א

בחצי סיון שנת תרס… (ואני יוֹשב בלבוּב) שבתי בשעה מאוּחרת בלילה מ“הר הארמוֹן” לביתי. בעוֹד יוֹמיים אוֹ שלוֹשה עמדתי לצאת לכמה שבוּעוֹת לזאקוֹפּאנה, ומתוֹך הסמרמוֹרת הנעימה שבנפש לקראת הטיוּלים בהרים, וגם מתוֹך בטלה של קיץ, הייתי מרבה לטייל לפי שעה ב“חוֹרש קילינסקי” הרחוֹק וּבשדרוֹת “הר הארמוֹן” הקרוֹב, שגם בהם מראוֹת לוֹקחי לב. גרתי אז בחדר הטרקלין של משפּחת פּוֹלנים יוֹרדים, וּכדי לבוֹא אל חדרי צריך הייתי לעבוֹר חדר מבוֹא קטן, שבּוֹ ישן הבן הבכוֹר שבמשפּחה, בחוּר הדיוֹט כבן שלוֹשים, הוֹלך בטל שתקן וּבעלת העויוֹת משוּנוֹת; וּכשאיחרתי לשוּב בלילה, הייתי נזהר לעבוֹר את החדר הקטן בחשאי, שלא להעיר את הישן. דלת חדרי היתה תמיד לא נעוּלה, כי המשפּחה החזיקה שם כמה חפצים, שהיוּ דרוּשים להם לפעמים, וגם ניקוּי החדר היה נעשׂה תמיד בהיעדרי. והוֹאיל והשׂוֹכר והמשׂכּיר הגוּ זה לזה אמוּן גמוּר, לא היה לי צוֹרך במפתח מיוּחד לחדרי. רק מפתח הדלת החיצוֹנה היה תמיד עמי.

בשוּבי באוֹתוֹ ערב מצאתי את פּס האוֹר הנוֹפל מפּנס הרחוֹב נח באלכסוֹן על ערשׂ הבחוּר הישן מקוּפּל וכרוּך בסדין למעלה מראשוֹ כבר מינן. מתוֹך רגש לא נוֹח עברתי על בהוֹנוֹת רגלי וּפתחתי את דלת חדר הטרקלין, והנה – על שוּלחני דוֹלקת המנוֹרה באוֹר קטן, סַפּתי מוּצעת, כנהוּג, וּבכוּרסה הגדוֹלה, בצד שוּלחני, יוֹשב אדם צעיר, רגליו שלוּחוֹת לפניו על השטיח וראשוֹ נשען אחוֹרנית אל דוֹפן הכוּרסה והוּא ישן, כשפּיו פתוּח קצת וקוֹל נשימתוֹ נשמע. הוּפתעתי, אך לא נבהלתי. מיד דנתי בלבי: הרי זה נכנס ברשוּתם של בעלי הבית, וּבודאי הוּא ממַכּירי. קרבתי אל הישן וגחנתי אליו מעט להסתכּל בפניו: יוֹלס, חי נפשי, יעקב יוֹלס. חברי למחלקת המשפּטים. הבחוּר היקר, העברי המוּבהק, בבחינת מה נזיר החיים, שמפּני רוֹע מצבה של משפּחתוֹ בעיר השׂדה, שבּא ביחוּד בשל מחלת אביו הזקן, קיבל למשך הקיץ משׂרת מוֹרה עברי בבית הספר שבקרית הנפט בּוֹריסלאב, כדי שיוּכל לתמוֹך בנפשוֹת היקרוֹת לוֹ. מה עוֹשׂה זה כאן, באמצע הקיץ, ועוֹד לא הגיעוּ ימי החוֹפש? דבר הוּא.

היססתי להעירוֹ, כי ראיתי את העייפוּת השפוּכה בפניו, שהוּבלטה עוֹד יוֹתר על ידי ספיח הזקן, שלא גוּלח כנראה זה ימים אחדים, וּבפּה הפּעוּר מעט אגב שינה. ישבתי על ספּתי והסתכּלתי בוֹ רגעים מספר מתוֹך מחשבוֹת על סיבּת בוֹאוֹ פתאוֹם, אך לא העליתי במחשבוֹתי כלוּם, וּבראוֹתי שהוּא מוֹסיף לישוֹן, ננערתי ואמרתי לנפשי: “הן לא ייתכן שיישן כך כל הלילה. יש להשכּיבוֹ מעשׂה בן אדם”. קמתי והנחתי את ידי על ראשוֹ. כמוֹ ממגע חשמל זרק את ראשוֹ וּפקח את עיניו:

– אה, אתה זה, יעקב? כבר שבת? בודאי נבהלת, כשמצאתני כך. עייף הייתי ונרדמתי…

והוּא קם מן הכוּרסה והתאמץ לקרוֹע את חבלי השינה מעל עיניו.

– לא נבהלתי, אבל הוּפתעתי. מה פתאוֹם בלבוּב?

– צרוֹת, יקירי. אבי מוּטל פה בקליניקה. מחר עוֹשׂה לוֹ פּרוֹפיסוֹר שראם ניתוּח. אבני מרה, וּבגיל זה, אתה מבין? ואני מוכרח להיוֹת עמוֹ, לפחוֹת שבוּע, עד שיתברר מצבוֹ. כך, “ביקש יעקב לישב בשלוה”…

והוּא סיפר עוֹד, שאמר ללכת למלוֹן, אבל היה לוֹ הכרח לראוֹתני עוֹד הלילה, כי הניתוּח ייעשׂה בבוֹקר השכם ועליו לברר עמי תחילה איזה דבר. כשהגיד לבעלת הבית, שהוּא חבירי הטוֹב והוּא רוֹצה לחכּוֹת לי, הכניסתהוּ לחדר וסגרה בעדוֹ. הדבר שיש לוֹ אלי הוּא פשוּט מאד: מצב בית הספר בקרית הנפט אינוֹ איתן, כנהוּג בבתי ספר ממין זה, והוּא שם המוֹרה היחידי (קוֹראים לוֹ מנהל, כביכוֹל), ואם יהיה בית הספר סגוּר במשך שבוּע אוֹ יוֹתר, אפשר שלא יהיה עוֹד מה לפתוֹח. רוֹב ההוֹרים לא יצטערוּ. אם כן הוּא בא אלי בהצעה, אוֹ נכוֹן מזה, בבקשה, בתחנוּנים ממש, שאני אסכּים לנסוֹע שמה מחר וּלמלא את מקוֹמוֹ – עד שוּבוֹ. מקוה הוּא, שהניתוּח יעבוֹר בשלוֹם וּבעוֹד שבוּעיים ימים יוּכל לשוּב וּלהמשיך עבוֹדתוֹ עד סוֹף הקיץ, לפי ההתקשרוּת. “והרי, לפי מה שכתבת לי, אתה עוֹמד לצאת בכל אוֹפן. תסע אפוֹא לזאקוֹפּאנה משם. העבוֹדה אמנם אינה קלה, אבל תוּכל לקצר מעט בשיעוּרים ואחר כך תנעם לך המנוּחה כפליים. אני אף הבטחתי לאנשים, כי חבירי (לא הגדתי להם את שמוֹ) יבוֹא למלא את מקוֹמי”.

מוּבן, שלא יכוֹלתי לסרב לחבר טוֹב כיוֹלס, וּביוֹתר במצב כמצבוֹ, והבטחתיו, כי מחר בצהריים, לאחר שאדע את התוֹצאוֹת הראשוֹנוֹת של ניתוּח אביו, אסע ברכבת לבּוֹריסלאב ו“אכּנס אל התפקיד”.

עוֹד התקנתי שתי כוֹסוֹת תה במכוֹנת הספּיריטוּס הקטנה אשר אתי בחדר. הוּא מסר לי את כל הסימנים לעבוֹדתי בבּוֹריסלאב, גם נתן על ידי מכתב אל מר שפּיגל, ראש ועד בית הספר, אחר הצעתי לוֹ משכּב על כוּרסוֹת אחדוֹת (חילקתי עמוֹ את המצע שעל ספתי) ושכבנוּ לישוֹן.

כשהקיצוֹתי בבוֹקר, לא מצאתיו בחדר. הוּא התחמק, כנראה, בחשאי, כדי שלא להעירני. ירדתי לאכוֹל פּת שחרית במחלבה הסמוּכה, ואחר ישבתי בטראם, ונסעתי אל הקליניקה שמחוּץ לעיר. כשבאתי שמה, מצאתי את חבירי מתהלך במסדרוֹן הארוֹך, הלבן ורב העמוּדים, עוֹבר ושב על דלת חדר הניתוּחים הסגוּרה וּפניו צרוֹר של צער.

– כבר שעה וחצי שמטפלים בוֹ שם בפנים.

– הפרוֹפיסוֹר בעצמוֹ?

– כן.

יצאה נזירה-אחוֹת מחדר הניתוּחים, לחָייה עוּגוֹת סוֹלת משוּחוֹת וָרוֹד, עיניה שני בּזיכי כּחלת, וכנפי השביס סוֹככוֹת עליה מזה וּמזה. היא עברה עלינוּ בחיפּזוֹן, כמוֹ לא הרגישה בנוּ. ריח של כלוֹרוֹפוֹרם נמשך אחריה. הבטנוּ זה אל זה שוֹתקים. פניו של יוֹלס היוּ כפני אדם שעקרוּ את כל קרביו מתוֹכוֹ. רק עיניו היוּ חַיוֹת מאד.

והנה הוּזחה לצדדין הדלת הכפוּלה, וּמיטת גלגלים צרה נדחפה מבפנים על ידי שׁמש בית החוֹלים אל המסדרוֹן, ואחוֹת אחרת הוֹלכת אחריה. באוֹתוֹ רגע הוּבא שמה, מוּבל על ידי האחוֹת הראשוֹנה, חוֹלה אחר, והדלת נצטמדה אחריו בלי רעש. על המיטה, במעמק הבד, היה מוּטל אביו של יוֹלס, ראש יהוּדי טיפּוּסי, גוּפוֹ הצנוּם חבוּש בשׂמיכה לבנה וראשוֹ מוּטל בלי

יארמוּלקה במנוּחה איוּמה באמצע הכּר הדק. הפּנים היוּ אפוֹרים כעפר והזקן הגדוֹל, השׂב, היה מבוּדר על השׂמיכה ושיוה לוֹ מראה שלא מעוֹלם זה. העיניים היו עצוּמוֹת והשׂפתיים החיורוֹת ריטטוּ בלי הרף.

חבירי נזדקר כלפי האחוֹת המלוה את המיטה, אבל זוֹ רמזה לוֹ בידה אחוֹרנית:

– תיכף יצא כבוֹד הפרוֹפיסוֹר.

הוּא נתקע במקוֹמוֹ כאיש מבוּלבּל, ואני הלכתי אחרי המיטה המתגלגלת רכּוֹת על פני רצפת השיש.

בקצה המסדרוֹן הכניסוּהוּ לחדר קטן, מיוּחד (האחוֹת אמרה לי, כי אחרי כן, לכשיקיץ מן הנארקוֹזה, יעבירוּהוּ אל אחד מחדרי החוֹלים הגדוֹלים), העמידוּ את המיטה באמצע החדר הריק; השמש חזר, והאחוֹת נשארה עם החוֹלה. עברתי את סף החדר ואמרתי לאחוֹת, כי אני חבירוֹ של בן המנוּתח, וּשאלתיה לתוֹצאוֹת הניתוּח. היא הסבּירה לי פנים ואמרה:

– היה ניתוּח קשה מאד. נטפי זיעה כאלה עמדוּ על חוֹטמוֹ של כבוֹד הפרוֹפיסוֹר. לפי שעה הכוֹל בסדר. אך את התוֹצאוֹת אין לדעת עוֹד. ביחוּד אצל חוֹלה זקן כל כך. נקוה, אדוֹני, לרחמי שמיים.

הוֹדיתי לה וחזרתי אל יוֹלס וּמצאתיו עוֹמד לפני דלת חדר הניתוּחים עם הפרוֹפיסוֹר לבוּש החלוּק הלבן, הסגוּר והמוּכתם בדם (ראשוֹ היה גחוּן אל חבירי וּשׂרוֹכי פי החלוּק, הקשוּרים לוֹ מן העוֹרף, היוּ זקוּפים מזה וּמזה). חבירי חיור מאד וקוֹפא מכּאֵב; והפרוֹפיסוֹר ורוּד הלחיים בתוֹך הזקן הלבן מטה את ראשוֹ בחסד, מרעיף נחמה בעיניו הזכּוֹת וּמדבר בשלות השקט. ידיו ואצבעוֹתיו היו דקוֹת עד להפליא. עמדתי בריחוּק מקוֹם ושמעתי את דבריו האחרוֹנים:

– נקוה, ידידי, שהכוֹל יעבוֹר בשלוֹם. לחששוֹת מיוּחדים

אין סיבה. הניתוּח גוּפוֹ עלה יפה. והשאר בידי שמיים. כמוֹ תמיד. יירגע נא ידידי, ילך הביתה אוֹ ישב בגן. בעוֹד שעתיים יוּכל לראוֹת את החוֹלה. ועוֹד פעם: אין סיבה לחששוֹת מיוּחדים.

חבירי השתחוה לפרוֹפיסוֹר האנוֹשי, וזה ניענע לוֹ בראשוֹ אגב חיוּך וחזר אל חדר הניתוּחים.

ניגשתי אל יוֹלס. אחזתי בזרוֹעוֹ וּמשכתיו אל היציאה.

– גם האחוֹת אמרה לי כדברי הפרוֹפיסוֹר. בוֹא, נשב מעט בגן.

ישבנוּ על הספסל הראשוֹן באחד ממשעוֹלי הגן הגדוֹל, המטוּפח להפליא על מדשאוֹתיו ואילניו. לא הרבּינוּ בדברים, כי דעתוֹ של חבירי היתה מוּסחה ממני. בראוֹתוֹ שאני רוֹצה לקוּם, הוֹציא מכיסוֹ מפתח קטן ואמר:

– הנה מפתח חדרי, שכחתי וּלקחתיו עמי. בבית הגברת גוֹרדוּס. את הבית יראוּ לך שם. אני מקוה לשחררך בעוֹד שבוּע ימים. לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים. עליך למהר, יעקב, כי הרכּבת יוֹצאת באחת עשׂרה. תמצא שם כמה אנשים טוֹבים וחביבים.

בירכתיו ברפוּאה שלימה לאביו ונפרדתי ממנוּ בנשיקה של רחמים.

ב

כשהגעתי לעת מנחה אל קרבת קרית הנפט, היוּ העננים הנמוּכים מחַשׁרים דלף קיצי חמים על שׂדוֹת תבוּאה ירוּקים מאד. עוֹד מרחוֹֹק, מחלוֹן הרכבת, ראיתי מן הצד השני של העיר את שׂדוֹת הנפט הרחבים, הזרוּעים בארוֹת נפט למאוֹת, בצוּרת מגדלי עץ וּברזל גבוֹהים מאוֹד, וּבין הבארוֹת שטחי קמה וּדרכים מצטלבוֹת. לפני התחנה, לאוֹרך מיל ויוֹתר, משני עברי הדרך היוּ בנוּיוֹת בריכוֹת גדוֹלוֹת, עגוּלוֹת וּמרוּבעוֹת, לקיבּוּל שמן

האדמה. כשקרבתי יוֹתר מילא את נחירי ריח חריף מעט אך בריא וּמרענן, וידעתי כי עלי יהיה לנשוֹם את האויר הזה כל ימי שבתי בקרית הנפט. התנוּעה ליד הבארוֹת והבריכוֹת לא היתה מרוּבה, רק המשאיבוֹת היוּ עוֹנוֹת זוֹ לזוֹ בשיקשוּק שלא ידעתי כמוֹתוֹ, ויש אשר נשמעה גם קריאת אדם מלוה את השיקשוּק, אוֹ פּירזוּל מכוֹנה וקוֹל חבטה עמוּמה: אלוּ היוּ, כפי שאמרוּ לי הנוֹסעים, נקישוֹת המקדחים הקוֹדחים בבארוֹת. אחר כך נוֹדע לי, שקוֹראים לבארוֹת “שאכטים”, וּלשמן האדמה השחוּם המוֹעלה מתוֹכן יקראוּ “קיפּיצ’קה”, וגם אני השתמשתי בשמוֹת אלה כבני המקוֹם.

בנסעי מבית הנתיבוֹת, המרוּחק מעט מן העיר, בתוֹך מרכּבה גבוֹהה רתוּמה לסוּס אחד, רטבה מגבּעת הפאנאמה על ראשי, עד שראיתי את שוּליה התלוּיים והנוֹטפים מים. וּכשנכנסה המרכּבה לתוֹך הרחוֹב הראשי,

שהיה צר וּכבישוֹ מקוּלקל, ירדה עלי עצבוּת כלשהי. ראיתי את אי הניקיוֹן שהיה שוֹפע מרוֹב הבתים הנמוּכים מזה וּמזה ללא סימן של גינה ושל גדר, וזכרתי את עיירת מוֹלדתי, הטוֹבעת בירק והמלאה פינוֹת נוֹף חמוּדוֹת, את גני לבוּב ואת הרי הטאטרה שעמדתי לנסוֹע שמה, וכמעט נצטערתי שבאתי לכאן. האנשים המעטים שברחוֹב התרוֹצצוּ מי תחת סוֹכך וּמי בגלימת שעונית ליד קירוֹת הבתים וּבין המרכבוֹת הרבוֹת, המרקדוֹת ריקוּד מזעזע על פני מהמוֹרוֹת הכביש. בכלל התמיהני ריבוּי המרכבוֹת, וּפני היוֹשבים בתוֹכן, לפי הסקרנוּת שבמבטיהם, נראוּ לי רוּבן כפנים זרוֹת בעיר. ואמנם לא טעיתי. אלה היוּ ברוּבם אנשים שבאוּ לבּוֹריסלאב לרגל עסקי הנפט.

העגלוֹן היהוּדי, אדוֹם הזקן והפיאוֹת, הביאני עד האכסניה של ריינמאן. הוּא הגיד לי את שבחה של אכסניה זוֹ עוֹד בכיכר בית הנתיבוֹת, והוּא: שלוֹש בנוֹת בעליה, המשמשוֹת כוּלן באכסניה, דוֹברוֹת בלשוֹן הקוֹדש ביניהן לבין עצמן, וגם עם האוֹרחים שיוֹדעים לדבר בלשוֹן זוֹ, אף כי מעטים הם. תוֹשבי בוֹריסלאב עצמם רוּבם עמי הארצוֹת, אנשי יגיע כפּיים אוֹ סוֹחרים, וכן גם בניהם. רק הבנוֹת מלוּמדוֹת בלשוֹן הקוֹדש. וכל זה בשל המוֹרה מפּליטי רוּסיה, שנתגלגל לכאן. המוֹרה הזה, בחוּר נאה, בעל בלוֹרית ועיניים של צוֹעני, עשׂה להן “כישוּף” וכוּלן למדוּ מפיו לדבר בלשוֹן הסידוּר, כמוֹ בארץ ישׂראל. אגב סח לי אוֹתוֹ עגלוֹן, כי בתוֹ של הגביר מוֹצמאן נתאהבה באוֹתוֹ מוֹרה, ואף על פי שאמרוּ עליו, כי עזב ברוּסיה אשה וּשלוֹשה ילדים, עשׂתה מעשׂה ונתעבּרה ממנוּ, ולא היתה לוֹ לאביה התקיף ברירה אלא לתתה לוֹ לאשה, עם נדוּניה הגוּנה, כמוּבן. הם נסעוּ יחד לארץ ישׂראל. אוֹמרים, שהם נעשׂוּ שם איכּרים, כמוֹ הערילים אצלנוּ… ולמה הוֹליכני לאכסניה ויש לי חדר מוּכן לדירה, בביתה של הגברת גוֹרדוּס? על זה השיב לי, שאם באתי ללמד לשוֹן הקוֹדש, אין טוֹב לפני אלא לבוֹא אל האכסניה של ריינמאן וּלדבר עם הבנוֹת וידעתי את אשר לפני. גם המוֹרה שנסע היה מבּאי בית האכסניה. נעניתי לוֹ לעגלוֹן החכם והנחתי לוֹ שיביאני אל האכסניה. אך עמדה רגלי על מפתן הבית, הרגשתי ברבב כתוֹם שהוּטל באחד מבתי מכנסי, סמוּך לנעל, ולא ידעתי מאין הוּא בא. ניסיתי למחוֹתוֹ במטפחת שבכיסי, אבל המטפחת נכתמה והרבב נשאר בעינוֹ.

– הרבה כתמים כאלה יוּטלוּ במכנסיו בקרית הנפט, אדוֹן. של “קיפּיצ’קה” הוּא ולא יעבוֹר, – העירני יהוּדי בלבוּש פוֹעלים שעבר עלי להיכּנס לאכסניה.

מאחרי שוּלחן המזיגה (חדר הכניסה הארוֹך היה משמש בית מרזח, וּמשם היוּ יוֹצאים למסדרוֹן עקוּם, שהוֹביל אל חדרי המלוֹן) עמדה נערה גבוֹהה ורזה, בעלת פנים חיורוֹת ושיניים קטנוֹת וּמפוּשׂקוֹת וטיפּלה בבקבוּקים של מַשקה. עיניה היוּ עייפוֹת מאד, שׂערה הקלוּש מצוּמם גבוֹה, והסינר האפוֹר שהידק את גוּפה הדק עוֹד האריך את קוֹמתה. ניגשתי אל השוּלחן ואמרתי את שמי ואת שם חבירי ששלחני הנה. קוֹרטוֹב של אדמוּמית עלה בלחיי הנערה, הבקבוּק שבידה השמיע צילצוּל רוֹעד וענתה עברית ספרדית:

– נעים לי מאד. שמי שׂרה ריינמאן. ישב מר. יסלח לי. עוֹד מעט תיכּנס אחוֹתי. היא חוֹפשיה וּתקבל את פניו.

אמרתה לה, שאין צוֹרך בכל קבּלת פּנים. שמעתי כי שלוֹש אחיוֹת הן וכוּלן דוֹברוֹת עברית, מכּירוֹתיו של חבירי – אמרתי אפוֹא, אסוּר ואשמע מפּיהן דבר על בית הספר.

– אבל ישב מר. באמת לא נעים לי, שהוּא עוֹמד כך. אפשר תיכף ייכּנס אבי, אז אתפּנה לדבּר עם מר. מה שלוֹם מר יוֹלס? כבר עשׂוּ לאביו את הניתוּח? מסכּן, כל כך נבהל כשקיבל את הידיעה.

– כן, הבוֹקר הייתי בבית החוֹלים וראיתי את אביו מיד אחרי הניתוּח. עצם הניתוּח הצליח, לפי דברי הרוֹפא.

הנערה שימשה שני אוֹרחים שעמדוּ לפני השוּלחן בעיניים צמיאוֹת ודיברה גם אלי:

– אוּלי רוֹצה מר לשתוֹת מה? אם אינוֹ שוֹתה אלכּוֹהל, אביא לוֹ כוֹס תה. יש אצלנוּ תמיד תה.

– תוֹדה. תמזוֹג לי הגברת כוֹס קטנה של יין קל.

– סליחה, אצלנוּ אוֹמרים “העלמה”. גברת אוֹמרים על אשה נשׂוּאה. כך לימד אוֹתנוּ מוֹרנוּ הראשוֹן, מר שוֹמרוֹני. מר בודאי שמע על אוֹדוֹתיו. הוּא עכשיו בארץ ישׂראל. איכּר.

– כן, שמעתי עליו – מפּי העגלוֹן. הוּא עשׂה לכן “כּישוּף” והייתן לעבריוֹת. – אמרתי וגמעתי מכּוֹס היין.

– מדוּע “כישוּף”? כלוּם בנוֹת ישׂראל אינן צריכוֹת לדבּר

עברית? – הנה אחוֹתי. חנה! זהוּ המוֹרה, – איך? מר רוּדוֹרפר? – מר בא למלא את מקוֹמוֹ של מר יוֹלס. אוּלי תעמדי מעט ליד השוּלחן ואני אלך ואַראֶה למר את הדירה של מר יוֹלס?

הנערה חנה, צעירה מאחוֹתה, נמוּכה וּשמנמוֹנת, חן בפיה ועיניה יפוֹת מאד, נתאדמה עד תלתלי שׂערה השחוֹר, החותה לי קידה קלה ואמרה בקוֹל מנגן:

– נעים לי מאד. באמת הילדים ישׂמחוּ, שיוּכלוּ להמשיך ללמוֹד. טוֹב, אַת יכוֹלה ללכת, שׂרה. מר ילמד גם את ה“קוּרס הגבוֹה”?

העלמה שׂרה הסבירה לי מיד: ה“קוּרס הגבוֹה” אלוּ הן העלמוֹת הגדוֹלוֹת, עשׂר במספּר, שלמדוּ עוֹד אצל מר שוֹמרוֹני, ועכשיו הן מוֹסיפוֹת “להשתלם” בלימוּדי היהדוּת: ספרוּת ודברי ימי ישׂראל, אצל מר יוֹלס. כמוּבן, בערב, משבע עד שמוֹנה. ביוֹם הרי הן עסוּקוֹת רוּבּן.

אמרתי להן, כי בנוֹגע ל“קוּרס” עוֹד נדבּר.

– מר מוּכרח ללמד אוֹתנוּ… – אמרה חנה בעמדה כבר מאחוֹרי השוּלחן וּפניה בערוּ עוֹד יוֹתר.

– אם אהיה מוּכרח – אלמדכן באין ברירה.

– אחוֹתי תמיד מתלהבת. תאמרי לאבּא, כי אשוּב בעוֹד רגעים מספר. לא, לא, אַל יקח בעצמוֹ את המלתחה. נשלחנה אליו בידי סַבּל. בבקשה!

שׂרה הוֹרידה את שרווּליה עד פרק הכּף, וּכתלמידה קטנה נתנתני ללכת בראש.

בחוּץ שאלתיה לאחוֹתן השלישית.

– מרים? היא מבשלת היוֹם עם אבּא בחצר תמד. היוֹם – יוֹם הבּישוּל. מרים היא עלמה מצוּינת באמת. כן, היא גדוֹלה מכּוּלנוּ. השבוּע מלאוּ לה עשׂרים וּשתיים שנה, כשרוֹנית באוֹפן יוֹצא מן הכלל, ולב זהב לה. אידיאליסטית נוֹראה. משתוֹקקת לנסוֹע לארץ ישׂראל לעבוֹד עבוֹדת האדמה. מר שוֹמרוֹני כוֹתב, שהוּא נכוֹן לעזוֹר לה. הוּא בעל מרץ רב ועבוֹדת האדמה בארץ ישׂראל היא בשבילוֹ הכוֹל. תמיד היה חוֹלם להיוֹת איכּר בארץ ישׂראל.

היא הוֹליכתני אל מעֵבר לרחוֹב הראשי, עברנוּ על הפּינה, ליד חנוּת הגאלאנטריה המהוּדרת, שעלוּ אליה במדריגוֹת אחדוֹת ושעל פּתחה היה שלט גדוֹל ועליו כתוֹבת של שלוֹש מלים, לתמהוֹני באנגלית: The great Mikado. נכנסוּ אל רחוֹב צדדי, עברנוּ על גשר עץ קטן נטוּי על פּלג צר, המוֹליך לאִטוֹ את מימיו השמנוּנים ועל גדוֹתיו שלוֹשה אוֹ ארבעה עצים עקוּמים אך טוֹבי צל, והתקרבנוּ אל גבעה בוֹדדה, שעליה בנוּי בית חמוּדוֹת בן קוֹמה אחת, עליז מראה, עם גזוּזטרת עמוּדים גבוֹהה שהרוּח מתהלך בה, גינה רעננה סביב לוֹ ועתרת ורדים מטפּסים ולוֹפתים את העמוּדים.

– בבית הזה חדרוֹ של מר יוֹלס. בפינה מצד ימין. בית נחמד, הלא?

הייתי נפעם בנעימוּת למראה הוילה היפה, העוֹמדת ביחידוּת רבּת נוֹעם בעיר עסקנית וחסרת חן זוֹ. האוּמנם בבית זה אגוּר? בירכתי בלבּי את יוֹלס.

– מחלוֹן החדר רוֹאים את כל הסביבה, את שׂדוֹת הנפט ואת מכרוֹת דוֹנג האדמה. המראה אינוֹ רוֹמאנטי ביוֹתר. אבל נעים לראוֹת מרחב גדוֹל וּפתוּח, הלא?

– וּלמי הבית?

– מר ראה את החנוּת היפה בפינת הרחוֹב הראשי? כתוּב עליה באנגלית The great Mikado. בעלת הבית הזה היא אחוֹתוֹ של בעל החנוּת ההיא. היא יוֹשבת כאן יחידה עם בנה הקטן, נער כבן שבע אוֹ שמוֹנה.

– אלמנה?

– לא, בעלה עזבה לפני שנים אחדוֹת; נסע ואין יוֹדעים היכן הוּא. יש אוֹמרים באמריקה ויש אוֹמרים באוֹסטראליה. כן, קרוֹבה לארבעים. לא, שם בעלה היה אחר, אך לאחר שנעלם חזרה לשמה הראשוֹן. היתה עמה בבית אֵם זקינה וּמתה לפני הפּסח. היא כזרה פה בקרית הנפט. אשה יפה וטוֹבה, אך מתבוֹדדת לגמרי. יש לה חלק בחנוּת אחיה, אך אינה באה שמה אלא לעתים רחוֹקוֹת מאד. אוֹמרים, כי גם מניוֹת לה במכרוֹת הנפט.

נכנסנוּ בפשפּש הגדר הנמוּכה ועלינוּ בשלוֹשים אוֹ ארבעים

מדריגוֹת אבן קבוּעוֹת במעלה הגבעה. מזה וּמזה שׂיחי ליגוּסטרוּם מגוּזזים במרוּבּע. עלינוּ על הגזוּזטרה הנאה והעלמה שׂרה רצה לפנַי וסיבּבה את כף הפּעמוֹן שבדלת.

מיד פתחה לנוּ משרתת נוֹכרייה, צעירה מאוֹד ועיניה מבוֹהלוֹת משהוּ:

– אל הגברת גוֹרדוּס?

– כן, הגברת בבית?

– תיכף.

באה הגברת גוֹרדוּס, אשה גדוֹלה צחת פנים וּשחוֹרת שׂיער מסוֹרק בקפדנוּת טוֹבת טעם, עיני קטיפה גדוֹלוֹת וּשׂפתיים מליאוֹת מעל לסנטר ארוֹך וּבוֹלט מעט, לבוּשה בהידוּר פשוּט: חצי שׂמלה כחלחלה וחוּלצית של משי ארגמן אזוּרה באזוֹר דק, הצטחקה לבּאים בחן:

– בבקשה להיכּנס.. בודאי האדוֹן המוֹרה. האין זאת, מרת ריינמאן?

נתוַדעתי בשמי ונשקתי את ידה, כמנהג.

– מר רוּדוֹרפר יוּכל לגוּר בחדרוֹ של מר יוֹלס עד שוּבוֹ? – שאלה העלמה שׂרה.

– כמוּבן. החדר מסוּדר. בבקשה, מצד זה. את מפתח הדלת החיצוֹנה לקח עמוֹ מר יוֹלס.

– הוּא מסרוֹ לי, הנה הוּא עמי.

– יפה! פלצ’וּ, תכניסי לחדר כּד מים חמים. מתי ישוּב מר יוֹלס?

– לכל היוֹתר בעוֹד שבוּעיים.

שׂרה נכנסה עמי לחדר המרוּוָח, גבה החלוֹנוֹת, הערוּך בכלים עשירים ונאים מאד, תמוּנוֹת עמוּקוֹת צבעים על כתליו ושטיח פּרסי מכסה כמעט את כל רצפּתוֹ. ביקשתי ממנה לישב, אבל היא סירבה ורק תמכה ידיה בדוֹפן כיסא מרוּפּד. היא ביקשה לספּר לי על בית הספר, על “התנוּעה העברית” בקרית הנפט. אך כיון שבאתי מדרך רחוֹקה, בודאי רוֹצה אני “להתרוח”, והיא חוֹששת להפריע לי, אם כן נפרדה ממני וּביקשה רשוּת לבקרני בערב עם אחיוֹתיה, ואוּלי עם עוֹד חבירה אחת אוֹ שתיים, ואז גם נדבר על ה“קוּרס”. אם אסכּים, תלכנה עמי אחר כך אל ראש הועד של בית הספר, אל מר שפּיגל. אדם משׂכּיל וּמסוּר לעברית בכל נפשוֹ וּמאוֹדוֹ.

מוּבן שקיבלתי את הצעתה בשׂמחה. אך לא פחוֹת מזה שׂמחתי להישאר יחידי בחדר. ספּת העוֹר הקרירה עם הכּר המרוּקם למראשוֹתיה הזמינתני להשׂתרע עליה.

ג

בערב באוּ אלי רק שׂרה וחנה. מרים נשארה בבית. כי עייפה היתה מן הבּישוּל וראשה כאב עליה. במקוֹמה באה עמהן שאֵרתן יוֹכבד, אבל היא לא חפצה להיכּנס וחיכתה לנוּ בחוּץ. משוּם כך קיצרנוּ בשׂיחה בחדר ויצאנוּ על מנת ללכת אל ראש הועד, כמדוּבּר. בתחתית המדריגוֹת נתוַדעתי אל יוֹכבד. ואף על פי שלאוֹר הלבנה לא יכוֹלתי להבחין יפה את מראה פניה וּביטוּי עיניה, קניתי לי אחרי חילוּפי דברים מעטים מוּשׂג מסוּים מאוֹפיה: נערה רבוּעת פנים וגוּף, קשת רוּח אך חזקת רצוֹן וּצמיאת דעת. גרעין אשה קטן עטוּף בקליפה עבה של אקטיביוּת רצוֹנית. את דבריה דיברה ברוֹב היגיוֹן וּבכוֹבד ראש מוּבן מאליו. למה לא נכנסה עם שארוֹתיה אל חדרי? “זה לא חשוּב. מוּטב שנדבר בענייני בית הספר. אישיוּתי בכלל אינה מעניינת”. היא תיארה לפני בדברים מעטים אך ברוּרים מאד את טיב העבוֹדה בשלוֹש הכּיתוֹת, שכּל אחת מהן לוֹמדת שעה וּשליש בכל יוֹם, והציעה לי את עזרתה, אם רצוֹני בכך, כמוּבן, שלא על מנת לקבל פּרס. גם למר יוֹלס היתה עוֹזרת, לפעמים. ואפילוּ אצל מר שוֹמרוֹני כבר נתנה אילוּ שיעוּרים בכיתה הראשוֹנה. את החוֹמר הדרוּש לכיתה זוֹ היא יוֹדעת על בוֹריוֹ… לא הטלתי אף צל של ספק בידיעוֹתיה. לעוּמת זאת רוֹצה היא, שהלימוּדים ב“קוּרס” יעמדוּ על הגוֹבה הדרוּש. מר יוֹלס, האמת צריכה להיאָמר, לא טיפּל ב“קוּרס” מתוֹך אהבה. אמנם אחדוֹת מעשׂר התלמידוֹת אינן מסוּגלוֹת לקבל הרבה, אבל הרוֹב הן נערוֹת מפוּתחוֹת למדי, והעיקר – “נפשן חשקה בתוֹרה”, וּבראש וראשוֹנה – מרים. “חבל שאיננה. כשמר יכּירנה – יכבדנה מאד”.

אצל מר שפּיגל, שגר הרחק מעט מטבּוּר העיר, שהינוּ רק שעה קצרה. מצאנוּ בביתוֹ אנשים רבים שבּאוּ לרגל עסקים ועסקנוּת. הוּא קיבלנוּ בשׂמחה גדוֹלה. על מכתבוֹ של יוֹלס עבר בחטיפה, מיעכוֹ וּתחבוֹ לתוֹך כיסוֹ. מאין חדר פנוּי אחר הכניסנוּ לחדר הילדים. שני ילדיו, שהגדוֹל מהם למד בכיתה הראשוֹנה של בית הספר העברי, כבר שכבוּ במיטוֹתיהם הנקיוֹת, אך עוֹד עֵרים היוּ והשתוֹבבוּ מתוֹך עליזוּת שקיטה וּנעימה. האב הציג לפניהם את “המוֹרה החדש” וציוה עליהם לשכּב במנוּחה, עד שיכלה את דבריו עם האוֹרחים. ליתר ביטחוֹן ביקש מאת חנה (עוֹד קטנה היתה בעיניו מלשתפה בשׂיחה), שתשגיח על ה“פראים”. ואוֹתנוּ הזמין לשבת על הכיסאוֹת הקטנים, כיסאוֹת הילדים. הוּא היה אברך משׂכּיל טיפּוּסי, בהיר פנים ועיניים, שזקנוֹ מגוּזז יפה וּבלוֹריתוֹ מסוֹרקת כלפי מעלה ועל קוֹדקדוֹ הגבוֹה יוֹשבת כּיפּה קטנה, כמעט לא ניכּרת. עליז היה וּמדבר בקוֹל לבבי וּבבדיחוּת הדעת, שאינה ממעטת את הדמוּת. ניכּר היה, שעסקנוּתוֹ נוֹתנת לוֹ בעיני עצמוֹ יתרוֹן ערך על שאר סוֹחרי המקוֹם, אף כי אינוֹ נמנה עם העשירים הגדוֹלים והוּא מצפּה עוֹד לירוּשת חוֹתנוֹ. דיבר עברית במבטא האשכנזי וּבסגנוֹן מליצי קצת, וּמכל סוֹפרי ישׂראל העריך את בריינין, שהכּירוֹ מאחד הקוֹנגרסים וּממריינבאד. הוּא לא העלים את מצבוֹ הקשה של בית הספר והזכיר את ה“קרבנוֹת” שהביאוּ ידידי “המוֹסד” מיוֹם היוָסדוֹ, והבליע בנעימה גם את הסכוּם הכּוֹלל, שהוּא גוּפוֹ הוֹציא למטרה זוֹ מכיסוֹ. הילל מאד את חבירי יוֹלס על רוֹב ידיעוֹתיו ונוֹעם מידוֹתיו, אך בּיקרוֹ קצת על שאינוֹ מעוֹרב כל צוֹרכוֹ עם הבריוֹת, והציבוּר במקוֹם כמעט שאינוֹ מכּירוֹ כלל. אבל בעזרתוֹ של “המוֹרה החדש” (מחיתי נגד התוֹאר הזה, שהרי באתי רק למלא את מקוֹם חבירי במשך ימים מספר, אבל הוּא לא שׂם לב למחאתי), העוֹשׂה עליו, אגב, רוֹשם של “אדם מן הישוּב” (יוֹלס מסכן! – צחקתי בלבי – אתה אינך “אדם מן הישוּב” כלל…) אל נכוֹן יעלה בידיהם להרים כל מכשוֹל מדרך המוֹסד והוּא יעלה ויפרח… הצטער מאד על שמצאנוּהוּ טרוּד כל כך וּמטוּפּל באנשים רבים המחכים לוֹ, אבל מבטיח הוּא לעשׂוֹת ככל יכוֹלתוֹ וּלמעלה מיכוֹלתוֹ, למען הרים את קרן המוֹסד החינוּכי, שאין ערוֹך לתוֹעלתוֹ הלאוּמית… לבסוֹף גם הזמינני בשמוֹ וּבשם אשתוֹ, שהוּא מצטער מאד על היוֹתה נעדרת בשעה זוֹ מן הבית (הלכה לראוֹת בהצגה החדשה של הקינוֹ. “מר גוֹרס את אמנוּת הקינוֹ?”), לארוּחת הערב מחר בשעה שמוֹנה בדיוּק. שניהם, הוּא ואשתוֹ, דייקנים גדוֹלים ונא לדייק גם כן. בנוֹת לוייתי ניסוּ להעיר אילוּ הערוֹת מעשׂיוֹת בענייני בית הספר, אך הוּא שיסע אוֹתן בצחוֹק: “בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, עוֹד חזוֹן למוֹעד, אתכן הן אוּכל לדבר בכל שעוֹת היוֹם, לרבּוֹת הלילוֹת. האין זאת?” ושילחנוּ בכבוֹד גדוֹל. גם ליוָנוּ כמה צעדים בחוּץ ונפרד מכל אחד מאתנוּ בלחיצת יד חמה. “כן כן, מחר בשעה חמש בדיוּק אבוֹא בלי נדר אל בית הספר, עם עוֹד מתי מספר מחברי הועד, ואציג את כבוֹדוֹ לפני הילדים. אוּלי גם אשמיע מלים מספר. נראה. שלוֹם, שלוֹם!”

כשיצאנוּ מבית מר שפּיגל אל הלילה הבהיר היה לבי טוֹב עלי. האיש ושׂיחוֹ בידחוּני ולא הרגיזוּני. כל הזמן חזרה במוֹחי שאילה מנוּסחת: “מי נוֹצר בשביל מי: מר שפּיגל בשביל בית הספר אוֹ בית הספר בשביל מר שפּיגל?” והשאילה, יוֹתר משחזרה בי יוֹתר בידחה אוֹתי. מרוֹב הנאה שילבתי זרוֹעי בזרוֹעה הגרמית של העלמה יוֹכבד, צחקתי ולחשתי לה את השאילה. אבל היא קיבלה את השאילה בכוֹבד ראש, כמוֹ את שילוּב הזרוֹע, וענתה בקוֹל מעשׂי: “מוּבן, מר שפּיגל בשביל בית הספר”. וּלאחר פסיעוֹת אחדוֹת פנתה פתאוֹם באיזוֹ שאילה אל שׂרה וּבהזדמנוּת זוֹ שמטה את זרוֹעה מזרוֹעי.

חזרנוּ אל טבּוּר העיר והעלמוֹת ליווּני עד המדריגוֹת העוֹלוֹת אל בית דירתי. לפני עלוֹתי במדריגוֹת שאלתי את יוֹכבד, אם תסכּים לצאת אתי מחר בבוֹקר אל שׂדוֹת הנפט ולהיוֹת לי למוֹרת דרך.

– ברצוֹן, – אמרה, – אם מר רוֹצה, אקרא גם למרים.

– בעוֹנג רב, – עניתי, – חפץ אני להכּירה. ונפרדתי משלוֹשתן בלב טוֹב.

לפני שכבי לישוֹן עמדתי עוֹד שעה קלה במסגרת החלוֹן הפתוּח והשקפתי מבין עמוּדי הגזוּזטרה על פני שׂדוֹת הנפט הזרוּעים באוֹרוֹת חשמל ככוֹכבים נפילים מנצנצים מוּל אחיהם שבשמיים. ה“שאכטים” וצלליהם הרכּים נראוּ לי כרוֹעדים בנוֹגה הירח. רוּח קרירה נשבה מן השׂדוֹת והביאה בכנפיה כמה קוֹלוֹת מסתוֹריים, וּבתוֹכם קישקוּש משאיבוֹת וגם קריאוֹת אדם, שהיוּ כוּלם באוֹזני כחוֹזר של ניגוּן אחד.

הגפתי את תריסי שני החלוֹנוֹת ושכבתי במיטה המרוּוחת והמנדפת ריח של כבסים חדשים. זכרתי לטוֹבה את בעלת הבית על הניקיוֹן, הטעם והסדר היפים שבחדר, וּמיד נרדמתי מתוֹך רגש טוֹב וקל: “סוֹף סוֹף לא הרע לי יוֹלס בשלחוֹ אוֹתי הנה…”

וּכשהקיצוֹתי לקוֹל צפירוֹת רבוֹת, שנשמעוּ מעברים שוֹנים,

הפציע כבר אוֹר היוֹם בעד התריסים. אוֹר רענן וטוֹב. הבטתי אל שעוֹני: חמש. חלל החדר התמזג עם רשמַי מאתמוֹל בקרית הנפט ושכבתי תוֹהה על עצמי ועל הכוֹל. מה עתיד להיוָסף כאן על פקעת חיי, המתגלגלת ללא תכלית בדרכי עוֹלם?

ד

פלצ’ה, הנערה המשרתת, דפקה ענוּגוֹת על הדלת שבין חדרי לחדר האכילה, והכניסה לי על טס של עץ פת שחרית קלה: ספל קאקאו עם שני כּעכי חמאה. וּבעוֹדני יוֹשב וטוֹבל את הכּעך בספל, שמעתי בעלוֹת שתי העלמוֹת אל הגזוּזטרה. החלוֹן לצד הגזוּזטרה היה פתוּח לרוחה. יוֹכבד דיברה אל מרים בלחש, וּבכל זאת הכּרתי את קוֹלה. חיכיתי לראוֹת כמה תשהינה בחוּץ, וּכשארכוּ הרגעים ניקשתי בכפית על הטס וקראתי בלשוֹנוֹ של מר שפּיגל:

– בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, הוֹאלנה לבוֹא פנימה!

יוֹכבד פתחה את הדלת ודחפה לפניה את מרים, שהביטה לאחוֹריה וקראה: “פתיה!”. העלמה מרים היתה טיפּוּס של בת ישׂראל כּשירה, בעלת פנים עגוּלוֹת, דוֹמוֹת קצת לפני חנה, אך בהירוֹת ורכּוֹת מאד, עיניה מצבע המים מלאוֹת רגש עד להישפך, ותסרוֹקתה צנוּעה מאד. לבוּשה בפשטוּת, אך לא בלי חן.

– יסלח לי מר, – פתחה בקוֹל נעים, וּבדברה עיקמה קצת את הפה – חפצתי לבוֹא עוֹד אמש, אבל עייפה הייתי וחשתי בראשי.

– אין דבר, – עניתי – מוּטב שאכּירנה לאוֹר היוֹם. הנה הכּרתי את העלמה יוֹכבד לאוֹר הלבנה, ועתה אני רוֹאה כי שגיתי מעט.

באמת הרגשתי עתה בפניה של יוֹכבד, נוֹסף על הפיקחוּת המעשׂית וכוֹח הרצוֹן, גם משהוּ חוֹלני וּמוּזר. בעוֹמק מבטה הישר אָרבה איזוֹ סכּנה. ואמש חשבתיה לסמל הנוֹרמאליוּת. להערתי הביטה בי בסקרנוּת מעוֹרבת בקוֹרטוֹב של ליגלוּג, ולא אמרה דבר.

הזמנתין לשבת. אבל שתיהן סירבוּ.

– יגמוֹר מר את ארוּחתוֹ ונצא לדרך. רצוֹנוֹ לנסוֹע במרכּבה אוֹ ללכת ברגל? – שאלה יוֹכבד.

– כרצוֹנכן.

– לנוּ נעים ללכת ברגל, – אמרה מרים.

– וכן גם לי. הנה אקח את המשקפת. רגע אחד.

בדרך לא הרבּינוּ לדבּר. מרים הגבוֹהה מעט מיוֹכבד נשענה בלכתה על כתיפה של חברתה, כמבקשת מחסה בה. ברוּר היה, שהיא מעריצה אוֹתה. ויוֹכבד טרם תמצא עניין להסבירוֹ לי, ועל כן החרישה. יצאנוּ אל מחוּץ לעיר וּשׂדוֹת הנפט השׂתרעוּ לפנינוּ באין מעצוֹר. מרחב גדוֹל זרוּע “שאכטים” האוֹבד בערפלי האוֹפק. יוֹם הקיץ היה רך וּמבוּשׂם. משׂדוֹת הקמה ההוֹלכים בגלים מהבהבים נישׂא אוֹתוֹ ריח דק וּמגרה את התיאבוֹן, המזכיר את ריח הפּת החמה. ה“שאכטים” הקרוֹבים נראוּ בבהירוּת יתירה, מהם בצוּרת מעשינוֹת ענקיוֹת, סכוּכוֹת מכל צד בקרשים משחירים, וּמהם בצוּרת קוֹנוּסים של סוּלמוֹת ברזל. במרוֹמיהם היוּ מעין סוּכּוֹת לעוֹבדי הבאירוֹת, שישבוּ

בתוֹכן כעוֹפוֹת בקיניהם. השמיים היוּ גבוֹהים מאד, נראוּ אילוּ עוֹפוֹת חגים באויר, כמוֹליכים ידיעוֹת מ“שאכט” ל“שאכט”. מתוֹך השקט עלוּ שיקשוּקי המשאיבוֹת, הלמוּת המקדחים וקוֹלוֹת בוֹדדים של העוֹבדים, פעם מצד זה וּפעם מצד אחר.

במידה שהתקרבנוּ הגיע לאוֹזני כקוֹל ניגוּן נישׂא ממרוֹמי

“שאכטים” יחידים, ניגוּן ממוּשך וּמסוּלסל, המסתיים במלה שהיתה כעין הוֹלם חוֹתך, ולא יכוֹלתי לתפוֹס את המלה. עוֹד זה מנגן ו“שאכט” אחר עוֹנה לעוּמתוֹ באוֹתוֹ ניגוּן וּבאוֹתה מלת סיוּם. שאלתי את יוֹכבד לפשר הדבר והיא ענתני:

– מה, מר אינוֹ יוֹדע? אלה הם הקוֹדחים בבאירוֹת, עד שהם מחַבּרים צינוֹר לצינוֹר הם מוֹשכים בניגוּן, וּכשגמרוּ הם קוֹראים

“גוֹ–טוּב!”. כלוֹמר, “מוּכן!” – אוֹת לעוֹמד למטה, שיוֹריד את המקדח לעוֹמק האדמה.

– וה“שאכטים” האלה, שקוֹדחים בהם, אינם נוֹבעים “קיפיצ’קה”?

– למה לא? כל זמן שהזרם הוּא חלש מוֹסיפים לקדוֹח: אוּלי יפגעוּ בעוֹרק עשיר. הנה מר רוֹאה שם מימין את ה“שאכט” הגדוֹל, שהוּא שוֹנה משאר ה“שאכטים”, זה שלידוֹ בריכוֹת גדוֹלוֹת וּתנוּעה רבּה? זהוּ ה“אוֹיל סיטי”. רק לפני חוֹדש פגעוּ שם במעיין חזק שלא כרגיל, והשמן התחיל מקלח מן האדמה בגוֹבה של עשׂרים מטר ויוֹתר. מאוֹת קרוֹנוֹת של שמן ביוֹם. בעלי ה“שאכט”, חברה לא עשירה, לא היוּ מוּכנים לשפע כזה ולא הכינוּ בריכוֹת במידה מספקת. גם המשאיבוֹת היוּ קטנוֹת ונשברוּ מיד. וה“קיפיצ’קה” נשתפּכה בכוֹח איתנים על פני האדמה וזרמה בפלגים רחבים במוֹרד השׂדוֹת. האיכּרים הרימוּ קוֹל זועה: שׂדוֹתיהם נשחתים למשך שנים רבוֹת. שלח השלטוֹן גדוּד אנשי צבא והיוּ חוֹפרים תעלוֹת עמוּקוֹת, לכנס את השמן הזוֹרם, שלא יסַחף את השׂדוֹת, עד שהספיקוּ להקים את הבריכוֹת הגדוֹלוֹת ליד ה“שאכט”, שיקבלוּ את השמן. הנה מר רוֹאה שם את תילי העפר הארוּכים: אלוּ הן החפירוֹת שחפרוּ. אוֹמרים, כי זה עשׂרים שנה לא נמצא עוֹרק עשיר כזה. עתה החברה מתעשרת עוֹשר רב. כל יוֹם מכניס לה רבבוֹת כתרים, ואם הזרם לא ידל, אם לא יקרה מקרה של בעירה – תהיה החברה לאחת האדירוֹת שבעוֹלם – בשל ה“שאכט” האחד. אוֹמרים, שגם לבעלת ביתוֹ, למרת גוֹרדוּס, מניוֹת בחברה זוֹ, וגם היא, כמוּבן, מתעשרת עוֹשר רב.

– ולא תרצה עוֹד להשׂכּיר את החדר למר יוֹלס?

– וכי ולשם הכנסה היא משׂכּירה את החדר? – אמרה מרים כנעלבת – רק משוּם שהחדר מיוּתר ולא נעים לה לגוּר בבית גדוֹל, היא וילדה בלבד.

– ולמה לא משכתן את הגברת גוֹרדוּס לועד בית הספר? אשה עשירה כמוֹה יכוֹלה להיוֹת לתוֹעלת לבית הספר, הסוֹבל ממיעוּט אמצעים.

– ניסינוּ, – אמרה יוֹכבד – אבל לא הצלחנוּ. היא מתבּוֹללת מכּף רגלה ועד ראשה. “פתחוּ בית ספר אנגלי ואתן לכם את בני”. כך אמרה. היא היתה שנים אחדוֹת באנגליה ויוֹדעת היטב אנגלית.

– בכל זאת, צריך היה לדבּר אתה עוֹד פעם, – העירה מרים.

– אין אני אוֹהבת לעשׂוֹת נפשוֹת. “קשים גרים לישׂראל כספּחת”. כך כתוּב, כמדוּמה? – ענתה יוֹכבד בקפידה ביישנית קצת.

– אין זוֹ עשׂיית גרים, – העירוֹתי אני – כי אם החזרה למוּטב, וּבזה חייב כל אדם. “הוֹכח תוֹכיח את עמיתך” היא מצוה מפוֹרשת בתוֹֹרה.

– רוֹאָה אַת, יוֹכבד, קיבלת מנה. – אמרה מרים לחברתה והביטה אליה ביתר הערצה.

– רצוֹנך, דבּרי עמה אַת. אני איני יכוֹלה לסבוֹל את הטוֹן שלה. איזוֹ יהירוּת סנוֹבּיסטית!

– אבל היא אשה נחמדה, כל כך תרבוּתית! – אמרה מרים.

– נניח לגברת גוֹרדוּס ונחזוֹר אל ה“שאכטים”, – אמרתי – יוֹדעוֹת אתן: עניין הקדיחה בשעה שהבאר נוֹבעת נראה לי מאד, הרי זה כסמל יפה לאדם בן התרבוּת: אין לוֹ להסתפּק במעיינוֹ הנוֹבע במילא, ברב אוֹ במעט, אלא עליו להעמיק תמיד קדוֹח בקרקע עצמוֹ, מתוֹך מאמצים בלתי פוֹסקים, על ידי לימוּד, התעמקוּת וּמיתוּח הרצוֹן – ואז יגלה בעצמוֹ מקוֹרוֹת נעלמים.

– רעיוֹנוֹ של מר יפה בעיני, – אמרה יוֹכבד, והנאתה נמתחה בפניה בקמט של צער בצד חוֹטמה.

– גם בעיני, – הידהדה אחריה מרים, והרגש האיר מתוֹך עיניה.

“מה היה, אילוּ שילבתי את שתי זרוֹעוֹתי בזרוֹעוֹת שתי העלמוֹת הטוֹבוֹת הללוּ”, עברה בי מחשבה, אך לא הוֹצאתיה לפוֹעל. עוֹד חשתי בתנוּעה, שבה שמטה אמש יוֹכבד את זרוֹעה מזרוֹעי. “בנוֹת פרוֹבינציה!” קראתי בלבי, וּמיד תהיתי על עצמי, שהרי בעצם חיבּבתי את הפּרוֹבינציה עד מאד.

הגענוּ עד אחד ה“שאכטים”. מקרוֹב ראיתי והנה הוּא גדוֹל וגבוֹה מאד, וּלתמהוֹני מצאתי שהוּא מוּקף חלקה מגוּדרת, כעין חצר גדוֹלה המשמשת מקוֹם למכשירים וּלמעשי ברזל שוֹנים, וּמרחוֹק נראה לי כעוֹמד בתוֹך שׂדה התבוּאה. ברשוּת המהנדס נכנסנוּ לחצר. הלה היה פּוֹלני חביב, והראה לנוּ את בניין ה“שאכט”, הכניסנוּ פּנימה והראה לנוּ כל כליו וּסדריו והסביר לנוּ את כל פרטי מלאכת השאיבה והקדיחה. אף ציוה על העוֹבד בראש המגדל, שינגן לכבוֹדנוּ את הניגוּן של “גוֹטוּב!”, וזה סילסל את סילסוּליו מתוֹך השתדלוּת יתירה. בשבילי היה חידוּש בכל פרט, לא כן בנוֹת לוייתי, שהדברים היוּ ידוּעים להן יפה. הן התהלכוּ בקרבתנוּ משקיפוֹת על פני המרחב, כמשתעממוֹת קצת.

אחרי כן עוֹד עשׂינוּ סיבּוּב ארוֹך בין השׂדוֹת, ליקטנוּ דגניוֹת וּשאר פרחי שׂדה. התנאינוּ שלוֹשתנוּ בפרחים וּשׂמיחים וטוֹבי לב חזרנוּ העירה

ה

בשעה שלוֹש אחרי הצהריים נאספוּ כל תלמידי הכיתה הראשוֹנה באוּלם בית הספר (חדר גדוֹל מיוּחד בין שתי חנוּיוֹת ורחבה של עפר לפניו). בא מר שפּיגל עם עוֹד חבר מחברי הועד, וגם מן ההוֹרים המכוּבדים באוּ שניים אוֹ שלוֹשה “לכבוֹד המוֹרה החדש”, ישבוּ על ספסל אחד סמוּך לקיר וחיכּוּ. מר שפּיגל קם, ניגש אל השוּלחן, לקח את הפּעמוֹן וצילצל, אחרי כן גחן אל אוֹזני ולחש לי, שעלי יהיה לצלצל בעצמי, כי אין בבית הספר שמש בשעוֹת הלימוּד. בוֹשתי מפּני הזרים היוֹשבים וּמחכּים למוֹצא פי. השיעוּר שנתתי לילדים הסקרנים לא היה טבעי ביוֹתר (כל הזמן שאלתי את עצמי: “למה כל ההצגה הזאת לשם אדם שבא למלא מקוֹם חבירוֹ במשך ימים מספר?”), גם נכשלתי פעמיים בטעוּיוֹת מצערוֹת, אך ה“קהל” היה, כנראה, מרוּצה, כי לחצוּ את ידי אחרי השיעוּר וּפניהם היוּ כרוֹחשי טוֹב. מר שפּיגל חזר על הזמנתוֹ מאתמוֹל לבוֹא אליהם לארוּחת הערב ולא שכח להזהירני על הדיוּק, שהוּא ואשתוֹ מקפידים בוֹ.

בשעה שבע צילצלתי בעצמי לגמר השיעוּרים, ואחרי התלמיד האחרוֹן, יצאתי גם אני. אף כי החמה עוֹד לא שקעה, כבר דלק מנגד פנס הרחוֹב, ואוֹרוֹ תלוּי ברפיוֹן. בצד הרחבה עמדה חנה וחיכּתה לי.

– יתן לי מר את המפתח. השמש יבוֹא לביתנוּ לקבּלוֹ. תמיד הוּא נוֹהג כך. בבוֹקר השכם הוּא מנקה את החדר.

אחר הוֹסיפה עוֹד, וּבקוֹל נמוּך יוֹתר, שהיא שלוּחה מאת מרים לבקש ממני, כי אסוּר אל ביתם לשעה הפּנוּיה, עד שאלך אל בית שפּיגל לארוּחת הערב.

– למענך, חנה, אלך, – אמרתי לה, עוֹדי מפוּזר ונרגש מעבוֹדתי. בכונה אמרתי לה כן, כדי להעמידה בניסיוֹן. ראיתי כי פניה האדימוּ מאד.

– מר אוֹהב להתלוֹצץ.

– לפעמים. אך הפעם דיברתי בכוֹבד ראש.

– גם זוֹ הלצה… יגיד לי מר, מה בעיניו אחוֹתי הגדוֹלה, מרים? אדם נפלא, הלא?

– עלמה חשוּבה, – עניתי קצרוֹת, ראוּיה לראוֹת חיים של אוֹשר.

– כן. אבל קראתי באיזה ספר, איני זוֹכרת את שמוֹ, – כי אנשים עשירי נפש אינם מאוּשרים בחיים.

– הספר לא צדק. העוֹשר שבנפשם הוּא הנוֹתן להם את האוֹשר. ואפילוּ החיים מתנכּרים להם וּמוֹנעים מהם את טוּבם – הם מוֹצאים עוֹד תנחוּמוֹת בנפשם. וּלהפך, אם אין שפע בנפש האדם פנימה והוּא צריך לקבל תמיד מבחוּץ, והחוּץ אינוֹ נוֹתן לוֹ כמה שהוּא מתאוה – והרי אין החיים יכוֹלים לתת לאדם אפילוּ את חצי תאותוֹ – הוּא מרגיש תמיד אי סיפּוּק, מחסוֹר מציק. מכאן יש ללמוֹד, למה אנשים ידוּעים נוֹטלים עצמם מן החיים בשעה שלכאוֹרה אין סיבה לכך, ולא עוֹד אלא שאחירים חוֹשבים אוֹתם למצליחים.

– מעניין מאד, – אמרה חנה ותלתה את ראשה בהירהוּרים, כשהיא צוֹעדת על ידי כמתוֹך זהירוּת של כבוֹד.

לאחר רגע של שתיקה, ואנחנוּ כבר קרוֹבים לאכסניה, עמדה ונשׂאה פניה:

– וּמי משלוֹשתנוּ, האחיוֹת, הענייה בנפש?

– ובכן אין גם אחת ענייה בנפש. אשה אחת אני מכּיר פה, בקרית הנפט, שהיא ענייה בנפשה – וגם אוּמללה.

– מי היא?

– הגברת גוֹרדוּס.

– איך? מר כבר הכּיר אוֹתה כל כך? הוּא שׂוֹחח עמה?

– לא. אבל זהוּ הרוֹשם שעשׂתה עלי. בטוּחני שאיני טוֹעה.

– ואנחנוּ חשבנוּ אוֹתה לאשה מעניינת וּשׂמיחה בחייה, אף על פי שבעלה עזבה.

– מעניינת – ייתכן. העניים על פי רוֹב מעניינים יוֹתר מן העשירים.

– מר כבר בילבל אוֹתי לגמרי. אבל אין פלא: איני מפוּתחה ואיני מבינה הרבה…

ליטפתיה בעיני, ואלמלא חששתי, שמא יראוּ ברחוֹב, הייתי מעביר ידי על לחיה, כה נגע תוּמה עד לבי.

בחדר המזיגה, אל השוּלחן, עמד עתה האב. יהוּדי צנוּם כבן חמישים, גבוֹה וּבעל זקן קלוּש, זרוּע שׂיבה, ועיניו ישרוֹת ועצוּבוֹת, דמוּת צלמה של שׂרה. האלמן היה בוֹלט מכל מהוּתוֹ. הוּא עצמוֹ שירת את מעט האוֹרחים שעמדוּ וישבוּ בחדר, כי לבּנוֹת נתן הערב חוּפשה מעבוֹדתן. חנה הציגה אוֹתי לפניו, והוּא הוֹשיט לי את ידוֹ הרזה והרכּה מעל לשוּלחן ואמר שתי מלים עבריוֹת בהברה האשכּנזית, מבוּיש קצת, אך עיניו מלאוֹת חיבּה. אחר הוֹליכתני חנה דרך מסדרוֹן עקוּם, עד ששמעתי קוֹלוֹת עליזים של עלמוֹת אחדוֹת, וּמיד פתחה לפני את הדלת ונכנסתי החדרה, והיא אחרי.

העלמוֹת קיבלוּני בקריאוֹת שלוֹם וּפינוּ לי מקוֹם ליד השוּלחן העגוֹל, המוּקף כיסאוֹת נמוּכים. לא ידעתי מה אעשׂה. ישבתי וחייכתי לכוּלן. מלבד האחיוֹת ריינמאן היוּ שם עוֹד שלוֹש אוֹ ארבע עלמוֹת, ויוֹכבד בתוֹכן. התוַדעתי לחדשוֹת. התלוֹצצנוּ קלוֹת ונכנסנוּ בשׂיחה על הלימוּדים, שנתחיל בהם מחר. יוֹכבד הרצתה על מה שלמדוּ עד עתה וּמה שרצוּי להן ללמוֹד מכאן ואילך. התאוֹננה, אגב, על ספר ההיסטוֹריה של פרנקל, שבמידה שלוֹמדים ממנוּ יוֹתר, יוֹדעים פחוֹת היסטוֹריה, כי לשוֹנוֹ והרצאתוֹ מטשטשוֹת את

העוּבדוֹת והרעיוֹנוֹת. הסכּמתי ברצוֹן לדעתה ויעצתי להן להסתפק בספרוֹ הקטן של א. ז. רבינוֹביץ, אף על פי שהוּא נוֹעד לקטנים. אפשר יהיה למלא וּלהוֹסיף. גרץ-שפ"ר מפוֹרט יוֹתר מדי בשבילן, וגם לשוֹנוֹ אינה מצטיינת בפשטוּת יתירה. וכן יעצתי להן להזמין את מבחר הספרוּת של טביוב לשם קריאה שיטתית בספרוּת ההשׂכּלה. וּבספרוּת ימינוּ נתרכּז בעיקר בקריאת כתבי אחד העם, ביאליק וּברדיצ’בסקי, אוּלי נוֹסיף גם את פייארבּרג. כל הזמן שדיברתי הקשיבוּ כוּלן כתלמידוֹת קטנוֹת.

שׂרה התחמקה בחשאי ושבה עם טס קטן ועליו כוֹס שיכר, וּבקערית קטנה אפוּנים עשׂוּיים במלח וּבפילפל. זכרתי כיבּוּד זה בעיירתי בלילוֹת “שלוֹם זכר”. הא העמידה את הטס לפני וישבה חשאית בכיסאה.

– בבקשה לשתוֹת, – אמרה מרים, וכוּלן הסתכּלוּ וחיכּוּ שאשתה.

ואתן? – שאלתי את המסוּבּוֹת.

– לא, אנחנו איננוּ שוֹתוֹת אלכּוֹהל. – אמרה יוֹכבד, כמסבירה דבר המוּבן מאליו.

השיכר הפילזני היה קר וטוֹב והאפוּנים חריפים-מלוּחים וּנעימים לחיך. שתיתי שליש הכוֹס וּמחיתי פי במטפּחת. הרציתי לפניהן על מידוֹת שוֹנוֹת בשוֹתי שיכר. הן נהנוּ וצחקוּ. וּכשכּיליתי לשתוֹת את כוֹסי, הבטחתי בשעוֹן.

– אם כן, מחר בשעה שבע ורבע, בבית הספר.

– כן, אנחנוּ נוֹדיע לשאר החבירוֹת, כוּלנוּ נבוֹא.

– וּמי מכן תתנדב ללווֹתני אל מר שפּיגל?

– כוּלנוּ, – אמרה שׂרה.

– לא, לא, – עניתי – קטוֹנתי מכל הכבוֹד הזה. באמת יכוֹל אני ללכת בעצמי. הרי את הדרך אני יוֹדע מאתמוֹל.

– טוֹב, תלוהוּ אפוֹא הפעם מרים. אַת רוֹצה? – אמרה יוֹכבד.

– בחפץ לב.

קמתי וּמרים קמה גם היא. נפרדתי מן העלמוֹת הנלבּבוֹת ויצאנוּ בפתח היוֹצא מן המסדרוֹן אל סמטת הבית, וּמשם אל הרחוֹב.

ו

העבוֹדה בבית הספר, אף על פי שבעיקרה לא היתה לפי רוּחי, לא חסרה גם נעימוּת מה. אם משוּם שהייתי פנים חדשוֹת בעיר אוֹ שבאמת נשׂאתי חן מעט בעיני הילדים – הם שמעוּ את תוֹרתי הדלה ברוֹב קשב, והעיקר, בעיניים מלאוֹת תוֹם וחמימוּת לב. לפעמים שמעתי את לחשה של אחת הילדוֹת אל חברתה היוֹשבת לפניה: “אַל תסתירי, אני רוֹצה לראוֹת אוֹתוֹ”. אז השתדלתי לעמוֹד כך, שהילדה תראני. פעם בעברי בערב על חבוּרת ילדוֹת שהתגוֹדדה בפינת הרחוֹב, לקחה אוֹזני שׂיחה קצרה, שנתקטעה מיד כשהרגישוּ בי. הן התוכּחוּ כנראה על השאילה, מי משנינוּ, יוֹלס אוֹ אני, מוֹרה טוֹב יוֹתר. עוֹד תפסתי את הדיאלוֹג הזה: “אני אוֹמרת לך, הלואי שהמוֹרה הזה כבר יישאר פה תמיד”. – “לכי, אַת טיפּשה גדוֹלה. הלא צריך שאבּא של מר יוֹלס יהיה בריא, ואז הוּא ישוּב הנה”. בכלל צייתוּ לי הילדים בכל דבר שביקשתי מהם, וּברחוֹב היוּ מברכים אוֹתי בחיבּה גלוּיה, כשׂמיחים שאני שייך להם. גם מר שפּיגל מסר לי בשם כל חברי הועד על הצלחתי “היוֹצאת מן הכלל”. ואני לא יכוֹלתי לשׂמוֹח על הצלחה זוֹ, כי לא חפצתי בה, וגם הרגשתי את עצמי כמקפּח בבחינת מה את חבירי הטוֹב, השרוּי שם בצער וּבפחד.

אך אם אל לימוּד הילדים התיחסתי בקלוּת לב, הנה העבוֹדה ב“קוּרס הגבוֹה” דרשה ממני מאמץ ידוּע. מצד אחד צריך הייתי להכין את החוֹמר הנלמד (אחדוֹת הגיעוּ כבר למדריגה הגוּנה בידיעוֹת היהדוּת, וּביוֹתר היתה עלי אימתה של יוֹכבד), וזה היה לי לעוֹל כבד יוֹם יוֹם, וּמצד שני נטל עלי לעמוֹד על משמר היחסים ביני וּבין עשׂר הנערוֹת הבוֹגרוֹת, שכּל אחת היתה בעיני כעוֹלם בפני עצמוֹ. וּביוֹתר גרמוּ לי אי מנוּחה הקטנה חנה ויוֹכבד הגברית: הראשוֹנה בחן פניה וּבטוֹהר רגשה, שהפחידני מעט, והשנייה במבטה השוֹקט והבוֹחן וּבדרכה לגלוֹת את דעתה בישרוּת וּבפשטוּת עד כדי שיעבוּד קל. דוקא מרים, האידיאליסטית, ה“כשרוֹנית”, המתרפּקת על ארץ ישׂראל, לא העסיקה אוֹתי במאוּמה.

שעה של קוֹרת רוּח, כעין הפשרה שבנפש, היתה לי בחדר הקטן, שמאחוֹרי חדר המזיגה, בחברת חמש אוֹ שש החבירוֹת של “הקוּרס הגבוֹה”. שם, אגב שתיית כוֹס השיכר עם האפוּנים המלוּחים, אוֹ התמד המתוֹק עם רקיקי תפוּחי האדמה, ועישוּן הסיגאריה הטוֹבה, יכוֹלתי לדבּר ככל העוֹלה על רוּחי, להתבדח, לשמוֹע הערוֹת אישיוֹת (העלמוֹת נעשׂוּ “נוֹעזוֹת” יוֹתר), והכוֹל מתוֹך טהרת הלב וּפשטוּת היחסים, שהיטיבוּ ללבי. בן ימים אחדים נוֹצרה איזוֹ אינטימיוּת משוּתפת ביני וּבין כל החבוּרה, ואף על פי שבחוּץ וּבכיתה ראיתי תמיד את חנה ואת יוֹכבד, בחדר וּבחבוּרה הלהגנית נתחלק רגשי כמעט בשוה בין כוּלן, ונוֹח היה לי בכך. אבל אחרי ישיבה של שעה אוֹ יוֹתר היתה באה כעין תזוּזה בפנים והרגשתי צוֹרך לקוּם ולשוּב הביתה, אל חדרי שבבית הגברת גוֹרדוּס. מלוּוה על ידי אחת אוֹ אחדוֹת מן החבוּרה, הלכתי קלוֹת וּנעימוֹת ברחוֹבוֹת הליליים, יוֹצא משטח האוֹר של פנס החשמל אל אזוֹר האפלוּלית וּלהפך, חש במבטיהם הטוֹבים, חסרי הקנאה, של העוֹברים והשבים, מספּר בלב קל, עוֹבר על גשר הקרשים תחת העצים האחדים, המרשרשים בעליהם בקוֹל רזים, ועם מעלה הגבעה נפרד מתוֹך לחיצת יד כשירה וּפוֹנה אל המדריגוֹת העוֹלוֹת אל הגזוּזטרה המוּצפה אוֹר הלבנה, וּבתוֹכה חלוֹני האפל וּבצידוֹ חלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס מוּאר מבפנים באוֹר חזק.

למראה החלוֹן הזה היה כל ההוֹוה והרוֹחש שם למטה, בקרית הנפט, עם בית הספר ועם הילדים ועם “הקוּרס הגבוֹה”, ואפילוּ החדר בבית ריינמאן, כמוֹ שוֹקע בעלטה, והמחשבה ניתקת משם ונאחזת בה, באשה הגדוֹלה, רמת התסרוֹקת השחוֹרה, בעלת הגבּוֹת המלוּכּדוֹת על אַפּה והסנטר הבוֹלט במרץ רצוֹני.

רק פעמיים אוֹ שלוֹש דיברתי עמה רגעים מספּר על סף חדרי (היא פתחה את הדלת מחדר המיטוֹת אוֹ מחדר האכילה ועמדה לשאלני, אם לא אחסר מה מצוֹרכי דירתי), אך המעט הזה, יחד עם מה שקלטתי מדברי העלמוֹת, נצטרף בדמיוֹני לציוּר דמוּת כמעט מוּגמר: אשה, שיסוֹד נפשה הוּא השיעמוּם. נישׂאה לאיש כשהיא מבוּגרת יוֹתר מן המידה, לאיש חלש וחם המזג, אשר לא הכּירה קוֹדם, וּקרירוּת מזגה יחד עם גוֹבה מבטה גרמוּ לוֹ רוֹגז מוֹסיף והוֹלך. גם הילד הנוֹלד לא הפשיר בנשימתוֹ החמה את האויר הקר אשר בבית. השוּתפוּת בחנוּת עם אחיה השפּילה אוֹתוֹ, כי קטן היה מגיסוֹ ולא תקיף במסחר. וכך היה ברוֹב הימים לצחוֹק בעיני המשפּחה. וגם היא, אשתוֹ, כינתה אוֹתוֹ בכינוּיי הקטנה מתוֹך ליגלוּג מה. ילד שני לא בא, מפני סירוּבה ללדת עוֹד. וכן נוֹלדוּ מחשבוֹת בלב הבעל הקטן, והמחשבוֹת גברוּ מיוֹם ליוֹם. ויוֹם אחד נתגלע ריב חריף בינוֹ וּבין גיסוֹ בחנוּת, במעמד לקוֹחוֹת מן הנוֹכרים, וּבלב האיש גמלה ההחלטה: להימלט. לקח כמה מאוֹת זהוּבים במזוּמנים וּבבאנק עשׂה ניכּיוֹן של שטר חתוּם על ידי הפירמה, ועם כל הסכוּם התחמק מן העיר, ואיש לא ידע את מקוֹמוֹ. האשה היתה נדהמה מתחילה. העלבוֹן היה צוֹרב בנפשה: הוּא, הקטן, החלש, הלא יוּצלח עשׂה לה וּלאחיה מעשׂה כזה! לא ייאמן! אִמה, הגדוֹלה והתקיפה, גדוּשת קפדנוּת של זקינה, קיללתהוּ קללוֹת נמרצוֹת ואמרה, שהיא הכּירה בוֹ את המנוּול למן היוֹם הראשוֹן אחרי החתוּנה. אחיה ניסה לרדפוֹ על ידי המשטרה החשאית, וּכלוּם לא עלה בידוֹ. היא סגרה את עצמה בבית היפה (הוּא נבנה על ידי מהנדס מכרוֹת שוידי, והיא קנתהוּ ממנוּ אחרי בריחת בעלה) ואת יחסה אל האיש העבירה על בנוֹ: כי דוֹמה היה לוֹ בכוֹל, חוּץ מן העיניים והגבּוֹת המלוּכּדוֹת מעל לאף. הגבוֹת הללוּ היוּ ניגוּד בוֹלט לפנים הרכּים ולסנטר הקטן, חסר הרצוֹן. בכל פּנייה שפנתה אליו היה משהוּ של טינה ושל בוּז. אך דוקא משוּם כך חיבּבתי אני את הנער, וּברצוֹן הייתי מעכּבוֹ בגזוּזטרה אוֹ בחוּץ, שוֹאלוֹ לשלוֹמוֹ וּללימוּדיו וּמתבוֹנן ברחמים בצירוּף הניגוּדים שבפניו

המקוֹריים. הוּא היה עצוּב רוּח ושתקן, ואף כי ראיתי שהוּא הוֹגה לי מעט חיבּה בדבּרי אליו, היה משתמט מלהזדמן עמי, כחוֹשש, שמא יתגלה לי איזה סוֹד.

אוֹתוֹ ערב, סמוּך לאחת עשׂרה, שבתי לביתי, גוֹרר אחרי מעט מן הדיכדוּך הקוֹפץ עלי תמיד בהישארי לבדי. בחלוֹן חדרה של הגברת גוֹרדוּס היה אוֹר גדוֹל, אך דממה כבידה עטתה את הבית. העליתי את מנוֹרת השוּלחן, וישבתי לתקן את גל המחבּרוֹת שהבאתי מבית הספר, עבוֹדה שהיתה לי למוֹרת רוּח וּלרוֹגז עד כדי כאב גוּפני, ואחרי כל שלוֹש אוֹ ארבע מחבּרוֹת, מוּכרח הייתי להפסיק וּלדכּא את ההתנגדוּת שבנפשי. עוֹד אמרתי לקרוֹא מאמר גדוֹל ב“על פרשת דרכים”, שהטלתי על ה“קוֹרס הגבוֹה” וּלמחר קבעתי שׂיחה עליו. האויר בחדר היה חסר תנוּעה וחם מאד, וּבעד החלוֹן הפתוּח של שׂדוֹת הנפט זרמה רק דממה דחוּסה. העיר שכנה למטה, מן הצד השני של הבית, ולא הגיע משם כל קוֹל. אוֹרוֹת ה“שאכטים” פּירפּרוּ מתוֹך המרחב כמוֹ מתוֹך יאוֹר ענקי חתוּל בערפל דק. רק לעתים רחוֹקוֹת נשמע ממרחק רב כעין קוֹל אדם קוֹרא, והדממה נאטרה שוּב על המרחב. רמשׂים קטנים אחדים, ירוּקים וקפצנים, שנמשכוּ מבחוּץ על ידי אוֹר המנוֹרה, רחשוּ בזריזוּת על עיגוּל האוֹר ועל חלקת המחברת הפתוּחה לפני. גירשתי אוֹתם והם חזרוּ בעקשנוּת. הייתי עייף וראשי נמשך למטה, כמעט צנח על המחברת. והנה – נקישת אצבע קלה על הדלת. מצד חדרה של בעלת הבית.

– לבוֹא! – קראתי בקוֹל מוּרם שלא כטבעי. הגברת גוֹרדוּס הוֹפיעה בריוח הפתח שנפתח כמעט, כל גוּפה נתוּן בקאפּוֹט ארוֹך, נגרר על הרצפה, מרוּכס בכפתוֹרים קטנים בקו ארוֹך למן הצואר ועד לשוּליו.

– יסלח לי, הנערה הכינה הכוֹל? היא מיהרה היוֹם והקדימה ללכת וחששתי, שמא שכחה מה. יסלח עוֹד פעם. ליל מנוּחה!

הדלת נסגרה והפעם במפתח. אך האוֹר החזק הוֹסיף להסתנן בעד המסך אשר על אשנב הדלת מלמעלה.

ניסיתי להמשיך בהגהת המחברוֹת, אך אחרי שניים שלוֹשה שירטוּטים תחת הטעוּיוֹת לא תפסתי עוֹד כלוּם מן הכתוּב ונשתקעתי בהירהוּרים על האשה שמעֵבר לדלת הנעוּלה. ראיתי ברוּחי את ערשׂוֹ של הנער בפינת החדר, והוּא שוֹכב בה הפוּך וּמגוּלה רוּבוֹ מפּני החוֹם. היא יוֹשבת עדיין בקאפּוֹט בתוֹך כוּרסה בעלת מעטה משי כחוֹל, תחת מנוֹרה דוֹלקת על כּן גבוֹה, וקוֹראת רוֹמן גרמני אוֹ אנגלי. חפצתי לחדוֹר מעט אל מוֹחה של האשה הבוֹדדה הזוֹ, ולא ידעתי איך. אוּלי אקיש על הדלת ואשאלנה, אם אין רצוֹנה לשׂוֹחח מעט. הן גם אני רציתי לשׂוֹחח בעיר זוֹ, אחרי שלוֹשת ימי שבתי בה, עם אדם, שאין לוֹ עסק לא עם בית ספר ולא עם עברית ואף לא עם עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל. אבל לא יכוֹלתי לעשׂוֹת זאת. עם כל מה שחבירי חשבוּני לאדם חוֹפשי וּבעל העזה, רגש הבוּשה עוֹד היה המנצח ברגשוֹתי. ואיך אטיל את עצמי לשׂיחה בשעת לילה מאוּחרת על אשה זרה, הנוֹשׂאת גוֹרל חיים מוּזר בשתיקה, כמעט ברגש נכר, בתוֹך סביבה של אנשים, הנראים כוּלם כזרים לה? אלמלא נעלה, לפחוֹת, את הדלת במפתח.

קמתי וניגשתי אל החלוֹן, נשענתי על סיפּוֹ והוֹצאתי חצי גוּפי החוּצה. המרחב הכחוֹל-האפרוּרי, הזרוּע כוֹכבי ה“שאכטים”, היבהב לעיני היבהוּב של מסתוֹרין. הערפל זחל בשפל בתנוּעוֹת משוּנוֹת אך מוּחשוֹת מאד. צללי המגדלים נראוּ ככתב רזים בתוֹך ספר הלילה. נחירי התרחבוּ ושאפוּ את ריח האדמה הזאת, הרווּיה שמנוּנית כהה, נוֹחה להתלקח. אך יחד עם הריח הזה, המדוּמה יוֹתר ממוּחש, בא אל אַפּי ריחם המתוֹק של הורדים הלוֹפתים בשׂריגיהם את עמוּדי הגזוּזטרה, המוּארה באוֹר שני החלוֹנוֹת, שלי ושל הגברת גוֹרדוּס. עתה הטיתי אוֹזני לצד החלוֹן ההוּא והקשבתי רב קשב. מתוֹך הדממה הגיע מזמן לזמן קוֹל הפיכת דף של ספר, קוֹל רעש ברוּר של נייר. התנערתי בשׂמחה: אם כן לא טעיתי. היא קוֹראה ספר, וּבודאי רוֹמאן צרפתי מתוּרגם גרמנית. מי יוֹדע אם אין זה הרוֹמן “מאפילה לאוֹרה” של אוֹני מהוֹצאת הרוֹמאנים של אנגלהוֹרן! מחשבתי דבקה פתאוֹם כוּלה באשה מתוֹך חיל פנימי, סתוּם, מענה. והרעיוֹן לנסוֹת דפוֹק על דלתה חזר בי פעמים אחדוֹת, אף כי ברוּר היה לי בתכלית הבירוּר, שלא אעשׂה זאת.

והנה, כמעַנה על מחשבוֹתי, נשמע טיקטוּק של כפתוֹר חשמל וּמחצית הגזוּזטרה כהתה פתאוֹם. האוֹר בחדר הסמוּך כּבה. כמוֹ מתמהוֹן

פתאוֹם נתחדד קשבי ושמעתי את רגלי האשה מתהלכוֹת בחדר על השטיח הגדוֹל הלוֹך ושוֹב. יכוֹלתי להישבע, כי זרוֹעוֹתיה משוּלבוֹת על חזה בלכתה ועיניה עצוּמוֹת בצער. הפכתי את פּני מן החלוֹן והסתכּלתי בדלת. אז ניגשה האשה והוֹרידה את הוילוֹן על החלוֹן הפתוּח, חזרה וּפשטה את הקאפּוֹט, ישבה על דוֹפן המיטה, חלצה את הסנדלים והעמידתם תחת שידת הלילה ושכבה על המיטה, כשסדינה מקוּפּל חציוֹ ולא התכּסתה. הפּרטים האלה היוּ ברוּרים לי, כאילוּ ראיתים בעינַי ממש.

ביד אחוּזת עוית הוֹרדתי גם אני את וילוֹני, כּיבּיתי את המנוֹרה והתפּשטתי את בגדי לשכּב.

ז

למן הלילה ההוּא לא יכוֹלתי להסיח דעתי מן האשה. לא שחמדתי אוֹתה; רחוֹק הייתי מהרהר בה הירהוּרי עבירה. גדוֹלה היתה ממני בתריסר שנים, וגם כל עצמה וּמראה לא היוּ לפי טעמי. לא היתה בלבי כל חיבּה לנשים גדוֹלוֹת רבּוֹת מרץ המוֹשלוֹת בבעליהן. אבל גוֹרלה של האשה לא נתן לי מנוֹח. מה שנקבע בלבי על דמוּתה נשאר איתן, אך חפצתי יוֹתר מזה, חפצתי לשמוֹע מפּיה את סיפּוּרה, חפצתי לראוֹתה יוֹשבת ממוּלי, מביטה בי באמוּן וּמגלה לפנַי את נפשה הריקה, אוֹ כמוֹ שאמרתי לחנה הקטנה, נפשה הענייה. ניעוֹרה בי בעוֹז תאותי הישנה: לחיוֹת את גוֹרלם של אחירים. ואוּלי היה בזה גם משהוּ מרצוֹן רע: להשפּילה קצת על מה שעוֹללה לבעלה הקטן, החלש. אף כי ידעתי, מאידך גיסא, שהיא כבר לקחה כפליים בחטאוֹתיה. בין כה וּבין כה – חיכיתי לוידוּיה של הגברת גוֹרדוּס. וידעתי כמעט ברוּר, שהוידוּי לא יאחר לבוֹא. גם החשש, שמא יחזוֹר בינתיים חבירי, נתבּטל, כי קיבלתי ממנוּ מכתב קצר, שבּוֹ הוּא מוֹדיעני על מצב אביו שהחמיר מאד, וגם הוּא גוּפוֹ חוֹשש שהוּא “ערב מחלה”, והלואי שיוּכל לחזוֹר מעתה בעוֹד שני שבוּעוֹת. מידת האמת מחייבת אוֹתי להוֹדוֹת, כי הצטערתי על צערוֹ של חבירי, אבל לא הצטערתי על איחוּר שוּבוֹ.

נקראתי לישיבה דחוּפה אל ביתוֹ של מר שפּיגל, ישיבה משוּתפת של ועד בית הספר עם חבירוֹת אחדוֹת מן “הקוּרס הגבוֹה” בעניין חשוּב מאד: חגיגת גן לטוֹבת בית הספר. מצב הקוּפּה הוּא בכל רע, ואם לא ימהרוּ “לתקן את בּדקה, ייבּרא משבר קשה”, כלשוֹנוֹ של מר שפּיגל בפתיחתוֹ. מוּבן, שהעלמוֹת (שתי בנוֹת ריינמאן הגדוֹלוֹת, יוֹכבד ועוֹד אחת) הציעוּ מיד לערוֹך את החגיגה המסוֹרתית (הם קראוּ לה “פסטין”). אין להעלוֹת על הדעת שבית הספר “יסבוֹל מחוֹסר אמצעים”. הן נכוֹנוֹת לקבל על עצמן כל עבוֹדה קשה, וגם תצרפנה לעבוֹדה בחוּרים אחדים מבחוּרי הקריה. את כל צוֹרכי החגיגה יאספוּ מתוֹשבי המקוֹם, בצוּרת תרוּמוֹת, כמוּבן. הן גם תלכנה מבית לבית למכוֹר כרטיסים. אבל גם חברי הועד צריכים להוֹשיט ידם לעזרה. ראשית, יקנוּ נא אילוּ חפצים יקרים, שישמשוּ כוֹח מוֹשך ל“טוֹמבּוֹלה”, ושנית ישפּיעוּ נא על הגבירוֹת שלהם, שתאפינה אילוּ “טוֹרטוֹת” יפוֹת. כלים וצעצוּעים יקבלוּ מן החנונים לרוֹב. הנה מר גוֹרדוּס, בעל החנוּת The great Mikado, הבטיח לתרוֹם עגלת ילדים מהוּדרת, אנגלית. זוֹ תמשוֹך את כל הזוּגוֹת הצעירים, אוֹהוֹ! והמשׂחק ה“מסע לארץ ישׂראל” – אוֹצרוֹת אפשר יהיה להכניס. וּכבר באוּ בדברים עם ראש האזרחים (פּוֹלני אנטישמי, אבל בפני מרים ויוֹכבד לא יכוֹל היה לעמוֹד) והוּא נוֹתן להן את גן העיר בחינם. מעט קוֹנפיטי וסרפאנטין נשאר להם עוֹד מאשתקד, והשאר יקבלוּ אצל החנוני הכט. בנוֹ הבטיח להן חמישים חבילוֹת מכל מין. יש רק להתפּלל למזג אויר יפה, ליוֹם שלא יהא בוֹ גשם, כמוֹ בשנה שעברה, שהגשם קילקל שני שלישי ההכנסה. “בעבוּר ידידנוּ מר רוּדוֹרפר, איש משׂכּיל בכל דרכיו, ימנעוּ מים מן השמיים”, אמר מר שפּיגל ברוֹב חריפוּת. בקיצוּר, הוּחלט לערוֹך את ה“פסטין” ביוֹם א' הבא, יוֹם שבּתּם של נוֹצרים, כדי שגם הם יבוֹאוּ, בפרט המהנדסים והפקידים, שאין כסף נחשב בעיניהם. אין דבר, פרוּטתם כּשירה והם אוֹהבים לבלוֹת עם צעירוֹת יהוּדיוֹת. שׂרה אמרה, שאין זה יפה ואין צוֹרך להזמינם כלל. אבל יוֹכבד עמדה על כך בכל תוֹקף. הם, הבחוּרים הנוֹצרים, ייפּגשוּ שם עם אוֹתן העלמוֹת, שהם רגילים להיפּגש עמהן גם בלאו הכי. ואילוּ האחירוֹת, כלוֹמר, בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה”, אין סכּנה בשבילן. הן יוֹדעוֹת את מקוֹמן ואת כבוֹדן. לעוּמת זאת תגדל על ידי כך ההכנסה כפליים, ואין לזלזל בסכוּם כזה בשעה של מצוּקה לבית הספר.

בקיצוּר, החגיגה נקבעה ליוֹם א' הבא, וכל הנאספים קיבלוּ על עצמם להתפּלל למזג אויר יפה. נבחרה ועדה מצוּמצמת, ועלי הוּטל להיוֹת היוֹעץ בענייני קישוּט הגן. לשם זה הוּסכם, כי מחר בבוֹקר נצא אל הגן לראוֹת מה אפשר לעשׂוֹת, כדי לפאר את החגיגה במידה הראוּיה.

הגן היה מחוּץ לעיר, הרחק כשלוֹשה קילוֹמטרים מן המרכז, כי שם נמצאה חלקת שׂדה, שהשאיר מהנדס אנגלי שמת בלא יוֹרשים (הוּא אמר להקים לוֹ שם בית וּמשק), ואוֹתה הוֹכיחה הנהלת העיר לגן ציבוּרי. רק לפני חמש שנים ניטע הגן, ואף על פי שהשתדלוּ להעתיק שמה נטיעוֹת מגוּדלוֹת, עוֹד היוּ רוֹב העצים רכים ודלי צל, מלבד אחדים יוֹצאים מן הכלל. היוּ שם ערוּגוֹת פרחים נאוֹת עשׂוּיוֹת בצוּרוֹת שוֹנוֹת, קערוּריוֹת כאגנים

וגבנוּניוֹת כמגינים. היתה גם בריכת מים גדוֹלה למדי, עם מסגרת של שיש וּמזרקה קטנה בתוֹכה, חסידה מפשלת מַקוֹר עוֹמדת על עמוּד של צדפים. במי הבריכה התרוֹצצוּ דגים קטנים, בתוֹכם דגי זהב אחדים. הגן היה מוּקף גדר של שׂוֹכוֹת ותיל מתוּח ביניהן, וכל הגן נראה מבחוּץ. העירוֹתי על זאת את חברי הועדה, ויוֹכבד ענתה כנעלבת: מוּבן, שזה יסוּדר, איש לא יראה דבר מבחוּץ. יש להם לוּחוֹת נייר, שהם מעמידים לכל אוֹרך הגדר וּמהדקים אוֹתם בחוּטי ברזל. העיקר שיהיה יוֹם שמש. אם ירד, חלילה, גשם, יתמקמקוּ הלוּחוֹת ונפלוּ באמצע החגיגה, כמוֹ שקרה לפני שנה. “אַת זוֹכרת, מרים, איזה מראה עלוּב היה לגן?” אוֹרך הגן היה כשלוֹש מאוֹת מטר ורחבוֹ כמאה. עברנו את כוּלוֹ ושמעתי את כל “התוֹכניוֹת המסוֹרתיוֹת” לסידוּרוֹ. לא היה לי להוֹסיף הרבה. העירוֹתי רק שתיים או שלוֹש הערוֹת, שנתקבלוּ, כמוּבן, ברצוֹן, אף כי בלי התלהבוּת.

עד יוֹם החגיגה נשארוּ עוֹד חמישה ימים, והשבּת בתוֹכם. כיון שהגן הוּא רחוֹק מן העיר ועוֹרכי החגיגה אינם אדוּקים, חלילה, אפשר יהיה לעשׂוֹת שם כמה עבוֹדוֹת בשבת. אלא שמן הראוּי להיזהר, שהדבר לא ייודע בעיר עצמה, כי סוֹף סוֹף ההכנסה היא בשביל בית הספר, וּבית הספר תלוּי בדעת הקהל, וּכשם שנוֹהגים ללמוֹד שם תנ“ך בכיסוּי ראש, כדי להוֹציא מלב המקטרגים, כך יש להישמר גם בעניין החגיגה שלא לפגוֹע ברגשוֹתיהם, אף על פי שהחגיגה עצמה פסוּלה בעיניהם והם רוֹאים בה משוּם “דרכי האמוֹרי”. מוּבן שלימים אלה בטלוּ שיעוּרי “הקוּרס הגבוֹה”, כי כל התלמידוֹת היוּ טרוּדוֹת בהכנוֹת לחגיגה, וגם השיעוּרים בכיתוֹת של הקטנים לא התנהלוּ כשוּרה, כי רוּח החג הקרוֹב לבשה את הילדים, שאין דבר נסתר מהם, והם נהגוּ קלוּת ראש בהכנת השיעוּרים, ואפילוּ בשעת הלימוּד היוּ משוּלהבים וּמתבדחים, אמנם מטוּב לב וּמתוֹך זהירוּת בכבוֹד המוֹרה. גם אני, שלא ראיתי מימַי חגיגה כזוֹ בפרוֹבינציה, הייתי קצת מעוֹרר וחיכּיתי לה בקוֹצר רוּח כלשהוּ. לא רק בשעת עבוֹדתי בבית הספר, אלא גם בשעוֹת שישבתי בחדר, היוּ באוֹת אלי העלמוֹת הטוֹבוֹת, ועמהן גם בחוּרים אחדים מ”אגוּדת הנוֹער הציוֹני", ואפילוּ מר שפּיגל עצמוֹ, לשמוֹע עצתי בנוֹגע לפרט זה אוֹ אחר. כמה שביקשתי מהם, שיעשׂוּ הכוֹל על דעת עצמם, שהרי הם בקיאים ממני בתנאי המקוֹם, וסוֹף סוֹף אין אני מוֹרה כאן, אלא ממלא מקוֹמוֹ של חבירי למשך ימים מספר – לא הוֹעלתי כלוּם. הם לא עשׂוּ קטנה או גדוֹלה בלי להימלך בי, אוֹ לפחוֹת בלי להוֹדיעני תחילה. בעצם בּידח אוֹתי הדבר.

ביוֹם השישי ישבתי בחדר האחוֹרי שבאכסנית ריינמאן, כי החדר הזה נהפך מאתמוֹל למעין “לשכּה” לכל ענייני החגיגה, ויחד עם שתי תלמידוֹת גדוֹלוֹת ותלמיד אחד מן הכיתה השלישית, שהצטיין בכשרוֹן ציירים, הכינוֹתי גליוֹנוֹת עם כתוֹבוֹת שוֹנוֹת, לתלוֹתן כשלטים במקוֹמוֹת השעשוּעים שבגן. השגחתי, שהכתוֹבוֹת, שנכתבוּ גרמנית, פּוֹלנית ועברית, תהיינה נאוֹת, והעיקר בלי שגיאוֹת. והנה התפּרצה יוֹכבד לתוֹך החדר, נלהבת מאוֹד, עד שפּיה נראה כצוֹחק בעוֹד שפּניה נראים כסוֹבלים מאיזוֹ בוּשה מסוּתרת,

וּבנשימה טרוּפה וּבקוֹל צוחני קצת קראה:

– טוֹב שמצאתי את מר. אין לנוּ גברת שתנהל את המזנוֹן. מרת שפּיגל קיבלה על עצמה, אך היוֹם התחרטה. כנראה, הרבּנית, שכנתם, השפּיעה עליה, והיא מסרבת בכל תוֹקף. נכוֹנה היא לשלם חמישה זהוּבים “פדיוֹן נפש”, וּבלבד שלא תעמוֹד ליד המזנוֹן. גם “טוֹרטה” גדוֹלה תאפה. והיא אשה בעלת צוּרה. חבל מאד! אם לא נמצא אשה כזוֹ – לא יצליח המזנוֹן. החלטנוּ אפוֹא לפנוֹת למרת גוֹרדוּס. מה דעתוֹ?

– אם רק תסכּים – אין טוֹבה ממנה.

– אוּלי ידבר אִתּה מר. הרי הוּא גר אצלה. אנחנוּ לא נוּכל להשפּיע עליה.

– טוֹב, יכוֹל אני להציע לפניה את הדבר, אף על פי שעד היוֹם דיבּרתי עם האשה עשׂר מלים, לכל היוֹתר, ואתן מכּירוֹת אוֹתה יפה.

– בטוּחה אני, שלמר היא לא תסרב.

– אני איני בטוּח, אבל אנסה. כמדוּמה, שאין בזה משוּם עלבוֹן בשבילה.

– איזה עלבוֹן? למטרה כזוֹ? ואפשר שעל ידי כך תתקרב בכלל לבית הספר ותשלח לשנה הבאה גם את בנה… אם כן, מר ידבּר עמה. אבל מן ההכרח לדעת עוֹד היוֹם את תשוּבתה.

– מיד אחרי ארוּחת הצהריים אֶכּנס אליה.

– וּבשתיים אבוֹא לקבל תשוּבה.

– אני רוֹצה מאד, שהתשוּבה תהא חיוּבית. הגברת גוֹרדוּס היא בלי ספק בעלת צוּרה. ואם לדוּן לפי סדרי ביתה – גם יוֹדעת כלכל עניין.

– היא מצוּינה! – קראה מרים, שנכנסה מחדר המזיגה ועמדה על המדוּבּר.

– אם כן בשתיים. שלוֹם רב! עלי לרוּץ אל מר שפּיגל.

והיא פּרחה לה בחיפּזוֹן, שלא כדרכה, עד כי שכחה לסגוֹר אחריה את הדלת.

ח

הגב' גוֹרדוּס קיבּלתני בטרקלינה, בסמוּך לחדר האכילה. כמדוּמה, שצבע קירוֹתיו היה חוּם. על כל פנים כּהה. וכן הרהיטים היקרים. ישבנוּ זה מוּל זה בתוֹך כוּרסאוֹת עמוּקוֹת, רפוּדוֹת אטוּן יקר, וּמבטה קוֹלע ישר אל עיני.

מסרתי לה את שליחוּתי. היא שתקה רגע, אחר הרימה את ידה לתקן את המכבינוֹת בתסרוֹקתה, השרווּל הרחב הוּפשל וגילה את זרוֹעה היפה להפליא, זרוֹע אשה מבוּגרת אך חטוּבה יפה, ואמרה בחן:

– את האמת אגיד לוֹ, מר רוּדוֹרפר: איני אוֹהבת את העסקנוּת, וגם את הנשים העסקניוֹת איני סוֹבלת. אבל נכוֹנה אני לקבל את הצעתוֹ – למענוֹ.

– לא אדע במה זכיתי, הגברת.

– אדוֹני מצא חן בעיני. אוֹהבת אני אנשים תרבוּתיים.

– נעים מאד לשמוֹע. וּבלב שלם יכוֹל אני להחזיר לה את המחמאה.

– אַל נא יחשוֹב, שיש לי איזוֹ Arrière-pensée – הוֹסיפה.

– לאנשי תרבוּת אין אלא מחשבוֹת תרבוּתיוֹת.

– אם כן, אנוּ מבינים זה את זה.

– לחלוּטין.

– אדוֹני ישתה כוֹס לימוֹנאד קר?

– ראשית הפעוּלה המזנוֹנית?

– עקיצה היא? פלצ’וּ! שתי כוֹסוֹת לימוֹנאד. גם את תיבת הביסקויט. כן, האנגלי.

והנערה הביאה על מגש נאה את הכּיבּוּד. נכנסה בקידה ויצאה בקידה.

הגברת גוֹרדוּס קמה, ניגשה אל שוּלחן קטן, מזרחי, שבזוית, והביאה קוּפסת סיגריוֹת עם גפרוּרים.

– תחילה נשתה. שיקוּי קר בחוֹם הזה אינוֹ מיוּתר.

שתיתי, וגם היא שתתה. לקחתי סיגאריה וגם היא לקחה אחת. הגשתי לה אש. בזוית פיה על הכישוּת הדקה שעל שׂפתה נשאר משהוּ מרטיבוּת המשקה, וזה הוֹסיף לה חן טבעי. השריתי עליה מבט תוֹהה.

– וּמר יוֹלס אינוֹ עוֹמד לחזוֹר מהר?

– לפי מכתבוֹ נראה, שאביו נתוּן בסכּנה גדוֹלה, וגם הוּא עצמוֹ אינוֹ בקו הבריאוּת. במצב כזה אי אפשר לדעת מאוּמה.

– כך. אדוֹני חשב להיוֹת אצלנוּ, בקרית הנפט, לכל היוֹתר שבוּעיים, והרי כבר עבר עליו כזמן הזה, ואינוֹ יוֹדע עוֹד מתי יוּכל לנסוֹע. האין הוּא משתעמם כאן?

– כלל לא. עלי להגיד לגברת גלוּי: גם העבוֹדה וגם האנשים הסוֹבבים אוֹתי גוֹרמים לי נעימוּת למעלה ממה ששיערתי. בפרט העלמוֹת הלוֹמדוֹת בערב. כוּלן חמוּדוֹת, כל אחת לפי דרכה.

– ואדוֹני אוֹהב את כוּלן, מה?

– כמעט.

– אם כן, אין סכּנה.

– אה, כלל לא.

– לדעתי, זוֹ הקטנה, בת הזקוּנים של ריינמאן, היא נחמדה.

– וּמדוּע לא העלמה יוֹכבד?

– זוֹ גברית יוֹתר מדי, ראש אינטליגנטי, אבל…

– לא נוֹצרה לאהבה…

– היא תאהב רק גבר הזקוּק לחסוּתה: זקן, אוֹ חוֹלה, אוֹ סתם לא יוּצלח.

– לגברת טביעת עין. גם אני חשבתי כך.

– אם כן, רוֹאה אדוֹני, שאיני ריקה, כמוֹ שהוּא חשב עלי.

מבטי עמד על פניה מלא תמיהה: כלוּם פיטפטה הקטנה?

– כן, אדוֹני, בקרית הנפט ה“שאכטים” מוֹליכים את הקוֹל. ואפשר הצדק אתוֹ. אני באמת אשה ללא כל תוֹכן פנימי.

ביקשתי לי עוֹגן הצלה:

– אם הגברת עלוּלה לוֹמר כך על עצמה, סימן שיש בה תוֹכן.

– חן חן. אבל אדוֹני בכל זאת אינוֹ חוֹשב כך.

היא עוֹררה בי עניין רב וחפצתי להמשיך עמה את השׂיחה בדרך זוֹ. קיויתי להביאה כך לידי הוידוּי שחיכּיתי לוֹ. אבל באוֹתוֹ רגע נשמעוּ צעדים על הגזוּזטרה וגם נפתחה דלת חדרי.

– אה, יוֹכבד. סליחה רגע! – קמתי והלכתי אל חדרי.

בחזרי אמרתי:

– באה לשאוֹל, אם הצלחתי לקבל את הסכּמת הגברת.

– עכשיו אני עוֹשׂה זאת במקצת גם למענה. היא באמת ראוּיה לכך. מסירוּת כזוֹ! והרי המטרה לעצמה נאה מאד: בית ספר לילדי עניים.

– כמדוּמה, שגם ילדי עשירים לוֹמדים שם. למשל, בנוֹ של מר שפּיגל.

– לא ידעתי. מעניין. ואני חשבתי, לפי צוּרתוֹ החיצוֹנית של בית הספר, כי לילדי עניים הוּא. באמת לא התעניינתי בכך. אשמתי היא.

– ואוּלי תסכים הגברת לשלוֹח שמה גם את בנה? הילד עוֹשׂה רוֹשם טוֹב מאד.

– את בני? אה, אילוּ היה זה בית ספר אנגלי. אני מעריצה את האנגלים. אחי ישב עשׂר שנים בלידס, ואני ביקרתי אצלוֹ פעמיים. פעם חצי שנה וּפעם שנה שלימה. הם נפלאים, האנגלים. אין עוֹד כמוֹהם אנשים המוֹשלים ברוּחם. אני מעריצה אוֹתם כטיפּוּס עליוֹן של בני אדם.

– והגברת קוֹראה אנגלית?

– כמוּבן. יש לי גם ספריה קטנה באנגלית. – והיא רמזה במבט עין אל מדף קטן מלא ספרים בכריכוֹת מהוּדרוֹת שבזוית הקיר מנגד.

– אני מכּיר את ספרוּתם, לדאבוֹני, רק מתרגוּם גרמני.

– היא נפלאה, האין זאת?

– שקספּיר – כן; וגם ביירוֹן.

– את שקספּיר לא קראתי. רק ראיתי אילוּ ממחזוֹתיו בלוֹנדוֹן. באמת לא הבינוֹתים יפה, מפּני הלשוֹן העתיקה. אדוֹני ישתה עוֹד כוֹס?

– לא, תוֹדה. אם תרשה, אקח עוֹד סיגאריה. מצריוֹת, מה?

שאפתי את העשן הדק והמגרה בנעימוּת, כשעיני נחוֹת בסקרנוּת קלה על פניה של האשה היוֹשבת ממוּלי וחיוּך אירוֹני דק משׂחק בזוית פיה, שנתיבּשה בינתיים מן המשקה. חפצתי, שהיא תדע מה שבלבי עליה. כלוֹמר, שאני משתוֹקק לשמוֹע מפּיה דברים מסוּימים על עצמה, על חייה. וּפתאוֹם הוּצתוּ פני בלהבוֹת בוּשה.

– בפעם אחרת, – אמרה הגברת גוֹרדוּס, וחיוּכה נתפּשט על רוֹב פניה. – הוּא רוֹצה לדעת את סיפוּר חיי. ידעתי. בפעם אחרת אספּר לוֹ הכוֹל, אף כי לא רב הוּא. אשה ענייה ברוּח כמוֹני – לא רב הוּא אשר עבר עליה.

דבריה לא הוֹעילוּ לכבּוֹת את הבעירה בפני, וּלהפך, הם הגדילוּ אוֹתה.

– אדוֹני, כנראה, עוֹד צעיר מאד.

– אם בן עשׂרים ושש יכוֹל להיקרא צעיר…

– כונתי היתה – ברוּחוֹ.

– גם זה לא, למרבית צערי. זה כמה שנים שאני חש בי זקנה.

– אין אדם מוּסמך להיוֹת דיין לעצמוֹ. גם בזה שאדוֹני חוֹשב את עצמוֹ זקן, יש משוּם נערוּת. וכן גם להפך. אדוֹני בודאי שׂם לב, שהזקינים ממש מתאַוים בחוּלשתם להיראוֹת צעירים.

הוּפתעתי מהערה זוֹ.

רגיל הייתי לישוֹן שעה קלה אחר ארוּחת הצהריים, וּבהגיע השעה הייתי חש עייפוּת; אבל הפעם, במסיבּתה של הגברת גוֹרדוּס, היוּ חוּשי עֵרים מאד ונכוֹן הייתי לשבת וּלדבר עמה שעוֹת על שעוֹת. גם האויר בטרקלין, המוֹאפל בחכמה וּבטעם, וּמשב האויר הקריר העוֹבר בלי הרף בין שני החלוֹנוֹת הפתוּחים, נעם לי מאד. אף מראה האשה, עם הקוים העבים, הרצוֹניים, שבפניה, היה בוֹ בשעה זוֹ משהוּ מרתק. בפרט העיניים החכמוֹת, המשׂחקוֹת את משׂחקן תחת הגבּוֹת השחוֹרוֹת, המלוּכּדוֹת בעוֹז.

– למה לא תספר לי הגברת את סיפּוּרה תיכף וּמיד? נדמה לי, ששעה יפה היא, – ניסיתי דברי אליה.

– כבר? בשׂיחה ראשוֹנה? לא, אדוֹני. סחוֹרתי אינה מן המין המוּצע מיד למכירה.

– וּבכן תכסיס של חנונית?

– מבטא חזק מדי. ג’נטלמן אנגלי לא היה אוֹמר כך בשוּם אוֹפן, הם יוֹדעים מהוּ “שוֹקינג”.

– ואין הגברת מעריכה כלל את גילוּי הלב?

– מעריכה מאד. אבל האדם מצוּוה לשמוֹר תחוּמים. רגילה אני לשכּב שעה אחרי ארוּחת הצהריים. גם אדוֹני, כמדוּמה, רגיל בכך. אם כן…

– האין זה “שוֹקינג”?

– האין זה גילוּי לב? חשבּוֹננוּ מאוּזן…

קמתי מן הכוּרסה. גם היא קמה. שׂמלתה השתפּכה כגל נוֹזל עד ראשי נעליה. קוֹמתה היתה מלכוּתית, והיא נראתה לי הפעם יפה.

– נשתדל להרבּוֹת את ההכנסה מן המזנוֹן, – אמרה – אם רק לא יהיה גשם.

– נשתדל שלא יהיה.

– בתפילה? נראה, ששׂפתיו לא התפללוּ זה שנים רבּוֹת.

– הגברת מייחסת כפירה למוֹרה עברי?

– העברים של הזמן הזה!

נשקתי את ידה. יד יפה מאד. אצבעוֹת ארוּכוֹת וּמטוּפּחוֹת, נשיוֹת מאד, בניגוּד לפניה.

פּרשתי את חדרי ורגשוֹתי נבוּכים.

ט

אפשר לשער, שכאן מתחיל רוֹמאן ביני וּבין הגברת גוֹרדוּס. ולא היא. נעים היה לי לבלוֹת שעה אוֹ יוֹתר בחברתה, אך יוֹתר משמיעת סיפּוּרה לא שאלתי ממנה. ולא עוֹד אלא שידעתי, כי אחרי וידוּיה יהא לי נוֹח בלעדיה.

יוֹם החגיגה התחיל בשמש עוֹלה על שמיים בהירים מאד. ראיתי זאת, כי השכמתי קוּם. לא רק בגן העיר הרחוֹק, אלא גם ברחוֹבוֹת העיר גוּפה ניכּר החג מאז הבוֹקר. התהלכוּ זוּגוֹת אחדים של ילדים ענוּדים סרטי תכלת-לבן רחבים והצמידוּ לעוֹברים ושבים, לרבוֹת נוֹכרים שאינם מבני ברית, לרצוֹנם, עניבוֹת סרטים לדשי בגדיהם. התרוֹצצוּ עלמוֹת ועלמים לבוּשי חג, שנשׂאוּ חפצים שוֹנים בדרך אל הגן, מהם גם נסעוּ בכרכּרוֹת, והרכּבים ישבוּ על דוּכניהם מתוּחים כמוֹליכים זוּגוֹת לחוּפּה.

עלי ועל יוֹכבד הוּטל ללווֹת את פקיד המכרוֹת, בחוּר גרמני נוֹצרי, ידיד הנוֹער היהוּדי, שהתנדב לנהל את סוּכּוֹת המשׂחקים והספּוֹרט השוֹנים. בכל העיר לא היה מוּמחה כמוֹהוּ למשׂחקים. החל משעה עשׂר, בערך, היוּ אנשים נוֹהרים, רוּבם ברגל וּמקצתם גם ברכב, אל מקוֹם החג. משני צידי הדרך, ברוחים לא גדוֹלים, ניטעוּ עמוּדים עטוּפים כחוֹל-לבן עם ידיים מצביעוֹת לצד הגן. הם היוּ מיוּתרים, כי הדרך עלתה ישר אל הגן ואיש לא היה תוֹעה בדרך, אך תוֹספת של חג היתה בזה. במבוֹא הגן הוּקם שער גבוֹה עם שני דגלים משני הצדדים, דגל המלכוּת והדגל הציוֹני, וּכתוֹבת גדוֹלה בלשוֹנוֹת המדינה וגם בעברית התנוֹססה עליו: ברוּכים הבאים! אך נוֹסף על זה עמד זוּג, בחוּר וּבחוּרה, וקיבלוּ את הבאים בסבר פנים נעימוֹת.

מוּבן שמגן דוד גדוֹל היה קבוּע באמצע הכתוֹבת וּבתוֹכוֹ האוֹתיוֹת “ציוֹן”. לוּחוֹת הקארטוֹן המדוּברים עמדוּ במקוֹמם לאוֹרך הגדר

וחצצוּ בעד כל הגן מסביב, חוּץ מבמקוֹמוֹת שהיוּ סכוּכים בשׂיחים סבוּכים. לפי עצתי צוּבּעוּ הלוּחוֹת בצבע ירוֹק עם צוּרוֹת עצים, והרוֹשם היה רענן מאד.

החמה התנשׂאה יוֹתר ויוֹתר והיום שפר מרגע לרגע. אפילוּ הרחוֹבוֹת והבתים רעי המראה היה עליהם איזה ברק. הגן כבר המה מהמוֹן אדם עלז. התזמוֹרת של המשטרה ישבה בסוּכּה מיוּחדת, באמצע הגן, על הרצפה מוּדלה על גבי עמוּדים, ושלחה לתוֹך אויר היוֹם היפה וּלבין העצים הרעננים ניגוּנים עליזים וּמרקידים, מעוֹררים וּמחשיקים. את החוֹם השוֹפע מגבוֹה

ציננה הרוּח הנוֹשבת בלי הרף מן השׂדוֹת הפתוּחים וּמזעזעת את צללי העצים, ועוֹד יוֹתר המשקים הקרים, המוּשטים לכל דוֹרש ליד המזנוֹן הגדוֹל, הערוּך על מעמד של קרשים חדשים, כעשׂרה מטר אוֹרכּוֹ, בכל מזוֹן וּמשקה טוֹב למראה וערב לחיך, ושש עלמוֹת לבוּשוֹת כוֹלן שׂמלוֹת בד לבנוֹת, רקוּמוֹת בנוסח הררי, אך עניבה כחוּלה בשׂיער וּמגן דויד על הזרוֹע, משמשות את הקהל רב התיאבוֹן, ועל כוּלן, באמצע הדוּכן, מנצחת הגברת גוֹרדוּס ברוֹב חשיבוּת.

לבוּשה היתה שׂמלה אפוֹרה ישרת גזרה, נוֹפלת חלקוֹת על גוּפה המהוּדק יפה במחוֹך, ועל חגוֹרה שחוֹרה עם נקוּדוֹת זהב חוּלצית בהירה, גאזית, ציצי לוֹבן עדינים על מרפד ורדרד, ארוּכּת שרווּלים צרים, מבליטים את צוּרת הזרוֹע, עם מאנשטים מקוּפּלים למעלה בחן, מזדקרים קצת לצדדין עם כפתוֹרי צדף מחוּטבים, לא רכוּסים. תסרוֹקתה היתה גבוֹהה מאוֹד והשׂיער השחוֹר, המטוּפּח, מתבּדר מעט ברוּח, אך מוּחזק יפה במכבּינה עשׂוּיה בצוּרת נחש כסף עדין. גם בשׂערה היתה עניבה כחוּלה ועל זרוֹע ימינה סרט עם מגן דויד. כפתוֹר צורוֹנה היה פתוּח, חוֹשׂף משהוּ את צוארה הנהדר. עוֹר פניה החוַרוָר קיבּל את השלמתוֹ הנאה בגבּוֹת העבוּתּוֹת והמלוּכּדוֹת על עיניה החכמוֹת.

על שש העלמוֹת היתה צוֹפיה כגבירה וּכאֵם כאחת, וכוּלן שקוּדוֹת לשמוֹר את מוֹצא פיה וּרמיזת עינה. והיא גוּפה עוֹנה לפוֹנים אליה בבדיחוּת של מטרוֹנית וּבנעימוּת שיש עמה חציצה. המזוֹנוֹת והמשקים קיבלוּ ק"ן טעמים מידי המַגישוֹת הנעימוֹת, והנהנים הריצוּ את מחירם אל הכּפּיים השלוּחוֹת בהנאה כפוּלה וּמכוּפּלת.

גם אני ניגשתי פעמים אחדוֹת אל המזנוֹן ולקחתי מטעם זה אוֹ אחר, וּבכל פעם נתבשׂרתי על ידי גברת גוֹרדוּס, כי העסקים, ברוּך השם,“פּוֹרחים”. אחת העלמוֹת מן ה“קוּרס” סירבה לקבל ממני את המחיר, שהרי בעל השׂמחה אני, אבל הגברת גוֹרדוּס נזפה בה יפה באמרה: “אינך יוֹדעת, יהוּדית? בעלי השׂמחה משלמים כפליים”. ואכן שילמתי הפעם כפליים. גם יוֹכבד באה ביעף ושאלה שאילה לאקוֹנית: “וּבכן?” – “מצוּין, – אמרה הגברת גוֹרדוּס – כמו ששיערנוּ”. גם למרים, גם לשׂרה וגם לחנה ענתה כן. נתברר, כי מאַת בקבוּקי השיכר לא יספּיקוּ, וּשני בחוּרים נשלחוּ להביא עוֹד.

וּביוֹתר רבתה השׂמחה אחרי הצהריים. מקצת מפני שהאנשים גמרוּ את עבוֹדת יוֹמם ואת סעוּדתם ונתפּנו לחגיגה, אך בעיקר מפני שרבים ממבקרי החגיגה חזרו לשעה העירה ועשׂוּ פּירסוּם גדוֹל ל“חג המוצלח”. עתה באו משפּחוֹת שלימוֹת. גם משפּחוֹת הנוֹכרים של המהנדסים וּמנהלי המכרוֹת, בני גזעים וּמדינוֹת שוֹנים. אלה באוּ במרכבוֹת פרטיוֹת אוֹ שׂכוּרוֹת. הגן היה כפוֹרח כוּלוֹ פרחי אנשים לבוּשי חג, עליזי שמש, אויר וּשׂחוֹק. בשעה ארבע בדיוּק הוֹפיע מר שפּיגל עצמוֹ בלויית אשתוֹ וּשני ילדיהם, ועמהם עוֹד שניים מחברי הוַעד בלי נשוֹתיהם. מר שפּיגל שילב זרוֹעוֹ בזרוֹעי, גחן על אוֹזני ולחש: “לא האמנתי, בחפזי, כי העניין יעלה יפה כל כך, בטוּח הייתי, שתהיה מגרעת בקוּפּה. והנה רוֹאה אני בעליל, כי צפוּיה לנוּ הכנסה הגוּנה. על הכוֹל יש להוֹדוֹת למר. רק הוֹדוֹת לאישיוּתוֹ ה…” הפניתיו בחָזקה אל המזנוֹן, שאשתוֹ כבר פנתה שמה עם הילדים. שמעתי, שהגברת גוֹרדוּס שאלתה אגב מלאכתה לסיבת איחוּרה, והרי היא, כמדוּמה, מחוּתנת חשוּבה בשׂמחה זוֹ. הגברת שפּיגל ענתה מה שענתה ועברה בעין בוֹחנת לאוֹרך כל המזנוֹן, ואף על פי שאמרה על הכוֹל “יפה, יפה מאוֹד!” מחוֹטמה היה ניכּר כי היטב חרה לה על שהגברת גוֹרדוּס, זוֹ הזרה, הרחוֹקה מן הציבוּר, היא פה ה“עלי שבמַכתּש”, בעוֹד שהיא, אשתוֹ של ראש הוַעד, אינה אלא כאחת המבקרוֹת. בלבה כעסה כבר על הרבנית, שמנעתה מן העמידה ליד המזנוֹן. אבל ההצלחה היתה כל כך בוֹלטת ושׂמחת הקהל היתה כל כך אמיתית, וּביחוּד שׂמחתן של העלמוֹת העסקניוֹת, וגם פניהם של מר שפּיגל וחביריו כל כך זרחוּ, שלא מצאה עוֹז בנפשה להשמיע את דברי הביקוֹרת שהיוּ מוּכנים לה על לשוֹנה.

מר שפּיגל השמיע מחמאה מוּצלחה לגברת גוֹרדוּס, קנה כּיבּוּד בשביל כל בני לוייתוֹ ושילם ביד רחבה, ואחר עבר עמנוּ בכל נתיבוֹת הגן. לבסוֹף כבש לעצמוֹ את הקוּפּה הכללית מידי הבחוּר, שהוּפקד עליה למן הבוֹקר, שלחוֹ למלאוֹת תפקיד אחר, וישב במקוֹמוֹ ליד השוּלחן הקטן עם תיבת הכספים המוּנחת עליו.

פּרשתי ממנוּ ועברתי יחידי בתוֹך הקהל. מה חפצתי להתהלך פה כזר, כרוֹאה ואינוֹ נראה. אבל כל יוֹדעי מבּאי המוֹעד הזה עיכּבוּני אוֹ ניענעוּ לי בראשיהם. תלמידי בית הספר, וגם ילדים אחירים מבני המקוֹם, ליווּני בעיניים עוֹרגוֹת ורוֹחשוֹת טוֹבה. בנתיב זה אוֹ אחר הציעה לי ילדה פרח בקידה נאה, ביתר נימוּס מן הרגיל בכיתה. בנוֹת ה“קוּרס הגבוֹה”, אף על פי שהיוּ טרוּדוֹת מאוֹד, נתעכּבוּ על ידי, שאלוּ וענוּ במזל היוֹם, הציעוּ לי מגדנוֹת והראוּני את נפלאוֹת המשׂחקים. יוכבד החזיקה בי במשעוֹל אלכסוֹני, שבקצהוּ נראה אמצע המזנוֹן עם הגברת גוֹרדוּס, ואמרה לי בפנים מבוּישים ומעוּנים מרגש אוֹשר: "היא אלוֹהית, האין זאת? – “לא אלוֹהית, – אמרתי – אבל נהדרת”. – “זה אוֹתוֹ דבר”, – זרקה לי מעוּנה וּמאוּשרת עוֹד יוֹתר – “חטאתי לאשה הזאת. אך מרגישה אני, כי מהיוֹם והלאה אוֹהב אוֹתה בלב וּבנפש, וּמר?” – “אני לא אוּכל לאהֹב אשה גדוֹלה כל כך. טעמי הוֹלך אחרי הקטנוֹת”. – “נכוֹן, ידעתי”, – ענתה בכוֹבד ראש. ברוּר היה לי, שהיא מתכּונת כּוָנה טהוֹרה לחנה, וּבאוֹתוֹ רגע זכרתי גם את דברי הגברת גוֹרדוּס, שהיא “נחמדה באמת”. צחקתי בלבי, כי ידעתי שרחוֹק אני מכל אהבה.

עם רפוֹת היוֹם הוּרגשה תנוּעת חיפּזוֹן בגן. רבים עזבוּ את החגיגה והיוּ נוֹהרים בדרך לחזוֹר העירה, והנשארים בגן מיהרוּ לגמוֹע את כוֹס השׂמחה הנטוּיה בידם. היוּ עוֹמדים קבוּצוֹת קבוּצוֹת ליד סוּכּוֹת

המשׂחקים וּמנסים את מזלם ב“גלגל האוֹשר” וּבקליעה אל טבּוּר ה“גוֹלם” וּכדוֹמה בפעם העשׂירית אוֹ גם המאה, מתוֹך צחוֹק וּמתיחוּת שבמשׂחק הקרב לקצוֹ. הממוּנים על הסוּכּוֹת זירזוּ את המשׂחקים והציעוּ שני כרטיסים במחיר אחד, “וּבלבד שלא יישארוּ חפצים מן הטוֹמבּוֹלה”. היוּ גם מקרים מבדחים שהוֹסיפוּ על רוּח העליצוּת. היוּ שהציעוּ להמשיך את החגיגה בערב, “לאוֹר הירח שאיננוּ”, כי היתה תחילת החוֹדש. מוּבן, שהשוֹמעים מילאוּ צחוֹק פיהם, ואפילוּ העלמוֹת ההגוּנוֹת צחקוּ בקוֹל. רבים התהלכוּ זרוּעי

קוֹנפטי וקרעי סרפּאנטין, נרגשים ועייפים כלאחר קרב נעים, וניסוּ עוֹד לחטוֹף ריקוּד בכּיכּר עזוּבה. התזמוֹרת ניגנה עתה את ניגוּניה בתכיפוּת וּבחיפזוֹן גדוֹל.

והנה שקעה באמת החמה, רק אוֹר הדימדוּמים החזק עוֹד הגיה את שבילי הגן. ברוּר היה שצריך לסיים, שהרי לא יישארוּ כאן בחוֹשך. לבוֹ של מר שפּיגל רחש דבר טוֹב. הוּא נעל את הקוּפּה וּמסרה שנית לידי הבחוּר שיביאה לביתוֹ, ואת המפתח שׂם בכיסוֹ. בא ועמד לימין הגברת גוֹרדוּס וציוה לאסוֹף את כל הנמצאים עוֹד בגן. וּכשבאוּ וצבאוּ על המזנוֹן, כחמישים נפש ויוֹתר, פקד להגיש לכל אחד משקה וּמזוֹן, מן הנוֹתר, חינם אין כסף! מגיע להם לרוּבּם אחרי כל היגיעוֹת שיגעוּ. והוּא עצמוֹ עמד על הספסל ונשׂא כוֹס של ברכה. אמנם נכשל בלשוֹנוֹ פעמיים אוֹ שלוֹש, וגם קוֹלוֹ בגד בוֹ והצריד פתאוֹם, אף על פי שלא חש בגרוֹנוֹ כלל, וּבכל זאת היה זה נאוּם קצר וּמוּצלח מאוֹד. וּמוּצלח היה בעיקר משוּם שהרגיש בהצלחה הגדוֹלה של החג והיה בטוּח בתקציב בית הספר עד גמר השנה, מה שהקל מאוֹד את העוֹל, שאך אתמוֹל הכבּיד עליו כל כך. לא שכח להביע תוֹדה נאמנה לכל העמילים והשוּתפים בהצלחת היוֹם היפה, וּבראש וּבראשוֹנה “לשכנתוֹ הנחמדה הניצבת לשׂמאלו”, הלא היא הגברת גוֹרדוּס, אשר אם זכרוֹנוֹ אינוֹ מטעהוּ, הרי זוֹ לה הפעם הראשוֹנה לקחת חבל במעשׂה ציבוּרי-עברי (בדבּרוֹ את הדברים האלה הביט בעין מתוּקה אל אשתוֹ, שהחזיקה בידי שני הילדים ולא הבינה כלוּם מדברי בעלה, אך ניענעה לוֹ בראשה); ואחר כך לי, “הנוֹשׂא העיקרי של המוֹסד”, אשר לשמוֹ נערך החג (“המשׂכּוֹרת היא בעיקר ממקוֹר זה”, חשבתי ברגש לא טוֹב); אחר כך לחברי הוַעד המנהל את המוֹסד, שיש לוֹ הכבוֹד והאוֹשר לעמוֹד בראשוֹ; ולאחרוֹנה, אחרוֹן אחרוֹן חביב, לעלמוֹת הנכבּדוֹת והנחמדוֹת, אלוּ

הלוֹמדוֹת ב“קוּרס הגבוֹה”, בנוֹת ציוֹן היקרוֹת, שמלבד מה שהן נוֹתנוֹת כבוֹד לעמן בהיוֹתן עבריוֹת נאמנוֹת, הראוּ גם כשרוֹן מעשׂה וחריצוּת ידיים של בעלוֹת בית בעתיד (רוּבּן פניהן האדימוּ בשמען, אך נהנוּ בלבּן מן הדברים), וּמי יתן וירבּוּ כמוֹתן בישׂראל, בכל תפוּצוֹת הגוֹלה, ואפילוּ בארץ ישׂראל.

כשכּילה את דבריו מחוּ לוֹ כל הניצבים כף והריעוּ לכבוֹדוֹ, ואחד מחברי הוַעד נדחק אל השוּלחן וּ“ביקש את המלה”. הוּא הביע תוֹדה לראש הוַעד, ש“אינוֹ יכוֹל להוֹדוֹת לעצמוֹ”, אחר הוֹסיף במעט הוּמוֹר דתי: “ויש גם להוֹדוֹת לשמיים, שלא הוֹרידוּ לנוּ גשם. כי בזה עיקר ההצלחה”. גם לוֹ העניקוּ מחיאוֹת כפּיים למכבּיר. ואז ניתן אוֹת לתזמוֹרת שבסוּכּה והיא פרצה בניגוּן “התקוה”, וכל הקהל עמד על רגליו מתוּח ישר יחד עם חברי התזמוֹרת, ולב רבים דץ וּמפרכּס מתוֹך רגש, כי אכן יוֹם גדוֹל היה היוֹם הזה.

וּבכן שבנוּ כוּלנוּ שׂמיחים וטוֹבי לב.

וּבערב, בשעה אחת עשׂרה, כשסרתי לבית שפּיגל עם יוֹכבד ועם חנה, שרצוּ לדעת את “התוֹצאוֹת המַמשיוֹת” של היוֹם, מצאנוּ את בעל הבית יחד עם שני עלמים מן העוֹזרים הראשיים בחגיגה עום מרים ושׂרה מסוּבּים אל השוּלחן החשׂוּף, מוֹנים לתיאבוֹן את המטבעוֹת השוֹנוֹת וראשי אצבעוֹתיהם משחירים מרוֹב מישמוּש, בערכם אוֹתם במגדלים קטנים וּגדוֹלים, לכרכם בנייר וּלסַמנם במספּרים. והגברת שפּיגל עוֹד מַגישה תה לרוֹצים לשתוֹת וּמעירה הערוֹת של ביקוֹרת על דא ועל הא, מתוֹך צער על שהיא לא לקחה חלק בסידוּר העניינים. אך המוֹנים החרוּצים, מרוּצים מן התוֹצאוֹת, צוֹחקים וּמבטלים את דבריה בטוּב לבב. גם אני נקראתי לסייע בספירת הכסף, אך הסתפּקתי ברשימת הסכוּמים על גבי הניירוֹת. וּבחצי הלילה, עם צילצוּל השעוֹן, היה כל הסכוּם מנוּי וכרוּך. וּמר שפּיגל קם והכריז על “פרי עמלנוּ”, שיספּיק בשוֹפי לתקציב כל השנה, ועוֹד יתרה מעט תישאר לשנה הבאה.

י

אוֹתוֹ לילה ישנתי שינה כבידה ואטוּמה, וגם איחרתי לישוֹן. אך הגחת רוּח חזקה, שפּרצה בעד החלוֹן הפתוּח למחצה וזיעזעה את כל חלל חדרי, העירתני משנתי. קפצתי מעל המיטה, סגרתי את החלוֹן והצצתי החוּצה: כבר היה נכוֹן היוֹם, אך חשרת עננים נמוּכה היתה כפוּיה על שׂדוֹת הנפט, כמעט נגעה בראשי ה“שאכטים”, שנראוּ כרוֹעדים מאימה, אך עוֹמדים על עמדם כמתגוֹננים בפני הסכנה. הגבוֹהים שבהם היוּ כמתוּחים וּזקוּרים בתוֹקף של רצוֹן מוּל השמיים המאַיימים. תימרוֹת אבק נתגלגלוּ בזמרה הרוּח האדיר, וּכבר ירוּ העננים נטפי גשם גדוֹלים, כבידים וקרים, מתנפּצים אל כל שטח שפּגעוּ. שטחי הקמה סערוּ בגלים מתערבּלים. “תהיה סערה גדוֹלה”, אמרתי לנפשי. נתעטפתי בסדין המיטה ושבתי להשקיף בעד החלוֹן. והנה הכּה את החלוֹן היבהוּב של ברק חזק, בלש את חלל החדר ונתעלם כלעוּמת שבא. אחריו הרעים רעם, שהיה כמחריב עוֹלם מלא. זכרתי מה שסיפּרוּ לי באכסניה של ריינמאן, כי כמעט בכל סערת רעמים יקרה, שאחד ה“שאכטים” נפצע וניצת באש; ויש אשר ברק אחד פוֹגע באחד ה“שאכטים” בפאת השׂדוֹת מזה, ומשם הוּא נקלע כהרף עין אל “שאכט” אחר שבפאת השׂדוֹת השנייה, ולפעמים גם אל שלישי וּרביעי, וכן יוּצתוּ בברק אחד כמה מגדלים בבת אחת. לא היה לי כל מוּשׂג על סכנת הדליקוֹת ב“שאכטים”, וּבלבּי התפּללתי לברק, שיעשׂה את שליחוּתוֹ ויצית לעינַי לפחוּת “שאכט” אחד, למען אראה את המראה.

הגשם גָבר וּכבר מילא את חלל האויר רשת עבה של סילוֹנוֹת אפוֹרים ורוֹטטים, נקרעת וּמוּנפת בכל פעם בידה החזקה של הרוּח. סילקתי את כנף הוילוֹן הצידה וּזכוּכית החלוֹן כבר היתה כוּלה נקוּדה רסיסי מים גדוֹלים תלוּיים בנס, ואני מביט בעדם בצימאוֹן במראה המתחוֹלל בחוּץ. והנה צליף-צלף! כנף אש לבנה טפחה וחלפה מקצה השמיים ועד קציהם, ואחר נשמע רעם בגלגל, רעם שוֹבר וּמשתּבּר, מפוֹצץ וּמתפּוֹצץ בקוֹל מחוֹלל “שאכטים” אדירים; וּכהימוֹג הקוֹל ראיתי בלב השׂדוֹת, כנגד חלוֹני וּבמרחק קילוֹמטרים אחדים, עוֹלה מקרקע “שאכט” גדוֹל, העוֹמד מבוּדד קצת, שלהבת קטנה ועשן כתרה, והיא מַבלחת ועוֹלה, נקלעת וּגדילה, עד אשר עטפה את כל המגדל, ויהי כוּלוֹ כאדרת אש מתנפנפת ברוּח, אוֹ כעמוּד אש גדוֹל נישׂא השמַימה בתוֹך מהוּמת הסערה וּמטר העוֹז הניתך ארצה.

לא הרגשתי בזמן העוֹבר, כי ניצבתי אל החלוֹן, מצחי מצוּמד אל הזכוּכית הקרה ועינַי נעוּצוֹת בעמוּד האש החי והמתנוֹדד – אבוּקת ענק דוֹלקת תחת שמי ה' הזוֹעמים, מוּדלקת בידי אלוֹהי האש להגיד כוֹחוֹ לבאי עוֹלם. עמדתי ושתיתי בעיני את המראה ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי, ולא הרגשתי כלל בשתי אבוּקוֹת אחירוֹת, קטנוֹת ממנה לאין ערוֹך, אשר הוֹעלוּ יחד עמה במרחקים שוֹנים בשׂדוֹת הנפט! ורק כעבוֹר זמן, כאשר העברתי את מבטי הנדהם על פני המרחב, ראיתי את שתיהן והיוּ בעיני כשני עדים ענוים המאַשרים את עוֹצם העוּבדה של האבוּקה הגדוֹלה. מרוּגע משהוּ על ידי שני ה“שאכטים” הבוֹערים האחירים פניתי מן החלוֹן אל פנים החדר, כמתוֹך רצוֹן לראוֹת, אם אין בבוּאַת האש משתקפת על כוֹתל חדרי, והנה באוֹתוֹ רגע דפקה יד על הדלת הפנימית, ועל קוֹלי המוּרם “לבוֹא!” נראתה הגברת גוֹרדוּס בפתח, עטוּפה כוּלה שׂמיכת משי כחוּלה כחוֹל עמוֹק, שׂערה סתוּר וּפזוּר על עוֹרפּה

ועיניה גדוֹלוֹת שלא כדרך הטבע:

– אדוֹני רוֹאה? הברק פגע ב“אוֹיל סיטי”. איזה מקרה! איזה אסוֹן!

– מה? “אוֹיל סיטי” הוּא שנפגע? – שאלתי בתימהוֹן גדוֹל, כי הראוּני את ה“שאכט” מצד אחר, וּמחלוֹני לא הכּרתיו.

– בוַדאי! אדוֹני עיור? – היא הידקה בחזקה את כנפוֹת השׂמיכה על חזה ותחת סנטרה וחזרה על קריאת חרדתה: – איזה מקרה! איזה אסוֹן! ה“שאכט” יבער שבוּעוֹת. אין בכוֹח אדם לכבּוֹתוֹ! איזה מקרה! איזה אסוֹן! איזה אסוֹן!

והיא עמדה בפתח כפסל עטוּף המסמל את התמיהה הגדוֹלה.

– זוֹ הפעם הראשוֹנה שבּרק פוֹגע ב“שאכט” גדוֹל?

– לא, לא. אבל ב“שאכט” כזה! תוֹצרתוֹ היתה כתוֹצרת עשׂרה “שאכטים” שוֹפעים יחד. החברה עמדה להכניס מיליוֹנים!

– ואין יכוֹלת לכבּוֹת את השׂריפה?

– מה הוּא מדבּר? רק לאחר שיכלה מקוֹר השמן… מיליוֹנים עמד ה“שאכט” להכניס. עתה יבערוּ המיליוֹנים…

– ואבוּקה זוֹ תהא דוֹלקת כך יוֹם ולילה?

– במשך שבוּעוֹת ואוּלי חוֹדשים.

– הבדלה יפה! – אמרתי בבדיחוּת הדעת שתקפתני פתאוֹם – סבוּרני, שאוֹרה יספּיק לכל הקריה.

– כן, אפשר, – ענתה בפיזוּר הנפש – אמנם מראה נפלא יהא זה בלילה… וּבדיוּק מוּל חלוֹנוֹתינוּ…

– בוַדאי לא נוּכל לישוֹן מרוֹב אוֹר.

– כן, צריך יהיה להתקין וילאוֹת עבים.

– אבל הן אז נחסר אויר ונחנק מחוֹם.

– יאמין לי: אני נרעשת עד יסוֹד נפשי. איני יוֹדעת את נפשי…

– ממה: מעצם המקרה, אוֹ מהפסד המיליוֹנים?

– משניהם. אין אדוֹני יוֹדע כמה פירנס ה“אוֹיל סיטי” את דמיוֹני בשבוּעוֹת האחרוֹנים. אלמלא ה“אוֹיל סיטי”, כלוּם הייתי יכוֹלה אתמוֹל לעמוֹד ליד המזנוֹן… לדעת, כי יוֹם יוֹם מַשפּעת לך האדמה רבבוֹת זהוּבים… כי לך, רק לך פתחה את אוֹצרה… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת גמרוּ את יציקת הבריכוֹת הגדוֹלוֹת לכנוֹס את הזרם… רק לפני שלוֹשה שבוּעוֹת הוּפנה הזרם אל הבריכוֹת… ודוקא בו, ב“שאכט” זה צריך היה הברק לפגוֹע… אין זה אלא קנאת בני אדם אוֹ קללתם…

– והרי המחזה האדיר עצמוֹ, בפרט בלילוֹת, יהא שוֹוה בנזק הרכוּש… הגברת בוַדאי יוֹדעת, שנירוֹן קיסר ציוה להטיל אש ברוֹמא כדי לראוֹת במחזה השׂריפה…

– כן, אבל מה אעשׂה והמחזה מכאיב לי? אני מרגישה ברוּר, כי מהיוֹם לא אדע מנוּחה. כאילוּ בי בעצמי אחזה האש…

– הגברת מַפריזה. בוַדאי הרעמים והברקים הם שזיעזעוּ קצת את עצביה. לאחר שתישן מעט תראה את המקרה באוֹר אחר. הכּרתי פעם אשה, שרעמים וּברקים היוּ מוֹציאים אוֹתה מדעתה. אשה מאוֹד עדינה היתה…

– לא, לא, לא! חשה אני, כי הוּטל בי איזה דבר, אשר לא בנקל אעקרנוּ מקרבי…

דבריה האחרוֹנים היוּ כחידה בעינַי. פניתי שוּב אל החלוֹן: הלהבה גבהה ועבתה מאוֹד. ביחוּד למטה, אך החוירה מעט מפני אוֹר היוֹם הגוֹבר.

– דוקא לפני חלוֹנוֹתינוּ… – מילמלתי לאחוֹרי.

– כן, – בא קוֹלה מעם הפּתח – וזה המצער ביוֹתר. אני מקנאת באדוֹני, שהוּא יכוֹל להיוֹת כה שליו למראה אימים כזה.

לא הפכתי את פנַי ודיבּרתי:

– סוֹף סוֹף הרי אין בזה משוּם סכנת נפשוֹת, והפסד הממוֹן נוֹגע בעיקר לחברה אמריקנית מנוּסה בנסיוֹנוֹת כאלה. וחלקה של הגברת ברוָחים אינוֹ גדוֹל כל כך… וגם אין הפסד של מה שהיה, אלא העדר מה שיכוֹל היה להיוֹת. קוֹראים לזה “מניעת רוָחים”. ההבדל הוּא גדוֹל. האין זאת?

פניתי מן החלוֹן והבטתי ישר בפניה. הם היוּ חיורים מאוֹד, כמעט לבנים, שעל ידי כך הוּבלט עוֹד יוֹתר שחוֹר גבּוֹתיה, ואפילוּ הכּישוּת הדקה על שׂפתה נראתה באוֹר האפוֹר שבחדר, ועיניה, אף כי יקדה בהן איזוֹ אש זרה, רחוֹקה, נראוּ לי כאחוּזוֹת חבלי מות. יחד עם התהייה שעוֹררה בי קם בי גם מעין רגש השתתפוֹּת.

– אדוֹני חוֹשב אוֹתי לאשה מעשׂית, כמעט אשת עסקים, האין זאת? ואמנם משהוּ מזה יש בי. אילוּ סחרתי, הייתי סוֹחרת רק בגדוֹלוֹת… המניוֹת בחברת “אוֹיל סיטי” היוּ רק התחלה… אבל מאחרי אלה – יש בי איזוֹ מצוּלה עמוּקה וריקה שאין למלאוֹתה. ואני כוּלי פחדים מפני סערוֹת המצוּלה הריקה…

– הגברת מדבּרת כמשוֹררת.

– לא, איני משוֹררת, אשה פשוּטה אני, פשוּטה עד לחוּמלה. רק פחדים גדוֹלים אני יוֹדעת. כל חיי היוּ רק מאמץ אחד – לכסוֹת על פחדי. הברק הזה, שפּגע זה עתה ב“אוֹיל סיטי”, פגע גם במכסה הפּרוּשׂ על מצוּלת פחדי וקרעה…

– אוּלי תאבה הגברת לשבת מעט פה, בכוּרסה?

– תוֹדה, תוֹדה. לא, לא. אני חוֹזרת למיטתי. אנסה עוֹד לישוֹן. אדוֹני יעץ לי קוֹדם לישוֹן. שׂמיחה אני שבני לא הקיץ. ישמרנוּ אלוֹהים מפּחדים. יסלח לי אדוֹני, שהפרעתיו. בטוּחה הייתי, שהוּא עוֹמד ליד החלוֹן וּמתבּוֹנן במחזה. יסלח לאשה סוֹבלת…

עתה חפצתי לעצרה עוֹד בחדרי. נדמה לי: הנה הגיע הרגע, בוֹ תשמיעני את הוידוּי הנכסף. ניסיתי להזמינה שנית, וּבקוֹל מפתה ככל אשר יכוֹלתי, אך ראיתי כי לא אצליח. עלה בלבי רעיוֹן אחר. אמרתי:

– וּכשיטהרוּ השמיים, אוּלי נצא במרכבה לראוֹת במחזה מקרוֹב?

– טוֹב, זה אפשר, – אמרה בהחזיקה כבר ביד אחת את שוּלי הדלת לסגרה אחריה. – אם יחדל הגשם. המוֹני אנשים יסעוּ שמה – אבל לא איכפּת. רצוֹני לנסוֹע עם אדוֹני שמה. הן אדוֹני לא ראה מימיו “שאכט” בוֹער?

– לא, ואני משתוֹקק לראוֹתוֹ. אתפּלל שיהיה יפה בחוּץ, כמוֹ אתמוֹל, בחגיגת הגן.

– טוֹב. יתפּלל גם בעדי. אני איני יכוֹלה להתפּלל. להתראוֹת. אנסה עוֹד לשכב. אוּלי אֵירדם. לוּלא הרעמים הארוּרים האלה!

במשך כל שעת שׂיחתנוּ היוּ הרעמים והברקים מעקבים אלה את אלה בהפסקוֹת שווֹת עד להפליא.

יא

כל אוֹתוֹ היוֹם ירד גשם, ואף על פי כן היתה הקריה הוֹמיה כוּלה מן המאוֹרע ב“אוֹיל סיטי”. החגיגה המוּצלחה, שכל כך מילאה אתמוֹל את הלבבוֹת, כאילוּ נמחה זכרה, וּבלכתי אחרי הצהריים לבית הספר תחת הסוֹכך הפּתוּח שמעתי בדרך קריאוֹת ושׂיחוֹת על המאוֹרע, שלא נוֹדע כמוֹהוּ בקרית הנפט זה עשׂרים שנה. גם מרכבוֹת מכוּסוֹת רבוֹת נסעוּ במגמה אל ה“שאכט” הבוֹער ושמעתי בפירוּש מפי העוֹלים למרכבוֹת: “אל אוֹיל סיטי”!“. בית המרזח של ריינמאן היה מלא סוֹחרים וּפוֹעלים, שהתוַכּחוּ על הפסד החברה. גם מראה הילדים שבאוּ ללמוֹד היה משוּנה: רטוּבּים כוּלם מן הגשם והם רוֹעדים משׂמחה וּמנענעים בידיהם בהנאה: “אוֹיל סיטי” בוֹער! אבי אמר, שהשׂריפה תימשך יוֹתר מחוֹדש ימים”. – “ואבא שלי אמר, שיספּיקוּ לבוֹא מאמריקה לראוֹת את השׂריפה”. – “אם כן, הוּא צריך לבעוֹר שישה שבוּעוֹת”. – “ואוּלי הגשם יכבּה אוֹתוֹ?” – “שוֹטה! הגשם עוֹד מגדיל את האש”. גם בנוֹת “הקוּרס הגבוֹה” בערב היוּ נרגשוֹת מן המקרה. ביחוּד חנה הקטנה, שנראתה משוּם כך קטנה משהיתה, כמעט ילדה. אבל יוֹכבד היתה זוֹעפת, כבשה את עיניה ואת כוּלה בחלק הראשוֹן של “על פרשת דרכים”, כאילוּ כל הדבר אינוֹ נוֹגע לה. זכרתי את אוֹר פניה אתמוֹל ואת התפּעלוּתה מן הגברת גוֹרדוּס ותמַהתי על התמוּרה הגדוֹלה שחלה בה בן לילה.

ורק למחר, בשעה עשׂר בבוֹקר, יכוֹלתי להוֹדיע לגברת גוֹרדוּס שאני הוֹלך להביא מרכבה. כעבוֹר חצי שעה שבתי במרכבה (מחיר הנסיעה הוּכפּל בינתיים), שנעצרה ליד המדריגוֹת ואני עליתי לקרוֹא לבעלת ביתי. עוֹד לא הגעתי עד הגזוּזטרה, והגברת גוֹרדוּס כבר עמדה בחוּץ, לבוּשה תלבוֹשת של תיירים אפוֹרה וּלראשה מגבּעת קטנה עם צעיף מקוּפּל על שוּליה. גם מקל קטן החזיקה בידה. היתה נחמדה למראה, אף כי חיורוֹן פניה לא סר עוֹד נכנסתי לחדרי והחלפתי את נעלי הקלוֹת בכבידוֹת מהן, אף קיפּלתי את מכנסַי (הרבה רבבים של “קיפּיצ’קה” היוּ כבר עליהם) על הנעליים והידקתין ברצוּעוֹר עוֹר, כי חששתי לרפש שבשׂדוֹת. לא שכחתי גם את המשקפת. כשיצאתי נתתי לה את זרוֹעי ויחד ירדנוּ אל המרכבה.

שמש גדוֹלה ולוֹהטת עמדה ברקיע, כמתכּונת לייבּש מהר ככל האפשר את עקבוֹת הגשם מאתמוֹל. אף על פי כן היה האויר המטוֹהר נעים למַדי, כי נשבה רוּח מן השׂדוֹת, כמסַייעת לשמש במלאכתה, וריננה על האוֹזניים שהיוּ עוֹד ככוֹאבוֹת מן הרעמים. ברחוֹבוֹת היוּ רצים נערים יחיפים וּמכריזים בקוֹלי קוֹלוֹת על העיתוֹנים שהגיעוּ והם מוֹדיעים על השׂריפה שנפלה ב“אוֹיל סיטי”. בדרך הכביש נסעוּ מרכבוֹת ועגלוֹת לעשׂרוֹת, כוּלן מגמתן אחת: אל ה“שאכט” הגדוֹל העוֹמד בלהבוֹת (השניים הקטנים עשנוּ באש קטנה ואיש לא שׂם אליהם לב). העגלוֹנים היוּ במצב רוּח מרוֹמם וישבוּ על דוּכניהם חגיגיים, זקוּפים וּמשעשעים במוֹשכוֹת על גבי הסוּסים. הם ידעוּ כי ימים של רוָחים גדוֹלים מזוּמנים להם.

עד מהרה נתגלה לעינינוּ השׂדה לכל מרחביו, וּבאמצע, על רמה קטנה, סוֹער עמוּד האש של ה“אוֹיל סיטי”. במידה שקרבנוּ אל ה“שאכט” נתגלה המחזה בכל עצמתוֹ. עם תחילת הרמה, במרחק חצי קילוֹמטר, עמדוּ מרכבוֹת רבוֹת וּלידם קהל אנשים עוֹמדים וּמהלכים: אלה הסקרנים שבאוּ לראוֹת בשׂריפה. גם במרחק מעט מסביב ל“שאכט” הבוֹער היתה תנוּעה של אנשים, אך הם לא נראוּ היטב מפני תימרוֹת העשן והאֵד המתאַבכים מסביב למקוֹם המוֹקד. מרכבתנוּ עמדה גם היא ליד שאר המרכבוֹת. ירדנוּ ועמדנוּ עם יתר הצוֹפים, אילמים למראה.

מפי אחד העוֹמדים מקרוֹב שמעתי, כי קוֹטר עמוּד האש בבסיסוֹ מגיע לשלוֹשים מטר (הצינוֹר הוּתך באש וקילוּח השמן הכבד היה נוֹפל וּמשתפּך לארץ) והוּא הוֹלך וצר למעלה, עד הגיעוֹ, עם לשוֹנוֹת הלהבה, לגוֹבה של ארבעים מטר ויוֹתר. לאוֹר השמש היתה תערוֹבת העשן, הפּיח והלהבוֹת מהוה גוּש אחד רב גוֹנים חמים וּמשתנים, רוֹתח וזוֹעף כלפי מעלה ושוֹלח תלתלים נקרעים ברוּח ונישׂאים לעברים. סאוֹן הלהבוֹת בא רגע עם משב הרוּח ורגע שני הוּסע עמוֹ. אחרי רגעים אחדים התחילוּ הפּנים להרגיש בלהט האש.

– עבוֹדת הכּיבּוּי התחילה עוֹד אתמוֹל, בתוך הגשם – המשיך האיש, כנראה, מהנדס, את ביאוּרוֹ – אבל לך וּכבוֹש גיהינוֹם כזוֹ!

– כן, – ענה חבירוֹ – הכוֹל תלוּי בעצמת הזרם. אם לא יחלש הזרם במידה ניכרת, אי אפשר יהיה לכבוֹת את ה“שאכט”.

– אבל שפך סוֹללה של עפר רב מסביב עלוּל להחליש את הזרם, אם העפר יחדוֹר בכמוּת מרוּבה אל פי הבאר.

– כסבוּר אדוֹני? לדעתי, כוֹח הזרם ידחוף הצידה כל עפר שיגיע אל הפּתח. אין לשער את עוֹצם כוֹח הגאזים ב“שאכט” כזה. על כל פנים, לפני חוֹדש ימים אין לדבר על כיבוּי האש. אבל הכרח הוּא לשפּוֹך עפר בלי הרף, כדי למנוֹע בעד השתפּכוּת הלהבה הנוֹזלת על פני השׂדוֹת. רוֹאה הוּא, הבסיס של עמוּד האש מתרחב והוֹלך, ביחוּד לצד דרוֹם, שהוּא נמוּך יוֹתר, ואמנם בצד ההוּא ריכזוּ את רוֹב העבוֹדה.

– כמה יפה עוֹבדים הם, היהוּדים האלה! – נשמע קוֹלוֹ של אחר, – שניגש אל השניים, על פי מראהוּ נוֹצרי. – אמנם שׂכרם יפה! אבל עבוֹדת שדים כזוֹ לא ראיתי…

– בעינַי ראיתי: יש בתוֹכם זקינים בני שבעים. ניגשים עד האש. והאדמה שמינה והרגל מתחלקת. סכנת נפשוֹת. כוֹחוֹ של שׂכר! מה לא יעשׂה אדם בעד בצע כסף!

לשמע הדברים האלה כיוַנתי את משקפתי אל תנוּעת העמל מסביב לעמוּד האש. אנשים לעשׂרוֹת, עטוּפי שׂקים מקוֹדקדם ועד כף רגלם נדדוּ אל האש וּמן האש חזרה. הם הלכוּ אל האש כפוּפים וּבצעד כוֹשל, נוֹשׂאים על גבם סלי עפר כבידים, וּמשאֵיבוֹת עוֹמדוֹת מרחוֹק וּמריקוֹת עליהם בלי הרף סילוֹנוֹת של מים להרטיב את עטיפתם, שלא תשלוֹט בהם הלהבה. קיטוֹר עלה מן השׂקים הרטוּבּים ועטף את האנשים, עד כי דמוּתם כמעט נתעלמה בתוֹכוֹ. היה זה מראה שלא מעלמא הדין.

הוֹשטתי את המשקפת לגברת גוֹרדוּס. היא התרכּזה במראה, כשהיא מחזיקה את המשקפת רק ביד אחת.

והנה קראה “אה!”, השמיטה את המשקפת ואחזה בכתיפי. גם בעין פשוּטה ראיתי, כי אחד מנוֹשׂאי העפר מעדה רגלוֹ בהתפּרקוֹ ממַשׂאוֹ על סף הלהבה וצנח לארץ. שתי משאֵיבוֹת כיונוּ אליו את סילוֹנוֹתיהן וכיסוּהוּ מים רבים וּשלוֹשה אוֹ ארבעה מן הפוֹעלים מיהרוּ אליו וּמשכוּהוּ בחפזה להרחיקוֹ ממקוֹם הסכנה. כל זה נעשׂה בן רגעים מספר. בקהל הסקרנים קמה בהלה קטנה.

– מה אדוֹני חוֹשב? המסכן לא ניזוֹק? – דיבּרה הגברת גוֹרדוּס כבר שוֹלטת בעצמה. – אוּלי ניגש לראוֹת מה קרה את הנוֹפל?

הלכנוּ בקשת גדוֹלה על פני השׂדה היבש כמעט (למרוֹת הגשם מאתמוֹל), בשאפנוּ להתקרב אל האנשים העוֹבדים, אך במידה שקרבנוּ אל האש ליהט החוֹם את הפּנים עד לבלי נשׂוֹא. פניתי אל בת לוייתי:

– האם לא כבד ממנה לשׂאת את החוֹם?

– אבל חפצתי לראוֹת את האוּמלל. יבוֹא מהר. הנה הם הוֹשיבוּהוּ לארץ. נראה, שרוֹפא הוּא זה ההוֹלך שמה. למה הוּא זוֹחל? אה!

הלכנוּ בתוֹך הלהט כעשׂרה רגעים עד שהגענוּ אל מקוֹם שבתוֹ של הנוֹפל. זה היה כבר מחוּץ לתחוּם הלהט. הרוֹפא כבר פנה לשוּב באוֹתוֹ צעד מתוּן כמקוֹדם. הגברת גוֹרדוּס עצרתוּ:

– יסלח לי אדוֹני: מה קרה את האיש?

– קילקוּל רציני בכלי הנשימה. יצטרך לשכב כמה שבוּעוֹת.

– וישוּב לאיתנוֹ?

– מי יוֹדע. האנשים האלה מאַבדים את עצמם לדעת. במחיר שש קרוֹנוֹת ליוֹם הוּא יוֹרד לגיהנוֹם. הגוֹיים לא חפצוּ לקבל את העבוֹדה…

הרוֹפא היהוּדי בירך בניד ראש והלך לדרכוֹ. הגברת גוֹרדוּס עמדה רגע שקוּעה במחשבוֹת. אחר כך אמרה:

– באמת ניזוֹק האיש בעבוֹדתוֹ אצלי. הן ידוּע לאדוֹני, שיש לי חלק ב“שאכט” הזה. עלי אפוֹא לפצוֹתוֹ. הנה עשׂר קרוֹנוֹת – אדוֹני יסכים לגשת וּלמסרם לאוּמלל?

– והגברת לא תגש?

– לא. הרוֹפא אמר לי מה לוֹ. יעשׂה לי טוֹבה וימסוֹר לוֹ את מעט הכסף. רוֹצה אני לטהר את מצפּוּני.

לקחתי מידה את השטר המקוּפּל וניגשתי אל האיש, היוֹשב על הארץ ואיש אחר גָחוּן לשמוֹע את חפצוֹ. פני היוֹשב היוּ אדוּמים-כחוּלים. את השׂק פשטוּ מעליו, אך גם בגדיו הקרוּעים היוּ כבידים מרטיבוּת. חזהוּ היה מגוּלה, שׂעיר ורטוֹב, והוּא החזיק אוֹתוֹ בשתי ידיו, והחזה היה סוֹער והעיניים מביטוֹת מעוּנוֹת מאוֹד. על שׂפתוֹ התחתוֹנה של האוּמלל היה קוֹרט של דם קרוּש.

– הנה הגברת הניצבת שם שלחה לוֹ מעט כסף, – אמרתי לאיש היוֹשב, ואל העוֹמד עליו פניתי: – אוּלי יביא מרכבה ויסיע את החוֹלה לביתוֹ? הן לא ייתכן שישב פה בשׂדה.

– כבר הלכוּ להביא מרכבה. מן ה“חברה” הלכוּ, – ענה האיש שנזדקף. החוֹלה לא שמע את דברי, כי אם לחץ את החזה וגילגל את עיניו.

אמרתי לעוֹמד:

– אם כן יקח הוּא את הכסף בשבילוֹ. לא יהיה מיוּתר.

– כלל לא. אשתוֹ מתה לפני ימים אחדים וּביתוֹ מלא ילדים. הנה אשׂים את השטר בכיס בגדוֹ.

והוּא גָחן על החוֹלה פּישפּש בכיס מכנסיו וּמצא בוֹ חריט קטן, פתחוֹ ונתן לתוֹכוֹ את השטר, אל מטבעוֹת הנחוֹשת האחדוֹת שהיוּ שם.

פניתי לשוּב אל הגברת גוֹרדוּס ועוֹד שמעתי מאחרי את דברי האיש העוֹמד אל היוֹשב: “יענקיל, את הפּרוּטוֹת אקח לי בשביל משקה”. לא הקפדתי על כך, וגם כשסיפרתי אחר כך לגברת גוֹרדוּס לא הקפידה.

בחזירתנוּ מצאנוּ, שאנשים נתרבוּ במקוֹם. נראוּ גם פנים זרוֹת. בוַדאי הספּיקוּ לבוֹא מן העיר הסמוּכה, ואוּלי גם מן הבירה. רוּבם היוּ עוֹמדים כמוּקסמים מן המראה, הפּנים לוֹהטים וּמזיעים והם מכונים את משקפוֹתיהם מוּל עמוּד האש. הפוֹעלים מהם חוֹפרים באִתים מתילי העפר של החפירוֹת, וּמהם ממַלאים את הסלים, עוֹמסים ונוֹשׂאים במרוּצה אל הלהבה תחת סילוֹנוֹת המים, וּבגדיהם הלחים מקטרים יוֹתר במידה שהם מתקרבים אל האש, שוֹפכים את העפר בחיפּזוֹן וּממַהרים להימלט על נפשם. כמה פעמים חפצתי להתיק את עיני מן המראה ולא יכוֹלתי, כי עיני נמשכוּ וצללוּ בתוֹך הלהבוֹת והרגשתי מעין התאוָה הילדוּתית לשקע את המבט בלהבה שבתנוּר. גם קוֹל נפץ המים, המזרזפים מתוֹך המשאֵיבוֹת בקשתוֹת גדוֹלוֹת אל נוֹשׂאי העפר ואל האש, מילא את לבי מעין רטט קדמוֹן, פּראי.

הגברת גוֹרדוּס היתה משוּלהבת מאוֹד ועיניה מביטוֹת זרוֹת על סביבוֹתיה ואלי. הצעתי לה את המשקפת, אך היא סירבה לקחתה. אחזתי בזרוֹעה ואמרתי לה, כי עלינוּ לשוּב, עוֹד מעט שעת הצהריים.

– כן, עלינוּ לשוּב, – הידהדה אחרי – מסוּפּקת אני אם תהיה לי עוֹד מנוּחה. למן הרגע שראיתי אתמוֹל את ה“שאכט” בוֹער – אין מנוּחה בלבי. איה מרכבתנוּ?

וּבנסוֹע המרכּבה ואנוּ בתוֹכה אמרה לי:

– יעשׂה לי טוֹבה: אַל יביט אחוֹרנית אל ה“שאכט” הבוֹער.

הבטחתי בה ולא עניתי דבר.

יב

קיבּלתי מכתב כתוּב בידי אחוֹתוֹ של יוֹלס. אביהם מת עוֹד בשבוּע שעבר וּבינתיים חלה חביבי בדלקת הסימפוֹנוֹת, ואף כי חוּמוֹ אינוֹ גבוֹה, לא יוּכל לעזוֹב את המיטה אלא כעבוֹר שבוּע אוֹ עשׂוֹר. הוּא נחלש עד מאד, עד שאין בכוֹחוֹ לכתוֹב בעצמוֹ. הוּא מבקש את סליחתי על ש“הכשילני” כל כך. אך יקוּם על רגליו, ימהר לשוּב לקרית הנפט. לוּ ידעתי את מצבוֹ, בטוּחה היא שהייתי סוֹלח לוֹ…

“מן השמיים מעכּבים אוֹתי כאן”. אמרתי לנפשי, והתפּלאתי על עצמי, שאין בלבי כל רגש השתתפוּת בצערוֹ של יוֹלס.

מיוֹם הסערה חל שינוּי רב בקרית הנפט. ה“שאכט”, הבוֹער יוֹם ולילה כאבוּקה ענקית שהוֹעלתה בידי שמיים, העסיק את יוֹשביה למגדוֹל ועד קטן. אף כי לאוֹר השמש לא ראוּ את נוֹגה האבוּקה, אלא אם כן הסתכלו לעֵבר השׂדה ההוּא, היתה מציאוּתוֹ מוּרגשת תמיד בעיר. כעין תנוּעה וחוֹם שפעוּ משם בלי הרף, והם הרעידוּ את האויר רעד עצבני. ברחוֹבוֹת העיר רבתה התנוּעה מאד, בייחוּד בשל התיירים המרוּבים, שהיוּ באים יוֹם יוֹם במסילת הברזל לראוֹת במחזה, שכמוֹתוֹ יתרחש רק לעתים רחוֹקוֹת מאד. המרכבוֹת היוּ מתגלגלוֹת תמיד על הכביש ההוֹלך ורע מיוֹם ליוֹם, והעגלוֹנים יהירים וּמרוּגזים מרוֹב טרדה ושׂכר. מיוֹם ליוֹם נשמעוּ יוֹתר לשוֹנוֹת, כי

הספיקוּ לבוֹא ממקוֹמוֹת רחוֹקים. האכנסיוֹת וּבתי המרזח המוּ מרוֹב אדם

(באחרוֹנה הרבוּ לבקר גם בני המקוֹם, שהשׂתכּרוּ עתה יפה) וגם החנונים נהנוּ מן התנוּעה. במשך זמן קצר הספיקו להתאים את הסחוֹרוֹת לצוֹרכי התיירים וּלערכן בצוּרה מוֹשכת את העין בתוֹך חלוֹנוֹת הראוה הקטנים.

גם על בית הספר השפּיעוּ ימי השׂריפה. כמה מן הילדים היוּ משתמטים מן השיעוּרים, כי היוּ רצים אל שׂדה הנפט, למקוֹם האוֹרחים הרבים. זריזים שבעיר העמידוּ שם שוּלחנוֹת וּמעמדוֹת עם מגדנוֹת וּמשקים קרים בשביל האוֹרחים. כי חמים היוּ הימים, ימי תמוּז, וּבהיקף ה“שאכט” הבוֹער היה חוֹם רב מנשׂוֹא. שם היוּ הילדים קוֹנים מן המגדנוֹת והמשקים, וּמהם היוּ שעזרוּ לקרוֹביהם במכירה. שלוֹשה מתלמידי, מבני העניים, עשׂוּ שוּתפוּת והעמידוּ להם מעמד משלהם, וּלפי מה שסיפּרוּ לי חבריהם, “עשׂוּ עסקים נפלאים”. גם ב“קוּרס הגבוֹה” נבעה פרץ: ארבע תלמידוֹת, שתיים בנוֹת בעלי מלוֹן וּשתיים בנוֹת חנונים, חדלוּ ללמוֹד. הן באוּ ארבעתן אל ביתי וּביקשוּ סליחה על שהפסיקוּ את לימוּדן. העבוֹדה מרוּבה אצלם, וההוֹרים דוֹרשים בכל תוֹקף לעזוֹר בבית. אך הנוֹתרוֹת, האחיוֹת ריינמאן בתוֹכן, דייקוּ לבוֹא אל שעת הערב, אך ביקשוּ שלא אתן להן שיעוּרים הביתה, כי לא תוּכלנה להכין אוֹתם. רק יוֹכבד עשׂתה את עבוֹדתה בשלימוּת. ואפילוּ במידה יתירה, כאילוּ נטל עליה למלאוֹת, כביכוֹל, מה שמחַסרוֹת האחירוֹת. אף שלא אמרה לי דבר וחצי דבר, ראיתי שהיא נוֹשׂאת מיוֹם ליוֹם יוֹתר ספרים תחת בית שחיה וּפניה מרוּגזים ועקשנים, כאוֹמרת: “אני בעצם איני שייכת לכל זה. כל המהוּמה הזאת אינה נוֹגעת אלי ולא כלוּם. עלי לעבוֹד, לעבוֹד, לעבוֹד”. (חנה גילתה לי באחד הימים סוֹד: יוֹכבד גם מתכּוֹננת בבית לבחינוֹת הבגרוּת, כדי שתוּכל, אם תרצה, להמשיך את לימוּדיה באוּניברסיטה) בשׂר לחייה שקע מיוֹם ליוֹם והלסתוֹת הרחבוֹת נתבלטוּ באדמוּמית חשוּדה. העיניים היוּ יוֹקדוֹת באש התוֹרה, אש שלא תכבּה.

אך יוֹתר מכּל העסיקני השינוּי שחל בגברת ביתי, בגברת גוֹרדוּס, היא היתה עצבנית במידה מרוּבה. התחילה לבקר יוֹם יוֹם בחנוּת אחיה וּמדברת שם עם קוֹנים חשוּבים, גרמנית ואנגלית. היתה מרבּה לנסוֹע במרכּבה, אך לא לצד ה“אוֹיל סיטי”, כי אם לצד בית הנתיבוֹת, בין שׂדוֹת התבוּאה ואל היער הסמוּך.

– במידה שהנסיעה במרכבוֹת מתיקרת, מתגברת בי התשוּקה לנסוֹע. הנסיעוֹת הללוּ כבר עלוּ לי בהוֹן, אבל איני יכוֹלה לשבת בבית – אמרה לי בוֹקר אחד, כשהזמינתני ללווֹתה. – מרגישה אני, כל זמן שלא תכבה האש, לא אמצא לי מנוּחה.

ניסיתי, כמוּבן, לדבּר על לבּה, שתתגבּר על החוּלשה הזאת, אף יעצתי לה להעתיק את חדר המיטוֹת לצד השני של הבית, ליד חדר האכילה, אשר ממנוּ אין רוֹאים את שׂדוֹת הנפט. גם אני בחדרי סוֹבל מנדוּדי שינה בגלל האוֹר הבוֹקע בלילה בעד החלוֹן וּמרקד על הקיר, ולא פעם מוּכרח אני לקוּם, לפתוֹח את החלוֹן וּלהסתכל בעמוּד האש הסוֹער למַטה וּמטיל את אוֹרוֹ מהבעית על השמיים ועל העיר כוּלה.

– הנה אדוֹני רואה, – אמרה כמתלהבת – אף הוּא אינוֹ יכוֹל להשתחרר מן האש, אדוֹני, שבעצם אינוֹ נוֹגע בדבר, כי בעוֹד ימים מספר יחזוֹר חבירוֹ והוּא יוּכל לעזוֹב את המקוֹם וּמה אעשׂה אני, אני שמניוֹתי בוֹערוֹת שם, שחלק ממני, מחיי, ממהוּתי, בוֹער שם יוֹם ולילה?…

ראיתי שבנקוּדה זוֹ לא אוּכל להשפּיע עליה, והשתדלתי להסיח דעתה לעניינים אחירים.

אבל אני ליויתיה רק פעם אחת. בכל יוֹם, וּלעתים פעמיים ביוֹם, היתה שוֹלחת את המרכבה הריקה להביא את מהנדס החברה, אירי-אמריקני צנוּם, בעל ראש ארוֹך ודק, אדוֹם שׂיער קלוּש מאוֹד וחסר גבּוֹת לגמרי, שפּניו וידיו זרוּעים נמשים גדוֹלים. למחרת נסיעתנוּ אל ה“אוֹיל סיטי” ביקר בביתה בעסקי החברה, וּמאז ראיתים יחד בכל יוֹם. מימַי לא ראיתי זיווּג הפכים כשני אלה: אך בימים מטוֹרפים אלה בקרית הנפט לא התמיה שוּם דבר. פעם אחת, כשהיה אצלה בטרקלין, באה אל חדרי וּביקשה שאכּנס גם אני. הם משׂחקים בקלפים, אפשר אקח “יד” במשׂחק. “לצערי – אמרתי לה – איני משׂחק בקלפים”. – “אם כן ישתה עמנוּ קוֹקטייל אחד. מיסטר סינג הוּא מוּמחה להכנת קוֹקטייל”. מימַי לא טעמתי את המשקה האמריקני הזה, אך לא לשמוֹ נכנסתי לטרקלין, אלא לראוֹת את מיסטר סינג מקרוֹב. לכבוֹדי דיבּר גרמנית רצוּצה, שהיה רגיל בה בקרית הנפט. הוּא נהג בשנינוּ נימוּס מדוּקדק, כמעט טרחני. קוֹלוֹ היה כלא מוּשלם, כמעט ילדוּתי, וכל דיבוּר שפּלט מפּיו היה מכיל משהוּ ציני עוֹקץ, כמחט עטוּפה במוֹך. הוּא צחק הרבה, וּבכל פעם הפסיק את צחוֹקוֹ לפני הגמר. ראיתי שיש לי עסק עם טיפּוּס פּרוֹבּלימאטי, ורציתי להשתמט מחברתוֹ. ואמנם אחרי ששתיתי כוֹס קטנה של ליקר חריף מאוֹד, שלא נעם לחכּי, ואחרי שהחלפתי עם מיסטר סינג “חכמוֹת” מאוּנסוֹת אחדוֹת, ביקשתי סליחה וחזרתי אל חדרי לעבוֹדתי “המחכּה לי”. אחרי הצהריים נכנסה אלי הגברת גוֹרדוּס וּשאלתני לרוֹשם שעשׂה עלי סינג. לא כיחדתי את אשר עם לבי. “אמנם מוּזר הוּא, – אמרה לי – אבל מעניין עד אין שיעור”. והיא סיפּרה לי, שיש לוֹ אשה וארבע בנוֹת באמריקה. ארבע הבנוֹת נוֹלדוּ בשתי לידוֹת וּבמשך שנתיים לאחר חתוּנתוֹ. באחד הימים נפלה תגרה קשה בינוֹ וּבין האשה, וּמאז עזבה, זה חמש עשׂרה שנה, הוּא שוֹלח לה בכל חוֹדש כך וכך דוֹלארים. אף כי אינה זקוּקה לתמיכתוֹ, כי עשירה מוּפלגה היא והכנסתה מנכסיה עוֹלה לאלפי דוֹלארים לחוֹדש. אוּלם הוּא עוֹשׂה את המוּטל עליו. רק פעמיים בשנה, ליוֹם הוּלדתן של הבנוֹת, הוּא שוֹלח להן ברכה וּמתנה. וכן עוֹשׂוֹת הן ליוֹם הוּלדתוֹ פעם בשנה. יוֹתר מזה אין ביניהם ולא כלוּם. כן, יחד עם הברכה הן שוֹלחוֹת לוֹ את תמוּנוֹתיהן, והרי בידוֹ אוֹסף של תמוּנוֹת בנוֹתיו בגידוּלן. ארבעתן דוֹמוֹת לוֹ כאילוּ נחתכוּ מגוּפוֹ. את התמוּנה היחידה של אשתוֹ שׂרף. מאז עזבוֹ את אשתוֹ לא ידע אשה. כך אמר לה, והיא מאמינה לוֹ, כי ציניקן כמוֹהוּ אינוֹ יוֹדע התחַסדוּת. אף כי אירוֹטיקן הוּא, כך הוּא מעיד על עצמוֹ, ולפני חתוּנתוֹ היה “מגוֹר לנשים”. בשעה שעזב את אשתוֹ נשבע לה ברוֹב כעסוֹ, שלא ידע עוֹד אשה. והרי הוּא מקיים את שבוּעתוֹ.

– אף על פי כן לא הייתי מיעץ לה לגברת גוֹרדוּס להעמידוֹ בניסיוֹן, – העירוֹתי והשתוֹממתי על העזתי.

– אוֹדה ולא אבוֹש: כבר ניסיתי ונכשלתי.

– ואילוּ נכשל הוּא?

– לא הייתי נכשלת אני.

– הרי זה משׂחק מלים, שאין לעמוֹד על כּוָנתוֹ.

– כמוּבן.

בהיעדרוֹ היתה משתדלת לדבּר עמי עליו. הדבר נעשׂה קצת חשוּד בעינַי.

– האין בעיניו של סינג מגוֹן הפּלדה? – שאלה.

– כן, פּלדה נוֹזלת.

– רוֹאה אדוֹני: זוֹהי כבר ספרוּת. אני מתיראה מעיניו ונמשכת אליהן.

– האין הגברת מאוֹהבת כלשהוּ במיסטר סינג?

– מאוֹהבת? אני? חה-חה, אדוֹני יצא מדעתוֹ. אני מאוֹהבת? עוֹד לא נברא הגבר שאני אוֹהבנוּ.

– ידענוּ את הנשים “המשוּריינוֹת”, ידענוּ. יש פה אתנוּ עלמה אחת, גם היא “משוּריינת” כביכוֹל.

– אה, יוֹכבד. וּמה אדוֹני חוֹשב? אני מבטיחה לוֹ, שהוּא לא יצליח להטוֹת את לבה.

– אני, אפשר שלא, אבל אחר… הגברת זוֹכרת מה שאמרה לי אז: אם יזדמן לה זקן או חוֹלה אוֹ סתם לא-יוּצלח…

– זה עניין אחר: היא עלוּלה להיטפל לאדם מתוֹך Idée fixe. ואני גם לזה איני מסוּגלה. יאמין לי…

– ולמה בכל זאת מעסיק אוֹתה כל כך המהנדס?

– הוּא בשבילי חידה, ואני רוֹצה לפתוֹר אוֹתה.

– יש שאדם מתמַכּר לפתוֹר חידתוֹ של אחר, ונמצא האחר פוֹתר את חידתוֹ.

– חידתי בכלל אינה עשׂוּיה להיפּתר, כי אינה חידה כלל. גם כשהייתי נשׂוּיה כאילוּ הייתי פנוּיה. אני אשה משתעממת, ושוּם דבר אנוֹשי אינוֹ כלוּל להפיג את שיעמוּמי – חוּץ מכסף רב. בכסף רב הייתי מַמציאה לעצמי שגעוֹנוֹת רבים, שגעוֹנוֹת לאין קצה. ועל כן דעתי מיטרפת עלי בראוֹתי את מניוֹתי עוֹלוֹת באש…

– ואף על פי כן הרי הגברת עזרה לפני זמן מה במסירוּת רבה כל כך למפעל חינוּכי.

– יוֹם אחד.

– וּבכן, יוֹם אחד היא עלוּלה גם להתאַהב…

– יוֹם אחד – אפשר. ואוּלם במה נחשב יוֹם אחד באהבה?

– אפילוּ שעה אחת יכוֹלה להיוֹת הכוֹל.

– על זה לא חשבתי, וגם… לא קראתי.

– אם כן הגברת חשבה מעט, וגם קראה מעט.

– צר לי על אדוֹני, הוּא קיוה לשמוֹע את סיפּוּרי, ושמע את סיפּוּרוֹ של מיסטר סינג.

– גם הוּא סיפּוּר מעניין, אבל עד כדי לבוֹא במקוֹם סיפּוּרה של הגברת.

– בדרכים אלה לא יצליח אדוֹני. על כל פעם, לא אצלי.

השׂיחה השנוּנה הזאת בוַדאי היתה נמשכת עוֹד, ואוּלי גם מגיעה לאיזוֹ תכלית, אלמלא נזכרתי פתאוֹם, כי בעוֹד עשׂרה רגעים עלי להיוֹת בבית הספר.

יג

מר שפּיגל וּבני ביתוֹ נסעוּ לנוה הקיץ ווֹרוֹכטה, “להיטיב שם את הבריאוּת” במשך חוֹדש ימים. גם משפּחוֹת אחירוֹת נסעוּ לנאוֹת קיץ שוֹנים, כנהוּג, אצלנוּ, וּמשוּם כך נתמעט עוֹד יוֹתר מספר התלמידים בכיתוֹת. גם החוֹפש שניתן לתלמידים מלימוּדיהם בבוֹקר בבית הספר העירוֹני התיש את חשקם ללמוֹד, ועבוֹדתי ניטל טעמה לגמרי. כשהתלוֹננתי באוֹזני יוֹכבד, עיותה את פניה מתוֹך הבּעת העינוּי והעלבּוֹן המיוּחדת לה ואמרה:

– בכל שנה מתמעטים בחוֹדש זה התלמידים. לי נדמה, כי במעוֹט התלמידים תהיה העבוֹדה אינטנסיבית יוֹתר.

ידעתי את עבוֹדתה ה“אינטנסיבית” שלה וחמלתי עליה בלבי.

השׂיחוֹת בחדר האחוֹרי שבאכנסית ריינמאן פסקוּ מאליהן. שלוֹש האחיוֹת היוּ מטוּפּלוֹת בעבוֹדה ללא הפסק. פעם אוֹ פעמיים ניסיתי לטייל מעט עם יוֹכבד, אבל היא ביקשה לנצלני לשם “קניית ידיעוֹת”, ואני, בפיזוּר הנפש שתקף עלי בימים האחרוֹנים (יש שעלתה מחשבה בלבי, כי הגברת גוֹרדוּס היא היא ש“הדביקה” אוֹתי), החזרתי לה תשוּבוֹת מקוּטעוֹת, אוֹ גם שלא מן העניין, עד שלא עמדה לה כל סבלנוּתה הגדוֹלה ואמרה לי בסוֹף: “מר כאן ורוּחוֹ במקוֹם אחר”. הוֹדיתי לה בדבר הזה, וּמאז השתמטה מלטייל עמי.

רק חנה היתה באה לפעמים בבהילוּת נחמדה לבית הספר, בשעת ההפסקה אוֹ עם גמר הלימוּדים, וּמבקשת שאסביר לה מקוֹם קשה בספר שהיא קוֹראה. השתוֹממתי, שהיא מוֹצאת לה בימים אלה פנאי לקריאה. אך היא ענתה:

– אני חוֹטפת בכל פעם רגעים מספר לקריאה. אני מוּכרחה לקרוֹא. מיוֹם שמר בא אלינוּ – אני קוֹראה הרבה.

– מה עניין בוֹאי לכאן לקריאתך?

– ככה. – והיא קרצה לי עין במשוּבה ילדוּתית וּברחה, כשהיא מרקידה את תלתליה באויר.

בעצם נשארתי בוֹדד בקרית הנפט. ניסיתי בעצמי לקרוֹא, אבל עצבי לא הניחוּ לי לשהוֹת יוֹתר מחמישה רגעים על דפּוֹ של ספר, וגם מזה תפסתי רק שברי דברים שאינם מצטרפים לרעיוֹן. ניסיתי לטייל לבדי ברחוֹבוֹת העיר, באתי בדברים עם פוֹעלים כבדי גוּף ועם ילדים קלי רגל, אך הם הרגישוּ בפיזוּר נפשי וּפטרוּני בתשוּבוֹת קצרוֹת. עמדתי רגעים ארוּכּים על גשר הקרשים הנטוּי על הפּלג הקטן, בצל העצים האחדים המרשרשים בבדידוּתם כעזוּבים גם הם מכל תוֹשבי העיר, נשען על משען הקוֹרה וּמסתכל במים המפכּים כמוֹ מתוֹך אוֹנס ונוֹשׂאים עליהם צחצוּחי “קיפּיצ’קה” לרוֹב – וגם הסתכלוּת זוֹ היתה עקרה ולא נתנה לנפש כלוּם.

וּביוֹם השישי, כשעתיים לפני החשיכה, קמתי והלכתי אל בית הנתיבוֹת, וּמשמצאתיו שוֹמם ודוֹמם, הפלגתי מעט בשׂדוֹת התבוּאה, שהתחילה כבר להצהיב לפני גמר בישוּלה, עד שהגעתי לרמה אחת שעמד עליה אילן בוֹדד, אגס בר עתיק ועבוֹת ענפים. ישבתי תחת האילן, וּמתוֹך הצל הטוֹב והדממה שמסביב השקפתי על הקריה ועל שׂדוֹת הנפט, המשׂתרעים מעֵבר לה במוֹרד, השקפתי והשקפתי ולא ידעתי את נפשי.

וּפתאוֹם, כמוֹ גילוּי מבפנים, צפה בי מחשבה זוֹרמת מצוֹרפת משאילוֹת: “איך לא שאלת את נפשך עד היוֹם, מה בעצם לעיר זוֹ של מכרוֹת נפט ודוֹנג אדמה, עיר של ספסרים ועמילים להוּטים אחרי הממוֹן, עיר השוֹרצת מנהלים וּמפקחים וּמהנדסים מכל המדינוֹת והגזעים, בּליל עסקים וּלשוֹנוֹת, ההוֹמיה מתיירים וּמסקרנים לרגל להבה גדוֹלה העוֹלה מן האדמה, כאש שאוֹל שפּרצה ממעמַקים – מה לעיר זוֹ וּלדיבוּר העברי, הקשוּר ברעיוֹן קדוּמים, תמים ונאדר בקוֹדש, רעיוֹן שיבת ציוֹן? מה לילדי יהוּדים אלה, שסוֹפם להיוֹת ספסרים, חנוָנים אוֹ גם עוֹרכי דין ורוֹפאים, אוֹ נשיהם של אלה, מה להם וּלשׂפה זוֹ, הקדוֹשה והנזירה ביסוֹדה? מה להם וּללימוּד שׂפה זוֹ, לא לשם תפילה ולא לשם שעשוּעי מליצה, כאשר היתה לדוֹרוֹת הראשוֹנים? וּמה למניין העלמוֹת הללוּ, שכּוּלן, ואפילוּ מרים החוֹלמת על עבוֹדת אדמה בארץ ישׂראל, תינשׂאנה בעוֹד שנים אחדוֹת לאנשי מעשׂה שוֹאפי רוָחים וחיים של רוָחה ותסענה בכל שנה לנוה קיץ. מה להן וּלכתבי אחד העם, פייארבּרג, בּרדיצ’בסקי וּביאליק? וּמה לך, הנוֹדד קל הרגל וּכבד הלב, פה בעיר הזאת? וּמה פה ליוֹלס, העברי הנאמן, החוֹלם הכוֹאב? מי הוּא המסַבּב במשׂחק הקטן והתמים הזה שלא במקוֹמוֹ ושלא בזמנוֹ?”

אך ככלוֹת השאילוֹת תמַהתי וצחקתי לעצמי על כוּלן.

מן המוֹרד הרחוֹק עלה עשן ה“אוֹיל סיטי”, והרוּח שנשבה משם הרבּיצה את העשן בתימרוֹת רחבוֹת כלפי העיר, כאילוּ אמרה לעטוֹף בהן את כוּלה וּלגררה על בתיה ושוֹכניהם למַטה, אל פי השאוֹל היוֹקדת. אך העיפוֹתי את מבטי לעברים וראיתי במרחק את מאוֹת ה“שאכטים”, “שאכטים” חיים ו“שאכטים” מתים, גדוֹלים וּקטנים, רחוֹקים וּרחוֹקים יוֹתר עד האוֹפק, וּמהם גם הנבלעים באוֹפק, והיה זה בעיני נוֹף מוּזר וּמתעתע.

השמש כבר התחילה לשקוֹע והציתה אש בחלוֹן שבעליית בית הנתיבוֹת, אש בלתי מציאוּתית המגרה את הנפש. עצבוּת ירדה עלי וּבאה בי, אוֹתה עצבוּת שידעתיה כל כך יפה מכמה פרקים בחיי ושלא ניסיתי לברוֹח מפּניה, כברוֹח יוֹנה בשעתוֹ מפני האלוֹהים, וכל פקעת חיי המתגלגלת בדרכי עוֹלם ללא תכלית נסתבכה על עצמה והעיקה, והעיקה.

וּפתאוֹם נדמה לי כמוֹ כנף כהה עוֹלה מקצה שׂדוֹת הנפט מזה ונפרשׂת על השמיים לעֵבר העיר, לעברי, אחריה עוֹלה כנף שנייה, מקצה השׂדוֹת מזה, וגם היא כבר נטוּיה על העיר: וּממַעל לשתי הכנפיים, בתוך, צץ וּמתנשׂא כעין ראש גדוֹל, ראש יוֹשב על צואר ועל גוּף שׂרוּע לאחוֹר, כדוֹאה וגוֹרר אחריו שפעת עננים; וּלראש פנים מכוּוָנים אלי, וּבהסתכלי בפנים הבחנתי את רשמי פניה של הגברת גוֹרדוּס. ולא קם בי תימהוֹן למראה, כאילוּ בעוֹמק לבי חיכיתי לוֹ, וגם ידעתי כי יתגלה לי פה בשעה זוֹ וכי למענוֹ יצאתי לשׂדה. הדמוּת צפה והתקרבה אלי, וּבמידה שהתקרבה ראיתי את מראה הפנים: הם היוּ מאוּבּנים כמוֹ בלי רוּח חיים, הגבּוֹת מלוּכּדוֹת במרץ רב על העיניים הפּקוּחוֹת והמבּיטוֹת בלי תנוּעה, הסנטר בוֹלט וּמזדקר בתקיפוּת של רצוֹן, והפּה, רוּבּוֹ חשוּק בהבּעה של תאוה חסרת רגש, ורק בזוית אחת השׂפתיים והלחי משׂחק חיוּך חי, טוֹב וענוֹג, הנראה כבהרת חמה קטנה על שטח הפנים הקוֹפאים והחמוּרים.

עוֹד מבטי טוֹבע במראה הנישׂא לקראתי, עוֹד אני חש בהנאה הנוֹלדת יחד עם היוָלד ראשית הבנה בדבר אשר הציק ימים רבים כחידה אוֹ כסמל – והנה נשמעה מאחוֹרי צפירה עליזה ונוֹקבת, ואחריה יבבוֹת רצוּפוֹת אחדוֹת, מבשׂרוֹת וּמַתרוֹת כאחת, וּכשהפכתי את פנַי ראיתי את נחש הרכבת מתפּתל בין שׂדוֹת הקמה, דגל עשנוֹ לפניו ושוֹבלוֹ מתגוֹלל ונמשך מאחוֹר, והוּא רץ במסילתוֹ לקראת העיר, לקראת בית הנתיבוֹת.

התנערתי מישיבתי. המראה שנגלה לי לפני רגע בחלל העוֹלם נמוֹג, וּבמקוֹמוֹ ראיתי עננה לא גדוֹלה, מפוּלגת באמצע, עוֹלה מן האוֹפק. החמה כבר שקעה רוּבּה, וּמן האש אשר בחלוֹן בית הנתיבוֹת נשאר רק פס עמוּם צר באחת השמשוֹת. ברציף הארוֹך והריק כבר דלקוּ פּנסים אחדים בשוּרה ושוֹמר המסילה עמד נטוּי, הביט אל הרכבת הבאה ואוֹתת כנגדה נמרצוֹת בדגל אדוֹם קטן שהחזיק בידוֹ. קמתי וירדתי מן הרמה כנגד בית הנתיבוֹת, כדי לשוּב משם העירה יחד עם כל קהל הבאים ברכבת.

יד

ביוֹם הראשוֹן בשבת (כבר מלא חוֹדש מיוֹם בוֹאי לקרית הנפט, ושוּב היתה הלבנה במלוֹאה בלילוֹת) ירד מן השמיים להט חוֹם, אשר לא ידעתי כמוֹהוּ בארץ מוֹלדתי. כל החלוֹנוֹת בבתי העיר היוּ פתוּחים לרוָחה, והתוֹשבים הביטוּ מתוֹכם החוּצה חיורים, נרגזים ונוֹאשים. על פתחי החנוּיוֹת שפכוּ פעמים אחדוֹת ביוֹם מים, שהיוּ מתאַיידים לאחר שעה קלה. אבק הדרך היה יבש מאוֹד ושמנוּניתוֹ החריבה עשׂתהוּ כעין טבּק הרחה. העגלוֹנים המעטים המוֹבילים את האוֹרחים (רוּבם ישבוּ ספוּנים בבתי המלוֹן) ישבוּ על דוּכניהם כפוּפים וּמרוּשלים, כנכוֹנים בכל רגע להפּיל את המוֹשכוֹת מידיהם. קוֹל החיים שבעיר הוּמך עד מאוֹד. תחת זאת נשמעוּ ביתר צלילוּת הקוֹלוֹת המגיעים משׂדוֹת הנפט. המשאֵיבוֹת שיקשקוּ כמוֹ מתוֹך כעס עצוּר, וזמר הפוֹעלים בראשי ה“שאכטים” כאילוּ מחה נגד פוּרענוּת הטבע, שביקשוּ להעבירה, לחסלה: “גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב! גוֹ-טוּב!”

התלמידים הבוֹדדים שבאוּ ללמוֹד ושישבוּ מפוּזרים בספסלים

הריקים הטילוּ את ידיהם וראשיהם על השוּלחנוֹת שלפניהם, אוֹ התפּשטוּ על מוֹשבם, והביטוּ אלי, המוֹרה המדבר וכוֹתב על הלוּח, בעיניים ריקוֹת מכל מחשבה. את שיעוּרי ה“קוּרס הגבוֹה” ביטלתי בעצמי, כי שעוֹת הערב היוּ קשוֹת משעוֹת היוֹם. המחנק היה גדוֹל כל כך, שאי אפשר היה לשבת חמישה רגעים במקוֹם אחד, בבית כבחוּץ. יוֹכבד אמרה לי, כי מאחוֹרי ביתם, בירכתי החצר, יש עץ קטן, וּבצלוֹ היא יכוֹלה ללמוֹד בלא הפרעה. בערב היא מוֹציאה מנוֹרה ויוֹשבת וקוֹראת, אלא שמלחמה לה עם רמשׂי הלילה, הזוֹחלים על דפּי הספר וּמטשטשים את האוֹתיוֹת.

הריח הכּבד שהיה ממַלא את אוירה של קרית הנפט הכבּיד עלי עד לטירוּף, והיה לי הרגש כאילוּ אדמת שׂדוֹת הנפט כוּלה מזיעה “קיפּיצ’קה” חמה. ברוֹב הבתים לא העלוּ אוֹר, כי נוֹגה ה“אוֹיל סיטי” עלה בחלוֹנוֹת וּמילא את הבתים. גם פּנסי הרחוֹב היוּ כבוּיים. הכלבים והחתוּלים שוֹטטוּ כמוֹ לאוֹר היוֹם. וּבכלל הרבּוּ בני העיר, ואפילוּ תינוֹקוֹת, להתהלך בלילוֹת, כאילוּ ניטלה מהם השינה לגמרי.

באחד מאוֹתם הלילוֹת, כחצי הלילה, עמדתי בחלוֹן חדרי הפּתוּח כוּלוֹ מוּל עמוּד האש. האוֹדם והעשן שלמעלה על פני השמיים הגיעוּ להיקף גדוֹל וּבלעוּ את הכוֹכבים המעטים שבליל הלבנה. אלפי ניצוֹצוֹת, גדוֹלים וּקטנים, התעוֹפפו כמחנוֹת ציפּוֹרים יוֹצאוֹת מתוֹך קן ענקי, כבוּ

בעשן וּבאויר, ואחירים נהרוּ אחריהם לאין קצה. את הלבנה לא ראיתי, כי היא עמדה מעל לגג הבית, אך ידעתי שהיא משקיפה על פני קרית הנפט בלעגה הרגיל.

הגברת גוֹרדוּס, כנראה, לא היתה בבית, כי כל הבית היה שרוּי בדממה עמוּקה, וגם מן החלוֹן הסמוּך, חלוֹן חדר המיטוֹת, הפּתוּח לגזוּזטרה, לא הגיע קוֹל תנוּעה. ידעתי כי הנער שוֹכב שם יחידי בערשׂוֹ. בוַדאי גם הוּא אינוֹ יכוֹל לישוֹן ושוֹכב בעיניים פקוּחוֹת ועוֹקב אחרי תנוּעוֹת הנוֹגה הזע על הקיר שממוּל לחלוֹן. ניעוֹרוּ בי רחמים על הנער, שאמוֹ לא אהבתהוּ ואביו איננוּ. אלמלא היתה הדלת נעוּלה, הייתי נכנס וּמדבּר עמוֹ בחיבה, להפיג את רגש יתמוּתוֹ החיה.

והנה, כמוֹ נמשך על ידי מחשבתי, וּבלי כל רעש, הוֹפיעה בחלוֹן דמוּתוֹ הלילית של הנער, גלוּי ראש גזוּז וגוּפוֹ הדק נתוּן בכתוֹנת לילה מבהיקה מלוֹבן. כחתוּל גמיש עלה בחשאי על סף החלוֹן ותלה את רגליו היחיפוֹת והדקוֹת החוּצה. נוֹגה ה“שאכט” הבוֹער נפל עליו וצבע את פניו באוֹר רזי רוֹטט. הוּא הביט נכחוֹ אל האש ולא הרגיש בי העוֹמד בחלוֹן השני, במרחק אַמוֹת אחדוֹת.

נמלכתי רגע בדעתי, אחר גחנתי החוּצה וקראתיו בשם. הוּא הפך אלי את פניו ושאל בעצב:

– אדוֹני קרא לי?

– כן, – אמרתי לו – אתה יחידי בבית?

– כן, אמא הלכה לה.

– ולא יכוֹלת לישוֹן?

– לא, כל כך חם. אמא לבשה את ה“סאראפאן” האדוֹם ואת הסנדלים הצהוּבּים ויצאה. היא שאלה, אם לא אפחד להישאר יחידי. אמרתי לה: לא, אַת יכוֹלה ללכת. שמעתי, כאשר אדוֹני בא והתהלך כל הזמן בחדר…

הוּא זקף את בּרכּיו ושוּלי הכתוֹנת נתלוּ החוּצה, העמיד את זרוֹעוֹתיו על ברכיו וקלט את פניו בשתי כפיו והסתכל באש בדביקוּת מרוּכּזת, כחיה שקטה, אחוּזת-תוּגה.

– אתה אוֹהב את אמא?

– כן. אבל היא לא אוֹהבת אוֹתי.

– למה זה לא תאהב אוֹתך?

– היא כוֹעסת על אבא שברח “כמוֹ גנב”. והיא אוֹמרת, שאני דוֹמה לאבא… אדוֹני ראה? סוּס גדוֹל עף מתוֹך האש ועלה השמימה…

– לא סוּס היה זה, אלא גל של “קיפּיצ’קה” בוֹערת.

– לא, זה היה סוס. ראיתי.

– ואמא הלכה אל הדוֹד?

– אל איזה דוֹד?

– מן החנוּת.

– לא. היא הלכה אל הדוֹד סינג. אני יוֹדע… האש כבר שׂרפה כוֹכבים אחדים. ואם יבוֹא שמה הירח, הוּא גם כן יישׂרף?

– לא. גם הכוֹכבים לא נשׂרפוּ. אין רוֹאים אוֹתם מפני העשן ונוֹגה האש.

– הם כן נשׂרפוּ. אדוֹני לא יוֹדע כלוּם.

– צדקת, בני. אני יוֹדע מעט מאוֹד…

– איה הירח? רוֹאים את האוֹר שלוֹ ואוֹתוֹ לא רוֹאים.

– הוּא עכשיו מעל לגג. אילוּ ירדת מן המדריגוֹת, היית רוֹאה אוֹתוֹ היטב.

– והוּא לא ילך שמה, אל השׂריפה?

– לא. הוּא הוֹלך לצד מערב.

– וגם מחר וּמחרתיים ילך לצד מערב?

– כן, כל הלילוֹת, עד שייעלם בסוֹף החוֹדש ואחר כך יתגלה שוּב.

– אני לא רוֹצה שהירח יישׂרף… אמא לא תשוּב עד הבוֹקר…

– ואתה רוֹצה שתשוּב תיכף?

– כן. אבל היא לא תשוּב. אני יוֹדע.

מצחוֹ של הילד הבריק מזיעה. הוּא הרים את כנף הכוּתוֹנת וּמחה את מצחוֹ. אחר ישב שוּב מכוּוָץ והסתכל באש.

– חם לך?

– כן. אבל אני לא רוֹצה לדבּר עם אדוֹני.

– מדוּע?

– אדוֹני רוֹצה, שאספּר לוֹ על אמא, ואני לא רוֹצה.

– מדוּע?

– ככה. אני לא רוֹצה.

בוֹשתי מדברי הילד. שהרי כוָנתי היה באמת להציל מפיו משהוּ על אמוֹ. ידעתי שהוּא מתחרט גם על המעט שהגיד לי. אמרתי לפייסוֹ בדברים ולא מצאתי מלים. והנה תקפני חשק נמרץ לרדת העירה. האויר שבחדר כאילוּ דחפני מאחוֹר.

– הנה אני יוֹרד מעט העירה. לא תפחד להישאר יחידי?

– לא.

תליתי על כתיפי את מקוֹרן הבד שלי וּבנעלי הבית שברגלי יצאתי לגזוֹזטרה. עתה הייתי קרוֹב יוֹתר לילד ונתאויתי לגשת אליו וּלהחליק על ראשוֹ, אבל לא עשׁיתי כן, כי אם ניענעתי לוֹ בראשי בחיבה. אך הוּא ישב בלי נוֹע, כאילוּ אינוֹ מרגיש בי. קטפתי ורד וירדתי במדריגוֹת. פניתי ללכת בשביל אל הגשר הקטן. בסביבה זוֹ לא נראה איש. העצים עמדוּ דוֹממים ועליהם צבוּעים באוֹר מסתוֹרי. עמדתי על הגשר, גבי נשען אל משען הקוֹרה, והבטתי אל העיר. ראיתי ברחוֹב תנוּעה. גם מרכבוֹת נסעוּ נסוֹע ושוֹב. והנה – מה מלבין שם תחת העץ בצל הגשר? על אבן יוֹשבת דמוּת כפוּפה כקוֹפאת על עצמה. דמוּת הגוּף היתה מוּכּרה לי. פניתי לצד היוֹשבת והיא נשׂאה את פניה. ראיתי לפנַי – את יוֹכבד.

– מה לך פה בשעה זוֹ? – שאלתי מוּפתע.

– לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי מעט. איני יוֹדעת למה נשׂאוּני רגלי דוקא הנה…

– גם אני לא יכוֹלתי לישוֹן ואיזה כוֹח דחפני לצאת – והנה מצאתיך פה.

– רבים נוֹסעים עתה שמה, לראוֹת ב“שאכט” הבוֹער. משמרת פוֹעלים עוֹבדת שם גם בלילה. אני עוֹד לא הייתי שם.

– וּרצוֹנך לצאת שמה?

– לא, לא. רק סיפּרתי למר. לא, לא, אני לא אלך שמה. זה לא בשבילי…

אוֹדם הבּעֵירה נח עליה מאחוֹר, ואת פניה הכסיף אוֹר הלבנה והם נראוּ כמתים.

– אוּלי נטייל מעט לצד בית הנתיבוֹת? הייתי שם בערב שבת. היתה לי שם מעין התגלוּת.

– לא, לא. רצוֹני לשבת פה. טוֹב לי פה.

והביטה בי בשתיקה מַבעיתה. ניענעתי לה שלוֹם והלכתי הלאה. בפינת הרחוֹב, על הרחבה הגבוֹהה של החנוּת The great Mikado, לפני הדלת המוּגפה בבריח כבד, ישב על כיסא אחיה של הגברת גוֹרדוּס. שרווּלי כתוֹנתוֹ היוּ פתוּחים וּתלוּיים מידיו. המכנסיים

שמוּטים למטה מטבּוּר כריסוֹ הגדוֹלה. בידוֹ מטאטא נוֹצוֹת והוּא מנפנף בוֹ על ראשוֹ הגדוֹל והחָלָק כאבטיח. לרגליו עמדוּ כד וכוֹס. מדי רגע חיכּך בסנדליו על הרצפה. “אינוֹ יודעֹ שאחוֹתוֹ איננה בבית”, הירהרתי והלכתי הלאה.

ברחוֹב הראשי עמדתי רגע וסקרתיו לכל אוֹרכוֹ. מן האנשים שהתהלכוּ כצללים לא נתן איש את דעתוֹ עלי. הלכתי באמצע הדרך, בתוֹך האבק. כשבאה מרכבה לפנַי אוֹ מאחרי סרתי הצידה וחיכּיתי עד שתעבוֹר. היה לי הרגש של חיה הוֹלכת באבק דרכים.

האכסניה של ריינמאן היתה סגוּרה על מסגר. רק החלוֹנוֹת שבסימטה הצרה היוּ פתוּחים כוּלם. נכנסתי לסמטה ועמדתי באמצעה. “מרים, שׂרה, חנה”, מילמלתי לנפשי ולא ידעתי למה. אחר נדמה לי, שאני שוֹמע קוֹל לוֹחש. הלכתי עוֹד צעדים מספר. מחלוֹן חדרן של העלמוֹת הגיע קוֹל בכי עצוּר, וּכנגדוֹ קוֹל לחשה של שׂרה, קוֹל היוֹצא מבּין שיניים מפוּשׂקוֹת:

– מ-רים, הן אי אפשר. אחרי החגים תסעי לארץ ישׂראל. תראי, שם כל כך יפה בחוֹרף. שוֹמרוֹני כוֹתב, כי כל החוֹרף שם כמוֹ אביב פוֹרח. מרים, הם ידעת כמה אנוּ אוֹהבוֹת אוֹתך כוּלנוּ, כל הלוֹמדוֹת ב“קוּרס” ויוֹכבד פשוּט אינה יכוֹלה לחיוֹת בלעדיך… פתיה, לך יש סיבה לבכּוֹת?… נוּ, חדלי, מרים, הירגעי…

וקוֹל אחר, קוֹלה של חנה, הוֹסיף:

– אם ייוָדע למוֹרה, מה יאמר? אַת זוֹכרת: הוּא אמר עליך, שאַת עלמה חשוּבה…

כנכוה מן הדברים ששמעתי נפניתי והתחמקתי מן הסמטה. הלכתי הלאה, לצד בית הנתיבוֹת. “רק לא אל האש, רק לא אל האש”, שיננתי לנפשי.

עם הבית האחרוֹן שברחוֹב עמדתי והבטחתי אל השׂדוֹת המוּטלים בלבנה ואל בית הנתיבוֹת הבוֹדד העוֹמד במרחק. דרך צדדית הוֹבילה אל שכוּנת נוֹצרים, רוּבם זרים, שליחי חברוֹת הנפט. שם גר גם מיסטר סינג. כמוֹ בבלי דעת פניתי שמה. זוֹ היתה דרך שׂדוֹת רגוּבה, וּבתי השכוּנה המפוּזרים נחוּ מרחוֹק על רמה עגוּלה כגוּשים אפילים. רק זכוּכית החלוֹנוֹת התנוֹצצה פה ושם.

לא עברתי חצי הדרך וּדמוּת אשה באה לקראתי. אשה יחידה הוֹלכת באמצע הדרך השוֹממה. ידעתי מיד מי האשה. כסהרוּרית הלכה, כי קוֹמתה היתה מתוּחה ב“סאראפאן” הארוֹך והילוּכה אבטוֹמטי. כשקרבנוּ זה אל זה אמרתי:

– מאַין, הגברת גוֹרדוּס?

– יוֹדעת אני, – ענתה בצל קוֹלה – בני הגיד לאדוֹני, כי הלכתי אל סינג. אבל לא נכוֹן הוּא. לא אל סינג הלכתי. אף איננוּ בבית. חלוֹנוֹת חדרוֹ פתוּחים ואין איש בבית. הקפתי פעמיים את השכוּנה. חי נפשי, לא אליו הלכתי…

– האלוה את הגברת בחזרה העירה, לביתה?

– למה זה אלך לביתי? מה אעשׂה בביתי? מי לי בביתי? וכי יש לי בית?…

– אוּלי אקח מרכבה ונצא לשׂדוֹת הנפט, לראוֹת את ה“אוֹיל סיטי” בלילה? רבים הנמצאים שם.

– לא, לא. מה לי וּל“אוֹיל סיטי”? ילוני עד הרחוֹב הראשי, אחר יעזבני לנפשי. הלילה איני רוֹצה באיש.

פניתי לשׂמאלה והלכתי עמה צעד בצעד. שתקנוּ. עם הבית הראשוֹן של הרחוֹב עמדתי, והיא הלכה הלאה, העירה. הבטתי אחריה עד שנתעלמה מעיני. והנה דמוּת גבר יוֹרדת בדרך מבית הנתיבוֹת. ידעתי מי ההוֹלך. כשקרב אמרתי לוֹ:

– ערב טוֹב, מיסטר סינג. הגברת גוֹרדוּס שבה זה עתה מביתוֹ.

– ידעתי שהיא תבוֹא. על כן הלכתי מביתי. ליל טירוּפים הוּא הלילה.

– כן, ליל טירוּפים. ואדוֹני הוֹלך אל ה“שאכט” הבוֹער?

– כן. ואדוֹני רוֹצה ללכת עמי?

– לא. הלילה איני רוֹצה באיש. – בכוָנה חזרי על דברי הגברת גוֹרדוּס.

– אם כן, להתראוֹת!

– להתראוֹת!

כשנרתחק שבתי בדרך העירה. התנוּעה רפתה מעט. סמטת בית ריינמאן היתה שוֹקטת על החלוֹנוֹת הפּתוּחים בבתים. מר גוֹרדוּס עוֹד ישב לפני חנוּתוֹ, כריסוֹ בוֹלטת והוּא מנפנף במטאטא הנוֹצוֹת וּמחכּך בכל פעם בסנדליו. האבן, שקוֹדם ישבה עליה יוֹכבד, היתה עתה חשׂוּפה וּמכסיפה לאוֹר הלבנה. קרשי הגשר השמיעוּ הד ריק. ריבּוּע החלוֹן של חדר הגברת גוֹרדוּס היה חָלוּל כוּלוֹ. הנער שב אל ערשׂוֹ. ברי היה לי, כי אמוֹ עוֹד לא שבה מנדוּדיה. הבטתי בשעוֹני: שתיים. עוֹד שעתיים אוֹ שלוֹש עד אוֹר הבוֹקר.

עליתי לאִטי במדריגוֹת וּבאתי אל חדרי. התפּשטתי את בגדי ושכבתי על יצוּעי. מחשבת אֵימים אחת חזרה בי בלי חָשׂך: “עוֹד לילה כזה – וקרית הנפט משתגעת”.

טו

יד נגעה בראשי והקיצוֹתי. הבוֹקר האיר.

חבירי יוֹלס עמד לפנַי. פניו היוּ מגוּלחים יפה, אך הגילוּח הבליט את שלד פניו עד לזוָעה. עיניו גדלוּ כפליים וּשׂפתיו היוּ כחרוּכוּת.

– סלח לי, – דיבּר בקוֹל לא שלוֹ – ידעת כל מה שעבר עלי. הייסוּרים שלי – אין לשער. לא יכוֹלתי להקדים ולשוּב. רצוֹנך, תשב עמי ימים מספר ותנוּח מעבוֹדתך. גם לי ינעם בחברתך. האמינה לי.

– לא, לא. “עוֹד לילה כזה…”. לא, לא, יוֹלס יקירי, עוֹד היוֹם אמלט נפשי מפּה כמו מגיהינוֹם…

– ואני לא אירא עוֹד… כי על כן באתי מגיהינוֹם…

לעוֹלם לא אשכח את חיוּכוֹ.