומרת ‘עוד של מי’.”

“של מי?”

“של כל החברים שלי בגנון.”

“נכון. של כל החברים שלך בגנון.”

“ושל מי עוד?”

“לא עוד של מי?”

“לא עוד של שום מי?”

אמרה סמדר בחיוך ערמומי והסתכלה בצפּיה לעיני אמה “אני עוד של מי. הגידי, אמא, נחשי.”

“אני לא יודעת?”

“ואני ידועת,” קראה סמדר נצחנית. “אני של כל העולם. נכון, אמא?”

באין ברירה אומרת אמא: “נכון.”

אבל סמדר אינה מסתפּקת בתשוּבה רפה לשם יציאה ידי חובה. היא מנענעת בראשה החזקת־טובה לעצמה, ואוּלי גם לעולם, ואומרת: “אבל זה באמת נכון, באמת.”

אילו היא מלוּמדת בלשון לבטא צפוּנות הגיגיה היתה אומרת מסתמא: אשרי העולם, שיש לו סמדר כזאת.

נטיה יתירה לסמדר, אם איני טועה, לסדר העולם שבאמריקה ולמקריה, שכן היא שולחת מפעם לפעם את חכּת־דמיונה לאמריקה לצוּד בה פלאי־חידושים. פעם סחה:

“באמריקה יש בּוּבּוֹת שאוכלות לבד, ישנות לבד ובוכות לבד.”

“באמריקה יש בובות גבוהות עד לשמיים.”

“באמריקה אין סוּסים לא פרות לא כלום. ושם לא שותים כלל חלב.”

מסתבּר שחיבה יתירה זו לאמריקה כרוכה באיזו פנייה מיוחדת לבובות המגודלות, שהדודה הרחוקה שבאמריקה ממציאה אותן לה בתוך יתר המתנות, הבאות מידה הנדיבה, כגון ספרונים מצויירים, צבעים ועפרונות. אבל אין להימנע מן הרעיון, שזיקתה הלבבית לאמריקה נובעת גם מכוח איזו גזירה שווה שבין סמדר למדינה הגדולה והרחוקה.

אמריקה נוטה לאנפין רברבין, לגמלוני, למופלא, לדמיוני, ואף סמדר כך. אף על פי כן אין לסמוך יותר מדי על זיקות לבביות, לא לעולם חוסן הידידות. מעשה ואחותה הבכירה של סמדר סירבה לתת לקטנה הבזבזנית והקלקלנית את קופסת הצבעים, מתנת הדודה מאמריקה, והנמיקה את הסירוב בפקוּדה מיוחדת מטעם הדודה. כיוון ששמעה סמדר כך מיד עמדה והכריזה:

“אני אכה את אמריקה שלה… אז לא יהיה לה אמריקה.”

אין כל רבוּתא בדבר, שסמדר יכולה כשהיא רוצה להכות את אמריקה. מעשה ואירגנה קשר עם שתיים מחברותיה כנגד אלוהים. גשם חזק שטף. גשם שוטף כל היום הוא דבר לא נעים. אפילו הבובות לא יכולות לסבול גשם כל היום. הן כועסות נורא. לא רוצות לאכול, לא לרקוד, רק ישנות. אמרה סמדר אל שתי חברותיה, שכנותיה לאותה כניסה בבית, שביקורן אצלה לא הופרע על־ידי הגשם:

“אתן יודעות מה? בואו ונכעס על אלוהים שעושה לנו גשם. הוא רע אדוני. בחיי.”

ניתנה האמת להיאמר, כי בדרך כלל אין סמדר כעסנית ורגזנית. אדרבה, היא נוחה לבריות, לאנשים ואף לבהמות ולחיות במשמע, כל שכן לעולם, המושך אותה בהמון מראותיו. והכיצד אפשר לא לאהוב את העולם? באמת: הכיצד? לשמים, אומרת סמדר, לחיים אדומות. כל שלולית, סבורה היא, היא ים חדש. כשהחתול נובר בתוך העפר הוא עושה ביוּב. אהבה רבה יש בלבה לאדמה. אני, אומרת היא, מריחה את האדמה והאדמה מריחה אותי.

נוחה, נוחה. אבל בשעת הצורך היא מעמידה על הדין ללא כל פשרות, אמנם, אי אפשר להעמיד הכול על חומר הדין, אבל לגמרי בלי דין גם כן אי אפשר. כיוון שאמא גערה בה פעם ואמרה לה, שהיא ילדה לא טובה, מיד גמלה לה בעונש והצהירה לפניה בבכי: “מחר אני אגיד לאבא דבר יפה ולך לא אגיד… את לא טובה, אמא שלי לא טובה.”


 

פחדים    🔗

מפי הנסיון אנו למדים, שרוחב הדמיון כרוך על הרוב בפחדים משוּנים, הפוקדים את הנפש לעתים או הקשורים בה דרך קבע. סימנים מוכיחים, שהאימה היא אורחת מצוּיה אצל סמדר, ולכן עמדה פעם וסיפרה בפנים נחרדות מעשה זה.

פעם אחת היה בוקר, רק בוקר, לא כלום היה ורק בוקר. אפילו לא יום ולא לילה, רק בוקר. ולא היה יותר כלום. היה עצוב מאוד.

חיפּתה בכפּיה הדקדקות על פניה, כדי לסוכך על עצמה בפני איזו אימה גסה, העלולה לטפח עליה. קולה היה עמוק ממליה. בלשונה הביעה בוקר, אבל בקולה המזוּעזע אפילו בוקר לא היה, כי אם איזה חלל ריק מאויים, מין הוויה ללא נשוא.

בוקר כך, לילה על אחת כמה וכמה. סמדר לא אוהבת לילה. כשהיא מקיצה משנתה בלילה, יש שהיא מתייפחת על־לא־דבר. גוֹעה בבכי ללא הפוּגה. חוקרים ודורשים: “מה יש? למה אַת בוכה?” כאילו שאפשר לדעת למה בוכים. נתברר, שסמדר דווקא יודעת למה היא בוכה בלילה. בפירוש אמרה: “אני לא רוצה עוד לילה… לא רוצה.”

והוסיפה למרר בבכי.

לא טוב להיות סמדר קטנה לבדה במיטה בלי אמא כלל בלילה. מסתמא חושבת סמדר, שהעולם בלילה גדול יותר מדי בשביל קטנה שכמותה. אז מה היא עושה? היא זורקת מעליה את השמיכה וצווחת: “אמא, השמיכה נפלה מעלי. קר לי.” אומרת לה אמא: “התכּסי בשמיכה ולא יהיה קר לך.” טוענת סמדר: “אמא, קר לי גם עם השמיכה.” יורדת אמא ממיטתה. ומלבישה אותה גופיה מתחת לפיז’מה וצועקת: “גם הפיז’מה נפלה, אמא, קר לי.” אמא משונה, כעסנית כזאת, לא רוצה יותר לרדת ואומרת: “תישני, סמדר, ואל תרגיזי את אמא. אַת לבוּשה גופיה, התכסי בשמיכה ותישני.” אולם סמדר בשלה. לא יצאו רגעים מרובים ושוב היא פוצחת בצווחה:

“אמא, קר לי. השמיכה נפלה, הפיז’מה נפלה, הגופיה נפלה ואני אפול גם… אני כלל לא לבושה, רק אני עלי לבוּשה, קר לי, אמא.”

כזוהי סמדר: תוחבלנית וטורדנית. אולם שורת היושר מחייבת למצוא לה צד זכות. לא משום שעינה צרה חלילה באמא, השוקעת בן־רגע בשינה מתוקה. הפחד מדרבן אותה. לא נוח להיות סמדר קטנה בלילה כה גדול, והיא עוד לבדה, לבדה לגמרי. אמא רעה, לא רוצה להשכיב את סמדר לידה, שתילחץ אליה, שלא תהיה רק סמדר, סמדר ולא כלום עוד.


 

בין יום ללילה    🔗

סמדר מכל מקום מעדיפה את היום על הלילה. כמה וכמה נימוקים בידה לכך, ביום אור, בלילה חושך. ביום כלל לא צריך לישון, ביום לא אומרים כל פעם: שכבי, התכסי, עצמי עיניים, שכבי, שכבי. סמדר לא אוהבת את המיטה. ביום יש גנון עם חברות וחברים והרבה דברים טובים. לא די שהיא צריכה לישון, בלילה, והלילה, קראה פעם בבכי, כלל לא רוצה שתסגור את העיניים, אז עוד לפני שנעשה מאוד לילה, והיא כלל לא יכולה עדיין לישון, אומרים לה: סמדר, מהרי, שכבי, סמדר, כבר לילה, אַת צריכה לישון. טוענת סמדר: כלל לא עדיין לילה הרבה. זה רק מעט לילה. לא מאוד לילה. היא אומרת כך. אבא ואמא אומרים לא כך. אז היא רוצה לבכות. אין תימה שהיא פעם ויתרה על דעתה וירדה למיטתה במוּקדם, בתנאי אחד שיבטיחו לה דבר־מה. אבא ואמא כעסנים, אבל פעמים גם מחייכים ומבטיחים מה שמבקשים מהם. כשהבטיחו לה, אמרה סמדר דרך שאלה:

“ואם אני אשכב תיכף לישון יבוא הבוקר יותר מהר ואוכל ללכת מיד לגנון?”


 

מהר־מהר    🔗

מן המסופר מסתבר, שהסבלנות אינה ממידתה של סמדר. קוצר־רוחה נובע מכוח־דמיונה המפותח. כלל גדול: דמיון מופלג ורוח פחוזה שלובים יחד. מכאן כמה מנהגות שלה, שיש בהם מן המפליא. היא להוטה לגדול חיש־חיש. לכן מרכיבה מפעם לפעם את משקפי הסבתא על חוטמה, כדי שגם היא תהיה סבתא, ונועצת את רגליה בתוך הסנדלים של סבא למהר ולהיות סבא.

דרך כלל היא מלאה טענות על הימים. כל יום חדש הוא בעיניה מדרש פליאה, שהרי אין הוא חדש כלל. היא שואלת: מה היום? אומרים לה, למשל, יום ראשון. ובכן, היא טוענת: שוב יום הראשון, כבר היה אתמול יום הראשון. ולמה עוד פעם? אותה קושיה חמורה חלה אצלה גם על כל יום אחר של השבוע, קל וחומר על השבת. רוצה היא לדעת אם שבת זו היא שבת כמו אתמול, או שזו היא שבת אחרת, באמת אחרת.

הואיל ואינה שרוּיה בשלום עם הזמן, אין בידה, לפי כל הסימנים, אמת המידה לגבי חלקיו, יש ששעה ארוכה נראית בעיניה קצרה מדי. לכן כל פעם שעפרה חברתה עומדת להיפרד ממנה, היא פורצת בבכי. עפרה, אומרת היא, לא ישבה אצלה אפילו טיפונת. ולמה היא הולכת כבר, כאילו שהיום כבר מחר?

פעם אמרה לסבתא, שעמדה להיפרד ממנה:

“סבתא, אל תלכי עדיין. אני אבכה.”

“למה תבכי?”

“לפי שעדיין לא אהבתי אותך.”

תירוצה של הסבתא היה, שהסבא מחכה לה, לתת לו אוכל.

שאלה סמדר:

“וכשאת הולכת, סבתא, הסבא בוכה ממך גם?”

גורלה של סמדר. עקשנית, נצחנית ולעולם ידה על התחתונה. על כורחה היא מוותרת. לכולם היא מוותרת: ללילה, לאמא, לאבא, לחברה ההולכת ולסבתא. “ובכן,” אומרת היא, “אם את הולכת, סבתא, לכי תיכף, לגמרי תיכף, שלא תביטי אלי אף פעם עכשיו. תכבי את העיניים ואל תביטי אלי. וככה בלא עיניים תלכי ממני ודי. רק לפני שתלכי תתני לי סוכריה ותלכי לך.”

“אין לי סוכריה,” אומרת הסבתא.

אמרה סמדר:

“אז אני מבקשת: תני לי את האין לך.”

בקשה של סמדר היא פקודה. הסבתא נותנת לה את האין לה וסמדר תיכף ומיד מחזירה אותו לה. הסכסוך נגמר בשלום, בשלום טוב, בשלום מאוד ושיהיה מהר מחר, שתבואי עוד הפעם, מהר, מהר, סבתא.

הוא שאמרנו: סמדר קיצרת־רוח ורוצה הכל מהר־מהר.

המלצות קוראים
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.
תגיות
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות