רקע
משה גליקסון
על שיחה אחת

 

א    🔗

מרטין בּוּבּר שוחח שלשום עם חוג מצומצם של שומעים. לא נאם, לא הרצה, לא לימד “תורה”, אף לא הסביר ענינים “העומדים על הפרק”, אלא שוחח. שיחה בלתי אמצעית, ראשונית, על עניני חיים ראשוניים, יסודיים, על דברים שבין אדם לאדם, על חובות הלבבות והנפשות של בני־אדם, המבקשים את דרך החיים האמתיים. לקהל השומעים המצומצם בצריף של “הפועל הצעיר” היתה שיחה זו מעין מאורע. אין זה מן הדברים המצויים בעולמנו לשמוע דברים ראשוניים, דברים שלא נתמעכו ולא נטשטשה צורתם מרוב שמוּש, על ענינים אנושיים ראשוניים, דברים פשוטים, החודרים למעמקים ונוגעים בשרשים. היתה כאן הפשטות שבאמנות עליונה, היה כאן מן הסוד, שניתן ליחידי סגולה: להתרחק מן האסימונות, לשאוב ממעינות בראשית של הלשון, לתבוע וליטול ממנה את הבטוי היחידי לצורך היחידי.

שאלות גדולות שאלו לבוּבר, מאותן המשביתות מנוחה מלבנו בשעות של חשבון־הנפש: הדור הבא אחרינו, שבו אנו תולים את תקוותינו הגדולות להתחדשות, לחדוּש יסודות החיים, מה יהא עליו? הן גדולה העזובה החנוּכית והמבוכה הרוחנית בעולמנו. אנו נלאים למצוא דרך ושיטה לחנוך. אין לנו, אף לאותם מאתנו, המקיימים בגופם את מצותה הגדולה של התחיה הלאומית, את מצות העבודה, אין לנו הבטחון, שבנינו יהיו עובדים טבעיים. אנו, קבל ארלוזורוב, נוהגים הערכה אינטלקטואלית מופרזת ביחס לחנוך בנינו, שלא לפי תנאי מציאותנו, ואין אנו יודעים, מי ייצור לעתיד את הלחם בשביל כל אנשי האמנות והמדע והרוח, שאנו עומדים לגדל. אין אנו רואים את ההשתרשות הטבעית בקרקע המולדת. והדור החדש שבגולה מה תהא עליו? הן תש כח־הכבוּש של הציונות לגבי הנוער העברי שבגולה – ומהיכן נקח את הרזרווה האנושית שלנו? מה יהיו צנורות־המחשבה להעביר את חשמל כחותינו – שכאן, במולדת, ישנו סוף־סוף – לנוער העברי שבגולה? ואנו בעצמנו – מה כחנו ומה תקותנו, כי נעמוד בנסיונות הקשים והרבים, שמפעלנו מטיל עלינו? מה גשר נגשור על תהום הקרעים והנגוּדים שבין השאיפה ובין המעשה, בין האידיאל ובין המציאות?

על השאלות האלה נתבקש בּוּבּר להביע את דעתו. ובובר, איש הרוח, פתח בשלילת ה“רוחניות”, בשלילת האידיאולוגיה והפּרינציפּים והמיתודות. הללו יש בהם סכנת אכזבה וקפּאון וירידה מתוך התנגשות עם המציאות. כל דמות אידיאולוגית סוֹפה שתקפא ותתאַבּן ותעשה צרה לרוח החיים האמתיים, הבלתי אמצעיים, המחדשים בכל יום מעשי־“בראשית”. ובובר מספּר: לפני זמן מה בא לידו לקרוא סדר שעורים באקדימיה חנוּכית בהוֹלנד, וכשנשאל בסוף, עם פרידה, איזו תקוּנים וחדוּשים יש בהם צורך לדעתו? השיב: אני מציע, שנתאַחד לשם מלחמה בפרינציפים ובמיתודות. וגם במפעלנו בארץ ראוי לנו להתרחק מן האידיאולוגיה. אל נתהלך בגדולות. התעודה היא לא לתכן תכנית בנינה של ירושלים של מעלה, אלא לקיים מתוך כובד־ראש ירושלים של מטה. Ernst machen. ירושלים של מעלה תכון מתוֹך ירושלים של מטה; אנו אין לנו אלא צרכי־השעה, המפעלים הקטנים והתעודות הקטנות של חיי יום־יום. ואת אלה עלינו להאיר באורה של אנושיות טהורה, של חיי־אדם אמתיים, בלתי אמצעיים. זוהי הפרובלימה החנוּכית שלנו. העמדנו על פרובלימה זו ועל דרך פתרונה? בובר מודה, שלא מצא בארץ את אשר תאר לעצמו מרחוק ואשר קוה למצוא כאן. מרחוק תאר לעצמו שני חוגי חברה בארץ, אחד של עולים ואחד של יורדים, שני חוגים לא רק מן הבחינה המעמדית והסוציאלית, אלא גם מן הבחינה האנושית־המוסרית. את מעמד האזרחים תאר לעצמו במצב של ירידה והתפוררות, ואלו את צבור־הפועלים – במצב של עליה והתלכדות. עכשיו, לאחר שעשה עשרה ימים בארץ, התחיל מפקפק, אם יש ממש בחלוקה זו. ולא שמצא את מעמד האזרחים טוב משתארו לעצמו, אלא שמצא את צבור הפועלים גרוע מכפי שראה אותו בחזון. הוא קוה למצוא בצבור זה “אורגניות” חדשה ולא הצטרפות מיכנית לבד; הוא קוה למצוא פה שאיפה חיה לחברה האמתית, דמות חברתית חדשה של בני־אדם, שיש להם ענין בלתי אמצעי, ולא דרך הסתדרות ומפלגה בלבד, זה עם זה, – חוּגי חיים חדשים של בני־אדם, שיוכלו ליתן לנו שלומים לכל דמויות חוּגי־החיים של העבר, שהולכות ומתפּוררות בימינו. קוה וטעה. התפּתחות המפלגה, ההסתדרות, אין בה כדי לנחמו על כך. הוא נשא את נפשו למצוא כאן יחסי אדם טבעיים, אמתיים, יחסים שבין אדם לאדם, ולא יחסים שבין בן מעמד ומפלגה לחבירו. ואַל ישאלו הספקנים: ההיו חוגי־חיים כאלה בעולם בזמן מן הזמנים? כל חוג, שנושאו הוא דתיות חיה שבלב, הוא חוג חיים אורגאני כזה. חוג דתי הוא זה, שיש לו נקודה מרכזית חיה. וחוגים כאלה – הם, ולא צירופים של יחידים בודדים, המהוים את החברה האמתית. בובר רוצה לקוות, שימצא חיים אורגניים כאלה בכפר הארצישראלי – בעיר אין להם זכר. ולפיכך תעודתנו היא לחולל מהפכה נפשית בילדי העיר, לגדל שאיפה חיה בלבם לפנות עורף אל העיר ולצאת אל הכפר. הערים אינן בימינו אלא קבוצי בני־אדם, שאינם יודעים, לשם מה נזדמנו יחד. ואף העיר הארצישראלית אינה יוצאת מכלל זה. ואין פרושם של דברים רוֹמנטיקה, תשובה אל הראשונות, למצב־חיים פרימיטיבי. פרושם של דברים “אינוש” החיים, חדוּש הרוח האנושית הטבעית, הסרת המחיצות שבין אדם לאדם, אורגניות חברתית חדשה. והדרך לכך היא, בשעה זו ובתנאים אלה, דרך הכפר. לעתיד לבוא תבוא הרוח החדשה ותכבוש גם את העיר, גם את הטכניקה.

מה נעשה לנוער העברי בגולה, כי יחדש את לבו ורוחו, כי יכנס למפעלנו?

השעה שעת משבר לכח הכבוש של הציונות, לאידיאולוגיה שלה, לכחו המוסרי של הנוער. תקופת הפריה והיצירה של האידיאולוגיה הנציונליסטית עברה בעולם. ימיה של האידיאולוגיה עברו בכלל. עיקר האידיאליזם בבחינת השקפת־עולם נתון כעת במשבר. קשה היא התעמולה הציונית, מפני שהציונות היא פרי המחשבה הפּרינציפּיונית. תנועה, שנושאה ונשואה אחד, עתידה להכשל בהכרח. ואולם יש לה תקנה לציונות. ולא בבחינת אידיאולוגיה וקונסטרוקציה של עולמות־רוח. אנו חייבים חובת ענוה. אנו צריכים להתיצב במערכה, לשם המפעלים הקטנים, הממשיים, היום ובשעה זו. יש אובייקט לציונות, נשוא שאינו זהותי את הנושא, נשוא, שהוא מפעלנו המשותף. אובייקט זה הוא – הארץ. בנינה של הארץ, כאן וכאן, היום ובשעה זו, העבודה הממשית של בנין וישוב, – זהו האובייקט של הציונות. ואותו אנו צריכים ליתן בלבו של הנוער העברי בגולה. לשמש את האובייקט הזה – זוהי התעודה, תעודתנו ותעודתו. ועל השאלה: במה כחו של אובייקט זה גדול? מה נשתנית ארץ זו מכל הארצות? עונה בובר: כחה של הארץ גדול בסוד הנצחי, המרחף עליה, ברוח המסתורין של ארץ־ישראל, שאין אנו יודעים לו שם ודמוּת ושאנו מרגישים אותו בכל שרשי הויתנו, ברוח זה שטבע ושעתיד עוד לטבוע את חותמו בברית־הגורל הקדוּמה שלנו. רוח זה יפתור לנו כאן ולדור שבגולה את חידת חיינו.


 

ב    🔗

יורשה לי בהזדמנות זו להביע מה שבלבי על עיקרי תורתו של בובר.

הפּרובלימה היסודית שלנו, שקושיותיה ולבטיה הוצעו לבובר באותה שיחה, היא בעצם פּרובלימה דתית. לא פרובלימה של דת, אלא פרובלימה של דתיוּת. בובר מבדיל בין שני אלה הבדלה של נגוּד: הדתיות היא הרגשה המתהוית עולמית, המתבטאת ומתגלמת עולמית מחדש, אותה הרגשה יסודית של הנפש המשתאה והמעריצה, המבקשת את היחס אל האין־סוף, אל הבלתי־מותנה, ורוצה לממש את הלה במפעל, להשליטו בעולמו של האדם; הדת היא סכום התורות והנמוסים, שבהם מצאה הדתיות של תקופה מסוּימת את בטויה ודמותה, שבהם נוסחה לעיקרי אמונה ומצוות, להיות לחובה קבועה לדורות הבאים – ותהא מה שתהא ה“דתיות” של אותם הדורות, המתהוית תמיד מחדש, המבקשת דמות חדשה לעצמה. ראינו כבר בהזדמנות אחרת, כי האמתות המנוסחות והפסוקות של הדת אינן נותנות ספּוּק לבובר; כי אין את נפשו, כבטויו השנוּן, להסתר תחת חומת־הגשר העתיקה, שלא להסתכל בתהום ה'; כי רוצה הוא באלהים, המחדש בכל יום מעשי בראשית – על ידנו ובתוכנו. והנה הרחיק עוד ללכת. באותה שיחה נתגלה לנו, שאין נפשו גם לאמתות לאומיות או חברתיות פסוקות, שאין נפשו ל“אידיאולוגיה”, לקנסטרוקציה של אידיאות עילאיות, שיקבעו את מהותם של החיים. הוא מחייבנו חובת ענוה. אל יהלך אדם בגדולות ובנפלאות ממנו; אַל ישא את נפשו להגיע לאמתות עליונות ונצחיות. כל אידיאה וכל אמת רוחנית יש בה סכנה, שסופה להתאַבּן, לההפך למיכניות מתה, להצר צעדי החיים המתחדשים בכל יום. אין לנו אלא “ירושלים של מטה”, תעודות־החיים הממשיות של השעה, ורק על־ידי יחסי חיים טבעיים ואמתיים בין אדם לאדם תרד השכינה למטה מעשרה טפחים, וירושלים של מטה תוקדש בקדושה של מעלה. האמת, אמת־החיים, שלה אנו זקוקים ואותה אנו מבקשים, אינה לפי זה אמת של מהות, אלא אמת של פונקציות, לא הויה אלא התהוות, לא ישות אלא מגמה ודרך.

האפשר לו לבן־אדם חלש, המבקש בהכרח משען ונקודת־אחיזה בתוך השטף הנצחי, למצוא ספּוק גמור בתורה, שאין עמה לא “הויה” ולא דמוּת קבועה, אלא יש עמה רק התהוות נצחית?

ואין כאן המדובר בשאלות של מיטפיסיקה. הנידון הוא – ענינים מוחשיים. בובר ירא מפני המיכניזציה, מפני הצורה החיצונית הקפואה. הוא רוצה בחדוּש מעינות החיים בכל יום ובכל שעה, בריתמוס הנצחי של התהוות והתחדשות, של עליה והתאַמצות שאינה פוסקת. ואולם מהיכן יבוא אותו הכח הדינאמי הנצחי, שיערוב לנו את העליה הנצחית? מה הבטחון והיכן הכח, שיעמוד בפני סכנת הירידה וההתפּרקות, האורבת לנו מכל עבר ופינה? האין אף כאן, בתעודה זו של הממוּש הנצחי ללא “פרינציפּים” מדריכים, מיסוד ההפשטה הערטילאית, שאותה דוחה בובר בהחלט?

בובר מחייב אותנו חובת ענוה. אנו צריכים להסתפּק במה שניתן לנו בבחינת תעודה ממשית קרובה; אנו צריכים להכניס את עצמנו לתוך השורה. ואולם כלום אין חובה זו של כניסה לתוך השורה חלה גם על הרוח, על קניני־הרוח של הדורות? משום מה כאן אין עלינו חובת ענוה? ודאי: לא די לנו ב“חומת־הגשר העתיקה” לבד; ודאי לא נציל את נפשנו על־ידי שנמנע מהסתכל בתהום ה'. אבל הן יש סכנה באותה תהום; הן ראה ראה בובר בהסתכלותו הבהירה אותה סכנת־הדורות של ירידה וכבוי־המאורות, כפי שלא ראה אותה עוד אולי שום אדם אחר בקרבנו. וכלום אין בהן באמתות הדורות משום שמירת־מה מפני הסכנה? וכי אין בהם באותם חוקים ו“פרינציפים” מדריכים משום “חסכון־הכחות” באותה מלחמת־אדם נצחית? כלום אין ה“דתיות”, המתחדשת בכל יום, זו שבובר רואה בה את הערובה להתחדשות ישראל, יכולה להבנות אלא מחורבנה של ה“דת”?

אותה מלחמת־עולם להתחדשות־הרוח בישראל, אותה ה“דיאלקטיקה” של “דתיות” ו“דת”, שהראה לנו בּוּבּר בכל מהלך ההיסטוריה של האומה, היא ודאי מוצדקת מבחינה עליונה של הנצח. ברם כלום אין ה“דיאלקטיקה” מוצאת את אמתה־תקונה במזיגה סינתיטית עליונה של היסודות המנגדים לכאורה? וכי לא מצאה אותה דיאלקטיקה היסטורית שלנו ברוב המקרים את תקונה בסינתיזה של השלמה והרחבה? אותה פרשת המלחמות שבין “היהדות שמעל לקרקע”, ובין “היהדות שמתחת לקרקע”, שהיא עיקר ענינה של תולדות־הרוח שלנו, שתי פנים לה. יש שהאופוזיציה של ה“דתיות” כנגד ה“דת” באה לשם השלמה והעמקה, ויש שבאה בסערת מלחמה של הרס ועקירת נטוע. באופן הראשון קלטה האומה את ה“דתיות” החדשה להעשיר ולהעמיק את אוצרה הרוחני ואת רכושה של ה“דת” (מלחמת הנביאים והכהנים, הקבלה והחסידוּת). באופן השני פלטה האומה “דתיות” זו של עקירת נטוע והרחיקתה מגבולה (הנצרות, משיחי השקר). הדתיות המתחדשת מדור לדור נעשתה כח מפרה ומאיר נתיבות באומה על ידי שקבלה עליה את מרותה של הדת, את עיקריה וחוקיה, והכניסה בהם – פעמים בלי משים, כדרך גידולו החשאי של האילן – מאשה ומרוחה. ואף הדתיות החדשה של תנועת התחיה בישראל, שבּוּבּר רוצה בה, לא תעשה פירות, לא תעורר את כחותיה העמוקים של האומה, אם לא תצרף את עצמה לשלשלת החיה של הדורות. הנגוהות הקרים של דתיות ערטילאית, שלא הכתה שרשים ברגבים קדוּמים, לא יחמו את הלבבות. אין דתיות בלי דת. הדרך לדתיות היא הדת. הזיקה לאין־סוף, לבלתי מותנה, מבקשת את בטויה בסימבולות, שנתקדשו קדושת־דורות. ואין ליצור סימבולות כאלה יצירה מלאכותית, בדרך ההחלטה וההנחה, כשם שאין ל“הניח” לשון בדרך החלטה. הדתיות החדשה, היחס החדש אל החיים, אל הטבע, אל האדם, יש בהם כדי להפרות סימבולות עתיקים, להכניס להם חיים חדשים ומשמע חדש, אם רק נדע להכניס את עצמנו לתוֹך השורה, שורת־הדורות, ולנהוג בה כבוד.

בּוּבּר דבר באותה שיחה דברים נשגבים על היסוד המסתורי הקדום החוֹפף על ארץ זו. סוד מסתורי זה חופף גם על שאָר הקנינים והצורות הלאומיות הקדוּמות שלנו: על תורת־ישראל, על לשונו. אף באלה אנו קשורים קשר אמיץ של ברית־גורל קדוּמה. מי כבּוּבּר יודע, שאין לנהוג בכגון זה מיכניזציה ורציונליזציה ואין למצוא לו חליפין וסורוגטים.

ולפיכך נראה לי, שהדתיות החדשה, שכולנו שואפים את צלה, לא תהא בה ממש, אם לא תבליע את רקמתה בארג הדורות, אם לא נבנה על יסוד של סימבולות וצורות־חיים, שהתערו בקרקע האומה מדור לדור. הדתיות החדשה צריכה לבחור בדרך הקבלה והחסידות, ולא בדרך הנצרות ומשיחי השקר. כי יצירה דתית פנימית לא תבא בדרך הגאוה והגאון של המעולים והנבונים והמעמיקים, כביכול, מן הראשונים; היא מחייבת חובת כבוד וענוה ביחס ליצירת אבות.

ואין פרוּשם של דברים רומנטיקה כושלת, תשובה פשוטה אל הראשונות בבחינת תחנה אחרונה; הראשונות הם בבחינת נקודת ארכימדס לאחיזה, כדי להזיז את עולמנו ולהצעידו קדימה.

ומכאן וכיוצא בזה מסקנות ליחסי אבות ובנים. אין התעודה להבליט את הנגוּדים בין שני הדורות, לחולל “מהפכה” בין הבנים, לקרוע אותם מעל האבות. התעודה היא למצוא את הדרך לאחוּי הקרעים, להכניס גם פה גם שם את השאיפה לחברה האמתית, ליחסי־חיים חדשים, לחדוּש יסודות החיים. חוגי־החיים החדשים, שבּוּבּר רוצה בהם, אינם צריכים לההפך ל“כתות” מסוגרות ומובדלות. סכנה זו אורבת לכל חוג מצוממצם. יש סכנה, שאותה הנטיה הראשונה לחיים חדשים בחוג ה“דתי”, מסביב למרכז הפנימי החי, תקפא ותהפך במשך הזמן למיכניות חדשה, לנוסחא נטולת־חיים, המקימה מחיצות חדשות בין אדם לאדם. סכנה זו של כתתיות תפלה אינה דבר שבהשערה לבד. מי תמים עם לבבו ויאמר, שתנועת העבודה שלנו נקתה מכל זה? וכי אין אנו מוצאים בתנועה זו, עם כל היסוד האנושי הטהור שבה ועם כל משקלה המוסרי, סימנים מעציבים של התנשאות ריקה בנוסח “אתה בחרתנו” לא רק ביחס למעמד האזרחים “היורד”, אלא גם בין חוג לחוג ובין מפלגה למפלגה של צבור העובדים עצמו?

אַל נתגודד. אלהי עולם העיד על עצמו, כי שוכן הוא בתוֹך טומאותיהם של ישראל. אַל יהיו בנו קדושי־חיים, הסוגרים על עצמם בפני אחיהם ואבותיהם. אַל נתנשא לראות באחינו דרגות־דרגות של כבוד־אדם וערך־אדם. השאיפה למוחלט, לבלתי מותנה היא ודאי מדה גדולה, ומי יתן ורבו בקרבנו “נביאים”, אנשי האמת הקיצונית, שאינה יודעת וותורים ומשא־פנים ואינה נותנת את דבריה לשעורים. ואולם על־ידי הנטיה והשאיפה למדת אמת זו אין אדם נעשה עוד נביא ואינו קונה עוד לעצמו את הזכות לזעום ולזלזל בעמו. אף בן־אמוץ נענש על “עם טמא שפתים”.

ואולי זהו בעצם מה שרוצה בּוּבּר. אולי זה פירוש התנגדותו ל“אידיאולוגיה”, זה טעם קרירותו ל“הסתדרות” ול“מפלגה”. הללו – מחיצות חדשות הן בין אדם לאדם, לא מהן תבנה “החברה האמתית”.


(“הארץ”, י“ג ניסן תרפ”ז).


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49397 יצירות מאת 2729 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 21102 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!