א

באחת השעות האחרונות של הקונגרס בציריך הוחלט: “הקונגרס הציוני העשרים מחייב את ההנהלה להקים על ידה, בשתוף עם הנהלת הקרן הקיימת לישראל וקרן היסוד, מרכז לנוער, לשם רכוז הפעולה והעזרה למען תנועת הנוער הציונית”.

עברו כשלשה חדשים, והנה הופיע, מטעם מחלקת הנוער של ההנהלה הציונית ובעריכתו של ג. חנוך, הקובץ הראשון לבירור הפרובלמות של תנועת הנוער בציונות “דרכי הנוער”. אין הקובץ הזה פריה של אותה החלטה (אין הדברים נעשים אצלנו בטימפּוֹ מזורז כל־כך), אלא אותה הדאגה והחרדה למצבה ולגורלה של תנועת הנוער בציונות, אותה הכרת הצורך והחובה לבוא לעזרתה של תנועה זו, לסייע לה סיוע רוחני וארגוני ולהגביר את מגמת הרכוז והשתוף בין זרמיה השונים ביניהם לבין עצמם ובינה לבין התנועה הציונית כולה – אותה תביעה נמרצה של תנועת הנוער מכלל התנועה הציונית כולה, שהביאה להחלטה זו של הקונגרס, הביאה עוד קודם לכן את המחלקה להסתדרות שעל יד ההנהלה הציונית (וכן גם את הלשכה הראשית של הקרן הקיימת) לצאת מגדרה, גדר ה“פרישה”, שגדרה כביכול לעצמה בשעתה ביחס לתנועת הנוער ול“אבטונומיה” שלה (אשר הגיעה למעשה למדה של “אבטרקיה”), ולהתיר לעצמה מדת־מה של “התערבות” בעניניה. כי על כן גם קנאי עצמאותם הגמורה של ארגוני הנוער, הכופרים בעצם האפשרות של שתוף רעיוני־חנוכי ושל השפעה “מלמעלה” לצד זה, לא נמנעו מתבוע את עזרתם של המוסדות המרכזיים, לא נמנעו מלבקש מאלה את הכלים ואמצעי־הפעולה הנאותים: שליחים, ספרות, שעורי הכשרה לשליחים ולמדריכים וכדומה. מתוך התפּתחות זו של הענינים התקיימו בימים שקדמו לקונגרס הציריכי, מטעם מחלקת ההסתדרות של ההנהלה הציונית, כנוּסים ומועצות של ארגוני הנוער, וכאן גמלה המחשבה בדבר הוצאת ירחון, או קבצים לעניני הנוער בציונות, ומכאן הקובץ הראשון שלפנינו, אשר עורכו מגדירו כ“נסיון ראשון של שתוף במחשבה ובטוי בין הזרמים השונים בתנועת הנוער החלוצית והבהרת מצבו של הנוער לחטיבותיו ותפוצותיו לפני הקורא הציוני”.

*

תנועת הנוער בציונות לזרמיה ולאגודיה השונים הושפעה בגופי הלכות והלכי־רוח שלה, כידוע בדרך כלל וכפי שמתחוור ביחוד ובפרטות מן הקובץ שלפנינו, מתנועת הנוער בעולם הגדול. תנועות הסקאוטינג האנגלי והנוער החפשי בגרמניה היו לאור ולעינים לחבורות הראשונות של צעירי ישראל מ“השומר הצעיר” ודומיהם, אשר הרימו לפני עשרים שנה בערך את דגל המרד ב“משטר” הקיים, בהויתו הפסולה והתפלה של דור עומד בגולה, ועמדו לבנות חיים חדשים, ערכי מוסר ותרבות חדשים, צורות־חברה חדשות, לעצמם ולעמם. אבל שום תנועה מתנועת־הנוער שבעולם, ואף אלה ששמשו לנוער שלנו דוגמא ומופת בכלל, לא הגיעה למדה זו של “אבטונומיה” בחיי הכלל ועצמאות ביחס לדור מבוגר, שהגיעה לה תנועת הנוער החלוצי בישראל בתקופה זו של “הגשמה” בציונות. מוריהן ומדריכיהן של תנועות הנוער בעולם, ואף המרדניות והמהפּכניות, כביכול, בכללן, היו רובן ככולם מן המרדנים והתססנים שבדור מבוגר. הללו האצילו מרוחם על הנוער, בעל הלב הפתוח, טפחו בו את הנטיות האופוזיציוניות, המיוחדות לו מטבע גילו, הדריכו נטיות אלה, נתנו להן דמות ובטוי ודרך, עוררוהו לקראת הנסיונות התמימים־הנועזים הראשונים להקמת תאים של חברה חדשה, הנאותה לשאיפותיו הסתומות ולנטיות לבו החם. מה שאין כן תנועת הנוער בציונות. זו צמחה מתחתה בגלוייה המוחשיים, גיששה, בקשה את דרכה, תהתה ותעתה ומצאה את מטרותיה בכחות עצמה, בטמפרמנט המיוחד לה, בבקשת האמת והשלימות המיוחדת לה. ואלו הדור המבוגר בחר לו מתחילה, מי מתוך יחס של קרירות וספקנות ומי מתוך הבנה אנושית נאה ורוח טובה של סבלנות ויתרון בינה, את התפקיד של מסתכל מן הצד, של נויטרליות בעלת עין יפה. (יחס השלילה והטינא בא לאחר זמן, אגב תהליך ההגשמה, שהביא, מצד אחד, לנגודי אינטרסים, וגילה, מצד אחר, שגיאות וכשלונות ונטיות אכסקלוזיביות מזיקות במחנה המגשימים החדשים, או בחלקו). וכך יכול הנוער הציוני החלוצי ליטול לעצמו במונופולין, בראשית ימי ההגשמה החדשה בציונות, את התהיה על היסודות הראשונים, על שאלות הנצח של האומה והחברה, לדונם ולעשותם שמוש ליצירה חדשה בכחם של פאתוס מוסרי תמים ואמונה סמויה, אשר הים הגדול הוא להם מי קרסולים; כך יכול לקפוץ לתוך האכספּרימנט המהפּכני ורב־הסבל־והסכנות של בנין עם שסוי וארץ שוממה על יסודות חברתיים ומשקיים חדשים. ומתוך כך זכתה תנועת הנוער החלוצי בציונות לזכיה היסטורית גדולה, אשר שום תנועה מתנועות הנוער, שאליהן נשאה את עיניה ובחותמן הוטבעה מתחילתה, לא זכתה לה. הללו לא עמדו בנסיון הסערה הראשונה מסערות הזמן שמצאתן, רובן התפוררו, שכחו את תורתן ואת שאיפותיהן הנלהבות, מתו מיתה ארגונית ומיתה רוחנית כאחת, ומהן שהתכחשו לעצמן וקבלו עליהן מרצון עולו של עולם חוטא ופסול יותר מעולם הוריהם, של משטר זדון ורשע והתעמרות באדם ובעם. ואלו תנועת הנוער בציונות נעשתה שותף ראשון, בזמן ובמעלה רוחנית, במפעל הגאולה והבנין המחודש בתקופתו הראשונה, המכרעת.

ותנועה זו הגיעה עכשיו – לא סוד הוא ולא לעז, שמתנגדים צרי־עין הוציאו עליה – עד משבר. על משבר זה מתריע הקובץ ברוב מאמריו, מעידים דבּריה ועסקניה מתוך אהבת אמת וכנוּת הראויה לשבח, אם אמנם לא תמיד מתוך דיוּן מעמיק כל צרכו. יפה עשו מנהיגי התנועה לזרמיה השונים, שהקדישו את הקובץ הראשון בעיקר לבירור הפרובלימה הכאוּבה של חולשה וירידה בתנועה רבת־הזכויות. יש אמנם להצטער, שלא כל הזרמים שבתנועת־הנוער שלנו באו לידי בטוי ובירור בקובץ. לקוי גדול הוא, שאין בו בקובץ זה אף מאמר אחד על מהותה, דרכיה ותכני חינוכה של תנועת הנוער מן הציונים הכלליים לזרמיה השונים: א‘, ב’, עקיבא; ואם העורך מעיד בדברי הפתיחה, ש“כמה חברים מארגונים חשובים של הנוער”, אשר דבריהם הובאו בחשבון בתכנית הקובץ, “לא הספיקו להשתתף” (“לא הספיקו”, אם כי מתחילה אמרו להוציאו עוד לפני הקונגרס!), הרי דבר זה אינו סימן טוב לדבּרי הנוער הציוני הכללי. דוקא הם, שתנועתם צעירה לימים, מבחינה ארגונית, מחברותיה, ידועה פחות ומובנה ומחוורת פחות לרבים, ועם זה היא נוטה יותר, לפי עצם מהותה, לשתוף פעולה ואחריות עם כל שאר הגורמים בציונות, – דוקא הם היו צריכים להזדרז יותר מאחרים לגולל לפני הצבור בהזדמנות הראשונה את פרשת הלכתם ומעשיהם מעל הבמה המשותפת. ומצד אחר יש להצטער שבקובץ ניתנו לנו בעיקר דברי אידיאולוגיה בקויה הכלליים, ניתנו לנו מאמרים של דבּרים ומנהיגים, ולא ניתן לנו, או ניתן לנו אך מעט מאד, מחיי יום־יום הממשיים של התנועה, מרשמיהם, לבטיהם והרהוריהם של החברים הפשוטים מן המערכה. ואין אני קובל על מה שחסר אלא לשם תקון לעתיד, בקבצים הבאים.

בין כך ובין כך, יש להכיר טובה על היש, על הבירורים והעיוּנים הכוללים החשובים, וביחוד על גלוי־הלב שבדברים, שקצרי־דעת שבצבור עתידים אולי להשתמש בהם לצרכי פולמוס של איבה. בענינים גדולים של אומה וצבור טובה אמת אכזרית מחולשה של חפוי והעלמה. היה צורך בגבורת־אמת, כדי לחשוף את נגעיה וחולשותיה של התנועה בימי הרעה האלה. ויש שכר לאמת. רק בדרך זו יש למצוא תקנה לקלקלות.

*

על המשבר בתנועת־הנוער בציונות מדבר עורך הקובץ בלשון זהירה מאד. הוא מדבר על “סימני החלשה בכחות המחשבה והרצון העצמיים של תנועת־הנוער”; הוא קובל על דיפרנציאציה מוגזמת בתוך תנועת־הנוער, על “התפּצלות” מוסיפה והולכת של הזרמים, שהוא רואה בה סכנת ירידה, סכנת חולשה ורפיון לתנועת־הנוער כולה. די לקרוא את מאמריהם של י. זנדבנק ושל פ. לוביאניקר, של ליבנשטיין ושל אופיר, בשביל להוכח, כי שרשיו של המשבר עמוקים הרבה יותר ותקלותיו גדולות לאין ערוך מכפי שאפשר היה להניח על־פי הערכה זו.

זנדבנק דן במאמרו (“תנועת־הנוער והאדם בחברה של זמננו”) ביסודותיה של תנועת הנוער בכלל, בפרובלימטיקה שבקיומו של הנוער, המתחדדת ומסתבכת והולכת בתקופה טרופה זו. החברה האנושית נתונה בירידה ובחרפה. “חיי האדם, בכל עם, שכבה ומעמד, נעשו פרובלימתיים, האידיאולוגיות והתורות הכזיבו”. ומצב זה משפיע עלינו בהכרח, ביודעים ובלא יודעים. השאלה העיקרית, העומדת לפני הנוער הציוני, היא היא השאלה העומדת לפני הנוער בעולם כולו: שאלת קיומו של האדם בחברה של ימינו. “שאלת קיומו של האדם – זאת היא שאלת הנוער”. אם בראשית ימיה אמרה תנועת הנוער לעצב את חיי האדם הצעיר בכחותיו הוא עצמו ומתוך אחריותו לגורלו, הרי המשבר החמור, העובר כיום על החברה האנושית, הביאה לנוער סכנה חמורה, סכנה של חוסר משען בטוח, של חוסר קרקע תחת רגליו. פרוגרמות ודוקטרינות של מפלגות ומעמדות לא יפתרו את שאלת מהותו ודרכו של הנוער, לא יביאו לו את “הבטחון” הפּנימי. אין כנוער בימינו קל לקפוץ ממחנה למחנה ולהחליף את ה“טרמינולוגיה” ששיננו לו באחרת. עיקר כל הפרובלימות החברתיות והרוחניות של ימינו הוא בשאלת קיומו של האדם, בשאלת הצלתו מן המבוכה ומן האנארכיה הפּנימית, מטשטוש תפקידו ויעודו בסערות־הימים, המזעזעים מוסדות רוח ותרבות ומוסר של העולם. תנועת־הנוער לא הלכה בדרך זו. במקום החנוך לאחריות אישית־מוסרית, בא החנוך לקולקטיביות מעורפלת, במקום המשמעת הפּנימית של האישיות, במקום האבטונומיה המוסרית של היחיד, באה המשמעת הקולקטיבית, הפורקת את האחריות האישית והמסתתרת מאחורי גבו של הגולם הקבוצי. גם הנוער נגרר אחרי נוסחאות וסיסמאות של גופים חברתיים, אחרי המיכניקה הגלמית, השטחית־החיצונית, של מפלגות ומעמדות, אשר עינם לשלטון, והוא חסר את העיקר, את הרגש החברתי הבלתי אמצעי, את הראיה הנכונה והכנה של המציאות, את המצפון האינטלקטואלי ואת הכנות ההירואית ביחסים שבין אדם לאדם ובין מעמד למעמד ועם לעם. אנו צריכים להומניזציה חדשה של החיים. וזה עיקר תפקידה של תנועת נוער בימינו.

היש בהם באגודים השונים של תנועת הנוער שלנו מן החנוך לתפקידים האלה? האין בהם מן המחיצות והחציצות התפלות של נוסחאות וסיסמאות, החוצצת בין נער לנער, בין חוג לחוג?

*

ואם פרובלימטיקה כללית זו, שהסתבכה יותר ויותר למן המלחמה העולמית ואילך, משותפת היא לתנועת הנוער בעולם ולתנועת הנוער שלנו, הרי פעולתה המהרסת של תקופה מזעזעת ומזועזעת זו גדולה ביותר במציאותנו, העמוסה את הסבל המיוחד של המצוקה היהודית והחורבן היהודי. במציאותנו היהודית “כל גל של משבר מעמיק ומגביר את אָבדן הדרך, היאוּש, הניהיליזם” (פ. לוביאניקר “המשבר בנוער היהודי באירופה המזרחית”). אם חיי האדם בדורנו משולים בכלל לחיי חית ציד נרדפת על צואר, שאין לה בעולמה אלא מוראותיו של הרגע, הרי שבעים ושבעה גדולים פגעיה ופורענויותיה של התקופה במציאות היהודית במזרחה של אירופה. שום אידיאה אנושית, שום מדה מוסרית לא עמדה בטהרתה, לא עמדה במבחן בימים אין חפץ בהם אלה. הסיר אלהים את חסדו מן הדור, אין אידיאל אלא השלטון והכח, אין שיטה ודרך אלא האלמות. השנאה, האכזריות, ההתעמרות באדם ובאומה נעשו צדקה ותורת־חיים לעמים ולממלכות; האנטישמיות הברברית, הרוחצת הליכותיה בדם, נעשתה עיקר של “מדע”, חוק מחוקי־הטבע, מתערערת שארית האמונה באדם, בערכו הרוחני, בנצחון הטוב והאמת. אף האמונה הגדולה, שהיתה משען ומשגב לישראל באלפי שנות נדודיו, האמונה בנצח ישראל, בערך המוחלט של קיום האומה, פסקה בהמונים גדולים, ואין שיור לאמונה ולתקוה הלאומית אלא הציונות בלבד. הציונות היא קרן האורה היחידה, המאירה את חשכת המציאות. הציונות היא התנועה היחידה בישראל, שעמדה בהבטחתה, וימי הגשמתה לא ביישו את ימי ילדותה. אבל אף היא אינה בטוחה באחריות מפני כשלון וחולשה. החוק הטבעי של גאוּת ושפל, של מעלות ומורדות מושל גם בה. ימי העמידה והמשבר, הבאים לה מדי פעם בפעם לאחר ימי עליה וגידול, פועלים את פעולתם. לא לעולם חוסן, לא לעולם אמונה ללא תנאי ונאמנות ללא חולשה, ויש אשר תקצר הנשימה בתמורות הימים. והנה עדים אנו בימי מבחן אלה לחזיון הטבעי־המדאיג של נגוד ומרחק “בין האידיאה ותביעותיה ובין הנושא ויכלתו”. בלי חלוציות ומסירות־נפש, בלי נשימה ארוכה של אמונה, נאמנות ומאמצים לא יקום חזונה הגדול של הציונות. “ונוער דורנו, מציין לוביאניקר, כחותיו, כח היצירה העצמית והאקטיביזם הנאמן, הולכים וכלים”, כחו היוצר הולך ומצטמק. אבל אשמים אנחנו כולנו, שהסתגלנו לנשימתו הקצרה של הדור והעמדנו את הציונות על הגאולה הקרובה, על הסרטיפיקט ועל מכסת העליה ועל ההצלחה של שעת פּרוספּריטי.

ואף ההתפּתחות הפנימית של תנועת־הנוער הציונית הביאה אתה חזיונות שליליים. תנועה זו, פאר הציונות ומפעלה, עשתה גדולות. מפעליה: העליה השניה והשלישית, כבוש העבודה, החקלאות העובדת, צורות־ההתישבות החדשות שמשו מקורות כח רוחני וחברתי עצום. ואף על־פי־כן הגיעו ימים, שאף היא עומדת בפני סכנת הסתיידות. דוקא גידול התנועה והמפעל סכנות כרוכות בו; השפּעתה של ארץ־ישראל לא תמיד ברכה בה לתנועה בגולה. עם גידולו והתקדמותו של המפעל בארץ, הולכת וגדולה השפּעתו של מרכז היצירה בארץ על מרכז ההכנה בגולה, והשפעה זו מביאה יותר ויותר לטשטוש דמותה של התנועה בתפוצות, לערעור היסודות של חנוך עצמי ובחירה עצמית, ל“ניבלציה” רוחנית. “בצעדי ענק אנו מתקרבים גם בתנועת הנוער אל תמונת הדור הנוכחי, המוותר על האבטונומיה הרוחנית של האדם ועל האחריות האישית והמסתפּק בתפקידו האחד: להוציא לפועל פקודות”. הנוער שלנו בגולה מוותר על בקשת־אמת־ודרכים משלו, הוא מקבל את תורתו מן המוכן, כפי ששמים אותה בפיו שליחיהם ותועמלניהם של ארגוני ה“הגשמה” השונים בארץ.

ולא תמיד עושים השליחים האלה את מלאכתם לשם שמים, ללא קורטוב של מלחמת־התחרות לנפש הנוער, ללא שמץ־מה של ציד נפשות לשם חיל־מלואים לארגון זה או לקבוץ זה דוקא, – לשם כח ושלטון בצבור הפועלים ובהסתדרות הציונית.

את הצד הזה שב“השפעת” הארץ מגלים בלי רחמים א. ליבנשטיין וא. אופיר.

ב

מהו המטען הרוחני והתרבותי, שקבלה תנועת הנוער הציוני מבית־אבא, מערכי תרבות ומסורת של דורות מצד אחד, מערכי רוח ואידיאולוגיה של דור עומד בציונות מצד אחר? מה היו הנכסים והערכים, שהיו עשויים לגבש את צורתה הלאומית ולחשל את רצונה הלאומי של תנועה זו, לשמרה מתנודות ומתמורות לרוח הזמן, לקיים את מהותה העצמית בתוך שטף של השפּעות־ארעי חיצוניות, להעמיד בה את יסוד האחדות הלאומית והתפקידים הלאומיים העליונים בתוך זרמי־זעף של פלגות ומפלגות, ילידי חוץ וסיטואציה? ומה היתה, לבסוף, העזרה הממשית, החמרית והארגונית, שניתנה לה לתנועת הנוער על־ידי הדור העומד, על־ידי התנועה וההסתדרות הציונית כולה, ושהיתה עשויה לחסם במדת־מה את השלשלת הרצופה, להוות יסוד של רכוז ושתוף בין זרמיה השונים ביניהם לבין עצמם וביניהם לבין התנועה הציונית כולה?

עצם מהותה של תנועה זו לא הכשירתה לקשור את פתילתה לא במסורת הדורות ולא בערכיו הרוחניים של הדור המבוגר בציונות. תנועת־הנוער שלנו היתה מתחילתה ומיסודה תנועה של מרד, השוללת לא רק את סמכותו של דור עומד להתהוות מגמה ודרך לדור עולה, אלא היא שוללת גם כל “שרשיות” לאומית־תרבותית, הטבועה בחותמם של דורות. כדוגמת תנועת הנוער החפשי בגרמניה, אשר שמשה דוגמא ומופת לחבורות הראשונות של תנועת נוער בציונות, עמדו הללו על עיקר “הסוביריניות החנוכית”, אלא שכדרכה של כל מהדורה יהודית לתופעה כללית ניתן כאן לעיקר זה פירוש רדיקלי הרבה יותר משניתן לו בכל תנועת־נוער בעולם הגדול. וההגיון הדיאלקטי של התפתחות זו הביא לידי פרדוכסון תמוה. תנועת־המרד, שדגלה בעצמאותו המוחלטת של גיל הנוער, המהוה תכלית לעצמו, יצרה שלטון אבטוריטרי חדש. המורדים הגדולים בכל סמכות מקובלת יצרו על רגל אחת ממש סמכות חדשה, בעלת שלטון בלתי מוגבל. “לא רק הדרכה אבטונומית, לא רק חוסר תלות מכל מוסדי החברה הקיימת, הכלליים והחלקיים (משפּחה, בית־ספר, מפלגות) לא רק שלילתם העקשנית והסרקסטית, אלא גם הנחה הקובעת מלכתחילה את זכותם ואת חובתם של מדריכי הנוער להביא תורה מסיני לכל בעיות היחיד והצבור” (א. ליבינשטיין, “לגורלה של תנועת־הנוער העברית”). אבטוריטה חדשה זו היא, אם להשתמש בסגנון הפילוסופי העתיק, “מדת כל הנמצאים, להיותם נמצאים ולהיותם בלתי נמצאים”. מה שמתאים לסמכות זו – העומדת על תורת המרד! – “נמצא”, ומה שאינו מתאים לה אינו בנמצא כלל. וכחה הגדול של הסמכות החדשה עומד לא על נסיון מוסרי ותרבותי, משלה או משל אחרים, לא על אינסטינקט היסטורי קובע ומאיר נתיבות־חיים, אלא על… העדר אבטוריטה מוסמכת אחרת. לא אשמת הנוער באותה שעה היתה זו, אם בתמימותו הרבה אמר להתחיל את הכל, את הכל מבראשית, אם אמר למצוא בתוך עצמו, בחוויותיו ובנטיותיו הנפשיות, את אמת־הבחינה לכל, למשטר החברתי, לבעיות התרבות והמוסר, ליחסים שבין אדם לחבירו ובין אדם למקום, לצורות של אישוּת ומשפּחה, של “עדה” ודת. כי על כן לא מצא לפניו לא שלטון וסמכות ולא רצון לשלטון ולסמכות. התקופה הראשונה בציונות הזירה את עצמה לדעת מכל רצון של שלטון והדרכה בחייה הרוחניים־התרבותיים של האומה. התנועה שבאה לחדש את עולמו של ישראל נבהלה בעצמה מפני עוצם תפקידה, מפני המכשולים העצומים שבמלחמת כיבושה וחידושה, ובקשה לצמצם את שטח המערכה ככל האפשר. היא הסתפּקה בתורת הלאומיות “הפורמלית”, לאומיות של צורות, שאין עמהן חובת תכנים והשקפת־עולם, ובקשה להתגדר בשטח הפוליטי, בהכנה וביצירת הכלים והמכשירים לשם הפעולה הפוליטית של הציונות, ואלו לפעולה תרבותית־רוחנית לשם חדוּש אָפיה וקלסתר פניה הרוחניים של האומה כמעט שלא נשאה את נפשה כלל, או שנתכוונה לדחות את התפקידים הקשים והמסובכים האלה לעתיד, לכשתשיג את המטרה הראשונה, המדינית. “נויטרליות” זו בעניני רוח ותרבות, שהדורות הראשונים בציונות הטילו על עצמם לדעת, סייעה ידי התנועה החדשה, שדגלה בשם המרד, האבטונומיה והעצמאות החנוכית־התרבותית הגמורה. בתוך ד' אמות מצומצמות של יחסי משפחה והוי היו הבחור והבחורה, שמצאו את דרכם לתנועת־נוער, ודאי טועמים טעם “מלחמה”, ואלו בתוך המסכת הלאומית הכללית לא מצאה התנועה החדשה לפניה לא כח־מלחמה ולא רצון־מלחמה. אף התנועה הציונית, תנועת התחיה וההתחדשות של האומה, לא יכלה ולא רצתה לקבל על עצמה את התפקיד של שומרת המסורת התרבותית והמוסרית החיונית בישראל ומנחילתה לדורות הבאים.

*

וכך שוחררה תנועת הנוער הציוני מתחילתה מן העול הכבד, המוטל על כל תנועה צבורית חדשה ואוכל את מיטב כחה ומרצה וכושר יצירתה במשך תקופה ארוכה; כך נפטרה מן ההכרח להלחם מלחמת כבוּש כבדה לאמתותיה החדשות ולמגמותיה המהפּכניות בתוך סביבתה ושדה פעולתה הטבעית. מבחינה זו של העדר התנגדות רוחנית ואידיאולוגית בתוך מסגרתה של הציונות זכתה תנועת־הנוער שלנו דוקא בימיה הראשונים לחופש הפעולה וההתפּשטות במדה שלא זכתה לה שום תנועה אחרת דוגמתה. ובהתאם לאָפיה “האבטונומי” זכתה לכך – אם באמת היתה זו “זכיה” –, שנטלה את יסודות שיטתה לא מן המוכן, מערכיו ומצרכיו, ממסרתו וממגמת־חייו הפּנימית של העם בתפוצותיו, אלא, כפי שהיא עצמה האמינה בלב שלם, משל עצמה, מצרכיו התרבותיים־המוסריים של הנוער, מדרך האמת והיצירה, המיוחדת לו. בצילה של אמונה זו בעצמות הרוחנית המיוחדת ובאיתוס המיוחד לנוער זה, יכלה התנועה להענות לכל ההומה ותוסס ומתרחש בעולמותיהם של אחרים, ליקח בדרך הלקטנות התמימה “מכל אשר יעלה המזלג”, זרמים ובני־זרמים, תסיסות ובנות־תסיסות, הרוחשים בסביבתנו הקרובה והרחוקה, ולטבוע את כולם יחד, בערבוב ובעכירה, על שמריהם שלא שככו, בחותמה המפוקפק של תנועת־נוער עברית־מקורית.

ואמנם קשה מאד להגדיר את תכנה ולקבוע את עצמותה המקורית של תנועת־הנוער שלנו בראשית ימיה; אף הקובץ החשוב שלפנינו אין בו כי ליתן תשובה ברורה ומניחה את הדעת, מהי והיכן היא עצמות מקורית זו.

עד כמה שהחבורות הראשונות של “השומר הצעיר”, הם וחבריהם משאר הארגונים הראשונים לתנועת־נוער ציונית, הושפעו בימי ילדותם מתנועות הנוער באירופה המרכזית בכלל ומן ה“וואנדרפוגל” בפרט, הרי יסודותיה הרומנטיים־המרדניים של התנועה המשפעת הוגדרו כהתנגדות של אותו נוער “לכל השפּעה בלתי רצויה לו מצד המבוגרים” וכשאיפה לבנות לו את חייו לפי העיקרים האלה: “א) לא להמשיך בדרכי אבותיו ולמצוא את המקום הראוי לו בחברה; ב) לעצב את חייו בצורה ובתנאים, המאַפשרים חיים מלאים יותר, מתאימים יותר לגיל הנוער; ג) להכיר את הטבע ולהתקשר בו; ד) ליצור תרבות חדשה אשר תתאים למגמותיו בחנוך, בספרות, במוסיקה, באמנות, וכו' " (יהודה א. ברגמן, ממערכות “תכלת־לבן” בצ’יכוסולובקיה). אין צורך לומר, שהעיקרים האלה אינם ממצים את אָפיה של תנועת הנוער שלנו אפילו בימיה הראשונים. על־יד כל השאיפות הכלליות האלה, הסתומות והמעומעמות ביותר, היו עוד שאיפות מיוחדות לאותן החבורות הראשונות, אשר קבעו את אָפיה היהודי של התנועה בימים ההם. על־יד המיסטיקה האירוטית מיסודו של האנס בליהר (זה שנתגלה לימים כאחד העזים שבאנטישמיים מן הנוסח הגרמני החדש); על יד תורת הפסיכואנאליזה מיסודו של זיגמונד פרויד, שבאה לאותו נוער שלנו כהתגלות חדשה של רזי האדם ונשמתו; על־יד תורתו ונסיונותיו של גוסטב וויניקן, יוצר העדות (או ה“קהליות”) הראשונות של הנוער החפשי בגרמניה, אשר הרים את נס המרד בסביבה ובדרכי חייו המקובלים של הנוער בתוך המשטר הקיים: בבית ההורים והמשפּחה, בבית־הספר, בחנוך “הקלאסי”, בנמוסים ובדרך־ארץ מקובל – על־יד כל זה, אם לא למעלה מזה, באה מתחילה השפּעתם של מרטין בּובּר וחוגו, של עיוניהם, מחקריהם וחזונותיהם במהותה של היהדות, דרכיה ותפקידיה, – באה ביחוד השפעת נאומיו וכתביו של בובר על החסידות ואישיה, שנתגלו להם, לצעירי ישראל אלה, בכח פעולתו הסוגסטיבית של בובר, האיש והסופר, כמקורות נאמנים להכרת מהותה וזרמיה האָפיניים של היהדות במזרח אירופה, באה קודם־כל תורת המפעל וה”הגשה“, בצורתה המזהירה־המצודדת, שנתן לה בובר; ועל־כל־אלה באה בימים ההם ראשית השפעתו של המפעל המעשי בארץ, שאם לא עמד עדיין אותה שעה במרכז ענינה ושאיפותיה של תנועת הנוער הציוני – שנים הרבה עברו עוד מאז בתוך תסיסות ונגודים וחלוקי־דעות פנימיים בדבר מקומה של ארץ־ישראל וההגשמה החלוצית בתנועה, עד שהגיעו להודאה בפרימאט של ארץ־ישראל –, הרי היתה בה בממשותו המבורכת של המפעל, כדי ליקח לב צעירים, שואפי פעולה וקרבנות; ונוספה לזה בימים ההם נהיה עזה אחרי תורת ה”סוציאליזם־של־הגשמה" מיסודו של גוסטאב לנדויאר (זה אויבו העז של המרכסיזם!) – כל אלה הצטרפו יחד, מותר לומר בלי שום כוונה של פולמוס ומעוט־הדמות: התערבבו יחד, התערבבו ולא התמזגו, והעמידו יסודות חריפים־משכרים, אם כי לא ברורים ולא בהירים ביותר, לתנועה רומנטית־נאיבית, אשר מלאה, עם כל הבלבול והערבוביא שבה, תפקיד חשוב, תפקיד ראשית ומקור לתנועת הנוער בציונות, מעין התפקיד, שהתקופה “האוטופית” ממלאה למעלה בכל תנועה חברתית, שיש בה ממש ויש לה עתיד.

*

סוף־סוף הצטללה התנועה רבת־התסיסה ושמריה שקעו. כמה רחוקים, למשל, היום אנשי “השומר הצעיר” בארץ ובגולה מימי “קהליתנו”! האקלקטיציזם הנאיבי, שלקח מכל הבא ביד, פינה מקום לשיטה מוניסטית, כביכול, בתפיסת עניני החברה האנושית. אלא שאם “השיטתיות” נשכרה, הרי העצמיות המקורית לא נשכרה ולא גדלה גם בתקופה החדשה. עברו ימי ההסתכלות המיסטית־האירוטית בתפקידיה של חברת־הנוער החדשה, חלפה האכסטאזה הדתית, כביכול, של ימי הכבישים בגליל, התנועה נהפכה לתנועה סוציאליסטית־מרכסיסטית טפּוסית. תנועה זו, שהתחילה במרד באמתות מקובלות ובקשה דרך לעצמה בכחות עצמה, קבלה לבסוף את השולחן־ערוך המרכסיסטי, את ההלכות הפסוקות של הסוציאליזם המפלגתי־המעמדי, בנוסח האורתודוכסי־השמאלי. במקום הרגשה דתית־משיחית כמעט – באה תפיסת־ההיסטוריה החמרנית על בהירותה הפּשטנית. אלא שאף השקפת־העולם החדשה נעשתה דבר שבאמונה ובדביקות. אף מפעל הבנין בארץ ניתן ענין לאכסקלוזיביות כתתית. הקבוצה, או הקבוץ, בצורה מסוימת ומדוקדקת דוקא, נעשתה אלהות לתנועה זו ולתנועות אחרות כמותה, ואין אלהות אחת סובלת אלהות אחרת על פניה. מתוך קנאות דתית ממש מזהות את עצמן הסתדרויות־הנוער עם מפעלים קבוציים מסוימים. כל הסתדרות נוער רואה בצורה ההתישבותית, או בגוון ההתיישבותי, ההוגן לה ול“מציאותה המהותית” חזות־הכל, מעין כנסיה, כביכול, אשר בידה לבדה מפתחות האמת והאושר העליון, ובלעדיה אין הציונות כדאית (או, לפי הנוסח המקובל יותר: אין הציונות אפשרית). “הדביקות הדתית־התיאולוגית – במפעל קבוצי מסוים – טשטשה לפעמים את האינסטינקט הלאומי” ו“סתמה את הצנורות החפשיים ל’חלוף חמרים' עם הכלל”. אין למפעלים הבודדים האלה מסגרת לאומית כללית, אין מסביבם אוירה רוחנית מלכדת, ואין נושאיהם נרתמים בעול המציאות המשותפת והאחריות המשותפת לגורלה של האומה. ותנועות־הנוער החלוציות, מכיוון שכל אחת מהן דבקה במפעל קבוצי מסוים “שלה”, מיד שכחו את תורת “האבטונומיה החנוכית” וקבלו על עצמן מרות גמורה וקפדנית, לא חלילה של הכלל הלאומי כולו, ואפילו לא של כלל צבור העובדים, כפי שקובל ליבנשטיין, אלא של קבוצות קטנות, בעלות מגמות חלקיות־מיוחדות ואנטרסים מוגבלים. ואם לפנים היתה תנועת־הנוער קובלת על המפלגות הציוניות, שהן מנצלות את הנוער לצרכים פוליטיים ונותנות לו שולחן ערוך דוגמתי במקום יסודות תרבותיים־לאומיים כלליים, הרי עכשיו הגיעו הסתדרויות הנוער עצמן, לפי עדותו של ליבנשטיין, למדה של דוגמתיות וכפית־דעה, ששום מפלגה ציונית לא הגיעה אליה. והחנוך “העצמאי” הזה הביא גם למוסר צבורי ולסגנון של יחסים פוליטיים, המעוררים דאגה רבה. וליבנשטיין שואל דרך סיכום: “המתאים המשטר הרוחני והחנוכי, הקיים כעת ברובן של הסתדרויות־הנוער, לתפקידיה החנוכיים, ההתיישבותיים והחברתיים של שיבת ציון?” והוא עונה: לאו. הוא רואה לדורות הצעירים בישראל סכנה של “ברבריזציה אינטלקטואלית ופשטנות כתתית”. ראויים להשמע ביחוד דבריו על חטאיו החנוכיים של משטר זה למסורתה של האומה, לנסיונה ההיסטורי, למורשת הדורות המשותפת, אשר בלעדיה אין דור יבוא יכול להיות לאורך־ימים ממשיך הוגן לתולדות האומה.

האמת מחייבת להודות, שכמה מן הטענות, שמר ליבנשטיין טוען נגד הסתדרויות־נוער מסוימות ודבּרי מפעלים קבוצים מסוימים, יש לטעון נגד צבור־הפועלים כולו ונגד מפלגתו הפוליטית והסתדרותו המקצועית המרכזיות. אף אלה חטאו במדה מרובה בהתגודדות ובהתבדלות מן הכלל הלאומי, בסתימת הצנורות ל“חלוף־חמרים” עם הכלל; אף הן לא ידעו להעריך כראוי את יסוד המסורת התרבותית ומורשת הדורות המשותפת של האומה. על־כל־פנים יש לקבל בברכה את התעוררות ההכרה בחטא ובצורך התקון. מדת האמת והכנות, שגילו מר ל. וחבריו לקובץ זה בדיונם בפרובלימות הכאובות של תנועת הנוער החלוצי בארץ ובגולה, – ולוא יהא שיש הרבה מן האמת בקובלנותיהם של ה“נפגעים” על הגזמה של בקורת זעומה – יש בה הבטחה ותקוה לתקנת המצב.

ואף זאת מחייבת האמת להטעים, שכמה מאותם “המכשירים” הרוחניים וההנחות התרבותיות, שמר ל. תובע מאת תנועת הנוער החלוצי, נתקיימו בחלק אחד קטן אבל חשוב שלה.

ומאמרו של א. רוזנבליט על “דרכו של הנוער הדתי בארץ” יוכיח.

ג

תקלה גדולה לתנועת הנוער בציונות, שורש ומקור לגדולי־פרא שלה, היתה זו, שאבותיה הטבעיים, הדור העומד בציונות, לא רק השלימו מלכתחילה עם ה“אבטונומיה” והעצמאות החנוכית־התרבותית הגמורה שלה, וותרו על כל נטיה ונסיון להנחילה ערכי רוח ואידיאולוגיה משלהם, ערכי תרבות ומסורת של דורות, אלא ש“נויטרליות” זו שמשה להם, בפירוש או מכללא, עילה ואמתלא להתרחק מכל “התערבות” שהיא בעניני התנועה הרכה ולמנוע ממנה כל עזרה ממשית, ארגונית וחמרית, שהיא. מגילת ההוי של “החלוץ” וקבוצי ההכשרה שלו בפולין, כפי שמגוללה לפנינו מ. ברסלבסקי (“מפרשת ההכשרה של ‘החלוץ’ בפולין”) היא בתוכם של דברים כתב־האשמה קשה לתנועה ולהסתדרות הציונית על חטא שחטאה לתנועת הנוער החלוצי בהזנחה, בהתעלמות, ובתקופה מאוחרת יותר: בעזרה שאינה מספקת לצרכיה החיוניים ההכרחיים. לאחר מאורעות הדמים של שנת תרפ"ט, שהטילו סערה בתפוצות ישראל וזעזעו את המצפּון הציוני, גברה והתרחבה תנועת “החלוץ”, במשך זמן מועט הצטרפו אל התנועה אלפי חברים חדשים, ועם זה קם ונבנה והתרחב מפעל־היסוד שלה, מפעל ההכשרה. ומה היו תנאי הקיום וההוי בקבוצי־ההכשרה השונים? הקבוצים והפלוגות גדלו והתרחבו מיום ליום, תמיד היו דרוכים לקראת פעולת הרחבה, לקליטת חברים נוספים, בלי שהוכשרו תחילה התנאים ההכרחיים לגידול ולהרחבה. עבודה מפרכת, הזנה דלה, העדר תנאים מינימליים למנוחה ולשינה, כדי להחליף כח לאחר עמל יום־עבודה ארוך – זו היתה מנת חלקם של הקבוצים האלה, נושאי ההתלהבות החלוצית בשעת מבחן ופורענות לתנועה ולמפעל הציוני בארץ. הנה תמונת־הוי קטנה מקבוצי־ההכשרה בימים ההם: “נכבשת נקודה חדשה; אל המקום באים חברים מחוסרי כל, ללא כל נסיון כמעט. מן הקרשים שבמשוריה (אחד מסוגי העבודה העיקריים של ה“הכשרה”) היו מכינים לעצמם מטות פשוטות, גדולות וגסות. לפעמים היו בונים ‘נארא’ אחת ארוכה לכל אורך החדר, והיא היתה משמשת משכב קולקטיבי. אך הנה נדרשים עוד פועלים נוספים, והללו באים. מצטופפים עוד יותר. בלילה ‘תוחבים’ את החברים האלה אל בין החברים הקודמים. ישנים כבר שלשה־שלשה בכל מטה. החברים שוכבים לחוצים ללא כל יכולת להניע אבר כל הלילה, אף אינם יכולים להתהפך מצד אל צד… היו קבוצים שישנו בהם במטות ועל גבי הקרקע, על השולחנות ועל הספסלים, עשרות־עשרות חברים בחדר אחד”. ותנאי־קיום אלה יצרו ממילא הוי המכוון להם, שיוו אופי מיוחד לקבוץ החלוצי. “היה זה מין קולקטיביזם אנארכי. ובתוך כל זה חי הקבוץ חיי שמחה והפקרות, ללא דאגה לבאות, מתוך שירה ורקוד בלתי פוסקים, בגאוה פרוליטרית, בקבלת כל היסורים באהבה”, “מעין חיי־סערה בלתי פוסקים, בחבירוּת רחבה טובעת בים של שירה ורקוד”. שירה ורקוד, הלולא וחנגא, בחגים ומועדים, באחד במאי, בחגיגות־מאורע ובפגישות־חברים, ויש “שהיו משתלבים ויוציאם במחול בלי קשר עם איזה חג שהוא”. אתה קורא את התאורים האלה, ואם בעל־נפש אתה, אי־אפשר לך שלא להרגיש בין השטין את בעותיה של הלולא חולנית, של חינגא היסטירית, שבאה להשתיק את התולעת האוכלת את הלב, – חינגא פרועה זו, אשר כפשע בינה ובין הצעקה המרה והבכיה המזעזעת…

כך, מתוך תלישות גמורה מכוונת או עשויה, מבית אבא, מערכי מורשה של דורות, מצורות הוי ומסורת מגובשות, צרים את צורות “ההוי החדש”, טובעים דמות חדשה בחגים, במקום הצורות המסרתיות שנפסלו בסיטונות, יוצרים כביכול “תאים” חדשים בבחינת נושאי־החג: החברותא במקום המשפּחה. נחתכה כביכול מפת השולחן של חג בין החלוץ ובין אבא־אמא. לחינם יכאב לב אב, לחינם תעגם אם לבנה בהתקדש חג לישראל; לחינם יתחננו, יפצירו ואפילו יערימו על הבן לעוררו לקיים את הקשר עם בית אבא בשעות הקדושות של חג ומועד. אפסו מועדים לשמחה, חגים וזמנים לששון מבתי ישראל: נפש הבנים, החלוצים־האידיאליסטים, נקעה מהם. “חברי ‘הקבוץ’ היו נשארים… במקום לימי הפסח, כבשאר ימות השנה. היה ברור, שכאן ‘הבית’, וכאן יחוג האדם את חגו. בימים ראשונים עוד נמצאו חברים, שהיו באים ומבקשים, שתנתן להם חופשה לימי החג כדי לנסוע הביתה. בעיקר היה חזק הלחץ מצד ההורים על בניהם שיבואו הביתה, כי לא יכלו להשלים עם הרעיון, שבנם לא יסב עמהם בליל ה’סדר'. בערב פסח היה כל קבוץ מקבל טלגרמות שלוחות מן ההורים אל הבנים בנוסח ידוע: האב חלה או חיי האם בסכנה. מיד לבוא… אחר־כך כבר ידע הקבוץ, מה טיבן של טלגרמות אלו ולא שעה אליהן”. ה“מרד”, האבטונומיה, העצמאות החנוכית־התרבותית עשו את שלהם. “הגאוה הפרוליטרית”, הרגשת ה“אתה בחרתנו”, של המעמד או של הגיל, אף הם אולי במדה מרובה פרי הטינא המוצדקת על דור עומד בשל התנכרותו לסבלותיו של הנוער החלוצי, הקימו חיץ בין שני הדורות בציונות והכשירו את הקרקע להתכחשות למסרתה של האומה, לערכי תרבות והוי מקובלים שלה, לנסיונה ההיסטורי. ואם דבּריה ומנהיגיה של תנועת־העבודה בציונות קובלים כיום על המשטר הרוחני והחנוכי הקיים בכמה הסתדרויות של נוער, אם רואים הם מתוך צער ודאגה את נטיות ההתבדלות, הכתתיות והדביקות המשיחית כביכול בצורת מסוימות ומדוקדקות של מפעלים קבוציים מסוימים דוקא, עד כדי לקוי האינסטינקט הלאומי וסתימת הצנורות לחלוף־חמרים עם הכלל", – הרי ראוי להם, לקובלים על משטר זה, ליתן דעתם על כך, שחטא זה של קידוש “המרד”, של נתוק קשרים עם מסורת־הדורות, של “גאוה פרוליטרית” והתעלמות מן התפקידים הלאומיים העליונים, מן השותפות ליעודים, לפעולה ולאחריות עם כל חלקי האומה כולם, – שחטא זה דבק במעמד כולו, ואף המפלגה הפוליטית המרכזית וההסתדרות המקצועית המרכזית שלו לא ניקו ממנו. חטאיהם של ארגוני נוער מסוימים לצבור הפועלים כולו הם הם בעצם הדבר עד היום הזה חטאיו של המעמד כולו לכלל התנועה והאומה.

ואותו החטא הקדמון של תנועת־הנוער בציונות, חטא “המרד”, העצמאות התלושה, סתימת הצנורות וזלזול במורשת־הדורות, דבק לצערנו גם בנוער הארצישראלי והוא טובע את חותמו בפרצופו התרבותי־המוסרי.

*

פינה אחת, קטנה אבל חשובה, ישנה בתנועת־הנוער שלנו, הראויה לציון מיוחד, – זוהי פינתו של הנוער הדתי. נושאי התנועה הצנועה הזאת, לא אנשי מפלגה או ארגון פוליטי שבידם מפתחות האמת והיושר והאושר העליון, כידוע, אלא קבוץ של חברים לדעה ולדרך, הרואים את עצמם כחלק מן הכלל, ידעו להזהר מאותו החטא הקדמון של תנועת־הנוער, מחטא התלישות, ההתבדלות וההתנשאות החלוצית־המעמדית על עם ה'¹. קבוץ רודגס, נושא הרעיון של התחדשות דתית וחברתית לכלל האומה, יוצר הנקודה הקיצונית של ההתישבות החדשה בחזית־האש של עמק בית־שאן, טירת־צבי, קושר לדעת את פתילתו בערכי מורשה של דורות ורוצה לבנות את בנינו החדש על יסודותיה המהותיים של היהדות, שעשוה לחטיבה דתית־מוסרית מיוחדת בעולם. אין האנשים האלה “מקבלים” את המשטר הקיים בעולמנו, היהודי והכללי, כמו שהוא; אין הם מסתפקים בחיים דתיים־מסורתיים לפי הנוסח המקובל, ואין הם רואים את עיקר תפקידם ב“שמירה על המסורת”, ב“הצלת” הדת, בבחינת תוספת לסוציאליזם או לחיים קבוציים, אלא הם חותרים לקראת חדוש החיים הדתיים ויצירת חברה חדשה מתוך עיקר עליון אחד: הגשמת התורה בכל היקפה" (א. רוזנבליט, “דרכו של הנוער הדתי בארץ”). משמעותה של תנועת הנוער הדתי היא “התחדשות הדרישה היהודית” המתפּשטת על כל החיים כולם. לפי תפיסתו של הנוער הדתי אין התורה קובץ של חוקים ומשפּטים, שנוצרו מתוך מסבותיה של שעה מסוימת והמכוונים לשעה זו. אין ערכה של התורה ערך יחסי: הרילאטיביזם אינו בכלל השקפת־עולמו של היהודי הדתי; אין התורה בחינת סיכום תקופה ידועה של התפתחות המין האנושי ועם ישראל. הנוער הדתי מאמין במציאות הטוב המוחלט, שאינו ניתן לשיעורים ולתמורות, והתורה היא הבטוי העליון־הנצחי לטוב המוחלט הזה. כשניתנה תורה לישראל היה בה נגוּד מוחלט לכל הדעות וההשגות, ששררו בעולם, ולא באה לצרכי הדור בלבד – אם כי באה גם לתקן את חי העם באותה שעה – אלא היא “קבעה והתנתה מצדה את מהותו ואת עצמאותו של העם היהודי במשך הדורות”. יש בה בתורה גם חוקים ומשפּטים מפורטים וגם עיקרים וקוים כלליים, המכוונים לדורות, ועל אלה עומדת תורה שבעל־פה. “כל תקופה מוצאת את טעמה שלה בתורה, בהתאם לתפקידים ולצרכים המיוחדים לכל דור ודור, ומוצאה בה ענינים, אפשרויות־שמוש, שלא נראו כך או לא יכלו להראות כך לדורות הקודמים, גם אם היו בה בכח. לכן התורה או הדת אינה מבוססת, כמו אצל עמים אחרים על הרגש, אף לא מוציאה את האדם מן העולם, אף גם איננה תוספת לחיים רגילים, אלא קיומה האמתי דורש את השתלטותה בכל שטחי החיים, הפיכתה לתורת־חיים”. אין דת ישראל “רשות־היחיד”, תחום מיוחד בחיי הפרט, ואין פירושה נזירות מן החיים. מבחינה זו אין מקום לרשויות נבדלות בחיינו. “התורה היא הרשות היחידה המקיפה את כל החיים ומקדשת אותם”. חדוש החיים הדתיים, אשר בשמו דוגל הנוער הדתי, פירושו: שאיפה לפתרון כל השאלות של הפרט והכלל לאור התורה, מתוך תפיסתו את התורה. בתקופת־הגלות נפסקו בעצם החיים הצבוריים והחברתיים בתוך מסגרת היהדות, והשנויים הכבירים, שבאו לעולם ושינו את פני החברה האנושית, התחוללו מחוץ למחיצתה ולספירת־השפּעתה. ואף־על־פי־כן יש למצוא בתורה “כוון ברור והכרעה שאינה משתמעת לשתי פנים לפתרונה של השאלה הסוציאלית בזמן הזה”. אם נתעמק ברוחה ובכוונתה הפּנימית של התורה נמצא, כי היא מתנגדת בהחלט לסדר־עולם, שיש בו מנצלים ומנוצלים, מדכאים ומדוכאים, כי היא תובעת את שלטון הצדק והשויון, מטילה מצוות על האדם לטובת חברו, מטילה תפקידים חיוביים מסוימים על המדינה לתקנת הרבים, לסדור עניניהם החברתיים־הכלכליים. המשטר הקיים בעולם מתנגד בכל מהותו לתפיסה החברתית של התורה, ולפיכך אין מקום בתוך משטר זה לחיים אמתיים על־פי התורה. “חיים דתיים, שאינם מצטמצמים ומסתגרים בתחומה של הנשמה העליונה, אינם אפשריים כלל וכלל במשטר הזה”. וזהו מה שמבדיל בין תנועה זו לבין “המזרחי”, למשל, שהלה מסתפק בדרישה לחזוק הדת ואינו תובע את שנוי המשטר החברתי, אינו רואה ב“סוציאליות”, בעבודה, חלק מן היהדות, ולא עוד אלא שעתים הוא מזהה את עצמו עם אותו החלק שבישוב, המתנגד בהחלט לכל שנוי במשטר החברתי, ואלו הנוער הדתי מחייב את שנוי המשטר הקיים כתביעה יסודית של החיים לפי התורה.

החברה הקיימת מחולקת למעמדות. ותנועת הנוער הדתי אינה כופרת במציאות, אינה שוללת את מציאות המעמדות ומלחמת־המעמדות כעובדא. ומכאן יחסה החיובי לאותו החלק של החברה האנושית, השואף לשנוי המשטר הקיים. אבל “מתוך שתנועתנו בנויה על יסוד השקפת־עולם מוסרית־סוציאלית של היהדות, ממילא אינה מעמדית, כשם שהמוסר אינו מעמדי”. תנועת הנוער הדתי אינה משלימה עם הקיים, אבל אין היא רואה את הדרך לגאולה במהפכה כללית, “במלחמה משותפת עם כל הפועלים נגד המנצלים והעושקים בכל האומות”. כי על כן גאולת הפרט קודמת לגאולת הכלל, ואי־אפשר לה לגאולת הכלל בלי גאולת הפרט. תורת ישראל מכוונת קודם כל לכל פרט ופרט ודורשת ממנו “הגשמה אישית על־ידי תקון המדות”, והגשמה אישית זו, התנהגותו המוסרית של הפרט אינן מוצאות עוד את תקונן ממילא, מתוך תקון החברה מלמעלה. “מפני שהשקפתנו מבוססת על יסודות מוסריים־דתיים, אנחנו צריכים לשאוף לשנות את הערכין בחיי כל יחיד ויחיד ולחדש את חייו הפרטיים כהנחה הכרחית לכל שנוי המשטר בחברה”. אלא שקשה לו לאדם לעלות ולהתרומם ברוחו ובמעשיו בהיותו מוקף סביבה, הסותרת את כל שאיפותיו, ונתון להשפּעה שלילית של כחות כלכליים, שהם הגורמים המכריעים בחיי ההמונים. ולפיכך הא בהא תליא, תקנת הפרט ותקנת הכלל תלויות זו בזו ומותנות זו על־ידי זו.

כללו של דבר: הפרובלימה של תחיה והתחדשות היא בעצם פרובלימה של חנוך, ומטרת החנוך היא: יצירת חברה חדשה, שבה יוכל היחיד לגלות ולגלם את כחותיו המוסריים. ויתרונו הגדול של הבנין החדש בארץ־ישראל הוא, שאין כאן בעצם שאלה של שנוי משטר אלא של יצירת משטר. בידנו להעמיד את הבנין מתחילתו על יסודות הצדק, שהם הם יסודות התרבות היהודית המסרתית. זה עניניה וזו שאיפתה של תנועת “תורה ועבודה”. העבודה היא לא רק אחת המצוות החשובות ביותר שבתורה, אלא היא יסוד הכרחי ותנאי קודם לתקון האדם־היהודי, ואפילו חלק חשוב מן המטרה עצמה, שכן היא מציינת ומתנית את השאיפה ליצירת החברה על יסוד השויון הגמור. ואין התורה והעבודה שני חלקים נפרדים של שאיפת היהודי הדתי לגאולה, אלא שני המושגים מהוים יחד חטיבה אחת. “המושג עבודה מציין את רצוננו לשוב ולהקיף את כל שטחי החיים על־ידי התורה ומדגיש את התפקידים המיוחדים, שהתורה מטילה עלינו בזמננו בשטח החברתי והכלכלי”. שאיפה זו אפשר לקרוא לה סוציאליזם, אבל אין לה ענין לסוציאליזם המקובל, העומד על מלחמת־מעמדות. היהודי הדתי פוסל את מלחמת־המעמדות, כשם שהוא פוסל את מלחמת־העמים; הוא שולל את המלחמה כאמצעי לסדר את היחסים בין המעמדות, או לבטל את אלה, כשם שהוא שולל את המלחמה כאמצעי לסדר את היחסים בין העמים. לא זו דרכה ולא זה מקורה של הסוציאליזם האמתי. “הדרישה הדתית ‘ואהבת את ה’ אלהיך' מעורה ושלובה בדרישה ‘ואהבת לרעך כמוך’. זו מחייבת את זו, שתים שהן אחת”.

ואין התנועה אומרת להסתפק בסיסמאות כלליות אלא היא מבקשת את התגלמותה בצורה מוחשית, מתוך תפיסת עמדה ברורה לשאלות יום־יום של הצבור, שתשוה לה דמות בולטת בישוב. “מוחשיותה” של התנועה מעורה מטבע הדבר בגופי הלכות של תורה, מחייבת, לפי כל השקפת־עולמה של תנועת תורה ועבודה, עיוּן וחדירה לעמקי תורה וכוונתה. המסגרת למוחשיות זו היא מסגרת ההלכה. “אין אנו יכולים לפתור את השאלות לבדנו, לשנות את הדינים וליצור הלכות חדשות, שעל־ידי כך היינו מערערים את כל בנין המסורת. רק במסגרת ההלכתית עצמה אנחנו יכולים להתקרב לפתרון שאלותינו”. ההלכה, המצוה המעשית, היא צורתה המוחשית, היא סמלה והתגלמותה של אידיאה. ערך הצורות הוא בזה, “שכל רעיון ואידיאה זקוקים להתגלמות ולהתגבשות מוחשית, כדי להתפס על־ידי בן אדם. הרעיון של השבת, למשל, לא נתפס תוך התעמקות מופשטת גרידא, אלא תוך הפיכת כל המסגרת החיצונית המוחשית, כפי שזה מתבטא בכל המצוות הנוגעות בשבת”.

כל השאיפות האלה, המכוונות להגשמת התורה בכל היקפה, מחייבות ארגון מיוחד של הפועל הדתי, שכן הסתדרות העובדים הכללית קובעת למעשה נגוד, או חיץ, בין דת לעבודה, ולכל היותר היא רואה בדת ענין “פרטי”, שאינו מעלה ואינו מוריד בתפקידי הצבור.

אבל מלבד התפקידים האלה, המיוחדים לפועל הדתי, יש תפקידים המשותפים לו ולמחנה הציוני כולו, ואין הוא תולה את השתתפותו במפעל הבנין הכללי בעמדתם הדתית של השותפים. הנוער הדתי משתתף במוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ושל הישוב, אבל במרכז עבודתו עומדת “הפעולה העצמאית להקמת צבור עובדים דתי”, ואת המכשיר הטוב ביותר להגשמה אישית מלאה ביצירת הצבור החדש הוא רואה בקבוץ.

*

זו היא “דרכו של הנוער הדתי בארץ”. אף הוא “מרד” לכאורה ב“משטר” הקיים, בהויתו הפסולה והתפלה של דור עומד בגולה; אף הוא מתכוון לחיים חדשים, לצורות־חיים־וחברה חדשות. אלא ש“מרד” זה לא התגלם לא בחקוּי לקטני מבולבל לכל מיני שאיפות ותסיסות ותנודות מודרניות, הרוחשות בשדות נכרים, ולא בקבלת דוקטרינה מעמדית־אורתודוכסית, אלא הוא יונק דוקא ממקורות קדומים־עצמיים של האומה, אשר אפרה של גלות מדולדלת כיסה עליהם. תנועה זו לא לנתק קשרי הוי ומסורת באה אלא להחיותם; אין היא מזלזלת במורשת הדורות, בנסיונה ההיסטורי של האומה, אלא היא באה לחזק ולהפרות את כחם החיוני; אין היא מתנשאית לפסול מתוך “גאוה פרוליטרית” ו“אתה בחרתנו” כתתי כל מה שמחוץ לד' אמות שלה, לאידיאולוגיה המיוחדת שלה ולקבוץ המיוחד שלה, אלא היא מבקשת את הדרך, את הדרך ההיסטורית־המהותית, לכלל האומה.

*

עוד בשנים קדמוניות נחלקו הדעות, מהי דרך הגאולה וההתחדשות לאדם ולעם, דרך ה“מרד” ומלחמת אבות ובנים, או דרך השלום והמשכת השלשלת. כשבא ישוּ ללמד לתלמידיו השליחים את דרך הגאולה ובשורתה, שינן להם: “אַל תחשבו כי באתי לשלח שלום בארץ, לא באתי לשלח שלום כי אם חרב, כי באתי להפריד בין איש לאביו ובין בת לאמה” וכו‘. זוהי דרך הגאולה לפי תורת האהבה והחסד. ולא כן "משא דבר ה’ ביד מלאכי". הנביא העברי רואה דרך אחרת לגאולתו העתידה של עמו: “הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם”.

מה תהא לעתיד דרכה של תנועת הנוער בציונות: דרכו של ישו או של מלאכי?

(“הארץ”, י, י“ז, כ”ג טבת, תרצ"ח).