לא מחכמה אני עושה באספי את כל שירי, ולא חלק מהם, לקובץ אחד. על חטאי זה אני מודה. ואוּלם, ספר שירַי זה — לא את כּולוֹ נתתי לקוראי, כי גם לי יהיה! בּשביל הקורא הייתי עושה הכל בחכמה, אבל בּשבילי — איני צריך ואיני רוצה. ספר שירים זה גם לי הוא, לי לעצמי, ובדברים הנוגעים לי אני אוהב לעשות לפעמים שלא מחכמה.

כשמסרתי את שירַי למול"י, הייתי רוצה לומר לוֹ, שאת האכסמפלר היותר נבחר וטוב, כרוך בכריכה יפה עד מאד, יתן לי… מובטחני שכך יהיה. כי את המקוֹם היותר בטוח אֲפַנה לוֹ בארוֹן הספרים שׁלי, יהא מונח אצלי ביחד עם השיר הגדול והגרוע עד מאד, שכתבתי על דבר “דרייפוס ואסתרהזי” בשנת השתים עשרה לימי חיי, כמדומה.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

אֲשֶׁר שָׁם רָחוֹק בְּצָרְפַת הַמְּדִינָה —

כך מתחיל הוא שירי הגדול על דבר דרייפוס ואסתרהזי, המונח אצלי במקום בּטוח בארוֹן ספרי עם עוד הרבּה שירים בני־זמנו. יודע אני, שקוראי לא יצטער, שהחלותי רק משנת תר"ס, ובזכות זה ימחול לי על התחלה משוּנה זו, ועל שהכנסתי לתוכו קמעא גם מחטאות נעורי.

אוהב אנכי את חטאות נעורי אעפ"י שהייתי חיב מלקות בשבילן.

הוי, שֹׁמוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה —

לוּ היה הספר כלו שלו, חי נפשי, שגם את זה הייתי תוחב לבין דַפָּיו.

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים —

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

דִּמְדּוּם אַחֲרוֹן בְּעֵינַי נִנְעַץ —

וְעֵינִי הָיְתָה מָיִם;

עַתָּה נֶאֱבָק הוּא עִם צְלָלִים,

צִלְלֵי בֵין־עַרְבָּיִם.

אֲנִי לְלִבִּי, וְלִבִּי, הוּא —

לְצִלְלֵי רְגָשׁוֹת;

כָּכָה בוֹדֵד מְצָאוּנִי

זָהֳרֵי בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת.

אִלְּמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

וְעוֹנְדִים לוֹ עֲטָרָה —

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

עָבַרְתִּי בָעֲיָרָה.

רַק יוֹם אֶחָד שָׁם הָיִיתִי

עֲיָרָה הַנִּדַּחַת;

מַה קְּטַנָּה עִיר וְחַי זִכְרוֹנָהּ?

מַה נַּעֲרָה וְלֹא נִשְׁכַּחַת?

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ שָׁמָּה בָאתִי

וְעִם בּוֹאָהּ עֲזַבְתִּיהָ —

אִלְּמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

זָהֳרֵי הַשְּׁקִיעָה.

דּוּמָם נִתְלִים עַל צַוָּארִי —

מַה לָּכֶם, דִּמְדוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף, תּוֹר עֲלוּמַי.

לא־לא! לא מזקנה הורדתי את ראשי על חזי. רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שנה קלה בּשעה של בין השמשות. לא נרדמתי על שירַי, אלא שכבד עלי ראשי קצת מזהרי השקיעה, שנחו עליו וממה שנסכו עלי שירַי אלה של עשר שנים, כשהם מונחים לפני עכשיו קבוצים וסדורים.

כּכה בוֹדד מצאוני היום זהרי בין השמשות וצללי זכרונותי… צללי הזכרונות הללו מאַין המה? מאין המה בּאים אלי עכשיו? לא רגשות ורחשים, כי אם המון הזיות קלות סביב שתו עלי. רוצה אני לתפס אותם ושלא להרפות, לא להרפות מהם, אלא שככה קלים הן ובלתי נתפסים. בּשכבר הימים היו כל אלה מעשים וחיים של ממש. — עכשו, הנה הם צללי הזכרונות! מרפרפים ואינם נתפסים… רק דבר אחד ברור לי בשעה זו שלא יום ולא לילה: הרי המה עוברים, עוברים עלומי ככה מהר! ולכן כּכה מרפרפת היא השירה הקטועה, החדשה הלזו שבידי, לוחשת, לוחשת ואינה יכולה לגמור… זה ימים אחדים שדמדומי הערב מוֹצאים אותי בודד באהלי, נתלים עלי ואינם אומרים לי כלום. הם חדלו לדובב אלי. לעמת זה נפתח מקור דברי המעטים אני, והרי אני לוחש ולוחש עליהם: מה לכם, מה לכם, דמדוּמַי?

זהו אמנם סימן לא טוב, כּי הנה רך לבּי ביותר בימים האחרונים, יותר מדי נעשה צַר לי בשעה זו של בין השמשות —, אכן לידי דמעה עדין לא הגיע הדבר, אלא שבדברי המעטים איני יכול לעצור עוד — הוי, מה לכם, מה לכם דמדומי?

כּבד עלי ראשי קצת. כי הנה זהרורי בין השמשות הולכים וכבים על ראשי, הולכים וננערים מֵאָהֳלִי, אחד, אחד. ואִתָּם גם צללי הזכרונות עולים מעלי, זה אחר זה… מה טוב שנשארים אתי בכאן שירַי, שירַי כּמו שהם, שירי משנת תר"ס…דבר מה אָצלו להם דמדומי החמה ועצבתם בּערב הזה, דבר־מה אני מוצא בם, בּשבילי, גם לאחר שקיעה.

— מי בא אלי, מי זה בה אלי?

אנכי קמתי, כי דפקו בדלת אהלי, וכשפתחתי — והנה קטנתי זו, שאני מטיל עמה בגנים וביערות, ואשר אנכי אוהב כּכה, נכנסה ונשארה בתוך אפלוליתו של חדרי תמהה קצת.

— כּלום לא הכרתּ את ידי על דלת חדרך?

לא עניתי לה לנערה זו, אלא שלקחתי את ידה הקטנה בתוֹך שלי ולא עניתי לה כלום.

— בכית, בּכית! — הוסיפה הנערה בקול רפה והסתכּלה יפה יפה בפני.

— לידי דמעה עדין לא הגיע הדבר! — שחקתי לה ליפתי הקטנה הזאת והלך־נפשי לא היה לי עוד.

 

הקדמה    🔗

א

צפרא טבא! אני בא שוב עם ספר שירי… אַך זה לפני עשרים ושבע שנה הגשתי והקטרתי לקרובים ולרחוקים את הבושם הזה, את שירי, את דמדומי, בּלִיל אורות וצללים, שהטלתּי בצדי דרכים. ועתה אחרי הפסקה פורתא של כ“ז שנה ולא יותר, מזל־טוב! שוב אותו בר־נש עם הקאטארינק”ע…

לסוב כה בעצם, בסמטת יהודים, עם תבת־זמרה אחת לכ“ז שנה — אין בּזה משום שכיחות יתרה. בּמשך כ”ז שנה כמעט שנשכחים מן הלב ולא כל שכּן מן הפּה… ואם נזכּרים בך, כּאילו נזכּרים בּמשהו רחוק ובמישהו שנטשטשה צורתו… אַה… אותו “אָרחי־פרחי”, עם תבת־הזמרה מלפני כ"ז שנה! עוד הוא חי!… וזו תבתו — יניענה עוד, לא נחרה? פּלאי־פלאים!

כה יניענה, הסב כה והניע:

"הוֹי, אִמִּי, לָמָּה יְלִדְתִּנִי,

לָמָּה יְצַרְתָּנִי, אֵל?"

זוהי! זאת התבה! אך דא עקא, שאין הקוף עובר לפני התבה, אין תּוּכי אסור אליה בשלשלת ותריסר עכברונים לבנונים אינם רצים, רצוֹא ושוב על מכסה התבה…

לפני כ"ז שנה, טרם עוד הוכרזה המלחמה, טרם עוד קֹרא לטבח הגדול לא היה צורך בו בקוף, גם לא בתוּכי ובכל אותה קוּפת השרצים… הפעם היה הדבר כדאי… קוף ותוּכי וכל השאָר, אם נלוים בעתים אלה לתבת־זמרה — הרי הם קומפּלט שלם, ראשית קרקס או חבר של בּרית לאומים.

קומפּלט אין לי…רק תבת־זמרה בלבד. הרמוֹניקה מתמתחת בּקרן־זוית, מתכוֶצת כּמו מאליה, באפס יד. היא משתָּרבבת עד היום מתוך הרחבה וחדוָה, נכנסת מתוך יסורים אל קרבה ונחבֵּאת בענוייה הקשים אל הכּלים, ובשעת מעשה היא מנהמת, משמיעה קול, היא מזמרת.

היא מזמרת ומהגה כיונה מתוך מעי דגה בלב ים סוער, כּל משבָּריו וגליו עליה עוברות, והיא, תבת־הזמרה בשֶׁלָהּ, היא מזמרת… מלחמת העולם עברה עליה, מלחמה שערבבה עליה את התחוּמים ואת התקופות. גלגל הזמן חזר לעיניה אחורנית וימי־בינים, ימי חרפּה וקללה שָבו אלינו, שבו לעכוֹר את עמק הבכא, ימי בינים בּיתר חשך וביתר אפלה, רצידיב איום ונורא. מה שגרוע בּיותר — הרי זאת האמונה, שהיתה חיה בלב בּן ימי הבּינים של אז והנעדרת עתה, ימי בּינים ואין אמונה… דור מבּול — ונוח, איש תמים בּדורותיו אין…דור מבול — ומבול שוטף, סוחף את חלאת המין האנושי, אין…

היה, היה מבּול, גם קץ כל רוח היה, אך קץ כּל בּשר לא היה. אין מחסור בבשר…

אָנֹכִי רְאִיתִים, רְאִיתִים בְּצֵאתָם לַשָּׂדֶה חוֹצֵץ —

קַלִּים וְעַזִּים הָלְכוּ וּבַרְזֶל חַרְבוֹתָם נוֹצֵץ.

הֵם הָלְכוּ בַסָּךְ, בַּסָּךְ וּגְדוּדִים, גְּדוּדִים,

מֻשְׂלָמִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים וְנוֹצְרִים וִיהוּדִים.

כָּל בָּחוּר וָטוֹב, כָּל גִּבּוֹר בְּעַמָּיו הָלָךְ —

נִשְׁאַר הַמְּצוֹרָע וְהַזָּב וַאֲשֶׁר אָבַד עָלָיו כָּלַח.

חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן, בַּעַל הַמּוּם הוּא רַק נוֹתָר,

מוּגֵי הַלֵּב וַאֲשֶׁר עָמְדָה עָרְמָתָם לָהֶם וְלֹא יוֹתֵר —

וכו‘, [כוחות בקר כ’ א' 59]

אנחנו גם אנו רקדנו בחתונה זרה זו. הוזמנו אליה שלא ברצוננו עם שאר אזרחי הארץ, יצאנו יחד אתם בּמחול המות, סובבנו במערבולת ההרג ושטף הדם, חצינו בה עד צואר, נלחמנו מלחמות שונאים ומעלילים, נלחמנו חנם, וחנם מתנו ועוד בּקשו עלינו תואנות, שמו בנו עלילות דברים, העידו בנו עדות שקר, הורגנו על קידוש השם בּאלפינו וברבבותינו, שמו עלינו דמי מלחמה בשלום — ואת חטאי, את חטאי אני מזכיר בּימי פטלורה ימ"ש, בּימי בלכוביץ וכל כת דיליה נעה, סבבה יד תבת הזמרה, הנעימה בתמימותה שיר…

יָדַעְתִּי, לֹא תִשְׁמְעוּ שִׁיר,

זוּ אָזְנְכֶם קְטַנָּה, אֲטוּמָה

כְּאֹזֶן הַכַּד וְהַסִּיר,

שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת מְאוּמָה.

שְׁמַעְתֶּם בְּהַכּוֹת הַתֹּף,

וַאֲנִי לָכֶם שִׁיר אֲשֶׁר נָדַם;

אֲנִי הָאוֹמֶרֶת: אֱהֹב,

אֲנִי שִיר הָאָדָם לָאָדָם.

שְׁכַחְתֶּם הָאָדָם הַמָּךְ,

אֲהַבְתֶּם אֶת כְּרוּבֵי הַכָּתֶם;

אַךְ שֶׁמֶשׁ הַשְּׁחָקִים, הִיא תַךְ

עֵינֵיכֶם אֲלֵיהֶם נְשָׂאתֶם.

אִם אָזְנְכֶם תַּסְכִּית לַגַּיְא,

מֶבַּטְכֶם לָאָרֶץ אִם נָפָל —

וּרְאִיתֶם הָאָדָם הַחַי,

וּשְׁמַעְתֶּם גַּם שִירוֹ בַשָּׁפֶל.

בּימי החירום שלאחר המלחמה, בּהאסף טובי־עם ומיטיביו, בּשבתם מתוך הפשלת תּבלוּלים שבעינים למעלה על הדוכן ודבּרם גבוהה־גבוהה על שלום רב, על שלום בּני־אדם על אדמות, עד שמרוב דאגה לשלומם לא יראום, ואם גדול עוד מספרם גם לאחר השחיטה… מרוב עצים לא יראו את היער…לא יראו את האדם, ועל אחת כמה וכמה את האדם מישראל. בּימי החירום ההם נתּן לנו ע“י עמים ולשונות שבעים, בּהסכמתם הם ובהשגחת שלטון אלביונים, לא היה כמוהו לערמה ולהבטחות שוא, בּית לאומי בארץ אבות, נתּן לנו לשחוק וללעג ולחרחוּר ריב…מחקים הם, שוחרי הבּיבליאה הללו, את הקבּ”ה. את אשר עשה הקבּ"ה למשה הם עושים עם עם משה: זאת הארץ, ארץ אבותיכם, הראינוכם ושמה לא תבואו…

הלב כמה הוא נואל, שהנהו מתחמץ, האגרוף מורם וצונח אין אונים למטה ותבת הזמרה היא בשלה…

בּ.

היא בשלה ועל פי דרכה ולפי הרגלה — היא מזמרת, בהברה “אשכנזית”. לעיניה שנתה הלשון העברית את טעמיה, פשטה צוּרה ונשמה ולבשה — עדיין לא לבשה! היא מרחפת עדין על פני חולות הפּלשה של ים השירה מלרעית וערטילאית, והודות לזה ראינוה כמו שהיא, והיא ספק זכר וספק נקבה, אנדרוגינוס, רחמנא ליצלן.

תינוקות של בּית רבּן בּארץ־ישראל, המצפצפים והמהגים ספרדית, הם אולי יושיעו! אולי יחיוה תינוקות בהבל פיהם… התינוק ארץ־הישראלי ודבּריה הנערצים, שלא שמעתי עוד בּשוּם מקום דיבור וחיתוך של דיבור יפים כאלה שלהם, רק הם ורק בּנוגע לדברים שבע"פ יאשרוה, לעת עתה… ועד אשר תבוא התשועה מי יתן ולא יהיו נכוין וניזוקין בגחלת הספרדית גם שליחי השירה העברית בּארץ, מי יתן ויושעו גם הם!

לכתחלה לגלגתי להם, לליבושיצקאים, לאלה הסנוניוֹת הראשונות, שהפּכו בין לילה נוצתן, לגלגתי להם מתּוך שימת לב מועטה ביותר, לא הייתי חושש לסכנה הקרובה הנשקפת לשירה העברית מנסיונותיהם של שנים שלשה מאתנו, שהצטינו רק בּחדש זה, בטהרת הספרדית. עשיתי אתם חסד, (החסד שאינם עושים אתי…) וקראתי את שיריהם בּהברתם וּבנגינתם הם, החדישה. אודה, להנאתי אני נעניתי להם, כדי להוציא יקר מזולל.

אַך עתה אראה עד כמה נתעיתי בשוא שלא להאמין “במהפכה” משונה זו… ועתה? אינני אוסר מלחמה, חלילה, לא אני ולא חברי המעטים אתי, תפלת שוא היא, משם איחור זמן…

עם אליעזר בּן־יהוּדה בשעתו לו נסינו דבר! לו התחכּמנו לו אז ולא נוספה גם ההברה על צרוֹתינו! עם בּן־יהוּדה זה, שהקיץ בּבקר לא עבות אחד, כנהוג בּירושלים, וחמד לו לצון עם חמדה זוגתו, פצה את פיו ודבּר אליה עברית, בּהברה הספרדית דווקא, כלומר, בשפה שהיתה, כפי שיגונב אלינו, זרה לה אז. לו ידעה הגברת בּן־יהודה עברית והתקוממה לשגעון זה בלי כל ספק. אי־ידיעתה עברית היתה בעוכרינו, שהיתה דומה אז לקטנה שנולדה, שהיתה בחזקת תינוקת, שזה עתה היא מתחילה לפצות פה ולא איכפת לה ההברה… והתינוק — מכיון שהתחיל לא נוכל לו! הוּא בתומתו ובאמונתו יחזק. הלואי ויחזק לשיר־שיריו החדש בּלי אותן הקפנדריות של אלה אשר התחילו והרגילוּ עצמם לטעמי לשון אחרים, ואני — כאשר עבדתי — עבדתי…

אודה, לא עלה כלל על לבּי לנגוע בנגע ההברה שהוכינו בה ר"ל, שבּללה וּבלבלה את שפתנו… זאת ההברה — אם לא רוח היא? לא בלשון גרידא כּי אם בּאדם החי בה. קשה לו לאדם להפך את עורו, את רוחו — על אחת כמה וכמה.

פיטן אידישאי אחד, שאינו יודע עברית, מכר ותיק ודורש, לכאורה, טובתי, שאזנבו גנבה שמץ על דבר הוצאת שירי, פגשני ברחובה של עיר, תחב זרועו אל מתּחת לבית שחיי, הלך אתי שעה קלה שלוב זרוע ויעצני, שלא להוציא את שירי בהברתם הישנה, כי אם לשבת על הדוכן, על כרכי שירי, להעבירם תחת שבטי ולשנותם מהחל ועד כלה, לפי ההברה המקובלת בּארץ ישראל!

האיש ההוא, כפי שהודעתי לעיל, הריהוּ כותב שירים, פיוטים ופסוּקי דזמרה בכל מיני צורות ונוסחאות, בעלי משקל וקצב!

לא עשיתי את הדבר הרע הזה… אמנם, רע היה הדבר בעיני ובאזני ובכל־בי…

הַמִּשְׁקָל! הוּא! לֹא גִיל, לֹא כְאֵב…

וְאִם לְפִי הַמִּשְׁקָל

מְיֻתָּר בּוֹ בַשִּׁיר — הַלֵּב,

וּמְחָקיּהוּ חִישׁ־קַל…

צְלִיל נֶפֶשׁ — הוּא שֶׁיִּיקַר לִי,

לֹא טַעֲמֵי נְגִינָה;

הַנְּגִינָה אֵינָהּ עִקָּר לִי —

לִי עִקָּר הַמַּנְגִּינָה.

הקורא התמים בּיותר לא יהיה כל־כך תמים כאותו הפיטן בּעל התחבולות. הקורא התּמים ביותר יבין, ששיריו של בּן־אדם הרי הם ילדי “רוחו”, שבאו אמנם מתוך חבלי־לידה קשים ונאמנים, יבין, שגם אַחרי שנולדו אפשר לטפל בּהם מתּוך אותו כח של יצירה, אפשר לפחת בּהם רוּח עוד, רוח משנה, אפשר לשפרם, להוסיף להם לוית חן, את זאת נוכל, אַך בּשום אופן לא נוכל לשנות את רוחם ואת טעמיהם בּם…

לכאורה, אין בּה בהברה הספרדית, שהשליטוה משוררים שבארץ על השירה העברית, משום שינוי רוח… דומה, שההברה אינה אלא לבוּשו של השיר, צורתו בלבד, החלק שמלבר… כך נראה לנו לכתחלה, ואולם באמת אין הדבר כך! הברת השיר לא צורתו היא החיצונית, לא לבושו. אין לשיר לבוש, לא כסות ושום דבר שהוא מלבר, מחוצה לו… השיר הוא כלו פנים, קרב הוא, לב…

הרי כך, ההברה — אבר מן החי היא, וכדאי להזהר בּה. לא הברה היא בעצם, אלא סגנון והסגנון — אתו, עם המשורר גח מרחם.

המשוררים, שיקומו לנו מבּין ילדי ארץ־ישראל, לא רק שהם רשאים, אלא מחויבים מטעם זה לשיר בהברה הספרדית, שנולדו בה בטהרה.

בּמקרה זה אָנו גורסים לא לפי הגירסא המקובלת אלא את הפכה: לתלמיד — מותר ולרבי לאו דווקא! שהתלמיד הוא תל־אביבי, עין־חרודי, יליד בן־שמן, והרבּי הוא, עד מאה ועשרים שנה, יהודי ליטאי, בּן־ווהלין, יליד פולין, שנולד בּה בהברתו המשובשת ושאינה נגרשת. היא קשורה בו יותר מן האשה אשר הוא אוהב… קשה לגרש אשה, והברה — אָסור!

משורר רק ומשוח, שזה עתה יצא שם בּארץ ישראל מקלפּתו, הוא בבחינת “ויקם מלך חדש” אשר לא ידע את יוסף, את ההברה אשר בה שרנו, את כל מנעמיה ותענוגיה… הוא כי ישיר לנו בקרוב בּספרדית שלו, לא ישנה בזה את רוח שירו, טעמיו יעמדו בו שהברתו היא, עצם מעצמיו ובשר מבּשרו, שספגה אל דמו עם חלב אמו. אָנו אם נעשה בשירנו כמוהו — סרסנוּהו תכלית סרוס, הלא הוא שינוי יסודי ברוח השיר, ושינוי רוח טעם מעושה בשיר — לא חבלי לידה הם, רק זעת־אַף ועמל־כפים. מלאכה היא ולא מלאכת מחשבת.

ילד אם יוּלד לנו, ואם בּא לעולם בּצבע עינים כחול אין מטבילין אותו בשחור, לא נמשך בּחטמם של קטנים שבחזית פניהם כדי שייפו יותר; כך נולדו על בּרכינו, על האבנים וכך נאהבם.

ההברה — זה זוג העינים, עיני־יונים נוגות, צוהלות של שיר. אחת היא לי אם עלו מן הרחצה כחולות, אם שחורות ואם חומות… לא דאגתי לו לזוג העינים לכתחלה — מה יהיה צבען? כמו שהנן — כך ניחא לי, חלילה לי מהעביר עליהן מכחול־יד.

לאחר כ“ז שנה עוד, אם ירצה השם, מסופק אני אם ירצה… שאני עצמי, ככל אָדם מישראל, אין לי ברגע זה חשק להאריך עוד כ”ז שנים על אדמות, אַך אם כך נגזרה עלי ואחיה, ואם לא אחיה לשוא, כלומר, אוסיף אוציא לאור ואגיש לו לאיש ישראל קובץ שירים חדש — בּטוח אני שאַף הם, שירי ההם, לא יבדלו במאום מאחיהם אלה, לא אחליף דינרי, לא אָמיר את דעתי! אני עם חלב אמי ספגתי אל קרבי את העברית המשובשת, הרי הם הקרי והכתיב שבלב, שאין משנים ואין מתקנים אותם.

זאת הספרדית, כשהיא לעצמה, יפה היא, לא תמלאנה אזני משמוע, גם אמלל בה… עוד לשון אַחת על שבעים הלשונות, שאָדם מישראל שוגר על פיו, אם נוספת — בּמה נחשבת היא! לא ביישתּי את זמרת האָרץ (דברי־ספרות), קראתיה ספרדית כּדי שלא לקלקלה, ולפעמים — שלא לקלקלה עוד יותר… ואולם בּשעה שאין איש אתּי, בּה בשעה שהמית שירי אני עולה מקרבי, שוב איני נזקק לה ליעלת־החן, לספרדית זו. אני נאמן אָז לאהבתי הראשונה.

נאמנים אָנו באהבתנו לא רק לבחורה אלא גם להברה… ההברה אשר בה החלונו למלמל, לגמגם שיר…ההברה הטבועה בלשון האדם רב כוחה לפני ולפנים, היא נכנסת אל תוך־תוכנו, טובלת בדמנו, חותרת למעמקי נפש, דבקה בנו, נעשית לבשר אחד ולרוח אחת… לא מעשה להטים היא ההברה! סגלנו אמנם לנו אי־אלו מעשי להט “במקצוע” שלנו, מקצוע השיר, ואולם דבר אין להם עם ההברה, שהיא שזורה ורקומה ביסודו של השיר, היא הדם שבעורקיו וקול הדממה הדקה…

אולי לא טוב הדבר שאני עושה, שאין אני נסחף עם “הזרם”, ואולם — חי האלהים, שקשה… קשה לפעמים יותר לשחות עם הזרם מאשר נגדו. אני נתלה שוב ב“קרי וכתיב” שבתורה! אין אנו נוגעים בם כמלא נימה, כקוצו של יו“ד, מחמת קדושתם, בהברה — על אחת כמה וכמה שלא אגע בּה, לא אחליף זו בזו כאדם המחליף כסיותיו, לא אשנה את טעמי, לא אתו על דלתות שער… גם דוד, נעים־זמירות ישראל, לא התהולל אלא מפני הסכנה… לאו מלתא זוטרתא היא ההברה, ענין של נפש היא, ואני לא אעשה שקר בנפשי. לא אחליפנה באחרת. ואתכם, תינוקות שבא”י, הסליחה… ראיתי אחד מכם על שפת הים בבגדו של אדם הראשון, ערום היה כמו שילדתו אמו, ולבוש היה בכל זאת, הוא לבש גיל, לבש חוסן, לבש און, ראיתיו כשהוא תוקע שניו בתפוח מארצות רחוקות שבצפון, תפוח אנטונובאי, כגודל גלגלתו ממש, ואכלו בכל פה ובכל עינים, ואקרא: חי נפשי, בחור’ציק זה שבתל־אביב, כשיגדל, עוד ישאל לשירי, יבלענו אל קרבו על הברתו האשכנזית!

בעוד כ“ז שנה — ואולם אל נא כה תעצבו, אתם הלוחמים והמקנאים לה להברת אליעזר בן־יהודה… כמה כ”ז שנה איכא בחיי יהודי בהאי שעתא?

כך, ידידי, מעוות זה שאתם רואים בי, מודה אני עליו שכך הוא, הצד הטוב שבמעוות הוא, שאינו יכול לתקון, ואולם האסון בכללו אינו גדול ביותר… צפור־דרור אחת לא תביא בכנפיה את האביב ועורב אחד לא יביא את החורף ולא אדם אחד יחזיר את ההברה ליושנה… חבל!

ג.

ועתה מספר מלים עוד בנוגע לסידור שירי בשלשת הכרכים. לא נתתים בספר: ראשון — ראשון, ואחרון — אחרון, משום שאין סדר זה מחייב בהוצאה נוכחית זו. שירים שסודרו לפי תאריך היום, החודש והשנה שחוּברו בהם, יש בהם משהו מן הווי חייו של מחברם. זה למה לנו? אל נא ישמשו שירים יומן, שבן־אדם כותב בו זכרונותיו. ספר שיריו של אדם לא ספר זכרונותיו הוא, המביא בעיקר גופי מאורעות ומקרי־יום ממש. כל דבר שנפל בחייו — תאריכו המדויק בצדו, שבאם לא כך, לא יהא מאורע חייו של אותו בעל הזכרונות והגבתו לגבּיו מובן ומחוור כל צרכו. בספר שירים שאני, שהווי אין בו, לוּ נמצא בכאן הימנו, כדאי היה לטשטשו, שלא פה המקום, אין מקום להווי חייו של מחבר בספר שיריו אלא לדבר מה שהוא למעלה מזה… איזה עיקר שאינו נתפס… משום זה אין מוקדם ומאוחר בשירים, וערבּוב התחומים והתאריכים בהוצאת שירים זו נאה לה, אין סידור של שלום ושלות־השקט הולם הפעם את שלשת קובצי. שירי כלם, כשהם בּּאים ביחד, אינם, לכאורה, אלא שיר אחד בלבד, ולא מן ההכרח הוא לקבוע ולציין זמן כתיבתם, שאין זה אומר כלום. כלום קובעי זמן קימתו של נחשול בים? של גל מים המזנק על, על מרחבי ימים? לא גלים הם בדיעבד, כי אם גל אחד פּרא, ממרה, מעז, תאריכו — מקדמת־דנא ועד היום הזה… אף שירים כך, כלומר, השיר, אף השיר! אף הוא מתהומות עולה, לבנת קצף וקצב לו ויקרת הבדולח… ואין נפקא־מינה — שיר בן י“ג כשיר בן נ'. הצד השוה והסממן המכריע בהמון שירים הוא התום, תומתם היתרה אשר נחנו בה, בן י”ג כבן נ'.

אָמנם, לו נתּן פה לשירים והיו תובעים בפיהם כל אחד את בן־זוגו, כל אחד היה רוצה לדור בכפיפה אחת עם בן־גילו, בן־זמנו ותקופתו, כדי שיחם לו בספר ובתוכן הענינים… ואולם אני התאכזרתי להם, שהפרדתי בין הדבקים, הרחקתים זה מזה בחוזק יד, כדי שיכמהו זה לזה, יערגו ויצעקו באלם פה מתּוך כרך שירים אחד אל השני… טוב אשר יחלו, יכלו בכלות נפשם ומתוך שועה אלמת, מאשר יחנטו, תאומים ודומים זה לזה, חיים…

ואולם פּטור בּלא כלום אי אפשר, בּתכן הענינים סמנתּי אָמנם בּצד כּל שיר את שנת הוולדוֹ, אולי לא כוונתּי באחדים מהם בדיוּק לשנתם, שלא ציַינתּיה לכתחלה ובכל פעם בּשוּליהם. מעתּה איטיב דרכּי… אנהג כּבוד בּילדי רוחי החדשים ואשמור על תּעוּדת לידתם.

נזכּרתּי אָמנם בּזה, בּאחור זמן קצת, כּמעט שאין הדבר כּדאי… הנה אָנוּ, אני ובני־גילי מתקרבים אל הגבול, לא מרוֹב שנים, לא היוּ רבּות ואַל תּרבּינה כמותן, שרעות היו, ולא אלו שהיוּ כאלו שהנן, שאָנוּ חיים בּהן עתּה, בּיוֹם זה, בשעה זו —

אוֹרֵחַ מֵאֹפֶל בָּאתִי וְאֶל אֹפֶל צְפוּיָה דַרְכִּי,

הָבְטַח לִי פֹה יוֹם אוֹר, הָבְטַח לַשָּׁוְא לִי —

כִּי עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר יָסִירוּ אֶת רֹאשִׁי מֵעָלָי.

[רוחות בּקר, כרך א', דף 189]

ד.

אָכן, מצאַני אלהי, בשעת חירום זו, בּקלקלתי, בּמעשה זמרה… אָכן, אין קהה־הנפש ומטוּמטם הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקבּ"ה: לשמחה מה זו עושה? בּני טובעים בּים ואַתּה אומר שירה?

לואי וישאָלני! אַך לשוא, לא ישאָלני אלהי…הוא שואל על מעשה ידיו, על המצריים, על הרודפים, כּשהם טובעים בּים, את הנרדפים אין הוּא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכּר לנו… לדידיה — אשב ואחרז את שירי לאור האש, ששולחים בּמושבותינוּ, ואטבל את העט בּדם אַחי השחוטים לעיני…לא יגיב הקבּ"ה על שוּם אָז ישיר משלנוּ, לא יקשה, לא יבוא בשאלה, לא אלהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בּני עמי: לשירה מה זו עושה? שבּני עמי אוהבים לשיר… בּחיי־שלוה וישיבה לבטח — לאו דווקא, בּחיי שלוה — יש יסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם, לא נסינו בחיי שלוה והשקט, ואוּלם למות מתּוך שיר אָנוּ אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המות, כּלומר, היות מובלים לגרדום ולשיר… גם בּשעה שאָנו מעמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל הרנה ואל התּפלה. הרגל זה כבר נעשה אצלנוּ טבע, אָנוּ שרים ועולים בּדם ואש ותמרות עשן. אָנו שרים ועולים מאָז ומעולם ועד ימי הבינים של שנת 1937…

לא ישאָלוּני, לא עמי ולא אלהי, על כּרכי שירי שאני מוציא לאור בּשעת צרה זו לישראל… אני עצמי לא ניחא לי, מאד לא ניחא לי — ובכל זאת… איני עוצר בּרוּחי — ואני שר! שר ואיני גונז את שירי, איני צופנם לעת אחרת, לעת יותר טובה אני מוציאם לאור, אַחרונים בּתוך ראשונים, בּליל אחד… אני הוּא החתול וגם הטבּח בּמשלו של אחד הממשלים, אני החתול על גבּי ספל השמנת וגם הטבּח המוכיחו על זה… אנחנוּ, היהוּדים, בּשעה שחרב מונחת על צוארנו, כשהסערה היותר גדולה מתחוללת על פני הים, כשאניתו מחשבה להשבר, יש שאנו נרדמים וחולמים בּירכתיה. יש אשר החיים והמות — הינו הך הם בּשבילנו, נשכב ונרדם ויעבור עלינו מה… אכן, יש אשר אָנוּ בורחים מפני הקב“ה, הדואג לרשעי נינוה ואומר להושיעם על ידינוּ דווקא, ע”י אלה, שנינוה זו עתידה להחריבם ולכלותם מן העולם… אָמנם יש אשר תּמאס עלינו מלאכת הקדש להושיע כּאלהים ואנו בורחים מזה כבני־אָדם. בּברחנו מתעודה זו — שוב אין לנוּ נפקא־מינה לאָן תּובלנה אותנו רגלינו — תרשישה או למעמקי ים? איך שיהיה — אַשרינוּ! גמול טוב לרשע — יש, אשר זה דומה כאילו אנו מחניפים לו…אשרי הבורח! עת לומר: תּחי נפשי עם פּלשתים ועת ל“תמות נפשי עמהם!” אלה ואלה דברי אלהים ואנשים חיים הם!

בּנוסנו סגלנו לנו כח מיוחד: בּכל מיצר ובכל מצוק אָנוּ יכולים גם לשיר וגם להרדם. אָנוּ שרים מלב מצוּלה בה הושלכנוּ.

ולא רק גדולים שבּנו הם ראיה לדבר, אַף אני, הצעיר בּאלפי יהוּדה, אם אני בא עתּה עם צרור שירי, לא יגדל חטאי… את חטאי עוד אני מזכּיר: אני נותן לפעמים שינה לעיני בגיהנם חיינו, ובשעה שאני ישן, יש… אודה על אמת זאת, אם כי תהי לפלא בעיני רבּים, בּשעה שאני עוצם את עיני, יש אשר אראה חלום טוב. מתּוך כך אני מחליף כח, מתנער וקם ושר…השירה הנה היא! המשך החלום הוא, אשר ראיתי, בּשעה שהיוּ עיני עצומות… הנה כי כן אַף אני מבני העדה אנכי, האחראים והערבים זה בעד זה, גורל אחד לכלנו, משום כך מוּתר לי, מוּתר לי להרדם, להקיץ לבהלה ולאימת־מות, לבטלן בּאחת — ולשיר, לשיר, לשיר… כלומר לחלום בהקיץ. לא שירים נתתּי בזה, אלא קטעי חלום בּחרוזים, הפלטתּים בּברחי… בּברחי מפני ההווי, הווי חיינוּ.

אני בורח, מיום שנפקחו עיני לראות — אני בורח, ועיני נפקחו — כאלו עיניו של אָדם הראשון, כּלומר בּעודני בגן־עדן, אַך טרם עוד אָכלתּי מעץ הדעת, בּעודני ילד… בּעודני בקרליץ, עירה בה נולדתּי, בּליטא. עוד לא למדתּי לעמוד הכן על רגלי נשאתיו ואברח מפני גוי, שהרים עלי קרדום לחצוב בּו.

מן היום ההוא אני בורח… זה עשרות בּשנים, שאני בורח, שאני אוטם את אזני מפני הרוחות הרעות המנשבות בּהן… אשריכם שלא עשיתי מכל זה מטעמים. שרתּי על העצים ועל האבנים ועל דברים של מה־בכך ואולם לא על כל אותם המוראות והזועות, שהיו מתרחשים לנגד עיני, שהיו בּאים עלי כחתף. היה בהם כדי להמם ולטמטם את חוּשי בי הערים והששים אלי גיל… שלא בהכרתי החרשתּי על כל זה ברוב שירי, כּדי שלא לדכא בי אתּ רוחי עוד יותר, רוב שירי היו מעין מנוסה, מעין בּקשת מפלט ואחיזה בקרנות מזבח. אַחרי כל מחי גרזן הייתי בוחן ובוחש בי מתּוך כּתיבת שיר סתם אם עודני חי, הייתי ממשש בּרמ"ח אברי אם עודם חלים ומרגישים, בּכל פּעם שנחתה בי אבן, קראתי: מישהוּ מאתּנוּ, אני או האבן, יצא בשן ועין, מישהוּ מאתּנו ניזוק, אם לא נוּפּצה גלגלתּי, ודאי שהאבן נשחקה כלה, וּמתּוך חשש זה הייתי בודק בו במוחי אם יהגה, בּצד לבי אם עוד יפעם בּי, גם אנסה צחוק, שמא שכחתּיו חלילה, וּמתּוך כך — ויצאו העגלים המרקדים האלה, אלה קטעי השיר! משל למה הדבר דומה? לאדם שהובא אל בּין המצרים ולא היה לו מוצא, רק אַחת משתי אלה: לשים קץ לחייו או לתת בּשיר קולו… ובחר בּשיר, בּחיים.

ה

אלה החיים הרי הם בּעצם ענין יהוּדי, שהוּא אוהב לענות בּהם, שאינם נמאסים עליו… הבו לו ליהודי חיים, חיים בּלי כחל ושרק — הוא אם יכבשם, אם ישתלט עליהם, יקבלו אצלו צבע, ישוה להם המון צבעיו הוא, יפליא לעשות כאותו עושה הנפלאות —

וַיְהִי כַאֲשֶר הִתְוַדְּעוּ אַחִים לְאַחִים

עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,

עַל שְׂפַת נְחָלִים וּנְהָרוֹת

וְתַחַת צִלְלֵי עֵצִים —

וַיְהִי כַאֲשֶׁר הִתְוַדְּעוּ הֲמוֹנִים לַהֲמוֹנִים,

שַיָּרוֹת לְשַיָּרוֹת,

יְהוּדִים מְשֻנִּים וְשׁוֹנִים,

יְהוּדִים מִכָּל הַמִּינִים,

מֵהֶם מוּקְיוֹנִים וְלֵצִים

וּמְאֹד מְאֹד רְצִינִים,

אֵלֶּה צוֹהֲלִים וְאֵלֶּה דִמְעוֹתָם נִגָּרוֹת

בֵּינֵיהֶם זְקוּפֵי קוֹמָה, בֵּינֵיהֶם שְׁחוֹחִים,

וְהָיָה אֶחָד בְּתוֹכָם

שֶׁלֹּא הִכִּירוּהוּ, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ,

שֶׁמֵּהוֹדוּ בָא וַחֲשָבוּהוּ לְהוֹדִי.

וַיִּקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּשְתַּחוּ,

וַיִּשָּׂא אֲלֵיהֶם מְשָׁלוֹ: אַחַי,

אֲנִי מֵהוֹדוּ אָנִי, מֵהוֹדוּ וְלֹא הוֹדִי,

אִם תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ“ד וּלְהוֹדִי יוּ”ד תוֹסִיפוּ —

הוּא יְהוּדִי יִהְיֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי הוֹדִי,

וְנִמְצָא: זֶה לֹא נֶהֱנֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי חָסֵר,

אַל תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ"ד!

אֲנִי נִפְלָאוֹת בָּהּ, בַּיוּד עָשִׂיתִי,

אֲנִי פַקִּיר הָיִיתִי בְכַּלְכֻּתָּה,

בָּלַעְתִי שָמָּה אֵשׁ וַהֲקֵאוֹתִי,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שָׁלַחְתִּי בַאֲוִיר הָעוֹלָם,

נָסַקְתִּי עָל אַחֲרֵיהֶם, נֶאֱחַזְתִּי בָם

וְנִשְׁאַרְתִּי תָלוּי עַל הַקּוּרִים.

בְּשַׁעֲרֵי בוֹמְבֵּי כָרַתִּי רֹאשִׁי מֵעָלָי,

הִטַּלְתִּיו מָרוֹם מֶנִּי,

חֲטַפְתִּיו בְּיָדַיִם שוּב,

שַׂמְתִּיו שׁוּב עַל כְּתֵפַי וְהָלָכְתִּי.

עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס, יָשַׁבְתִּי לִי עִם עָרֶב,

אֲנִי וְאִישׁ אֵין אִתִּי,

אֵלַי עִם פִּרְחֵי לוֹטוֹס הוֹפִיעָה הַנִּירְוַנָּה

וּמְחוֹקְקָהּ הַגָּדוֹל בּוּדְהָה —

הֵם אָמְרוּ לְיַשְׁנֵנִי:

שְׁכַב וִישַׁן, יְהוּדִי!

נִלְחַמְתִּי בָם, וּלְעֶזְרָה

בָּאָה לִי הַיּוּ"ד הַקְּטַנָּה.

הֵם בְאָלֶ"ף פָּתְחוּ — אָיִן!

וַאֲנִי בְיוּ"ד — יֵשׁ! יֵשׁ!

מָה אוֹעִיל אִם גַּם אֶעֱצֹם אֶת עֵינָי?

הֵן לִבִּי עֵר וְחַי וְנוֹקֵב אֶל כָּל תְּהוֹם.

וְהוּא הַהוֹדִי, נוֹרָא הוֹד, הוּא הוֹשִׁיט

יָד לַשֶּׁמֶשׁ; רְאֵה,

הֵן זֹאת הַשֶּׁמֶשׁ — אִתָּנוּ הִיא,

לְאַט, לְאַט דּוֹעֶכֶת,

הוֹלֶכֶת הִיא וְכָבָה,

נִמְשֶׁכֶת הִיא אַט אַט אֶל חֵיק נִירְוַנָּה.

הַלַּיְלָה רַד. הַשֶּׁמֶשׁ דֹּם צָלָלָה,

וּכְאִלּוּ צָלְלָה לָנֶצַח.

הַמַּלְכָּה, הִיא וּבֶן הַמֶּלֶךְ —

כְּאִלּוּ נָשְבוּ בָהּ, בָּהּ נָשְׁבוּ וְדָעָכָה.

הֵם עָמְדוּ עוֹד עַל יָדִי, עַל הַגַּנְגֶּס,

הֵם הָיוּ אִתִּי שָם וּכְמוֹ לֹא הָיוּ…

הָיִיתִי עֵר,

הוֹצֵאתִי נֵר מִתּוֹךְ תַּרְמִילִי, הִדְלַקְתִּיהוּ,

וּלְאוֹר הַנֵּר אֲנִי אֶת דַּרְכִּי עוֹשֶׂה הָלְאָה

בִּנְתִיב הַחַיִּים.

ו.

הלאה, בנתיב החיים! עד כאן עושה הנפלאות… ואולם אנכי, אם כי רגיל אני במעשי להטים כמוהו, שכמה פעמים בלעתי אש ולא כלום, הראיתי פנים כאלו לא נכויתי. כמה פעמים תליתי אף אני את עצמי בקורי עכּביש וכו'… כמוני כמוהו! אך מאמין כמוהו אינני, הוא מאמין באלהים ובאדם, ומלבד זה גם באנגליה המציעה לנו מלכות ישראל בגבולות בין צרעה ואשתאול… אני מה? האומר הן או לאו? ובדרך השיר דווקא, ועל תריסר גליונות דפוס, פּואימה! ואולי בהתעטף עלי נפשי, בּרוב כלימתי, אעשה עוד פעם את אשר עשיתי לא אחת, אסיר את ראשי מעלי, שיהודי אנכי, מבני הפקירים, המתנקשים בנפשם הם, ולא אחד מבני דן, שבצר להם דבקו באל זר, בפסל, ובין לילה אחד מלקו ראשי שבט צידוני… אני יהודי אני, יושב ירושלים, בצר לי אסיר את ראשי מעלי, אך אל נא יסירוהו אחרים מעלי, אל נא יקצצו בירושלים, ראש שמחתי אל נא תכרת מעלי, לא על ידי ארי ולא על ידי פיל —

אבוי, בימינו עלה פיל… בימינו, בימינו עלה פיל ועצתו אשר יעץ עלינו מצאתני בפיינינים… בצר לי — לא ישבתי לארץ ולא נשאתי קינה, בצר לי קללתי את מי שהוא באלהיו, קללתי סתם ואעלה על הסוקוליצה, גבעה נשאה בחיק שצבניצה —

לְרַגְלֵי הַהַר הַגָּבֹהַּ

עָמַדְתִּי וְהִבַּטְתִּי מָעַל:

רָנוּ לִי רֹן מַעְיְנוֹת פְּלָאָיו,

קָסְמוּ לִי שְׁבִילָיו כַזָּהָב —

וָאֶשְׁמַע וָאֶפָּת וָאַעַל…

עוֹד אֲנִי עוֹלֶה הָהָרָה —

וְלִבִּי הוּא הֵחֵל נוֹקְפֵנִי,

וּכְאִלּוּ לִי אָבְדָה אֲבֵדָה,

נֻתַּקְתִּי — מִבְּלִי אֲשֶר אֵדָע,

מֵחֵיק עוֹלָם אֶחָד אֶל שֵׁנִי.

עוֹד טֶרֶם הִגַּעְתִּי לַמָּרוֹם,

מְרוֹם קִצּוֹ מְעֻלַּף עֲנָנִים —

וְאָנֹכִי כִמְעַט שֶׁשָּׁכַחְתִּי

הָאָרֶץ שֶבָּהּ הִתְהַלַּכְתִּי,

חָיִיתִי בָהּ רַבּוֹת בַּשָּׁנִים.

כְּכָל אֲשֶׁר אֵרוֹם כֵּן אֵקַל

קַלּוֹתִי כָרוּחַ, זַכּוֹתִי,

רָזָה וְנֶחְבָּא בִי בְשָׂרִי,

נִנְעַר מֵעָלַי עֲפָרִי,

עוֹד מְעַט תִּתְפַּזֵּרְנָה עַצְמוֹתָי.

וַיְּהִי בִדְרֹךְ רַגְלִי עַל שִׂיאוֹ —

וַאֲחָזַתְנִי שָם צִנָּה

לְמַרְאֵה הַתְּהוֹם רוֹבְצָה תָחַת —

כְּלוּם אֲנִי וְהַתְּהוֹם אָנוּ אַחַת?

כֹּה אַבִּיט וְלֹא אַאֲמִינָה.

כמה זה משונה ולא מובן רבותי, האף אין זאת? אחרי מהלומה בקדקד מטפס לוֹ בן־אדם על אחד ההרים, שדבר אין לה עם גבעות ירושלים השדודה, והוא מחבר שם שיר שאין לו שום שיכות וסמיכות הפרשה עם איכה ועם טענות איוב… אני אמנם לא עליתי על ההר, אלא לנסות את רגלי אמרתּי אם תוכלנה לכת והעפל מעט למעלה, גם שירי הקטן הזה, אף הוא לא בא רק להזיז קצת את מוח עצמותי ולהשביח בו המית לב נעכר ולא עלה בידי… עלבוני בעינו עומד! מי יתן ולא יכריעני. הן לזאת יצפו אויבינו בנפש, מגמתם היא — להכריענו.

הנה, כמעט, בּצד כל שיר שבשלשת הספרים יעגם דבר־מה בלתי נראה לעין, שונה ממנו ברוח ובתוכן, ואתם לא ידעתם.

ואולי ידעתם… וגילוי סוד זה אולי למותר הוא, ידעתם אותו לא פחות מן המשורר הותיק שכתב שיר מלא מרורות, מגלת קינים והנה והי אחרי שחיטה ביהודים, וכשנתגלגלה בינינו השיחה, אמר לי בהמשך דבריו: ידעתי, אחי, שמכאוביך אתה, אחרי מאורע הדמים, לא היו פחות אנושים מאלה שלי…

לא חכה עד שאנענע לו בראשי, אלא הוא עצמו נענע לי בראשו הוא — ידעתי ידעתי… אם כי קראתי את שיר האהבה שלך הקטן אשר כתבת יום או יומים לאחר כך… האמין לי.

אמנם, שונים הם הכואבים, זה בוכה וזה, אוי לו, יש אשר הוא צוחק במכאוביו. אין לדון אותו לכף חובה. אדם הגון מן הצד לא יהיה כמרגל לגבי צוחקים, בשעה שנפשם עליהם מתעטפת, ולא יעמוד בּהקפּדה: על מה שר הפיטן בּשנת 1905 ובשנת 1907 ובשנת 1937? הא לא בהא תליא ואין הכרוניקה של יום ידוע הולכת בּד בּבד עם תּוכן השיר של אותוֹ יום ואינה מכריעה… יעמוד־נא, מי שעמד טעמו בו, על השיר עצמו, שהשיר לנו הוא, והנושא לאלהים. אלהים הוא היודע באיזה אורח פלא, אנו גמולי מפּוגרומים ועתּיקי מחרמות, יהבהבו בנו כל הני “השטויות” שבין אדם לחיים.

כּך, גם על הדברים הללו בהקדמתי, הייתי יכול לוותר, לא להביאם בכאן, ואם אמרתּים — לא אמרתּים אלא להניח את דעתי אני, בשום אופן לא הבאתים בתור התנצלות לפני מי שהוא, חס וחלילה… איני מתנצל, אין לי בפני מי ועל מה להתנצל… לא חבתי, לא נתחייבתי לשום איש, לא הבטחתי שום דבר לשום בן־אדם, לא חתמתי על שום שטר… דבר אין לי עם הני אינשי שדרכם וכוונתם לכתחילה לבוא בטענות: הלמאי? הלמאי לא קרעת בדש בגדך? הלמאי לא הרימות קולך, לא צוחת, לא צרחת ככרוכיה על דא ועל הא?…כּבר עצרני בר־נש זר לי לגמרי ברחובה של עיר והוכיחני על פני, על שאני ממעט בּעת האחרונה לכתוב עברית… — אתּה מקמץ בּעברית ולעומת זאת אַתּה מפרסם מזמן לזמן דברי יצירה ב“אידיש”! —

לכתּחילה נבוכותי, שרציתי להזכר בו, היכן ראיתי פרצוף זה? והוא בשטף דבריו מודה לי שלא ראם כלל, את דברי באידיש, מפי השמוּעה רק… זה שנים שאינו רגיל בקריאה, לא עברית ואין צריך לומר — אידיש… לא הוא ולא בניו, הוא — משום שאינו הולך בּטל… ובניו — אלה הנשואים ואלה העומדים להנשא — עברית מנין להם? לא למדוה, לצערו, בּאבם, ועל מה שאין כמובן להצטער, גם אידיש… אלא שאין זה מעניננוּ. בתור… בּתור יהודי וגם קצת ציוני, כּלומר לא ציוני בפירוש, אם כי אלה מקרן היסוד, הוציאו פעם אַחת ממנו אַפּוֹתיקא יפה… — ובכן, מכּיון שאנה המקרה לידי ונתקלתּי בך, אני עוצרך ונוזף בּך, שבּתור סופר אינך עומד בּרשותך אתה, שלנוּ אתּה! ואני ועוד כּמוני, רשאים אנחנוּ להוכיחך על פניך ולומר לך שאין לך רשות להתבּזבּז ולהתבזות! —

כּל זה אָמר לי באידיש עסיסית ושוטפת ועל רגל אַחת כּמעט, שאָץ לו דרכו כנראה, לא היתה לו כנראה שום אפשרות להקדיש זמן יותר לתועלת ולטובת הכלל… לאַחר שהתאוששתּי, שפשפתּי ידי זו בזו, ואולם אותו בר־נש, הוא כבר היה ממני והלאָה…

ז.

אל ספרי שירי, בּעיקר בספר הראשון, “ברוחות הבּקר”, הוכנסו אחדים, אם לא משירי הילדים ממש, אולם מאלה המתאימים גם לרוח בּני נעורים, כּגון: חלום, יונה, עם שמש, אמי — וכדומה. לעומת זאת נפקדו מקומם של כּמה משירי לגדולים שראוּ אור בּהוצאה הקודמת. את שירי “השמש צולל תּוך להבות” על פי “די זוּן פאַרגייט אין פלאַמען”, השגוּר בפי העם, נתתּי בשני נוסחאותיו, הראשון בצורתו החפשית, מלפני שלשים שנה, והשני דומה במשקלו למקורו, כפי שהוא מושר בּפי כל.

חלק הגון משירי הישנים, שקבעתים בספרי אלה, מצאתי לנחוץ לשנות קצת, יש שהוספתּי לאחדים מהם כמה שורות ומאחדים גרעתּי שורותים ויותר, על פי רוב לפי כתב־היד והלך הנפש שנשתּמרו אתּי מאז.

היו בידי איזה מציוריו של חנוֹך בּארצינסקי, והם קרובים בּתכנם וברוחם לשירי, לאחדים מהם נתכוון לכתּחלה ונתתים, בּרשות הצייר בּצד השירים הנ"ל. עשרת שירי אלה כאילו כל אחד מהם נדפס בּו בספר פעמים, בּשינוּי צורה ובכלי מבטא אַחר, אלה כתובים בּעט ואלה בחרט, ולא באו אלא להשלים זה את זה.

הארכתּי, כּן, הארכתּי הפעם שלא לפי טבעי ולא כפי הרגלי… כל זה מתּוך מעט חדוה, שרווח לי קצת, הוקל לי… השלכתּי מעלי עוֹל כבד, עול שירי… דומה אני לזה שהשיא בת, בּתולה לא מנוולת כלל ולא מיותרת במשפחה, להפך, בּחורה צוהלת, מלאה גיל, כּנף־רעננים נעלסה שבּבית, ואולם בּת היא שהגיעה לפרקה ואַחת דתה — להשיאה!

הארכתּי הפעם, מתּוך שמחה הארכתּי, ומתּוך הכרת אשמה קצת… מתּוך שמינית שבשמינית ממוסר כליות… כּי הנה השלכתּי מעלי עול שירי והעמסתּיו על אחרים… הנני בבחינת מי שגאַל את עצמו והביא בעול את אחיו.

שיר — הרי זה עול, עול קשה ביותר ולפעמים גם מעיק. לכתּחילה יהמה בנפשנו, ינהם בּתוך תּוכנו, ישאַג, יחרוג ממסגרותיו, יחפּוץ צאת כילד מרחם אם. ובצאתו, למזל־טוב, לאויר העולם, נכּיר בּצער גידולו, גם יחנן קולו, ייבּב זה השיר, כּבעל חיים ממש, עד שטפחנוהוּ, רבינוּהוּ, הבאנוהוּ לבין אנשים ע"י עתּון יומי, מעל דפּי שבוּעון וירחון ולא ניחא לו עוד, גם לנו לא ניחא; עד היכן יהא שוכב למעצבה בערמת עלים בּלים, בּין ערב־רב שמות ודברים, שכבר עבר זמנם ובטל ענינם… כלום זה יעודו של שיר? אם לכך נוצר?

אהה, מי זה נגרר לצלענו? מי מיבּב כה באָזננו עלי דרך? זה השיר, שירנו מאָז, לא יתּן דמי לנו… אנחנו כמעט ששכחנוהו, בזמנו אמנם נהם בּקרבנו, הרגיזנו במעמקינו, ואולם לאחר שגחוּ כצפרים עפות מקרבנו, טבולי דם לבנו ואבדו תחת שמי התּכלת — כּמעט ששכחנום… אך “התשכח אשה עוּלה”? הנה ירדוּ עלינוּ שירינו מאז ומיבבים נוגות בּאָזננוּ — ואין אָנו יודעים: נהמת שיר מבפנים ויבּבתו מלבר, מלפני כמה שנים — מה עדיפה?

דברי שירה קטנים של אדם, ששרם לכאורה לצורך עצמו, אם יצרם מתּוך חבלי לידה, אם נקנו ביסורים, הרי הם כדברי בשורה בשביל העולם כלו. לא רק הנביא והמוכיח בּשער בית אלהיו לא הסתּפקוּ בזה שהגו, הרו וילדו, גם לא בזה שהשמיעום באזני בני דורם בּרחוֹבות עיר, אלא גררו אחריהם אל כל אשר הלכו, את תּופשי העט המהירים, כּל אחד את בּרוך בּן נריה שלו, שיכתבם על הגליון, שיחקקם בּעץ ובאבן, שישימם בּספר, כדי שתּצלינה אזניהם, כדי שיפעמוּ לבבותם של הדורות הבאים. אַף שירתנו אנו, שירת בּני חלוף פשוטים כמשמעם, היוצאת מן הלב, אינה מסתּפקת בחיי שעה… לא ינוחו, לא ישקטו — לא השר ולא השיר עד שהם נכנסים לספר, מקום שם הם מוצאים את תקונם.

אל נא ירע לבּו של מי שהוא לדברי בן־זמנו על המשל הזה, שלא לשיריו דווקא נתכוון, כי אם לשירה בכלל, לכל שירה שהיא. ממה־נפשך, אם יש בּהם בּשירי בן־זמנכם בּרכה ונשארו לדורות, ואם אין — ומצאוּ השירים, שירי־תמותה מנוחתם כבוד בּספר, והיו ככל האדם ההולך סוף סוף לעולמו ומצבת אבן תּוקם לו, בּאשר הוא אדם.

מה נרחמכם, שירים ישנים נושנים!

הרי כך, אָנוּ, מדברים אליהם טובוֹת ולבנו בל עמנו…כי אליבא דאמת, מה לנו ולשירינוּ מאָז?

מַה שִּׁירִים שֶׁהוּשָׁרוּ?

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִתְּמוֹל שִלְשוֹם?

לא נכחש: בּיחסנוּ אל שירינוּ שראו אור, יש יותר מן החובה מאשר מן האהבה… מחובתנוּ היא שאנוּ קובעים את שירינוּ מאָז בּמקום כבוד, בּמדור מיוחד, בּספר. שם ימצאו תקונם… או שיחדשו שם נעוריהם או שיחנטו בו כמלכי מצרים… העיקר — לא ייבּבוּ עוד בּמבוא אזננוּ, נטלו טענותיהם, וכאילו חדלוּ להיות כלם שלנוּ; משבּאו בספר נעשו ירושתם ומנת־חלקם של רבּים, רבּים נושאים בּעוּלם, בּעוֹל השירים.