כרך א - רוחות בוקר

מאת

יצחק קצנלסון

---

רוחות בוקר

מאת

יצחק קצנלסון

רוחות בוקר

מאת

יצחק קצנלסון

---

דף ראשון (למהדורה משנת תר"ע)

מאת

יצחק קצנלסון

לא מחכמה אני עושה באספי את כל שירי, ולא חלק מהם, לקובץ אחד. על חטאי זה אני מודה. ואוּלם, ספר שירַי זה — לא את כּולוֹ נתתי לקוראי, כי גם לי יהיה! בּשביל הקורא הייתי עושה הכל בחכמה, אבל בּשבילי — איני צריך ואיני רוצה. ספר שירים זה גם לי הוא, לי לעצמי, ובדברים הנוגעים לי אני אוהב לעשות לפעמים שלא מחכמה.

כשמסרתי את שירַי למול"י, הייתי רוצה לומר לוֹ, שאת האכסמפלר היותר נבחר וטוב, כרוך בכריכה יפה עד מאד, יתן לי… מובטחני שכך יהיה. כי את המקוֹם היותר בטוח אֲפַנה לוֹ בארוֹן הספרים שׁלי, יהא מונח אצלי ביחד עם השיר הגדול והגרוע עד מאד, שכתבתי על דבר “דרייפוס ואסתרהזי” בשנת השתים עשרה לימי חיי, כמדומה.

הוֹי שֹׁמּוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה

אֲשֶׁר שָׁם רָחוֹק בְּצָרְפַת הַמְּדִינָה —

כך מתחיל הוא שירי הגדול על דבר דרייפוס ואסתרהזי, המונח אצלי במקום בּטוח בארוֹן ספרי עם עוד הרבּה שירים בני־זמנו. יודע אני, שקוראי לא יצטער, שהחלותי רק משנת תר"ס, ובזכות זה ימחול לי על התחלה משוּנה זו, ועל שהכנסתי לתוכו קמעא גם מחטאות נעורי.

אוהב אנכי את חטאות נעורי אעפ"י שהייתי חיב מלקות בשבילן.

הוי, שֹׁמוּ שָׁמַיִם עַל הַשַּׁעֲרוּרִיָּה —

לוּ היה הספר כלו שלו, חי נפשי, שגם את זה הייתי תוחב לבין דַפָּיו.

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים —

מַה לָּכֶם, דִּמְדּוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף תּוֹר עֲלוּמַי.

דִּמְדּוּם אַחֲרוֹן בְּעֵינַי נִנְעַץ —

וְעֵינִי הָיְתָה מָיִם;

עַתָּה נֶאֱבָק הוּא עִם צְלָלִים,

צִלְלֵי בֵין־עַרְבָּיִם.

אֲנִי לְלִבִּי, וְלִבִּי, הוּא —

לְצִלְלֵי רְגָשׁוֹת;

כָּכָה בוֹדֵד מְצָאוּנִי

זָהֳרֵי בֵין הַשְּׁמָשׁוֹת.

אִלְּמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

וְעוֹנְדִים לוֹ עֲטָרָה —

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים, רַבִּים,

עָבַרְתִּי בָעֲיָרָה.

רַק יוֹם אֶחָד שָׁם הָיִיתִי

עֲיָרָה הַנִּדַּחַת;

מַה קְּטַנָּה עִיר וְחַי זִכְרוֹנָהּ?

מַה נַּעֲרָה וְלֹא נִשְׁכַּחַת?

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ שָׁמָּה בָאתִי

וְעִם בּוֹאָהּ עֲזַבְתִּיהָ —

אִלְּמִים יוֹרְדִים עֲלֵי רֹאשִׁי

זָהֳרֵי הַשְּׁקִיעָה.

דּוּמָם נִתְלִים עַל צַוָּארִי —

מַה לָּכֶם, דִּמְדוּמַי?

כָּכָה מַהֵר עוֹבְרִים יָמַי,

חוֹלֵף, תּוֹר עֲלוּמַי.

לא־לא! לא מזקנה הורדתי את ראשי על חזי. רק עשר שנים עברו משנת תר"ס ועדין לא זקנתי עד כדי שתתקפני שנה קלה בּשעה של בין השמשות. לא נרדמתי על שירַי, אלא שכבד עלי ראשי קצת מזהרי השקיעה, שנחו עליו וממה שנסכו עלי שירַי אלה של עשר שנים, כשהם מונחים לפני עכשיו קבוצים וסדורים.

כּכה בוֹדד מצאוני היום זהרי בין השמשות וצללי זכרונותי… צללי הזכרונות הללו מאַין המה? מאין המה בּאים אלי עכשיו? לא רגשות ורחשים, כי אם המון הזיות קלות סביב שתו עלי. רוצה אני לתפס אותם ושלא להרפות, לא להרפות מהם, אלא שככה קלים הן ובלתי נתפסים. בּשכבר הימים היו כל אלה מעשים וחיים של ממש. — עכשו, הנה הם צללי הזכרונות! מרפרפים ואינם נתפסים… רק דבר אחד ברור לי בשעה זו שלא יום ולא לילה: הרי המה עוברים, עוברים עלומי ככה מהר! ולכן כּכה מרפרפת היא השירה הקטועה, החדשה הלזו שבידי, לוחשת, לוחשת ואינה יכולה לגמור… זה ימים אחדים שדמדומי הערב מוֹצאים אותי בודד באהלי, נתלים עלי ואינם אומרים לי כלום. הם חדלו לדובב אלי. לעמת זה נפתח מקור דברי המעטים אני, והרי אני לוחש ולוחש עליהם: מה לכם, מה לכם, דמדוּמַי?

זהו אמנם סימן לא טוב, כּי הנה רך לבּי ביותר בימים האחרונים, יותר מדי נעשה צַר לי בשעה זו של בין השמשות —, אכן לידי דמעה עדין לא הגיע הדבר, אלא שבדברי המעטים איני יכול לעצור עוד — הוי, מה לכם, מה לכם דמדומי?

כּבד עלי ראשי קצת. כי הנה זהרורי בין השמשות הולכים וכבים על ראשי, הולכים וננערים מֵאָהֳלִי, אחד, אחד. ואִתָּם גם צללי הזכרונות עולים מעלי, זה אחר זה… מה טוב שנשארים אתי בכאן שירַי, שירַי כּמו שהם, שירי משנת תר"ס…דבר מה אָצלו להם דמדומי החמה ועצבתם בּערב הזה, דבר־מה אני מוצא בם, בּשבילי, גם לאחר שקיעה.

— מי בא אלי, מי זה בה אלי?

אנכי קמתי, כי דפקו בדלת אהלי, וכשפתחתי — והנה קטנתי זו, שאני מטיל עמה בגנים וביערות, ואשר אנכי אוהב כּכה, נכנסה ונשארה בתוך אפלוליתו של חדרי תמהה קצת.

— כּלום לא הכרתּ את ידי על דלת חדרך?

לא עניתי לה לנערה זו, אלא שלקחתי את ידה הקטנה בתוֹך שלי ולא עניתי לה כלום.

— בכית, בּכית! — הוסיפה הנערה בקול רפה והסתכּלה יפה יפה בפני.

— לידי דמעה עדין לא הגיע הדבר! — שחקתי לה ליפתי הקטנה הזאת והלך־נפשי לא היה לי עוד.

הקדמה

א

צפרא טבא! אני בא שוב עם ספר שירי… אַך זה לפני עשרים ושבע שנה הגשתי והקטרתי לקרובים ולרחוקים את הבושם הזה, את שירי, את דמדומי, בּלִיל אורות וצללים, שהטלתּי בצדי דרכים. ועתה אחרי הפסקה פורתא של כ“ז שנה ולא יותר, מזל־טוב! שוב אותו בר־נש עם הקאטארינק”ע…

לסוב כה בעצם, בסמטת יהודים, עם תבת־זמרה אחת לכ“ז שנה — אין בּזה משום שכיחות יתרה. בּמשך כ”ז שנה כמעט שנשכחים מן הלב ולא כל שכּן מן הפּה… ואם נזכּרים בך, כּאילו נזכּרים בּמשהו רחוק ובמישהו שנטשטשה צורתו… אַה… אותו “אָרחי־פרחי”, עם תבת־הזמרה מלפני כ"ז שנה! עוד הוא חי!… וזו תבתו — יניענה עוד, לא נחרה? פּלאי־פלאים!

כה יניענה, הסב כה והניע:

"הוֹי, אִמִּי, לָמָּה יְלִדְתִּנִי,

לָמָּה יְצַרְתָּנִי, אֵל?"

זוהי! זאת התבה! אך דא עקא, שאין הקוף עובר לפני התבה, אין תּוּכי אסור אליה בשלשלת ותריסר עכברונים לבנונים אינם רצים, רצוֹא ושוב על מכסה התבה…

לפני כ"ז שנה, טרם עוד הוכרזה המלחמה, טרם עוד קֹרא לטבח הגדול לא היה צורך בו בקוף, גם לא בתוּכי ובכל אותה קוּפת השרצים… הפעם היה הדבר כדאי… קוף ותוּכי וכל השאָר, אם נלוים בעתים אלה לתבת־זמרה — הרי הם קומפּלט שלם, ראשית קרקס או חבר של בּרית לאומים.

קומפּלט אין לי…רק תבת־זמרה בלבד. הרמוֹניקה מתמתחת בּקרן־זוית, מתכוֶצת כּמו מאליה, באפס יד. היא משתָּרבבת עד היום מתוך הרחבה וחדוָה, נכנסת מתוך יסורים אל קרבה ונחבֵּאת בענוייה הקשים אל הכּלים, ובשעת מעשה היא מנהמת, משמיעה קול, היא מזמרת.

היא מזמרת ומהגה כיונה מתוך מעי דגה בלב ים סוער, כּל משבָּריו וגליו עליה עוברות, והיא, תבת־הזמרה בשֶׁלָהּ, היא מזמרת… מלחמת העולם עברה עליה, מלחמה שערבבה עליה את התחוּמים ואת התקופות. גלגל הזמן חזר לעיניה אחורנית וימי־בינים, ימי חרפּה וקללה שָבו אלינו, שבו לעכוֹר את עמק הבכא, ימי בינים בּיתר חשך וביתר אפלה, רצידיב איום ונורא. מה שגרוע בּיותר — הרי זאת האמונה, שהיתה חיה בלב בּן ימי הבּינים של אז והנעדרת עתה, ימי בּינים ואין אמונה… דור מבּול — ונוח, איש תמים בּדורותיו אין…דור מבול — ומבול שוטף, סוחף את חלאת המין האנושי, אין…

היה, היה מבּול, גם קץ כל רוח היה, אך קץ כּל בּשר לא היה. אין מחסור בבשר…

אָנֹכִי רְאִיתִים, רְאִיתִים בְּצֵאתָם לַשָּׂדֶה חוֹצֵץ —

קַלִּים וְעַזִּים הָלְכוּ וּבַרְזֶל חַרְבוֹתָם נוֹצֵץ.

הֵם הָלְכוּ בַסָּךְ, בַּסָּךְ וּגְדוּדִים, גְּדוּדִים,

מֻשְׂלָמִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים וְנוֹצְרִים וִיהוּדִים.

כָּל בָּחוּר וָטוֹב, כָּל גִּבּוֹר בְּעַמָּיו הָלָךְ —

נִשְׁאַר הַמְּצוֹרָע וְהַזָּב וַאֲשֶׁר אָבַד עָלָיו כָּלַח.

חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטָן, בַּעַל הַמּוּם הוּא רַק נוֹתָר,

מוּגֵי הַלֵּב וַאֲשֶׁר עָמְדָה עָרְמָתָם לָהֶם וְלֹא יוֹתֵר —

וכו‘, [כוחות בקר כ’ א' 59]

אנחנו גם אנו רקדנו בחתונה זרה זו. הוזמנו אליה שלא ברצוננו עם שאר אזרחי הארץ, יצאנו יחד אתם בּמחול המות, סובבנו במערבולת ההרג ושטף הדם, חצינו בה עד צואר, נלחמנו מלחמות שונאים ומעלילים, נלחמנו חנם, וחנם מתנו ועוד בּקשו עלינו תואנות, שמו בנו עלילות דברים, העידו בנו עדות שקר, הורגנו על קידוש השם בּאלפינו וברבבותינו, שמו עלינו דמי מלחמה בשלום — ואת חטאי, את חטאי אני מזכיר בּימי פטלורה ימ"ש, בּימי בלכוביץ וכל כת דיליה נעה, סבבה יד תבת הזמרה, הנעימה בתמימותה שיר…

יָדַעְתִּי, לֹא תִשְׁמְעוּ שִׁיר,

זוּ אָזְנְכֶם קְטַנָּה, אֲטוּמָה

כְּאֹזֶן הַכַּד וְהַסִּיר,

שֶׁאֵינָהּ שׁוֹמַעַת מְאוּמָה.

שְׁמַעְתֶּם בְּהַכּוֹת הַתֹּף,

וַאֲנִי לָכֶם שִׁיר אֲשֶׁר נָדַם;

אֲנִי הָאוֹמֶרֶת: אֱהֹב,

אֲנִי שִיר הָאָדָם לָאָדָם.

שְׁכַחְתֶּם הָאָדָם הַמָּךְ,

אֲהַבְתֶּם אֶת כְּרוּבֵי הַכָּתֶם;

אַךְ שֶׁמֶשׁ הַשְּׁחָקִים, הִיא תַךְ

עֵינֵיכֶם אֲלֵיהֶם נְשָׂאתֶם.

אִם אָזְנְכֶם תַּסְכִּית לַגַּיְא,

מֶבַּטְכֶם לָאָרֶץ אִם נָפָל —

וּרְאִיתֶם הָאָדָם הַחַי,

וּשְׁמַעְתֶּם גַּם שִירוֹ בַשָּׁפֶל.

בּימי החירום שלאחר המלחמה, בּהאסף טובי־עם ומיטיביו, בּשבתם מתוך הפשלת תּבלוּלים שבעינים למעלה על הדוכן ודבּרם גבוהה־גבוהה על שלום רב, על שלום בּני־אדם על אדמות, עד שמרוב דאגה לשלומם לא יראום, ואם גדול עוד מספרם גם לאחר השחיטה… מרוב עצים לא יראו את היער…לא יראו את האדם, ועל אחת כמה וכמה את האדם מישראל. בּימי החירום ההם נתּן לנו ע“י עמים ולשונות שבעים, בּהסכמתם הם ובהשגחת שלטון אלביונים, לא היה כמוהו לערמה ולהבטחות שוא, בּית לאומי בארץ אבות, נתּן לנו לשחוק וללעג ולחרחוּר ריב…מחקים הם, שוחרי הבּיבליאה הללו, את הקבּ”ה. את אשר עשה הקבּ"ה למשה הם עושים עם עם משה: זאת הארץ, ארץ אבותיכם, הראינוכם ושמה לא תבואו…

הלב כמה הוא נואל, שהנהו מתחמץ, האגרוף מורם וצונח אין אונים למטה ותבת הזמרה היא בשלה…

בּ.

היא בשלה ועל פי דרכה ולפי הרגלה — היא מזמרת, בהברה “אשכנזית”. לעיניה שנתה הלשון העברית את טעמיה, פשטה צוּרה ונשמה ולבשה — עדיין לא לבשה! היא מרחפת עדין על פני חולות הפּלשה של ים השירה מלרעית וערטילאית, והודות לזה ראינוה כמו שהיא, והיא ספק זכר וספק נקבה, אנדרוגינוס, רחמנא ליצלן.

תינוקות של בּית רבּן בּארץ־ישראל, המצפצפים והמהגים ספרדית, הם אולי יושיעו! אולי יחיוה תינוקות בהבל פיהם… התינוק ארץ־הישראלי ודבּריה הנערצים, שלא שמעתי עוד בּשוּם מקום דיבור וחיתוך של דיבור יפים כאלה שלהם, רק הם ורק בּנוגע לדברים שבע"פ יאשרוה, לעת עתה… ועד אשר תבוא התשועה מי יתן ולא יהיו נכוין וניזוקין בגחלת הספרדית גם שליחי השירה העברית בּארץ, מי יתן ויושעו גם הם!

לכתחלה לגלגתי להם, לליבושיצקאים, לאלה הסנוניוֹת הראשונות, שהפּכו בין לילה נוצתן, לגלגתי להם מתּוך שימת לב מועטה ביותר, לא הייתי חושש לסכנה הקרובה הנשקפת לשירה העברית מנסיונותיהם של שנים שלשה מאתנו, שהצטינו רק בּחדש זה, בטהרת הספרדית. עשיתי אתם חסד, (החסד שאינם עושים אתי…) וקראתי את שיריהם בּהברתם וּבנגינתם הם, החדישה. אודה, להנאתי אני נעניתי להם, כדי להוציא יקר מזולל.

אַך עתה אראה עד כמה נתעיתי בשוא שלא להאמין “במהפכה” משונה זו… ועתה? אינני אוסר מלחמה, חלילה, לא אני ולא חברי המעטים אתי, תפלת שוא היא, משם איחור זמן…

עם אליעזר בּן־יהוּדה בשעתו לו נסינו דבר! לו התחכּמנו לו אז ולא נוספה גם ההברה על צרוֹתינו! עם בּן־יהוּדה זה, שהקיץ בּבקר לא עבות אחד, כנהוג בּירושלים, וחמד לו לצון עם חמדה זוגתו, פצה את פיו ודבּר אליה עברית, בּהברה הספרדית דווקא, כלומר, בשפה שהיתה, כפי שיגונב אלינו, זרה לה אז. לו ידעה הגברת בּן־יהודה עברית והתקוממה לשגעון זה בלי כל ספק. אי־ידיעתה עברית היתה בעוכרינו, שהיתה דומה אז לקטנה שנולדה, שהיתה בחזקת תינוקת, שזה עתה היא מתחילה לפצות פה ולא איכפת לה ההברה… והתינוק — מכיון שהתחיל לא נוכל לו! הוּא בתומתו ובאמונתו יחזק. הלואי ויחזק לשיר־שיריו החדש בּלי אותן הקפנדריות של אלה אשר התחילו והרגילוּ עצמם לטעמי לשון אחרים, ואני — כאשר עבדתי — עבדתי…

אודה, לא עלה כלל על לבּי לנגוע בנגע ההברה שהוכינו בה ר"ל, שבּללה וּבלבלה את שפתנו… זאת ההברה — אם לא רוח היא? לא בלשון גרידא כּי אם בּאדם החי בה. קשה לו לאדם להפך את עורו, את רוחו — על אחת כמה וכמה.

פיטן אידישאי אחד, שאינו יודע עברית, מכר ותיק ודורש, לכאורה, טובתי, שאזנבו גנבה שמץ על דבר הוצאת שירי, פגשני ברחובה של עיר, תחב זרועו אל מתּחת לבית שחיי, הלך אתי שעה קלה שלוב זרוע ויעצני, שלא להוציא את שירי בהברתם הישנה, כי אם לשבת על הדוכן, על כרכי שירי, להעבירם תחת שבטי ולשנותם מהחל ועד כלה, לפי ההברה המקובלת בּארץ ישראל!

האיש ההוא, כפי שהודעתי לעיל, הריהוּ כותב שירים, פיוטים ופסוּקי דזמרה בכל מיני צורות ונוסחאות, בעלי משקל וקצב!

לא עשיתי את הדבר הרע הזה… אמנם, רע היה הדבר בעיני ובאזני ובכל־בי…

הַמִּשְׁקָל! הוּא! לֹא גִיל, לֹא כְאֵב…

וְאִם לְפִי הַמִּשְׁקָל

מְיֻתָּר בּוֹ בַשִּׁיר — הַלֵּב,

וּמְחָקיּהוּ חִישׁ־קַל…

צְלִיל נֶפֶשׁ — הוּא שֶׁיִּיקַר לִי,

לֹא טַעֲמֵי נְגִינָה;

הַנְּגִינָה אֵינָהּ עִקָּר לִי —

לִי עִקָּר הַמַּנְגִּינָה.

הקורא התמים בּיותר לא יהיה כל־כך תמים כאותו הפיטן בּעל התחבולות. הקורא התּמים ביותר יבין, ששיריו של בּן־אדם הרי הם ילדי “רוחו”, שבאו אמנם מתוך חבלי־לידה קשים ונאמנים, יבין, שגם אַחרי שנולדו אפשר לטפל בּהם מתּוך אותו כח של יצירה, אפשר לפחת בּהם רוּח עוד, רוח משנה, אפשר לשפרם, להוסיף להם לוית חן, את זאת נוכל, אַך בּשום אופן לא נוכל לשנות את רוחם ואת טעמיהם בּם…

לכאורה, אין בּה בהברה הספרדית, שהשליטוה משוררים שבארץ על השירה העברית, משום שינוי רוח… דומה, שההברה אינה אלא לבוּשו של השיר, צורתו בלבד, החלק שמלבר… כך נראה לנו לכתחלה, ואולם באמת אין הדבר כך! הברת השיר לא צורתו היא החיצונית, לא לבושו. אין לשיר לבוש, לא כסות ושום דבר שהוא מלבר, מחוצה לו… השיר הוא כלו פנים, קרב הוא, לב…

הרי כך, ההברה — אבר מן החי היא, וכדאי להזהר בּה. לא הברה היא בעצם, אלא סגנון והסגנון — אתו, עם המשורר גח מרחם.

המשוררים, שיקומו לנו מבּין ילדי ארץ־ישראל, לא רק שהם רשאים, אלא מחויבים מטעם זה לשיר בהברה הספרדית, שנולדו בה בטהרה.

בּמקרה זה אָנו גורסים לא לפי הגירסא המקובלת אלא את הפכה: לתלמיד — מותר ולרבי לאו דווקא! שהתלמיד הוא תל־אביבי, עין־חרודי, יליד בן־שמן, והרבּי הוא, עד מאה ועשרים שנה, יהודי ליטאי, בּן־ווהלין, יליד פולין, שנולד בּה בהברתו המשובשת ושאינה נגרשת. היא קשורה בו יותר מן האשה אשר הוא אוהב… קשה לגרש אשה, והברה — אָסור!

משורר רק ומשוח, שזה עתה יצא שם בּארץ ישראל מקלפּתו, הוא בבחינת “ויקם מלך חדש” אשר לא ידע את יוסף, את ההברה אשר בה שרנו, את כל מנעמיה ותענוגיה… הוא כי ישיר לנו בקרוב בּספרדית שלו, לא ישנה בזה את רוח שירו, טעמיו יעמדו בו שהברתו היא, עצם מעצמיו ובשר מבּשרו, שספגה אל דמו עם חלב אמו. אָנו אם נעשה בשירנו כמוהו — סרסנוּהו תכלית סרוס, הלא הוא שינוי יסודי ברוח השיר, ושינוי רוח טעם מעושה בשיר — לא חבלי לידה הם, רק זעת־אַף ועמל־כפים. מלאכה היא ולא מלאכת מחשבת.

ילד אם יוּלד לנו, ואם בּא לעולם בּצבע עינים כחול אין מטבילין אותו בשחור, לא נמשך בּחטמם של קטנים שבחזית פניהם כדי שייפו יותר; כך נולדו על בּרכינו, על האבנים וכך נאהבם.

ההברה — זה זוג העינים, עיני־יונים נוגות, צוהלות של שיר. אחת היא לי אם עלו מן הרחצה כחולות, אם שחורות ואם חומות… לא דאגתי לו לזוג העינים לכתחלה — מה יהיה צבען? כמו שהנן — כך ניחא לי, חלילה לי מהעביר עליהן מכחול־יד.

לאחר כ“ז שנה עוד, אם ירצה השם, מסופק אני אם ירצה… שאני עצמי, ככל אָדם מישראל, אין לי ברגע זה חשק להאריך עוד כ”ז שנים על אדמות, אַך אם כך נגזרה עלי ואחיה, ואם לא אחיה לשוא, כלומר, אוסיף אוציא לאור ואגיש לו לאיש ישראל קובץ שירים חדש — בּטוח אני שאַף הם, שירי ההם, לא יבדלו במאום מאחיהם אלה, לא אחליף דינרי, לא אָמיר את דעתי! אני עם חלב אמי ספגתי אל קרבי את העברית המשובשת, הרי הם הקרי והכתיב שבלב, שאין משנים ואין מתקנים אותם.

זאת הספרדית, כשהיא לעצמה, יפה היא, לא תמלאנה אזני משמוע, גם אמלל בה… עוד לשון אַחת על שבעים הלשונות, שאָדם מישראל שוגר על פיו, אם נוספת — בּמה נחשבת היא! לא ביישתּי את זמרת האָרץ (דברי־ספרות), קראתיה ספרדית כּדי שלא לקלקלה, ולפעמים — שלא לקלקלה עוד יותר… ואולם בּשעה שאין איש אתּי, בּה בשעה שהמית שירי אני עולה מקרבי, שוב איני נזקק לה ליעלת־החן, לספרדית זו. אני נאמן אָז לאהבתי הראשונה.

נאמנים אָנו באהבתנו לא רק לבחורה אלא גם להברה… ההברה אשר בה החלונו למלמל, לגמגם שיר…ההברה הטבועה בלשון האדם רב כוחה לפני ולפנים, היא נכנסת אל תוך־תוכנו, טובלת בדמנו, חותרת למעמקי נפש, דבקה בנו, נעשית לבשר אחד ולרוח אחת… לא מעשה להטים היא ההברה! סגלנו אמנם לנו אי־אלו מעשי להט “במקצוע” שלנו, מקצוע השיר, ואולם דבר אין להם עם ההברה, שהיא שזורה ורקומה ביסודו של השיר, היא הדם שבעורקיו וקול הדממה הדקה…

אולי לא טוב הדבר שאני עושה, שאין אני נסחף עם “הזרם”, ואולם — חי האלהים, שקשה… קשה לפעמים יותר לשחות עם הזרם מאשר נגדו. אני נתלה שוב ב“קרי וכתיב” שבתורה! אין אנו נוגעים בם כמלא נימה, כקוצו של יו“ד, מחמת קדושתם, בהברה — על אחת כמה וכמה שלא אגע בּה, לא אחליף זו בזו כאדם המחליף כסיותיו, לא אשנה את טעמי, לא אתו על דלתות שער… גם דוד, נעים־זמירות ישראל, לא התהולל אלא מפני הסכנה… לאו מלתא זוטרתא היא ההברה, ענין של נפש היא, ואני לא אעשה שקר בנפשי. לא אחליפנה באחרת. ואתכם, תינוקות שבא”י, הסליחה… ראיתי אחד מכם על שפת הים בבגדו של אדם הראשון, ערום היה כמו שילדתו אמו, ולבוש היה בכל זאת, הוא לבש גיל, לבש חוסן, לבש און, ראיתיו כשהוא תוקע שניו בתפוח מארצות רחוקות שבצפון, תפוח אנטונובאי, כגודל גלגלתו ממש, ואכלו בכל פה ובכל עינים, ואקרא: חי נפשי, בחור’ציק זה שבתל־אביב, כשיגדל, עוד ישאל לשירי, יבלענו אל קרבו על הברתו האשכנזית!

בעוד כ“ז שנה — ואולם אל נא כה תעצבו, אתם הלוחמים והמקנאים לה להברת אליעזר בן־יהודה… כמה כ”ז שנה איכא בחיי יהודי בהאי שעתא?

כך, ידידי, מעוות זה שאתם רואים בי, מודה אני עליו שכך הוא, הצד הטוב שבמעוות הוא, שאינו יכול לתקון, ואולם האסון בכללו אינו גדול ביותר… צפור־דרור אחת לא תביא בכנפיה את האביב ועורב אחד לא יביא את החורף ולא אדם אחד יחזיר את ההברה ליושנה… חבל!

ג.

ועתה מספר מלים עוד בנוגע לסידור שירי בשלשת הכרכים. לא נתתים בספר: ראשון — ראשון, ואחרון — אחרון, משום שאין סדר זה מחייב בהוצאה נוכחית זו. שירים שסודרו לפי תאריך היום, החודש והשנה שחוּברו בהם, יש בהם משהו מן הווי חייו של מחברם. זה למה לנו? אל נא ישמשו שירים יומן, שבן־אדם כותב בו זכרונותיו. ספר שיריו של אדם לא ספר זכרונותיו הוא, המביא בעיקר גופי מאורעות ומקרי־יום ממש. כל דבר שנפל בחייו — תאריכו המדויק בצדו, שבאם לא כך, לא יהא מאורע חייו של אותו בעל הזכרונות והגבתו לגבּיו מובן ומחוור כל צרכו. בספר שירים שאני, שהווי אין בו, לוּ נמצא בכאן הימנו, כדאי היה לטשטשו, שלא פה המקום, אין מקום להווי חייו של מחבר בספר שיריו אלא לדבר מה שהוא למעלה מזה… איזה עיקר שאינו נתפס… משום זה אין מוקדם ומאוחר בשירים, וערבּוב התחומים והתאריכים בהוצאת שירים זו נאה לה, אין סידור של שלום ושלות־השקט הולם הפעם את שלשת קובצי. שירי כלם, כשהם בּּאים ביחד, אינם, לכאורה, אלא שיר אחד בלבד, ולא מן ההכרח הוא לקבוע ולציין זמן כתיבתם, שאין זה אומר כלום. כלום קובעי זמן קימתו של נחשול בים? של גל מים המזנק על, על מרחבי ימים? לא גלים הם בדיעבד, כי אם גל אחד פּרא, ממרה, מעז, תאריכו — מקדמת־דנא ועד היום הזה… אף שירים כך, כלומר, השיר, אף השיר! אף הוא מתהומות עולה, לבנת קצף וקצב לו ויקרת הבדולח… ואין נפקא־מינה — שיר בן י“ג כשיר בן נ'. הצד השוה והסממן המכריע בהמון שירים הוא התום, תומתם היתרה אשר נחנו בה, בן י”ג כבן נ'.

אָמנם, לו נתּן פה לשירים והיו תובעים בפיהם כל אחד את בן־זוגו, כל אחד היה רוצה לדור בכפיפה אחת עם בן־גילו, בן־זמנו ותקופתו, כדי שיחם לו בספר ובתוכן הענינים… ואולם אני התאכזרתי להם, שהפרדתי בין הדבקים, הרחקתים זה מזה בחוזק יד, כדי שיכמהו זה לזה, יערגו ויצעקו באלם פה מתּוך כרך שירים אחד אל השני… טוב אשר יחלו, יכלו בכלות נפשם ומתוך שועה אלמת, מאשר יחנטו, תאומים ודומים זה לזה, חיים…

ואולם פּטור בּלא כלום אי אפשר, בּתכן הענינים סמנתּי אָמנם בּצד כּל שיר את שנת הוולדוֹ, אולי לא כוונתּי באחדים מהם בדיוּק לשנתם, שלא ציַינתּיה לכתחלה ובכל פעם בּשוּליהם. מעתּה איטיב דרכּי… אנהג כּבוד בּילדי רוחי החדשים ואשמור על תּעוּדת לידתם.

נזכּרתּי אָמנם בּזה, בּאחור זמן קצת, כּמעט שאין הדבר כּדאי… הנה אָנוּ, אני ובני־גילי מתקרבים אל הגבול, לא מרוֹב שנים, לא היוּ רבּות ואַל תּרבּינה כמותן, שרעות היו, ולא אלו שהיוּ כאלו שהנן, שאָנוּ חיים בּהן עתּה, בּיוֹם זה, בשעה זו —

אוֹרֵחַ מֵאֹפֶל בָּאתִי וְאֶל אֹפֶל צְפוּיָה דַרְכִּי,

הָבְטַח לִי פֹה יוֹם אוֹר, הָבְטַח לַשָּׁוְא לִי —

כִּי עִם עֲלוֹת הַשַּׁחַר יָסִירוּ אֶת רֹאשִׁי מֵעָלָי.

[רוחות בּקר, כרך א', דף 189]

ד.

אָכן, מצאַני אלהי, בשעת חירום זו, בּקלקלתי, בּמעשה זמרה… אָכן, אין קהה־הנפש ומטוּמטם הלב אלא בעל השיר! עוד ישאלני הקבּ"ה: לשמחה מה זו עושה? בּני טובעים בּים ואַתּה אומר שירה?

לואי וישאָלני! אַך לשוא, לא ישאָלני אלהי…הוא שואל על מעשה ידיו, על המצריים, על הרודפים, כּשהם טובעים בּים, את הנרדפים אין הוּא אוהב, לנעלבים ואינם עולבים לא ישים לב. וכאילו לא בניו אנחנו, שהוא מתנכּר לנו… לדידיה — אשב ואחרז את שירי לאור האש, ששולחים בּמושבותינוּ, ואטבל את העט בּדם אַחי השחוטים לעיני…לא יגיב הקבּ"ה על שוּם אָז ישיר משלנוּ, לא יקשה, לא יבוא בשאלה, לא אלהי ולא עמי… לא יעמדו על זה גם בּני עמי: לשירה מה זו עושה? שבּני עמי אוהבים לשיר… בּחיי־שלוה וישיבה לבטח — לאו דווקא, בּחיי שלוה — יש יסתובב עליהם ראשם, והם מתכחשים לעצמם… לא נאה עשירותא לישראל! אמנם, לא נסינו בחיי שלוה והשקט, ואוּלם למות מתּוך שיר אָנוּ אוהבים. אנו אוהבים ללכת לקראת המות, כּלומר, היות מובלים לגרדום ולשיר… גם בּשעה שאָנו מעמדים אלי קיר, אנו רגילים לשמוע אל הרנה ואל התּפלה. הרגל זה כבר נעשה אצלנוּ טבע, אָנוּ שרים ועולים בּדם ואש ותמרות עשן. אָנו שרים ועולים מאָז ומעולם ועד ימי הבינים של שנת 1937…

לא ישאָלוּני, לא עמי ולא אלהי, על כּרכי שירי שאני מוציא לאור בּשעת צרה זו לישראל… אני עצמי לא ניחא לי, מאד לא ניחא לי — ובכל זאת… איני עוצר בּרוּחי — ואני שר! שר ואיני גונז את שירי, איני צופנם לעת אחרת, לעת יותר טובה אני מוציאם לאור, אַחרונים בּתוך ראשונים, בּליל אחד… אני הוּא החתול וגם הטבּח בּמשלו של אחד הממשלים, אני החתול על גבּי ספל השמנת וגם הטבּח המוכיחו על זה… אנחנוּ, היהוּדים, בּשעה שחרב מונחת על צוארנו, כשהסערה היותר גדולה מתחוללת על פני הים, כשאניתו מחשבה להשבר, יש שאנו נרדמים וחולמים בּירכתיה. יש אשר החיים והמות — הינו הך הם בּשבילנו, נשכב ונרדם ויעבור עלינו מה… אכן, יש אשר אָנוּ בורחים מפני הקב“ה, הדואג לרשעי נינוה ואומר להושיעם על ידינוּ דווקא, ע”י אלה, שנינוה זו עתידה להחריבם ולכלותם מן העולם… אָמנם יש אשר תּמאס עלינו מלאכת הקדש להושיע כּאלהים ואנו בורחים מזה כבני־אָדם. בּברחנו מתעודה זו — שוב אין לנוּ נפקא־מינה לאָן תּובלנה אותנו רגלינו — תרשישה או למעמקי ים? איך שיהיה — אַשרינוּ! גמול טוב לרשע — יש, אשר זה דומה כאילו אנו מחניפים לו…אשרי הבורח! עת לומר: תּחי נפשי עם פּלשתים ועת ל“תמות נפשי עמהם!” אלה ואלה דברי אלהים ואנשים חיים הם!

בּנוסנו סגלנו לנו כח מיוחד: בּכל מיצר ובכל מצוק אָנוּ יכולים גם לשיר וגם להרדם. אָנוּ שרים מלב מצוּלה בה הושלכנוּ.

ולא רק גדולים שבּנו הם ראיה לדבר, אַף אני, הצעיר בּאלפי יהוּדה, אם אני בא עתּה עם צרור שירי, לא יגדל חטאי… את חטאי עוד אני מזכּיר: אני נותן לפעמים שינה לעיני בגיהנם חיינו, ובשעה שאני ישן, יש… אודה על אמת זאת, אם כי תהי לפלא בעיני רבּים, בּשעה שאני עוצם את עיני, יש אשר אראה חלום טוב. מתּוך כך אני מחליף כח, מתנער וקם ושר…השירה הנה היא! המשך החלום הוא, אשר ראיתי, בּשעה שהיוּ עיני עצומות… הנה כי כן אַף אני מבני העדה אנכי, האחראים והערבים זה בעד זה, גורל אחד לכלנו, משום כך מוּתר לי, מוּתר לי להרדם, להקיץ לבהלה ולאימת־מות, לבטלן בּאחת — ולשיר, לשיר, לשיר… כלומר לחלום בהקיץ. לא שירים נתתּי בזה, אלא קטעי חלום בּחרוזים, הפלטתּים בּברחי… בּברחי מפני ההווי, הווי חיינוּ.

אני בורח, מיום שנפקחו עיני לראות — אני בורח, ועיני נפקחו — כאלו עיניו של אָדם הראשון, כּלומר בּעודני בגן־עדן, אַך טרם עוד אָכלתּי מעץ הדעת, בּעודני ילד… בּעודני בקרליץ, עירה בה נולדתּי, בּליטא. עוד לא למדתּי לעמוד הכן על רגלי נשאתיו ואברח מפני גוי, שהרים עלי קרדום לחצוב בּו.

מן היום ההוא אני בורח… זה עשרות בּשנים, שאני בורח, שאני אוטם את אזני מפני הרוחות הרעות המנשבות בּהן… אשריכם שלא עשיתי מכל זה מטעמים. שרתּי על העצים ועל האבנים ועל דברים של מה־בכך ואולם לא על כל אותם המוראות והזועות, שהיו מתרחשים לנגד עיני, שהיו בּאים עלי כחתף. היה בהם כדי להמם ולטמטם את חוּשי בי הערים והששים אלי גיל… שלא בהכרתי החרשתּי על כל זה ברוב שירי, כּדי שלא לדכא בי אתּ רוחי עוד יותר, רוב שירי היו מעין מנוסה, מעין בּקשת מפלט ואחיזה בקרנות מזבח. אַחרי כל מחי גרזן הייתי בוחן ובוחש בי מתּוך כּתיבת שיר סתם אם עודני חי, הייתי ממשש בּרמ"ח אברי אם עודם חלים ומרגישים, בּכל פּעם שנחתה בי אבן, קראתי: מישהוּ מאתּנוּ, אני או האבן, יצא בשן ועין, מישהוּ מאתּנו ניזוק, אם לא נוּפּצה גלגלתּי, ודאי שהאבן נשחקה כלה, וּמתּוך חשש זה הייתי בודק בו במוחי אם יהגה, בּצד לבי אם עוד יפעם בּי, גם אנסה צחוק, שמא שכחתּיו חלילה, וּמתּוך כך — ויצאו העגלים המרקדים האלה, אלה קטעי השיר! משל למה הדבר דומה? לאדם שהובא אל בּין המצרים ולא היה לו מוצא, רק אַחת משתי אלה: לשים קץ לחייו או לתת בּשיר קולו… ובחר בּשיר, בּחיים.

ה

אלה החיים הרי הם בּעצם ענין יהוּדי, שהוּא אוהב לענות בּהם, שאינם נמאסים עליו… הבו לו ליהודי חיים, חיים בּלי כחל ושרק — הוא אם יכבשם, אם ישתלט עליהם, יקבלו אצלו צבע, ישוה להם המון צבעיו הוא, יפליא לעשות כאותו עושה הנפלאות —

וַיְהִי כַאֲשֶר הִתְוַדְּעוּ אַחִים לְאַחִים

עַל פָּרָשַׁת דְּרָכִים,

עַל שְׂפַת נְחָלִים וּנְהָרוֹת

וְתַחַת צִלְלֵי עֵצִים —

וַיְהִי כַאֲשֶׁר הִתְוַדְּעוּ הֲמוֹנִים לַהֲמוֹנִים,

שַיָּרוֹת לְשַיָּרוֹת,

יְהוּדִים מְשֻנִּים וְשׁוֹנִים,

יְהוּדִים מִכָּל הַמִּינִים,

מֵהֶם מוּקְיוֹנִים וְלֵצִים

וּמְאֹד מְאֹד רְצִינִים,

אֵלֶּה צוֹהֲלִים וְאֵלֶּה דִמְעוֹתָם נִגָּרוֹת

בֵּינֵיהֶם זְקוּפֵי קוֹמָה, בֵּינֵיהֶם שְׁחוֹחִים,

וְהָיָה אֶחָד בְּתוֹכָם

שֶׁלֹּא הִכִּירוּהוּ, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדוֹ,

שֶׁמֵּהוֹדוּ בָא וַחֲשָבוּהוּ לְהוֹדִי.

וַיִּקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּשְתַּחוּ,

וַיִּשָּׂא אֲלֵיהֶם מְשָׁלוֹ: אַחַי,

אֲנִי מֵהוֹדוּ אָנִי, מֵהוֹדוּ וְלֹא הוֹדִי,

אִם תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ“ד וּלְהוֹדִי יוּ”ד תוֹסִיפוּ —

הוּא יְהוּדִי יִהְיֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי הוֹדִי,

וְנִמְצָא: זֶה לֹא נֶהֱנֶה וַאֲנִי, אָנֹכִי חָסֵר,

אַל תִּגְרְעוּ מֶנִּי יוּ"ד!

אֲנִי נִפְלָאוֹת בָּהּ, בַּיוּד עָשִׂיתִי,

אֲנִי פַקִּיר הָיִיתִי בְכַּלְכֻּתָּה,

בָּלַעְתִי שָמָּה אֵשׁ וַהֲקֵאוֹתִי,

קוּרֵי עַכָּבִישׁ שָׁלַחְתִּי בַאֲוִיר הָעוֹלָם,

נָסַקְתִּי עָל אַחֲרֵיהֶם, נֶאֱחַזְתִּי בָם

וְנִשְׁאַרְתִּי תָלוּי עַל הַקּוּרִים.

בְּשַׁעֲרֵי בוֹמְבֵּי כָרַתִּי רֹאשִׁי מֵעָלָי,

הִטַּלְתִּיו מָרוֹם מֶנִּי,

חֲטַפְתִּיו בְּיָדַיִם שוּב,

שַׂמְתִּיו שׁוּב עַל כְּתֵפַי וְהָלָכְתִּי.

עַל שְׂפַת הַגַּנְגֶּס, יָשַׁבְתִּי לִי עִם עָרֶב,

אֲנִי וְאִישׁ אֵין אִתִּי,

אֵלַי עִם פִּרְחֵי לוֹטוֹס הוֹפִיעָה הַנִּירְוַנָּה

וּמְחוֹקְקָהּ הַגָּדוֹל בּוּדְהָה —

הֵם אָמְרוּ לְיַשְׁנֵנִי:

שְׁכַב וִישַׁן, יְהוּדִי!

נִלְחַמְתִּי בָם, וּלְעֶזְרָה

בָּאָה לִי הַיּוּ"ד הַקְּטַנָּה.

הֵם בְאָלֶ"ף פָּתְחוּ — אָיִן!

וַאֲנִי בְיוּ"ד — יֵשׁ! יֵשׁ!

מָה אוֹעִיל אִם גַּם אֶעֱצֹם אֶת עֵינָי?

הֵן לִבִּי עֵר וְחַי וְנוֹקֵב אֶל כָּל תְּהוֹם.

וְהוּא הַהוֹדִי, נוֹרָא הוֹד, הוּא הוֹשִׁיט

יָד לַשֶּׁמֶשׁ; רְאֵה,

הֵן זֹאת הַשֶּׁמֶשׁ — אִתָּנוּ הִיא,

לְאַט, לְאַט דּוֹעֶכֶת,

הוֹלֶכֶת הִיא וְכָבָה,

נִמְשֶׁכֶת הִיא אַט אַט אֶל חֵיק נִירְוַנָּה.

הַלַּיְלָה רַד. הַשֶּׁמֶשׁ דֹּם צָלָלָה,

וּכְאִלּוּ צָלְלָה לָנֶצַח.

הַמַּלְכָּה, הִיא וּבֶן הַמֶּלֶךְ —

כְּאִלּוּ נָשְבוּ בָהּ, בָּהּ נָשְׁבוּ וְדָעָכָה.

הֵם עָמְדוּ עוֹד עַל יָדִי, עַל הַגַּנְגֶּס,

הֵם הָיוּ אִתִּי שָם וּכְמוֹ לֹא הָיוּ…

הָיִיתִי עֵר,

הוֹצֵאתִי נֵר מִתּוֹךְ תַּרְמִילִי, הִדְלַקְתִּיהוּ,

וּלְאוֹר הַנֵּר אֲנִי אֶת דַּרְכִּי עוֹשֶׂה הָלְאָה

בִּנְתִיב הַחַיִּים.

ו.

הלאה, בנתיב החיים! עד כאן עושה הנפלאות… ואולם אנכי, אם כי רגיל אני במעשי להטים כמוהו, שכמה פעמים בלעתי אש ולא כלום, הראיתי פנים כאלו לא נכויתי. כמה פעמים תליתי אף אני את עצמי בקורי עכּביש וכו'… כמוני כמוהו! אך מאמין כמוהו אינני, הוא מאמין באלהים ובאדם, ומלבד זה גם באנגליה המציעה לנו מלכות ישראל בגבולות בין צרעה ואשתאול… אני מה? האומר הן או לאו? ובדרך השיר דווקא, ועל תריסר גליונות דפוס, פּואימה! ואולי בהתעטף עלי נפשי, בּרוב כלימתי, אעשה עוד פעם את אשר עשיתי לא אחת, אסיר את ראשי מעלי, שיהודי אנכי, מבני הפקירים, המתנקשים בנפשם הם, ולא אחד מבני דן, שבצר להם דבקו באל זר, בפסל, ובין לילה אחד מלקו ראשי שבט צידוני… אני יהודי אני, יושב ירושלים, בצר לי אסיר את ראשי מעלי, אך אל נא יסירוהו אחרים מעלי, אל נא יקצצו בירושלים, ראש שמחתי אל נא תכרת מעלי, לא על ידי ארי ולא על ידי פיל —

אבוי, בימינו עלה פיל… בימינו, בימינו עלה פיל ועצתו אשר יעץ עלינו מצאתני בפיינינים… בצר לי — לא ישבתי לארץ ולא נשאתי קינה, בצר לי קללתי את מי שהוא באלהיו, קללתי סתם ואעלה על הסוקוליצה, גבעה נשאה בחיק שצבניצה —

לְרַגְלֵי הַהַר הַגָּבֹהַּ

עָמַדְתִּי וְהִבַּטְתִּי מָעַל:

רָנוּ לִי רֹן מַעְיְנוֹת פְּלָאָיו,

קָסְמוּ לִי שְׁבִילָיו כַזָּהָב —

וָאֶשְׁמַע וָאֶפָּת וָאַעַל…

עוֹד אֲנִי עוֹלֶה הָהָרָה —

וְלִבִּי הוּא הֵחֵל נוֹקְפֵנִי,

וּכְאִלּוּ לִי אָבְדָה אֲבֵדָה,

נֻתַּקְתִּי — מִבְּלִי אֲשֶר אֵדָע,

מֵחֵיק עוֹלָם אֶחָד אֶל שֵׁנִי.

עוֹד טֶרֶם הִגַּעְתִּי לַמָּרוֹם,

מְרוֹם קִצּוֹ מְעֻלַּף עֲנָנִים —

וְאָנֹכִי כִמְעַט שֶׁשָּׁכַחְתִּי

הָאָרֶץ שֶבָּהּ הִתְהַלַּכְתִּי,

חָיִיתִי בָהּ רַבּוֹת בַּשָּׁנִים.

כְּכָל אֲשֶׁר אֵרוֹם כֵּן אֵקַל

קַלּוֹתִי כָרוּחַ, זַכּוֹתִי,

רָזָה וְנֶחְבָּא בִי בְשָׂרִי,

נִנְעַר מֵעָלַי עֲפָרִי,

עוֹד מְעַט תִּתְפַּזֵּרְנָה עַצְמוֹתָי.

וַיְּהִי בִדְרֹךְ רַגְלִי עַל שִׂיאוֹ —

וַאֲחָזַתְנִי שָם צִנָּה

לְמַרְאֵה הַתְּהוֹם רוֹבְצָה תָחַת —

כְּלוּם אֲנִי וְהַתְּהוֹם אָנוּ אַחַת?

כֹּה אַבִּיט וְלֹא אַאֲמִינָה.

כמה זה משונה ולא מובן רבותי, האף אין זאת? אחרי מהלומה בקדקד מטפס לוֹ בן־אדם על אחד ההרים, שדבר אין לה עם גבעות ירושלים השדודה, והוא מחבר שם שיר שאין לו שום שיכות וסמיכות הפרשה עם איכה ועם טענות איוב… אני אמנם לא עליתי על ההר, אלא לנסות את רגלי אמרתּי אם תוכלנה לכת והעפל מעט למעלה, גם שירי הקטן הזה, אף הוא לא בא רק להזיז קצת את מוח עצמותי ולהשביח בו המית לב נעכר ולא עלה בידי… עלבוני בעינו עומד! מי יתן ולא יכריעני. הן לזאת יצפו אויבינו בנפש, מגמתם היא — להכריענו.

הנה, כמעט, בּצד כל שיר שבשלשת הספרים יעגם דבר־מה בלתי נראה לעין, שונה ממנו ברוח ובתוכן, ואתם לא ידעתם.

ואולי ידעתם… וגילוי סוד זה אולי למותר הוא, ידעתם אותו לא פחות מן המשורר הותיק שכתב שיר מלא מרורות, מגלת קינים והנה והי אחרי שחיטה ביהודים, וכשנתגלגלה בינינו השיחה, אמר לי בהמשך דבריו: ידעתי, אחי, שמכאוביך אתה, אחרי מאורע הדמים, לא היו פחות אנושים מאלה שלי…

לא חכה עד שאנענע לו בראשי, אלא הוא עצמו נענע לי בראשו הוא — ידעתי ידעתי… אם כי קראתי את שיר האהבה שלך הקטן אשר כתבת יום או יומים לאחר כך… האמין לי.

אמנם, שונים הם הכואבים, זה בוכה וזה, אוי לו, יש אשר הוא צוחק במכאוביו. אין לדון אותו לכף חובה. אדם הגון מן הצד לא יהיה כמרגל לגבי צוחקים, בשעה שנפשם עליהם מתעטפת, ולא יעמוד בּהקפּדה: על מה שר הפיטן בּשנת 1905 ובשנת 1907 ובשנת 1937? הא לא בהא תליא ואין הכרוניקה של יום ידוע הולכת בּד בּבד עם תּוכן השיר של אותוֹ יום ואינה מכריעה… יעמוד־נא, מי שעמד טעמו בו, על השיר עצמו, שהשיר לנו הוא, והנושא לאלהים. אלהים הוא היודע באיזה אורח פלא, אנו גמולי מפּוגרומים ועתּיקי מחרמות, יהבהבו בנו כל הני “השטויות” שבין אדם לחיים.

כּך, גם על הדברים הללו בהקדמתי, הייתי יכול לוותר, לא להביאם בכאן, ואם אמרתּים — לא אמרתּים אלא להניח את דעתי אני, בשום אופן לא הבאתים בתור התנצלות לפני מי שהוא, חס וחלילה… איני מתנצל, אין לי בפני מי ועל מה להתנצל… לא חבתי, לא נתחייבתי לשום איש, לא הבטחתי שום דבר לשום בן־אדם, לא חתמתי על שום שטר… דבר אין לי עם הני אינשי שדרכם וכוונתם לכתחילה לבוא בטענות: הלמאי? הלמאי לא קרעת בדש בגדך? הלמאי לא הרימות קולך, לא צוחת, לא צרחת ככרוכיה על דא ועל הא?…כּבר עצרני בר־נש זר לי לגמרי ברחובה של עיר והוכיחני על פני, על שאני ממעט בּעת האחרונה לכתוב עברית… — אתּה מקמץ בּעברית ולעומת זאת אַתּה מפרסם מזמן לזמן דברי יצירה ב“אידיש”! —

לכתּחילה נבוכותי, שרציתי להזכר בו, היכן ראיתי פרצוף זה? והוא בשטף דבריו מודה לי שלא ראם כלל, את דברי באידיש, מפי השמוּעה רק… זה שנים שאינו רגיל בקריאה, לא עברית ואין צריך לומר — אידיש… לא הוא ולא בניו, הוא — משום שאינו הולך בּטל… ובניו — אלה הנשואים ואלה העומדים להנשא — עברית מנין להם? לא למדוה, לצערו, בּאבם, ועל מה שאין כמובן להצטער, גם אידיש… אלא שאין זה מעניננוּ. בתור… בּתור יהודי וגם קצת ציוני, כּלומר לא ציוני בפירוש, אם כי אלה מקרן היסוד, הוציאו פעם אַחת ממנו אַפּוֹתיקא יפה… — ובכן, מכּיון שאנה המקרה לידי ונתקלתּי בך, אני עוצרך ונוזף בּך, שבּתור סופר אינך עומד בּרשותך אתה, שלנוּ אתּה! ואני ועוד כּמוני, רשאים אנחנוּ להוכיחך על פניך ולומר לך שאין לך רשות להתבּזבּז ולהתבזות! —

כּל זה אָמר לי באידיש עסיסית ושוטפת ועל רגל אַחת כּמעט, שאָץ לו דרכו כנראה, לא היתה לו כנראה שום אפשרות להקדיש זמן יותר לתועלת ולטובת הכלל… לאַחר שהתאוששתּי, שפשפתּי ידי זו בזו, ואולם אותו בר־נש, הוא כבר היה ממני והלאָה…

ז.

אל ספרי שירי, בּעיקר בספר הראשון, “ברוחות הבּקר”, הוכנסו אחדים, אם לא משירי הילדים ממש, אולם מאלה המתאימים גם לרוח בּני נעורים, כּגון: חלום, יונה, עם שמש, אמי — וכדומה. לעומת זאת נפקדו מקומם של כּמה משירי לגדולים שראוּ אור בּהוצאה הקודמת. את שירי “השמש צולל תּוך להבות” על פי “די זוּן פאַרגייט אין פלאַמען”, השגוּר בפי העם, נתתּי בשני נוסחאותיו, הראשון בצורתו החפשית, מלפני שלשים שנה, והשני דומה במשקלו למקורו, כפי שהוא מושר בּפי כל.

חלק הגון משירי הישנים, שקבעתים בספרי אלה, מצאתי לנחוץ לשנות קצת, יש שהוספתּי לאחדים מהם כמה שורות ומאחדים גרעתּי שורותים ויותר, על פי רוב לפי כתב־היד והלך הנפש שנשתּמרו אתּי מאז.

היו בידי איזה מציוריו של חנוֹך בּארצינסקי, והם קרובים בּתכנם וברוחם לשירי, לאחדים מהם נתכוון לכתּחלה ונתתים, בּרשות הצייר בּצד השירים הנ"ל. עשרת שירי אלה כאילו כל אחד מהם נדפס בּו בספר פעמים, בּשינוּי צורה ובכלי מבטא אַחר, אלה כתובים בּעט ואלה בחרט, ולא באו אלא להשלים זה את זה.

הארכתּי, כּן, הארכתּי הפעם שלא לפי טבעי ולא כפי הרגלי… כל זה מתּוך מעט חדוה, שרווח לי קצת, הוקל לי… השלכתּי מעלי עוֹל כבד, עול שירי… דומה אני לזה שהשיא בת, בּתולה לא מנוולת כלל ולא מיותרת במשפחה, להפך, בּחורה צוהלת, מלאה גיל, כּנף־רעננים נעלסה שבּבית, ואולם בּת היא שהגיעה לפרקה ואַחת דתה — להשיאה!

הארכתּי הפעם, מתּוך שמחה הארכתּי, ומתּוך הכרת אשמה קצת… מתּוך שמינית שבשמינית ממוסר כליות… כּי הנה השלכתּי מעלי עול שירי והעמסתּיו על אחרים… הנני בבחינת מי שגאַל את עצמו והביא בעול את אחיו.

שיר — הרי זה עול, עול קשה ביותר ולפעמים גם מעיק. לכתּחילה יהמה בנפשנו, ינהם בּתוך תּוכנו, ישאַג, יחרוג ממסגרותיו, יחפּוץ צאת כילד מרחם אם. ובצאתו, למזל־טוב, לאויר העולם, נכּיר בּצער גידולו, גם יחנן קולו, ייבּב זה השיר, כּבעל חיים ממש, עד שטפחנוהוּ, רבינוּהוּ, הבאנוהוּ לבין אנשים ע"י עתּון יומי, מעל דפּי שבוּעון וירחון ולא ניחא לו עוד, גם לנו לא ניחא; עד היכן יהא שוכב למעצבה בערמת עלים בּלים, בּין ערב־רב שמות ודברים, שכבר עבר זמנם ובטל ענינם… כלום זה יעודו של שיר? אם לכך נוצר?

אהה, מי זה נגרר לצלענו? מי מיבּב כה באָזננו עלי דרך? זה השיר, שירנו מאָז, לא יתּן דמי לנו… אנחנו כמעט ששכחנוהו, בזמנו אמנם נהם בּקרבנו, הרגיזנו במעמקינו, ואולם לאחר שגחוּ כצפרים עפות מקרבנו, טבולי דם לבנו ואבדו תחת שמי התּכלת — כּמעט ששכחנום… אך “התשכח אשה עוּלה”? הנה ירדוּ עלינוּ שירינו מאז ומיבבים נוגות בּאָזננוּ — ואין אָנו יודעים: נהמת שיר מבפנים ויבּבתו מלבר, מלפני כמה שנים — מה עדיפה?

דברי שירה קטנים של אדם, ששרם לכאורה לצורך עצמו, אם יצרם מתּוך חבלי לידה, אם נקנו ביסורים, הרי הם כדברי בשורה בשביל העולם כלו. לא רק הנביא והמוכיח בּשער בית אלהיו לא הסתּפקוּ בזה שהגו, הרו וילדו, גם לא בזה שהשמיעום באזני בני דורם בּרחוֹבות עיר, אלא גררו אחריהם אל כל אשר הלכו, את תּופשי העט המהירים, כּל אחד את בּרוך בּן נריה שלו, שיכתבם על הגליון, שיחקקם בּעץ ובאבן, שישימם בּספר, כדי שתּצלינה אזניהם, כדי שיפעמוּ לבבותם של הדורות הבאים. אַף שירתנו אנו, שירת בּני חלוף פשוטים כמשמעם, היוצאת מן הלב, אינה מסתּפקת בחיי שעה… לא ינוחו, לא ישקטו — לא השר ולא השיר עד שהם נכנסים לספר, מקום שם הם מוצאים את תקונם.

אל נא ירע לבּו של מי שהוא לדברי בן־זמנו על המשל הזה, שלא לשיריו דווקא נתכוון, כי אם לשירה בכלל, לכל שירה שהיא. ממה־נפשך, אם יש בּהם בּשירי בן־זמנכם בּרכה ונשארו לדורות, ואם אין — ומצאוּ השירים, שירי־תמותה מנוחתם כבוד בּספר, והיו ככל האדם ההולך סוף סוף לעולמו ומצבת אבן תּוקם לו, בּאשר הוא אדם.

מה נרחמכם, שירים ישנים נושנים!

הרי כך, אָנוּ, מדברים אליהם טובוֹת ולבנו בל עמנו…כי אליבא דאמת, מה לנו ולשירינוּ מאָז?

מַה שִּׁירִים שֶׁהוּשָׁרוּ?

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִתְּמוֹל שִלְשוֹם?

לא נכחש: בּיחסנוּ אל שירינוּ שראו אור, יש יותר מן החובה מאשר מן האהבה… מחובתנוּ היא שאנוּ קובעים את שירינוּ מאָז בּמקום כבוד, בּמדור מיוחד, בּספר. שם ימצאו תקונם… או שיחדשו שם נעוריהם או שיחנטו בו כמלכי מצרים… העיקר — לא ייבּבוּ עוד בּמבוא אזננוּ, נטלו טענותיהם, וכאילו חדלוּ להיות כלם שלנוּ; משבּאו בספר נעשו ירושתם ומנת־חלקם של רבּים, רבּים נושאים בּעוּלם, בּעוֹל השירים.

---

פְּתִיחָה

מאת

יצחק קצנלסון

פָּקַחְתִּי עֵינַיִם —

רְאֵה: הֵאִיר יוֹם!

סְנוּנִית בַּחַלּוֹן,

וְשֶׁמֶשׁ בָּרֹם.

נָשָׂאתִי כַפַּיִם,

פָּצִיתִי הַפֶּה —

הֶאָח, כַּמָּה יָפֶה

הָעוֹלָם הַזֶּה!

---

הֶרָה

מאת

יצחק קצנלסון

יָצָא הָעֶלֶם לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה,

עוֹלָה לוֹ שֶׁמֶשׁ, וְשֶׁמֶשׁ לוֹ שׁוֹקְעָה.

עוֹלָה וְשׁוֹקְעָה וְשׁוֹקְעָה וְעוֹלָה —

הַדֶּרֶךְ רְחוֹקָה, רְחוֹקָה וּגְדוֹלָה.

מִבִּקְעָה אֶל הָר, מִן הָהָר אֱלֵי בִקְעָה,

שָׁמַיִם מַכְחִילִים וְאֶרֶץ מוֹרִיקָה.

נְחָלִים לוֹ הוֹמִים וּמְלַחֲשִׁים אִילָנוֹת:

עֲמָד־נָא, הָעֶלֶם, עֲמָד־נָא, אַל־תָּנוּס!

“לֹא אָנוּס, כִּי אֵלֵךְ!” הוּא עוֹנֶה בְצָהֳלָה,

וְעוֹשֶׂה אֶת־דַּרְכּוֹ בְצָהֳלָה הָלְאָה.

לְאָן, עֶלֶם נֶחְמָד? לְאָן, עֶלֶם נָעִים?

לֹא תֵשֵׁב בַּצֵּל, וְלֹא תַעֲמוֹד עַל מָיִם?

לֹא תָלִין בָּעֵמֶק, בָּהָר לֹא תָנוּחַ,

אִם נֵצַח כֹּה תֵדֶא וְתִסְעַר כָּרוּחַ?

הֵן סְפוּרִים הָרְגָעִים, הַיָּמִים מְעַטִים,

וְדַרְכְּךָ הָלְאָה — הִיא מְלֵאָה חַתְחַתִּים.

תְּהוֹם עַל־פְּנֵי תְהוֹם, וְגֹבַהּ עַל גֹּבַהּ —

הָעֶלֶם לֹא יִשְׁמַע וְשָׁמֹעַ לֹא יֹאבֶה…

שִׁירָתוֹ צוֹהֶלֶת, צוֹלֶלֶת וּבוֹקְעָה —

הַדֶּרֶךְ רְחוֹקָה, רְחוֹקָה, רְחוֹקָה…

---

הַיְקִיצָה

מאת

יצחק קצנלסון

הַרְחֵק מִנִּי עִיר וּכְפָר

בְּאֶרֶץ — לֹא אֲכַנָהּ,

עָמְדָה חוֹרְשָׁה בְכֶתֶף הָר,

חוֹרְשָׁה שַׁאֲנַנָּה.

יוֹבֵל שָׁנִים בָּא וְגָז —

וּבַחוֹרְשָׁה שָׁמָּה,

וְעַל פְּנֵי הָהָר הַלָּז —

לֹא הָפְרְעָה הַדְּמָמָה.

שְׁכֵחֵי אָדָם, שְׁכֵחֵי אֵל —

עוֹמְדִים הֵם עֲרִירִים,

לָעֶרֶב בָּאִים הֵם בַּצֵּל,

וּבֹקֶר — הֵם מַחֲוִירִים.

לִפְעָמִים יֵשׁ, וְצִפּוֹר טָס

וְדוֹאֶה אֶל הַחוֹרְשָׁה —

אַךְ בִּרְאוֹתוֹ כִי אֵין שָׂשׂ

לִקְרָאתוֹ וְאֵין דוֹרְשׁוֹ —

יֵשֵׁב עַל רֹאשׁ אָמִיר אָז,

יְצַפְצֵף לָהּ בִּרְנָנָה:

"חוֹרְשָׁה, שְׁקוּעָה אַתְּ בִּשְׁנָת,

אָבוֹא אַחֲרֵי שָׁנָה…"

אָז יָעוּף, יֵדֶא, יִדְרשׁ שְׁלוֹם

הָהָר שָׁם, בַּעַל הַכָּנָף —

אַךְ נִרְדָּם גַּם הָהָר, הַחֲלוֹם

מְרַפְרֵף הוּא עַל פָּנָיו.

כְּנָפָיו יִפְרֹשׂ חִישׁ אֲזַי,

וּפָרַח לוֹ בִרְנָנָה:

"תִּישַׁן הָרִי…כֹּה לֶחָי!

אָבוֹא אַחֲרֵי שָׁנָה…"

הָהָר וְהַחוֹרְשָׁה שְׁקוּעִים שׁוּב

בִּדְמִי וּשְׁנָת עֲמֻקִּים,

הַצִּפּוֹר מִהֲרָה לָעוּף,

לְיָמִים כֹּה אֲרֻכִּים.

הֵם צָלְלוּ בִשְׁנָת. מַה טּוֹב,

שֶׁאֵין הֵם יוֹדְעִים דָּבָר,

לֹא יֵדְעוּ מְאוּם עַל־דְּבַר הָעוֹף,

אֲשֶׁר עַל פְּנֵיהֶם עָבָר.

לֹא יֵדְעוּ מְאוּם, הַחוֹרְשָׁה, הִיא

לֹא תֵדַע כִּי יֵשׁ הַר פֹּה,

וְהוּא, הָהָר, לֹא יֵדַע כִּי

יֵשׁ חוֹרְשָׁה לוֹ עַל עָרְפּוֹ.

אַךְ בִּשְׁקֹעַ שֶׁמֶשׁ דֹּם

בְּתוֹךְ הַתְּהֹם הֶעָמֹק,

וְנֹגַהּ אֵשׁ שֶׁל כְּלוֹת הַיּוֹם

הוֹלֵךְ אַט וְנָמוֹג —

שֶׁמֶשׁ יָם אָז יִשְׁלַח שַׁי

לַיְקוּם נְשִׁיקַת פְּרִידָה,

בַּחוֹרְשָׁה נֶחְתְּמָה אֲזַי

וּבָהָר יְדִידָהּ.

אָז יֵשׁ, מִתּוֹךְ חֲלוֹם הָרָז,

תִּתְעוֹרֵר חוֹרְשַׁת צֶאֱלִים,

סְבָכֶיהָ תּוֹשִׁיט, תִּשְׁלַח אָז

אֶל פְּנֵי הָהָר הַפֶּלִאים.

וְרַחַשׁ־לַחַשׁ עוֹבְרִים אָט

בֵּין הַנֶאֱהָבִים,

מִתְלַקְּחִים הֵם לְרֶגַע קָט,

עוֹלִים בְּאֵשׁ וְכָבִים.

---

יוֹנָה

מאת

יצחק קצנלסון

שׁוּר! כְּמוֹ תִקְוָה

וּכְמוֹ שֵׂבֶר,

נִשֵׂאת יוֹנָה

זַכַּת אֵבֶר —

שׁוּר! הִתְרוֹמְמָה

הַנָּאוָה,

חָגָה, סָבְבָה

וְשָׁבָה —

שָׁבָה, יָשְׁבָה

עֲלֵי גַגָּהּ,

עַל גַּג אָהֳלִי,

וּמַהְגָּה.

רֶגַע תֵּרוֹם,

תֶּהְגֶּה רֶגַע —

מִי לִי יַגִּיד

מַה שָּׁם תֶּהְגֶּה?

גַּם הֲגִיגָהּ,

גַּם מְעוּפָהּ —

אַהֲבָה הֵם

אַחַת צְרוּפָה…

יוֹנָה תַמָּה,

תַּמָּה־תְמִימָה,

זַכָּה, רַכָּה

אַתְּ, כְּמוֹ אִמָּא!

---

צְעָדִים

מאת

יצחק קצנלסון

בַּלַּיְלָה כָּתַבְתִּי אֶת שִׁירַי,

וְלַבֹּקֶר עַל שִׁירַי נִרְדַּמְתִּי;

בַּלַּיְלָה חָלַמְתִּי בְהָקִיץ —

לַבֹּקֶר בִּשְׁנָתִי חָלַמְתִּי.

רֹאשִׁי צָנַח עַל לוּחַ לְבָבִי,

יָשֵׁן אֲנִי וְשׁוֹמֵעַ:

צְעָדִים, צְעָדִים, צְעָדִים,

צַעֲדֵי בֹקֶר פּוֹסֵעַ…

… כְּבָר מַשְׁחִיר בְּחַלּוֹנִי הָאַלּוֹן,

כּוֹכְבֵי הַלַּיְלָה כְּבָר גָּזִים;

וְהַזְּבוּבִים עוֹד נָמִים בַּחַלּוֹן —

וְחֶדְרִי עֲדֶן מָלֵא רָזִים.

כְּבָר שָׂח לִי הָאַלּוֹן, כְּבָר לָאַט:

“צִפֳּרַי כְּבָר קָמוּ בְנָוָן…”

וְצִלִּי הוּא רָעַד, לֹא רָעַד

עַל גַּבֵּי הַכֹּתֶל הַלָּבָן.

הָעַלְמָה כְּבָר עָבְרָה עִם כַּדָּהּ,

וְאֵין יוֹצֵא אַחֲרֶיהָ הַבְּאֵרָה…

הַקִּילוֹן לִי שָׁרַק: לְבַדָּהּ —

“חַכִּי לִי עִם דִּלְיֵךְ הַכְּשֵׁרָה!”

כְּבָר צָפוֹת קַרְנַיִם אֲדֻמּוֹת,

הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר קָפְצָה לָעוֹלָם:

וְעֵינַי עֲדֶנָּה עֲצוּמוֹת,

וְלִבִּי — עֲדֶנָּה הוּא חוֹלֵם…

---

עָמוֹס ח'

מאת

יצחק קצנלסון

הִנֵּה יָמִים בָּאִים, נְאוּם אֲדוֹנָי אֱלֹהִים,

יָמִים גְדוֹלִים מְאֹד בָּאִים עַל אֶרֶץ וּמְתִים,

וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ, תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם,

לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמָּיִם;

וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּכֶם, רָעָב, אוֹי רָעָב —

לֹא רָעָב לַכֶּסֶף, וְלֹא צָמָא לַזָּהָב,

רָעָב לֹא הָיָה כָמוֹהוּ, וְלֹא יְדָעוֹ כָּל חָי,

רָעָב וְצָמָא לִשְׁמוֹעַ אֶת דְּבַר אֲדוֹנָי.

וְנָעוּ מִיָּם וְעַד יָם מְזֵי רָעָב וְצָמָא,

יְבַקְּשׁוּ אֶת דְּבַר אֲדוֹנָי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

מִצָּפוֹן וְעַד מִזְרָח יְשׁוֹטְטוּ, גַּם פֹּה וְגַם שָׁם,

יְשׁוֹטְטוּ דְווּיִים וּסְחוּפִים וּמִיָּם וְעַד יָם…

וְנָעוּ עֲיֵפִים וִיגֵעִים, וְנָדוּ וְנָעוּ

לְבַקֵּשׁ אֶת דְּבַר ה' וְלֹא יִמְצָאוּ…

וְהָיָה הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם רוּחַ זִלְעָפוֹת —

בַּיּוֹם הַהוּא תִתְעַלַּפְנָה הַבְּתוּלוֹת הַיָּפוֹת,

וְגַם הַבַּחוּרִים בַּצָּמָא, בַּצָּמָא יִגְוָעוּ —

וּדְבַר ה' אֱלֹהִים, אֶת דְּבַר אֲדוֹנָי לֹא יִמְצָאוּ.

---

חֲלוֹם

מאת

יצחק קצנלסון

הוֹ אִמִּי, הוֹ, גְּשִׁי־נָא הֲלוֹם —

בִּשְׁנָתִי רָאִיתִי חֲלוֹם.

בַּחֲלוֹמִי — כְּרוּב קַל אֵלַי טָס,

לְקָחַנִי בִכְנָפָיו — וָנָס.

שְׁאִלְתִּיו — לְאָן? עָנָה לִי:

אֶל שַׁעֲרֵי גַן־עֵדֶן, בְּנִי…

וַנָּעָף גַּם יוֹמָם, גַּם לֵיל,

וַנָּבוֹא אֶל שַׁעֲרֵי גַן־אֵל.

תּוּק־תּוּק! דָּפַק כְּרוּבִי בַחֲשָׁאי:

“פִּתְחוּ לִי וּלְבֶן־עֵמֶק הַגָּיְא…”

הַשְּׁעָרִים אָז נִפְתְּחוּ דֹם,

וָאִיקָץ — וְהִנֵּה חֲלוֹם…

---

רְחוֹקִים

מאת

יצחק קצנלסון

כּוֹכָב מְהַבְהֵב בַּמָּרוֹם,

וְנַעֲרָה בַסִּמְטָא עוֹבָרֶת;

מַדּוּעַ כֹּה יֶחֱרַד הַכּוֹכָב?

מַדּוּעַ הַנַּעֲרַה חִוָּרֶת?

הֵם אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה כַּמָּה —

וְזֶה אֶל זֶה יוֹצְאִים בַּלָּיְלָה;

הַנַּעֲרָה לוֹ קוֹרֵאת: רֵד אַרְצָה!

הַכּוֹכָב: עֲלִי־נָא, לְמָעְלָה!

בְּאַחַד הַלֵּילוֹת הַחֲרִישִׁים,

בִּשְׁעַת גַּעֲגוּעִים וּמְשׁוּבָה,

יָצְאָה לִקְרָאתוֹ הַנַּעֲרָה,

וְרָקְדָה כְלַפֵּי אֲהוּבָהּ.

הִתְלַקַּח הַכּוֹכָב בְּשָׁמָיו,

קָפַץ לָאָרֶץ וְשָׁקָע;

הַנַּעֲרָה צוֹעֶקֶת לְנָפְלוֹ,

וְקוֹפֵאת לְנָפְלוֹ בִצְעָקָה.

---

חַג הַיָּעַר

מאת

יצחק קצנלסון

בַּלַּיְלָה עוֹד עָגַם הַיַּעַר הַשָּׂב

תַּחַת כְּסוּת־שִׁלְגּוֹ הָרָב.

וַיִּשְׁרֶה הַמָּוֶת בִּשְׁבִילָיו, עַל צְמָחָיו,

וְרוּחַ לֹא בָא, וְלֹא רָחָף…

קָפְאָה הַדְּמָמָה בְּעָבְיוֹ וְחָוְרָה —

וּבְשׂוֹרָה לֹא בָאָה, לֹא עָבְרָה…

בּוֹדְדִים עָמְדוּ אִילָנוֹת, כָּל אִילָן —

דָּבָר לוֹ אֵין עִם בְּנֵי גִילוֹ;

כָּל אֶחָד לְנַפְשׁוֹ יַעֲמֹד וְיִדֹּם,

כִּתְלִיָּה הַמְחַכָּה לְנִדּוֹן.

עַל בַּדּוֹ מִמַּעַל יָשַׁב שֵׁד שָׁחוֹר

וְקָרָא אוֹתִיּוֹת לְאָחוֹר…

הַשּׁוֹמֵר הַבּוֹדֵד, הוּא חָל עַל מִשְׁמַרְתּוֹ,

וְהִתְקַפֵּל בְּצַוְארוֹן אַדַּרְתּוֹ…

מֵחֶבְיוֹן הַיַּעַר עָף עוֹרֵב וְצָרַח,

נִפְנֵף בִּכְנָפָיו וּפָרַח.

וּלְשֵׁמַע הֶחָזוּת הַקָּשָׁה — הָאֵלוֹת

הֵנִיעוּ בְרֹאשָׁן אֲבֵלוֹת.

*

לַבֹּקֶר — וּבָא רוּחַ קַלִּיל הַיַּעְרָה —

וְלָחַשׁ בַּחֲשָׁאִי: הִתְנַעְרָה!

מֵעֵץ אֶל עֵץ דָּאָה, מֵעֵץ אֶל עֵץ מִהֵר,

וְשִׁלְגֵי הַכְּפוֹר מִנְהֶם נִעֵר;

וּבְנַעֲרוֹ הַפְּתוֹתוֹת מִזְּמוֹרָה וּזְמוֹרָה,

לָחַשׁ עֲלֵיהֶן הַבְּשׂוֹרָה;

וְהִתְנַעֲרָה כָל דָּלִיָּה הַקְּפוּאָה זֶה־כַמָּה,

מֵהֶבֶל הַפֶּה שֶׁהֵחַמָּהּ…

הִזְדַּעְזְעוּ הַשְּׁלָדִים וְהֶמְיָה קַלִּילָה

עָבְרָה כְלַחַשׁ שֶׁל תְּפִלָּה.

בַּמִּזְרָח הַחֲוַרְוָר הַשֶּׁמֶשׁ הֵקִיצָה,

צוֹנֶנֶת וּוְרֻדָּה הֵצִיצָה.

וּשְׁלַל זַהֲרוּרִים כֹּה פְזִיזִים וּקְרִירִים

הִשְׁתַּפְּכוּ מֵרָאשֵׁי אֲמִירִים.

עַל כָּל עָנָף רָצוּץ וְדָלִיָּה נִדָּחָה

מַתְּנַת הַשֶּׁמֶשׁ זָרָחָה.

מֵעֵץ אֶל עֵץ פָּסְחוּ רְסִיסֵי הָאוֹרָה,

פָּסְחוּ מִזְּמוֹרָה לִזְמוֹרָה.

וּשְׁתֵּי קַרְנֵי־אוֹר צָנְחוּ אַרְצָה־וּזְהָבָן

נִנְעַץ בַּשֶּׁלֶג הַלָּבָן.

וְצָחַק הַשֶּׁלֶג, צָחַק וּפָג —

נָח עָלָיו זֹהַר הֶחָג.

---

רְאִיתִיהָ

מאת

יצחק קצנלסון

בַּחוּץ רְאִיתִיהָ — הִיא טָסָה כִכְרוּב,

כְּצִפּוֹר, שֶׁנִּצְּלָה וּפָרְחָה מִכְּלוּב.

פָּרְחָה — וְתוֹךְ כְּדֵי נִפְנוּף הַגַּף

לֹא זָכְרָה שֶׁהָיְתָה זֶה עַתָּה בַכָּף…

רַגְלֶיהָ הַקַּלּוֹת לֹא נָגְעוּ בִפְנֵי

הָאֲדָמָה, בָּאַוִּיר טָס צַלְמָהּ הַגֵּא.

הַגְּוִיָּה הַקַּלָּה כְּשִׁיר זְמִיר־הַלֵּיל,

רִחֲפָה וְדִלְּגָה כְּמַלְאָךְ, כְּאֵל.

הֶחָזֶה הַהוֹלֵם, הֶחָזֶה הַזָּע, —

כְּמוֹ לָחַשׁ, כְּמוֹ לָאַט, כְּמוֹ גִלָּה דְּבַר־מָה…

הֶעֱלִים וְגִלָּה וְהֶעֱלִים שׁוּב —

דְּבַר־מַה מַכְאִיב־מַכְאִיב וּמָתוֹק מִצּוּף…

בְּעֵינֵי הַתְּכֵלֶת עֲמֻקּוֹת מִתְּהוֹם,

יַחַד שָׁם נֶאֶבְקוּ לַיְלָה וָיוֹם.

תֵּתַע שָׁם בַּת־צְחוֹק בֵּין צֶאֱלִים וָאוֹר,

תְּרַפְרֵף עַל פִּיהָ, עַל שִׂפְתֵי הַמּוֹר. —

וַתִּפְתַּח שְׂפָתֶיהָ וַתִּבְלְעָהּ — אֵיךְ

יֶעֱרַב לָךְ צְחוֹקֵךְ? אֵיךְ יִטְעַם לַחֵךְ?

תַּלְתַּלֵּי הַזָּהָב הִתְפַּתְּלוּ מֵעַל

רֹאשָׁהּ וְשִׁכְמָהּ, גַּל עַל גַּב גַּל.

מְטַפְּסִים וְגוֹלְשִׁים, טַפֵּס וּגְלשׁ —

עֵדֶר רְחֵלִים, נְחָשִׁים בְּלִי רוֹשׁ,

כָּל תְּנוּעָה, כָּל מָנוֹד דּוֹבֵב לִי דֹם:

“זְכָר־נָא, הֵן אוֹתִי רָאִיתָ בַּחֲלוֹם…”

*

בַּחוּץ רְאִיתִיהָ — הִיא טָסָה כִכְרוּב,

כְּצִפּוֹר, שֶׁנִּצְּלָה וְעָפָה מִכְּלוּב…

אָנֹכִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ בִדְמִי,

וּלְבָבִי בִי גָוַע וַיָּשָׁב וַיְחִי.

וּלְבָבִי בִי הָלַם וּמֵת בִּי כִמְעָט,

נִשְׁמָתִי כְמוֹ יָצְאָה, כְּמוֹ כָלְתָה בַלָּט.

אֵד קַל נָח עַל עֵינַי וְנִצַּב כַּנֵּד —

אַךְ צִלָּהּ הִרְגַּשְׁתִּי מִבַּעַד לָאֵד.

וְצִלָּהּ בִּי הִתְרָה וְרָזַם אֵלַי;

"גֶּשׁ הָלְאָה, הָעֶלֶם, הוֹי, קְרַב־נָא עָדַי…

וְקַנֵּא קִנֵּאתִי בָרֶגַע הַזֶּה

בָּרוּחַ הַהוֹלֵל, הַמְנַשְּׁקָה בַּפֶּה;

בָּרוּחַ הַפָּזִיז, הֶעָשׂוּי בְּלִי חָת,

הַדּוֹלֵק אַחֲרֶיהָ וּמְנַשְּׁקָה — וְנָס,

וְחוֹזֵר וּמְחַבְּקָהּ בַּחֲרָדָה וָגִיל,

מְלַפֵּף מָתְנֶיהָ בְּחֶדְוָה וּבְחִיל,

מִתְלַבֵּט בַּשִּׂמְלָה, מְגַלֶּה לָהּ רָז,

לוֹפֵת חָזֶהָ וּמְצַחֵק וָגָז…

מוֹפִיעַ חֲלִיפוֹת מִפֹּה וּמִשָּׁם,

מִתְחַטֵּא וּמְפַיְּסָהּ, כּוֹרֵעַ וָקָם…

*

בַּחוּץ רְאִיתִיהָ — הִיא טָסָה כִכְרוּב,

כְּצִפּוֹר, שֶׁנִּצְּלָה וּפָרְחָה מִכְּלוּב. —

אָנֹכִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ בִּדְמִי,

וּלְבָבִי בִי גָוַע וַיָּשָׁב וַיְחִי…

חֲלוֹם טוֹב מְלָאַנִי, מְלֵא־חֶדְוָה וּכְאֵב, —

הוּא הִשְׁכִּיר אֶת נַפְשִׁי וַיִּשְׁבְּ אֶת הַלֵּב.

חֲלוֹם זֶה בְּהָקִיץ, בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, —

בֵּין עוֹבְרִים וְשָׁבִים הֲמוֹנִים — בַּת־שִׁיר!

בֵּין עוֹבְרִים וְשָׁבִים — צִפֹּרֶת הַגָּן!

לְאָן אַתְּ פּוֹרַחַת, הָאַחַת, לְאָן?

לוּ רוּחַ הָיִיתִי — כְּרוּחַ זֶה, דֹּם,

וְעַפְתִּי אַחֲרֶיהָ גַּם לַיְלָה, גַּם יוֹם…

---

עִם שֶׁמֶשׁ

מאת

יצחק קצנלסון

עִם שֶׁמֶשׁ קוּמָה, יֶלֶד־חֵן,

וְאֶל הַמִּזְרָח פְּנֵה;

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלֶה צַח וָזַךְ —

כָּמוֹהוּ, בְּנִי, הֱיֵה.

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם,

וְיָם שֶׁל זֹהַר לוֹ;

עַל אֶרֶץ יִשְׁפֹּךְ אֶת הָאוֹר —

גַּם אַתָּה הָאֶר־כֹּה.

הַשֶּׁמֶשׁ נוֹתֵן אוֹר לַכֹּל,

לֶעָשִׁיר גַּם לַדָּל;

הֱיֵה גַם אַתָּה, בְּנִי הַטּוֹב,

כְּשֶׁמֶשׁ זֶה מֵעָל.

---

יְמֵי שָׁבוּעַ

מאת

יצחק קצנלסון

בָּרִאשׁוֹן רְאִיתִיהָ —

אָמַרְתִּי לָהּ: הֲשָׁלוֹם?

הִיא עָבְרָה וְלֹא עָנַתְנִי,

וּכְאִלּוּ לֹא רָאַתְנִי,

עָבְרָה וַתֵּעָלֵם.

בָּרִאשׁוֹן, אוֹי בָּרִאשׁוֹן —

לֹא יָכֹלְתִּי לִישׁוֹן.

בַּשֵּׁנִי אֵרַע נֵס לִי:

בַּפַּרְדֵס, שׁוּב פְּגַשְׁתִּיהָ,

וּבְלֶכְתָּה — זוּ מִטְפַּחְתָּהּ

נָפְלָה מִצַּלַּחְתָּהּ,

וַאֲנִי הֲרִימוֹתִיהָ…

בַּשֵּׁנִי, אוֹי בַּשֵּׁנִי —

לֹא עָצַמְתִּי עֵינִי…

בַּשְּׁלִישִׁי, בְּעָמְדֵנוּ

עַל שְׂפַת נַחַל מָיִם,

גָּחַנְתִּי וָאֶשָּׁקָהּ,

הִיא כִמְעַט צָעָקָה —

וְהָלְכָה — אִי, שָׁמָיִם!

בַּשְּׁלִישִׁי — אֵלִי, אֵלִי!

כְּשָׁנָה נִמְשָׁךְ לֵילִי.

בָּרְבִיעִי, שׁוּב יָשַׁבְנוּ

בְּאוֹתָהּ פִּנַּת־סְתָרִים,

וְהִנֵּה: — לֹא יְאֻמַּן,

הִיא נְשָׁקַתְנִי דוּמָם,

וְהָלְכָה לָהּ בְּלִי דְבָרִים…

בָּרְבִיעִי — הֶאֱמַנְתִּי

כִּי אִישַׁן, וְלֹא יָשַׁנְתִּי!

בַּחֲמִישִׁי — הָהּ, לֹא בָאָה…

רַק מִכְתָּב לִי הִשְׁאִירָה,

בְּפִנַּת־גַּן נִשְׁכָּחָה —

בַּמִּכְתָּב כָּתְבָה כָכָה:

“לֹא אֵצֵא עוֹד, כִּי אִירָא…”

בַּחֲמִישִׁי — נֶגַע, פֶּגַע,

לֹא יָשַׁנְתִּי רֶגַע!

בַּשִּׁשִּׁי — לְתֻמִּי בָאתִי

אֶל קֶרֶן־גַּן נִסְתָּרָה —

וָאֶשָּׂא עֵינַי: הִנָּהּ!

הִיא יוֹשְׁבָה וּמַמְתִּינָה —

וָאֶפֹּל עַל צַוָּארָהּ…

בַּשִּׁשִּׁי — לֵילִי מְנוּחָה,

וּשְׁנָתִי בְרוּכָה, בְּרוּכָה.

בַּשְּׁבִיעִי, בְּשַׁבַּת־שָׁלוֹם,

פְּגַשְׁתִּיהָ וָאֶחֱרָדָה —

אִם עֵינֵךְ זֹאת? אִם תָּאֳמֵי

שְׂפָתַיִךְ… הֲזֹאת נָעֳמִי?

“שְׁנָתִי, הָהּ, נָדָדָה…”

עָנְתָה לִי הָאֵשֶׁת.

— — — — — —

נִשְׁתַּנּוּ סִדְרֵי בְרֵאשִׁית!

---

אִמִּי

מאת

יצחק קצנלסון

אֵם יֵשׁ לִי יְקָרָה,

אֵם יֵשׁ לִי נְעִימָה, —

אִלְמָלֵי יְדַעְתֶּם

מָה אֹהַב אֶת אִמָּא!

בַּבֹּקֶר אַךְ אִיקַץ,

אַךְ אָקוּם מִשְּׁנָתִי,

כְּבָר אֶמְצָא אֶת אִמִּי

עַל־יַד עֲרִיסָתִי.

זוֹ אִמִּי — גַּם יוֹמָם

גַּם לַיְלָה הִיא אִתִּי;

בְּפִתִּי כִי תִגַּע —

וּמָתְקָה לִי פִתִּי.

כּוֹס חָלָב לִי תַגִּישׁ —

כִּדְבַשׁ לִי הֶחָלָב;

כִּי אֶכְאַב, תֵּט יָדָהּ —

וּכְאֵבִי כְבָר חָלָף.

כִּי אֶבְכֶּה וּבָכְתָה

גַּם אִמִּי עַל יָדִי;

אָנֹכִי אִם אֶצְחַק

וְצָחֲקָה עִמָּדִי.

כִּי אִישַׁן בַּלַּיְלָה,

וַחֲלוֹמִי כֹה עָרֵב,

בַּחֲלוֹמִי וּמַלְאָךְ

אַט־אַט אֵלַי קָרֵב,

וְחֶרֶשׁ לִי נוֹשֵׁק,

וְהוֹלֵךְ מֵעִמִּי —

חֵי נַפְשִׁי, לֹא מַלְאָךְ,

זֹאת נָשְׁקָה לִי אִמִּי!

---

רוּחַ עָצוּב

מאת

יצחק קצנלסון

רוּחַ עָצוּב, רוּחַ עָגוּם,

שָׂא־נָא אֶת אַנְחָתִי,

דֶּרֶךְ שָׂדוֹת, דֶּרֶךְ יְעָרוֹת,

אֱלֵי אֲהוּבָתִי.

הַרְחֵק, הַרְחֵק יֵשׁ עֲיָרָה,

קְטַנָּה הָעֲיָרָה —

שָׁם בֵּית־עֵצִים עוֹמֵד לָבָן,

שָׁם יַלְדָּתִי גָרָה.

לִפְנוֹת־עֶרֶב עֵת מִתְקַדְּרִים

אֶרֶץ וּשְׁמֵי רָמָה;

עֵת שֶׁשְּׁכִינַת יָגוֹן דּוֹמֵם,

שׁוֹרָה עַל הַנְּשָׁמָה —

לִפְנוֹת־עֶרֶב עֵת הָאֲוִיר

מָהוּל בִּדְמִי־שִׁירָה,

עֵת מִתְעַצֵּב אֵל בַּשְּׁחָקִים —

בּוֹא אֲזַי הָעִירָה…

תִּשְׁאַל: אַיֵּה בֵית יַלְדָּתִי?

יַרְאוּ לְךָ מְעוֹנָהּ.

לְאַט, לֹא פֶתַע… וְלֹא בְחָזְקָה —

תִּדְפֹּק עַל חַלּוֹנָהּ.

הִיא כִי תִקְרַב אֶל הַחַלּוֹן —

תִּלְחַשׁ לָהּ אַנְחָתִי,

אֶת גַּעֲגוּעַי בָּהּ יָצַקְתִּי,

אֶת יְגוֹן לִבָּתִי…

דּוּמָם תַּמְתִּין, רוּחַ עָצוּב,

אַל־נָא תֵשְׂטְ מִמֶּנָּה —

שְׁמַע מַה־תַּגִּיד לְךָ יַלְדָּתִי,

וְאַחַר תָּשׁוּב הֵנָּה…

רוּחַ עָגוּם, רוּחַ עָצוּב

בַּמֶּרְחַקִּים אָבָד —

לִתְשׁוּבָתָה שָׁוְא אֲחַכֶּה,

שְׁלִיחִי, הוּא לֹא שָׁב עוֹד.

---

אָדָם וּבְהֵמָה

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנִי יָשַׁנְתִּי — לֹא אֵדַע כַּמָּה,

כִּי הֱקִיצוֹתִי כְבָר עָלְתָה חַמָּה,

וְקוֹלוֹת וּדְבָרִים אֵלַי הִגִּיעוּ:

הֶאָח! הוֹי! אֲבוֹי! הָחִישׁוּ! הוֹשִׁיעוּ!

לֹא אֵדַע מִי צָחַק, לֹא אֵדַע מִי בָכָה?

מִי אָמַר כֹּה, מִי הִגִּיד כָּכָה?

לֹא אֵדַע מִי צָרַח, לֹא אֵדַע מִי קָרָא?

מִי שִׁיר הִשְׁמִיעַ, מִי צָעַק מָרָה?

אִם נָעַר חֲמוֹר וְאִם סוּס כֹּה צָהָל —

אִם פָּעָה וְגָעָה כֹה תֵישׁ הַקָּהָל.

אִם כֶּלֶב נוֹבֵחַ וְאִם חָתוּל מְיַלֵּל?

וְאוּלַי קוֹל אָדָם הוּא הַמִּתְפַּלֵּל?

קוֹל אָדָם עַל אֶרֶץ הַשְּׁחָקִים יְפַלַּח,

הוּא רָן וְנֶאֱבָק בְּרִנָּה עִם מַלְאָךְ;

וְאוּלַי הֵרִימוֹ קוֹל יַחַד כֻּלָּם —

וְאֶלֶף קוֹלוֹת עוֹלִים בְּלוּלִים.

בְּלוּלִים וּטְבוּלִים בְּאוֹרוֹת וּטְלָלִים,

יַחַד יָרִיעוּ חֲכָמִים וּסְכָלִים.

הַט אָזְנֶיךָ וְהַסְכֵּת וּשְׁמָע:

אָדָם וּבְהֵמָה יְהַלְּלוּ יָהּ.

---

הָאוֹבְדָה

מאת

יצחק קצנלסון

בְּלֵיל בּוֹ מֵתָה אִמָּהּ לָהּ —

כּוֹכְבֵי חֶמְלָה רָמְזוּ לָהּ:

"אֲהָהּ, כִּי נִתְיַתַּמְתְּ הַיּוֹם,

עֲלִי אֵלֵינוּ, יַלְדַּת־תֹּם,

בֵּינֵינוּ תִּזְרְחִי בָרוֹם".

כֹּה רָמְזוּ כוֹכְבֵי חֶמְלָה לָהּ,

בְּלֵיל בּוֹ מֵתָה אִמָּהּ לָהּ.

בְּלֵיל בּוֹ מַשְׁחִית אָרַב לָהּ,

כּוֹכְבֵי־שַׁדַּי קָרְצוּ לָהּ:

"הִזָּהֲרִי, הִשָּׁמְרִי־נָא,

הָאִישׁ הַזֶּה הוּא זָר וָרָע,

לְהָרַע לָךְ וּלְהוֹנוֹת בָּא".

כֹּה קָרְצוּ כּוֹכְבֵי שַׁדַּי־ לָהּ,

בְּלֵיל בּוֹ מַשְׁחִית אָרַב לָהּ.

בְּלֵיל חֻלָּלָה — בִּשְׁמֵי־שְׁחוֹר

גַּלְמוּד הִבְהֵב כּוֹכַב אוֹר —

"נִדָּחָה אַתְּ, נִשְׁכָּחָה אַתְּ,

וָאֵצֵא רַק אֲנִי לְבַד

לְנַחֲמֵךְ בְּלֵיל חֶשְׁכַת־עַד".

כֹּה קָרָא לָהּ מִשְׁמֵי הַשְּׁחוֹר

כּוֹכָב בּוֹדֵד, כּוֹכַב אוֹר.

בְּלֵילוֹת דְּמִי תְטַיֵּל לָהּ,

דֹּם נָדִים כּוֹכְבֵי לַיִל לָהּ:

"כֹּה תֵלְכִי, תֵּלְכִי הָלֹךְ וָשׁוֹב —

גַּם לֹא תְקַוִּי וְלֹא יָבוֹא טוֹב,

שֶׁרֵיק הַלֵּב וְרֵיק הָרְחוֹב…"

כֹּה נָדִים כּוֹכְבֵי לַיִל לָהּ —

בְּלֵילוֹת דְּמִי תְטַיֵּל לָהּ…

---

חֲלוֹם פַּרְעֹה

מאת

יצחק קצנלסון

צְאוּ וּרְאוּ וְהִתַּמָּהוּ

מַה שֶׁעֵינֵי פַרְעֹה רָאוּ:

עָצֵל שָׁכַב שֶׁבַע שָׁנִים —

וּבַשְּׁמִינִית קָם יָגֵעַ;

צָם ר' צָדוֹק שִׁבְעָה יָמִים —

וּבַשְּׁמִינִי וְהוּא שָׂבֵעַ;

כִּבְשָׂה תֵשְׁתְּ מֵעֵינוֹת שִׁבְעָה —

וְאֶל הַשְּׁמִינִי תָרוּץ צְמֵאָה.

רָחֵל נִרְדְּמָה בָעֶרֶב

וּבַבֹּקֶר — וְהִיא לֵאָה…

עָשִׁיר הִלְוָה לְעָנִי שָׁקֶל —

הִלְוָה שֶׁקֶל וְתָבַע מֵאָה.

יִשְׁמָעֵאל יוֹר בְּאָחִיו יִצְחָק —

וְיִשְׁמָעֵאל, הוּא שֹׁוֵעַ!

שַׁבְתִּי לְבֵיתִי, מָצָאתִי גַנָּב,

אָמַר לִי הַגַּנָּב: צֵאָה!

פָּרוֹת כְּחוּשׁוֹת אָכְלוּ שְׁמֵנוֹת!

דַּקָּה אָכְלָה אֶת הַמְּלֵאָה…

צְאוּ וּרְאוּ וְהִתַּמָּהוּ,

מַה שֵּׁעֵינֵי פַרְעֹה רָאוּ…

---

מוֹת צִפֹּרֶת

מאת

יצחק קצנלסון

"אוֹיָה לִי!

וְאַתְּ בָּטַחַתְּ, בָּטַחְתְּ כֹּה בִי,

אָמַרְתְּ — לָךְ מִבְטַח־עֹז אֱהִי,

וְהָיִיתִי גַרְדֹּם…"

צִפֹּרֶת־כְּרָמִים עָפָה לָהּ,

מֵאָז הַבֹּקֶר עָפָה לָהּ,

עַד לִשְׂפַת הַיַּרְדֵּן.

לְמַה הִיא תָרָה וְאַחֲרֵי מִי?

אַחֲרֵי פֶרַח תָּרָה הִיא,

אַךְ הַלַּיְלָה יָרָד.

הָיָה צַר לָהּ עַד מְאֹד,

פִּתְאֹם תִּצְהַל: וֶרֶד דּוֹד!

עַל שְׂפַת יַרְדֵּן וֶרֶד דּוֹד —

יָשְׁבָה עַל הַוֶּרֶד.

לָחַשׁ אָז הַוֶּרֶד כָּךְ:

"יַרְדֵּן, אַל גַּלֶּיךָ תַּךְ,

אַל־נָא תִשְׁטְפֵנִי…

הַצִּפֹּרֶת בָּטְחָה בִי,

עַל גִּבְעוֹלִי חוֹלְמָה הִיא,

בִּגְבִיעִי הִיא יְשֵׁנָה".

וְהַלַּיְלָה אָרַך מְאֹד —

אַךְ עָבַר וְאִם הֶאֱרִיךְ…

שַׁחַר הִבְהִיק, גִּלָּה סוֹד,

פֶּרַח־וֶרֶד יִפְרַח עוֹד,

פֶּרַח־וֶרֶד, וֶרֶד דּוֹד —

אַךְ חָוְרוּ פְנֵי הַפֶּרַח.

פֶּרַח נֶחְמָד, וֶרֶד רָךְ,

וֶרֶד עַל שְׂפַת יַרְדֵּן —

לָמָּה זֶה חָוַרְתָּ כָּךְ,

וֶרֶד עַל שְׂפַת יַרְדֵּן?

וְהַוֶּרֶד סָח בִּמְרִי:

"לַיְלָה קַר, הָהּ, נָשַׁק לִי

גַּל וַיִּשְׁטְפֵנִי;

וְהַצִּפֹּרֶת בָּטְחָה בִי,

עַל גִּבְעוֹלִי חוֹלְמָה הִיא,

בִּגְבִיעִי הִיא יְשֵׁנָה.

מִן הַיַּרְדֵּן נַחְשֹׁל עָלָה,

צְלִיף — וְשָׁב הַתְּהוֹמָה,

וְאֶת צִפָּרְתִּי חַיִּים בָּלַע,

וְאֶת חַי חֲלוֹמָהּ.

וְאִם לֹא עָשָׂה רָעָה לִי

בְּמֵימָיו כִּי שְׁטָפָנִי —

אַךְ הַצִּפֹּרֶת בָּטְחָה בִי

וְלָכֵן חָוְרוּ פָנָי".

---

לִקְרַאת הָאָבִיב

מאת

יצחק קצנלסון

בָּרוּךְ לִי הֱיֵה, הָאָבִיב!

שֶׁחִדַּשְׁתָּ אֶת הָעוֹלָם

מַעֲשֵׂי־אֶל נִתְחַדְּשׁוּ סָבִיב,

לְמִקְּטַנָם וְעַד גְִּדּוֹלָם.

נִקְרַע חַלּוֹן בְּבֵית הַבּוֹרֵא,

צֹהַר נִפְתַּח בָּהּ בַּתֵּבָה,

וְנִכְנַס בּוֹ גַּל שֶׁל אוֹרָהּ,

וְרוּחַ נָשְׁבָה בּוֹ שׁוֹבֵבָה.

הַשָּׂמִיִם הֵם אֲחֵרִים,

גַּם הַיָּם, גַּם הַיַּבָּשָׁה,

שֶׁמֶשׁ רֹם קוֹלַעַת זֵרִים

לְרֹאשׁ הַתֵּבֵל הַחֲדָשָׁה.

בְּגַל הַחוֹל, נָא רְאֵה הַפֶּלֶא:

יֶלֶד רַךְ יִשְׁתַּעֲשֵׁעַ שָּׁמָּה

יְלוּד אִשָּׁה הוּא הַיֶּלֶד,

אִם צָץ מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה?

פְּלָגִים שׁוֹקְקִים וְרַנִים:

“נוֹלַדְנוּ צוֹהֲלִים אַךְ עָתָּה!”

גַּם הַשִּׁיר שֶׁל כְּנַף הָרְנָנִים

חָדָשׁ הוּא, עוֹד לֹא שָׁמַעְתָּ…

רַק אֲנִי וְאַתָּה, אָחָא,

אָנוּ שְׁנֵינוּ מֵאֶשְׁתָּקֵד,

יָשָׁן־נוֹשָׁן בַּמִּשְׁפָּחָה –

עִם כָּל חָדָשׁ בּוֹא וּנְרַקֵּד!

---

שִׁיר עֶרֶשׂ

מאת

יצחק קצנלסון

נוּם יַלְדִּי, קְטַנִי, נוּמָה –

לֹא תֵדַע מְאוּם עֲדַיִן;

כָּל עוֹד לֹא תֵּדַע מְאוּמָה,

תּוּכַל עֲצֹם עַיִן.

הַלַּיְלָה רַד בְּנִי… אַל־נָא,

אַל לְיוֹם תִּשְׁאָלָה…

אֶת הָאֶבֶן שְׁאַל־נָא

עִם בֹּקֶר פֹּה נָפְלָה…

הוֹי, אֶבֶן־חֵן מִיַּד רָשָׁע,

לֹא פָּגְעָה בְּךָ הָאֶבֶן!…

וְאִם פְּצָעַתְנִי קָשָּׁה –

לִי הָיְתָה כִקְנֵה תֶבֶן.

הַשֶּׁמֶשׁ – אֲסוֹנֵנוּ,

יְגַל קֵן בּוֹ נָגוּרָה,

הַלַּיְלָה יַסְתִּירֵנוּ,

נְשִׁימָה לוֹ עֲצוּרָה.

אַל תִּירָא, בְּנִי, אֲכַבֶּה

אֶת הַנֵּר, לְבַל יִרְאֶה

גּוֹי זֵד, גּוֹי עָלִי־בַּבִּי

חַלּוֹנְךָ, וְלֹא יִירֶה…

נוּם, בְּנִי, נוּם, בֶּן־טִפּוּחָי,

עַיִן סְגֹר וְנוּמָה!

מִי יֵדַע אִם לֵיל מְנוּחָה

צֻוָּה לְךָ וּתְקוּמָה…

---

טָעוּת

מאת

יצחק קצנלסון

אָרַבְתִּי שְׁלֹשָׁה יָמִים וְחָדַלְתִּי,

כִּי בַּיּוֹם הָרְבִיעִי יָרְדוּ גְשָׁמִים,

וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲמֹד בַּחוּץ וְלֶאֱרֹב,

גַּם דַּיָּם הָיוּ לִי רַק שְׁלֹשָׁה יָמִים…

יָדַעְתִּי כְּבָר שֶׁאָב אֵין לָהּ בַּבַּיִת,

לוּ הָיָה – וַדַּאי שֶׁרְאִיתִיו בָּא וְיוֹצֵא,

וּבְכָל זֹאת לֹא נִכְנַסְתִּי שָׁם, יָרֵאתִי

אֶת אִמָּהּ וּשְׁאֵלָתָהּ" מָה כְּבוֹדוֹ רוֹצֶה?

וְאוּלָם דַּיָּם לִי רַק יָמִים שְׁלֹשָׁה,

אָנֹכִי לוֹמֵד הַרְבֵּה בַּשְּׁלֹשָׁה יָמִים…

מִדֵּי עֶרֶב רָאִיתִי וְאִמָּה יוֹצֵאת,

מִדֵּי עֶרֶב בְּעַרְבּוֹ – שָׁלֹשׁ פְּעָמִים

וַיְּהִי בַּיוֹם הָרְבִיעִי, בְּהִיוֹת הָעֶרֶב,

בְּהִיוֹת הָעֶרֶב וּבְהִיוֹת הַגֶּשֶׁם,

חַשְׁתִּי וְהָלַכְתִּי, חַשְׁתִּי וְרַצְתִּי,

כִּי כָל הָעוֹבְרִים הָיוּ רָצִים וְחָשִׁים…

וּבְגִשְׁתִּי אֶל הַדֶּלֶת וְאֹמַר לָשׁוּב,

וְאוּלָם אֵיכָה אָשׁוּב וְכֻלִּי רָטֹב?

כִּי אַף עַל פִּי שֶׁחַשְׁתִּי וְרַצְתִּי –

יָרַד עָלַי הַגֶּשֶׁם יָרֹד וְשָׁטֹף.

דָּפַקְתִּי עַל הַדֶּלֶת, כִּי אֵיכָה אָשׁוּב –

וּבַחוּץ הַגֶּשֶׁם גָּבַר וְגָדַל;

הַס, הָס… כְּבָר שׁוֹאֲלִים: מִי זֶה? אָנִי!

זֶה שֶׁאָרַב שְׁלֹשָׁה יָמִים וְחָדַל…

חָדַל עַל מְנַת לְהַתְחִיל, כְּדֵי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ,

חָדַל לִהְיוֹת מִלְּבַד, עֲמֹד מֵאֲחוֹרֵי הַגָּדֵר,

כָּל כְּבוֹדֵךָ פְּנִימָה… אֲנִי רְאִיתִיךְָ רַק בַּחַלּוֹן,

פִּתְחִי לִי פִּשְׁפָּשׁ לַגַּן… פָּתְחָה וְנִכְנַסְתִּי לַחֶדֶר.

נִכְנַסְתִּי וְאָמַרְתִּי: עַרְבָא־טָבָא!

וְהִשְׁתַּחֲוֵיתִי קִמְעָא, קִמְעָא;

וּבֵין כָּךְ וְכָךְ סָקַרְתִּי אֶת הַדִּירָה,

וַהֲרִיחוֹתִי אֶת אַקְלִימָהּ…

הִיא עָנְתָה לִי בְּקִדָּה יָפָה וְקַלָּה,

וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי: כָּמוֹנִי כְּמוֹתָהּ –

שְׁלֹשָּׁה יָמִים רָאַתְנִי בְּעַד הַחַלּוֹן

כְּמוֹ שֶׁאֲנִי רָאִיתִי אוֹתָהּ…

הַדִּירָה – אֱמֶת, לֹא מָצְאָה חֵן בְּעֵינַי,

גַּם לֹא הַמַּרְאָה הַמְִּלֻטָּשָׁה,

גַּם הַפַּרְגֹד וְהַקְּלָעִים וְגַם הָאַקְלִים –

חָרִיף הָיָה בְּיוֹתֵר וּקְצָת קָשֶׁה…

וְלָכֵן נִרְתַּעְתִּי לְאָחוֹר וְשָׁאַלְתִּי:

אִם כָּאן גָּר שְׁלוּמִיאֵל הָאַלְמוֹנִי?

וַתַעַן לִי: כְּלוּם אוֹתוֹ אַתָּה מְבַקֵּשׁ?

וְשְׁלֹשָׁה יָמִים אַתָּה אוֹרֵב אֶל חַלּוֹנִי.

וָאוֹדֶה לָהּ כְּרֶגַע שֶׁאֲנִי הוּא הַשְּׁלוּמִיאֵל,

שֶׁעָמַד לְבַטָּלָה שְׁלֹשָׁה יָמִים,

וְהִכִּיר אֶת טָעוּתוֹ בַּיּוֹם הָרְבִיעִי,

בְּהִיוֹת הָעֶרֶב וּבְהְיוֹת הַגְּשָׁמִים.

אוֹי לְאוֹתָהּ בּוּשָׁה! זֶה הַדָּבָר,

אִם יְסֻפַּר עָלַי – וְלֹא יְאֻמַּן,

הֵבֵאתִי אִתִּי פְּרָחִים וְאֵשׁ וְאַהֲבָה,

רַק שָׁכַחְתִּי לִקַּח אִתִּי מְעַט מְזֻמָּן…

וְאִם תַּרְשִׁינִי וְאַשְׁאִיר כָּאן אֶת פְּרָחַי,

בִּשְׁבִילְךָ הֵם לְמִקְּטַנָּם וַעַד גְּדוֹלָם;

וְאַתְּ, אַתְּ פִּתְחִי אֶת הַדֶּלֶת וְאִמְרִי לִי:

לֵךְ לְכָל הָרוּחוֹת שֶׁבָּעוֹלָם!

וְתֹּאחַז בְּיָדִי רְתֵת וְתִשְׁאַל: אֵלֶּה פְּרָחֶיךָ,

וְאֶשְׁךָ הֵיכָן הִיא? וְאַהֲבָתְךָ הֵיכָן?

וּנְבוּכוֹתִי מְאֹד… אוֹי, אִשִּׁי וְאָהַבְתִּי –

וַדַּאי נָמַסּוּ בַּגֶּשֶׁם וְנִתְנַדֵּף רֵיחָן.

כֹּה לָהּ אָמַרְתִּי וְהִתְאַמַּצְתִּי לְחַיֵּךְ קִמְעָא,

אַךְ לַשָּׁוְא… אַף הִיא לַתִמְהוֹנִי הָרַב לֹא חִיֵכָה;

כָּבְשָׁה פְָּנֶיּהָ בִּפְרָחַי שֶׁהָיוּ רְטֻבִּים עוֹד קֹדֶם,

חָפַצְתִּי לִפְנוֹת וְלָלֶכֶת וְלֹא יָדַעְתִּי אֵיכָה…

הוֹשַׁטְתִּי לָהּ יָדִי וָאֹמַר לָהּ: חֲיִי בְשָׁלוֹם!

וַתּוֹשֶט לִי יָדָהּ אַף הִיא, וְעֵינֶיהָ הֵרִימָה –

וַיְהִי כִּי הֵרִימָה עֵינֶיהָ וָאֵפֶן דֹּם וָאֵלֵךְ,

שֶׁקָּשֶׁה הָיָה לִי לִרְאוֹת עַיִן בְּעַיִן הַדִּמְעָה…

וְאוּלָם בְּצֵאתִי, נִתְקַלְתִּי בַפֶּתַח עִם אִמָּהּ

וְעִם אַבְרֵךְ כָּמוֹנִי, קְצָת נִלְהָב וְרָטֹב,

בְּלִי פְּרָחִים, רַק עִם אֵשׁ וְעִם אַהֲבָה, כִּבְיָכוֹל,

שֶׁלֹּא נִתְנַדְפוּ בְּרֶדֶת הַגֶּשֶׁם, יָרֹד וְשָׁטֹף…

---

אוֹר

מאת

יצחק קצנלסון

לֹא קִוִּיתִי לְאוֹר כִּי יָבוֹא,

וְלִנְגֹהוֹת לֹא יִחַלְתִּי –

וְהַשֶּׁמֶשׁ, רְאֵה, בַּחַלּוֹן!

אֹשֶׁר רָב, לוֹ לֹא פִלַּלְתִּי…

לֹא קִוִּיתִי לְאוֹר וַיִּזְרָח,

לֹא פִלַּלְתִּי לוֹ – וַיּוֹפַע!

זְרוֹעוֹת לוֹ הוֹשַׁטְתִּי כֵהוֹת:

רְפָא, הוֹי, רְפָא־נָא לִי, הָרוֹפֵא!

זְרוֹעוֹת לוֹ הוֹשַׁטְתִּי כֵהוֹת,

פָּנַי חִוְּרִים לוֹ הֶרְאֵתִי –

וּכְמוֹ אַיָּל עַל אֲפִיקִים

אֶעֱרֹג, אֶעֱרֹג לוֹ: צָמֵאתִי!

בַּהֲמוֹן חוֹגֵג, זַכִּים, בְּהִירִים,

קַוֵּי זֹהַר, קַרְנֵי כָתֶם:

הֲרַק לְנַשֵּׁק לִי וְלֹא יוֹתֵר

לַחֲדַר מִשְׁכָּבִי בָאתֶם?

אוֹ יְרַדְתֶּם פֹּה מָטָּה,

קַוֵּי זֹהַר, מִשְּׁמֵי רָמָה,

וְעַל כַּנְפֵי אוֹרְכֶם תֹּאמְרוּ

שֵאת אֶת נַפְשִׁי אִתְּכֶם שָׁמָּהּ?

---

יָדַעְתִּי

מאת

יצחק קצנלסון

יָדַעְתִּי, אַתֶּם!

אַתֶּם הַבְּרוּכִים,

בְּנֵי הַטִּפּוּחִים,

אַתֶּם הַנֵּחָנִים,

אַתֶּם עַם הַסְּגֻלָּה!

וַאֲנַחְנוּ, אָנוּ –

לָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים

וִיוֵן הַמְּצוּלָה,

אוֹי לָנוּ…

יָדַעְתִּי, אַתֶּם!

אַתֶּם הַסֹּלֶת,

אַתֶּם הַבְּחִירִים,

אַתֶּם הַכַּבִּירִים,

וְלָכֶם הַיְכֹלֶת…

וַאֲנַחְנוּ, אֲנַחְנוּ,

אֲנַחְנוּ הַפְּסֹלֶת,

מַכְנוּ, שׁוֹחַחְנוּ

בִּתְחוּמֵי מַפֹּלֶת –

אוֹי לָנוּ!

יָדַעְתִּי, לָכֶם!

לָכֶם הַיְּרֻשָּׁה,

לָכֶם הַנַּחֲלָה

וְהַסְּאָה הַגְּדוּשָׁה…

וְלָנוּ הַבּוּשָׁה,

לָנוּ הַכְּאֵב,

לָנוּ הַמַּחֲלָה

וְשִׁבְרוֹן הַלֵּב –

אוֹי לָנוּ…

יָדַעְתִּי אַתֶּם!

אַתֶּם הַשַּׁלִּיטִים,

אַתֶּם הַדַּיָנִים,

לָכֶם הַשּׁוֹטִים,

לָכֶם הַבַּרְקָנִים!

אַתֶּם הַמְּמִיטִים

וּמְרִימֵי הָעוֹל,

וְיוֹזְמֵי הַמְּזִמָּה,

וְאוֹמְרֵי הָאָמֵן…

לָכֶם צַד הַיָּמִין,

וְלָנוּ הַשְּׂמֹאל…

הַשְּׁאוֹל,

גַּל הַחוֹל,

הַכְּלִּמָה,

הַדִּמְעָה –

אוֹי לָנוּ!

יָדַעְתִּי לָכֶם!

לָכֶם הַצְּדָקָה,

לָכֶם הַחֲזָקָה…

וְלָנוּ, לָנוּ –

לָנוּ מוּעָקָה,

אוֹי לָנוּ…

יָדַעְתִּי לָכֶם!

לָכֶם הַכֹּחַ,

לָכֶם הָרְשׁוּת,

הָרְשׁוּת לִרְצֹחַ,

לִרְצֹח, לְשְׂמֹחַ…

וְלָנוּ, לָנוּ,

לָנוּ לָמוּת,

לָנוּ לִסְלֹחַ –

אוֹי לָנוּ.

יָדַעְתִּי אַתֶּם!

אַתֶּם הַחוֹרִים,

אַתֶּם הַגִּבּוֹרִים

וּבַעֲלֵי הָאוֹן,

לָכֶם הַהוֹדָיָה,

לָכֶם הַשֶּׁבַח!

וַאֲנַחְנוּ הַצֹּאן,

הַצֹּאן לָטֶבַח –

אוֹי לָנוּ…

---

כְּשֹךְ הַמִּלְחָמָה

מאת

יצחק קצנלסון

אָנֹכִי רְאִיתִים, רְאִיתִים בְּצֵאתָם לַשָׂדֶה חוֹצֵץ –

קַלִּים וְעַזִּים הָלְכוּ וּבַרְזֶל חַרְבוֹתָם נוֹצֵץ.

הֵם הָלְכוּ בַסָּךְ, בַּסָּךְ וּגְדוּדִים, גְּדוּדִים,

מוּשְׂלָמִים וְעוֹבְדֵי אֱלִילִים וְנוֹצְרִים וִיהוּדִים.

כָּל בָּחוּר וָטוֹב, כָּל גִּבּוֹר בְּעַמָּיו הָלָךְ –

נִשְׁאַר הַמְּצֹרָע וְהַזָּב וַאֲשֶׁר אָבַד עָלָיו כָּלַח.

חֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה וְקָטֹן, בַּעַל הַמּוּם הוּא רַק נוֹתָר,

מוּגֵי־הַלֵּב וַאֲשֶׁר עָמְדָה עָרְמָתָם לָהֶם וְלֹא יוֹתֵר.

וַאֲנָכִי גַם אֲנִי – מִצְחִי נְחוּשָׁה וּלְבָבִי שַׁיִּשׁ…

וְאוּלָם, בְּחַיֵּי רֹאשִׁי, אֵין מִפְּנֵי מִי לְהִתְבַּיֵּשׁ.

הַטּוֹבִים לֹא עוֹד יָקוּמוּ, אַחֲרֵי שֶׁהֻכּוּ עַד חָרְמָה,

וְנִשְׁאֲרוּ רַק הַנְּמוּשׁוֹת וְזֶה אֲשֶׁר נִשְׁאַר בְּעֹרְמָה.

וְאוּלָם אָנֹכִי מַחֲשֶׁה, אֵחָבֵא דֹם חֶדֶר בְּחָדֶר,

מְהַסֵּס כֻּלִי אוּלַי עוֹד יִפְרֹץ מֵת אֶחָד גָּדֵר,

יַעֲזֹב בֵּית עוֹלָמוֹ, יֵצֵא וְיֵתַע בָּרְחוֹבוֹת,

וּפָגַע לְתֻמּוֹ גַּם בִּי וְנָתַן בִּי עֵינָיו הַתּוֹבְעוֹת…

הוֹי, לָמָּה גַּם הֵם לֹא יֵחָבְאוּ, אֵלֶּה בַּעֲלֵי הַמּוּמִים,

כָּל עֵדַת הַמְּצֹרָעִים הַזֹּאת וַהֲמוֹן הָעֲרוּמִים?

לָמָּה זֶה יָצְאוּ כָּל אֵלֶּה בַמֵּתִים הַגְּדוֹלִים הִסְתּוֹלֵל?

וּתְחוּחִים עוֹד עַפְרוֹת כָּל גַּל, זֶה עַתָּה אַךְ נִסְתַּם הַגּוֹלֵל.

כְּשֹׁךְ הַמִּלְחָמָה – חִישׁ יָצְאוּ מִסִּתְרֵי נְקִיקִים וְחוֹרִים,

לִדְרשׁ בְּקוֹלֵי הַקּוֹלוֹת עַל כּוֹחַ וְרוּחַ גִּבּוֹרִים.

הוֹי, לָמָּה זֶה גְבֹהָה יְדַבְּרוּ וְרָמוֹת בְּפִיהֶם?

הֲטֶּרֶם יָדַעְתִּי מָה טִיבָם וּמָה הֵם וּמִי הֵם?

וּבְעָבְרִי עֲלֵיהֶם לְתֻמִּי וְאָזְנַי כִּי תִּשְׁמַע בְּלִי מְשִׁים

מִדַּבְּרוֹתֵיהֶם אֵשׁ לוֹהֵט – נִזְכַּר אֲנָכִי בַמֵּתִים,

מֻשְׁלָכִים עֲלֵי אֵם כָּל דֶּרֶךְ וְאֶל תַּחַת כָּל אֶבֶן וְאֵלָה…

הוֹי, לָמָּה זֶה מֵתוּ הֵם וּמַדּוּעַ לֹא מֵתוּ אֵלֶּה?

---

רַעֲיָה

מאת

יצחק קצנלסון

לִי הָיְתָה רַעֲיָה,

עַלְמָה חִוְּרָה;

אֶת פְּנֵי הַמָּוֶת יָרְאָה הִיא –

אִם אֶת הַחַיִּים?

לֹא הִגִּידָה לִי.

בְּתוֹךְ לְבָבָהּ

דְּבַר־מָה טִפְּחָה,

עֵינֶיהָ גִּלּוּ זֹאת,

בְּלִי אֹמֶר גִּלּוּ זֹאת –

וָאֵדַע – וְלֹא יָדַעְתִּי מָה…

תָּמִיד יָשְׁבָה לָהּ,

עַל יַד חַלּוֹנָהּ?

הֲרָאֲתָה בַּעֲדוֹ עַנְנֵי שְׁחוֹר,

וְאוּלַי שָׁמֶשׁ?

לֹא הִגִּידָה לִי…

בְּבוֹאִי בְּלֵילוֹת סְתָו

אֱלֵי חֶדְרָהּ,

מְצָאתִיהָ יוֹשְׁבָה נוּגָה,

הִרְהוּרֵי תּוּגָה

מְרַפְרְפִים עָלֶיהָ.

אָז יֵשׁ שֶׁאֲדַבֵּר עִמָּהּ –

וּפִיה שׂוֹחֵק,

וּבְעֵינֶיהָ דִּמְעָה נוֹצְצָה,

אֲבָל דִּמְעָה –

וּמְאוּם לֹא תַּגִּיד לִי.

וּפַעַם אֶזְכְּרָה:

וְלִבִּי דָּוֶה,

וְקָרְבָה דֹּם, וְאָחֲזָה בְיָדִי,

וְצָחֲקָה אֶל עֵינַי –

וּמְאוּם לֹא תַגִּיד לִי…

וְכַאֲשֶׁר נוֹדַע לִי:

הָעַלְמָה מֵתָה –

לֹא הֶאֱמַנְתִּי עוֹד, וָאֶשְׁאֲלָה

אֶת פִּי הַמֵּתָה –

אַךְ מְאוּם לֹא הִגִּידָה לִי…

---

מַלְכֻיוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

הַלַּיְלָה בָא, מִמִּזְרַח בָּא,

עִם שַׁחַר נוֹלַד שֶׁמֶשׁ שָׁם,

שָׁם צַר וְאוֹיֵב עוֹלֶה רָע;

בַּמַעֲרַב שֶׁמֶשׁ שׁוֹתֵת דָּם…

אֲנִי לְלִבִּי וְלִבִּי לִי;

הַשֶּׁמֶשׁ רַד וּבָא הַלֵּיל –

קַו אַחֲרוֹן רוֹעֵד עֲלֵי־פִּי,

אֶת רֹאשִׁי עָטַף רִאשׁוֹן צֵל…

---

בָּר־מִצְוָה

מאת

יצחק קצנלסון

תַּם וְנִשְׁלַם תּוֹר הַיַּלְדוֹת,

יַלְדוּת שְׂמֵחָה וְצוֹהֶלֶת,

תּוֹר הַמַּמְתִּיק כָּל מִגְרַעַת

וּמַשְׁוֶה חֵן לְכָל אִוֶּלֶת.

תּוֹר הַיַּלְדוּת, שְׁנוֹת שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה!

כָּכָה יָפוּ וְכֹה אוֹרוּ,

לֹא! לֹא יֵצַר לִי בְּלֶכְתָּךְ,

וְאִם יָמֶיךָ לֹא יַחֲזֹרוּ!

אָמְנָם, מְאֹד מְאֹד יָפִיתָ,

בֹּקֶר גָּדוֹל וּסְפוּג אוֹרָה,

אַךְ לֹא הָיְתָה בְךָ עֲבוֹדָה,

לֹא עַל מַעֲשִׂים, לֹא עַל תּוֹרָה.

יַלְדוּת, תּוֹר לְלֹא דְּאָגָה,

עָשְׂתָה מַעֲשֶׂה וְלֹא חִשְׁבָה –

אָמְנָם דֶּרֶךְ שְׁטוּת יֵשׁ תִּבְחַר,

אַךְ כָּל חָכְמָה בָּהּ לֹא תַשְׁוֶה…

שׁוּר, יַלְדוּתִי הִתְעוֹפָפָה

וְעַל גַּג בֵּיתִי רֶגַע נִצְּבָה:

צַר לָהּ, צַר לָהּ לְהִפָּרֵד

וַעֲזֹב אֶת בַּר־הַמִּצְוָה.

עָמְדָה עַל הַגַּג כַּיוֹנָה,

עָמְדָה תַמָּה, עָמְדָה נָאוָה,

פִּתְאוֹם עָפָה… מָה זֹאת יַלְדוּת?

יוֹנָה עָפָה וְאֵינָהּ שֶׁבָה…

---

זֹהַר

מאת

יצחק קצנלסון

עַל רֹאשׁ הָהָר עָמַדְתִּי מֵאָז הַבֹּקֶר,

וּפָנַי אֶל הַמִּזְרָח;

וָאֶרְאֶה חֶרֶס עוֹלֶה מִן הַתְּהוֹם –

וּבְחֵיקוֹ יוֹם.

יוֹם גָּדוֹל מְאֹד, יוֹם כַּכְּפִיר עִם רַעֲמָה,

בְּקוֹלוֹ עָלַי נָתַן;

לֹא קוֹל רַק אַלְפֵי קוֹלוֹת, רֵאשִׁית שִׁיר –

הוֹי, יוֹם כַּכְּפִיר!

שָׁמַעְתִּי שִׁיר, לֹא שִׁיר! לֹא אָזְנַי, עֵינֵי –

הֵן הֻכּוּ בַּסַנְוֵרִים,

לֹא זִמְרָה הִיא חֲזָקָה פָּרְצָה מִתּוֹךְ פִּיו –

זֶה גַּל שֶׁל זִיו.

וְאוֹרוֹת רַבִּים, כְּמִמַּעְיָן שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק,

שָׁטְפוּ אֶת הָאֲוִיר;

וְגַלֵּי זֹהַר בְּהִירִים שׁוֹפְעִים מִנִּי רוּם,

עַל פְּנֵי הַיְּקוּם.

וְכָל הַיְּקוּם הַצָּמֵא שׁוֹתֶה מִן הַזִּיו הַגָּדוֹל,

וְנֶהֱנָה מִמֶּנּוּ;

שְׁלוּלִית שָׁתְתָה וְנָהָר, שָׁתָה יָם

נֹגַהּ חַם.

אַלּוֹן רָם פֹּארוֹתָיו חָשַׂף: אוֹרָה!

גַּם עֶשְּׂבָּה קְטַנָּה;

הַר־אֶלֶף בִּנְגֹהוֹת רָחַץ, גַּם גַּרְגֵּר חוֹל,

הַכֹּל, כָּל!

תּוֹלַעַת בְּתוֹךְ הֶעָפָר, הַפִּיל בִּנְקֻדּוֹת עֵינָיו –

סָפְגוּ זֹהַר;

וְאֶקְרַע גַּם מִלִבִּי אֶת הַסְּגוֹר,

וְאֶסְפֹּג אֶת הָאוֹר.

וּלְתוֹךְ דָּמַי, עוֹרְקַי, גִּידַי וְנִשְׁמָתִי –

בָּא הָאוֹר הַמָּתוֹק;

וְהִתְחִיל תּוֹסֵס בִּי הַלֵּב הָעָז,

מִנְגֹהוֹת פָּז…

וְכִנְבִיא־אֵל הִפְקַרְתִּי אָז אֶת עַצְמִי לְכָל נַעֲנֶה,

הַצָּמֵא לְאוֹר שַׁדַּי…

וְאַכְרִיז מֵעַל פִּסְגַּת רֹאשׁ הָהָר

לְכָל דַּךְ וּמַר:

אֵלַי הִתְלַקְּטוּ וְאֵתָיוּ, אַחִים נַעֲנִים,

אֶת לִבִּי אֲנִי מַפְקִיר –

וְאַתֶּם שְׁתוּ וּמְצוּ אֶת הָאוֹר הֶחָם,

עַל הַלְּשַׁד וְהַדָּם…

---

פִזְמוֹן

מאת

יצחק קצנלסון

יָם וּתְהוֹמוֹ, עֵץ וְצִלוֹ,

עֶלֶם עֶלֶם וּבַת־גִּילוֹ;

הַנַּעֲרָה הַתְּמִימָה –

הִיא וְתוֹרַת אִמָּה!

עָב וּרְקִיעָה, גַּל וְכֵפוֹ,

עַיִט וְיוֹנַת־תֹּם עַל כְּתֵפוֹ;

הַנַּעֲרָה הַתְּמִימָה -

הִיא וְתוֹרַת אִמָּה!

יוֹם וְשִׁמְשׁוֹ, לֵיל וִירֵחוֹ,

פֶּרַח, פֶּרַח יֵשׁ־לוֹ רֵיחוֹ;

הַנַּעֲרָה הַתְּמִימָה -

הִיא וְתוֹרַת אִמָּה!

---

בָּאַסְפַּקְלַרְיָה

מאת

יצחק קצנלסון

יֵשׁ לִי אָח, הוּא קָטָן מֶנִּי אַךְ יָאֲתָה לוֹ תְהִלָּה,

תְּמוֹל אַךְ הֵחֵל לֶכֶת וְהַיּוֹם כְּבָר יַחְפֹּץ רוּץ;

הוּא קָם וְרָץ וְנוֹפֵל, שָׁב וְקָם חֲלִילָהּ -

נִשְׁבַּעְתִּי, מָחָר הוּא מִתְחָרֶה בְמֵרוּץ עִם הַסּוּס בַּחוּץ…

לֹא יְדַבֵּר עוֹד, אַךְ יַבִּיט קְטֹן־פֶּה וְגְדָל עֵינַיִם -

כִּי יִתֵּן עֵינָיו בַּמִּישֶׁהוּ, לוֹ יֵחַם וּכְמוֹ יִיר בּוֹ,

מֶבָּטוֹ יִבְקַע שְׁאוֹל תַּחְתִּיָּה וִיבַקַּע שְׁמֵי־שָׂמַיִם,

יִרְאֶה פְּנֵי כָּל דָּבָר, גַּם יֵדַע מָה בְּקִרְבּוֹ.

יֵשׁ לִי אָח, - כִּי יִגְדַּל, כָּמוֹנִי יְהִי, לֹא יָרוּץ

וְאִם יוּכַל, יִרְחַב פִּיו וִידַבֵּר, יְדַבֵּר כָּמוֹנִי;

יַבִּיט - וְלֹא יִרְאֶה מְאוּמָה, לֹא שָׂמַיִם וְלֹא אָרֶץ -

צַר לִי עַל עֵינֵי אָחִי, עֵינַיִם גְּדוֹלוֹת כִּי תִקְטַנָּה.

---

נְשִׁיקָה

מאת

יצחק קצנלסון

הִיא נָמָה, נָמָה לָהּ,

אֲנִי קָרַבְתִּי דֹם;

עַל פְּנֵי מַלְאָכִי זֶה

עוֹד רִפְרֵף הַחֲלוֹם;

צְחוֹק־נְעִימוֹת רַךְ

בָּא וְנָח בַּלָט

עַל הָעוֹר הַצַּח,

עַל הַפֶּה הַקָּט;

וְנֹגַהּ אוֹר לָעוֹר,

וּלְפִיהָ מַרְאֶה לֵב -

לֵב תָּם, לֹא יֵדַע עוֹד,

לֹא סַעַר וְלֹא כְאֵב…

לֹא כְאֵב, לֹא סַעַר… צְחוֹק!

רַק צְחוֹק מְרַחֵף תָּם -

אַךְ דֹּק, בִּצְחוֹקָהּ דֹּק,

וְתִמְצָא שְׁנֵיהֶם שָׁם!

בְּגַל תַּלְתַּלֵּי־שְׁחוֹר,

עָנַד ראֹשׁ הַכְּרוּב,

נֶחְבָּא צְחוֹק־חֵן זֶה,

נִגְלֶה, נֶחְבָּא שׁוּב.

רַעַד, רֶטֶט קַל

פֶּתַע עָבַר בִּי;

לִבִּי נָקַף, חָל,

מָה זֶה הָיָה לִי?

רֹאשִׁי צָנַח אַט -

לֹא יָדַעְתִּי מָה;

שׁוֹלָל לִבִּי בִי –

וְנָשַׁקְתִּי לָהּ.

כְּרוּבִי רָעַד קְצָת,

פָּקַח עֵינֵי תֹם –

וְחָזַר סְגְָרָן – הָס

סְגָרָן הַחֲלוֹם.

---

בֹּקֶר

מאת

יצחק קצנלסון

בִּפְאַת מִזְרָח דְּבַר־מָה רָחַשׁ–

שַׂר הַבֹּקֶר נֵעוֹר רִאשׁוֹן,

נִפְנֵף כְּנָפָיו וְנִתְגַּלָּה:

זָרְחָה עַיִן, הִבְהִיק אִישׁוֹן,

שַׂר הַבֹּקֶר נִפְנֵף כְּנָפָיו –

יַחַד חָוְרוּ הַשָמַיִם;

כָּל הַכָּחֹל הָפַךְ תְּכֵלֶת,

וְכָל תְּכֵלֶת – צַח פִּי שְׁנַיִם.

נִפְנֵף כְּנָפָיו טָס וַיָעָף.

טִיסָה קַלָּה בֵּין הֶעָבִים:

תַּחְתָּיו נִמְחָה שְׁבִיל־הֶחָלָב,

נָשַׁב דּוּמָם בַּכּוֹכָבִים.

גַּם הַכְּסִיל וְגַם הַכִּימָה,

כָּל הָעֵדָה כְּבָר נִנְעֶרֶת;

וּבִנְשִׁיקָה אַחַת הֵמִית

אֶת הַלְּבָנָה הַחִוֶּרֶת.

נִפְנֵף כְּנָפָיו טָס וַיָּעָף,

יָרַד דּוּמָם לְעֲיָרָה;

וּמְצָאַנִי בְּבֵית מְלוֹנִי;

בְּחֶדֶר קַר וּבְמִטָּה קָרָה.

חֲלוֹם רַע נָגֹל מֵעַפְעַפָּי –

קַמְתִּי וְעָזַבְתִּי בֵיתִי –

וְשַׁלְוַת־חַיִּים, וְרַחַשׁ־מְנוּחוֹת

הֵם קִדְּמוּנִי בְּרֶגַע צֵאתִי.

קִדְּמַנִי גֶבֶר מֵעַל גְּדֵרוֹ,

וְהֶגֶה יוֹנִים מֵרֹאשׁ גַּגָּן;

צִפְָּרִים צִיְּצוּ מְבֵּינוֹת עֵצִים –

כִּבְשוֹרָה קְרוֹבָה שָׁמַעְתִּי לַהְגָן.

וְאֶחָד רַב עַל פָּנַי עָבָר,

רַב כָּאֶפֶס, רָם כָּאֵין,

יִגַּע בִּי זֶה גְּדָל־הַקּוֹמָה –

וְאִם לֹא נִרְאָה כְלָל לָעַיִן.

יִגַּע בִּי וְיַעֲבֹר, יַעֲבֹר –

אֵיפֹה נִתְקַע? וְאָנָה בָּא הוּא?

אַךְ זֶה עַתָּה עָלַי עָבָר –

עָבַר וְאָדָם לֹא רָאָהוּ.

הֱיֵה לִי בָּרוּךְ, שַׂר הַבֹּקֶר!

וְאֵל הַחַיִּים, וְזוֹ הַמְּנוּחָה, –

תְּכֵלֶת־בְּרֵאשִׁית לֹא נִכְתָּמָה –

שְׁעַת הַבֹּקֶר, הֲיִי לִי בְרוּכָה!

---

עֲשָׂרָה

מאת

יצחק קצנלסון

בָּחוּר אֶחָד יֵשׁ לִי מוֹדָע,

אוֹתוֹ בָּחוּר יֵשׁ לוֹ רִיבָה,

אַךְ זוּ ריבָה, אַךְ זוּ רִיבָה,

הָיוּ לָהּ חֲתָנִים שִׁבְעָה…

הָיוּ לָהּ חֲתָנִים שִׁבְעָה,

וּמְיֻדָּעִי הוּא הַשְּׁמִינִי;

אוֹי הַשְּׁמִינִי, אוֹי הַשְּׁמִינִי,

עַכְשָׁו הוֹלְכָה הִיא לִימִינִי.

עַכְשָׁו הוֹלָכָה הִיא לִימִינִי –

אַךְ זוּ אִשָּׁה, אַךְ זוּ אִשָּׁה!

לוּלֵי יָפְיָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה

וְלא הָיִיתִי בֵּין הַתִּשְׁעָה…

לֹא הָיִיתִי בֵין הַתִּשְׁעָה,

וְלֹא טִיַּלְתִּי כָּאן בַּגִנָּהּ,

אוֹי, בַּגִנָּהּ, אוֹי בַּגִנָּהּ,

הַכֹּל סוֹקְרִים בִּי בְּקִנְאָה.

הַכֹּל סוֹקְרִים בִּי בְקִנְאָה,

בִּי מְקַנְּאִים כָּל בְּנֵי עִירִי;

כָּל בְּנֵי עִירִי, כָּל בְּנֵי עִירִי –

וּבֵינֵיהֶם הָעֲשִׂירִי…

---

פַּעַם בַּחֹרֶף

מאת

יצחק קצנלסון

א.

הָיָה אָז חֹרֶף בָּאָרֶץ,

צַח הָיָה הָאֲוִיר וְעָדִין;

הַחוּצוֹת הִלְבִּינוּ מִשֶּׁלֶג,

וּפָרוּש הַשֶּׁלֶג כַּסָדִין.

הָיוּ הַשְּׁחָקִים כֹּה רָמִים,

הָיוּ כֹה כְּחֻלִּים וְזַכִּים;

הִבְהֲבוּ כּוֹכְבֵי הַזָּהָב,

שִׁקְּרוּ מֵאַפְסֵי מֶרְחַקִּים.

הָיוּ הָרְחוֹבוֹת רֵיקָנִים,

מוֹשְׁכִים בְּקָרָם וּמְפַתִּים

לְדִבְרֵי־עֲבֵרָה קַלִילִים

אֶת זוּגוֹת הַמְטַיְּלִים הַמְּעַטִּים.

הִנֵּה זֶה שַׁח אֱלֵי אָזְנָהּ,

וְאָזְנָה לְלֶחְיָהּ כֹּה קְרוֹבָה –

גַּם נָשַׁק לָהּ וַדַּאי הָרָשָׁע,

נָשַׁק לָהּ – גַּם זוֹ לְטוֹבָה!

הָיוּ הַדְּרָכִים רְחָבִים,

וְעֶגְלוֹת הַחֹרֶף כֹּה קַלּוֹת!

הָיוּ הַלְּבָבוֹת מוּצָקִים –

וְסוֹדָם לֹא נִתֵּן לְגַלּוֹת.

ב.

אֲנֹכִי הָלַכְתִּי לְבֵיתִי

לִגְמֹר וּלְשַׁכְלֵל אֶת שִׁירָי:

צָחַק לְפַעֲמַי הַשֶּׁלֶג,

וְהֶבֶל חַם פָּרַץ מִנְּחִירָי.

הָיָה מְעִילִי פָּתוּחַ,

וְשׁוּלָיו לָרוּחַ נְתוּנִים;

מַהֲלָכִי בָטוּחַ וְנָכוֹן

וְצַעֲדֵי רַגְלַי מְתוּנִים.

שָׁמַט הָרוּחַ כּוֹבָעִי,

וְיט אוֹתוֹ קִמְעָה הַצִּדָּה –

וְדָבַק וְטָס עַל קְוֻצָּתִי,

סִלְסְלָה אַט וְהֶחֱרִידָה.

הִכָּה בִּלְחָיַי הַגְּלוּיוֹת

עַד אֲשֶׁר הֶעֱלָה שָׁם אֹדֶם,

הוֹסִיף מֵאִשּׁוֹ הַלּוֹהֵט

לְמָה שֶׁשָּׁם פָּרַח מִקֹּדֶם.

עֵינַי – הֵן צוֹחֲקוֹת לַשְּׁחָקִים,

כְּאִלּוּ שָׁם אֶרְאֶה אֶת דְּבִירָי –

וַאֲנֹכִי אָז הוֹלֵךְ לְבֵיתִי,

לִגְמֹר וּלְשַׁכְלֵל אֶת שִירָי.

ג.

הִיא חִכְּתָה לִי אֵצֶל הַשַּׁעַר

וּבְעָבְרִי עַל יָדָהּ, קָרָאָה –

זֹאת הָיְתָה יַלְדָּתִי אָהַבְתִּי,

צְעִירָה וְקַלָּה וְנָאָה.

קְוֻצָּתָהּ הַשְּׁחֹרָה וְעָבָה

קָפְאָה אַרֻכָּה עַל גַּבָּה;

הֶאְדִימוּ רַק שְׁתֵּי לְחָיֶיהָ,

וּבְכָל עַיִן לָחֲשָׁה לַבָּה.

הָיָה גַּם סַנְטְרָהּ קְצָת מְאָדָּם,

הַסַּנְטֵר עִם אוֹתָהּ הַגּוּמָה,

שֶׁתָּמִיד אֲמַלְּאָהָּ בִּנְּשִׁיקוֹת –

וְאֵין עוֹד לְהַכִּיר מְאוּמָה.

חָטְמָהּ כְּמִבְצָר בְּעֵת־שָׁלוֹם:

בְּאֶמְצַע פָּנֶיּהָ הוּא נוֹסֵס,

פְּרָזִי וְלָבָן בְּשָׁעָה –

שֶׁהַכֹּל מִתְכַּנֵּס וְרוֹתֵת.

הִיא עָמְדָה וְחִכְּתָה בַקָּרָה,

נָקְשָׁה דֹּם נַעַל בַּנָּעַל:

וַיְִתְאַו לְבָבִי לָהּ נַשֵׁק –

וּשְׂפָתַי – הֵן הָיוּ בַמָּעַל.

ד.

הָיְתָה אָז שָׁעָה שֶׁל לַיְלָה,

צוֹנֶנֶת וּבְהִירָה וַחֲרִישִׁית –

וְאִישׁ לֹא רָאַנִי בְגָחֳנִי,

וּבְנַשְּׁקִי לָהּ שֵׁנִית וּשְׁלִישִׁית.

וְהִיא בֵּין כָּךְ גִּלְּתָה אֶת אָזְנִי

שֶׁאִמָּה – הִיא נָסְעָה לְיָמִים…

אַחֶיהָ הַקְּטַנִּים הַשְּׁנַיִם

בַּחֶדֶר הָאַחֲרוֹן הֵם נָמִים.

אָחִיהָ הָאֶחָד הוּא עָרוּם,

וְאוּלָם בַּלַּיְלָה אֵין לִירֹא:

הוּא מְרַגֵּל בַּיוֹם, וּבַלַּיְלָה –

הוּא נִרְדַּם וְאֵין לְהֲעִירוֹ…

הִיא דִבְּרָה וּפָסְקָה בְּאֶמְצַע –

קָפְצָה וְלָפְתָה צַוָּארַי,

וּצְעִירָה בוֹחֶנֶת אֶת עֵינַי –

מְחַכָּה צוֹהֶלֶת לְדְבַרִי…

מָה־לוֹמַר לָהּ אוּכַל – רַק נַשֵׁק

אֶת סַנְטְרָהּ הַקַּר וְהַחַכְלִיל:

– אֵיכָכָה זֶה אֵלֵךְ לְבֵיתֵךְ,

וְשִׁירַי מִי יִגְמֹר וִישַׁכְלֵל?

ה.

שָׁמְעָה וְלֹא שָׁמְעָה הַיַּלְדָּה,

שָׁמְעָה וּכְלוּם לֹא הֵבִינָה –

כִּי תַּמָּה עוֹד הָיְתָה קְטַנְתִּי,

תַּמָּה וִיחִידָה בְּמִינָהּ.

מַה־לָהּ לַקְּטַנָּה וּלְשִׁירָי?

מָה־לִי וּלְשִׁירַי גַּם אֲנִי?

וְעֵינֵי תַּמָּתִי מָה־יָפוֹת!

גַּם פִּיהָ אֲשֶׁר נְשָׁקָנִי. –

"אֵלְךָ אַחֲרַיִךְ, אֲחוֹתִי,

אֶל־כָּל אֲשֶׁר תֵּלְכִי קָחִינִי;

אֶל־אִיִּים וְיַמִים רְחוֹקִים,

אֶל יַרְכְּתֵי תֵּבֵל מִשְכִנִי…"

"לֹא אוֹלִיךְ אֶל־אִיִּים וְיַמִּים

וּלְיַרְכְּתֵי תֵבֵל אוֹתָכָה;

בֵּיתִי – הֵן אוֹתוֹ יָדַעְתְּ,

בֵּיתִי לֹא רָחוֹק מֵהָכָא.

הַחֶדֶר הָאַחֲרוֹן לְאַחַי,

הָרִאשׁוֹן הוּא יִהְיֶה לָנוּ –

מֵחַלּוֹנוֹ לֹא יֵשְטְ הַיָּרֵחַ,

וְעֵינוֹ – הִיא תִּהְיֶה אִתָּנוּ."

ו.

שִׁירַי, הוֹי שִׁירַי – הֵם פְּזוּרִים

עַל גַּבֵּי נְיָרוֹת וְעָלִים:

רְצוּצִים עִם יָתֵר וְחָסֵר

לֹא גְּמוּרִים וְלֹא מְשֻׁכְלָלִים…

אוּלָם עוֹד יֶשְׁנָם לַמָּקוֹם

לֵילוֹת שֶׁל חֹרֶף עוֹד רַבִּים,

וּמְלִיצוֹת לְקַשֵּׁט אֶת שִׁירַי

יַמְצִיא לִי עוֹד תִּשְׁעָה קַבִּים.

וְאִם תָּבוֹא הַנַּעֲרָה עוֹד פַּעַם

לִשְׁמֹר אֶת בּוֹאִי וְצֵאתִי –

אֹמַר לָהּ: בּוֹאִי, יַלְדָּתִי,

וְלִינִי הַלַּיְלָה בְּבֵיתִי.

מִי יִתֵּן וְאִמָּהּ תִּתְמַהְמֵהַּ

בְּדַרְכָּהּ, כְּמוֹ בְּלֵיל עָבָר,

וְאַחֶיהָ הַקְּטַנִּים יְשֵׁנִים,

מִבְּלִי אֲשֶׁר יֵדְעוּ כָּל־דָּבָר.

הִיא תֵשֵׁב עִמָּדִי לַשֻּׁלְחָן,

אֲנִי וְהַנַּעֲרָה גַם יָחַד;

וְאֶהְיֶה קוֹשֵׁר לָהּ כְּתָרִים,

וְגוֹמֵר אֶת שִׁירַי כְּאֶחָד.

---

ל"ג בָּעֹמֶר

מאת

יצחק קצנלסון

הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר, שַׁיָרָה יָצְאָה שְׁלֵמָה;

לֹא שַׁיָרָה, – גְּדוּד! מַשְׁחִית עִם כְּלֵי־זַיִן,

עִם קְשָׁתוֹת וְעִם חִצִּים, עִם זִיקֵי אֵשׁ בָּעַיִן,

וְעִם שִׁיר כָּרַעַם… שִׁיר עָתָק מַפִּיל אֵימָה.

קְטַנִּים הֵם, אַךְ הַפָּנִים נִקְשִים וְהַיָּד רוֹמֵמָה.

צִפֳּרִים בְּחִיל נִנְעָרוֹת – מַשְׁחִית זֶה, מֵאַיִן?

וּלְאָן? הוֹי קַלֵּי גַף, כָּל זֶה לְמַרְאִית עַיִן –

תִּינוֹקוֹת הֵם, תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּם הֵמָּה.

לְמַרְאִית עַיִן, עֲלֵי גַב יְנוֹסְסוּ כְּלִי זֵינָם,

וּבְפִיהֶם פֶּרֶא שִׁיר וְאֵשׁ בְּעֵינָם זָרָה –

בִּמְעָרָה קְרוֹבָה, לָהֶם מְחַכֶּה רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן־יוֹחָאִי;

הֵם אִם אֶל רַבָּם יֵרְדוּ – וְאֵינָם כְּאִלּוּ אֵינָם:

עַל פְּנֵי הַכַּר עַז שִׁירָם עוֹד יִתְגַּלְגֵּל, אַךְ מִן הַמְּעָרָה

לֹא יַעַל קוֹל הַתּוֹרָה, הֵם לוֹמְדִים בַּחֲשָׁאִי.

---

מְחוֹל צְלָלִים

מאת

יצחק קצנלסון

לִבִּי אָמַר לִי,

נַפְשִׁי שָׁעֲרָה:

עִם שֶׁמֶשׁ צוֹלְלָה,

עִם עֶצֶב זָהֳרָה.

עִם אֵימָה, אֶתְמְהָה,

מֵאַיִן בָּאָה לִי?

תּוֹפַע, תַּעֲמֹד

בְּפֶתַח אָהֳלִי,

תּוֹפַע, תַּעֲמֹד

עֲנִיָּה סוֹעֲרָה,

כָּעָב בְּפַאֲתֵי

יָם, עָב בּוֹעֲרָה…

חֶרֶשׁ אֶשְׁאֲלָה:

לָמָּה בָאת אֵלַי?

וּכְאֵבִי נֶעְכָּר,

וִיגוֹנִי שָׁת עָלַי…

*

וַיְהִי הָעֶרֶב בָּא –

וָאֲמַהֲרָה

לִסְגֹר אָהֳלִי

בִּפְנֵי הַנַּעֲרָה.

אַךְ יָדָהּ, אַאֲזִין,

הַמַּנְעוּל לָחֲצָה,

וּדְפִיקָה קַלָּה מְאֹד

רֹאשִׁי מָחֲצָה…

דֹּם פָּתַחְתִּי לָהּ:

לָמָּה בָּאת אֵלַי?

וּכְאֵבִי נֶעֱכַּר,

וִיגוֹנִי שָׁת עָלַי…

וַתַּעַן לִי: אֲנִי

אַהֲבָה נִשְׁכְּחָה,

זִכְרוֹן אָשְׁרְךָ,

גַּם צֵל חִשְקְךָ –

*

וַתִּכָּנֵס, לֹא

נִשְׁמַע צַעֲדָהּ,

וְחָפַצְתִּי כְבָר

לִסְגֹּר בַּעֲדָהּ.

אַךְ נִרְתַּעְתִּי קְצָת

וָאֶשְתּוֹמְמָה:

עַל סִפֵּי שְׁנִיָּה לָהּ

עוֹמְדָה דוֹמְמָה.

אַחֲרֶיהָ שְׁלִישִׁית עוֹד

דֹּם מְצַפָּה לִי,

וּרְבִיעִית נִדְחֲקָה,

פּוֹרְשָׂהּ כַּפָּהּ לִי…

בִּכְתֵפָהּ עוֹד אַחַת

יָדָהּ נוֹפְפָה,

עֲדַת אוֹהֲבוֹת

עָלַי מִסְתּוֹפְפָה.

*

עֲדַת אוֹהֲבוֹת

לוֹחֲשָׁהּ, שָׁרָה לִי,

יֵשׁ אַחַת נִכְנְסָה

וְהִיא כֹה זָרָה לִי…

אַךְ הִסְתַּכַּלְתִּי בָהּ ־

מִיָּד לִי נִזְכְּרָה:

זוֹ אוֹתִי אָהֲבָה,

וְזוֹ לִי נִשְׂכְּרָה.

זוֹ עָזְבָה אוֹהֲבָהּ

וְאִם לוֹ נֶאֶרְסָה;

וְזוֹ אֶת בַּעֲלָהּ –

סֻכָּתָם נֶהֶרְסָה.

זוֹ הָיְתָה נוּגַת לֵב,

זוֹ תָּמִיד צָהֲלָה –

הָהּ, מִפֶּה אֶל פֶּה

מָלֵא אָהֳלִי…

*

צִלְלֵי אוֹהֲבוֹת

אוֹתִי סוֹבְבִים,

צֵל בְּכֶתֶף צֵל

דֹּם מִסְתּוֹבְבִים.

סָבִיב, סָבִיב לִי

הֵם מִתְהוֹלְלִים

וּבְמַעֲגָל

יוֹצְאִים, חוֹלְלִים.

אִלְּמִים דּוֹמְמִים

סְבִיבִי רָחֲפוּ.

לָאַחֲרוֹנָה גַם

אוֹתִי סָחֲפוּ…

מָשְׁכוּ, גָרְרוּ

אֶל מְחוֹלָם זֶה,

מְחוֹל צְלָלִים קַל

לֹא מֵעוֹלָם זֶה…

*

סְבִיבִי נְשַׁעֲרָה,

סְבִיבִי הוֹלֵל כָּל,

כְּשִמְלָה רוֹחֲשָה

עוֹלֶה, צוֹלֵל קוֹל:

אֲנִי מֵעֵבֶר יָם

לְאִישׁ נִתַּתִּי כְבָר,

וַאֲנִי אֵם אֲנִי,

אֲנִי מָתִַּי כְבָר.

חוֹלַלְתִּי כָל הַלֵיל

עִם סִמְלֵי אוֹהֲבוֹת,

רֹאשִׁי סְחַרְחַר כְּבָר,

רַגְלֵי כּוֹאֲבוֹת…

סְחוֹר סְחוֹר כָּל הַלֵיל,

סְבִיבִי נִשְׁעֲרָה,

עִם בֹּקֶר פָּז הַכֹּל,

לֹא אַחַת נִשְׁאֲרָה.

---

דּוּ־קְרָב

מאת

יצחק קצנלסון

יוֹם־יוֹם בְּעָבְרִי הָרְחוֹב, אֲנִי נִפְגָּשׁ בְּאָדָם אַחַד,

בַּר־נַשׁ קִטֵּעַ, קְטַן־קוֹמָה וְחֲדַל־ אִישִׁים,

כִּי יַעֲבֹר עָלַי, בְּעֵינוֹ יִפְזֹל, כָּמוֹנִי יְפַחֵד –

יוֹם־יוֹם אָנוּ עוֹבְרִים זֶה עַל יַד זֶה מַחֲרִישִׁים.

הוּא הוֹלֵךְ שְׂמֹאלָה וַאֲנִי – יְמִינָה אֲנִי צוֹעֵד –

פַּעַם, בְּעָבְרִי עָלָיו, עָלָה בְדַעְתִּי: אַשְמְאִילָה!

לֹא פִּלֵּל לָזֶה… אַף רְאֵה! הוּא נָע, נָד כְּשִׁכּוֹר וּמוֹעֵד,

עוֹד רֶגַע וְיִפֹּל שֶׁנֶּאֲחַז בַּסְּבַךְ בְּצִלִּי…

נִרְתַּעְתִּי בְעוֹד זְמָן וְשַׁבְתִּי כָרָגִיל – יְמִינָה.

הַנָּכֶה הִתְאוֹשֵׁשׁ וְדָפַק, בְּרַגְלוֹ הַקְּטוּעָה דָפַק

וְהָלַךְ… “הוּא חָזָק מִמֶּנִּי!” קָרָאתִי בַּקִנְאָה –

הוּא לוּ הִשְׂמְאִיל לְפֶתַע – וְנָפַלְתִּי בְּלִי סָפֵק.

---

הַזְכָּרָה

מאת

יצחק קצנלסון

לִפְנֵי כַמָּה קֵיצִים וְכַמָּה חֳרָפִים

יָדַעְתִּי נַעֲרָה עִם פָּנִים נוּגִים וְיָפִים.

בְּכָל עֶרֶב חִכְּתָה לִי בְחֶדְרָהּ, בָּעֲלִיָּה;

אֲנִי הָיִיתִי בָא עִם סִפְרֵי קְרִיאָה,

וּבְבוֹאִי — וְאוּלָם מֵתָה כְבָר הָעַלְמָה —

אַךְ כְּחַי, אֲנִי עוֹד רוֹאֶה צַלְמָהּ;

שַׂעֲרוֹת עַרְמוֹן הָיוּ לָהּ עַל רֹאשָׁהּ,

עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת וּמֶבָּט עָצֵב וְנוֹשֶׁה…

וָאֹהַב לְהַבִּיט אֶל עֵינֶיהָ יָשָׁר

וּלְהַרְהֵר אֶת הִרְהוּרִי הַצָּנוּעַ וְהַכָּשֵׁר.

וָאֹהַב מְאֹד לִשְׁמֹעַ רָזֵי קוֹלָהּ —

הִיא הָיְתָה נַעֲרָה חִוְּרָה וְחוֹלָה.

בְּעֶרֶב אֶחָד וַאֲנִי בָא לְבֵיתָהּ,

וְעִמִּי סִפְרִי — וָאַשְׁאִיר אוֹתוֹ בַחֲדַר הַמֵּתָה.

---

רוּחוֹת בֹּקֶר

מאת

יצחק קצנלסון

בַּחֶדֶר רָחַשׁ מַשֶּׁהוּ. —

הָעֶלֶם פָּקַח עָיִן:

הַחֶדֶר מָלֵא, מָלֵא הוּא —

הוּא מָלֵא וְאִישׁ אָיִן.

מָלֵא הוּא וּכְאֶחָד רֵיק —

בּוֹ עוֹלָם רוֹחֵשׁ נֶעְלָם;

הָעֶלֶם צוֹפֶה, צוֹפֶה בוֹ

וְרָחַב לֵב הָעֶלֶם.

בּוֹ רָחֲשׁוּ רִבּוֹא קַרְנֵי אוֹר,

וּכְרוּבִים בִּלְתִּי נִרְאִים

רִחֲפוּ בוֹ עַד לְאֵין סְפוֹר

וּשְׁאוֹן הֲמוֹן צַפְרִירִים.

בַּחֲלַל הַחֶדֶר רוֹכְבִים הֵם

עַל גַּבֵּי אַבְקוֹת זָהָב;

עַם פַּרְפָּרִים, קַלֵי גַף

טוֹבְלִים בְּתוֹךְ לָהַב…

וַיְשַׂחֶק אִתָּם רֶגַע קַל,

הִתְעָרֵב בֵּין עֲדָתָם —

הָיָה רְסִיס עִם רְסִיסֵי טַל,

קַו־אוֹר בֵּין אוֹרוֹת כָּתֶם.

הַחַי הֶעָצוּר פֹּה וְהָאֵשׁ —

עוֹד מְעַט — וּבָאָה עִתָּם,

גַּם הָעֶלֶם אֵינוֹ יֵשׁ,

הוּא יֵלֵךְ, יִמּוֹג אִתָּם.

---

דמדומים

מאת

יצחק קצנלסון

דמדומים

מאת

יצחק קצנלסון

---

יוֹנִים

מאת

יצחק קצנלסון

הַבִּיטִי: אֵי מִזֶּה הִתְנַשְּׂאָה לַהֲקַת יוֹנִים,

וּרְאִי, גַּם רְאִי, הָעוּגָה שֶׁהֵן עָגוֹת,

אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקֵעַ דּוּמָם חָגוֹת,

דּוּמָם סוֹבְבוֹת בְּרִגְעֵי יוֹם אַחֲרוֹנִים.

עוֹד מְעַט וְטָבְלוּ בְיַמֵּי אֵשׁ אַדְמוֹנִים,

וּבְעֵינֵינוּ נִרְאֶה עַל מָה יוֹנִים נֶהֱרָגוֹת —

וְאַתְּ, אַתְּ הֶאֱמַנְתְּ, הֵן לֹא תֵדַעְנָה דְאָגוֹת,

אֲנַחְנוּ רַק שָׁתִינוּ כוֹס־יְגוֹנִים.

הָעֶרֶב בָּא, רְאִי, הַשֶּׁמֶשׁ הֵלִיט פָּנָיו

וְיָרַד אֶל פִּי תְהוֹם. הִלָחֲצִי אֵלַי —

אֲנַחְנוּ יוֹנִים שְׁתַּיִם קְצוּצוֹת כָּנָף.

בְּאֵשׁ דִּמְדּוּמיִם זוּ, בְּזַהֲרוּרֵי עָרֶב,

אֵין טוֹב בְּעוֹלָם זֶה כְשֶׁמֶשׁ שְׁקֹעַ חַי,

וּכְיוֹנַת אֵלֶם חָגָה לְהִשָׂרֵף.

---

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל תּוֹךְ לֶהָבוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלֵל תּוֹךְ לֶהָבוֹת,

וְעַל הַמּוֹקֵד עָשֵׁן יוֹמִי;

גַּם תִּקְוָתִי כֹה צוֹלֶלֶת,

כָּכָה גוֹסֵס גַּם חֲלוֹמִי.

אִלֵּם, אִלֵּם יְהִי הַלַּיְלָה,

מְאוּם לֹא יַגִּיד וּמְאוּם לֹא יָבִיא —

כָּכָה אִלְּמָה גַם עֲצַבְתִּי,

כָּכָה שׁוֹתֵק גַּם לְבָבִי…

מָחָר יִיקַץ כָּל הָעוֹלָם —

וְהִנּוֹ רוֹחֵץ בְּזָהֳרֵי חַמָּה;

נִצְחִי צַעֲרִי שֶׁבִּלְבָבִי,

וְאַנְחָתִי אֵינָהּ תַּמָּה…

---

חוּלְשׁוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אָהַבְתִּי — אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ,

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ לָמָּה אֵלַי בָּאָה?

הָעוֹרֶגֶת הִיא לִנְשִׁיקוֹת פִּי אוֹ לִשְׁבוּעָתִי —

שֶׁאָנֹכִי נִשְׁבָּע לָהּ בְּאוֹתָה שָׁעָה?

מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ, כְּלוֹמַר: עֶרֶב, עָרֶב,

הִיא בָאָה, יוֹשְׁבָה דוֹמְמָה וְנוֹשָׁה…

מַה־הִיא נוֹשָׁה בִי? וִדּוּיִי אוֹ שִׂפְתוֹתָי?

אֵלֶיהָ אֶקְרַב, אֶשְׁאַל — וְהוֹרִידָה רֹאשָׁה…

אֵין אֲנִי יוֹדֵעַ מַה מַרְעִיד אֶת חָזָהּ —

אֵיזוֹ מֵחוּלְשׁוֹתַי אוֹתָהּ מְשַׁכֶּרֶת:

אִם שְׁבוּעָתִי הַנִּקְלֶטֶת לְתוֹךְ אָזְנָהּ,

אִם הַנְּשִׁיקוֹת עֲלֵי לֶחְיָהּ הַחִוֶּרֶת?

נִשְׁבָּע אֲנִי לָהּ וְנוֹשְׁקָהּ בְּבַת־אַחַת —

וּכְלוּם לֹא בָרוּר לִי, לִי כְלוּם לֹא נִכָּר,

אִם עִקָּר לָהּ שְׁבוּעָתִי־לְחִישָׁתִי —

אִם נְשִׁיקָתִי הַצּוֹרֶבֶת לָהּ הָעִקָּר.

שִׁלְשֹׁם לֹא נִשְׁבַּעְתִּי לָהּ, רַק נְשַׁקְתִּיהָ,

וַתֵּשְׂטְ מֵעָלַי אָז, וַתִּפְרֹשׂ אֶל הַפִּנָּה;

אֶתְמוֹל רַק נִשְׁבַּעְתִּי לָהּ וְלֹא נָשַׁקְתִּי,

הִיא שָׁמְעָה, שָׁמְעָה — וְלֹא הֶאֱמִינָה…

הַיּוֹם יָשַׁבְתִּי עִמָּהּ וְהֶחֱרַשְׁתִּי כָל הָעֶרֶב,

לֹא נָשַׁקְתִּי לָהּ וְלֹא דִבַּרְתִּי כְלוּם לִלְבָבָהּ,

הִיא סָקְרָה, סָקְרָה בִי — וְאֵין אֲנִי יוֹדֵעַ,

מַה מִשְּׁנֵי אֵלֶּה מֶנִּי תָבְעָה.

---

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה

מאת

יצחק קצנלסון

עַל הַנָּהָר שָׁטָה סִירָה,

דּוּמָם חוֹזְרָה הִיא הָעִירָה;

וּבַסִּירָה וּבַמַּיִם

נוֹפֵל צֵל וּזְהַב עַרְבַּיִם.

אַט הַסִּירָה מִתְנוֹעַעַת.

כּוֹבַע שָׁחוֹר וּמִגְבַּעַת

נָחִים דּוּמָם עַל הַקֶּרֶשׁ,

וְהַסִּירָה עוֹבְרָה חֶרֶשׁ.

מִן הַסִּירָה שְׁנֵי מְשׁוֹטִים

עַל פְּנֵי מֵי הַנָּהָר נוֹטִים,

רַק כַּפּוֹתָם בָּם נָגָעוּ —

מֵאֲלֵיהֶם יִתְנוֹעָעוּ.

כָּל הַמַּעֲרָב עֻמַּם, עֻמָּם,

זַהֲרוּר אַחֲרוֹן צָלַל דּוּמָם

אֶל הַנָּהָר וְשׁוּב לֹא עָלָה —

אַךְ הַסִּירָה עוֹבְרָה הָלְאָה.

אֵין עוֹד אוֹר לָהּ וְאֵין זִיו לָהּ —

דִּמְדּוּם אַחֲרוֹן בַּמַּיִם נִבְלָע;

מִן הַצְּלָלִים אוֹתָהּ עוֹטִים

עוֹלֶה שִׁקְשׁוּק הַמְּשׁוֹטִים.

עוֹד הַסִּירָה שָׁטָה, שָׁטָה,

דַרְכָּהּ תִּמְצָא בָעֲלָטָה,

קְרוֹבָה, קְצָרָה כְבָר הַדֶּרֶךְ,

עוֹד לֹא תֶאֱרַךְ, עוֹד לֹא תֶאֱרַךְ.

שִׁקְשׁוּק נִסְתָּר וְלֹא יוֹתֵר —

מִי שָׁם שָׁט? וּמִי שָׁם חוֹתֵר?

דְּבַר־מַה רוֹחֵשׁ שָׁם בְּצִנְעָה —

הַמִּגְבַּעַת רַק מַלְבִּינָה.

בַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה — וְהַסִּירָה

שָׁטָה בָאָה אַט הָעִירָה,

אֶל שְׂפַת הַנָּהָר אַט חָתָרָה,

שָׁמָּה עָמְדָה וְנִשְׁאָרָה.

הַמְּשׁוֹטִים אָז נִתָּקוּ

מִן הַסִּירָה וְדוּמָם שָׁקְעוּ,

דּוּמָם צָלְלוּ הַתְּהוֹמָה,

אַחֲרֵי שׁוּבָהּ כְּבָר לִמְקוֹמָהּ.

עַל שְׂפַת הַנָּהָר עוֹמֵד אֹהֶל —

בַּחַלּוֹן רוֹעֵד נֵר, וּמְבֹהָל

לֵב אַלְמָנָה שָׁם וּמַכֶּה:

לְבִתָּהּ מַכֶּה הוּא וּמְחַכֶּה.

כְּבָר הִגִּיעַ חֲצוֹת־לַיִל —

הוֹי אֶת מִי, אֶת מִי תְטַיֵּל?

בֶּן־הַנָּגִיד? בֶּן־הַשָּׁכֵן?

הֲיִתָּכֵן? הֲיִתָּכֵן?

הֵן הוּא נִשְׁבַּע תְּמוֹל בָּעֶרֶב

לְאָבִיהוּ, כִּי לֹא יֶרֶב

וְלֹא יוֹסִיף רְאוֹת אֶת בִּתָּהּ,

גַּם לֹא רְאוֹת וְלֹא דַּבֵּר אִתָּהּ. —

מוּל הָאֹהֶל בְּחוֹמַת־אָבֶן

עֵר הַגְּבִיר: גַּם הוּא לֹא יָבִין,

גַּם לְבָבוֹ חוֹשֵׁשׁ, חוֹשֵׁשׁ:

בְּנוֹ יְחִידוֹ לָמָּה בוֹשֵׁשׁ?

לִפְנוֹת עֶרֶב עָזַב בֵּיתוֹ,

כְּלוּם לֹא אָמַר לִפְנֵי צֵאתוֹ;

לֵב הַנָּגִיד חוֹשֵׁשׁ, חוֹשֵׁשׁ:

בְּנוֹ יְחִידוֹ לָמָּה בוֹשֵׁשׁ?

וְהַסִּירָה בַנָּהָר רוֹגְעָה,

נוֹגְעָה שְׂפָתוֹ וְאֵינָהּ נוֹגְעָה —

מִי מִתּוֹךְ הַסִּירָה יַעֲלֶה

וְלַשְּׁכֵנִים זֹאת יְגַלֶּה?

---

יוֹם סַגְרִיר

מאת

יצחק קצנלסון

יוֹם סַגְרִיר. בְּאוֹר כֵּהֶה עֲטוּפָה הֶחָצֵר — בּוֹר אָפֵל וָצָר,

וּנְטָפִים אַחֲרוֹנִים וִיחִידִים, מֵהַמָּטָר שֶׁיָּרַד לֹא כְבָר,

עוֹד נוֹטְפִים וְדוֹלְפִים אַט־אַט מֵעַל גַּגֵּי הַחוֹמוֹת הַגְּדוֹלוֹת,

הָעוֹמְדוֹת כַּעֲנָקִים שֶׁקָפְאוּ, כַּמָּוֶת — מַחֲרִישׁוֹת, אֲבֵלוֹת.

חַלּוֹנוֹת מִכָּל צַד מַשְחִירִים, קוֹדְרִים נִבָּטִים וּשְׁחוֹחִים,

וּנְטָפִים עַל פְּנֵיהֶם מִתְגַּלְגְּלִים, וְנִדְמֶה: הַחַלּוֹנוֹת — הֵם בּוֹכִים…

וְעַל פְּנֵי הַשָּׁמַיִם הַכֵּהִים עָבִים עַל עָבִים נִגְרָרִים,

וּבְמַחֲנוֹת כְּבֵדִים הֵם עוֹלִים וְזוֹחֲלִים מִכָּל הָעֲבָרִים.

וְעָנָן בּוֹלֵעַ אֶת אָחִיו, זֶה תּוֹסֵס וְהַשֵּׁנִי גֹוֵעַ,

וְלֹא נוֹדַע מִי בָלַע אֶת מִי, מִי נִבְלַע וּמִי הַבּוֹלֵעַ…

וְהָיוּ אָז כָּל הָעֲנָנִים לְעָנָן רַק אֶחָד, מְאֹד נוֹרָא —

הַמַּאֲפִיל עַל כָּל חֲלַל מַטָּה, בְּקַדְרוּת זְעוּמָה וּשְׁחוֹרָה,

וּמַאֲפִיל הֶעָנָן הַגָּדוֹל עַל רַחֲשֵׁי הַלֵּב וְהָרְגָשׁוֹת,

וְנוֹסֵךְ עַצֶּבֶת בַּנְּשָׁמוֹת, וְשִׁמְמַת אֵין־סוֹף בַּנְּפָשׁוֹת…

וְהִנְנִי עוֹמֵד יְחִידִי, דֹּם אַשְׁקִיף בְּעַד חַלּוֹן הַחוֹמָה:

בְּשַׁעַר הֶחָצֵר בָּא דוּמָם, יְהוּדִי דַל־פָּנִים, קְצַר־קוֹמָה,

מְעִילוֹ הָאָרֹךְ קָרוּעַ, בֵּין זְרוֹעוֹ בַשַּׂק צְרוּרִים, לוּטִים:

מִכָּל מִינֵי בְגָדִים יְשָׁנִים, הֲמוֹן בְּלוֹיֵי־סְחָבוֹת, סְמַרְטוּטִים.

וּלְרֹחַב הֶחָצֵר וּלְאָרְכּוֹ יִתְהַלֵּךְ הַיְּהוּדִי לְאִטּוֹ,

וּפוֹלֵט מִפִּיו הוּא לִרְגָעִים “הַנְדֵל” מְמֻשָּׁךְ, בְּהַבִּיטוֹ

בִּמְעוּף־עַיִן בְּכָל הַחַלּוֹנוֹת, וּכְרֶגַע יִוָּאֵשׁ מִשִּׂבְרוֹ:

דְּמָעוֹת הוּא רוֹאֶה עַל פְּנֵיהֶם, הַחַלּוֹנוֹת כְּמוֹ נָדִים לְשִׁבְרוֹ…

וְעוֹמֵד הוּא מַשְׁמִים עַל עָמְדוֹ, וְאַחֲרֵי רְגָעִים אֲחָדִים

יוֹסִיף וְיִשְׁנֶה קְרִיאָתוֹ, יִתְבּוֹנֵן לַעֲבָרִים וּצְדָדִים —

וְקוֹלוֹ הַצָּרוּד מְנַסֵּר, מְשַׁבֵּר אָזְנַיִם וּלְבָבוֹת,

מִתְפַּזֵר לְכָל רֹחַב הֶחָצֵר, וְהָיָה כְקוֹל קוֹרֵא בָּחֳרָבוֹת…

וְגַם בְּהַפְנוֹתוֹ אֶת שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מִמְּקוֹמוֹ זֶה הָלְאָה —

הִתְמַלֵּט הַ“הַנְדֵל” מִפִּיהוּ, אַךְ לֹא עוֹד כִּקְרִיאָה, — כִּילָלָה…

כִּילָלָה הִתְמַלְּטָה הַקְּרִיאָה מִפִּיהוּ, בְּלִי חֵפֶץ, בְּלִי צֹרֶךְ —

הוֹי, “הַנְדֵל” מְמֻשָּׁךְ וּמְמֹרָט לָמָּה תִתְגַּלְגֵּל לְאֹרֶךְ

חָצֵר עֲלוּבָה וְקוֹדְרָה, וְהַיְּהוּדִי, הַיְּהוּדִי כְבָר יָצָא —

יָצָא, אַךְ מָרָה יִבְבָתוֹ זְמָן רַב שָׁמָּה עֹוד הִתְרוֹצָצָה…

וְשׁוּב אוֹתָהּ דְּמָמָה עֲמֻקָּה, דְּמָמָה מְהוּלָה בְאֶפֶס,

תִּתְהַלֵּךְ מִסָּבִיב וּבְאֶשְׁנַב חַלּוֹנִי בַלָּט מְרַפְרֶפֶת.

וְהִנֵּה בָא אֶל הֶחָצֵר אִישׁ עִוֵּר וְיַלְדָּה נוֹהֶגֶת בְּיָדוֹ

וְכִנּוֹר רָעוּעַ וּבָלֶה הוּא מוֹצִיא מִתַּחַת כְּנַף־מַדּוֹ.

וּמְכוֹנֵן הַזָּקֵן הָעִוֵּר אֶת כִּנּוֹרוֹ זֶה עַל חָזֵהוּ,

וּזְקָנוֹ שֶׁזָּרְקָה בוֹ שֵׂיבָה מִזְדַּעֲזֵעַ קְצָת עַל גַּבֵּהוּ.

אֶת יָדוֹ הַצְּנוּמָה הוּא מַעֲבִיר וּמַרְעִישׁ בָּהּ אֶת הַמֵּיתָרִים —

וּלְצִלְצוּל הַכִּנּוֹר הַיַּלְדָּה הָרָזָה אֶת קוֹלָהּ גַּם תָּרִים.

וְטִפְטוּף הַנְּטָפִים הַיְחִידִים הַמַּכִּים בְּלִי חָשָׂךְ בַּצִּנּוֹר,

מִתְלַכֵּד עִם שִׁירַת הַיַּלְדָּה, עִם צִלְצְלֵי מֵיתְרֵי הַכִּנּוֹר.

וְשִׁירָה עֲגוּמָה מִשְׁתַּפְּכָה שֶׁקּוֹלָהּ מִבְּלִי מֵשִׂים פּוֹרֵק

וְשׁוֹבֵר אֶת עַצְמוֹת הַחַיִּים וּמוֹצֵץ הַדָּם מִכָּל עוֹרֵק…

וְהַשִּׁירָה הַלֵּזוּ מִשְׁתַּפְּכָה, מְרִי וְתַחֲנוּנִים מְלֵאֲתִי —

וְאוֹמְרוֹת הַחוֹמוֹת הִתְמוֹגֵג, וְחִשְּׁבָה הִשָּׁבֵר לִבָּתִי…

וְלִבְכּוֹת בִּקַּשְׁתִּי אָז מָרָה וַיַּעַל מְקוֹר דֶּמַע בִּגְרוֹנִי —

אַךְ שְׁפֹךְ לֹא יָכֹלְתִּי הַדְּמָעוֹת — וָאֶנְהֹם, וָאֵשְּׂטְ מֵחַלּוֹנִי…

---

כּוֹכָבִי

מאת

יצחק קצנלסון

בֵּין שְׁנֵי עֲנָנִים גְּדוֹלִים,

בֵּין שְׁנֵי עַנְקֵי שְׁחוֹר —

רוֹעֵד כּוֹכָב אֶחָד

רוֹעֶדֶת קֶרֶן אוֹר…

מָה אֲיֻמִּים, אֵלִי,

אֵלֶּה עַנְנֵי עַד;

וּמַה קָּטֹן, חַלָּשׁ

כּוֹכָבִי זֶה הַחַד.

לִרְגָעִים יֶחֱרַד לִבִּי,

לִי נִדְמֶה — עוֹד מְעָט

וְנֶחֱנַק בְּיַם הַחֲשֵׁכָה

כּוֹכָבִי זֶה הַקָּט.

אָנָּא, עַנְנֵי זַעַם,

אַל תִּפְעֲרוּ פֶה,

לִבְלֹעַ אֶת בֶּן־נָגְהִי,

אֶת כּוֹכָבִי זֶה.

כּוֹכָבִי — הוּא אִם יִכְבֶּה —

לִי יֶחְשַׁךְ עוֹלַם־יָהּ —

אֶל מִי אֶת עֵינַי אֶשָּׂא?

מֵאַיִן עֶזְרִי בָא?

---

הֲלָךְ־נָפֶשׁ

מאת

יצחק קצנלסון

א.

פֶּרַח צָץ בְּגִנַּת בִּיתָן,

צָמַח שָׁם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן,

תַּחַת צֶאֱלֵי שִׂיחַ צָמַח,

שִׂיחַ קָט וְנָמוּךְ.

שֵׁם הַפֶּרַח הֲלָךְ־נָפֶשׁ,

בַּיָּדַיִם לֹא יִתָּפֵשׂ,

וְלֹא תִרְאֶה אוֹתוֹ עַיִן,

יֵשׁ — וְהוּא כְאַיִן.

הוּא אִם פָּרַח — לְחֹדֶשׁ פָּרַח —

יֵשׁ בַּגַּן, יֵשׁ עַל אֵם דָּרֶךְ,

יֵשׁ בִּמְקוֹמוֹת נַעֲלָמִים,

רַק לְחֹדֶשׁ יָמִים.

הוּא אִם פָּרַח — לְאֶחָד פָּרַח —

אֶחָד רַק אֶת רֵיחוֹ יָרַח.

בּוֹ רַק תִּדְבַּק צַהֲלַת קֹדֶשׁ

כָּל יְמֵי הַחֹדֶשׁ.

מִסּוֹף עוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ

פֶּרַח זֶה אֶת בְּעָלָיו צוֹפֶה,

מוֹצֵא אוֹתוֹ בִקְצֵה תֵבֵל —

קוֹרֵעַ מַעֲטֵה אֵבֶל.

ב.

פֶּרַח צָץ בְּגִנַּת בִּיתָן,

צָמַח שָׁם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן,

תַּחַת צֶאֱלֵי שִׂיחַ צָמַח,

שִׂיחַ קָט וְנָמוּךְ.

אִישׁ לֹא יָדַע, אִישׁ לֹא רָאָה,

גַּם הַמַּלְכָּה לֹא יָדָעָה,

יָצְאָה לָהּ לְגִנַּת בִּיתָן

בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן.

אִישׁ לֹא רָאָה, אִישׁ לֹא שָׁמָע,

הִיא גַם הִיא לֹא תֵדַע לָמָּה

רָחֲבָהּ עֵינָהּ, רָחַב לִבָּהּ —

רָחֲבוּ בְלִי כָל סִבָּה.

בַּיוֹם הַשֵּׁנִי וּבַשְּׁלִישִׁי

וְלַחַשׁ עָבַר קַל וַחֲרִישִׁי,

דֹּם יִתְלַחֲשׁוּ הַסָּרִיסִים:

נִסִּים! מַעֲשֵׂה־נִסִּים!

וְאֵין מַגִּיד וְאֵין פּוֹתֵר —

יוֹם־יוֹם תִּיף הַמַּלְכָּה יוֹתֵר,

עָלְתָה, גָּבְהָה לְאֵין עֶרֶךְ,

גַּם שְׂעָרָהּ הֶאֱרִיךְ.

ג.

יוֹם־יוֹם תִּיף וְיוֹם־יוֹם תִּנְעָם,

וּבְנוֹת צְחוֹק תְּפַזֵּר חִנָּם

לְכָל זָקֵן וּלְכָל סָרִיס —

אוֹר יְפַךְ עַל קְבָרוֹת.

אֶל כָּל פַּרְתֵּם וַאֲחַשְׁדַרְפָּן,

אִם אֶל פְּנֵיהֶם וְאִם אֶל עָרְפָּם,

גַּם לַשׁוֹמְרִים, שׁוֹמְרֵי סִפָּהּ

תִּצְחַק בְּטוּב לִבָּהּ.

מֶלֶךְ רָקוּם עַל הַמַּרְבָד —

בְּעָבְרָהּ יוֹשִׁיט לָהּ הַשַּׁרְבִיט,

גַּם הַלֵּץ מִטְּוִי מַרְבַדָּה

נוֹשֵׁק חֶרֶשׁ צַעֲדָהּ.

אֶת הַצֵּל, אֶת צִלָּהּ חָמְדָה,

זָע, זָע צִלָּהּ גַם בְּעָמְדָהּ;

שֶׁמֶשׁ בְּרִדְתּוֹ, כְּפוּת חִשְּׁקָהּ —

כָּל הַלֵּיל לֹא יִשְׁקָע.

יוֹם־יוֹם יוֹתֵר תִּיף הַמַּלְכָּה,

הִיא לֹא הוֹלְכָה רַק מְדַלְּגָה,

לֹא דוֹבֶרֶת אֶלָא שָׁרָה —

מַה לַמַּלְכָּה קָרָה?

ד.

פּוֹנֶה יוֹם, יוֹם שֵׁנִי יוֹפַע,

חֹדֶשׁ נִיסָן כְּבָר בְּסוֹפוֹ,

חֹדֶשׁ נִיסָן תַּם וְעָבָר —

וְאֵין יוֹדֵעַ דָּבָר.

וּבַגִּנָּה — אוֹר שָׁם, גִּיל שָׁם

וְהַמַּלְכָּה כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

יָצְאָה אֶל הַגַּן לְתֻמָּהּ,

וְאֵין יוֹדֵעַ מְאוּמָה.

מְטַר מַנְגִינוֹת בַּעֲלֵי כָנָף

נִתָּק מִכָּל עֵץ וְעָנָף,

כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם יִזְרַח שָׁמֶשׁ —

מַה הַיּוֹם מֵאָמֶשׁ?

כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם תַּבְרִיק שְׂמֵחָה,

רוֹמְזָה קוֹרְצָה לָהּ הַבְּרֵכָה,

עוֹלִים, פּוֹעֲרִים פֶּה דְגֵי זָהָב,

שְׂבֵעִים וּמְזֵי רָעָב.

רוּחַ בְּאָזְנָהּ סָח כְּאָדָם,

לָחַשׁ נַחַשׁ וּפִתְאֹם נָדַם,

נָדַם וְהִתְחִיל שׁוּב לְדוֹבֵב —

כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם שׁוֹבָב.

ה.

פְּנֵי הַמַּלְכָּה כְמוֹ בַצָּעִיף,

וּמֶבָּטָהּ יָעֵף, יָעֵף,

אָבְדָה לָהּ הַיּוֹם אֲבֵדָה —

תָּחוּשׁ וְטֶרֶם תֵּדַע.

כָּל הָעוֹלָם חִנּוֹ אָבַד,

הָיָה קַל וּפִתְאֹם כָּבַד,

הָיָה מָלֵא וְנִתְרוֹקֵן,

רַךְ — וְדַךְ מִזֹּקֶן.

זְקֵנִים אָבְלוּ, סָרִיסִים אָנוּ,

שׁוֹמְרֵי סַף לֹא עוֹד נֵחָנוּ…

מֶלֶךְ לְתוֹךְ מַרְבַדוֹ נִכְנָס,

לֵץ בּוֹ שָׁקַע נִכְנָע…

פֶּרַח צָץ בְּגִנַּת בִּיתָן.

צָץ שָׁם בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן.

בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ הַכֹּל עָבָר —

וְאֵין יוֹדֵעַ דָּבָר.

צַהֲלַת חַיִּים כִּי נִסְתַּלְקָה —

מַה־זֶּה הָיָה לָהּ, לַמַּלְכָּה?

דֹּם יִתְלַחֲשׁוּ הַסָּרִיסִים

בְּסוֹף חֹדֶשׁ נִיסָן.

---

Finis

מאת

יצחק קצנלסון

נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי

כֹּה בוֹדֵד וּלְבַד,

הָאַכְזָר הַשֶּׁמֶשׁ הוּא רַד,

הַכּוֹס עוֹמְדָה רֵיקָה וַחֲרֵבָה —

שִׁירַת־יֵינָהּ עַלִּיזָה וְשׁוֹבֵבָה

נִשְׁכָּחָה —

וְהָאִשָּׁה, הָאִשָּׁה הָלָכָה.

נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי.

וְאִם לֹא אָבַד כֹּל, שֶׁמֶשׁ אַכְזָר

עוֹד יוֹאִיל בְּטוּבוֹ וְיַחֲזֹר,

הַכּוֹס עוֹד תִּתְמַלֵּא מַזְהִירָה,

וְעִם יֵינָהּ הָעַז גַּם הַשִּׁירָה

נִזְכֶּרֶת —

אַךְ הָאִשָּׁה עוֹד אֵינָה חוֹזֶרֶת.

---

בְּאֶרֶץ גּשֶׁן

מאת

יצחק קצנלסון

בְּאֶרֶץ גּשֶׁן פָּנָה יוֹם,

עֶרֶב בָּא וּצְלָלִים;

בָּאוּ חֶרֶשׁ, נָחוּ דֹם,

כִּסּוּ הָאֹהָלִים.

אֶל הַחַלּוֹן יוֹשְׁבָה לָהּ

אֵם עִבְרִיָּה דוּמָם;

קַוֵּי שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶשׁ בָּא,

תּוֹעִים עוֹד לְתֻמָּם.

בְּחֵיקָהּ יִשְׁכַּב בְּנָהּ הַתָּם,

נוּגֶה וּלְבֶן־פָּנִים;

"אִמִּי, לָמָּה בִפְאַת יָם

יוֹקְדִים הָעֲנָנִים?"

לִפְאַת מַעֲרָב אָדֹם, צַח,

אָז מֶבָּטָהּ יִפְנֶה —

"שָׁם אָבִיךָ, בְּנִי הָרַךְ,

עָרִים שָׁמָּה יִבְנֶה…"

“הֵן בַּעֲבוּרִי יִבְנֶה עִיר!”

קָרָא בְנָהּ שָׂמֵחַ,

פָּתַח פִּיו בִּתְרוּעַת שִׁיר,

וְאִמּוֹ תֵאָנֵחַ…

“הוּא לְפַרְעֹה יִבְנֶה שָׁם” —

הַשֶּׁמֶשׁ יָרַד מָטָה;

עָמֹם עָמַם עֵבֶר יָם

וְעַל גּשֶׁן צְעִיף עֲלָטָה.

---

תּוֹחֶלֶת נִכְזָבָה...

מאת

יצחק קצנלסון

וְעָף הַחֲלוֹם, הַחֲלוֹם הַטּוֹב

עִם בּוֹא הַשֶּׁמֶשׁ עָף.

כְּקֶרֶן אוֹר מִכֶּלֶא צָר,

וְהוּא עוֹד טֶרֶם שָׁב.

בַּמִּזְרָח, שָׁם אֲחַכֶּה לוֹ,

מִמְּצוּלַת יָם וּתְהוֹם

כִּי יִזְרַח אוֹר הַשֶּׁמֶשׁ לִי,

יַחֲזֹר גַּם הַחֲלוֹם.

עִם שֶׁמֶשׁ־אוֹר כִּי נֶעֱלָם —

וְשָׁב עִם שֶׁמֶשׁ אוֹר!

וְאִם בְּלָעוֹ יָם — אֶת פַּאֲתֵי

הַמִּזְרָח אֵדַע שְׁמֹר…

בַּמִּזְרָח, שָׁם אֲחַכֶּה לוֹ,

עִם לֵב בִּי מֵת כִּמְעָט —

שֶׁמֶשׁ־זָהָב עוֹלֶה עָל,

אַךְ עוֹלֶה הוּא לְבָד…

כָּל יוֹם וָיוֹם, עִם הָנֵץ יוֹם,

אֲחַכֶּה לוֹ לַשָּׁוְא:

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, מוֹפִיעַ שׁוּב

וַחֲלוֹמִי טֶרֶם שָׁב…

---

פַּעֲמוֹנִים

מאת

יצחק קצנלסון

א.

סוֹבַבְתִּי כָל הַיּוֹם בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם, מִכֵּיוָן

שֶׁנִּכְנַסְתִּי בָהּ עִם הַתַּנַּ"ךְ מִתַּחַת לְבֵית הַשֶּׁחִי,

כְּאָדָם הַסּוֹבֵב עִם קַטַּלּוֹג בְּבֵית הַנְּכֹאת —

שֶׁלַּאו כָּל אָדָם מֵבִין,

וְלַאו כָּל אָדָם מֵיטִיב רְאוֹת

בִּירוּשָׁלַיִם זֹאת…

אִם אֶתְקַשֶּׁה־בָּהּ, בְּעִיר הַסְּגֻלּוֹת שֶׁבָּה אֶחֱסֶה —

אֶפְתַּח סֵפֶר וְאֶחֱזֶה,

אֶפְתַּח אֶת הַתַּנַּ"ךְ הַנָּעוּץ אֶצְלִי לְבֵין בֵּית הַשֶּׁחִי,

וְאֶרְאֶה וְאִוָּכַח וְאָבִינָה:

הִנֵּה הִיא יְרוּשָׁלַיִם, הִנָּהּ!

כַּכָּתוּב בְּתַּנַּ"ךְ:

אֶקְרָא וְאַבִּיט חֲלִיפוֹת וְאֶצְהַל וְאֶגְעֶה בַבֶּכִי…

אַךְ לַשָּׁוְא! לַשָּׁוְא, כִּתַּתִּי רַגְלַי, הָלַכְתִּי

שַׁח

מִדְּחִי אֱלֵי דֶחִי,

מִטֻּמְאָה אֶל טֻמְאָה;

לַשָּׁוְא פָּתַחְתִּי

הַסֵּפֶר —

שֶׁכֹּה עָלָיו נִסְתַּמַּכְתִּי —

לֹא הָיְתָה בָהּ בִּירוּשָׁלַיִם מִירוּשָׁלַיִם מְאוּמָה,

לֹא כְלוּם מִבִּירַת הַיְּהוּדִים.

נִשְׂרְפָה עַד תֹּם! דָּעֲכוּ, כָּבוּ הָאוּדִים,

סֹעַר הָאֵפֶר,

נִמְחֲקוּ חוּרְבוֹת שׁוֹמֵמוֹת וּבָתֵּי הָעִיר הַהֲרוּסִים,

רִמַּנִי תַנַּ"כִי, רִמָּנִי!

לֹא אָמַר לִי כְלוּם לְכַתְּחִלָּה עַל מִגְרַשׁ הָרוּסִים

וּכְנֵסִיּוֹתֵיהֶם תְּרֵיסָר,

וּתְרֵיסָר הֵיכְלֵי הַקֵּיסָר

הַגֶּרְמַנִי —

מִנְזָרִים זָרִים מוּזָרִים, מַרְהִיבֵי עֵינָיִם,

בְּנוּיִם לְתִפְאֶרֶת,

נוֹסְסִים בִּמְרוֹמֵי קֶרֶת

בְּלֵב יְרוּשָׁלָיִם…

לֹא רָאִיתָ בְּעִירְךָ, דָּוִד,

אֲשֶׁר פֹּה רָאִיתִי אָנִי —

קָרָאתִי מַר לְדַף תְּהִלִּים…

כֹּה אֶעֱמֹד בְּפִתְחָהּ כְּעָנִי,

וְלִבִּי בִי תוֹעֶה בַקֶּרֶב

וְהוֹמֶה כַּחֲלִילִים,

מִכָּל אֲשֶׁר אַבִּיט וְאֶרְאֶה…

חָפַצְתִּי הֵחָבֵא —

מִהַרְתִּי, נִמְלַטְתִּי אֶל אָהֳלִי,

נִבְלַעְתִּי כְצֵל בּוֹ, כְּצֵל בְּחֵיק צְלָלִים

עִם עָרֶב…

כְּבַד יְגוֹנִים שָׁכַבְתִּי, נִרְדַּמְתִּי

וְחָלַמְתִּי, חֲלוֹם רַע חָלַמְתִּי!…

ב.

חָלַמְתִּי חֲלוֹם רַע בִּירוּשָׁלַיִם וֶהֱקִיצוֹתִי

לַחֲלוֹם עוֹד רַע מִמֶּנּוּ:

שָׁאֲגוּ עָלַי,

פָּעֲרוּ עָלַי אֶת פִּיהֶם אַלְפֵי פַעֲמוֹנִים

לִבְלֹעַ אוֹתִי חַי,

הֵם הָמְמוּ וְהָלְמוּ עַל מִשְׁכָּבִי אוֹתִי —

לוּ בְרַד אֲבָנִים כָּבֵד עָלַי נִתָּךְ — וְאֶשָּׂאֶנוּ!

חֶרְמוֹנִים מִשָּׁרְשָׁם נֶעֶקְרוּ, לוּ עָלַי נָפָלוּ,

וְאֶשָּׂא אֶת סֻבֳּלָם,

אַךְ אֵיכָה אֶשָּׂא שְׁאָגוֹת אֵלֶּה עַל גִּבְעוֹתָי?

חָלַמְתִּי חֲלוֹם רַע וֶהֱקִיצוֹתִי —

לַחֲלוֹם עוֹד רַע מִמֶּנּוּ.

הוֹי, קוֹלוֹת פַּעֲמוֹנִים עַל גִּבְעוֹת יְרוּשָׁלֵם!

נְבוּבֵי קוֹלוֹת, לֹא קוֹלוֹת, אֶלָא הֵד. —

עֲמוּמִים אַתֶּם, סְתוּמִים וַאֲיֻמִּים,

דְּחוּפִים אַתֶּם בּוֹקְעִים וּמְבֹהָלִים

לְבַשֵּׂר רָע, לְהַכְרִיז אֵיד — — —

הוֹי, פַּעֲמוֹנִים,

כְּאֶבֶן נוֹפֵל בְּדִילְכֶם עַל לְבָבִי,

וּמֵעִיק, מֵעִיק,מֵעִיק… עַל מִשְׁכָּבִי

נִדְהָם, עוֹדִי מוּטָל וְאֵין אוֹנִים,

וּמוֹצָא אָיִן וְאֵין הַצָּלָה,

וְקוֹלוֹת הַפַּעֲמוֹנִים טֶרֶם עוֹד יֶחְדָּלוּ.

ג.

הוֹי, פַּעֲמוֹנִים,

קוֹל עֲנוֹת שָׁמַעְתִּי כְבָר בַּזִּירָה —

יָדַיִם נִחֲתוּ בִי,

יְדֵי הֲמוֹנִים,

בִּתְרוּעַת צְחוֹק מַמְאִירָה

נֶהְדַּפְתִּי אֱלֵי קִרְקָס,

וָאֶשְׁמַע שַׁאֲגַת אֲרִי

וְאָחִי תַחְתָּיו פִּרְכֵּס.

שִׁסּוּ כְלָבִים בִּי,

הֶחֱרוּ עַזֵּי נֶפֶשׁ בִּי לֹא אַחַת,

וְאָנֹכִי כָפוּת,

וּשְׁכֵנִי אָחִי, עַל יָדִי עוֹמֵד וְשָׁר בְּנַחַת

וּבְנֹעַם קוֹל “מַה־יָּפִית”…

הָיִיתִי בֵין אֲנָשִׁים שֶׁהָעָמְדוּ אֶל קִיר שֶׁל חוֹמָה,

וָאֶשְׁמַע קוֹל הַיְּרִיּוֹת מִן הָרוֹבִים.

בִּתְרוּעוֹת צְחוֹק הוֹלֵלוּת הִקִּיפוּ בֵיתִי אוֹיְבִים,

וְשִׁלְּחוּ אֵשׁ בּוֹ, וַאֲנִי מֵעָל, בַּקּוֹמָה.

שָׁמַעְתִּי מְחִי גַרְזֶן עַל מַפְרֶקֶת אִישׁ יְהוּדִי

וַאֲנִי בֵין הַנִּדּוֹנִים —

כָּל זֹאת שָׁמַעְתִּי וְנָשָׂאתִי בְחַיֵי נוּדִי,

וְאֶשָּׂא זֹאת גַּם הָלְאָה, —

אַךְ אֵיכָה, אֵיכָה אֶשָּׂא קוֹל הַפַּעֲמוֹנִים

עַל גִּבְעוֹת יְרוּשָׁלֵם?

---

מִלְחָמָה

מאת

יצחק קצנלסון

עַל פְּנֵי הַכְּבִישׁ הָלַכְתִּי עִם הַרְבֵּה, הַרְבֵּה נוֹדְדִים, —

וָאֵט הַצִּדָּה וָאֶכָּנֵס אֶל הַיַּעַר, אֶל הָאָפֵל;

מִי יִדְבַּק בִּי בְיַעַר קְדוּמִים זֶה, וּמִי אֵלַי יִטָּפֵל?

אֲנִי לְבָדָד אֵתַע בֵּין רִבְבוֹת אֳרָנִים בּוֹדְדִים…

הַס, הָס… מְרַשְׁרְשִׁים גַּם פֹּה… אֵי־אֵילוּ פֹה מִתְנוֹדְדִים…

אִם בֵּין עֲצֵי הַיַּעַר, בֵּין עַם הַדּוֹמְמִים דְּבַר־מַה נָפָל?

אִם גַּם בְּנֵי אֵלֶם אֵלֶּה מְחַקִּים תַּעֲלוּלֵי בְנֵי הַשָּׁפֶל?

מַעֲרִימִים סוֹד? לֹא הֵם! זֶה חֶבֶר שׁוֹדְדִים?

עוֹד טֶרֶם אַאֲמִין אַךְ אַשְׁפִּיל בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה קוֹלִי,

וְאֶת הַשֶּׁלַח אָנִיף לִימִינִי וְלִשְׂמֹאלִי,

לְמִלְחָמָה אֶקְרָא וְאִם אִישׁ עָלַי לֹא קָם;

חַד הַשֶּׁלַח הִבְרִיק, אֶת תְּהוֹם הַלַּיְלָה חָצָה;

הַבֹּקֶר אוֹר —, הַשֶּׁמֶשׁ עַל הָאָרֶץ יָצָא —

אֵין אִתִּי אִישׁ, אַךְ עַל הַלַּהַב הָיוּ נִטְפֵי דָם.

---

אֵלֶגִּיָּה

מאת

יצחק קצנלסון

מִכָּל חֲמוּדוֹת הָיוּ לִי —

רַק לִבִּי, לִבִּי נִשְׁאַר לִי.

שֶׁמֶשׁ הָיְתָה לִי בָרוֹם —

עִם עֶרֶב צָלְלָה בַתְּהוֹם.

לִי צִפּוֹר שָׁרָה שִׁירַת־יָהּ,

בְּמֶרְחַק־רָזִים עָפָה לָהּ.

שׁוֹשַׁנַּת־קְסָמִים הָיְתָה לִי

עִם צֵאת הַיּוֹם וְנָבְלָה הִיא.

פִּעֵם אוֹתִי חֵשֶׁק עָז,

וְגָוַע חִישׁ עִם קַו הַפָּז.

לִבְּבַתְנִי תִקְוָה, תִּקְוַת־תֹּם,

וְנֶעֶלְמָה עִם כְּלוֹת הַיּוֹם.

עַל גַּבְשׁוּשׁ בּוֹדֵד, בְּקֶבֶר צָר,

שׁוֹכְבָה לָהּ יַלְדָּתִי כְבָר.

מִכָּל חֲמוּדוֹת הָיוּ לִי —

רַק לִבִּי, לִבִּי נִשְׁאַר לִי…

---

לְנֵ"ס

מאת

יצחק קצנלסון

מִי מִלֵּל לָנוּ, הָהּ, עַל גַּל עֲפָרְךָ הַתָּחוּחַ

נַעֲמֹד הַיּוֹם, יְתוֹמֵי־עוֹלָם, דְּווּיִים וּמַחֲרִישִׁים,

גַּם אַתָּה, נֵ"ס, גַּם אַתָּה עֲזַבְתָּנוּ, אִישׁ הָרוּחַ,

חָסַרְנוּ הָהּ, גַּם אוֹתְךָ, גַּם אוֹתְךָ אִישׁ הָאִישִׁים!

הוֹי נֵס, נִסֵּנוּ, אֵיכָה, נֵס, נָפַלְתָּ מִנִּי יָד?

לֹא נֵבְךְּ לְשַׂר כִּי יִפֹּל וּלְמֶלֶךְ יָשַׁב עֲלֵי כֵס —

הַמְּלָכִים שְׁרֹק לָהֶם וְיָבוֹאוּ, יָבוֹאוּ מִכָּל צַד…

אַך נֵס, הוּא, אִם מִמְּרוֹמָיו יִצְנַח, לֹא עוֹד יוּרַם נֵס!

לֹא עוֹד יִתְנוֹסֵס נֵס, לֹא עוֹד יְרַחֵף שַׁאֲנָן

עַל שִׁמֲמוֹת הַגּוֹלָה וְעַל מַחֲנֵנוּ הַנָּגוּעַ —

לֹא יְדוֹבֵב עוֹד, לֹא יַשִּׁיב חַיִּים וְטַל לֹא יַזִּיל רַעֲנָן,

הִתְרַחֵשׁ לָנוּ נֵס, אַךְ נִסִּים לֹא יִתְרַחֲשׁוּ, כַיָּדוּעַ…

לֹא שֶׁמֶשׁ מִגָּבֹהַּ וּמִמֶּרְחַקִּים בָּא, לֹא עַמּוּד אֵשׁ,

שְׂכִיר לַיְלָה…מִתּוֹכֵנוּ אוֹר עָלִיתָ, דֳכִי מִיָּם

בָּקַעְתָּ, תַּעַנְדֵנוּ צִבְעֵי קֶשֶׁת וְרִקְמוֹת שֵׁשׁ…

הוֹי, אִישׁ הָאִישִׁים, נֵס מֵעַל לְרֹאשׁ וְאַחַד מִן הָעָם!

הָעָם, אֲשֶׁר בְּתוֹכוֹ תֵשֵׁב, תִּפְעַל, רֵישׁ־גָלוּתָא,

תְּבַשְּׂרוֹ בֹּקֶר וְיוֹם שֶׁמֶשׁ, תִּזְרַח לוֹ בִצְפִירָה —

בְּאַקְדָמוּת וּבְנֶחָמוֹת מִלִּין, בְּשָׁרָיוּת שׁוּתָא,

תְּשׁוֹבְבוֹ בְמִלְתָא דִבְדִיחוּתָא, בְּמַכְלוּלֵי שִׁירָה.

הוֹי שָׁר וְשַׂר בְּיִשְׂרָאֵל! עוֹד טֶרֶם אֵדַע מִי

בְךָ גָּדַל מִשְּׁנֵי אֵלֶּה… הַמְּשׁוֹרֵר אוֹ הַשָּׂר?

רַק אַחַת אֵדַע: יַחַד שְׁנֵיהֶם גָּדְלוּ בְךָ, וְכִי

אֶת אָבְדַּן שְׁנֵיהֶם יִסְפֹּד עָם וִיבַכֶּה אוֹתָם מָר.

רְאִיתוֹ בְסִבְלוֹתָיו כְּמשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים, וּכְמשֶׁה

עִם נַעֲנִים נִתְעַנֵיתָ, שַׁחוֹתָ, הָהּ, עִם שְׁחוֹחִים;

אַךְ משֶׁה הֵבִיא אֶת הָעָם עַד קְצֵה אַרְצוֹ קְדוֹשָׁה,

וְאַתָּה — אַלְלַי לָנוּ, זְנַחְתָּנוּ בְמִדְבָּר נְבוֹכִים…

---

כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים

מאת

יצחק קצנלסון

לוּ עוֹד אַבְרָהָם אָבִי וַאֲבִי יִשְׁמָעֵאל חַי!

וְאִמִּי, אִמִּי לוּ עוֹד חַיָּה, שָׂרָה!

וְשֻׁלַּח שׁוּב יִשְׁמָעֵאל הַמִּדְבָּרָה,

עַל כּוֹנְנוֹ הַקֶּשֶׁת שׁוּב עָלַי…

עֲרֹק לַצִּיָּה! גָּזַר עָלָיו אָב אֲזַי,

יְהַלֵּךְ בֵּן בָּהּ פֶּרֶא עִם סוֹעָה וְעִם סְעָרָה —,

לֹא הָיְתָה אָז נְטוּיָה יָד בָּאָרֶץ זָרָה,

וּכְנַעַן — טֶרֶם קֹרָא לָהּ בְּחֶסֶד זָרִים — אַ"י…

בַּמִּדְבָּר גָּדַל אָחִי… לוּ עוֹד אַבְרָהָם חַי

וּשְׁלָחוֹ שׁוּב לַמִּדְבָּר, לִמְקוֹר חַיָּיו

וּמָחָה דִמְעָה מֵעֵינַי וּמִגַּבִּי טְלַאי…

רַק אָב בְּלֵב בָּנָיו יִרְאֶה הַנֶּגַע וְהַדְּוָי,

רַק הוּא שֶׁיָּדִין בֵּין הַחַף מִפֶּשַׁע וְהַחַיָּב…

לוּ עוֹד אַבְרָהָם אָבִי וַאֲבִי יִשְׁמָעֵאל חַי!

---

הָלַכְתִּי בַדֶּרֶךְ לְבַדִּי

מאת

יצחק קצנלסון

הָלַכְתִּי בַדֶּרֶךְ לְבַדִּי,

כֹּה עָזוּב וּמִסְכֵּן;

מִכָּל אֲשֶׁר רֵעוּ לִי לֹא הָיָה

אַף אֶחָד עִמָּדִי.

אֶחָד נִטְבַּע, אֶחָד נִתְלָה בְוָו

אַחֲרֵי תִקְווֹת נִכְזָבוֹת וַחֲלוֹמוֹת לַשָּׁוְא,

אֶחָד הִזְקִין;

הָאֶחָד נִסְתַּתֵּר כְּחֹלֶד

בְּתוֹךְ חוֹרוֹ, שֶׁחָפַר

עָמֹק־עָמֹק בֶּעָפָר,

וְנֶעֱלַם שָׁם,

וְאֶחָד מֵעֵבֶר לַיָּם

נָשָׂא אִשָּׁה וְהוֹלִיד.

הָלַכְתִּי לְבַדִּי.

הַשֶּׁמֶשׁ הִתְחִילָה לִשְׁקֹעַ,

וָאֶהְיֶה נִצָּב בְּלִי־נוֹעַ,

נִשְׁעָן עַל אִילָן עֲרִירִי,

שֶׁעָמַד עַל יָדִי, —

וָאֶזְכֹּר אֲרָצוֹת וְעָרִים

עָבַרְתִּי,

וְעַיְרוֹת־מוֹלֶדֶת וּכְרַכִּים בֶּהָרִים

זָכַרְתִּי.

וָאֶזְכֹּר עֲיָרָה נִדָּחָה בְלִיטָא

בֵּין יְאוֹרוֹת וַאֲגַמִּים,

וְעִיר עַל חוֹף־יַמִּים,

קִרְיָה עַלִיזָה, רַבַּת־אֵשׁ וּפְרִי־הָדָר וַעֲצֵי־שִׁטָּה.

קַיִץ אֶחָד בִּכְפָר —

וְעוֹד קַיִץ,

בֵּין חוֹמָה וָחַיִץ,

בִּכְרַךְ רָחוֹק וָזָר;

שָׁנָה וְחֶצְיָהּ,

בֵּין הַרְרֵי־הָאֶלֶף וְעִמְקֵי־הַתְּהוֹם,

בְּהֶלְוֶצְיָה;

פֹּה שָׁנָה, פֹּה יוֹם,

וְשׁוּב לִיטָא —

הָלַכְתִּי, עָיַפְתִּי

וְעַל אֶבֶן בַּדֶּרֶךְ יָשַׁבְתִּי.

רָחֲשׁוּ פַאֲתֵי הַמַּעֲרָב

מֵעָבִים וּבְנוֹת־עָבִים קְלוּיוֹת,

וְעֵינַי לַמַעֲרָב נְטוּיוֹת,

נִתְלוֹת וְצוֹפוֹת בּוֹ דֹם,

בְּהֵאָסֵף יְצוּרֵי־הָאֹור…

הֲפָנָה לַעֲרֹב יוֹם?

אִם פָּנוּ שְׁנוֹת דוֹר?

צֵל,

צֵל רָעַד אָרֹךְ

עַל אֶבֶן נִשְׁכָּחָה בַדָּרֶךְ —

זֶה צִלִּי, הוּא נָע.

הַס, הָס —

לִי נִזְכָּר דְּבַר־מָה…

זֶה הָיָה אַךְ אֶתְמוֹל, כִּמְדוּמֶה,

וְזֶה לִפְנֵי שָׁנָה,

וְזֶה? — לָמָּה לִבִּי בִי יָנַע?

עוֹד דָּבָר

לִי נִזְכָּר מֵאָז —

הָס…

עִם רוּחַ שֶׁל עֶרֶב עֲגוּמָה

בָּאוּנִי אֵלֶּה צִלְלֵי עָבָר,

עַל אֶבֶן בַּדֶּרֶךְ מְצָאוּנִי,

סְבָבוּנִי…

נִזְכָּר לִי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה זֶה־כְבָר —

לִי נִזְכְּרָה פְגִישָׁה

בִמְדִינָה רְחוֹקָה וּבְמָקוֹם לִי זָר,

בְּאוּלָם שֶׁל תַּחֲנָה;

פְּנֵי אִשָּׁה

וְעֵינַיִם שֶׁלֹא תִשָּׁכַחְנָה.

הַס, עוֹד דָּבָר אֶחָד לִי נִזְכָּר —

מִלְּפָנִים,

מִלִּפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים,

וּמֶבָּט מִיָּמִים כְּבָר עָבְרוּ: “הֲתִזְכֹּר?”

אָמְנָם, הָיָה הַדָּבָר וָגָז!

הָס…

כֹּה רַבּוּ הַחֲלִיפוֹת, הָרַבּוֹת וְהַשּׁוֹנוֹת,

שָׁתוּ עָלַי, שָׁתוּ הַצְּלָלִים —

צִלְלֵי זִכְרוֹנוֹת,

עִם מְעַט אַהֲבָה יְשָׁנָה, מְעַט אֵמוּן וּכְאֵב,

וּשְׁאָר הַהֲבָלִים,

גַּם טוֹב בָּהֶם הָיָה, גַּם עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל

וּשְׁטוּת, — מִנִּי דְבָרִים בַּלֵּב…

הַס, רָזִי לִי, רָזִי…

צָנַח רֹאשִׁי הַכָּבֵד עַל חָזִי,

וְאֶת פָּנַי דֹּם אָלִיט —

נִזְכָּר לִי דָבָר כֹּה רָחוֹק וְלֹא־בָרוּר:

אֲנִי יֶלֶד,

דֶּרֶךְ כְּפָר אֶל עֲיָרָה אֲמַהֵר;

נְבִיחָה שֶׁל כְּלָבִים,

וּנְזִיפָה שֶׁל גוֹי סָבוּא: אָרוּר, הוֹי, אָרוּר!

אֲנִי אָץ וְהַסַּהַר, חִוֵּר הַסָּהַר,

אָץ אַחֲרַי, אָץ אֶל בֵּין עָבִים.

הַס —

זָכַרְתִּי קוֹל… זָכַרְתִּי בֹקֶר אֶחָד צַח,

וּזְרִיחָה אַחַת, אַחַת וּמְיֻחָדָה —

וּכְמוֹ לֹא הָיְתָה בִלְעָדֶיהָ זְרִיחָה לִי עַד עָתָּה…

כָּךְ… זָכַרְתִּי זְרִיחָה

עַל אֵיזוֹ גִבְעָה קְטַנָּה, בְּאֵיזֶה שָׂדֶה.

זָכַרְתִּי גַן… זָכַרְתִּי לַחַשׁ רַךְ…

קִטְעֵי שִׂיחָה…

רִשְׁרוּשׂ שִׂמְלָה קַל…

לֵיל עַל מַיִם, מַשַּׁק מָשׁוֹט יַךְ

בַּנָּהָר גַּל…

גַּם טוֹב בָּם הָיָה, גַּם עִקֵּשׁ בָּם וּפְתַלְתֹּל.

זָכַרְתִּי צְחוֹק… זָכַרְתִּי דִמְעָה בְרִיס־עָיִן,

וְשִׁיר בֵּין הוֹלְלִים בְּבֵית־מִשְׁתֵּה־יָיִן…

זָכַרְתִּי תַלְתַּל…

הָלַכְתִּי לְבַדִּי,

וְעַל נַחַל בַּדֶּרֶךְ עָמַדְתִּי,

וְרֹאשִׁי הוֹרַדְתִּי…

הָעֶרֶב —

הוּא רָחַץ דִּמְדּוּמֵי זָהָב

בַּנָּחַל,

גָּוַע הַשֶּׁמֶשׁ וְהוֹרִישׁ לַנַּחַל אֶת פְּלָאָיו…

הַנַּחַל! רְאִי־עוֹבֵר הַנַּחַל,

פְּתֹר־לִי הַחִידָה,

הַגִּידָה —

צָפוּן בְּךָ אוֹר אֲשֶׁר כָּבָה…

הִנֵּה הוּעַם הַיָּם —

וּלְשׁוֹנְךָ, זוּ לְשׁוֹנְךָ, — לֶהָבָה,

מֵימֶיךָ כַּדָּם.

תִּבְעַר — וְקֹר בִּי תְנַשֵּׁב…

הַגִּידָה, מְכַשֵּׁף,

בְּטֶרֶם תְּכַסְּךָ עֲלָטָה:

מַה חַיַי מֵאָז וְעַד עָתָּה?

הַאֻמְנָם כֹּה אָרְכוּ, אָרָכוּ?

“כַּנֶּצַח נִמְשָׁכוּ —”

לִי עָנְתָה בָבוּאָה בַמַּעְיָן;

אַךְ גַּל אֲשֶׁר עָבַר לִי הִפְלִיט:

“רַק הֶרֶף־עַיִן!”

---

הֵדִים

מאת

יצחק קצנלסון

נוֹפְלִים עַל לִבִּי הַצְּלִילִים, צְלִילֵי מַנְגִּינָה,

נוֹגְעִים וְלֹא נוֹגְעִים;

כְּגַלִּים, בְּנֵי־גַלִּים נֻפָּצִים אֶל אֶבֶן בְּרִנָּה,

וְהוֹלְכִים וּנְמוֹגִים.

רַק פְּנִינֵי נְטָפִים בְּעָבְרָם בְּשֶׁטֶף בָּהּ דְּבֵקִים,

זַכִּים וּטְהוֹרִים —,

עַל לִבִּי כְאֶבֶן צְלִילֵי מַנְגִּינָה שׁוֹקֵקִים,

וְחוּשַׁי נֵעוֹרִים!

הוֹלְכִים הַקּוֹלוֹת וְרָפִים, הוֹלְכִים וְשׁוֹקְעִים,

נִדְמִים אַחֲרוֹנֵי הַצְּלִילִים וַאֲחֵרִים לֹא בוֹקְעִים,

רַק הֵדִים, בְּנֵי־הֵדִים

עוֹד קִרְבִּי חֲרֵדִים —

וְעוֹלִים וְשָׁבִים וּנְמוֹגִים.

---

בְּעִיר נָכְרְיָּה

מאת

יצחק קצנלסון

עִם עֶרֶב בָּאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה ­–

וְכָכָה רַע־לִי, כָכָה רַע־לִי!

מִי לִי פֹה? מִי וּמַה־לִּי?

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְּעִיר נָכְרִיָּה!…

וַיְהִי בְלֶכְתִּי ­– וּבְיָדִי מַקְלִי,

וְתַחַת זְרוֹעִי חֲבִילָתִי.

וְאִתִּי פַחֲדִי וְתוּגָתִי ­–

וְשִׁמְשִׁי רַד עָלַי בְּעִיר נָכְרִיָּה.

עָלַי עָבְרוּ שׁוֹנִים וְלֹא רָאוּנִי,

וַאֲנִי לְהֶפֶךְ: הִסְתַּכַּלְתִּי בָמוֹ,

רְאִיתִים וָאֵדַע שֶׁאֵינָם, אֵינָמוֹ ­–

לֹא אַאֲמִין בָּם, וְאִם נִרְאוּ לְעָיִן.

וַתִּקְרַב אֵלַי אִשָׁה זְקֵנָה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹם ­–

וַתֹּאמֶר לִי: "יֵשׁ אֶצְלִי מָקוֹם!

כִּי אִישִׁי מֵת וּבָנִים אֵין לִי".

אִישֵׁך מֵת, וּבָנִים אֵין לָךְ,

וַחֲדָרִים אֶצְלֵךְ כַּמָּה?

“שְׁנַיִם!” צָחֲקָה וְנָדַמָּה,

וְהִיא צוֹלַעַת וּפִיהָ עָקֹם.

וָאֶשְׁאַל אוֹתָהּ: מַפְתֵּחַ תִּתְּנִי?

מַפְתֵּחַ־בַּרְזֶל בִּשְׁבִיל דַּלְתִּי,

כיִּ אִם אֶחְפֹּץ ­– וְנָעַלְתִּי…

הַזְּקֵנָה שָׂחֲקָה: “אֶתֵּן, אֶתֵּן!”

וַתִּנְהַג אוֹתִי לְסִמְטָא אַחַת,

הַיּוֹם כְּבָר פָּנָה לְאַחַר שְׁקִיעָה ­–

וְאָנֹכִי בָאתִי אֶל עִיר נָכְרִיָּה ­–

“הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה תוֹלִיכִינִי?”

“אָנֹכִי גָרָה פֹה בַסִּמְטָא…”

וְזֶהוּ בֵיתֵךְ? זֶה הַשּׁוֹמֵם?

הַזְּקֵנָה צָחֲקָה: "וּמַה תִּשְׁתּוֹמֵם?

וְאִישִׁי מֵת, וּבָנִים אֵין לִי…"

וַתָּבֵא אוֹתִי לְבַיִת אָפֵל,

וְאִישׁ לֹא חִכָּה שָׁם לְבוֹאִי,

רַק חֲבִילָתִי תַּחַת זְרוֹעִי ­–

"הוֹי, זְקֵנָה, אָנָה הֲבֵאתִנִי?

"זֶה הַחֶדֶר! פֹּה תִשְׁכַּב אָתָּה,

אֲנִי יְשֵׁנָה בְחֶדֶר שֵׁנִי;

אִם תֶּחְסַר דָּבָר, הֲעִירֵנִי…"

לִי כְלוּם לֹא יֶחְסָר! לֹא־כְלוּם, הַזְּקֵנָה!

הַזְּקֵנָה יָצְאָה וַאֲנִי נָעַלְתִּי

אֶת הַדֶּלֶת יָפֶה־יָפֶה ­–

כִּי הַיּוֹם כְּבָר הָיָה רָפֶה,

וּבְחֶדְרִי יָמֵשׁ כְּבָר הַחֹשֶךְ.

וַיְהִי בְצַעֲדִי צַעַד אֶחָד,

וְאָנֹכִי נִתְקָל בָּה בַּזְּקֵנָה ­–

הִיא הֵן יָצְאָה! יָצְאָה וְאֵינָהּ!

וָאֵשְׂטְ בְכָל זֹאת לְעֵבֶר אַחֵר.

חָלַצְתִּי נְעָלַי שֶׁלֹא לְנַקֵּשׁ ­–

אֵי הַמִּטָּה פֹּה בַעֲבוּרִי?

הוֹי, מַה נּוֹאַלְתִּי: בְּלִי גַפְרוּרִים

בָּאתִי הֵנָה אֶל עִיר נָכְרִיָּה!…

זֶה תַנּוּר! תַּנּוּר! יֵשׁ פֹּה תַנּוּר!

אַךְ מִי שָׁם עוֹמֵד? בְּמִי נִתְקַלְתִּי?

וְאֶת הַדֶּלֶת הֵן נָעַלְתִּי!

יֵשׁ פֹּה תַנּוּר ­– וְלִקְרַב אִירָא…

הֲרֵי הַשֻּׁלְחָן! ­– אֵלִי, אֵלִי

גַּם לַשֻּׁלְחָן הִיא יוֹשֶׁבֶת!

מִתְנַמְנֶמֶת וְדוֹבָבֶת ­–

גַּם לַשֻּׁלְחָן, עַל הַכִּסֵּא!…

וַיְהִי בִפְנוֹתִי ­– וַיָּמָת לִבִּי,

הִיא אַחֲרַי, אַחֲרַי מִתְנוֹעַעַת,

דֹּם צוֹלַעַת, דֹּם צוֹלַעַת ­–

לוּ לֹא תִגַּע רַק בְּשִׁכְמִי…

וְלוּ אַךְ הָלְכָה! לוּ נִשְׁמַע צַעֲדָהּ ­–

וְהִיא בַחֲשָׁאִי אַחֲרַי שָׁטָה,

מְלַוָּה אוֹתִי בָעֲלָטָה ­–

הוֹי, לוּ לֹא תִגַּע רַק בְּשִׁכְמִי!…

הֲרֵי הַמִּטָּה! מִטָּה רְבוּדָה ­–

עָמְדָה מִטָּה זוּ בַפִּנָּה;

שָׁכַבְתִּי ­– וַאֲחָזַתְנִי צִנָּה,

הַזְּקֵנָה שָׁכְבָה שָׁם לְצַלְעִי.

אֲנִי קָפַצְתִּי מֵעַל הַמִּטָּה,

מִתּוֹךְ קְפִיצָה הִתְאַפַּקְתִּי,

וְלֹא צָעַקְתִּי, וְלֹא צָעַקְתִּי,

וְצָנַחְתִּי עַל הָאָרֶץ.

עַל הָאָרֶץ נָחָה דוּמָם

חֲבִילָתִי, חֲבִילָתִי ­–

שֶׁאִתָּהּ יַחַד הֵנָּה בָאתִי,

וָאֲחַבְּקָה בִזְרוֹעוֹתָי.

שְׁמוּרוֹת אִתִּי בַחֲבִילָתִי

תְּמוּנוֹת קְרוֹבַי, בְּנֵי מִשְׁפַּחְתִּי ­–

וְאוּלָם מַקְלִי ­– אֵי הִנַּחְתִּי?

לְבַדּוֹ עוֹמֵד בְּאֵיזוֹ זָוִית…

וַיְהִי הַלַּיְלָה אָרֹךְ־אָרֹךְ,

עַל הַחֲבִילָה אֲנִי נִשְׁעָן;

כָּכָה אִישַׁן, כָּכָה אִישָׁן ­–

הַלַּיְלָה הָיָה אָרֹךְ אָרֹךְ.

בְּבֵית אֲבוֹתַי עוֹד הַכֹּל עֵרִים,

בַחֲדַר־הָאֹכֶל דוֹלֶקֶת מְנוֹרָה,

וְשִׂיחָה שׁוֹטְפָה, וּצְחוֹק וְאוֹרָה ­–

הַס! מַקְלִי נָפַל בְּזָוִיתוֹ…

מַקְלִי! מַקְלִי! נָפַל מַקְלִי

וּמִתְגּוֹלֵל עָדַי, עָדָי ­–

כָּכָה קַר הוּא! בְּתוֹךְ יָדַי

חַם לְךָ יִהְיֶה, מַקְלִי, מַקְלִי!

רֹאשִׁי צָנַח עֲלֵי חָזִי,

וְשֵׁנָה קַלָּה רִחֲמָה אוֹתִי,

וְעִם בֹּקֶר הֱקִיצוֹתִי ­–

וַאֲנִי בַמִּטָּה כְּבֶן־מֶלֶךְ.

בְּאוֹתוֹ רֶגַע ­– וְעֵינַי אוֹרוּ,

חֲלוֹם רַע נָגֹל מֵעַפְעַפָּי,

וְנֹגַהּ נִתַּךְ חַם עַל כַּפַּי ­–

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְעִיר נָכְרִיָּה!

בְּאוֹתוֹ רֶגַע ­– וָאֵבְךְּ וָאֶצְחַק:

כִּי חֶסֶד אֵל בְּחַלּוֹנִי נִשְׁקָף ­–

קוּם, עַד מָתַי, עָצֵל, תִּשְׁכָּב?

הַשֶּׁמֶשׁ זָרַח לִי בְעִיר נָכְרִיָּה!

---

סְנוּנִית

מאת

יצחק קצנלסון

הַשֶּׁמֶשׁ הֵחֵל שְׁקֹעַ וָאֶעֱזֹב אֶת בֵּית־לָחֶם;

בַּדֶּרֶךְ שׁוּב עָמַדְתִּי עַל יַד אֹהֶל אִמִּי, ­–

רֶגַע עוֹד, וָאֹמַר כְּבָר לָלֶכֶת, אַךְ בַּהֲרִימִי

רַגְלַי ­– עָבְרָה סְנוּנִית, נָגְעָה בִי כִמְעַט בַּשָּׁכֶם

וְנֶעֶלְמָה בָאֹהֶל, הוֹי, סְנוּנִית סֹעֲרָה וְנִדָּחָה,

אֶל אִמִּי תִּמְשְׁכִנִי? אַיֵּךְ? מֵהֵיכָן לִי תָהִימִי?

הֲקוֹלֵךְ הוּא אוֹ קוֹלָהּ אֶשְׁמַע: “שֵׁב, בְּנִי, עִמִּי…”

וָאֵשֵׁב מְעַט לְנַחֲמָהּ, אַךְ רָחֵל מֵאֲנָה הִנָּחֵם.

הָעֶרֶב רַד, וְהִיא ­– כְמוֹ תִתְפֹּש בִּי: "מַחֲמַדִּי,

עַל אֵם הַדֶּרֶךְ פֹּה עַל מִי תִטְּשֵׁנִי פֹה לְבַדִּי?

וְאֵין אַף אֶחָד בְּבֵית־לֶחֶם לִי, רַק הֵם, רַק הֵם…"

הָעֶרֶב רַד. הָאֹהֶל נִמְלָא צְלָלִים.

קַמְתִּי חִישׁ וָאֵצֵא ­– עוֹד רַב הַדֶּרֶךְ לִירוּשָׁלֵם,

הֵחַשְׁתִּי פְעָמַי וּכְמוֹ בָרַחְתִּי מֵחֵיק אֵם.

---

שְׁקִיעָה

מאת

יצחק קצנלסון

א

יָרַד הַשֶּׁמֶשׁ בַּמַּעֲרָב הָרָחוֹק,

יָרֹד וְצָחֹק ­–

צָחַק, כְּנִרְאֶה, לֹא יָדַע הַהוֹלֵל,

שֶׁהוּא יוֹרֵד וְצוֹלֵל…

בְּיַרְכְּתֵי הַמַּעֲרָב, עַל סִפּוֹ, חַכְלִילִית,

עָמְדָה לָהּ לִילִית,

עֲרֻמָה, כְּמוֹ שֶׁהוֹלִידָה הַתָּפְתֶּה, ­–

"הַשֶּׁמֶשׁ, הֵן כָּכָה אָהָבְתָּ!

"לִי אֹדֶם הַלֶּהָבָה וְלֹבֶן הַשַּׁיִשׁ ­–

בּוֹא, תַּיִשׁ־בֶּן־לַיִשׁ!"

וְעֵינָהּ בְּעָרְמָה וּבְבַת־צְחוֹק מַחֲנִיפָה,

לַשֶּׁמֶשׁ הֵעִיפָה.

וְשֶׁמֶשׁ בֶּן־יוֹמוֹ, אִם קֹדֶם־זְמָן בָּגָר,

אֶת עֵינָיו קְצָת סָגָר…

רַק מֶבָּט לֹא־שָׁלֵם שׁוֹלֵחַ בִּגְנֵבָה

אֶל הַשּׁוֹבֵבָה…

"כְּבָר זוּ לִי מַמְתִּינָה עַל סַף יוֹם וָלָיְלָה,

הַמְתִּינִי, יֵשׁ פְּנַאי־לִי…

"לֹא אֹהַב כִּי עָרֹם לִי תַעֲרִים עֲרוּמָה­–

אָהַבְתִּי הִינוּמָה…

"חֲגוֹרָה אָהַבְתִּי עַל שׁוֹק וְעַל יָרֵךְ…

אִם אֶהְיֶה צָרִיךְ ­–

הוֹסִיף הַשֶּׁמֶשׁ, כְּשֶׁהוּא כֻּלּוֹ מְחַיֵּךְ,­–

“אַפְשִׁיטֶנָה אֲנִי מֵעָלָיִךְ…”

ב.

וַיַעֲצֹר הַשֶּׁמֶשׁ בִּצְעָדָיו וּבְרוּחוֹ,

נָח, הִבִּיט סְבִיבוֹ בְנוּחוֹ…

וּגְדוֹלָה שִׂמְחָתוֹ בְמָצְאוֹ בַדֶּרֶךְ

מַעֲצוֹרִים בְּלִי עֶרֶךְ:

בָּאוֹת וְעוֹבְרוֹת עַל פָּנָיו עֲנָנוֹת,

צְעִירוֹת וּלְבָנוֹת ­–

מִשְׁתַּטְּחוֹת לְרַגְלָיו, עֲנָווֹת, קַלִּילוֹת,

בִּתְחִנּוֹת וּתְפִלּוֹת.

מַבְלִיטוֹת שְׁדֵיהֶן, כֹּה צְנוּעוֹת וְקוֹסְמוֹת,

וְעוֹצְרוֹת וְחוֹסְמוֹת…

"הָהּ, כָּלְתָה אֵלֶיךָ, הַשֶּׁמֶשׁ, נַפְשֵׁנוּ ­–

שָׂרְפֵנוּ!

"שָׂרְפֵנוּ בְאִשְׁךָ… טוֹב, טוֹב לְהִשָּׂרֵף

עִם עָרֶב…"

וְהוּא ­– גְּבִיר הָאַהֲבָה, נָדִיב וְשׁוֹבָב ­–

אֶת כֻּלָן הוּא חוֹבֵב!

עַל יַד כָּל עֲנָנָה הוּא נֶעְכָּב וְנִשְׁבֶּה,

וּלְאַהֲבָה נִשְׁבָּע.

אַךְ רַב מְאֹד הָאוֹר וְהָאֵשׁ שֶׁהוּא אוֹצֵר,

בִּשְֹׁבִילָן לֹא נוֹצָר…

שִׂפְתוֹתָיו הַצוֹרְבוֹת אַךְ נָגְעוּ בַצְּנוּעָה,

וְהִנֵּה הִיא קְלוּיָה!…

קְלוּיָה, לֹא נִשְׁאַר מִמֶּנָּה מְאוּמָה,

רַק נַפְשָׁהּ עֲגוּמָה…

עֲדֶן הָעֲנֻגָה עוֹלָה בְלָהַב ­–

וּשְׁנִיָּה כְּבָר אָהָב!

הַלָּלוּ עוֹד יוֹקְדוֹת, וּבָאוֹת אֲחֵרוֹת,

לְבָנוֹת וּכְשֵׁרוֹת.

וּמְעַכְּבוֹת אֶת צַעֲדֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּפֶה

עַד הַיּוֹם רָפֶה…

ג.

אַךְ יָזְמָה גַם לִילִית וְחִבְּלָה תַחְבּוּלָה

לְמָשְׁכוֹ בִגְבוּלָהּ;

רַק תֹּם וְרַק צְנִיעוּת לוֹקְחִים לְבָבוֹ ­–

הוּא יָבוֹא… בּוֹא יָבוֹא!

יָבוֹא… כַּנִרְאֶה, הוּא אוֹהֵב הַתַּיִשׁ

אֶת מִי שֶׁמִּתְבַּיֵּשׁ…

הוּא אוֹהֵב לֵב פּוֹעֵם וְעֵינֵי אֵשׁ כָּלוֹת

לְמַטָּה מֻשְׁפָּלוֹת…

וּכְאִלּוּ הִיא צְנוּעָה, וּכְאִלּוּ הִיא בוֹשָׁה ­–

הוֹרִידָה אֶת רֹאשָׁהּ,

פָּתְחָה קְוֻצָּתָהּ וְאֶת גַּלֵּי שְׂעָרָהּ

פִּזְּרָה עַל בְּשָׂרָהּ;

וְהָיוּ שָׁדֶיהָ מְכֻסּוֹת ­– זִיז גַּלִּים

הֵנִיעַ אַט אֶת הַתַּלְתַּלִּים…

וְאֶת זְרוֹעוֹתֶיהָ הַחֲמוּדוֹת הוֹרִידָה ­–

הוֹי שִׁדָּה!

אֶת כַּפּוֹת יָדֶיהָ זוּ עַל זוּ שָׁתָה

וַתְּכַס עַל עֶרְוָתָהּ.

וְנִדְמֶה: אֶל אַחַד מֵעֵינוֹת הַמַּיִם,

בִּשְׁעַת בֵּין עַרְבָּיִם,

לִרְחֹץ אֶת בְּשָׂרָהּ לָה יָרְדָה הַיָּפָה,

וְהַשָּׂטָן, ­– הוּא דְחָפָהּ

אֶל יַרְכְּתֵי מַעֲרָב ­– וּמְבוּכָה וּכְלִמָּה…

לָהּ עָמְדָה הַמְּזִמָּה!

ד.

אַךְ רָאָה הַשֶּׁמֶשׁ אֶת לִילִית, אַךְ רָאָה ­–

וְלַעֲנָנוֹת לֹא שָׁעָה…

לֹא שָׁעָה לָהֶן שֶׁלֹא רָאָן וְאִם צָפוּ

לִקְרָאתוֹ וְנִשְׂרָפוּ…

לַשָׁוְא לוֹ יִתְחַנְּנוּ בְאַהֲבָתָן, לֹא עָנָן!

לֹא רָצָה קָרְבָּנָן…

הֵן חוֹזְרוֹת אֲבֵלוֹת כָּל אַחַת לִמְקוֹמָהּ,

מִזְרָחָה, דָּרוֹמָה;

וּבְאֶמְצַע הַדֶּרֶךְ הִיא גוְֹעָה וּנְמַסָּה,

חֲדֵלָה וּפַסָּה…

וַחֲתָנָן ­– חַי יוֹרֵד לַמַּעֲרָב הָרָחוֹק,

יָרֹד וְצָחֹק.

---

אֶל עֲזוּבָה

מאת

יצחק קצנלסון

לָמָּה־זֶה תֵלְכִי לְבַדֵּךְ

בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה?

הִנְנִי וְאֵלֵךְ אִתָּךְ…

הָרוּחַ יֶהֱמֶה שׁוֹמֵמוֹת,

קוֹל יִלְלָתוֹ יַעֲלֶה,

וְגֶשֶׁם גָּדוֹל נִתָּךְ.

הִנְנִי וְאֵלֵךְ אִתָּךְ…

אִישֵׁךְ עֲזָבֵךְ,

בָּנַיִךְ לֹא יִשְׁאֲלוּ שְׁלוֹמֵךְ,

וְאֵין לָךְ מְנַחֵם וּמְרַחֵם,

וְאֵין תּוֹמֵךְ ­–

וַאֲנִי אֶאֱהָבֵךְ.

לָמָּה־זֶה תֵלְכִי לְבַדֵּךְ ­–

וְרֵעַ אָיִן,

נָכְרִיָּה וְזָרָה ­–

אֶל מִי תִלָּחֲצִי בַקָּרָה?

וּמִי אֶת דִּמְעָתֵךְ יִשַּׁק

מֵרִיסֵי הָעָיִן?

הִנְנִי וְאֵלֵךְ אִתָּךְ.

אֲנִי אֶשְׁמָרֵךְ;

אֲנִי, בְּלֵיל גְּשָׁמִים וְחשֶׁךְ,

דֹּם אַחֲלִיק אֶת שַׂעֲרוֹת רֹאשֵׁךְ,

וְלֹא תִהְיִי גַלְמוּדָה

בַדָּרֶךְ.

---

לִשְׁקִיעַת־חַמָּה

מאת

יצחק קצנלסון

לִשְׁקִיעַת־חַמָּה נֵעוֹרוּ בִי רְגָשִׁים רַכִּים,

עֲגוּמִים וַאֲדַמְדַּמִּים,

כִּיצוּרֵי־פֶלֶא שֶׁרָחֲשׁוּ סְבִיב הַשֶּׁמֶשׁ

בְּגַלֵּי זְהַב הַמַּעֲרָב וּבְזִיוִים תְּלוּלִים בַּמֶּרְחַקִּים.

יְצוּרִים רָפִים וְחַמִּים,

עִם רָאשִׁים קַלִּים וְצַוְּארוֹתֵיהֶם דַּקִּים ­–

יְצוּרֵי עוֹלָם אַחֵר שֶׁתָּעוּ בְמִקְרֶה לְעוֹלָם זָר,

וְאַקְלִימוֹ קָשֶׁה לָמוֹ, ­–

וְאַחַת דָּתָם לָמוּת כֹּה בַנֵכָר.

גּוֹסְסִים יְצוּרֵי הַפֶּלֶא וּמֵתִים בַּחֲשָׁאִי;

צוֹנְחִים רָאשֵׁיהֶם הַקַּלִּים עַל לוּחַ לִבּוֹתָם הָרָפִים ­–

הַיְצוּרִים הַיָּפִים!

עוֹד רֶגַע וּבָא הֲמוֹן שְׂרָפִים,

וְקִפְּלוּ גוּפֵיהֶם הַצְּנוּעִים בְּטַלִּיּוֹת שְׁחוֹרוֹת,

וּנְטָלוּם עַל שִׁכְמָם, וּנְשָׂאוּם לִקְבוּרָה

בְאַחַת מִפִּנּוֹת הַשְּׁחָקִים הַיּוֹתֵר אֲפֵלוֹת…

וְעַד סוֹף כָּל־הַדּוֹרוֹת ­–

יָנוּחוּ שָׁם טְמוּנִים, יְצוּרֵי הַפֶּלֶא הַלָּלוּ,

וְעוֹלָמָם הַזָּר וְהָרָחוֹק יִתְגַּעְגַּע לִיצוּרָיו,

שֶׁתָּעוּ וְגָלוּ מִמֶּנּוּ ­– וְלֹא יֵדַע קְבוּרָתָם.

לִשְׁקִיעַת חַמָּה נֵעוֹרוּ בִי רְגָשִׁים רַכִּים

כַּחֲלוֹמוֹת קַלִּים וְכֵהִים כַּחֲלוֹמוֹת.

רַחֲשֵׁי־פֶלֶא ­–

לֹא יְדָעָם עוֹד לֵב־אָדָם עַל אֲדָמוֹת ­–

חֵי הַשֶּׁמֶשׁ, הַפּוֹרֶשֶׂת מִן הַמַעֲרָב

וְיוֹרֶדֶת תְּהוֹמוֹת ­–

אִם לֹא בְמִקְרֶה תָּעוּ רַחֲשֵׁי־פֶלֶא אֵלֶּה

מֵעוֹלָם שֶׁל נְשָׁמוֹת וְשֶׁל רוּחַ

הֵנָּה, עַל הָאָרֶץ,

תָּעוּ וְאָבְדוּ דַרְכָּם פֹּה עִם שְׁקִיעַת חַמָּה,

וְרִפְרְפוּ אֲבֵלִים בַּאֲוִיר חִוֵּר־כֵּהֶה,

וּבְצֵאתִי לִי לָשׂוּחַ לְרוּחַ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת

צָדָם לִבִּי מִבְּלִי־מֵשִׂים ­–

לְרוּחַ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת…

וְתוֹעִים הֵם בְּלִבִּי וְאֵינָם מוֹצְאִים בּוֹ מְקוֹמָם,

מַשִּׁיקִים הֵם בְּכָנָף קַלָּה־קַלָּה עַל לֵב הַבָּשָׂר:

אֵין זֹאת, כִּי אִם צַר לָהֶם בְּחַדְרֵי לִבִּי חוֹלֶה,

מַשֶׁהוּ הוּא חָסֵר… לֵב הָאָדָם חָסֵר ­–

כֵּן, זָר אֲנִי לָהֶם, צַר וְזָר וְשׁוֹמֵם,

וְאִם כְּמוֹהֶם עַל בְּלִימָה אֲנִי תוֹלֶה.

רַחֲשֵׁי־פֶלֶא ­–

לֹא יָכֹל לִבִּי שֵׂאתָם…

הִנֵּה הֵמָּה גוְֹעִים,

הֵמָּה מֵתִים,

הָרְחָשִׁים הָעֲנֻגִּים וְהַטּוֹבִים,

שֶׁתָּעוּ לְעוֹלָם זָר וְנִשְׁבּוּ בְלֵב אָדָם…

חָדְלָה כְנַף יְצוּר הַפֶּלֶא, כָּנָף מְאֹד עֲנֻגָּה

לְרַפְרֵף נוּגָה…

טִפָּה חַמָּה

מִדְּמֵי לִבִּי

נִתְּזָה עַל הַכָּנָף ­–

הַכָּנָף כָּבְדָה וְנָדַמָּה…

מֵתוּ הָרְחָשִׁים הָרַכִּים בְּלִבִּי, כֹּה צְעִירִים וְקַלִּים!

וְעוֹלָמָם הַזָּר וְהָרָחוֹק יְחַכֶּה

בְאַפְסֵי מֶרְחַקִּים

לִרְחָשָׁיו הָרָפִים וְהַנַּעֲלִים,

שֶׁעָפוּ וְלֹא שָׁבוּ,

וְלאֹ יָדַע אֶת־הָאָרֶץ, אֶת־הָאָדָם וְאֶת־הַלֵּב ­–

שֶׁבּוֹ גָוְעוּ.

---

אַחֲרוֹן חָג

מאת

יצחק קצנלסון

דָּפְקָה יָד עַל פִּתְחִי אַט ­­­–

לִבִּי, לָמָּה תָנַע?

יוֹם עַל יוֹם חִכִּיתִי לָהּ,

שָׁנָה עֲלֵי שָׁנָה…

לָמָּה יָנַע לִבִּי בִי?

לָמָּה רוּחִי תֶהֱמֶה?

יוֹם עַל יוֹם תְּפִלָּתִי לָהּ,

יוֹם־יוֹם אֵגֶל דֶּמַע…

דָּפְקָה יָד עַל פִּתְחִי אַט ­–

וְלִבִּי ­– כְּאִלּוּ אֵינוֹ,

דַּלְתִּי סָבְבָה עַל צִיר ­–

וְרוּחִי בִי יְשֵׁנָה…

נְבוֹכָה תַעַמְדִי עַל הַסַּף,

וּכְלוּלָה בַהֲדָרֵךְ ­–

וְאֵינִי קָם, וְאֵינִי זָע,

וּבוֹאֵךְ לֹא אֲבָרֵךְ ­–

בָּאת אֵלַי בְּאַחֲרוֹן חָג,

עֲדִי־עֲדָיִים תַּעֲטִי;

בָּאת אֵלַי עִם הַעֲרֵב יוֹם ­–

וַאֲנִי כְבָר מַתִּי.

שְׁבִי מְעַט עַל יַד הַמֵּת,

נוּחִי מְעַט וְתֵצְאִי,

לָמָּה תְמַהֲרִי… הֵן גַּם אַתְּ,

מֵתָה אַתְּ לַחֵצִי…

---

אָחוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

עִם דִּמְעָה צְלוּלָה שֶׁדָּלְלָה מֵעֵינִי ­–

הִשְׁתַּפֵּךְ צַעַר רַךְ מִתּוֹךְ לְבָבָי;

וּבְרֶגַע שֶׁחֲלַל חֶדְרִי סָפַג צַעֲרִי ­–

אֶת אֲחוֹתוֹ סָפַג כַּר מִשְׁכָּבִי.

הַנַּעֲרָה פָתְחָה עוֹד בַּבֹּקֶר אֶת הַחַלּוֹן,

וַתַּחֲלֵף מִכְסֵה כָרִי זֹאת הַנַּעֲרָה:

וּבְשׁוּבִי לְעֵת עֶרֶב לֹא נִכְּרָה עוֹד הַדִּמְעָה,

וּבַחֲלַל הַחֶדֶר לֹא עוֹד הָיָה צַעֲרָהּ.

בַּלַּיְלָה הֱעִירַתְנִי בְכִית חֲרִישִׁית בְּחַלּוֹנִי:

זֶה הָיָה צַעֲרִי… הָהּ, מַה תָּהִימָה!

פָּתַחְתִּי לוֹ הַחַלּוֹן ­– וְלֹא נִכְנַס אֵלַי ­–

רַק תָּבַע מֶנִּי אֶת אֲחוֹתוֹ, אֶת הַדִּמְעָה.

---

אוֹהֵב אָנֹכִי

מאת

יצחק קצנלסון

אוֹהֵב אָנֹכִי ­– הֲתֵדְעוּ אֶת מָה אֲנִי אוֹהֵב?

אֶת דִּמְמַת הָעֶרֶב

וְאֶת חֲלוֹמוֹתָיו;

הַדְּמָמָה שֶׁלּוֹ הִיא כֹה שְׁלֵמָה,

חֲלוֹמוֹתָיו ­– הֲיוֹדְעִים אַתֵּמָה,

אוֹתָם הַחֲלוֹמוֹת הַקּוֹסְסִים בְּלִי הֶרֶף

אֶת לִבִּי הַכּוֹאֵב ­–

וְהוּא אוֹתָם אוֹהֵב?

אוֹהֵב אָנֹכִי ­– הֲתֵדְעוּ אֶת מָה אֲנִי אוֹהֵב?

אֶת שְׁמֵי הָעֹפֶרֶת,

בְּלִי חַרְסָם;

חֵן שֶׁל שִׁמָּמוֹן לָהֵמָּה,

עַנְנֵיהֶם ­– הֲיוֹדְעִים אַתֵּמָה,

אֶת סִמְלֵי הַקַּדְרוּת הָאֵלֶּה הָעוֹרְפִים אֶת אַרְסָם

אֶל לִבִּי הַכּוֹאֵב ­–

וְהוּא אוֹתָם אוֹהֵב?

אוֹהֵב אָנֹכִי ­– הֲתֵדְעוּ אֶת מָה אֲנִי אוֹהֵב?

לַעֲמֹד עַל גֶּדֶר בֵּית־עוֹלָם,

וּלְהַעֲלוֹת עַל שְׂפָתַי,

וְלִקְרֹא בְשֵׁם אֶת הַמַּלְאָךְ,

שֶׁבֵּינוֹת לַקְּבָרִים מִתְהַלֵּךְ ­–

וְלִשְׁאֹל: אֵלַי מָתַי תָּבוֹא, הַגִּידָה לִי מָתַי?

---

בַּעֲרֹב הַיּוֹם

מאת

יצחק קצנלסון

תְּנִי לִפְנֵי לֶכְתֵּךְ, יָדֵךְ לִי ­–

וְאֶלְחָצֶנָה,

כֹּה עָצֵב אָנִי…

שָׁאַלְתִּי הַיּוֹם אֶת לִבִּי:

לָמָּה תִבְכֶּה בִי?

וְלֹא עָנָנִי…

הַבִּיטִי בְאֵשׁ הַמַּעֲרָב:

עוֹד רֶגַע קָט וְהִתְפּוֹצְצוּ הַשְּׁחָקִים,

מִצַּעֲרוֹ שֶׁל הַשֶּׁמֶשׁ;

אִלֵּם עוֹמֵד הוּא עַל סַף הַמַּעֲרָב ­–

רַק הַצַּעַר תּוֹסֵס

בַּחֲזֵה־עֲנָקִים…

רְאִי נָא, רְאִי, חֲמוּדָה ­–

אֵשׁ הַמַּעֲרָב הוֹלְכָה וְעוֹמֶמֶת.

וְלֹא הִתְפּוֹצְצוּ שָׁמָיִם!…

שָׁקַע כְּבָר שִׁמְשֵׁנוּ עִם עִצְּבוֹנוֹ,

עִם תּוּגָתוֹ הָאִלֶּמֶת.

תְּנִי, לִפְנֵי לֶכְתֵּךְ, יָדֵךְ לִי ­–

כִּי תָקוּמִי מָחָר וּבָאת אֶל נָוִי ­–

מִי יוֹדֵעַ אִם עוֹד יִדְפֹּק לָךְ לְבָבִי?

מִי יוֹדֵעַ אִם הַשֶּׁמֶשׁ יוֹפַע עוֹד בַּמִּזְרָח ­–

אִם עוֹד יוֹפַע וְעוֹד יִזְרָח?…

---

תְּהִלִּים

מאת

יצחק קצנלסון

שִׁירוּ לְהָרֵי יְרוּשְׁלֵם, לְהַרְרֵי קֹדֶשׁ!

הַרְרֵי אֵל אֲשֶׁר כֹה גָבְהוּ וְרָמוּ,

אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת־רֹאשָׁם לַשְּׁחָקִים,

וְאֶל שְׁמֵי הַשָּׁמַיִם צָעָקוּ ­–

שִׁירוּ לָהֶם, כִּי נִרְדָּמוּ…

הוֹי שִׁירוּ, הוֹי שׁוֹרְרוּ לָמוֹ!

הַחֲרִידוּם בְּשִׁירֵי הַשִּׁירִים,

שׁוֹרְרוּ, שׁוֹרְרוּ,

מִחַבְלֵי הַשֵּׁנָה הַתִּירוּם!,

הֲעִירוּם, הֲעִירוּם,

הוֹי עוֹרְרוּם עוֹרְרוּם, עוֹרְרוּם!

מַה־לָּכֶם, הָרֵי יְרוּשְׁלֵם, הַרְרֵי קֹדֶשׁ?

אַתֶּם שֶׁמַּעְיְנוֹת אֱלֹהַּ וִישׁוּעָה עֲלֵיכֶם יְהִימוּן ­–

כִּסְלָעִים הֱיִיתֶם בִּישִׁימוֹן!

אַתֶּם ­– אֵל שָׁכַן עַל כְּתֵפְכֶם וְעִם נְבִיאָיו פֹּה נִדְבָּר–

כְּצוּרִים הֱיִיתֶם בַּמִּדְבָּר!

אֶל קִרְבְּכֶם בָּאתֶם, הֶהָרִים!

יְרֵאתֶם,

וְאֶל נְקִיקֵיכֶם נַחְבֵּאתֶם!

לֹא הָרִים ­–

רַק בָּמֳתֵי קְבָרִים!

נִמְחַק אוֹת חַיִּים עַל פְּנֵיכֶם, לֹא צִיץ וְלֹא פֶרַח,

וַיִּירַט עֲלֵיכֶם כָּל דֶּרֶךְ…

תְּלִיתֶם תִּלֵּי אֶבֶן עַל צַוָּאר ­–

וְאָדָם בַּל יַעֲבֹר, בַּל יַעֲבֹר…

הוֹי, הָרֵי יְרוּשְׁלֵם, הוֹי, הַרְרֵי קֹדֶשׁ!

הֲלֹא תִשְׁאֲלוּ, הָרַי, הָרִים שׁוֹמֵמִים וּנְשַׁמִּים,

לִשְׁלוֹם יְתוֹמֵיכֶם תִּשְׁאָלוּ?

אֲשֶׁר גָּלְשׁוּ כָעֵדֶר מֵעֲלֵיכֶם וְגָלוּ

וְנָפוֹצוּ בָעַמִּים…

שִׁירוּ לְהָרֵי יְרוּשְׁלֵם, לְהַרְרֵי קֹדֶשׁ!

שִׁירוּ עִם עֶרֶב ­–

הַזָּהָב מִקְּצֵה הַשָּׁמַיִם, יְקַר הַדִּמְדּוּמִים

עֲלֵיכֶם כִּי נָגַהּ ­–

שִׁירוּ, כִּי נִפְעֲמָה נַפְשִׁי וְחָגָה בִי, חָגָה,

וּלְבָבִי לִי כִנּוֹר בַּקֶּרֶב.

שִׁירוּ ­–

כִּי אוֹר נָפַל רָחוֹק עַל הָרָי…

נָפַל אוֹר, נָפַל חֶסֶד עֲלוּמִים,

וּכְמוֹ בִימֵי דָוִד נָהָרוּ ­–

שִׁירוּ־נָא, שִׁירוּ לְהָרָי!

שִׁירוּ!

הוֹי, שֶׁמֶשׁ בַּמַּעֲרָב, דֹּם! וּמְדוּרוֹת בַּיָּם!

שַׁלְּחוּ לֶהָבוֹת כַּיַּיִן וְאִשִּׁים כַּדָּם,

שַׁלְּחוּן אֶל הָרַי, וְעַל הָרַי הֲפִיצוּן,

וְשִׁירוּ, הוֹי שִׁירוּ לְהָרַי, לְהַרְרֵי קֹדֶשׁ ­­–

עִם עֶרֶב הֵקִיצוּ…

---

Revolte

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנַחְנוּ, הֲמוֹנֵי הָאָדָם נִזּוֹנִים מִזֵּעַת הָאַף,

יָדֵינוּ מְכֻסּוֹת יַבָּלוֹת, פָּנֵינוּ ­– בַּפֶּחָם,

טְעוּנָה כְתֵפֵנוּ הַדַּלָּה עשֶׁר הָעוֹלָם הָרַב ­–

כָּל טוּבוֹ וִיקָרוֹ עֲמוּסִים אֲנַחְנוּ עַל שֶׁכֶם.

עִם מוֹחוֹת הֲלוּמִים מֵעָשָׁן וּכְבֵדִים מְאֹד,

עֵינַיִם מְמַצְמְצוֹת לָנוּ, שְׁקֵטוֹת כִּמְעַט, כִּמְעַט שְׂמֵחוֹת;

וְלָשׁוֹן חֲרֵרָה בְפִינוּ, לָשׁוֹן כְּאֶבֶן וּכְמוֹט,

שֵׁעוּל יָגֵעַ וּרְקִיקָה ­– בְּלִיל דָּמִים וּמוּגְלָה וְלֵחוֹת.

עִם לַיְלָה נִגְרָרִים אֲנַחְנוּ בְסִמְטוֹת נִדָּחוֹת שֶׁל עִיר,

סָבָתֵנוּ שָׁם יוֹשְׁבָה בַצֵּל וּמְדַבְּרָה שָׁם גְּדוֹלוֹת וְרָמוֹת,

בְּשׁוּלֵי סִינוֹרָהּ הַבָּלֶה תְקַנַּח חֳטָמֵינוּ וּבְשִׁיר

אוֹתָנוּ תְיַשֵּׁן, תַּבְטִיחַ שַׁ"י לָנוּ עוֹלָמוֹת…

תַּבְטִיחַ… בִּבְלוֹיֵי הַסְּחָבוֹת נִרְדַּמְנוּ כְעַל מִטּוֹת שֵׁשׁ,

מִתַּחַת לְלוּחַ־לֵב כָּחוּשׁ יִגְאֶה לֵב שׁוֹאֵף לִגְדוֹלוֹת,

מִתַּחַת לִשְׁמוּרוֹת מְכֻסּוֹת עֵינַיִם תִּבְעַרְנָה כָּאֵשׁ,

בִּמְעָרוֹת טְחָב, בָּהֵן נִישַׁן, מַנְגִּינוֹת נִשָּׂאוֹת וְעוֹלוֹת.

בַּבֹּקֶר נָקִיצָה ­– אֲבוֹי! אָנוּ טוֹבְעִים כֻּלָנוּ בְאֵד,

תַּם עוֹלָמֵנוּ וַיֵּלַךְ… אַךְ שְׁמַע: הַסִּירֶנָה צוֹלֶלֶת!

צוֹלֶלֶת, שׁוֹאֶלֶת: עֲלוּ חִתְרוּ בָאֵד… וּכְמוֹ הֵד

לַסִּירֶנָה, הַחֲתוּלָה בְאֵפֶר הַתַּנּוּר הַקַּר מְיַלֶּלֶת…

אָנוּ חוֹתְרִים בְּאֵד… הוֹי, חֶבְרָה, טֶרֶם עוֹד יָאִיר הַיּוֹם

נֹאחַז בְּעַמּוּדֵי הַתֵּבֵל וּנְזַעְזְעָה וּנְבַקְּעָהּ וְנַהַרְסָהּ!

עִם שֶׁמֶשׁ ­– וְנִפְקְחוּ עֵינֵינוּ לִרְאוֹת כִּמְקִיצִים מֵחֲלוֹם ­–

הוֹי, חֶבְרָה, הָבָה נַתְחִילָה, טֶרֶם עוֹד עָלָּה הַחַרְסָה…

הַשֶּׁמֶשׁ, כִּי יַעֲלֶה בְשָׁמָיו, לֹא יִסּוֹג לְאָחוֹר, הוּא יַעֲבֹר,

יַעֲבֹר כִּתְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשׁוֹם עַל חָרְבוֹת וְשִׁמֲמוֹת תֵּבֵל,

הוּא שׁוֹפֵךְ אֶת אוֹרוֹ בְלִי חֶשְׁבּוֹן עַל עֵדֶן כָּל גַּן וְעַל קָבֶר,

לֹא יִסּוֹג לְאָחוֹר הַשֶּׁמֶשׁ, לֹא יֶחְוַר, לֹא יַעֲטֶה אֵבֶל.

אֲנַחְנוּ הַהוֹרְסִים, נֵעָצֵב, אֲנַחְנוּ, רַק אָנוּ,

נֵשֵׁב כֹּה עַל הַמַּשֻּׁאוֹת וְנִדֹּם כָּאֶבֶן הַכְּבֵדָה,

לֹא אֵלֶּה שֶׁנֶהֱנוּ מְבַכִּים הַהֶרֶס, רַק אֵלֶּה שֶׁבָּנוּ,

בָּנוּ וְהָרְסוּ, וְאוּלַי עוֹד יִבְנוּ מֵחָדָשׁ? מִי יֵדָע…

מִי יֵדַע אִם נִבְנֶה מֵחָדָשׁ? בְּנוֹת עוֹד מִתּוֹךְ שִׁפְלוּת וְשִׁעְבּוּד,

טוֹבָה הֲרִיסָה, אִם הִיא מְשַׁחְרֶרֶת וְשׁוֹלַחַת לַחָפְשִׁי…

מַה־בֶּצַע בְּהֵיכָל שֶׁהוּקַם, וְהָאָדָם הוּא הוֹלֵךְ לְאִבּוּד,

טוֹב יֶחְרַב הַהֵיכָל, וְהָאָדָם ­– הוּא יַצִיל אֶת נַפְשׁוֹ.

אוֹי לָנוּ… יָדֵנוּ כִּי יָצְרָה, כִּי טִפְּחָה הַתֵּבֵל הַזֹּאת ­–

צֶלַם אֱלֹהִים בְּפָנֵינוּ נִטַּשְׁטֵשׁ בְּזָדוֹן וּבְעֶבְרָה,

עַתָּה כִּי נַהֲרֹס ­– חָכַמְנוּ, פָּקַחְנוּ עֵינֵינוּ לִרְאוֹת,

שַׁבְנוּ הָיִינוּ בְנֵי־אָדָם… חִישׁ מַהֵר לִמְלַאכְתְּכֶם, חֶבְרָה!

---

קָרַחַת

מאת

יצחק קצנלסון

אֵת אֲשֶׁר יָגֹרְתִּי בָאָה לִי ­– קָרַחַת!

קָרַחַת חֲלַקְלַקָּה וּמְגֹהָצָה.

אוֹיָה לִי, כְּאִלּוּ שַׂעֲרָה אַף לֹא אַחַת

פֹּה עוֹד לֹא צָצָה…

צְחִיחַ סֶלַע! שָׂדֶה רֵיק וְנֻטָּשׁ!

וְהַלָּה ­–, הַלָּה ­– בְּתוֹךְ הָרְאִי הַמְּלֻטָּשׁ ­–

הוּא עוֹד מְשַׁקֵּר לִי בְעַיִן עַרְמוּמִית,

נִסְגֶּרֶת מֵאֵלֶיהָ וְנִפְקַחַת

מִתּוֹךְ תְּנוּמוֹת,

וּמַמְתִּיק לִי רְמָזָיו בִּשְׁמִינִית שֶׁל אֲנָחָה:

מַה שַׁיָּךְ, אָח, קָרַחַת,

קָרַחַת כַּהֲלָכָה!

אֵת אֲשֶׁר יָגֹרתִּי בָאָה לִי ­– קָרַחַת!

הוֹי, שֵׁד מִשַּׁחַת,

קַח אֶת הָרְאִי מִנֶּגֶד עֵינַי!

וָלֹא ­– אֲנַפֵּץ רֹאשִׁי אֶל הָרְאִי,

רָאשִׁים קֵרְחִים שְׁנַיִם אַךְ בִּמְחִי,

קָדְקֹד חָלָק אֶחָד אֶל הַשֵּׁנִי,

מִפְלֶצֶת אֶל מִפְלֶצֶת,

קָרַחַת נוֹצְצָה אֶל חֲבֶרְתָּהּ הַנּוֹצֶצֶת ­–

קַח אֶת הָרְאִי!

מִי מִלֵּל לִי!

אָנֹכִי שֶׁאָהַבְתִּי לְהִתְלוֹצֵץ,

בְּרָחֲצִי בַיָּם ­–

צָחַקְתִּי לְגֻלְגָּלוֹת, אֲשֶׁר צָפוּ אִתִּי שָׁם, ­–

גֻּלְגָּלוֹת כְּמוֹ הַקֶּצֶף עַל פְּנֵי הַשִּׁבֹּלֶת;

וַאֲנִי מִתַּמֵּם בְּלֵב רָע וְשׁוֹאֵל אֵת

כָּל אַחַת וְכָל אַחַת בְּעָבְרָהּ: שֵׁת?

שֵׁת אוֹ גֻלְגֹּלֶת?

וּבְבָתֵּי הַחִזָּיוֹן כִּי יָשַׁבְתִּי,

וְנִשְׁקַפְתִּי

מִמְּרוֹמֵי הַגַּלֶּרִיָה

עַל הַנֵּי אִינְשֵׁי שֶׁמִּתַּחַת –

מַה־מְּאֹד חָפַצְתִּי פְעֹר אֶת פִּי עַל כָּל קָרַחַת,

וִירֹק עַל כָּל הָעֵירוֹם שֶׁמִּלְמַטָּה וְהָעֶרְיָה.

מִי מִלֵּל לִי!

הָרוֹתְחִים שֶׁשָּׁפַכְתִּי עַל אֲחֵרִים ­–

בָּם נְדוּנוֹתִי,

קְחוּ אֶל חֶבְרַתְכֶם אוֹתִי, קֵרְחִים כְּשֵׁרִים,

קְחוּ גַם אוֹתִי.

וְאַל נָא, אַל… לְשֶׁבַע מַחְלְפוֹתַי אַל תִּשְׁאָלוּ,

כְּעָשָׁן כָּלוּ…

תַּלְתַּלַי כָּבְדוּ מְאֹד ­– אַיָּם? אַיָּם?

נִשְּׂאוּ עִם כָּל רוּחַ וְעִם כָּל מַיִם.

נָקִי מִכָּל נְכָסַי, כְּמוֹכֶם נָקִי,

אִתְּכֶם לָאָרֶץ אֵשֵׁב בְּשִׁמְמוֹן עֲרָבִים,

וְאִתְּכֶם אֶת דַּלּוּת רֹאשִׁי וְעֵינַי אֶשָּׂא לַשְּׁחָקִים,

לִשְׁחָקִים קֵרְחִים, שָׁמַיִם לְלֹא כוֹכָבִים.

---

לְלֹא צֹרֶךְ

מאת

יצחק קצנלסון

בִּלְבָבִי פְּנִימָה יָקְדָה אָז לֶהָבָה,

בִּי בָעֲרָה אֵשׁ אֱלֹהִים בִּיקָר.

הָאֵשׁ ­– הִיא הָלְכָה הָלֹך בִּי וְכָבָה,

וְלִבִּי, לִבִּי הָלַךְ לוֹ וָקָר.

וְצַר לִי, צַר עַל יָמַי אֵל הַמְּעַטִּים,

לְלֹא גִיל וּלְלֹא אַהֲבָה שִׁחַתִּים.

צַר לִי עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר בִּי דָלְקָה ­–

וְאֶת הָעֹנֶג וְאֶת הַמַּכְאוֹב לִי לֹא חָלְקָה.

צַר לִי עַל שֶׁיָקְדָה בִי כְאוֹר יְקָרוֹת,

הַמִּשְׁתַּפֵּךְ עַל הַקְּבָרוֹת, עַל הַקְּבָרוֹת.

---

לְאַחַר זְמָן

מאת

יצחק קצנלסון

כַּאֲשֶׁר שָׁרוּ בִי מַלְאָכִים שִׁירֵי אַהֲבָה,

לֹא בָאת אֵלַי ­–

אֲנִי חִכִּיתִי לָךְ עִם זֵר שׁוֹשַׁנִּים,

בְּצֵל עֲנָפִים;

אֲזַי הָיוּ עוֹד הַפְּרָחִים יָפִים

וְרַעֲנַנִּים ­–

אַתְּ לֹא בָאת אֵלַי…

עַתָּה בִי יְקוֹנְנוּ מַלְאָכִים חֶרֶשׁ ­–

לָמָּה בָאת אֵלַי?

עַב הֶעָנָן רְאִי, אֶת מִצְחִי כִסָּה,

צֵל הֶעֱטַנִּי אָפֵל,

הַכֹּל דַּךְ וּמָךְ סְבִיבוֹתַי, שַׁח וְשָׁפָל,

בְּרִגְעֵי גְסִיסָה ­–

לָמָּה בָאת אֵלַי?

---

עָבַר חַגִּי

מאת

יצחק קצנלסון

עֲלֵי צְרִיחִי נֶשֶׁר רַד ­–

עָמַד, צָרַח שָׁם תַּמְרוּרִים,

פָּרַשׂ כְּנָפָיו, עָף לָעַד ­–

לֹא עוֹד יָשׁוּב תּוֹר הַנְּעוּרִים!

לָמָּה תִבְכִּי, יַלְדַּת חֵן?

תָּשְׁבְּרִי עַל שֶׁבֶר זָרִים,

כּוֹכָב נָפָל ­– דָּבָר אֵין…

הַרְבֵּה יִפְּלוּ עוֹד מִמָּרוֹם!

שֶׁמֶשׁ זָרַח לִי בַלֵיל:

הוּא הַחֲלוֹם שֶׁרִחַם אוֹתִי;

זָרַח, אָרַח לִי בַצֵּל ­–

פֶּתַע־פִּתְאֹם הֱקִיצוֹתִי…

הֱקִיצוֹתִי, אוֹי לִי, שׁוּב ­–

פַּאֲתֵי מִזְרָח שׁוּב מַחֲוִירוֹת;

זְמִירִי חָבוּשׁ בְּתוֹךְ הַכְּלוּב,

יַחַד אִתִּי מַנְעִים זְמִירוֹת…

אֶת פְּנֵי שָׁמַי כִּסָּה עָב,

מִן הַבֹּקֶר דּולֵף גַּגִּי;

יוֹרֵד, טוֹרֵד גֶּשֶׁם סְתָו ­–

עָבַר חַגִּי, עָבַר חַגִּי…

---

תְּלוּיִים

מאת

יצחק קצנלסון

אַתְּ שׁוֹאֶלֶת אוֹתִי לָעֲנָנָה

שֶׁכִּסְּתָה אֶת מִצְחִי פִתְאֹם ­–?

קָדַרְתִּי לְצַעֲרוֹ שֶׁל עוֹלָם עוֹמֵד בְּנִסִּים,

שֶׁל עוֹלָם מָלֵא עוֹמֵד בְּסַכָּנָה.

נְבוֹכָה אַתְּ וּתְמֵהָה אַתְּ כָּל כָּךְ ­–

הִנְנִי וְאַגִּיד זֹאת לָךְ גָּלוּי:

כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִי הוּא תָלוּי,

וְאָנֹכִי תָלוּי בְָּךְ.

וְאַתְּ ­– אֲהָהּ, אֵין אַתְּ יוֹדַעַת דָּבָר…

רָפָה אַתְּ וְרַכָּה אַתְּ כְּקָנֶה,

רוּחַ מָצוּי עָלַיִךְ אִם כִּי עָבָר ­–

וּכְבָר אַתְּ חוֹשְׁבָה לְהִשָּׁבֵר,

זֶה רֹאשֵׁךְ קַל יִנּוֹעַ אָנֶה וָאָנָה ­–

וַאֲנִי וְכָל הָעוֹלָם אִתִּי בְסַכָּנָה.

---

הֲזָיָה

מאת

יצחק קצנלסון

בּוֹאִי,

שַׂעֲרוֹתַיִךְ שְׁחוֹרוֹת וְעֵינַיִךְ שְׁחוֹרוֹת;

שִׂמְלָה שְׁחוֹרָה לָךְ וְרַכָּה אַתְּ כַּלָּיְלָה ­–

הַגִּידִי לִי, אִם אַתְּ אֲחוֹת הַלָּיְלָה?

הָעַלְמָה,

יְחִידִי אֲנִי פֹה הֲמוֹן מַחֲשָׁבוֹת קוֹדְרוֹת

בְּמוֹחִי עוֹלוֹת, וְעַל גַּבִּי זוֹחֲלִים צְלָלִים,

כְּפָתוּנִי הַמַּחֲשָׁבוֹת וְהַצְּלָלִים.

אוֹרֵחַ מֵאֹפֶל בָּאתִי וְאֶל אֹפֶל צְפוּיָה דַרְכִּי,

הָבְטַח לִי פֹה יוֹם אוֹר, הָבְטַח לַשַּׁוְא לִי ­–

כִּי עִם עֲלוֹת הַשַׁחַר יָסִירוּ אֶת רֹאשִׁי מֵעָלָי.

בּוֹאִי,

אֲחוֹת הַלַּיְלָה אַתְּ, הַיָּפָה וְהַנָּאוָה,

אָנֹכִי חִוֵּר כֹּה, וְלִבִּי בִי כֹה דָוֶה…

בּוֹאִי,

שְׁבִי עַל כִּסְאִי, אֲנִי אֵשֵׁב לְרַגְלָיִךְ,

בְּחֵיקֵךְ אֶכְבּשׁ רֹאשִׁי, וְאַתְּ, נָא, כַּסִּינִי

בְּגַלֵּי שְׂעָרֵךְ הַשָּׁחוֹר,

וַהֲיִי עִמִּי,

הֲיִי ­–

וּבִפְקֹחַ הַבֹּקֶר עַפְעַפָיו ­–

עֲבֹרִי.

---

לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה

מאת

יצחק קצנלסון

יָשַׁבְתִּי עַל מַעֲקֶה בֵיתִי בַלַּיְלָה,

יָשַׁבְתִּי בַּכָּרְסָה וָאַבִּיט לְמַעְלָה.

הִבַּטְתִּי אֶל הַכּוֹכָבִים בְּרוּמָם,

וַאֲנִי כֹה עָיַפְתִּי…

הֵם מִצְמְצוּ דוּמָם.

מִצְמְצוּ, מִצְמְצוּ, לֹא יָדְעוּ רַחֵם ­–

הוֹי, כּוֹכְבֵי מְרוֹמִים, הַשֵּׁד יִקָּחֲכֶם!

נֶצַח תְּמַצְמְצוּ כָּכָה, הַנִּצְחִים, ­–

הַזֵּעָה הַקָּרָה כְבָר כִּסְּתָה מִצְחִי.

לִפְנֵי שָׁנִים עֶשְׂרִים, זְכוּרַנִּי, מִצְמַצְתֶּם

מִגָּבְהֲכֶם לִי וַעֲדַיִן לֹא קַצְתֶּם

לִרְמֹז וְלִרְמֹז… הוֹי, תְּמִימִים וּפֶלִאים!

לִפְנֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה הָיִיתִי עוֹד עֶלֶם

מְאֹד רַךְ וּמְאֹד נִלְהָב. גַם אַתֶּם, כּוֹכָבִים,

עוֹד רַכִּים הֱיִיתֶם אֲזַי וְנִלְהָבִים.

הֶחֱלַפְנוּ רְמָזִים אֲזַי. אוּלָם עַתָּה ­–

אַל־נָא, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדְכֶם, תִּשְׁתַּטּוּ…

אוֹ אוּלַי לֹא אַתֶּם הֵם, זַכִּים וְנָאִים, ­–

כּוֹכָבַי שֶלִּי, אוּלַי יָרְדוּ כְבָר פְּלָאִים?

וַאֲנִי נוֹשֵׂא עָיֵף אֶת עֵינַי לַמָּרוֹם,

אֶל זָרִים מַזָּלוֹת עַל פְּנֵי שְׁחָקִים זָרִים.

---

דִּמְדּוּמִים

מאת

יצחק קצנלסון

א

שִׁירִים רַבִּים כְּבָר כָּתַבְתִּי,

טוֹבִים וְגַם רָעִים;

יִישַׁר כֹּחָם! בְּכָל הַמְּדִינָה

מוּשָׁרִים הֵם וְנִקְרָאִים.

טוֹבִים! רָעִים! רְאוּ: הֵם רוֹקְדִים

כְּעֵדֶר רְחֵלִים בָּעֵשֶׂב;

הֵם יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בְּבֶטֶן רִבְקָה –

וְיִצְחָק אוֹהֵב אֶת עֵשָׂו!

לֹא בוֹ, בְּבַת־עֵשָׂו הַכּוֹתֵב מְדַבֵּר,

מִבְּלִי אֲשֶׁר אַגִּיד זֹאת תָּבִין;

גַּם יַעֲקֹב כְּיִצְחָק, אַף הוּא לֹא נִתְכַּוֵּן

לְלָבָן, כִּי אִם לְבַת לָבָן…

שִׁירַי הַטּוֹבִים מְנָת נְעָרוֹת,

הָרָעִים – מְנָת מְבַקְּרִים;

טֹבוּ! אוֹמְרוֹת לִי הַנְּעָרוֹת,

וְגַם הַמְבַקְּרִים מְשַׁקְּרִים…

שִׁירַי – עוֹלָם זֶה שֶׁל חִידוֹת,

לֹא נִמְצָא לָמוֹ פוֹתֵר;

אֶת הַנְּעָרוֹת צְרִיכִים לִשְׁאֹל

עַל עֵינַי וְלֹא יוֹתֵר.

וְאֶת הַמְבַקְּרִים גַּם־כֵּן שַׁאֲלוּ

עַל עֵינַי, וְאָמְרוּ: רַכּוֹת!

רָזִין אֵין שָׁם, וְאֵין שָׁם אִשֶּׁה,

טְרוּטוֹת הֵן וּנְמַקּוֹת…

וַאֲנִי יוֹדֵעַ מִלְתָא אַחַת:

מַה לִּי טוֹבִים וְרָעִים!

יִישַׁר כֹּחָם! בְּכָל הַמְּדִינָה

מוּשָׁרִים הֵם וְנִקְרָאִים.

ב

בַּקְבּוּק יַיִן וְאֵין לוֹ פְקָק –

שְׁתֵה, אַל תַּשְׁאִיר מְאוּמָה;

טוֹב הוּא מִנֹּאד חָתוּם וְאִם

יַיִן בּוֹ הַמְּשֻׁמָּר…

נִכְנַס יַיִן – יָצָא סוֹד,

סוֹד, אֲחוֹתִי כַלָּה;

מִי שֶׁבֵּרַךְ עַל הַכּוֹס,

סוֹדוֹ לֹא יְגַלֶּה.

אַחַת וְאַחַת כַּמָּה הֵן?

אִמְרִי: אַף לֹא אַחַת!

שָׁתִיתִי אִתָּן יַיִן רָב

וְלֹא שָׂבַעְתִּי נַחַת.

אַחַת וְאַחַת – שְׁתַּיִם הֵן,

שְׁתַּיִם הָעֲלָמוֹת;

וְאוּלָם אַתְּ, אַתְּ אַחַת לִי,

אַחַת עַל אֲדָמוֹת.

בַּשָּׁמַיִם אֶחָד אֵל

וְאַחַת אַתְּ לְמָטָּה,

וּשְׁתַּיִם לְהִכָּשֵׁל בָּן,

וּפָנִים כְּבֹשׁ מֵחֲרָטָה.

שְׁתַּיִם אֵל – צְהַבְהַבּוֹת הֵן,

נַטַּשָּה וּמַרְיַנָּה;

שְׂעָרֵךְ, חַנָּה, שָׁחוֹר הוּא,

אֵין לָךְ מַה לְקַנֵּא…

יֵינִי זֶה, הוּא יָפוּג חִישׁ

עִם זֵכֶר הָעֲלָמוֹת –

וְאוּלָם אַתְּ, אַתְּ אַחַת לִי,

אַחַת עַל אֲדָמוֹת.

ג

שִׁירִים רַבִּים כְּבָר כָּתַבְתִּי,

שָׁכַחְתִּי כְבָר אֵימָתַי;

כֻּלָּם עָלוּ מִתְּהוֹם לִבִּי,

וְנִמְלְטוּ מִשְּׂפָתָי.

טָבְלוּ שִׁירַי בְּאֹדֶם דָּמִי

וְעָלוּ צְחוֹרוֹת כַּשֶּׁלֶג,

אֵין זֹאת כִּי רְחַצְתֶּם, שִׁירַי,

בְּדִמְעַת עֵינִי פֶלֶג.

יָצְאוּ שִׁירַי לַאֲוִיר עוֹלָם,

וְנָפְלוּ תוֹךְ הַמַּחֲנֶה –

כַּנְפֵי רְנָנִים, צֶאנָה, דְּאֶינָה

אֶל כָּל עֵבֶר פְּרַחְנָה!

נָפְלוּ שִׁירַי תוֹךְ הַמַּחֲנֶה,

וְעַתָּה הִנָּם שְגוּרִים,

עַל לְשּׁוֹן כָּל נַעֲרָה יָפָה,

וְעַל שִׂפְתֵי הַבַּחוּרִים.

לֹא, לֹא שִׁיר, זֶה לַהַט עֵינָי –

גַּם טִפַּת הָאֹדֶם בַּלֶּחִי –

מִמֶּנִּי לְקָחוּם! גַּם סִפְרִי יִשְּׂאוּ

מִתַּחַת לְבֵית הַשֶּׁחִי…

וַאֲנִי אָנִי – אוֹי אִם אַגִּיד,

וְאוֹי לִי אִם אֲכַחֵד,

מִכָּל שִׁירַי שֶׁכָּתַבְתִּי

לֹא אֶזְכֹּר אַף גַּם אַחַד.

רְאוּ, אַף רְאוּ: אֲנִי הַשָּׁר,

שֶׁלִּי הִיא כָל הַבְּרָכָה;

כָּל הַמַּחֲנֶה מֶנִּי נִזּוֹן,

וְאָנֹכִי עָנִי כָכָה.

ד

שִׁירִים רַבִּים כְּבָר כָּתַבְתִּי,

וְאֵינִי זוֹכֵר כַּמָּה;

עִם כָּל שַׁחַר נוֹלַד שִׁירִי,

עִם כָּל שְׁקִיעַת חַמָּה.

פְּנֵי הַשֶּׁמֶשׁ אִם תֹּאבוּ דַעַת –

נֵיתֵי שִׁירַי וְנֶחֱזֶה:

מָתַי תַּעַל כָּאוֹר, וּמָתַי

בִּצְעִיף עֲרָפֶל תֶּחֱסֶה.

עֵרֶב־רַב שֶׁל שְׁחָרִים וּשְׁקִיעוֹת,

אֶתְכֶם מִי שֶׁמָּנָה –

וְיָדַע מִסְפָּר לְכָל שִׁירַי,

שִׁירֵי תוּגָה וּרְנָנָה.

כֵּן, לוּ בַעַל־חֶשְׁבּוֹן אֲנִי חָרִיף,

לוּ הָיְתָה לִי קָרַחַת,

שִׁיר לְשִׁיר הָיִיתִי מוֹנֶה,

מוֹתֵחַ קַו מִתַּחַת,

וְיָדְעָה כָל הָאָרֶץ סָבִיב,

מִדָּן וְעַד בְּאֵר־שָׁבַע,

כַּמָּה פְעָמִים זָרַח שִׁמְשִׁי

וְכַמָּה עָלַי כָּבָה.

אַךְ עֲדַיִן אֵין לִי קָרְחָה,

וּבַעַל חֶשְׁבּוֹן אֵינִי,

יֵשׁ לִי יַיִן, וְכָל הָעוֹלָם

שָׁכַר כְּבָר מִיֵּינִי.

וְאֵיכָה אֵדַע מִסְפַּר שִׁירָי?

וּלְשִׁירַי רֵיח יָיִן!

עַל כָּל שָׂפָה צְחוֹק שִׁכְרוֹנִי,

וַחֲלוֹמִי בְכָל עָיִן.

ה

הִנֵּה יָרְדוּ הַדִּמְדּוּמִים,

נִתְלוּ עַל חַלּוֹנִי;

הָהּ, אַף אֶחָד מִכָּל שִׁירַי

לֹא נִשְׁאַר בְּזִכְרוֹנִי.

שִׁיר, לֹא שִׁיר, זֹאת יוֹנָה שֻׁלְּחָה –

עוּפִי לָךְ, שׁוֹבֵבָה!

עֶרֶב – צַר לִי מְאֹד… בְּנוֹת יוֹנָה,

שֹׁבְנָה אֶל הַתֵּבָה!

פְּתוּחָה הִיא… אֵין עוֹד יוֹצֵא

וְאֵין עוֹד בָּא לְתוֹכָהּ;

הֵד נָבוּב, יֵשׁ וּבְכָתְלָהּ נֶחְבָּט,

בַּת־קוֹל עוֹבֶרֶת וּבוֹכָה.

אֲבַק דִּמְדּוּמִים אוֹתִי כִסָּה

וְצִלְלֵי עֶרֶב עָרֵב…

אַךְ עַל לֵב לְשִׁיר – שָׁכָחְתִּי!

עוֹלָמִי עָלַי חָרֵב.

חֶדְרִי מָלֵא צֵל וּנְגֹהוֹת

מִבְּלִי אֲשֶׁר יְכִילֵם;

צֵל עַל כָּתְלִי נוֹטֵף זָהָב,

וַאֲנִי אִלֵּם, אִלֵּם.

אֶטֹּל מַקְלִי וְתַרְמִילִי,

אֶעֱבֹר בְּעָרִים,

תַּחַת כָּל הַחַלּוֹנוֹת אֶעֱמֹד,

עַל יַד כָּל הַשְּׁעָרִים.

אֶל כָּל נַעַר אֶפְנֶה: זַמֵּר

מִשֶּׁלִי, יַקִּירִי, –

וּמִפִּי כָל נַעֲרָה תַמָּה

אֶלְמַד עוֹד אֶת שִׁירִי.

ו

אוֹיָה לִי, אֲנִי בְאֵר הָיִיתִי,

הִשְׁקֵיתִי צֹאן וְאָדָם, –

הִנֵּה הֵם שָׁבִים אֵלַי בִּצְמָאִי

וְכַדֵּי מֵימַי בְּיָדָם.

לֹא אֵשְׁתְּ… כִּי מַה־לִּי, מַה־לִּי שִׁירָי?

מַה שִּׁירִים שֶׁהוּשָׁרוּ?

דִּמְדּוּמֵי חַמָּה מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם

מָה הֵם, אִם כְּבָר עָבָרוּ?

מַה יִּתְּנוּ, מַה יּוֹסִיפוּ לָנוּ

הַנְּגֹהוֹת אֲשֶׁר כָּבוּ?

אָכֵן, שָׁמְמוּ לְבָבוֹת

לְאַחַר שֶׁאָהָבוּ…

גַּל אֵפֶר הָעֳרַם עַל הַכִּירָה,

וְאִם עוֹד יֵחַם שֶׁמֶץ,

לֹא תֵצֵא לַהֶבֶת־אֵש, לֹא יִפְרֹץ

זִיק מִתּוֹךְ הָרֶמֶץ.

דִּמְדּוּמִים נִתְלוּ בִי בְעֶצֶב,

וּלְבָבִי בְעֶצֶב עָנָם –

הֵם אַךְ גָּוְעוּ – וְעָבַר זְמַנָּם,

וְבָטֵל גַּם קָרְבָּנָם…

אוֹיָה לִי… צְרוֹר שִׁירַי הֵמָּה

בְּרָב תּוֹדָה לִי תָבִיאוּ –

וְשִׁירִי, הוּא הַשִּׁיר עוֹד לֹא שַׁרְתִּי!

וְשִׁיר אֲשֶׁר שַׁרְתִּי – לֹא לִי הוּא…

לֹא לִי הוּא, לְךָ הִקְרַבְתִּיו כָּלִיל,

רְצֵהוּ, אָכְלֵהוּ, עַמִּי!

וְאָנֹכִי… הַס! הִנֵּה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ,

הִיא תָחֵל מֵחָדָשׁ לְפַעֲמִי.

---

בני הרים

מאת

יצחק קצנלסון

בני הרים

מאת

יצחק קצנלסון

---

בְּנֵי הָרִים

מאת

יצחק קצנלסון

א

שְׁנַיִם נוֹלַדְנוּ:

אֲנִי וְהָאֶרֶז,

אַךְ אַרְזִי הוּא דוֹמֵם,

    וַאֲנִי, אֲנִי חַי.

נוֹלַדְנוּ בֶהָרִים,

וַנִגְדַל בֶּהָרִים,

מֵהָרַי נִשְׁקַפְתִּי

    לְמוֹרַד הַגַּיְא.

וָאֵרֶא בָעֵמֶק

אֶת בַּת הָעֲמָקִים,

וָאֶקְרָא לָהּ מָעְלָה –

    וַתַּעַל אֵלָי.

*

וְאִם יָדְעָה מַה שָּׁמֶשׁ –

אֶת שִׁמְשָׁהּ בָּעֵמֶק,

אַךְ שֶׁמֶשׁ הֶהָרִים

    הָיָה לָהּ זָר.

וְאִם יָדְעָה אֶת יַלְדֵי

הַגַּיְא הַחֲשֻׁכִּים,

אַךְ אוֹתִי לֹא יָדְעָה,

    אוֹתִי בִיקָר.

וְאִם יָדְעָה כָל שִׂיחַ

בְּחֵיק הַגֵּיאָיוֹת,

אַךְ אַרְזִי לֹא יָדְעָה,

    אֶת אַרְזִי עַל הָר.

*

וַתֹּאהַב הַיַּלְדָּה –

שְׁלָשְׁתֵּנוּ אָהָבָה,

שְׁלָשְׁתֵּנוּ כְאֶחָד

    בְּלִי תִכְלָה וָקֵץ.

וְהָיָה כִי יַגְבִּיר

אֶת חֻמּוֹ הַשֶּׁמֶשׁ –

אֵלַי אָז תְּמַהֵר,

    אֶל צִלִּי, כַּחֵץ.

וְאִם חַם לָהּ, גַּם אִתִּי,

לְבַת הָעֲמָקִים –

אָז תָּחוּשׁ לָהּ מִפְלָט

    בְּצֵל זֶה הָעֵץ.

ב

וְיַלְדֵּי הָעֵמֶק –

בָּעֵמֶק עוֹד יוֹשְׁבִים,

מְצִיצִים בַּחֲרַכִּים,

    וּמְחַכִּים לָהּ עוֹד.

"הִיא עָלְתָה לֶהָרִים,

לֶהָרִים הַגְּבוֹהִים,

לִמְעוֹנוֹת הֶעָבִים

    הִרְחִיקָה נְדֹד.

אֲנַחְנוּ לֹא נַעְפִּיל

עֲלוֹת אֶל הֶהָרִים,

לֹא־נוֹדָע שָׁם יִנּוֹן,

    יָגוּר שָׁם סוֹד.

*

אֲנַחְנוּ רַק נִצְעַק

אֵלֶיהָ מִלְּמָטָּה,

נְקַשְׁקֵשׁ בִּלְגִינָא –

    קִישׁ־קִישׁ, וְקִישׁ־קִישׁ!

כָּל אֶחָד הוּא יִתְלֶה

פַּעֲמוֹנוֹ עַל צַוָּאר,

יִתְרוֹצֵץ וִיצַלְצֵל:

    רְדִי־נָא חִישׁ־חִישׁ!

וְהָיָה בְרִדְתָּהּ –

נְיַסְרָהּ בְּשׁוֹטִים,

וְגוֹרָל נַפִּילָה,

    וְהָיְתָה לְאִישׁ".

ג

וַיֵּצְאוּ, וַיִּצְעֲקוּ

יַלְדֵי הָעֵמֶק,

וַיְצַלְצְלוּ נוּגוֹת

    בַּאֲפֵלַת הַלֵּיל;

וְהָרוּחַ, הוּא יִשָּׂא

אֶת קוֹל הַתַּאֲנִיָּה,

בִּכְנָפָיו יְבִיאוֹ

    אֶל הָרַי בִּילֵל;

וּבַת הָעֲמָקִים –

הִיא תִיקַץ בֶּהָרִים,

תַּקְשִּׁיב רַב קָשֶׁב,

    תֵּבְךְ דּוּמָם בַּצֵּל.

*

וַתִּפֹּל דִּמְעָתָהּ

מֵעֵינָהּ עַל לֶחְיִי,

וְחַמָּה תִתְגַּלְגֵּל

    מִלֶּחְיִי אֶל פִּי.

וָאִיקַץ אַף אָנִי,

וָאֶשְׁאַל: מַה תִּבְכִּי?

"שָׁם אַחַי מִתְיַפְּחִים,

    מְפַלְּלִים לִי".

שָׁגִית, לֹא אַחַיִךְ,

חֲתוּלִים מְיַלְּלִים

בְּמוֹרַד הֶהָרִים,

    אֶת אָזְנֵךְ הַטִּי.

*

אָז תָּקוּם הַיַלְדָּה,

אָז תִּקְרָא: "לֹא אוּכַל

עוֹד שֶׁבֶת בֶּהָרִים,

    מְקוֹמִי לֹא פֹה!

קוֹל אַחִים אַקְשִׁיבָה…" לֹא אַחִים, לֹא אַחִים

רַק אַיּוֹת וְדַיּוֹת

    מְיַבְּבוֹת כֹּה.

“קוֹל אַחִים…” לֹא אַחִים,

אֲגָם יֵשׁ בָּעֵמֶק,

וּצְפַרְדְּעִים, צְפַרְדְּעִים

    מְקַרְקְרוֹת בּוֹ.

*

אָז תִּפֹּל לְרַגְלַי:

“שַׁלְחֵנִי!” – "אֲשַׁלְּחֵךְ!

חַכִּי רַק עַד־בֹּקֶר,

    עַד יֵאוֹר הַיּוֹם.

בַּבֹּקֶר, אִם תֹּאבִי,

אֶלָּוֶה אֵלַיִךְ,

יַחַד נֵרֵדָה –

    וְנָשׁוּב הֲלֹם".

פִּתִּיתִי אֶת בַּת-

הָעֲמָקִים וַתִּפָּת,

דֹּם צָנְחָה עַל זְרוֹעִי,

    וְנֶעֶנְתָה לִי דֹם.

ד

אַךְ פָּקַח הַשַּׁחַר

עַפְעַפָּיו כַּזָּהָב,

נִפְקְחוּ אִתָּם

    עַפְעַפַּי אַף־הֵם;

צוֹהֵל אֶתְנַעֵר

וְאֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי,

כַּצְּבִי כֵּן אֲרַקֵד,

    וּכְמוֹ בֶן־רְאֵם.

יָדַעְתִּי, כִּי גִיל לִי –

אַךְ פִּשְׁרוֹ לֹא אֵדַע,

יָדַעְתִּי, כִּי רַב הוּא –

    וְלֹא אֵדַע לוֹ שֵׁם.

*

לָעֵמֶק! לָעֵמֶק

עִם בַּת־הָעֲמָקִים!

וְהִיא – עוֹד יְשֵׁנָה,

    וְלֹא תֵדַע עַד־מָה;

טוֹב, תִּישַׁן… אָנֹכִי

בֵּין־כֹּה אֶחְמֹד לָצוֹן,

אֶתְחַפֵּשׂ, כִּי־תִיקַץ –

    וְאֶתְנַכֵּר אָּז לָהּ…

אֲשַׁנֶּה אֶת טַעֲמִי,

וּכְרֶגַע – וְהָיָה

הַנַּעַר לְזָקֵן –

    עַל פֶּלֶךְ נָע־נָע…

*

זָקָן אִם אֵין לִי –

אֵזוֹב שָׂב אֶתְלֹשׁ,

וְאַדְבִּיק הַזָּקָן

    לִלְחָיַי כַּזֵּר;

אֶת מִצְחִי אֲקַמֵּט,

וְאַאֲרִיךְ גַּבּוֹתַי

מִמַּעַל לְעֵינַי,

    וְעַל עֵינַי אֲפֵר.

וּמְעַט לִי הַשֶּׁמֶשׁ –

זֹה יָדִי רוֹעֶדֶת,

אוֹחֶזֶת הַפַּנָּס

    וְדוֹלֵק בּוֹ נֵר.

*

אִם רַגְלִי יְשָׁרָה –

רַק אֶבֶן אִם שַׂמְתִּי

בְּנַעֲלִי, וְאֶצְלַע

    כְּמוֹ בַעַל־מוּם.

וְאִם רַב הוּא הַזָּהָב

וְהַכֶּתֶם בַּצִּקְלוֹן –

הֲפַכְתִּיו עַל פִּיהוּ,

    וְאֵין לִי מְאוּם.

זָקֵן, צוֹלֵעַ,

וְעָנִי מְדֻכָּא

הֶעֱטוּנִי כַשִּׁרְיוֹן,

    כִּסּוּנִי כַקְּרוּם.

*

מְעִילִי אִם תְּכֵלֶת –

הֲפַכְתִּיו עַל צִדּוֹ,

וְאִם רָם אֲנִי – שַׁחְתִי,

    וּמַרְאִי כֹה דַל.

קְוֻצּוֹתַי הַשְּׁחוֹרוֹת

אִם רוֹחֲצוֹת בִּטְלָלִים –

מִצְנַפְתִּי הוֹרַדְתִּי,

    וְלֹא נִרְאֶה הַטַּל.

אָז אָעִיר אֶת בַּת-

הָעֲמָקִים בִּנְשִׁיקָה –

עֵינֶיהָ אָז תִּפְקַח,

    תִּתְרוֹמֵם חִישׁ־קַל.

ה

אֶת יָדָהּ הוֹשִׁיטָה

בָּרוּחַ לַחֲלוֹמָהּ;

לוּ רֶגַע הִקְדִּימָה

    וְנִתְפַּשׂ בַּכָּף.

אֲנִי לָהּ נָשַׁקְתִּי

וְחִישׁ נְסוּגוֹתִי,

עוֹד טֶרֶם תִּתְנַעֵר –

    וַחֲלוֹמָהּ כְּבָר עָף…

לַשָּׁוְא תִּפְרֹשׂ כַּפָּהּ

לַחֲלוֹם כִּי הִתְעוֹפֵף,

וּבְשֵׁם בֶּן־הֶהָרִים

    הִיא קוֹרֵאת לַשָּׁוְא…

*

בְּתִמְהוֹן לֵב תַּבִּיט

וּבְכִלְיוֹן־עֵינַיִם,

וּנְבוֹכָה סְבִיבֶיהָ,

    וְאֶל כָּל צַד;

אַיֵּהוּ? הַאֻמְנָם

כִּי הָלַךְ וְאֵינֶנּוּ?

עֲזָבָהּ לְנַפְשָׁהּ?

    הִצִּיגָהּ לְבָד?

הִיא אוֹתוֹ קָרָאָה,

וְזָקֵן, צוֹלֵעַ –

הוּא הוֹלֵךְ וְקָרֵב

    אֵלֶיהָ אַט־אַט…

*

“אֵי דוֹדִי, הַזָּקֵן?”

“מִי דוֹדֵךְ כִּי אֵדַע?”

"זֶה דוֹדִי, בֶּן־הָרִים,

    כְּאֶרֶז, אַךְ חַי;

עִם־לַיְלָה חָפַצְתִּי

לָרֶדֶת אֶל אַחַי,

אֶת קוֹלָם שָׁמַעְתִּי,

    אֶת קוֹלָם בַּגַּיְא;

וַיִּפְצַר בִּי דוֹדִי

לְחַכּוֹת עַד בֹּקֶר,

עִם־בֹּקֶר בְּרִדְתִּי

    יִלָּוֶה אֵלַי.

*

אַךְ דּוֹדִי רִמָּנִי,

כִּי חָמַק; לֹא אִתִּי,

עִם קַל, עִם חֲלוֹמִי

    לוֹ הָלַךְ וָגָז…"

אָז נִכְמְרוּ רַחֲמַי:

"הַחֲזִיקִי בִי! – אֶקְרָא –

אֲנִי אִתָּךְ אֵרֵד

    לָעֵמֶק הַלָּז;

הַחֲזִיקִי בִי, בִּתִּי,

גַּם דַּרְכִּי לָעֵמֶק,

וַאֲנִי – כְּבָר תָּשׁ כֹּחִי

    וְלֵחִי כְבָר נָס".

*

אָז תִּשְׁלַח אֶת יָדָהּ

אֶל־תַּחַת לִזְרוֹעִי,

דֹּם תִּנְהַג בַּזָּקֵן,

    וּלְאַט לָהּ, לְאַט…

לִרְגָעִים רַק תֵּפֶן,

רֹאשׁ תָּנַע לֶהָרִים,

כִּמְבָרְכָה אֶת־מִי שָׁם

    בְּלֶכְתָּהּ לָעַד.

יוֹם תָּמִים יָרַדְנוּ.

עִם־עֶרֶב וְעָמְדוּ

רַגְלֵינוּ בָעֵמֶק,

    וְהַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר רַד.

ו

וַיְהִי אַךְ נִגְלִינוּ –

וְיַלְדֵי הָעֵמֶק

מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל

    הֵרִיעוּ בְקוֹל,

וַיִּהְיוּ לָנוּ

מִפָּנִים, מֵאָחוֹר,

סַבּוּנוּ, כִּתְּרוּנוּ

    מִיָּמִין וּשְׂמֹאל.

בָּאוּ עָלֵינוּ

בְּמַקְלוֹת וּשְׁבָטִים,

הִשְׁלִיכוּ בִי אֶבֶן,

    וְעִפְּרוּ בַחוֹל.

*

זֶה מוֹשֵׁךְ כְּנַף בִּגְדִי,

זֶה שׁוּלָיו, הָאֶחָד

צוֹבְטֵנִי בְצַלְעִי,

    וְאֶחָד בַּשּׁוֹק;

זֶה נִתְלֶה בִי, שֵׁנִי

שֵׁן תָּקַע בִּי, שְׁלִישִׁי

מִתְלַבֵּט בֵּין רַגְלַי –

    וְכֹה לִבְלִי־חֹק.

אָנֹכִי הֶחֱרַשְׁתִּי,

הוֹרַדְתִּי רֹאשִׁי,

וְעָמֹק בִּזְקָנִי

    הִסְתַּרְתִּי הַצְּחוֹק.

*

"הַבִּיטוּ, גַּם זָקֵן!

הוּא בָא לִמְקוֹמֵנוּ,

הוּא בָא מִן הֶהָרִים,

    הַזָּקֵן הַזֶּה!

הוֹי, יַלְדֵי הָעֵמֶק,

כָּל אֶחָד – הַכֵּהוּ

בְשׁוֹט אוֹ בְמַקֵּל.

    אַל תִּשְׁאַל בַּמֶּה!

זָקֵן הִנֵּהוּ

כְּמוֹ מְתוּשֶׁלַח,

וְרָצוּץ כַּקָּנֶה,

    וּמַחֲרִישׁ כַּשֶּׂה.

*

הַכּוּהוּ! פְּצָעוּהוּ!"

וּמְטַר מַהֲלֻמּוֹת

וּמַכּוֹת אָז נִתָּךְ,

    עַל כָּתֵף וָגָב.

הָאֶחָד אִם יַכֶּה –

וַיָּנָס לְרֶגַע,

שָׁב וּבוֹרֵחַ,

    בּוֹרֵחַ וָשָׁב.

וַאֲנִי – אֲנִי מַחֲרִישׁ,

אֶת רֹאשִׁי הוֹרַדְתִּי,

וָאַסְתִּיר אֶת צְחוֹקִי

    בִּזְקָנִי הַשָּׂב.

ז.

אַךְ יַלְדֵי־הָעֵמֶק,

הַקְּטַנִּים וְהָרַבִּים,

צִפְעוֹנִים בְּלֹא־אֶרֶס,

    פְּתָנִים בְּלֹא־רוֹשׁ;

הֵם הֶאֱמִינוּ

כִּי מְאֹד הִכְאִיבוּנִי,

וּלְרִגְעִי הָאַחֲרוֹן

    אֲחַכֶּה עַד־בּוֹשׁ.

הֵם חָשְׁבוּ, כִּי צַר לִי

וּמַר לִי בֵינֵיהֶם,

וְאוֹבֵד בְּעָנְיִי

    הוֹרַדְתִּי רֹאשׁ…

*

לֹא יָדְעוּ כִי צוֹחֵק

אָנֹכִי בִזְקָנִי,

גַּם בַּת־הָעֲמָקִים

    לֹא יָדְעָה עַד־מָה.

אַךְ בַּת־הָעֲמָקִים –

הִיא עָמְדָה עַל־יָדִי

וְצָחֲקָה כָמוֹנִי;

    וָאֶקְרָא: "אֲהָהּ!

צוֹחֶקֶת אַתְּ, בִּתִּי,

וְעַל־יָדִי אַתְּ עוֹמְדָה,

וְעֵינַיִךְ הָרוֹאוֹת

    כִּי הִנְנִי בָרָע…"

*

אָז תִּשָּׂא אֵלַי אֶת

עֵינֶיהָ בְּרַחֲמִים,

וְהַצְּחוֹק עוֹד מְרַחֵף

    עַל שִּׂפְתֵי־הַחֵן:

"זֶה דּוֹדִי, בֶּן־הָרִים,

עִם עֶרֶב הוּא נִרְדָּם,

עַל שֶׁן־סֶלַע יִישַׁן,

    וְיַחֲלֹם עַל שֵׁן.

לוּ יָרַד עִמָּדִי

לָעֵמֶק, כָּמוֹךָ –

וְאַחַי סַבּוּהוּ,

    וְעָשׂוּ לוֹ כֵן…"

*

אָז יֵחַם בִּי לִבִּי –

אֲנִי רַק לְמַרְאִית-

הָעַיִן שֻׁנֵּיתִי,

    אַךְ לִבִּי הֶחָם

לֹא שֻׁנָּה בִמְאוּמָה,

עוֹד יֵחַם לְשֵׁמַע

נִיב רָצוּף אַהֲבָה,

    וְרֶגֶשׁ לֵב תָּם.

אָז אֶכְרַע; בְּנֵי־הָרִים,

הֵם כּוֹרְעִים בִּקְדֻשָּׁה –

וּבְלִבִּי כֹה חַם לִי,

    וְלִבִּי כַיָּם.

ח.

וְיַלְדֵּי־הָעֵמֶק

עֲזָבוּנִי כְרֶגַע –:

"הוּא כָרַע, הַזָּקֵן,

    לֹא יוֹסִיף קוּם עוֹד!

וְעַתָּה – אֵלֶיהָ!

כִּי תוֹרָהּ הִגִּיעַ,

הַגּוֹרָל נַפִּילָה,

    וּנְיַסְּרָהּ בַּשּׁוֹט!" –

אָז אָקוּם כְּסַעַר,

אֶתְנַעֵר מֵעָפָר,

נִקְרַע הַמַּסְוֶה,

    וְהוּסַר הַלּוֹט.

*

קוֹמָתִי אִם שַׁחָה –

וַתִּגְדַּל לְפֶתַע,

הִשְׁלַכְתִּי מִשִּׁכְמִי

    לְבוּשִׁי כַשָּׂק,

הֲפַכְתִּיו עַל צִדּוֹ

וְנִרְאֲתָה תְכֶלְתּוֹ –

וּבְיָדִי הִכֵּיתִי

    עַל חָזִי: חֲזָק!

וַיִּפְעֲרוּ פִיהֶם

עָלַי, בְּנֵי־הָעֵמֶק,

וּבְעֵינָם הַפָּחַד:

    “עֲנָק, הוֹי עֲנָק!”

ט.

אַף־אָמְנָם גָּבַהְתִּי,

אַךְ אַרְזִי לֹא רָאוּ,

הֵן גָּבַהּ פִּי־שִׁבְעָה

    מִמֶּנִּי הָעֵץ!

אַךְ הוּא עַל הֶהָרִים,

וְדוֹמֵם וְנַעֲלֶה,

וְאָנֹכִי בָעֵמֶק

    מִתְחַפֵּשׂ כַּלֵּץ.

אַךְ נִקְרַע הַמַּסְוֶה,

הַלּוֹט הִנֵּה הוּסַר,

הַשֶּׂה – כְּפִיר־אֲרָיוֹת,

    הַיּוֹנָה הִיא נֵץ.

*

וְהִיא, בַּת־הָעֵמֶק,

אַף־הִיא תִפְעַר פִּיהָ:

“הוֹי דוֹדִי, בֶּן־הָרִים!”

    אָז תִּקְרָא בְקוֹל.

וְהַסֵּדֶר – הוּא שֻׁנָּה

כְרֶגַע: זֶה־עַתָּה

יַד־כֹּל בִּי הָיָתָה,

    עַתָּה יָדִי בַכֹּל.

וְאִם בַּרְזֶל אֵין אִתִּי –

זֹה זְרוֹעִי כַבַּרְזֶל!

בְּחֶרְפָּה אָז אַכֵּם

    עַל יָמִין וּשְׂמֹאל.

*

וַאֲנִי – אִם לֹא חַסְתִּי

עֲלֵיהֶם, לֹא כָלָה

עָשִׂיתִי בָם, גֹּעַל

    מְלָאַנִי וּשְׁאָט…

וְלָמָּה־זֶה אַעֲנִיק

לְעוֹרְבִים דַּם־פְּגָרִים?

וְאַאֲכִיל תּוֹלָעִים

    לֵחַ וּלְשָׁד?

אֲנִי רַק שִׁנַּיִם

הִפַּלְתִּי בְפִיּוֹת,

וְעַיִן בְּכָל־פָּנִים,

    וְרֶגֶל וָיָד.

י.

וַתִּרֶב הַצְּעָקָה

וְהַנְּאָקָה בָעֵמֶק,

זֶה קוֹרֵא: נִדְמֵיתִי!

    וְזֶה סוֹפֵק כָּף.

גִּדְּמִים וּפִסְחִים

יְמַלְּאוּ הָעֵמֶק,

וּסְתוּמֵי־הָעַיִן

    וַחֲרוּמֵי הָאָף.

“לֶהָרִים!” אָז אֶקְרָא

אֶל בַּת־הָעֲמָקִים,

וּכְגוֹזָל אוֹשִׁיבָהּ,

    וּכְנֶשֶׁר עַל גָּב.

*

לֶהָרִים! רְאוֹת לֹא

רְאִיתִים בַּחֹשֶׁךְ,

אֲנִי הֲרִיחוֹתִים

    וָאֶעֱלֶה דֹם.

לֹא עֵינַי, רַק לִבִּי

נָחַנִּי וָאֵלֵךְ,

בַּלַּיְלָה מָצָאתִי

    נְתִיבוֹת לָרוֹם.

לֶהָרִים! מַשָּׂאִי

הַיָּקָר עַל כְּתֵפִי –

וּבְעָמְדִי עַל שִׂיאָם,

    כְּבָר הֵאִיר הַיּוֹם.

*

אֲנִי וְהַשֶּׁמֶשׁ

מִתְּהוֹמוֹת עָלִינוּ,

וְזֶה לָזֶה נִקְרָא:

    בָּרוּךְ הַבָּא!

וְאַרְזִי – חָשַׁבְתִּי,

כִּי דוֹמֵם הוּא אַרְזִי,

כַּעֲצֵי כָל הַשָּׂדֶה,

    לֹא יֵדַע עַד מָה –

אַךְ נִגְלֹה נִגְלִינוּ

עִם־בֹּקֶר – לִי נִדְמָה:

כִּי רָעַד הָאֶרֶז,

    כִּי נָע וְכִי זָע.

*

וַתְּהִי אֲזַי גְדוֹלָה

וְרַבָּה הַשִּׂמְחָה,

אַךְ עָיְפָה נַפְשֵׁנוּ

    מִנְּדוּדֵי הַלֵּיל.

וַנִּכְרַע לְרַגְלֵי

הָאֶרֶז, זֶה אַרְזִי,

וּכְמִנְהַג בְּנֵי־הָרִים

    הוֹדִינוּ לָאֵל.

וַנִּכְרַע וַנִּשְׁכַּב,

וַנִּסְגֹּר עֵינֵינוּ,

רַגְלֵינוּ בַשֶּׁמֶשׁ

    וְרָאשֵׁינוּ בַצֵּל.

*

יָשַׁנּוּ לֹא הַרְבֵּה –

חֹם צָהֳרַיִם,

חֹם צָהֳרֵי־הָרִים,

    הוּא הֵעִיר אֶת בַּת

הָעֲמָקִים מִשְּׁנָתָהּ,

וְהִיא – בַת־הָעֵמֶק

אֶת דוֹדָהּ בֶּהָרִים

    הֵעִירָה מִשְּׁנָת.

פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי –

וְלֹא הִכַּרְתִּיהָ…

"בַּת־מִי אַתְּ, הַיַּלְדָּה,

    מֵאַיִן זֶה בָאת?"

יא.

אָז תִּצְחַק – וּבְצַחֲקָהּ

וְצָחַק כֹּל סְבִיבִי,

שָׁמַיִם וָאָרֶץ,

    בְּקוֹל וּבְלִי־קוֹל.

אָז תִּצְחַק: – עָשִׂיתִי

הַיּוֹם לְבֶן־הָרִים,

אֲשֶׁר בֶּן־הֶהָרִים

    עָשָׂה לִי תְמוֹל.

עוֹד טֶרֶם יִתְעוֹרֵר –

וַאֲנִי הִתְחַפַּשְׂתִּי,

הַבִּיטָה: אַחֶרֶת

    אָנֹכִי בַכֹּל.

*

אַךְ אַתָּה תִתְחַפֵּשׂ

מִנַּעַר לְזָקֵן,

מֵעַז לְדַל־כֹּחַ,

    מִמָּתוֹק לְמָר;

וַאֲנִי נֶהְפַּכְתִּי

מִדַּלָּה לְעַזָּה,

מִבַּת־הָעֲמָקִים

    לְיַלְדַּת־הָהָר.

בֶּהָרִים נוֹלַדְתִּי,

כָּמוֹךָ, בֶּן־הָרִים,

וְזָרִים לִי אַחַי

    בָּעֵמֶק הַזָּר.

*

וְאַתָּה יוֹם אֶחָד

תִּתְחַפֵּשׂ לְאַּחֵר,

יוֹם אֶחָד זָקַנְתָּ,

    הָלַכְתָּ אַט־אַט.

יוֹם אֶחָד רַק הָיְתָה

הָאֶבֶן בַּנַּעַל,

וְאֵזוֹב בַּלֶּחִי,

    וּפֶלֶךְ בַּיָּד.

וַאֲנִי נֶהְפַּכְתִּי

הַיּוֹם לְאַחֶרֶת,

לְעוֹלְמֵי־עוֹלָמִים

    וַעֲדֵי־עַד".

*

אָז אֶקְפֹּץ מִמְּקוֹמִי

כְּמֻכֵּה־תִמָּהוֹן,

טֶרֶם עוֹד אָבִין

    וְאֵדַע עַד־מָה;

אַךְ נִפְקְחוּ עֵינַי

לְפֶתַע – וָאֹרוּ,

אוֹר חָדָשׁ שָׁם הֹעַל

    בְּהִתְבּוֹנְנִי בָהּ.

כִּי שַׁלְוַת־הֶהָרִים

לוֹבַשְׁתָּהּ כַּשִּׂמְלָה,

וְעֶדְנַת־הֶהָרִים,

    וּמְשׂוֹשׂ־הָרִים לָהּ.

יב.

נוֹסְסוֹת נוֹצוֹת-

נְשָׁרִים כַּנֵּזֶר

לְמַחְלְפוֹת רֹאשָׁהּ,

    הַשְּׁחוֹרוֹת מִשְּׁחוֹר;

וְאֶת שֶׁמֶשׁ־הֶהָרִים

בָּלְעָה אֶל־קִרְבָּהּ,

מִקִּרְבָּהּ יַז זְהָבוֹ

    וְיִשְׁלַח הָאוֹר.

וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ,

וָאָרַח אֶת רֵיחָהּ,

אֶת רֵיחַ־הֶהָרִים

    עִם רֵיחַ־הַמּוֹר.

*

אָז אֶשְׁאַל לְפֶתַע:

"הֲרָאִית עַל הָאֶרֶז

שְׁנַיִם בְּנֵי־יוֹנִים

    שָׁם יוֹשְׁבִים בַּקֵּן?"

“רָאִיתִי”. – וְאֶת אַמְנוֹן

וְתָמָר הַצָּצִים

לְרַגְלֵינוּ? – “רָאִיתִי”

    לִי תַעַן בְּחֵן.

"הֲרָאִית אֶת הָאַיָּל

וְאֶת אַיֶּלֶת־הֶהָרִים

עַל שֶׁן־סֶלַע יָחַד?"

    וַתַּעַן לִי: “הֵן”.

*

"וַאֲנַחְנוּ אַף־אָנוּ

מָתַי נָחֹגָּה

אֶת חַג־כְּלוּלוֹתֵינוּ?"

    “וְלוּ גַם הַיּוֹם!”

“וְאֵי הָאַפִּרְיוֹן?”

"כַּפּוֹתָיו הַקָּשׁוֹת

דֹּם יִשְׁלַח הָאֶרֶז,

    וְיִפְרְשֵּׂן דֹּם".

"וּמִי יְבָרְכֵנוּ,

יִשָּׁקֵנוּ עַל מֵצַח,

טוֹב יֹאמַר לַדֶּבֶק?"

    “הַשֶּׁמֶשׁ מֵרוֹם”.

יג.

וְכַאֲשֶׁר אָמְרָה,

כֵּן הָיָה, הַדָּבָר

אַךְ יָצְאָה מִפִּיהָ –

    וְהָיָה לְחֹק.

אָז קֹרָא בְשִׂמְחָה

יוֹם־כְּלוּלוֹת בֶּהָרִים,

זֶה יוֹם־כְּלוּלוֹתֵינוּ

    בְּגִיל וּבִצְחוֹק.

קָרָאתִי לָרוּחַ,

לְרוּחַ־הֶהָרִים,

וְהַשּׁוֹבָב הֵגִיחַ –

    וָאֹמַר לוֹ: שְׁרֹק!

*

וַיִּשְׁרֹק הָרוּחַ –

שָׂם אֶצְבַּע בֵּין שְׂפָתָיו,

וַיְפַלַּח הַשְּׁחָקִים

    בְּקוֹל: כֹּה לֶחָי!

לְלֵב אַרְזִי חָדַר,

וַיְנַעֲרוֹ וַיְשִׁיחוֹ,

וְהָאִלֵּם הוּא הֵחֵל

    מִדַּבֵּר אֵלָי.

בִּירַק־הָרִים נֶחְבָּא,

וּבְחַצְצֵי־סָלַע,

אַף־הֵם יְבָרְכוּנִי

    בְּקוֹל עַד־בְּלִי־דָי.

יד.

פִּתְאֹם – וַיְשַׁנֶּה

הָרוּחַ אֶת טַעֲמוֹ,

הוּא קָם עַל הַכַּלָּה

    וְשִׂמְלָתָהּ כְּגַל

בִּמְחִי־כָנָף הֵרִים,

וַיֶּחֱשֹׂף בִּרְכֶּיהָ –

אֵל שַׁעֲרֵי־הָעֵדֶן…

    וָאֶקְרָא: חֲדָל!

הָרֵיק וְהַפּוֹחֵז

הוּא נֶעְלַם, וְלֹא נוֹדַע

אִם לְעֹמֶק־יָם נִתְקַע,

    אוֹ נָסַק אֶל עָל.

*

הָרוּחַ, הוּא הָלַךְ –

תְּהִי דַרְכּוֹ צָלֵחָה!

לֹא נִקְרָא לוֹ: שׁוּבָה!

    לֹא נַעֲרֹג לוֹ.

כֶּתֶף הֶהָרִים

כִּי תַאְדִּים עִם־עֶרֶב,

וְהָאֶרֶז אִם נִרְדַּם,

    וְאִם נָדַם כֹּל פֹּה –

אָז תִּפְתַּח הַכַּלָּה

מָסַךְ הַקֳּדָשִׁים,

וְהַשְּׁעָרִים לָעֵדֶן –

    וְתִלְחַשׁ לִי: בֹּא!

*

וּבְרֶדֶת הָעֶרֶב

וַיֵּרֶד רָז אִתּוֹ,

אֶת הָרַי וּסְלָעַי

    כִּסָּה הָרָז.

וְהַדְּמָמָה נְסוּכָה

עַל כֹּל. בְּנֵי־הָעֵמֶק

גַּם־הֵם לֹא יֵילִילוּ –

    בַּגַּיְא הָשְׁלַךְ הָס.

וְאִם גָּדוֹל מַכְאוֹבָם –

אַךְ לִצְעֹק יִירָאוּ,

יְרֵאִים לְהַחֲרִיד

    בְּנֵי־הָרִים מִשְּׁנָת.

*

וּבְרֶדֶת הָעֶרֶב –

וְעַל כֶּתֶף הֶהָרִים

כִּי הוּעַם הַזָּהָב,

    וְהַפָּז גָּוַע דֹּם –

הָיוּ הַשְּׁמוֹנָה

לְאַרְבָּעָה בֶהָרִים:

אֲנַחְנוּ וְעוֹד שְׁלֹשָׁה –

    רַק אֶחָד הַחֲלוֹם…

אֲנַחְנוּ וְהַיּוֹנִים,

וְאַמְנוֹן וְתָמָר,

הַצְּבִי וְאַיַּלְתּוֹ

    עִם עֵינֵי־הַתֹּם.

כרך ב'

מאת

יצחק קצנלסון

---

אלם

מאת

יצחק קצנלסון

אלם

מאת

יצחק קצנלסון

---

יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן

מאת

יצחק קצנלסון

יָפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן,

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים;

הַדְּמָמָה פֹה תָשִׁיר, לָהּ יַעַן –

יַעַן לָהּ לִבִּי בְשִׁירִים…

הוֹלְכִים וְאוֹבְדִים הַשִּׁירִים,

רַק הֵדָם הַקַּל לָנוּ יַעַן;

צוֹנְנִים הֵמָּה וּבְהִירִים

וְיָפִים הַלֵּילוֹת בִכְנַעַן.

יָפִים הַלֵּילוֹת וּבְהִירִים

וְצוֹנְנִים הֵמָּה בִכְנַעַן,

צָלְלוּ, נִדְמוּ הַשִּׁירִים,

וְהֵדָם עוֹד יַעַן, עוֹד יַעַן…

---

צַלְמָוֶת

מאת

יצחק קצנלסון

כָּל־זְמָן שֶׁעָמַד הַכּוֹכָב בַּשַּׁחַק,

לֹא רָאֲתָה עֵינִי עוֹד אוֹתוֹ מְצַחֵק;

בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה רְאִיתִיו; בְּמוֹרָא

הִשְׁקִיף מִשָּׁמָיו לָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה. –

שָׁאַלְתִּי הַכּוֹכָב: אֶת מִי זֶה תִפְחָדָה?

הוּא רָעַד וְשָׁתַק – בְּעַצְמוֹ לֹא יָדָע…

בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה הוּא עָמַד וְרָעָד,

וְגַם כְּשֶׁנָּפַל דָּבָר לֹא לָאָט…

*

כָּל־זְמָן שֶׁגָּאָה הַפֶּרַח בָּאָחוּ,

נִכְּרוּ בוֹ דִמְעוֹת עֵינַיִם שֶׁבָּכוּ;

בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה טַל־דֶמַע בּוֹ יָרַד,

בְּכִכָּר שׁוֹמֵמָה הוּא שִׂגְשֵׂג וְחָרָד…

*

שָׁאַלְתִּי הַשּׁוֹשָן: אֶת מִי זֶה תִפְחָדָה?

הוּא רָעַד וְשָׁתַק – בְּעַצְמוֹ לֹא יָדָע…

בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה הוּא שִׂגְשֵׂג וְרָעָד

וְגַם כְּשֶׁנִּתְלַשׁ – דָּבָר לֹא לָאָט.

*

כָּל־זְמָן שֶׁהָיָה הָעֶלֶם בָּאָרֶץ –

לֹא צָהָל, מִשְׂפָתָיו כָּל צְחוֹק לֹא הִתְפָרֵץ;

בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה הוּא יָשַׁב בַּמִּטָּה,

וְעֵינוֹ הַפְּקוּחָה בְאֵימָה מַבִּיטָה…

שָׁאַלְתִּי הָעֶלֶם: אֶת מִי זֶה תִפְחָדָה?

הוּא רָעַד וְשָׁתַק – בְּעַצְמוֹ לֹא יָדָע…

בַּלַּיְלָה, בַּלַּיְלָה – שְׂעָרוֹ כֹּה סָמָר:

וּבְרִגְעֵי הַמָּוֶת מְאוּמָה לֹא אָמָר…

---

מִשִּׁירֵי אוֹתָה אִשָּׁה

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנִי מֵאֵלֶּה אָנִי, הַסּוֹבְאוֹת יֵינָן מִתּוֹךְ שִׁיר וּמָחוֹל פֶּרֶא,

וְאִם שְׁנָת בַּלֵּיל לֹא אֵדַע – חֲלוֹם בְּהָקִיץ אֶרְאֶה.

אֲנִי מֵאֵלֶּה, שֶׁעֵינֵיהֶן פְּקוּחוֹת וּפָתוּחַ סְגוֹר לְבָבָן;

מַזָּלִי אִם מָרוֹם מֶנִּי – תְּנוּ, וְאֶחְבֹּק אָבֶן!

אֲנִי מֵאֵלֶּה, שֶׁשִּׁירָן בְּחוּצוֹת נִשְׁמָע, וּצְחוֹקָן בְּרֹאשׁ הוֹמִיּוֹת.

וְאִם אֵבְךְּ – בְּסֵתֶר אֵבְךְּ, בְּחוֹרִים וּבְזָוִיּוֹת…

מֵאֵלֶּה הִנְנִי, הַפּוֹרְעוֹת חֹק וּמוּסָר בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ זְעוּמָה;

לְזָרִים אֶתֵּן כֹּל – וּבְיָדִי אֵין מְאוּמָה.

אֲנִי מֵאֵלֶּה, אֲשֶׁר לְקָרְבָּן עוֹלוֹת וְאֵינָן יוֹדְעוֹת לָמָּה?

מֵאֵל, שֶׁאֵינָן מוֹצְאוֹת מָקוֹם לְכַף רַגְלָן עַל אֲדָמָה…

מֵאֵלֶּה הִנְנִי, הַקּוֹרְאוֹת אָח לְזָר, זָר אִתָּן יֵשְׁתְּ מִכּוֹסָן –

מֵאֵלֶּה, שֶׁחַיֵּיהֶן קְצָרִים וְכֹה בּוֹדְדוֹת בְּמוֹתָן.

---

לַכּוֹכָבִים

מאת

יצחק קצנלסון

כּוֹכָבִים, כּוֹכָבִים,

קְטַנִּים וְנָאוִים,

מַהֲרוּ, רְדוּ;

רְדוּ מִשְּׁמֵי רָמָה,

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

וְכַאן הֱיוּ!

אֲנַחְנוּ נִזְקָקִים

לָכֶם, כּוֹכְבֵי שְׁחָקִים,

יוֹתֵר מִכֹּל!

בַּחשֶׁךְ יֵשׁ נִגְוַע,

בְּלִי קֶרֶן שֶׁל תִּקְוָה

בְּקִבְרוֹת הַחוֹל.

כֹוֹכָבִים, כּוֹכָבִים,

עֵינֵי־לְהָבִים,

נִפְלוּ חִישׁ קַל

לָאָרֶץ הַשְּׁחוֹרָה,

כִּרְסִיסִים שֶׁל אוֹרָה,

כִּפְנִינִים שֶׁל טַל.

כּוֹכָבִים, סַפִּירִים,

מְאִירִים, מַזְהִירִים,

נִפְלוּ נָא חִישׁ

לָאָרֶץ מִתַּחַת,

אַךְ לֹא אֶל צַלַּחַת,

וְלֹא אֶל כַּף אִישׁ…

רְדוּ מִשָּׁמַיִם,

וִהְיוּ לְעֵינַיִם

עַל אַדְמַת הַשְּׁחוֹר;

יַלְדֵי מַחֲשַׁכִּים

מְצַפִּים וּמְחַכִּים

לָכֶם, כּוֹכְבֵי אוֹר!

הוֹי חוּסוּ עַל עֵדָה –

עֲדַת עִוְרִים מִלֵּדָה,

הַמְחַכָּה פֹה דֹם;

רְדוּ־נָא אֵלֵינוּ

אֶל חוֹרֵי עֵינֵינוּ,

וְנִרְאֶה אוֹר יוֹם…

---

צֵל צָהֳרָיִם

מאת

יצחק קצנלסון

הַשֶּׁמֶשׁ עוֹמְדָה בְאֶמְצַע הָרָקִיעַ

וּכְאִלּוּ כָבָה –

אֵשׁ עֵינַיִךְ הִיא שֶׁבִּי נִחֶתֶת,

מִמֵּךְ פּוֹרֶצֶת הַלֶּהָבָה!

מִמֵּךְ, מִמֵּךְ בּוֹקֵעַ אוֹר אַדִּירִים,

אוֹר עַד בְּלִי דַי וְעַד אֵין יְכֹלֶת,

שִׁבֹּלֶת נָגְהֵךְ וְחַסְדֵּךְ עָלַי גָחָה,

שְׁטָפַתְנִי הַשִּׁבֹּלֶת.

עוֹמֶדֶת אַתְּ לְפָנַי וְקוֹרֶנֶת,

וְהַכֹּל קוֹרֵן אִתָּךְ בְּקִרְבָתֵךְ;

רְאִי, זֶה עַתָּה צָץ הַפֶּרַח לְרַגְלַיִךְ,

וְאֶת גְּבִיעוֹ פָּתָח.

לִפְנֵי רֶגַע שָׁקְטוּ מֵי הַכֶּסֶף בְּחֵיק הַנָּהָר,

וְעַתָּה הִכּוּ גַלִּים מִתּוֹךְ אַהֲבָה הוֹלֵלָה;

גַּל יִכְבּשׁ גַּל בִּגְבוּרָה וּכְלוֹת־נָפֶשׁ –

אַתְּ הֵטַלְתְּ הָאֵשׁ בָּם, הָאוֹכֵלָה…

גַּם אֲנִי פָרַחְתִּי בְקִרְבָתֵךְ,רַעְיָה!

וּבְעָמְדֵךְ כֹּה וּבְהִלֵּךְ –

אֲנִי לַשֶּׁמֶשׁ אֶצְעַק: שֶׁמֶשׁ שְׁחָקִים,

צַוִּי לִי אֶת צִלֵּךְ…

---

שִׁדּוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

א.

קַצְתִּי בוֹ, בְּיוֹם לֶהָבוֹת –

הָבָה, אָשִׁיר לוֹ, לַלַּיְלָה!

הָבָה אַשְׁלִים עִם הַחשֶׁךְ,

לֹא עוֹד אֵתַע בְּרִשְׁתוֹת אוֹר…

קַצְתִּי בְאוֹרוֹת מַתְעִים… לָיְלָה,

פְּרֹשׂ עָלַי רָז אֲמִתֶּךָ,

אָבֹא בְצֵל סְתָרֶיךָ קֹדֶשׁ,

רַחֲמֵי סוֹדְךָ עָלַי גֹּל!

קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

לָחשׁ לָחַשׁ לִי מֵרָחוֹק:

"אֲנִי מַפְקִיד לְךָ עוֹלָמִי,

בּוֹא וְדַבֵּר שִׁיר!

הִנֵּה שָׁקַע כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ,

הַיָּרֵחַ לֹא יַגִּיהַּ,

הַכּוֹכָבִים לֹא יַצְהִירוּ,

עָנָן רוֹכֵב עַל־גַּב עָב…"

קָרֹא קָרָא לִי הָאֹפֶל.

אֶת מַלְאָכוֹ אֵלַי שָׁלַח,

בָּא וְעָמַד בְּחַלּוֹנִי,

וְדָפַק אֵלַי: צֵא!

"טַלִּית שְׁחוֹרָה תְלֵה עַל שֶׁכֶם,

עֲלֵי רֹאשְׁךָ שִׂים מִצְנָפֶת;

שָׁלשׁ קְצָווֹת לַמִּצְנָפֶת –

וְצֵא אֵלַי וּמְלֹךְ!

"רַבִּים הִנּם פֹּה הַשֵּׁדִים,

רַבּוֹת הִנָּן פֹּה הַשִּׁדּוֹת;

רַק הָאַחַת שִׁדָּה־בְתוּלָה,

וְאֵין שֵׁנִית לָהּ.

"הִיא הַיְחִידָה בִבְנוֹת־לַיְלָה:

חִין־הַלַּיְלָה עַל שְׂפָתֶיהָ,

שְׁתֵּי עֵינֶיהָ – חֲלוֹם אֶחָד,

חֲלוֹם־לַיְלָה הוּא.

עַל כְּתֵפֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי־עוֹרְבִים,

עַל שָׁדֶיהָ שְׁנֵי בְנֵי־עוֹרְבִים,

מִי שֶׁיָּבוֹא וְיַבְרִיחֵם –

הוּא הוּא יִזְכֶּה בָּהּ.

"לֹא עַל הַר וְלֹא עַל גִּבְעָה,

רַק בָּעֵמֶק הִיא נֶחְבָּאָה,

הֵקִים לַיְלָה סְבִיבָה גָּדֵר:

צֵל עַל גַּבֵּי צֵל.

"מִי שֶׁיֵּדַע שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ,

יָבוֹא שָׁם וְיַגִּידֶנּוּ –

אָז יִתְמוֹטֵט קִיר הַצְּלָלִים,

אֲשֶׁר סָבִיב לָהּ…"

ב.

אַךְ יָצָאתִי אֶל הַלַּיְלָה,

וּבְלָעַנִי כְבָר הַלַּיְלָה;

טָס עָלַי בְּכָנָף שְׁחוֹרָה,

וְאֶת דַּרְכִּי סָךְ.

שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ עוֹדִי זוֹכֵר:

הֵן לֹא אַחַת בּוֹ פָתַחְתִּי

שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם, לַחֲזוֹת

בְּאוֹר פְּנֵי אֲדֹנָי…

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, שִׁדָּה יָפָה?

קִרְאִי,קִרְאִי לִי, הַיָּפָה;

אֹחַז בְּצִלְצוּלֵי קוֹלֵךְ –

וְאֶמְצָא אֶת הַשְּׁבִיל…

הַס! לִי נִשְׁמַע לַחֲשֵׁי־שָׂפָה,

שְׁתֵּי יָדַיִם לִי מוּשָׁטוֹת;

"בּוֹא, אֶת אִשִּׁי כְבָר שָׁלַחְתִּי –

סוּר אֵלַי וָלִין…"

מִי קוֹרֶצֶת לִי בְעֵינָהּ?

שִׁדָּה! שִׁדָּה! בַּעְלָהּ נִרְדָּם –

וּמִבֵּין שְׁתֵּי כְתֵפָיו רוֹמְזָה,

רוֹמְזָה, קוֹרְצָה לִי…

מִי לִי קוֹרְאָה אֶל־הַשִּׂיחִים?

שִׁדָּה, שִׁדָּה! אִישָׁהּ מוּנָח

כָּפוּת בְּתַלְתַּלֵּי רֹאשָׁהּ,

וְהִיא קוֹרֵאת לִי…

אַיֵּךְ, אַיֵּךְ, שִׁדָּה תַמָּה?

הַצִּילִינִי נָא, הַתַּמָּה!

הִרְהוּר־זִמָּה בִי כְבָר נִתְקָל,

לְרַגְלַי רוֹבֵץ חֵטְא!

ג.

אַךְ יָצָאתִי אֶל הַלַּיְלָה,

וְהִתְעַנִי כְבָר הַלַּיְלָה –

שֶׁמָא אֵין זֶה כִּי אִם בְּדוּתָה,

בְּדוּתָה יָפָה וְלֹא כְלוּם!

בְּדוּתָה יָפָה! אוֹתָהּ שִׁדָּה

שֶׁאִמְּצַתְנִי אֱלֵי לִבָּהּ,

לָחֲשָׁה לִי עַל אָזְנִי חֶרֶשׁ:

"בְּדוּתָה סִפֶּר־לָךְ…

"רַק קְצָת אֱמֶת יֵשׁ בַּדָּבָר:

הָיְתָה, אָמְנָם, שִׁדָּה יָפָה,

עִם בְּנֵי־עוֹרְבִים עַל כְּתֵפָיִם –

חִכְּתָה לְךָ בַּגָּיְא.

"אוּלָם אַף לֹא אֶחָד הָיָה

אֲשֶׁר יָדַע שֵׁם הַמְּפֹרָשׁ,

יַעֲלֵהוּ עֲלֵי שְׂפָתָיו

וְיאֹמְרוּ שָׁם בַּגָּיְא…

"הַרְבֵּה לֵילוֹת אֹפֶל חִכְּתָה,

לֵילוֹת שָׁוְא וְלֵילוֹת־עָמָל,

עַד שֶׁקָּרְאָה אֶל־הָעוֹרְבִים:

“שָׂאוּנִי אֶל־הָהָר!”

"עַל הָהָר רַגְלֶיךָ עוֹמְדוֹת,

עַל הָהָר יֵשׁ שִׁדּוֹת רַבּוֹת;

בְּכָל אַחַת, אֶפְשָׁר, תִּמְצָא

מִי שֶׁחִכְּתָה לָךְ…"

ד.

הָהּ, מִי נָגַע בִּי בַחֲשֵׁכָה?

יָד נַעֲלָמָה, עַיִן שְׁחוֹרָה,

שׁוּלֵי סוּתָהּ שֶׁל בַּת־לָיְלָה

רִשְׁרְשׁוּ בַלָּט.

בְּחֵיק הַלַּיְלָה, לֵיל עֲלָטָה,

אֲפָפוּנִי בַלְהוֹת לָיְלָה,

נְשִׁימָתוֹ הָעֲצוּרָה,

הִלְּכָה עָלַי קֹר.

וַאֲנִי אָמַרְתִּי: בְּחֵיק הַלַּיְלָה

אֶשְׁקֹט, אֶשְׁלַו וְאָנוּחַ,

וּמִנִּבְכֵי תְהוֹם אֲבֹרַךְ,

אֶדְלֶה, אַעֲלֶה שִׁיר.

הֶעֱלֵתִיו… שִׁיר הַלָּיְלָה!

שִׁיר הַיּוֹם כְּשִׁיר הַלַּיְלָה;

שְׂחוֹק הַכְּרוּבִים, שְׂחוֹק הַשֵּׁדִים –

אִם לֹא אֶחָד הוּא?…

---

בָּאָבִיב

מאת

יצחק קצנלסון

כִּי נִדְכֶּה הָיִיתִי בְעִתּוֹת הַחֹרֶף

אָמַרְתִּי: אַךְ יָבוֹא הָאָבִיב –

אֲזַי גַם אָנֹכִי אֶתְעוֹרֵר לַחַיִּים

עִם כָּל אֲשֶׁר אִתִּי מִסָּבִיב.

כִּי שָׁמַם הַכֹּל גַּם בָּרוֹם, גַּם בַּשָּׁפֶל,

קָפָא הָאַלּוֹן מִשֹּׁרֶשׁ עַד אָמִיר;

אָמַרְתִּי: אַלּוֹנִי עוֹד יַעֲטֶה עָלִים,

עוֹד יָקֵר מִלְבָבוֹ שִׁיר זָמִיר.

וַיָּבֹא הָאָבִיב, וַיָּרָן הַזָּמִיר,

וַיָּשֶׂשׂ מִמַּעַל הַיְקוּם וּמִלְמַטָּה;

אַךְ שָׁמָּה, בְּפִנַת לִבָּתִי, עַצֶּבֶת

כְּבִימֵי הַחֹרֶף שׂוֹרֶרֶת גַּם עָתָּה…

---

גַּלְגַּל חוֹזֵר

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנִי יָדַעְתִּי מֵלִיץ אֶחָד,

וְהָיָה אוֹמֵר מִתּוֹךְ מְלִיצָה:

אַךְ הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים!

פִּתְאֹם תִּיקַץ: וְהִנֵּה קִצָּה!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הָיָה אוֹמֵר:

כָּל הַחַיִּים הֵמָּה הָבֶל!

אַוַּת־אָדָם וּגְדָל חִשְׁקוֹ –

מִגְדַּל בָּבֶל, מִגְדַּל בָּבֶל!

אוֹתוֹ מֵלִיץ הִיא גַם נִבָּא,

בְּלָשׁוֹן גְבוֹהָה וּבְעִמְקֵי שָׂפָה:

גַּם הַשֶּׁמֶשׁ – סוֹפוֹ לִכְבּוֹת!

הַכֹּל אָפַע! הַכֹּל אָפַע!

פַּעַם אַחַת לִי נִזְדַּמֵן

מֵלִיץ זֶה בַגַּיְא, בַּמִּשְׁעוֹל,

וְחָפַצְתִּי לְהַכּוֹתוֹ –

הַכּוֹת, הַכּוֹת וְלֹא לִשְׁאֹל.

וְאוּלָם הַכֵּה לֹא הִכֵּיתִיו,

כִּי אֵינִי רַע וְאֵינִי חוֹטֵא;

אַךְ הִתְרֵיתִי בוֹ בְאֶצְבַּע:

אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה! אַל תְּהֵא שׁוֹטֶה!

לֵךְ אֶל בֵּיתְךָ וְהִסָּגֵר,

וְעַל הַתַּנּוּר דוּמָם שִׁכְבָה,

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים –

גַּע בִּי, גַּע, וְאַתָּה נִכְוֶה…

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים,

וְהֵמָּה יַעַמְדוּ יָמִים הַרְבֵּה;

דַרְכִּי סוּגָה בַשּׁוֹשַׁנִּים,

הַבַּחוּרוֹת כְּמוֹ הָאַרְבֶּה.

לֹא הֲזָיָה הֵם הַנְּעוּרִים;

גַּם הַחַיִּים, אַף גַּם הֵמָּה –

שׁוּר, מְחַיְּכָה לִי אַדְמָתִי,

וְכִפַּת שָׁמַי הָרוֹמֵמָה.

כַּךְ אָמַרְתִּי לוֹ לַמֵּלִיץ –

הוּא שָׁב לְבֵיתוֹ וְעָשָׂה צְרָכָיו,

וְדוּמָם עָלָה עַל תַּנּוּרוֹ,

דוּמָם עָלָה שָׁם וְשָׁכָב.

אֶל הַמִּשְׁעוֹל עוֹד לֹא יָצָא,

וְלֹא נִשְׁמַע עוֹד דִּבּוּרוֹ;

אֶת הַנַּעַר הָיָה יָרֵא –

וְלֹא יָרַד מִתַּנּוּרוֹ…

אַךְ לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים –

וְהִנֵּה – אוֹי לִי וַאֲבוֹי לִי:

גַּם אָנֹכִי אֵינִי יוֹרֵד,

אֶל הַגַּיְא וְאֶל מִשְׁעוֹלִי…

גַּם אָנֹכִי יָרֵא, שֶׁמָא

יַעֲבֹר אָדָם וְרָאָנִי;

שֶׁמָא יִמְצָא אוֹתִי נַעַר

וְהִכַּנִי, וְהִכָּנִי…

---

מַטֶּה

מאת

יצחק קצנלסון

בְּאֶרֶץ עוּץ, בְּאֶרֶץ עוּץ,

נוֹבְחִים כְּלָבִים שָׁם בַּחוּץ…

יָצָא זָקֵן עַל מַטֶּה עָקוֹם –

נָפַל, וְלֹא יָכֹל לָקוּם…

חָרְדוּ, עָמְדוּ נָשִׁים, טַף,

זֶה בַּחַלּוֹן, זֶה עַל סַף;

צוֹפִים פֹּה וְצוֹפִים שָׁם:

זָקֵן נָפַל וְלֹא קָם!

כָּל הַקִּרְיָה אֵלָיו יָצְאָה,

מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה;

הָמֹה הָמָה כָל הָרְחוֹב –

אַתֶּם שִׁמְעוּ אֶת הַסּוֹף!

הַכֹּל קָרְאוּ פִתְאֹם: הָס!

כָּל לֵב נַעֲוָה, כָּל אִישׁ חָת –:

קָם הַמַּטֶּה! קָם הַפֶּלֶךְ!

קָם לְעֵינֵי כֹל – וַיֵּלֶךְ.

בְּאֶרֶץ עוּץ, בְּאֶרֶץ עוּץ –

מַטֶּה עוֹבֵד שָׁם בַּחוּץ…

אֵי, הַזָּקֵן, מַטֶּה עָקוֹם?

“נָפַל, וְלֹא יָכֹל לָקוּם!”

---

הַשְׁפָּעָה

מאת

יצחק קצנלסון

הַחַמָּה שֶׁעָלְתָה בַמִּזְרָח, הַחַמָּה מִמְּרוֹמִים,

נָטְעָה בְלִבִּי שְׂשׂוֹנָהּ,

אֶת צְחוֹקָה הָרַךְ וְאֶת אוֹנָהּ,

זָרְקָה לִי חִשְׁקָהּ הָעָז;

וּבְפִנַּת נִשְׁמָתִי,

חֲלוֹמָהּ נָשָׂאתִי,

חֲלוֹמָהּ שֶׁל פָּז…

וְהַלַּיְלָה הַקּוֹדֵר, לֵיל הָאֲפֵלָה הַשּׁוֹמֵם –

כִּבָּה וַיִּבְלַע אֶת יוֹמִי,

נִתֵּק אֶת קוּרֵי חֲלוֹמִי,

שָׁלַל אֶת צְחוֹקִי, צְחוֹק אוֹר;

וְנִשְׁאַר לֵב אָבֵל,

שָׁמֵם וְאָפֵל,

בֵּין צִלְלֵי שְׁחוֹר…

---

לְבִיבוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

עַל הַלְּבִיבוֹת אִמְרֵי חֵן

שְׁמֹעַ אוּלַי תֹּאבוּ?

אֵיךְ לֹא נָגְעָה יָד בָּהֵן,

בַּלְּבִיבוֹת – וְאִם טוֹבוּ…

עָמְדָה נַעֲרָה עַל סַף

אָהֳלָהּ הֶעָזוּב,

עָבַר עֶלֶם – וּכְמוֹ עָף,

וּמִנִּי שֶׁמֶשׁ שָׁזוּף.

דָּמוֹ חָתוּם, דָּם וּלְשַׁד,

דָּמוֹ כְפִיר בַּכֶּלֶא;

רוֹדֶה מִן הַסֶּלַע רַד –

וּלְבָבוֹ בוֹ כַסֶּלַע.

אָמְרָה לוֹ: הוֹי, סוּר אֵלַי,

לָמָּה תִרְדֹּף רוּחַ?

תָּקוּעַ אָהֳלִי בַגַּיְא

וְרֵיחִי כַתַּפּוּחַ.

אַךְ הָעֶלֶם הוּא כְזָר,

אֵלֶיהָ יִשָּׂא עַיִן –

"יָרַדְתִּי מֵעַל הָהָר

מְצוֹא בַמּוֹרָד עַיִן."

"מַעְיַן סֵתֶר אֶחָד פֹּה,

יָדוּעַ לִי לְבַדִּי,

אֶל אָהֳלִי בָעֵמֶק בּוֹא,

וּמֵימָיו שְׁתֵה מִכַּדִּי."

אַךְ הָעֶלֶם הוּא כְזָר,

יַעֲמֹד בְּלִי נוֹעַ:

"רָעֵב אֵרֵד מִן הָהָר,

תַּם אֲנִי לִגְוֹעַ.

אָנֹכִי עַל הָהָר הַלָּז

צָמֵאתִי גַם רָעַבְתִּי…"

"בּוֹא אֵלַי – לוֹ תִלְחַשׁ אָז,

לְבִיבוֹת לְךָ לִבַּבְתִּי,

לְבִיבוֹת לִי…" לֹא דִבְּרָה עוֹד,

כִּי חָג וּפָג הַסֶּלַע,

הָעֶלֶם הוּא אַךְ שָׁמַע זֹאת –

וַיָּבוֹא הָאֹהֶלָה.

וּבְבוֹאוֹ… הַס, לְפֶה שִׂים יָד,

אֲגַל לְךָ רַק אַחַת:

הַמַּיִם נִשְׁאֲרוּ בַכַּד,

וְהַלְּבִיבוֹת בַּצַּלַּחַת.

---

פְרִישְמַאן

מאת

יצחק קצנלסון

עֵינֵי פְרִישְׁמַאן הַקְּטַנּוֹת, הָעַקְמוּמִיּוֹת מִבַּעַד לַמִּשְׁקָפָיִם!

זוּג עֵינַיִם בְּתוֹךְ עֲנַן קְטֹרֶת, בַּעֲשַׁן סִיגָרָה מְאֻבָּךְ –

וּבְכָל זֹאת כִּי יִתֵּן בְּךָ עֵינָיו וְחַם לְךָ, אָחִי, בְּחֻבָּךְ,

שֶׁנּוֹקֵב עַד תְּהוֹם לֵב וָנֶפֶשׁ, זֶה זוּג הָעֵינָיִם.

אֶת עֵינָיו אִם הִשְׁפִּיל לָאָרֶץ וְהִבִּיט – וְלֹא רָאָה שָׁמָיִם,

וְתַחְתּוֹנִים לֹא רָאָה בַמָּרוֹם – לֹא הָיָה עוֹלָמוֹ מְהֻפָּךְ;

רֹאשׁ קָטָן וּקְטַנָּה קָרַחַת, מְעַט מֹחַ, מִמִּין מְאֹד מְשֻׁבָּח…

אֵין סָפֵק: טוֹבָה טִפָּה שֶׁל מֹחַ מִדְּלִי מָלֵא מָיִם…

בַּעַל לָשׁוֹן חֲרִיפָה, מְלַגְלְגָה, אַכְזְרִיָּה לִפְעָמִים,

הוֹרֵג סְרִיס־סוֹפְרִים בְּנִבּוּל־פִּיו, כֵּן, דַרְכּוֹ לְנַבֵּל!

אַף לֹא כַךְ, עַל גְּנֶסִין כִּי דִבֵּר, וְדִבֵּר אֵלַי יֶלֶד תָּמִים.

“אֵין רַע – הָיָה אוֹמֵר בְּהָתְלוֹ – אִם סָמוּךְ בֵּית־כִּסֵּא לַהֵיכָל!”

וּבְרֻגְזָה יֵשׁ יוֹסִיף: “אֵין רַע, אִם אֶת הַקַּרְקַע נְזַבֵּל…”

בְּשִׁיר יָפֶה יָכֹלְתָּ לִקְנוֹתוֹ, אֶת בַּעַל הַטַּעַם וְהַשֵּׂכֶל.

---

יוֹם־רָע

מאת

יצחק קצנלסון

אָרַב לִי יוֹם רַע אֲחוֹרֵי כָתְלֵי לָיְלָה,

עִם קֶשֶׁת־אֵשׁ וְחִצִּים עָמַד לוֹ בַמַּאֲרָב,

וְחִכָּה –

לַבֹּקֶר שִׁבֵּר שַׁעֲרֵי הַלַּיְלָה,

וּכְתַיִשׁ פֶּרֶא קָפַץ אֶל הָעוֹלָם, –

וַיֵּט אֶת שׁוֹטוֹ אֵשׁ עַל רָאשֵׁי הָרִים שׁוֹתְקִים,

וְהִכָּה –

חַי וְגֹלֶם…

לַבֹּקֶר – מְצָאַנִי עוֹמֵד בְּרֹאשׁ מוּרָד,

בְּיָדַיִם שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי;

וּבְפָנִים צוֹפִים אֶל הַמַּעֲרָב –

לְפַאֲתֵי שְׁחָקִים כֵּהִים וְלֹא־בְרוּרִים,

שֶׁהָיוּ לִי לְסִתְרָה כָל הַלָּיְלָה…

הוּא טָס, הוּא טָס עָלַי עִם שֶׁמֶשׁ וְעִם רְעָמִים;

אֲחוֹרֵי כְתֵפִי אֶשְׁמַע מְעוּף הַיּוֹם הָרָע;

עֲלֵי גַבִּי נִתָּךְ נִפְנוּף כַּנְפֵי דָמִים –

הוּא בָא! הוּא בָא!

מֵרָאשֵׁי צוּרִים,

מִפִּסְגּוֹת הָרִים רָמִים,

צוֵֹחַ לִי, מְבַשֵׂר לִי אֶת בּוֹאוֹ;

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעָט – וּפָעַר עָלַי לוֹעוֹ,

וְתָקַע בִּי

אֶת שִׁנָּיו…

הוֹי, מַה זֶּה הָיָה לִי?

לָמָּה אִירָא כֹה, וְלָמָּה כֹה אֶפְחָדָה?

אֵי תוּגָה גְדוֹלָה מִתּוּגַת יוֹם הֶעָבָר?

אֵי אָסוֹן גָּדוֹל מֵאֲסוֹן הַהוֶֹה?

וְהֵן הָיְתָה עֵת נֶחְמָדָה –

שֶׁהֵבִיא לִי כָל בֹּקֶר בְּשׂוֹרָה טוֹבָה

צְרוּרָה בְכָנָף לְבָנָה וּקְשׁוּרָה עַל חוּטֵי־שָׁנִי…

וְהַלַּיְלָה פָנָה,

לֵיל־הַחִידוֹת חָוָר –

הוּא טָס, הוּא טָס עָלַי, הַיּוֹם הָרָע!

וְעוֹד אָנֹכִי עוֹמֵד וְרֹאשִׁי מוּרָד,

וְיָדַי שְׁלוּבוֹת עַל לְבָבִי,

וּפָנַי אֶל מַעֲרָבִי…

---

מִשִּׁירֵי חֲמוּטַל בַּת לִבְנָה

מאת

יצחק קצנלסון

א.

אֲנִי חֲמוּטַל –

חַמָּה אֲנִי

וְטַל יֵשׁ לִי,

חֲמוּטַל!

בְּחִירִי יָבוֹא –

יִשְׁאַל חֻמִּי,

יָבוֹא, יִשְׁאַל

טַלִּי, תֻּמִּי.

יָבוֹא, יִשְׁאַל –

אֶקְרָא: בּוֹא!

חֻמִּי־תֻמִּי

אֶתֶּן־לוֹ…

אֲנִי חֲמוּטַל –

חַמָּה אֲנִי

וְטַל יֵשׁ לִי,

חֲמוּטַל!

ב.

מָנוֹס אֵין!

מָנוֹס אֵין!

תָּאֳמֵי שְׂפָתַי –

שָׁנִי חֵן;

לֹבֶן זְרוֹעִי –

יִקְרַת שֵׁן;

וַאֲנִי כֻלִּי

אוֹמְרָה: הֵן!

כָּכָה אַצִּיג

פַּח לַבֵּן…

וּמִפָּנַי

מָנוֹס אֵין!

ג.

רוּחַ־עֶרֶב בַּעֲלֵי עֵץ

כִּי יִלְאָט,

שֶׁמֶשׁ־לְהָבִים בִּלְבַב עָב

כִּי יִלְהָט,

וְסַעַר גָּדוֹל בְּלֶב־יָם

כִּי יוּטַל –

כֵּן הָאַהֲבָה בְלֶב

חֲמוּטַל.

---

מִכְתָּב

מאת

יצחק קצנלסון

מֵעִיר רְחוֹקָה, מֵעִיר בַּצָּפוֹן קְטַנָּה,

קִבַּלְתִּי מִכְתָּב לְתֵל־אָבִיב, בְּרֹאשׁ מִכְתָּבָהּ –

לִפְנֵי שְׁמִי, שֶׁפָּתְחָה בוֹ, וְלִפְנֵי “בְחִיר לְבָבִי”,

רָשׁוּם הָיָה סוֹף דֵּיצֶמְבֶּר וְהַשָּׁנָה…

וְעֶרֶב חֹרֶף נִזְכָּר לִי וְעַרְבַת שֶׁלֶג לְבָנָה,

וְשִׁלְדֵי עֵצִים בּוֹדְדִים עַל פְּנֵי זוּ הָעֲרָבָה,

וּבַיִת בִּקְצֵה עִיר. וְנַפְשִׁי כָלָה בִי וְדָוָה –

אֶל שְׁמֵי תֵל־אָבִיב אַבִּיט – לֹא צֵל עֲנָנָה.

הַשֶּׁמֶשׁ צוֹלְלָה לַיָּם, שֶׁמֶשׁ אֵשׁ הוֹלֵלָה,

וּלְחִי הַיָּם הַגָּדוֹל לָהֲטָה כִלְחִי שֶׁל פָּלֶג,

גַּם לֵב הַשְּׁחָקִים לָהַט, לָהֲטָה הַתְּכֵלֶת.

יָפִים אַתֶּם עַרְבֵי סוֹף דֵּיצֶמְבֶּר, יָפִים!

יְפִיתֶם בְּתֵל־אָבִיב, רַק אֶחְסַר עַרְבַת שָׁלֶג,

וְשִׁלְדֵי עֵצִים רַק, וּבַיִת בִּקְצֵה עִיר, בַּצָּפוֹן.

---

עַל הַצְּלוֹב

מאת

יצחק קצנלסון

חָלַמְתִּי:

אֲנִי מוּבָל

בִּרְחוֹבוֹת עִיר,

וּמָעֳמָד אֶל קִיר

שֶׁל מִנְזָר.

אֶל חוֹמָה פְרוּצָה

זֶה רוֹב יָמִים,

וּקְהַל נַעֲלָמִים

בְּתוֹכָהּ נָעִים

וּמִחוּץ לָהּ…

הַמַּעֲרָב

הוּא טָפַח

בְּלַבַּת אֵשׁ עַל פָּנָי,

זָהָב יוֹקֵד שָׁפַךְ

עַל הַמִּנְזָר.

הַשֶּׁמֶשׁ

שָׁהָה רֶגַע וְרַד,

וְנִפְרַד מֶנִּי

לְעוֹלְמֵי עַד,

לָנֶצַח.

אַט־אַט יֵעָלֵם

כֹּל מֵעָיִן,

רַק קוֹל חַיָּלִים,

וּצְלִיל כְלֵי זַיִן

מֵרָחוֹק בָּאִים.

וּמִן הַמִּנְזָר

יִתְגַּנְּבוּ צְלָלִים,

וְהֵמָּה כֵהִים,

כְּמֵהִים –

מִן הַמִּנְזָר.

וְסָבִיב סָבִיב

יְגַשֵּׁשׁוּ,

בַּעֲפַר רַגְלַי יִתְפַּלֵּשׁוּ,

וִילַחֲשׁוּ חֶרֶשׁ:

יֵשׁוּ.

---

אֲחָיוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

בַּחוּץ הִתְהוֹלֵל רוּחַ זוֹעֵף, נוֹהֵם,

בָּרָקִיעַ זָחַל עָנָן קוֹדֵר, זוֹעֵם,

כּוֹכָב אֶחָד הִבְהֵב עוֹד בַּדָּרוֹם –

מִפְּנֵי הֶעָנָן נִבְהַל וְנָפַל מִשְּׁמֵי מָרוֹם.

הַכּוֹכָב טֶרֶם צָלַל, טֶרֶם שָׁקַע מָטָּה –

תּוֹךְ כְּדֵי נָפְלוֹ גָוַע וְנֶחְנַק בָּעֲלָטָה…

*

הִיא טִיְּלָה אָז בָּרְחוֹב יְחִידָה,

וּבִתְהוֹם הַלַּיְלָה בִקְּשָׁה אֶת יְדִידָהּ.

בְּרַגְלֶיהָ טָפְפָה בִתְהוֹם מַחֲשַׁכִּים,

כְּקוֹרְאָה לוֹ, כְּקוֹרְאָה מִמֶּרְחַקִּים.

וְהֵדִים קַלִּים קָרְעוּ אֶת הַדְּמָמָה,

וְרִחֲפוּ לִקְצֵה הָרְחוֹב לְבַקְּשׁוֹ שָׁמָּה…

אֲנִי הָלַכְתִּי אָז בָּרְחוֹב הַהִיא לְתֻמִּי,

נִפְגַשְׁנוּ. הִיא שָׂמָה בִי עֵינֶיהָ, הָעֲגוּמָה,

גַּם מֶבָּטִי נִנְעַץ לְתוֹךְ עֵינֵי הַלֶּהָבָה,

וְנִדְמֶה לִי, אֲנִי יוֹדֵעַ מַה בִּלְבָבָהּ –:

תְּלוּנַת עַד, מְרִי נֶעְכָּר וְנִיצוֹצֵי חִבָּה

בְּלוּלִים וּמְעֹרָבִים הִתְרוֹצְצוּ בְלִבָּהּ.

בְּרֶטֶט קַל אָז אָחֲזָה בְיָדִי,

וְלָחֲשָׁה לִי: לְכָה, לְכָה עִמָּדִי…

וְקוֹלָהּ רָעַד, וְנִשְׁמַע לִי בְקוֹלָהּ:

תַּחֲנוּנֵי לֵבָב עָלוּב, תּוּגַת נֶפֶשׁ גְּדוֹלָה.

הַגִּידִי לִי, מִי אַתְּ וּלְאָן נֵלֵכָה,

בְּלַיְלָה קוֹדֵר זֶה וּבְזֹאת הַחֲשֵׁכָה?

מִי אַתְּ? אַתְּ שֶׁקָּרָאת לִי, הָעֲנוּגָה –

וְעָלַי נָשַׁפְתְּ עֲנַן הַתּוּגָה…

וְעִם זֶה נָגַעַתְּ בִּי, וְלֵב בִּי דַכָּא נֵחָם,

לֹא יֵחַם כֹּה קוֹל אִמִּי, יַד אִמִּי כֹה לֹא תֵחָם.

"אוֹבְדָה אֲנִי, אוֹבְדָה, וְיָצָאתִי עַתָּה

לְבַקֵּשׁ אֶת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי בְלֵיל עֲלָטָה…

אִמִּי עָלַי מֵתָה, מַצֵּבָה עַל גַּל קִבְרָהּ

עוֹמְדָה לָהּ אֲחוֹתִי הַמְּשֻׁגָּעָה וְהַחִוְּרָה,

כָּמוֹנִי יוֹצֵאת הִיא בְלֵיל עֲבָרוֹת,

אֲנִי לִמְאַהֲבִים וְהִיא לְבֵית הַקְּבָרוֹת.

אֶל אִמָּהּ תֵּצֵא, פְרוּעַת רֹאשׁ וּפְרוּמַת שִׂמְלָה –

שָׁם שְׁנַיִם לָהּ: גַּם אֵם, גַּם אֱלֹהִים־לָהּ.

אַךְ הִיא אֶל אַחַת תִּפְנֶה: אִמָּא!

אָנֹכִי, פֹּה אָנֹכִי, אֲחוֹתִי בְבֵית זִמָּה…

*

וְאָנֹכִי לא נוֹלַדְתִּי בְבַיִת שֶׁכָּזֶה, בֵּית־זְוָעָה,

כְּמוֹ שֶׁלֹּא נוֹלְדָה אֲחוֹתִי מְשֻׁגָּעָה.

מָשְׁחָתִי אֲשֶׁר בִּי, לֹא בָאָה לִי מֵאִבִּי,

נְשָׁמָה רַכָּה־זַכָּה קִנְּנָה בְחַדְרֵי לִבִּי.

וְאָרַב מַשְׁחִית לָהּ וְהִיא לֹא פִלְּלָה,

בִּזְדוֹן לֵב הִתְעַלֵּל בָּהּ – וְחִלְּלָהּ.

חִלְּלָה וְהָלַךְ, וּבְלֶכְתּוֹ לֹא עוֹד רְאִיתִיו,

וַיַּעַבְרוּ הַיָּמִים, יְמֵי כִשָּׁלוֹן רַב, וּנְשִׁיתִיו.

אַךְ נִשְׁמָתִי הָעֲלוּבָה, גַּם בַּחֲלֹף מְחַבְּלָהּ,

הִתְאַבְּלָה חֶרֶשׁ־חֶרֶשׁ, מָה הִתְאַבְּלָה…

וְדוּמָם בָּכְתָה לָהּ, כֹּה דוּמָם, דּוּמָם,

עַד עֵינָהּ כָּהֲתָה וְכָל־בָּה עֻמָּם.

אָז אֶקְרַע אֶת נִשְׁמָתִי קְרָעִים, קְרָעִים,

וּמְכַרְתִּים קֶרַע־קֶרַע לִבְנֵי־אָדָם רָעִים…

וְקֶרַע אֶחָד עוֹד לִי נִשְׁאַר, וַאֲנִי פוֹנָה

אֶל כָּל אִישׁ הַלַּיְלָה: קְנֵה… וְאֵין קוֹנֶה.

קְנֵה קֶרַע אַחֲרוֹן, בּוֹ אַהֲבָה וּמַשְׂטֵמָה

תִּמְצָא יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר בִּנְשָׁמָה שְׁלֵמָה…

קְנֵה… אַךְ אֵין שׁוֹמֵעַ לִי הַלַּיְלָה, לִי וּלְאֶבְלִי,

עוֹבְרִים פֹּה וְשָׁבִים וְאֵינָם שָׂמִים לֶב־לִי.

*

לְכָה, לְכָה עִמָּדִי, שָׁמָּה, שָׁמָּה –

אֲחַלֵּק עִמְךָ קֶרַע אַחֲרוֹן שֶׁל נְשָׁמָה.

אִמִּי הִיא כְבָר מֵתָה, שָׁם, עַל גַּל קִבְרָהּ

עוֹמְדָה לָהּ אֲחוֹתִי הַמְּשֻׁגָּעָה וְהַחִוְּרָה –

מַצֵּבָה עַל הַקֶּבֶר – וּמִתְיַפַּחַת: אִמָּא!

אָנֹכִי, פֹּה אָנֹכִי, וַאֲחוֹתִי בְבֵית זִמָּה…

וְשָׁחוֹר הוּא הַלַּיְלָה וְהַלֵּבָב מִתְגַּעְגֵּעַ

לְהִתְמַכֵּר כָּלִיל וְאַיִן, אֵין כָּל רֵעַ…

*

בַּחוּץ הִתְחוֹלֵל רוּחַ זוֹעֵף, נוֹהֵם,

בָּרָקִיעַ זָחַל עָנָן קוֹדֵר, זוֹעֵם.

כּוֹכָב אֶחָד הִבְהֵב עוֹד בַּדָּרוֹם –

בּוֹדֵד כִּגְרוּשׁ שַׁחַק, גַּלְמוּד בַּחֲלַל מָרוֹם.

---

עַל הָעָיִן

מאת

יצחק קצנלסון

רָחֵל עָמְדָה עַל הֶעָיִן,

הִיא וְכַדָּהּ וְאִישׁ אָיִן –

הִיא לְבַדָּהּ, הִיא לְבַדָּהּ.

הִיא עִם כַּדָּהּ.

שָׁלְחָה אֶל הַכַּד אֶת יָדָהּ.

שָׁלְחָה יָדָהּ וְרָעָדָה,

נָפַל כַּדָּהּ וַיִּשָּׁבֶר –

עֶלֶם עָבָר…

עָמַד עֶלֶם זֶה וְצָחָק –

מִן הַמִּדְבָּר בָּא הָרָחוֹק…

אַף הִיא בִצְחוֹק תֵּט רֹאשָׁהּ מָטָּה:

“מִי זֶה אָתָּה?”

אֶת עֵינֶיהָ תֵּט לִצְדָדִין –

דּוֹדִי בָא, גַּם צַח וְעָדִין,

מִן הַמִּדְבָּר תָּבוֹא עָתָּה –

מִי זֶה אָתָּה?

הִגִּיד לָהּ הָעֶלֶם מִי הוּא,

מִי הִיא אִמּוֹ, מִי אָבִיהוּ…

קָרְאָה רָחֵל אָז הַטּוֹבָה:

“אַתָּה קְרוֹבִי!”

חִבֵּק לָהּ הַלָּז וּנְשָׁקָהּ:

הִיא בַחוֹל עֵינֶיהָ תָּקְעָה…

תַּבִּיט חַרְסֵי כַד הָאָבֶן –

הוֹי, מַה יַּגִּיד אָבִי לָבָן?…

---

אַהֲבָה

מאת

יצחק קצנלסון

יָצָא עֶלֶם אֶת הָעִיר

עִם תַּרְמִיל וְעִם מַקֵּל;

אִם לִקְרָאתְךָ יָבוֹא, אָח,

אַל נָא בוֹ תִּסְתַּכֵּל.

יָצָא אֶת הַסִּמְטָא כְבָר,

עָבַר אֶת הַמִּשְׁעוֹל;

אִם יִפְגָּשְׁךָ, אָח בַּשְּׁבִיל ־

אַל לְדַרְכּוֹ תִּשְׁאַל.

אִם תִּרְאֵהוּ הוֹלֵךְ שַׁח,

וְאִם קַל הַצְּרוֹר הוּא עָמוּס ־

אַל־נָא תַּחֲקֹר מָה בַּצְּרוֹר,

סוֹד זֶה אִתּוֹ כָמוּס…

שֶׁמָא יַעֲמֵֹד יַרְכִּין רֹאשׁ

לְמַקְּלוֹ זֶה הַדּוֹמֵם,

יִלְחַשׁ עַל גֻּלָּתוֹ, יֵבְךְ ־

בִּין וְאַל תִּשְׁתּוֹמֵם…

הָלַךְ, יָצָא אֶת הָעִיר,

תָּעָה דֹם בַּשָּׂדֶה;

עוֹד תַּרְמִילוֹ תָלוּי בּוֹ,

מַקְלוֹ עוֹד בְּיָדוֹ.

עִם עֶרֶב בָּא אֶל שְׂפַת הַיְאוֹר,

עָמַד עַל הַמַּיִם –

יוֹם הַמָּחֳרָת לָמָּה לוֹ?

לָמָּה לוֹ הַחַיִּים?

עָמַד כָּל הַלַּיְלָה דֹם,

פֶּתַע־פִּתְאוֹם נֶעֱלַם;

רַק הַתַּרְמִיל נִשְׁאַר שָׁם

וּמַקְּלוֹ שֶׁל הָעֶלֶם.

נָח הַתַּרְמִיל שׁם וְאֵין

נִתְקָל בּוֹ עַד בֹּקֶר,

עִם הַמַּקֵּל בְּגַל הַחוֹל

נָעוּץ וְאֵין עוֹקֵר.

אַךְ הַבֹּקֶר ־ בֹּקֶר אוֹר,

אַךְ רִפְרְפָה נְהָרָה – –

יָצְאָה עַלְמָה אֶל הַיְאוֹר,

לִרְחֹץ בּוֹ אֶת בְּשָׂרָהּ.

מָצְאָה תַּרְמִיל, פָּתְחָה ־ הוֹי,

אִגְרוֹתַי! – קָרְאָה תְמֵהָה,

וְעַל הַמַּקֵּל – שְׁמָהּ, זֶה שְׁמָהּ!

חָרוּת בְּיָד כֵּהָה.

הִיא עָקְרָה אוֹתוֹ מִן הַחוֹל,

וַתַּשְׁלֵךְ תּוֹךְ הַגַּלִּים,

וִילַחֲכוּ אֶת שְׁמָהּ, אֶת שְׁמָהּ ־

הוֹי, זֵדוֹנִים, קַלִּים!

וְאֶת הַתַּרְמִיל נָשְׂאָה דֹם,

וְשָׁבָה אֱלֵי קֶרֶת:

אוֹהֵב חָדָשׁ לָהּ, יוֹם־יוֹם

תִּשְׁלַח לוֹ אִגֶּרֶת.

---

עִם הַגַּלִּים

מאת

יצחק קצנלסון

מִשְׁבְּרֵי יָם סָבִיב שָׁתִים וּפוֹעֲרִים

רִבֲבוֹת פֶּה בַּעְיָם;

בְּמִי אַתֶּם נוֹזְפִים וּבְמִי אַתֶּם גּוֹעֲרִים?

מַה־לָּכֶם מִשְׁבְּרֵי יָם?

נִרְדָּפִים עַל צַוָּאר כְּמוֹכֶם וְסוֹעֲרִים

גַּם אָנוּ, מְקֻלְּלֵי עָם…

פּוֹעֲלִים אָנוּ יְהוּדִים, מִתְגּוֹדְדִים

בֶּהָמוֹן עַל מִכְסֶה אֳנִי;

יְחִי זֶה חֲרוֹנְכֶם, גַּלִּים גּוֹלִים וְנוֹדְדִים,

קִצְפְּכֶם לָבָן יְחִי!

אֶתְּכֶם, הַגַּלִּים, לֹא נִהְיֶה בּוֹדְדִים ־

אֶחָד הַכְּאֵב וְהַמֶּרִי.

מִי יֵדַע אִם לֹא גוֹרָל אֶחָד לַפּוֹעֲלִים

וְלַגַּלִּים מְזַנְּקִים אֶל עָל?

עַפְרוֹת אַרְצֵנוּ הֵם קוֹרְאִים וְשׁוֹאֲלִים:

בּוֹא, עַמִּי הָעוֹבֵד, וּגְאָל!

מִי יֵדַע, אִם זָר שָׁם לֹא יֶהֱדֹף גּוֹאֲלִים,

כְּמוֹ שֶׁיֶּהָדֵף הַגַּל?…

---

בְּשֶׁל צְחוֹק

מאת

יצחק קצנלסון

שֶׁמֶשׁ מָרוֹם עָלָה דֹם

וְהִתְגַּלְגֵּל כָּל הַיּוֹם

עַל פְּנֵי שַׁחַק וּשְׁמֵי עַד,

גַּם לָאָרֶץ הִשְׁקִיף וְרַד,

קָם בַּמִּזְרָח, רַד בַּיָּם,

רָאָה שְׁחָקִים וַאֲשֶׁר בָּם,

רָאָה אֶרֶץ וַאֲשֶׁר בָּהּ –

שֶׁמֶשׁ נָאוֹר, הַגֶּד־נָא,

דַּעְתֵּךְ בְּהִירָה נָא חַוֵּה,

בָּא אַתָּה מִשׁוּט בִּשְׁמֵי

הַשָּׁמַיִם וְאַדְמַת חוֹל,

רָאִיתָ וּבָחַנְתָּ כֹּל,

גַּם יָדַעְתָּ, שֶׁמֶשׁ אֵשׁ,

מָה בְּחֵיק שֵׁנִי אֵלֶּה יֵשׁ?

הַגַּד, שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶשׁ זִיו,

מִי מִשְּׁנֵיהֶם יוֹתֵר יִיף?

נִעֵר שֶׁמֶשׁ רַעֲמַת־פָּז,

הֵרִים קוֹלוֹ, קוֹלוֹ עָז,

וְעָנָה: הָאֲדָמָה הִיא!

אָמְנָם פְּנֵי הַשַּׁחַק ־ רְאִי,

וְכוֹכָבָיו ־ לְאֵין סְפוֹר,

כְּרוּב וּכְרוּב בּוֹ ־קֶרֶן אוֹר.

הַכֹּל טוֹב בּוֹ אֵין בּוֹ רָע.

בַּשָמַיִם יֵשׁ כֵּס יָהּ.

וּמִלְּבַד אוֹרֵנוּ זַךְ

אוֹר הַגָּנוּז שָׁם יְפַךְ.

שָׁם נְשָׁמוֹת וְאֵין גּוּף,

וְהַנְּשָׁמוֹת יוֹדְעוֹת עוּף…

וְהָאָרֶץ ־ אוֹי לָהּ אוֹי,

בָּהּ נִלְחָמִים גּוֹי עִם גּוֹי.

לִבָּם בָּשָר, וְכָל לֵב

יֵדַע כְּלִמָּה, יֵדַע כְּאֵב.

דִּמְעָה תְלוּיָה בְּכָל רִיס,

וְאַף פְּרוּטָה אֵין בַּכִּיס,

לֵיְלָהּ חֹשֶׁךְ, לֵילָהּ צֵל –

יוֹמָהּ, יֵשׁ – וְהוּא כַלֵּיל.

יֵשׁ וְעָבִים עוֹלִים דֹּם

וּמַקְדִּירִים אוֹר הַיּוֹם.

וּכְדַי בִּזָּיוֹן בָּהּ וּמְרִי…

אַךְ בְּאַחַת עוֹלָה הִיא

עַל הַשְּׁחָקִים לִבְלִי חֹק:

עַל הָאָרֶץ יֶשְׁנוֹ צְחוֹק.

מָה שָׁמַּיִם וְאֲשֶׁר בָּם –

לְעֻמַּת צְחוֹק שֶׁל יֶלֶד תָּם?

---

לִפְנֵי שַׁעַר סָגוּר

מאת

יצחק קצנלסון

סוֹבַבְתִּי יוֹם כֻּלּוֹ אֶת חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם הַגְּדוֹלָה,

בָּאתִי אֶל שַׁעַר הָרַחֲמִים, הַתִּקְוָה לְעָתִיד שָׁם תָּגוּר,

וְהֵנֵּה יְהוּדִי שָׁם עוֹמֵד וּמִתְדַּפֵּק בַּשַּׁעַר הַסָּגוּר –

מָה לְךָ כִּי תִדְפֹּק בַּשַּׁעַר הַסָּגוּר מֵאָז וּמֵעוֹלָם?

“רוֹצֶה אֲנִי לְהִכָּנֵס…” ־ הֵשַּׁח מֵעָפָר אֶת קוֹלוֹ.

הֵן תִּרְאֶה אֵין מַנְעוּל וְחוֹר אֵין ־ אַךְ דְּבָרַי אֶל לִבּוֹ לֹא נָגְעוּ,

עוֹד עָמָד, עַל כַּרְכֹּב הַשַּׁעַר יָשְׁבוּ בְּנֵי יוֹנִים וְהַגוּ.

הִפְנֵיתִי אֶת שִׁכְמִי לָלֶכֶת וְלִבִּי בִי תָּעָה כַּחוֹלֵם.

וַיְהִי כִי הִפְנֵיתִי לָלֶכֶת ־ וְחִיִל אֲחָזַנִי וּרְעָדָה,

הַיְּהוּדִי בָא אַחֲרַי ־ גַּם אַתָּה? “הֵן צִלְּךָ אָנֹכִי בַּשַּׂדֶה…”

עָנָה הָאִישׁ לִי בְלַחַשׁ וְהָלַךְ לְצַלְעִי בַּמִּדְרוֹן,

דָּפַקְתָּ בְּשַׁעַר הָרַחֲמִים! “אַךְ אַתָּה דָּפַקְתָּ, לֹא אֲנִי…”

חָפַצְתָּ הֵן בּוֹא בוֹ, “רַק אַתָּה חָפַצְתָּ…” עָנָנַי.

אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לוֹ דָבָר וְַנַעֲבֹר עַל פְּנֵי נַחַל קִדְרוֹן.

---

בִּשְדֵה שוּנֵם שִירַת הַקּוֹצְרִים

מאת

יצחק קצנלסון

בִּשְדֵה שוּנֵם שִירַת הַקּוֹצְרִים

מאת

יצחק קצנלסון

---

ב הַזָּקֵן

מאת

יצחק קצנלסון

הוֹי, כִּי אֶשָּׁמַע שִׁירְכֶם,

כִּי אֶשָּׁמַע קוֹלְכֶם חוֹגֵג –

בָּאָה אָז דִּמְעָתִי,

וְנַפְשִׁי בִי תִתְמוֹגֵג.

עוּל־יָמִים, עַז כְּמוֹכֶם

הָיִיתִי גַם אֲנֹכִי,

וְעַתָּה ־ הָהּ, זָקַנְתִּי,

כָּלָה, אָפֵס כֹּחִי.

עַל מַגָּלִי כָפוּף

אֵין־אוֹנִים, אֲנִי עוֹמֵד,

וְעֵינִי עוֹד שׁוֹאֶלֶת,

וְלִבִּי־ עוֹד הוּא חוֹמֵד.

אָמַרְתִּי: אִתְּכֶם אָשִׁיר,

אֶאֱזֹר שְׁאֵרִית אוֹנִי –

וְקוֹלִי נֶחְבָּא, נֶחְבָּא,

נִחָר, נִחָר גְּרוֹנִי…

עִם כֶּסֶף רֹאשִׁי לָמָּה

לֹא הָפַךְ לְבִּי אָבֶן?

לָמָּה אֶתְאַו, אֶכְסֹף ־

וּזְקָנִי הָפַךְ לָבָן?

בֶּן־תִּשְׁעִים אֲנִי, אַחַי,

וְלָמָּה זֶה בְנֵי־תִשְׁעִים

עוֹרְגִים עוֹד לְחַיִּים,

מִתְּאַוִּים וּמַרְגִּישִׁים?…

לוּ נִתַּן פֶּה לָרְגָבִים

וְקוֹל לְעַפְרוֹת תְּלָמִים,

וְהִגִּידוּ… הֵם יְדָעוּנִי,

וַאֲנִי צָעִיר עוֹד לְיָמִים.

לַשָּׂדֶה אִם יָצָאתִי

וְחָרְדוּ רוֹם וּמָטָּה,

הָעוֹף בְּקִנּוֹ נִדְהַם,

וְרֶמֶשׂ בְּחוֹל, וְעָתָּה ־

בְּקוֹמָה כְפוּפָה אֶעֱמֹד,

וּבְרִפְיוֹן בְּעֲצָמָי,

וְשׁוֹאֵל דַּכָּא: אַיְכֶם,

יָמַי כֻּלְּכֶם? יָמָי?

עֲנוּ לִי שְׂדוֹת־עֲמָלִי,

אֵי נִקְבְּרוּ שְׁנוֹת תִּשְׁעִים?

אַךְ אִלְּמִים הֵם הַשָּׂדוֹת,

אִלְּמִים וּמַחֲרִישִׁים…

---

ג הַיָּרֵא

מאת

יצחק קצנלסון

רֶצַח! כֵּן, זָקַנְתָּ

וְגַם רָצַחְתָּ, אָבִי;

חֶדְוָתִי בִי הֵמַתָּ,

שׂשׂוֹנִי שֶׁבִּלְּבָבִי…

לֹא אֵדַע רוּחִי מַהִי,

וְנַפְשִׁי הַנִּפְעָמָה;

זֶה עַתָּה עָלַץ לִבִּי,

הִתְרוֹנֵן בִּי וְהָמָּה…

וְלָמָּה כָכָה אֶצְהַל,

וּלְבָבִי כֹּה שָׂמֵחַ ־

וְכֹהֵן לֹא נוֹלַדְתִּי,

לֹא אַקְטִיר בַּמִּזְבֵּחַ.

חֶמְלַת אֵם לֹא אֵדַע,

גַּם אָבִי מֵת, מְרַחֲמִי…

וְשָׂדֶה זֶה לֹא שָׂדִי,

וְלֶחֶם זֶה לֹא לַחְמִי!

אִם פַּת וּמַיִם יֵשׁ לִי –

וּמָה לִּי עוֹד בַּתֵּבֵל?

לֹא יָדַע לִבִּי יָגוֹן,

לֹא הֶעֱטֵיתִי אֵבֶל.

כָּעוֹף אֶת כְּנָפָיו יִפְרֹש –

כֹּה אֶפְרֹשׁ אָרְבוֹת יָדָי,

אִתִּי ־ וְחַי הָעוֹלָם,

וּלְתֹהוּ שָׁב בִּלְעָדָי.

אַךְ פִּתְאֹם עָלַי נָחָה

רוּחֲךָ הַכְּבֵדָה:

נִתַּק שִׁירִי פִתְאֹם,

וְשָׁלֵו עוֹד לֹא אֵדָע.

הַאֻמְנָם יָבוֹא יוֹם־עוֹד,

וְהָרַע גַּם לִי יְאֻנֶּה?

עוֹרִי עָלַי יִצְפַּד,

וְתָאֳרִי יְשֻׁנֶּה?

הַאֻמְנָם יִשַּׁח רֹאשִׁי,

וְעָרְפִּי זֶה יִתְעַקֵּם,

וְעֵינַי אֱלֵי צִלִּי,

וְלִבִּי לַמַּחֲשַׁכִּים?

וְקוֹלִי צָרוּד, שָׁפָל,

וְרוֹעֶדֶת יָדִי,

וּבְרֹאשִׁי יַעֲלֶה שֶׁלֶג ־

וְקָפָא עַל קָדְקֳדִי?

מַחֲלָפָהּ זוֹ הֲתַלְבִּין?

הַשְּׁחוֹר הַזֶּה יֵאָסֵף,

וְזֶפֶת זְקָנִי־פֶרַע

הַאֻמְנָם יַהֲפֹךְ כָּסֶף?

אֵשׁ עֵינִי עוֹד דּוֹעֶכֶת,

וְרוּחִי בִי יְגֵעָה?

הָהּ, נָחָה עָלַי, זָקֵן,

רוּחֲךָ הַנְּכֵאָה…

---

ד הַשָּׁלֵו

מאת

יצחק קצנלסון

וַאֲנִי לֹא כֵן עִמָּדִי,

אָנֹכִי ־ רוּחִי שְׁלֵוָה:

תִּפְאֶרֶת לַבַּחוּרִים,

לַזְּקֵנִים הַדְרַת שֵׂיבָה.

כִּי מָה הוּא כָל הָרַעַשׁ,

וּמָה הִיא כָל הַחֲרָדָה?

אֲשֶׁר לֹא אֵדַע עַתָּה,

מָחָר לִי יִוָדַע…

יוֹם־יוֹם לְבָבִי יִלְמַד,

יוֹם־יוֹם חֲדָשׁוֹת יִקְנֶה –,

גַּם חָכְמָה וְגַם דַּעַת

בָּאוֹת עִם הַזִּקְנָה.

רָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ

בַּעֲלוֹת וּפְרֹח זִיוָהּ,

וּבְרִדְתָּהּ רְאִיתִיהָ –

וְַתִּיף אֲזַי פִּי־שִׁבְעָה,

וְאֵלַי בָּא אִישׁ יוֹם אֶחָד,

וּבְיָדָיו בָּשְׂמֵי־פֶּלֶא:

"אֶמְשָׁחֲךָ בִּבְשָׂמַי

וְעוֹד לֹא תַזְקִין סֶלָּהּ".

וָאֹמַר לוֹ: גֶּשׁ הָלְאָה,

צֵא, צֵא מִבֵּיתִי, טָמֵא!

אֲנִי בְרִדְתִּי חָפֵץ,

אֲנִי לְזִקְנָה צָמֵא…

שְׂחוֹק קַל בִּפְנֵי הַיָּשִׁישׁ,

בַּעֲלוּמִים לֹא יְסֻלָּא –,

אֵשׁ־נְעוּרִים מַה לְעֻמַּת

דַּעַת זְקֵנִים צְלוּלָה?

אָז שָׁקַט סַעַר רוּחִי,

וְזֶרֶם דָּמִי נָח בִּי;

לֹא אִירָא חֵטְא בְּהָקִיץ,

לֹא יִשְׁבְּ הַלֵּב בְּשָׁכְבִי.

כִּי דֶרֶךְ אַחַת תְּהִי לִי,

וֶאֱמֶת אַחַת אִתִּי:

יָצָאתִי עַל מִשְׁעַנְתִּי,

וְצוֹעֵד לִי לְאִטִּי…

הֲמוֹן נְכָדַי סְבִיבִי

יֵחָפְזוּ וְיִתְפַּתְּלוּ,

כְּמַשַּׁק גֵּבִים יֶהֱמוּ,

וַאֲנִי, אֲנִי לְאַט־לִי…

לֹא גִּיל וְלֹא עַצָּבֶת,

לֹא אַהֲבָה וְלֹא אֵיבָה;

וּבְנַפְשִׁי מְנוּחַת־עוֹלָם,

וְעַל רֹאשִׁי הַדְרַת ־שֵׂיבָה.

---

ה נַעַר וְזָקֵן

מאת

יצחק קצנלסון

שָׁמַעְתִּי אֶת פִּי שְׁנֵיכֶם –

וּבְפִיכֶם לֹא נְכוֹנָה;

שְׁמָעוּנִי נָא גַם אֲנִי,

וַאֲדַבֵּר בָּאַחֲרוֹנָה.

זֶה חָרֵד וְזֶה שָׁלֵו,

גַּם הָאֶחָד וְגַם הַשֵּׁנִי ־

דִּבְרֵי שְׁנֵיהֶם תְּפֵלִים,

וְלֹא יָשְׁרוּ בְּעֵינָי!

זֶה חָרֵד וְזֶה שָׁלֵו–

וַאֲנִי ־ עֲצָתִי: יַלְוֶה

אִישׁ אֶת־אָחִיו מְעַט חֲרָדָה,

אִישׁ אֶת אָחִיו מְעַט שַׁלְוָה…

רַק פֶּתִי יִשְׁלַו תָּמִיד,

וּפֶתִי תָּמִיד חָרֵד,

וַאֲנִי שָׂנֵאתִי פְתָאִים,

מֵאֵלֶּה טוֹב הִפָּרֵד…

בַּלַּיְלָה עַל מִשְׁכָּבִי –

וַיֵּדַע לִבִּי דְאָגָה;

עִם בֹּקֶר הָיְתָה רוּחִי,

קַמְתִּי וָאֵרָגַע…

עִם כָּל קַו־שֶׁמֶשׁ חָדָשׁ –

גִּיל לִי חָדָשׁ נוֹסָף:

הָבוּ לִי הַמָּוֶת,

וְאֶפֹּל בִּזְרוֹעוֹתָיו!

תְּמוֹל נָח וְשָׁקַט לִבִּי,

הַיּוֹם – הוּא זָע וּמְפַחֵד,

עֲלוּמִים וְהוֹד זִקְנָה –

גַּם הֵם בּוֹ שְׁלוּבִים יַחַד!

יָשַׁבְתִּי עַל שְׂפַת נַחַל

בְּאַחַד הָעֲרָבִים –:

הַמַּיִם זָרְמוּ חֶרֶשׁ,

הִצְהִירוּ הַכּוֹכָבִים,

נִרְאֲתָה הַלְבָנָה

בְּעַד קֶרַע עָב וְאָסְפָה

נָגְהָהּ, כְּנַף רְנָנִים

צִפְצְפָה וְלֹא יָסְפָה –

וְרוּחוֹת לַיְלָה נָשְׁבוּ

בֵּין עֲלֵי עֵץ יְשֵׁנִים:

וָאֶחְכַּם עַל הַנַּחַל,

וַתְּהִי לִי דַּעַת זְקֵנִים.

פִּתְאוֹם שָׁמְעוּ אָזְנַי

שִׁירַת בַּת־הַכְּרָמִים,

וַאֶקְפֹּץ כְּבֶן־בָקָר

צָעִיר וְעוּל־יָמִים…

---

שִׁיר הַשּׁוֹמְרִים

מאת

יצחק קצנלסון

קָדִימָה, אָח, בְּלִי אֵשׁ, בְּלִי חֵץ,

וּבְלִי כְלִי מַשְׁחִית נוֹרָא;

עַל גַּבְּךָ צְרוֹר, בְּיָדְךָ עֵץ

וּמַעְדֵּר בַּחֲגוֹרָה.

עֲטֵה, אָח, עֹז, לְבַשׁ אֱיָל,

וְקוּם וְצֵא בְרָגֶל:

קָדִימָה, אָח, וְרֹאשׁ אֶל עָל,

אֶל עָל, אֶל עָל הַדָּגֶל.

זֶה דִגְלֵנוּ, עַל פְּנֵי כָל

הָאָרֶץ יָצָא שָׁמְעוֹ,

לְצֶדֶק וְישֶׁר יוּרָם עָל,

הָאֱמֶת הִיא חוֹתָמוֹ,

כְּרוּזוֹ: רַךְ כְּלֶב־אֵם וּכְצוּר

קָשֶׁה יְהִי לְבָבְךָ,

אֶל כָּל רָשָׁע יִקְרָא: סוּר!

וְאֶל כָּל טוֹב: אֹהַבְךָ!

גֵּוִי מוּצָק, רַךְ וָקַל,

גַּם רוּחִי בּוֹ מוּצָקָה;

אֶשָא עֵינַי לְשֶׁמֶשׁ עָל –

אַבִּיט וְאֶצְחָקָה.

אֵין לִי מַסְוֶה וְאֵין לִי לוֹט,

כְּלִבִּי פִּי וּדְבָרִי;

פָּתַחְתִּי סְגוֹרוֹ ־ רְאֵה וּשְׁפֹט!

תּוֹכִי הוּא כְבָרִי.

קָדִימָה, אָח, עַל שִׂיא הָהָר,

בַּיַּעַר, בֵּין אַלּוֹנִים;

עַל שְׂפַת יְאוֹר, עַל מֶרְחַב כָּר־

שָׁם שׁוֹמְרִים עִבְרִים חוֹנִים.

לֹא בֵין חוֹמוֹת וְלֹא בָעִיר־

הַמֶּרְחַבְיָהּ ־ נָוָם;

בְּעֵינָם צְחוֹק, בְּפִיהֶם שִׁיר,

וְגִיל־ אַךְ גִּיל בִּלְבָבָם.

כְּשֶׁמֶש אָנוּ, כְּשֶׁמֶשׁ־אוֹר –

אוֹר וְאַהֲבָה נִזְרָע;

מִן הַמִּזְרַח קַרְנָיו יוֹר –

אַף אָנוּ מִן הַמִּזְרָח!

רְוַת־אוֹרִים עוֹלָה הִיא מִשָּׁם,

וּלְאַרְצוֹת יָם מַרְחִיקָה,

כֵּן גַּם אָנוּ בְאַרְצוֹת יָם

נָאִירָה וְנַבְהִיקָה.

---

מִשִּׁירֵי הָאָרֶץ

מאת

יצחק קצנלסון

נוּמָה, בְּנִי, וִיִשַׁן,

בְּחַלּוֹן יֵילִיל תַּן…

"לֹא תַן, הָהּ אִמִּי, שָׁם,

שֵׁם אוֹרֵב אִישׁ צְמֵא־דָם,

הוּא אוֹרֵב לָךְ וָלִי –"

נוּמָה, נוּמָה, בְּנִי…

*

נוּמָה, בְּנִי, וִישַׁן,

אֶל עַקְרַבִּים כָּאן…

"לֹא אִמִּי, לֹא עַקְרָב,

שָׁם אוֹרֵב בֶּן־עֲרָב,

הוּא אוֹרֵב לָךְ וָלִי –"

נוּמָה, נוּמָה, בְּנִי…

*

נוּמָה בְּנִי, וִישַׁן,

זֶה נֶעֱקַר עֵץ בַּגַּן…

"לֹא אִמִּי, לֹא, לֹא עֵץ,

רַק בִּי, בִּי נִחַת חֵץ…

שְׁחִי, אֵם וּשְׁקִי נָא לִי –"

וְנִרְדַּם… נִרְדַּם בְּנִי.

---

שִׁמָּמוֹן

מאת

יצחק קצנלסון

עוֹלֶה עָנָן כָּבֵד עַל פְּנֵי הָרָקִיעַ,

מַרְאֵה הָעֹפֶרֶת לוֹ וּמַרְאֵה תַנִּין,

מְשַׁנֶּה הוּא לִרְגָעִים אֶת מַרְאֵהוּ:

מַרְחִיב זְנָבוֹ, מְשַׁרְבֵּב כְּרֵסוֹ וּמוֹתֵחַ רֹאשׁוֹ

לְרֹחַב כָּל הָאֹפֶק –

וְאוּלָם

סִימָּנֵי תַנִּין עוֹד נִשְׁאָרִים בּוֹ ־ הוֹי תַּנִּין!

פּוֹשֵׁט הוּא צוּרָתוֹ וְאַחֶרֶת אֵינוֹ לוֹבֵשׁ,

כָּל־ כִּפַּת הַשָּׁמַיִם כְּבוּשָׁה כְבָר לְפָנָיו,

כָּל שְׁבִילֵי הָרָקִיעַ –

תַּנִּין! תַּנִּין!

הוּא שַׁח, הוּא שַׁח לָאָרֶץ ־

עוֹד מְעַט וְיִרְבַּץ בְּכָל־כֹּבֶד גּוּפוֹ

עַל־גַּבֵּי הָאֲדָמָה,

וּבְרִבְצוֹ – הַכֹּל נֶחְנַק תַּחְתָּיו,

כָּל בְּלִיטָה שֶׁעָלֶיהָ ־ תִּשְׁקַע,

כָּל חַי ־ יְמֹעַךְ,

וְצַעֲקַת אָדָם וְשַׁאֲגַת אֲרִי,

גְעִיַּת פָּרָה וְנַהֲמַת חֲזִיר,

יְגֻדְּעוּ פַעַם אֶחָת.

וְאוּלָם –

נֵס לָהּ נַעֲשָׂה, לָאֲדָמָה:

הַשְּׁחָקִים הַמְּסֻרְבָּלִים וְהַקּוֹדְרִים

קָפְאוּ פֶּתַע –

עָמְדוּ תְלוּיִים עַל הָהָר,

נוֹגְעִים וְאֵינָם נוֹגְעִים בַּעֲפָרוֹ,

אַךְ כָּל הַיְּקוּם כָּפַף כְּבָר אֶת רֹאשׁוֹ נִכְנַע,

וּמַמְתִּין, מַמְתִּין מִתּוֹךְ שְׁתִיקָה –

הִנֵּה הִיא, הַחֲרָדָה הָאִלֶּמֶת!

הִנֵּה הִיא הַנְּבוּאָה מִבְּלִי־מִלִּים!

לוֹחֲשָׁהּ הִיא בְּלִי קוֹל,

בְּלִי דְּבָרִים הִיא דוֹבָבֶת:

עוֹד מְעַט, עוֹד מְעָט,

וְנָפְלָה בָעוֹלָם חֲדָשָׁה!

חֲדָשָׁה –

מַחֲרִידָה אוֹ אֵינָהּ מַחֲרִידָה –

וְאוּלַי גַּם נוֹחָה?

אֲיֻמָּהּ – אוֹ בִלְתִּי אֲיֻמָּהּ?

וְאוּלַי גַּם טוֹבָה וַחֲשָׁאִית?

כְּלוּם אֵין עוֹד לָדַעַת,

כָּל הַיְקוּם כָּפַף רֹאשׁוֹ וּמְחַכֶּה

לְכָל מָה שֶׁיִּתְרַחֵשׁ –

יְחִידִי עַל גַּבְנוּן חוֹל קָטָן,

בַּשָּׂדֶה,

עוֹמֵד וּמַמְתִּין גַּם אָנִי.

וְעֵינֵי הָרוֹאוֹת: הַיַּעַר –

הוּא עוֹמֵד לֹא־הַרְחֵק,

מִתְכַּנֵּס אֶל־עַצְמוֹ,

וְעוֹטֶה לְעֵינַי טַלִּיתוֹ

שֶׁל אֹפֶל דַּק, קָלִיל וְשָׁקוּף,

וּמִתּוֹךְ אֲפֵלָתָהּ הַדַּקָּה

מְצִיצָה בִּי עֵין הַשִּׁמָּמוֹן…

בָּא הוּא וְנִדְחַק מֵעֹמֶק הַיַּעַר,

עוֹד רֶגַע וְקָרַע טַלִּיתוֹ,

וְיָצָא –

כְּבָר נִרְאִים לִי פָנָיו,

פְּנֵי הַשִּׁמָּמוֹן וּמְבַצְבְּצִים, בּוֹלְטִים –

וְקַר הוּא וְאִלֵּם,

אַךְ חַי הוּא!

מַרְאֶה וְתֹאַר לוֹ אַיִן,

וְיֵשׁ לוֹ רַק צֶבַע –

וְהוּא שְׁחַרְחֹר.

נִקְרַע צְעִיף הָאֲפֵלָה –

וְהַשִּׁמָּמוֹן הֵגִיחַ לְפֶתַע,

בֶּן־חוֹרִין וְגָלוּי מִיַּעֲרוֹ.

וּלְעֵינַי הוּא הוֹלֵךְ וְגָדֵל,

הוֹלֵךְ וְרָחָב בָּאֲוִיר,

בּוֹלֵעַ, בּוֹלֵעַ גַּם אוֹתוֹ…

עוֹד רֶגַע יַגִּיעַ גַּם עָדַי:

עַיִן בְּעַיִן כְּבָר אֶרְאֶה

אֶת פְּנֵי הַשִּׁמָּמוֹן הַגָּדוֹל

הַמְּמַלֵּא אֶת חֲלַל כָּל־הָעוֹלָם!

כְּבָר דָּבַק בִּי, כְּבָר אֲפָפַנִי,

אֲנִי טוֹבֵעַ בְּתוֹכוֹ,

עַל רֹאשִׁי הוּא מְרַחֵף מִמַּעַל,

מִתְלַכֵּד, מִסְתַּבֵּךְ בִּשְׂעָרִי,

מְלַפֵּף וּמְגַפֵּף אֶת־גּוּפִי,

וְנִתְלָה בְּפָנַי וְצַוָּארִי,

נוֹשְמוֹ אָנֹכִי בִּנְחִירָי,

וְסוֹפְגוֹ לְתוֹךְ הָעֵינַיִם…

וּבְפָרְשִי אֶת־כַּפַּי בָּאָוִיר –

וְיָמֵשׁ הַשִׁמָּמוֹן בְּיָדִי;

וְהוּא נִמְסַךְ, נוֹבֵעַ אֶל קִרְבִּי

גַּלִּים, גַּלִּים.

וְהוֹלְכִים מִשְׁתַּכְּחִים מִלִּבִּי

אֹשֶׁר הַחַיִּים וְשְׂאֵתַם;

וְהוֹלְכִים וּנְמוֹגִים בְּקִרְבִּי,

זִכְרוֹן הַגִּיל וְהָעֶצֶב:

וַחֲדֵלִים הִתְרוֹצֵץ בְּלִבִּי

הַחַיִּים הַהוֹמִים וְחִשְׁקָם:

וּפַס גַּם הַמֹּרֶךְ מִתּוֹכִי,

וְיִרְאַת עֲתִידִי הָאָפֵל…

כֻּלִי בְלְָעַנִי שִׁמָּמוֹן,

וְנָסַךְ אֶל נַפְשִׁי קִפָּאוֹן…

וְאָחוּז בִּזְרוֹעוֹת שִׁמָּמוֹן,

וְהוּא בִזְרוֹעוֹתַי –

דֹּם עוֹמֵד אָנֹכִי עַל גַּבְנוּן הַחוֹל,

נְצִיב שִׁמָּמוֹן בְּתוֹךְ הַשִּׁמָּמוֹן,

פֶּתַע ־ וְהַשְּׁחָקִים מִזְדַּעַזְעִים,

וּבְרַק אֵשׁ בּוֹקֵע וְשׁוֹסֵף

לִשְׁנַיִם אֶת יַם־הַשִּׁמָּמוֹן:

בִּצְחוֹק אֵלִּים אַדִּירִים

מִתְגַּלְגְּלִים הָרְעָמִים,

וּמְחַנְּקִים אֶת יַם־הַשִּׁמָּמוֹן בְּכֹחַ,

מְפוֹצְצִים אוֹתוֹ רְסִיסִים, רְסִיסִים.

וְשׁוּב אֹפֶל –

אֹפֶל מִשְׁנֶה וּשְׁחוֹר שִׁבְעָתַיִם,

שְׁחוֹר דּוֹבֵב…

כְּאִלוּ אֵל יָרַד עֲטוּף טַלִּית שְׁחוֹרָה,

וְרוֹחֲשִׁים שׁוּלֶיהָ;

וּכְאִלּוּ עוֹד רֶגַע, וְהִפְשִׁיט טַלִּיתוֹ

וְנִגְלָה לֶעָיִן…

הַיְּקוּם שׁוֹתֵק וּמְחַכֶּה –

הִנֵּה הִכּוּ הַנְּטָפִים!

מַלְאֲכֵי הַחַבָּלָה הַקְּטַנִּים,

הַנְּטָפִים!

מַבּוּל נְטָפִים נִשְׁפָּכִים בְּשָׁאוֹן ־

וְגִזְרֵי שִׁמָּמוֹן מְרַחֲפִים בָּאֲוִיר.

נֶחְנָקִים, נִמְעָכִים בֵּין טִפּוֹת הַמַּיִם,

בֵּין נִטְפֵי הַמַּיִם הַפְּזִיזִים.

וּלְאַט לְאַט שָׁבִים רְגָשַׁי הַקּוֹדְמִים

אֶל לִבִּי;

יַחַד עִם טִפְטוּף הַגְּשָׁמִים –

מִתְדַּפְּקִים עַל לִבִּי:

הַצַּעַר הַנּוֹשָׁן, וְתִקְוֹת וּקְסָמִים,

גַּעְגּוּעִים וּסְפֵקוֹת וּדְמָעוֹת –

רַק קְצָת עוֹדוֹ מַסוּר הַלֵּב לַשִּׁמָּמוֹן,

רַק קְצָת עוֹדִי קוֹפֵא…

---

עַל הַשַּׁיִשׁ

מאת

יצחק קצנלסון

עֲמֹד רֶגַע פֶּה דוּמָם,

אַחֲרֵי כֵן תַּעֲבֹרָה –

חֲלוֹם־טוֹב פֹּה קָבוּר,

פֹּה טָמוּן קַו אוֹרָה.

הָאוֹר כֻּסָּה עָפָר,

אַךְ יוֹר, יִשְׁלַח גִצִּים

בְּעַד קִירוֹת כִּלְאוֹ –

עֲתַר פְּרָחִים וְצִיצִים.

לֹא יֶלֶד פֹּה נִקְבַּר,

פֹּה נִקְבְּרָה תִקְוָה…

אֵיךְ תַּמּוּת תִּקְוָה?

תִּקְוָה אֵיךְ תִּגְוַע?

אַל תִּבְכֶּה, שֵׁב אִלֵּם

לָאָרֶץ וָדֹמָּה, –

לֹא תַּעֲלֶה בְדֶמַע

הַשֶּׁמֶשׁ מִתְּהוֹמָהּ…

אָסַף נָגְהוֹ כַכּוֹכָב

וְלִשְׁמֵי שָׁמָיו חָזַר…

אַל תִּבְכֶּה, שֵׁב דּוּמָם

עִם אֶבֶן אֶלְעָזָר.

---

מֵעַל הַיָּרֵחַ

מאת

יצחק קצנלסון

יָשְׁבוּ יַחַד בִּכְפִיפָה

יְהוּדִים עֲלֵי אֵם דֶּרֶךְ,

וְאֵלֶּה אֶת אֵלֶּה הִקִּיפוּ

בִּשְּׁאֵלוֹת, כִּי הָיוּ מֵאַרְבַּע

כַּנְפוֹת הָאָרֶץ הָרְחָבָה,

וְאִם הָיוּ בִּכְלָלָם לֹא הַרְבֵּה.

לֹא הַרְבֵּה, אַךְ רָגְשׁוּ, רָגְשׁוּ…

כִּי עָלוּ בְרֶגֶל לְצֵיּוֹן,

וּבְדַרְכָּם לְצִיּוֹן נִפְגָּשׁוּ:

– שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם! – עֲלֵיכֶם

שָׁלוֹם! יְהוּדִי מֵאַיִן,

וּלְהֵיכָן, יְהוּדִי מֵאַיִן,

וּלְהֵיכָן, יְהוּדִי? “מַה־שְׁמֵכֶם”?

“אֲנִי בָא מִן הַמַּעֲרָב… אוֹיָה!”

“וַאֲנִי” – נֶאֱנַח זֶה “מִן הַצָּפוֹן…”

“וַאֲנִי – מִן הַדְּרוֹם אָבוֹאָה!”

עוֹד אֵלֶּה מְדַבְּרִים וְאֵל שׁוֹמְעִים,

וּמַאן־דְּהוּא נוֹפֵל לְפֶתַע

אֶל תּוֹךְ הַכְּנוּפְיָא מִמְרוֹמִים:

בְּרוּכִים הַיּוֹשְׁבִים! נִבְהַלְתֶּם

אֶל נָכוֹן לְמֲרְאִי הַמְּשֻׁנֶּה,

רְאוּת פָּנַי פֹּה לֹא פִּלַּלְתֶּם…

כֵּן רְחִימָאִים, אוֹרֵחַ

אֲנֹכִי בֵינֵיכֶם מְכֻבָּד,

יְהוּדִי מֵעַל הַיָּרֵחַ –

מֵעַל הַיָּרֵחַ הַלָּבָן;

צְפוּפִים בְּנֵי אָדָם עַל אָרֶץ,

לֹא נִשְׁאַר בִּשְׁבִילִי שָׁם אֶבֶן.

עַל רֶגֶל רַק אַחַת, רַק אַחַת

נִסִּיתִי עֲמֹד, אַךְ הָאָרֶץ

הִתְכַּוְּצָה וְנֶעֶלְמָה מִתַּחַת.

וּבְשָׁעָה – לֹא יוֹם וְלֹא לַיְלָה –

תָּלוּי נִמְצֵאתִי בָאֲוִיר,

לֹא מַטָּה וְגַם לֹא לְמַעְלָה,

עִם עוֹד קְהַל יְהוּדִים צֹוֵחַ –

וְאוּלָם אֲנִי הִתְחַכַּמְתִּי

וָאֲטַפֵּס עַל פְּנֵי הַיָּרֵחַ…

עָלִיתִי עָלָיו בְּקֹשִׁי,

עִם מַקְלִי וְעִם תַּרְמִילִי,

וְהִנַחְתִּים מִתַּחַת לְרֹאשִׁי…

יָשַׁנְתִּי שָׁם שֵׁנָה חֲטוּפָה,

נָדְדָה שְׁנָתִי גַּם שָׁמָּה,

כְּמוֹ עַל הָאָרֶץ הַצְּפוּפָה.

וְעוֹד בּוֹ בַלַּיְלָה, לַיִל תֹּהוּ,

חָוַרְתִּי עַל פְּנֵי הַיָּרֵחַ,

הָיִיתִי כָמוֹהוּ, כָּמוֹהוּ.

אִתּוֹ סוֹבַבְתִּי בַּגַּלְגַּל,

צָבְתָה בָרָעָב שָׁם בִּטְנִי,

בִּרְעָבִי נַעֲשֵׂיתִי עֲגַלְגַּל.

הָיִיתִי כָמוֹהוּ, כִּיְרֵחִי,

חִישׁ דָּלַל וְחָרַב מַעְיָנִי,

וְרֵיחִי שָם פָּג וְנָס לֵחִי.

עָשִׂיתִי כְכָל־אֲשֶׁר עָשָׂה:

עַל חוּג הַשָּׂמַיִם בַּלֵּילוֹת

שׁוֹטַטְנוּ לְבַקֵּשׁ פַּרְנָסָה.

מְזֵי רָעָב בֵּין כּוֹכְבֵי הַלֶּכֶת

שׁוֹטַטְנוּ וְהִנֵה הָאָרֶץ –

הִיא בָנוּ בְקוֹל מִתְבָּרֶכֶת…

יֵשׁ שְׁנַיִם עָלֵינוּ חָלְפוּ,

זָכָר וּנְקֵבָה ־ וְהִתְנַשְּׁקוּ,

וְהִשְׁתּוֹמְמוּ לָנוּ: מָה יָפוֹּ!

שָׁמַעְנוּ בְנֶפֶשׁ נְכֵאָה

שִׁיר תְּהִלָּה מִפִּיּוֹת אֲהוּבִים

וּשְׂבֵעִים, עַל כּוֹכָב שָׂבֵע…

בֵּין כּוֹכְבֵי אֵין סְפֹר וּמַזָּלוֹת,

כְּמֵתִים בֵּין חַיִּים שׁוֹטַטְנוּ ־

וְעֵנֵינוּ הֵן רוֹאוֹת וְכָלוֹת.

אַךְ קוֹל אֵלַי בָּא מְשַׂמֵּחַ,

כִּי רִחַם הַמָּקוֹם אֶת צִיּוֹן,

וְאֵרֵד מֵעַל הַיָּרֵחַ.

כִּלְעֻמַּת שֶׁעָלִיתִי – יָרַדְתִּי.

אַל תַּחְקְרוּ… לֹא מֵרֹב טוֹבָה

אֶת הַיָּרֵחַ חָמַדְתִּי.

לְאַחַר שֶׁכִּלָּה אֶת דְּבָרָיו,

תָּקְעוּ הַיְּהוּדִים לוֹ שָׁלוֹם,

זֶה אַחַר זֶה אֵלָיו קָרַב,

לָחֲצוּ אֶת יָדוֹ, הִסְתַּכְּלוּ

בְּפָנָיו, מִשְּׁשׁוּ הַתַּרְמִיל,

מִשְּׁשׁוּ, מִשְּׁשׁוּ מַקְלוֹ…

לֹא חָדְלוּ בּוֹ לַעֲנוֹת בָּעִנְיָן,

עַד שֶׁעָמְדוּ וְהִתְפַּלְּלוּ מִנְחָה

וְצֵרְפוּ גַם אוֹתוֹ לְמִנְיָן.

אַחֲרֵי תְּפִלָּתָם בַּקֹּדֶשׁ

קָרָא הַיְּהוּדִי: רַבּוֹתַי,

אָנוּ עוֹמְדִים בְּאֶמְצַע הַחֹדֶשׁ…

שָׁמְעוּ וְאִישׁ לֹוֹ עָנָה,

זֶה עַל גַּב זֶה דֹּם הִתְגּוֹדֵד,

שֶׁנִזְכַּר בְּקִדּוּשׁ־לְבָנָה…

הִתְחִילוּ מְרַקְּדִים לְמוּלָהּ –

וְאֶחָד בֵּינֵיהֶם מְרַקֵּד

כְּנֶגְדָּהּ שָׁם, יוֹתֵר מִכֻּלָּם.

---

לַצַּיָּרֶת

מאת

יצחק קצנלסון

עוֹד רֹאשֵׁךְ מְלֵא טָל,

וַעֲשַׁן חֲלוֹמְךָ קַל –

הוּא נִשָׂא וּמִתַּמֵר מִגַּל שְׁעָרֵךְ –

כָּל זֶה יִתְנַדֵּף חִישׁ וְעִם צְחוֹקֵךְ תָּם,

עִם הֲבֵל פִּיךְ וְעִם רִשְׁפֵי דְּבָרֵךְ

חָם –

אַךְ רוּחַ־אֱלֹהִים, חֲנָנֵךְ בָּהּ הָאֱלֹהִים,

לֹא רוּחַ מְרַחֶפֶת הִיא “עַל־פְּנֵי”…

עַל־פְּנֵי הַמֹּחַ וְהַלֵּב, הִיא יוֹשְׁבָה קִרְבֵּךְ מִבִּפְנִים,

וְחֶדְוַת יוֹצְרִים לָהּ וְרָצוֹן גֵּא.

לְכִי בְּכֹחֵךְ זֶה, רַב הוּא, רַב הוּא כֹחֵךְ,

וְאִם יָקָר הוּא מִפָּז – מִי יִגְזְלוּ מִיָּדֵךְ?

יָּקָר הוּא מִפָּז – כִּי חַי הוּא בְּתוֹךְ תּוֹכֵךְ,

גַּם בְּבוֹא לַנְּעוּרִים קֵץ – לֹא יִסְתַּחֵף שָׂדֵךְ…

אַתְּ בַּת הָרַב, וְאִם אֶת תּוֹרָתוֹ לֹא הִטְבִּיעַ בָּךְ, הַיַּלְדָּה,

אֶת אֵשׁ הַתּוֹרָה הֵטִיל בָּךָ הַצּוּרְבָא מִדְּרַבָּנָן,

זֹאת הָאֵשׁ יוֹקֶדֶת בָּךְ וְּמְסַלְּדָה,

שׁוֹלַחַת קֶרֶן חַסְדָּהּ מִתּוֹךְ עַב הֶעָנָן…

אַתְ בַּת הָרַב! הַבַּת… כֵּן, בַּת אָבִיךְ,

אַתְּ דּוֹמָה לוֹ בַכֹּל –

בְּרֹחַב מִצְחֵךְ שַׁיִשׁ, בְּבַת־הַצְּחוֹק הַמְרַחֲפָה עַל פִּיךְ –

גַּם זוּג עֵינַיךְ יַמְרִיא עָל וְיַחְתֹּר לְמַעֲמַקֵּי שְׁאוֹל…

לְכִי בְּכֹחֵךְ זֶה, זוֹ רוּחֵךְ הַיּוֹצֶרֶת,

הַמְּנַחֶמֶת כְּבָר מִקִּרְבֵּךְ וּמְדַבֶּרֶת…

זֹאת הָרוּחַ ־ הִיא יוֹצְרָה יֵשׁ מֵאַיִן,

בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וְתַלְאוּבוֹת תִּבְקַע מַעְיָן.

זֹאת הָרוּחַ מְפַעְנַחַת תַּעֲלוּמוֹת חַיִּים,

שׁוֹרָה הִיא עִם אֵל וּפוֹתְחָה שְׁמֵי־שָׂמַיִם.

---

בֹּקֶר־עָבוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה – וַאֲנִי בַּמִטָּה אִישָׁן,

וַאֶפְקַח עֵינַי לְתֻמִּי

מִתּוֹךְ נוּמִי,

וְדוּמָם, דּוּמָם כֹּה אַבִּיטָה –

וּבְהַבִּיטִי כֹּה בֶאֱשׁוּן הַלֵּיל, רָאִיתִי:

וְהִנֵּה אִישׁ – עַל כִּסְּאִי,

עַל יַד הַמִּטָּה

יוֹשֵׁב, וְלִמְרַאֲשׁוֹתַי נִשְׁעָן,

בֶּאֱשׁוּן הַלַּיְלָה.

וְאָנֹכִי לֹא נִבְהַלְתִּי, וְאִם יָדַעְתִּי

מִי הוּא וְלָמָּה יוֹפַע –

שָׁכַבְתִּי קוֹפֵא

כָּעֲצֵלִים עַל עַרְשוֹתָם לִפְנֵי קוּמָם.

לֹא רָחֲבוּ עֵינַי מַשְּׁהוּ, לֹא נֶאֱנַחְתִּי,

רַק נַחְתִּי, נַחְתִּי

וְהִבַּטְתִּי עָלָיו דּוּמָם,

הִבַּטְתִּי וְלֹא נַעְתִּי וְלֹא זַעְתִּי;

הָיִיתִי עָיֵף.

וְאָנֹכִי, אִם עָיַפְתִּי מִן הַחַיִּים –

אַךְ שְׁכַחְתִּים בְּזֶה הָרֶגַע, שְׁכַחְתִּים פִּתְאֹם,

וּכְאִלּוּ עוֹד לֹא רְאִיתִים…

וְכִלְיוֹן־נֶפֶשׁ בִּי יִוָלֵד פֶּרֶא

לְבֹקֶר אֶחָד עוֹד, לִזְרִיחָה אַחַת

עַל אֶרֶץ זוּ מִתַּחַת,

רַק פַּעַם אֶרְאֶה

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלֶה בַשָׁמַיִם,

בִּשְׁמֵי־הַתְּכֵלֶת!

וָאַגִּיד לוֹ בְשָפָה מְעַט נִמְלָצָה:

פְּתִיל־חַיַּי אוּלַי אֶפְשָׁר לוֹ שֶׁיָּכְרָת

בְּיוֹם הַמָּחֳרָת?

רַק פַּעַם עוֹד חָפַצְתִּי לִרְאוֹת

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ עוֹלָה גֵאָה וְנִלְהֲבָה,

וְאָנֹכִי שׁוֹתֶה זְהָבָהּ

מֵעַל הַקִּירוֹת.

הוּא נַעֲנָה לִי, וְקָם וְיָצָא

בְּבַת־צְחוֹק קַלָּה.

נִרְדַּמְתִּי שׁוּב, אַךְ מָתַי לֹא אֶזְכֹּרָה,

בְּכִי תִּינוֹק וְיִלְלַת חֲתוּלִים

עָלוּ בְלּוּלִים

בְּאָזְנַי מֵאֵי־מִזֶּה עֵת רַבָּה,

סוֹף־סוֹף נִרְדַּמְתִּי שׁוּב, וּבַהֲקִיצִי

לְיוֹם שֶׁלִּפְנֵי קִצִּי ־

וְהַשֶּׁמֶשׁ, הִתְפַּלַּלְתִּי לָהּ, מִתְחַבְּאָה!

הוֹי, בֹּקֶר אַחֲרוֹן לְלֹא־אוֹרָה,

בֹּקֶר עָבוֹת!

---

לֵיל קָיִץ

מאת

יצחק קצנלסון

מָה יְּזַמְּרוּ הַצִּפֳּרִים?

מָה יְּדוֹבְבוּ הַיְעָרִים?

מָה זֶּה יִרְמְזוּ כוֹכָבִים?

וּמָה יִלְחֲשׁוּ עֲשָׂבִים?

לֹא אָבִינָה זֹאת.

לֹא אָבִינָה מָה הֵם שָרִים,

לֹא אָבִינָה הָאֲמָרִים,

אֶת הַלְּחִישׁוֹת, אֶת הָרְמָזִים,

הַכֹּל סוֹדוֹת! הַכֹּל רָזִים!

לֹא אָבִינָה זֹאת.

אֵינִי רוֹאֶה אֶת הָרוּח,

אֵי יָפוּחַ? אֵי יָנוּחַ?

אֵינִי רוֹאֶה אֶת הַדְּמָמָה,

פֶּתַע־פִּתְאוֹם גְדוֹלָה קָמָה –

לֹא אָבִינָה זֹאת.

---

שֹׁמְרוֹן

מאת

יצחק קצנלסון

מִשְׁכֶם הָלַכְתִּי לְֹשֹמְרוֹן… אֲנִי קְצָת מִתְבַּיֵּשׁ

לוֹמַר כַּךְ בְּקוֹל רָם, הִנֵּה יָבוֹא עוֹד זְמַן,

לֹא עוֹד יֶאֱרַךְ, וְנֶהָג יִשְׁאַלְךָ: לְאָן?

אִם אֶל הַיָּרֵחַ אוֹ אֶל אֶחָד מִכּוֹכְבֵי הָעַיִשׁ?

מִשְּׁכֶם לְֹשֹמְרוֹן… הַר שֹׁמְרוֹן רָבַץ כְּלַיִשׁ

בֵּין גּוּרָיו הָרַבִּים, הִתְחַמֵּם בַּשֶׁמֶשׁ וְרָן

בְּלֹא מִלִּין וְקוֹל, אַךְ לִבִּי – הוּא שָׁמַע וּבָן

שִׁיר עַפְרוֹת הָהָר וְאֶת שְׂרִידָיו שֶׁל הֵיכַל הַשַּׁיִשׁ.

הֵיכָלוֹ שֶׁל אַחְאָב שָׁר. אַתֶּם, מָה תֹּאמְרוּן,

סֶבַּסְטְיָה? לֹא כִסְּתָה סֶבַּסְטְיָה אֶת שֹׁמְרוֹן!

וְהוֹרְדוֹס, בְּכָל אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא מָחָה אֶת אַחְאָב!

אֲדוֹמִי אִם יָבוֹא בִקְהַל ה' ־ יֵשׁ יְטַמְּאוּ,

אַךְ לֹא יְגָרֵשׁ קֳדָשָׁיו, לֹא בַעַל בְּעַמָּיו,

עוֹד צִלּוֹ שֶׁל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל שֹׁמְרוֹן מְרַחֵף.

---

סְתָו

מאת

יצחק קצנלסון

הֶעָבִים הַקּוֹדְרִים הַמְּכַסִּים אֶת שָׁמַי ־ ־

הֵם עָלוּ מִֹשִּׂפְקִי בְּעוֹרְקַי וּבְדָמַי.

עוֹד בְּלֵילוֹת הָאָבִיב הַיָּפִים, הַטְּהוֹרִים

הֵם נוֹלְדוּ בְּקִרְבִּי עֲלוּבִים וּשְׁחוֹרִים.

בָּאָבִיב, בָּאָבִיב הַחַם וְהַבָּהִיר

טִפַּחְתִּים, גִּדַּלְתִּים בְּלִבִּי הַצָּעִיר,

פַּטִּישׁוֹ הַשָּׁחוֹר וְחוֹלְמוֹ הֶעָצֵב

רִקַּע אֶת אֵלֶּה הֶעָבִים וְחָצָב.

הִרְוֵותִים יְגוֹנַי וְדְמָעַי הִשְׁקֵיתִים –

וְדוֹמֶה: הֵם חַיִּים! וְדוֹמֶה: הֵם מֵתִים…

וְעִם סוֹפוֹ שֶׁל קַיִץ וְהֵם עָצְמוּ וְרָבוּ,

עָצְמוּ וְרָבוּ וְלַמֶּרְחָב הִתְאַוּוּ –

עִם סוֹפוֹ שֶׁל קַיִץ – כִּי אָפֵס בִּי מָקוֹם,

שִׁלַחְתִּי אֶת כֻּלָּם וַאֲפִיצֵם בַּשְּׁחָקִים.

וַאֲנִי ־לִבִּי אָנִי, נִתְרוֹקֵן, תָּשׁ כֹּחוֹ,

הוּא קֶבֶר שֶׁהֵקִיא אֶת מֵתוֹ מִתּוֹכוֹ…

אַךְ דְּעוּ לָכֶם: סְתָו זֶה, שֶׁלִּי הוּא, שֶׁלִּי הוּא!

בְּנִי הוּא טִפַּחְתִּיו, אֲנֹכִי אָבִיהוּ…

בְּשֶׁלִּי כָל הַיָּגוֹן, בְּשֶׁלִּי כָל הָעָגְמָה –

כִּי לְשִּׂמְחָה מָה עוֹשָׂה? לַשִּׂמְחָה וּלְחַג מָה?

שָׁמַעְתִּי הַצְּחוֹק, גַּם רָאִיתִי הַמָּחוֹל,

תַּחַת הַשַּׁחַק הָרָם וְהַכָּחֹל…

מֵרָחוֹק עָמַדְתִּי וּבָחַנְתִּי בְקוֹלָם

וְלֹא יָשְּׁרוּ בְּעֵינַי עַל פְּנֵי זֶה הָעוֹלָם…

רַק לוֹט הוּא הָאָבִיב, הַקַּיִץ הוּא מַֻסְוֶה,

כָּךְ טִבְעוֹ שֶׁל סְתָוִי, כַּךְ דַּרְכּוֹ לוֹ יַתְוֶה.

מְעֻלָּף וּמְעֻטָף הוּא בָּא וְלֹא נִכָּר –

אַךְ עַתָּה רְאִיתֶם וִידַעְתֶּם מָה עִקָּר?

הָעִקָר: יָדַיִם עַל לֵב, אַחִים טוֹבִים,

וּמְעַט מָרָה־שְׁחוֹרָה בְּלֵב וּמַכְאוֹבִים,

וְכָכָה תַהַלְכוּ: עֲלוּבִים, עֲלוּבִים,

קוֹדְרִים הַפָּנִים, הַלְּבָבוֹת עֲצוּבִים,

כָּל בָּחוּר אֲמֵלָל, כָּל נַעֲרָה נוּגָה,

הָרָאשִׁים מוּרָדִים וּכְבֵדִים מִתּוּגָה.

סוּת שְׁחוֹרָה עַל שֶׁכֶם וְשַׂקִּים וָאֵפֶר

וְדִבְרֵי קֹהֶלֶת וְאִיּוֹב בַּסֵּפֶר…

וְכֻלְכֶם יְתוֹמִים, בְּלִי רַחֲמִים יְתוֹמִים,

יְתוֹמִים בְּלִי אָב, בְּלִי אֱלֹהַּ בַּמְּרוֹמִים.

בְּעֵינֵיכֶם הַצַּעַר וּבְנַפְשְׁכֶם אֵבֶל –

אַךְ כָּכָה אָהַבְתִּי אֶת פְּנֵי זֹאת הַתֵּבֵל

---

אֶל הַגְּבוּל

מאת

יצחק קצנלסון

בֱּאֱשׁוּן לַיְלָה נִצַּבְתִּי עַל אֵם דְּרָכִים

בּוֹדְדִים, שׁוֹמֵמִים וְנִשְׁכָּחִים.

נִצַּבְתִּי דּוּמָם בְּצַד הַכְּבִישׁ –

עֲגָלָה אוּלַי תַּעֲבֹר וְתִקַּח אִתָּה אִישׁ.

הַס… קוֹל אוֹפָן נִשְׁמַע, עֲגָלָה שָׁם תִּנוֹעַ –

הַלַּיְלָה פָּעַר לוֹעַ,

וּפוֹלֵט כָּכָה סוֹד…

מִי נָע וְנָד שָׁם? עֲמֹד! עֲמֹד! עֲמֹד!

נָדַם שְׁאוֹן אוֹפַנִּים, נֶאֱלַם, נֶאֱלַם נִיב –

הַלַּיְלָה בָלַם פִּיו:

אַךְ קוֹל הָעֶגְלוֹן בָּא מֵאֵי־מִזֶּה – מִי, מִי שָׁם?

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה?!

מִי שָׁם? זָקֵן שָׁם אוֹ עוּל?

"אַל תַּעֲמִיק שְׁאָלָה,

אַחַת הִיא לְבַעַל הָעֲגָלָה,

מִי וָמִי לוֹ נִטְפַּל בְּדַרְכּוֹ אֶל הַגְּבוּל".

---

יְרוּשָׁלַיִם

מאת

יצחק קצנלסון

יְרוּשָׁלַיִם – הָרִים סָבִיב לָהּ, וּסְבִיב הָרֶיהָ הָרִים,

הַר בְּתוֹךְ הַר. אַיֵּךְ? אֵי נַחְבֵּאת פֹּה, יְרוּשָׁלֵם?

“אַיֶּלֶת מִדְבָּר אֲנִי וּלְנַפְשִׁי נַסְתִּי וְאֵעָלֵם”.

הֵעָלְמִי בַאֲשֶׁר תּוּכְלִי, אֲשֶׁר אֹהַב אֶמְצָא בַמִּסְתָּרִים!…

“אֵיךְ לֹא תִמְצָאֵנִי אִם מְצָאוּנִי זָרִים?”

עָנְתָה לִי יְדִידַת נַפְשִׁי וַתֵּאָלֶם,

וְהַהֲרוּסָה נִגְלְתָה – הָאַתְּ זֹאת יְרוּשָׁלֵם?

הוֹי, עִירִי, עִירִי, אַתְּ טוֹבָה לִי מִשִּׁבְעִים עָרִים…

הַגֶּשֶׁם ־ הוּא קִדְּמַנִי, אַךְ זֶה לֹא הָיָה גָשֶׁם,

יְרוּשָׁלַיִם בָּכְתָה כְּמוֹ שֶׁבּוֹכוֹת נָשִׁים

בִּזְרוֹעוֹת גְּבָרִים לֹא אֲהוּבִים, אֲשֶׁר קָנוּן…

בְּכִי, אֵשֶׁת חֵן! אֵלַיִךָ, הָעֲנִיָּה, הָיוּ עֵינַי כָּלוֹת,

יָקָר כָּתְלֵךְ לִי הֶהָרוּס מֵחֶמְדַּת כָּל הֵיכָלוֹת,

כֹּה נָעֲלָה אַתְּ וְנָאוָה בִתְלוֹת עַל רֹאשֵׁךְ עָנָן.

---

עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים

מאת

יצחק קצנלסון

שִׁיר הַמָּחוֹל לַאֲחִינֹעַם אֵשֶׁת דָּוִד,

בְּקַחַת אָזְנָהּ שֶׁמֶץ עַל-דְּבַר אֲבִיגַיִל

הַכַּרְמְלִית…

וְנַפְשָׁה יָרְעָה לָהּ, חָרָה לָהּ וּמַר-מַר-לָהּ…

שִׁיר הַמָּחוֹל לַאֲחִינֹעַם אֵשֶׁת דָּוִד,

בְּמִדְבַּר צִיָּה, בַּלַּיִל,

בְּמַכְאוֹבֶיהָ כִּי תִלָּבֵט;

שִׁיר הַמָּחוֹל

תַּחַת הָרָקִיעַ הַכָּחֹל,

בְּרֶדֶת עָלֶיהָ הַשֶׁמֶשׁ בְּמִדְבַּר עֵין-גֶּדִי,

וּבְרִדְתּוֹ עוֹד הֶאֱדִים, עוֹד הֶאֱדִים…

גַּם כּוֹכָבַים אֵלֶיהָ יָצְאוּ אֵי-אֵלוּ

עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים.

גַּם הֵם מִן הָרְקִיעִים הַגְבוֹהִים

רָאוּ אֶת אֲחִינֹעַם,

רָאוּ,

תָּמָהוּ,

וְלֹא יָדָעוּ –

מֶה הָיָה לָהּ לְאֵשֶׁת בֵּית הַלַחְמִי?

שֶכֹּה תִקֹּד לָהֶם לַכּוֹכָבִים,

וְכֹה אֲלֵיהֶם תִּשְׁתַּחֲוֶה…

הַמְּחוֹל יְגוֹנִים הוּא לָהּ, וְאִם מְחוֹל אֲהָבִים?

וְהִיא לְבַדָּהּ שָׁם וְאֵין אִישׁ עִמָּהּ…

אַרְבַּע מֵאוֹת הַגִבּוֹרִים

יְשֵׁנִים בְּחוֹלוֹת הַיְשִׁימוֹן,

וְאֵינָם נֵעוֹרִים,

וְדָוִד – אֵי דָוִד? אוּלַי הוּא אִתָּם?

הוֹי, לָמָּה תִקֹּד, כֹּה תִכְרַע, כֹּה תִשְׁתַּחֲוֶה?

הַכּוֹכָבִים מַבִּיטִים עָלֶיהָ, מַבִּיטִים,

וּמִתְמַלְּאִים עָלֶיהָ רַחֲמִים…

עַל-פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים –

אֵין יְעֵלִים, אֵין יְעֵלִים…

הָלָכוּ,

בָּרָחוּ

בִּדְרָכִים אֲבֵלִים;

אֲבֵלִים,

אֲפֵלִים…

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים

יָרֵחַ יָהֵלָּה,

וְכוֹכְבֵי הַשֹׁהַם;

עַל פְּנֵי צוּרֵי הַיְּעֵלִים

מְרַקְּדָה יְעֵלָה,

יְעֵלָה,

הוֹלֵלָה –

אֲנִי אֲחִינֹעַם.

---

אֵלֶם

מאת

יצחק קצנלסון

מֵעוֹלָם לֹא אָמַרְתִּי לָהּ, לְמַשְׂאַת נַפְשִׁי: שְׁקִי לִי…

בִּהְיוֹת עִם לִבָּה – וְתִקְרַב בְפָנִים מְאִירִים,

תֵּט אֵלַי רֹאשָׁהּ, רֹאשָׁהּ זֶה הַקָּלִיל, הָאֱלִיִלי,

וְתָאֳמֵי שְׂפָתֶיהָ תֵּט – אֱלֹהִים אַדִּירִים!

לֹא אָמַרְתִּי לָהּ: שְׁקִי לִי… כִּי צָמֵאתִי

לִנְשִׁיקַת-פִּיהָ עַד מְאֹד… רַק מִפְּנֵי צְמָאִי,

מִפְּנֵי צְמָאִי זֶה הַגָּדוֹל וְהָרַב הֶחֱשֵׁתִי –

אִם אֶתְאַו מְאֹד, אָז אֶתְאַו בַּחֲשָאִי.

*

לֹא אָמַרְתִּי לָה מֵעוֹלָם: אֱהָבָינִי…

בִּהְיוֹת עִם לִבָּה – וְלָחֲצָה דֹם אֶת יָדַי,

חֶרֶשׁ תִּלְחַץ, וְחֶרֶשׁ-חֶרֶשׁ תֵּט לִימִינִי,

תִּשַׁח, וְעַל אָזְנִי תִלְחַשׁ לִי…אֵל שַׁדַּי!

לֹא אָמַרְתִּי לָהּ אֱהֹבִי… לֹא בִקַּשְׁתִּי

אֵת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי בְיוֹתֵר עַל אֲדָמָה,

חָפַצְתִּי אַהֲבָתָה – וְהֶחֱרַשְׁתִּי…

אִם אֶכְמַהּ מְאֹד, אָז אֶכְמָהּ בִּדְמָמָה.

*

אַךְ יֵשׁ, הָהּ, יֵשׁ – וַאֲנִי לוֹהֵט כֻּלִּי,

פָּרְצוּ כֹּל אִשַׁי הַחוּצָה וְעָלוּ בְעֵינָי, –

וְהִיא, שֶׁכָּכָה אָהַבְתִּי, יוֹשֶׁבֶת מִמּוּלִי,

וְלֹא תֵט עָלַי, לֹא תִלְחַש כְּלוּם, כְּאִילּוּ אֵינִי…

אָז אֶצְעַק לָהּ תּוֹך-תּוֹכִי וְתַמְצִיתִי:

כֹּה אֶצְעַק לָהּ וְאֵין קוֹל, כֹּה אֹמַר לָהּ, וּבְאֹמרִי –

בְּאֶמְצַע אַפְסִיק, אֶדֹּם – מֶה עָשִׂיתִי?…

וְנִכְלָם-נִכְלָם אֶבְרַח בְּטֶרֶם גָּמְרִי.

---

עם האורות והצללים

מאת

יצחק קצנלסון

עם האורות והצללים

מאת

יצחק קצנלסון

---

הֲוָי

מאת

יצחק קצנלסון

(מזמורי יום־יום)

א.

הַפְּרָעוֹת הִתְחִילוּ בְאֶמְצַע הַיּוֹם,

קְהַל פּוֹרְעִים הִתְאַסֵּף הַשּׁוּקָה;

אַחַד הַבָּתִּים כְּבָר הָיָה לָבַז

וְאַחַד הַיְּהוּדִים כְּבָר הֻכָּה.

לֹא פִלְּלוּ לַצָּרָה יְהוּדֵי הַשּׁוּק,

לֹא יָכְלוּ לְשָׁעֲרָהּ קֹדֶם —

וְאִם תָּעוּ בְלֶכְתָּם הַגּוֹיִם — מַה יֵּשׁ?

זֶה דַרְכָּם, בִּמְחִילָה מִכְּבוֹדָם.

וְאִם הָיוּ פְנֵיהֶם לְהָבִים, פְּנֵי אֵשׁ,

וְעֵינַיִם כָּרֶצַח לָהֵמָּה,

וְצַעֲדָם אֵימָה… מַה יַּעֲשֶׂה גוֹי

וְלֹא יַפִּיל מִסָּבִיב לוֹ אֵימָה?

רֵיחַ הַיַּיִן וְרֵיחַ הַחֲזִיר —

אִם בָּאִים לְבַד וְאֶשָּׂאֵם;

אַךְ שְׁנֵיהֶם כִּי יִנְדְּפוּ יַחַד מִפֶּה —

נְבוֹכָה בִי רוּחִי, תִּפָּעֵם…

כְּמוֹ תְמוֹל וּכְמוֹ שִׁלְשֹׁם עָמְדוּ עַל יַד

שֻׁלְחֲנוֹתֵיהֶם הָרוֹכְלִים —

מוֹכְרֵי מַחֲלָצוֹת וְהֵם בְּלִי לְבוּשׁ,

מַאֲכִילִים, וְהֵם אֵינָם אוֹכְלִים.

הַדְּאָגָה מְקַנְּנָה עָמֹק בַּלֵּב,

הִיא גַם בָּעֵינַיִם יוֹשָׁבֶת,

בְּקִמְטֵי הַמֵּצַח, רוֹכֶבֶת עַל גָּב,

מִצֵּל כָּל אִצְטַבָּה אוֹרָבֶת.

הִיא הַדְּאָגָה: לַחְמֵנוּ הֶחָם —

אִם לֹא נִמְכְּרֶנּוּ, חָלִילָה,

אִם יָשׁוּב אִתָּנוּ הַבַּיְתָה הַיּוֹם —

וְלֹא תְהִי לָנוּ פַת לַאֲכִילָה.

מֵרֹב צָרוֹתֵיהֶם לֹא פִלְּלוּ בַשּׁוּק

לַצָּרָה הַבָּאָה וּקְרֵבָה —

חַנָּה מוֹכֶרֶת מְלוּחִים, הִיא תֵבְךְּ

וּתְתַנֶּה לִבְרַיְנָה כְאֵבָהּ:

"זֶה שָׁנָה וָחֵצִי עָלַי אִישִׁי מֵת, —

מֵת…בָּרוּךְ דַּיַּן דִּין אֱמֶת!

הַבַּיִת…וְהַתִּינוֹק…רָעָה כִי תַאת —

לַשְּׁנִיָּה וְלַשְּׁלִישִׁית גּוֹרֶמֶת!

הַבַּיִת…כְּלוֹמַר: לֹא בַיִת רַק חוֹר!

ד' עַל ד' — כְּמוֹ קָבֶר;

אַךְ בָּנַי שָׁם הָיוּ וְהָיָה שָׁם אוֹר,

לֹא אֵדַע שָׁם מַחְסוֹר כָּל דָּבָר…

גַּם עָתָּה…לְאַחַר שֶׁעָלָה בָאֵשׁ

הַבַּיִת עַל יוֹסֶלִּי קְטַנִּי —

אֵינֶנִּי מְטִיחָה כְלַפָּיו…לֹא, לֹא!

וְאִם לִבִּי, לֵב נוֹאָל, מְתַנֶּה…

אֵינֶנִּי נִרְגֶּנֶת, חָלִילָה וְחַס,

הַבּוֹרֵא בְוַדַּאי כַּךְ רָצָה…

וְלֹא צַר לִי עַל בֵּיתִי — אַךְ יַלְדִּי הַקָּט —

הוּא נִשְׂרַף וְלִבִּי לֹא יָצָא…

ב.

תָּאֲרִי לָךְ, בְּרַיְנָה, כִּמְדֻמֶּה, שֶׁנַּמְתִּי —

וּבֶאֱמֶת לֹא נַמְתִּי — הֵן תֵּדְעִי:

בְּאוֹתָהּ הַשָּׁנָה בְנִי עָמַד לַצָּבָא,

זֶה שָׁלוֹם, וְנִלְקַח לְאֵידִי…

נִלְקַח…לְאָן וְאֶל מִי? אֶל קְסַרְקְטִינוֹ

שֶׁל נִיקוֹלַי…אֵלִי, אֵלִי!

אֲנָשָׁיו זִכּוּנוּ בְקִישִׁינוֹב וְהוֹמֶל —

וּבְנֵךְ יֵלֵךְ, יַעֲבֹד בְּחֵילוֹ.

נִלְקַח…אֲהָהּ, בְּכָל אֲשֶׁר יָכֹלְנוּ

הִתְקוֹמַמְנוּ לָזֶה. מַה לֹּא יַעַשׂ

יְהוּדִי, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁמַע חֲרָפוֹת,

לֹא יִשְׂבַּע מַכְאוֹבִים וָכָעַס?…

הִסְתַּגֵּף בְּנִי שָׁלוֹם, כַּנָּהוּג: בְּמֶשֶׁךְ

הַחֹדֶשׁ לֹא נִכַּר הַפּוֹתֶה; —

אֲחָזַתְנִי פַלָּצוּת בְּקַחְתּוֹ כוֹס גְּדוֹלָה,

מְמַלְּאָה בְּחֹמֶץ וְשׁוֹתֶה.

הוּא שָׁתָה…וְהַחֹמֶץ הוּא בָא אֱלֵי קִרְבִּי!

בְּנֵי מֵעָי — הֵם לִחֲכוּ הַלֶּהָבָה…

אָנֹכִי בָאֵשׁ הֶעֱבַרְתִּי אֶת שָׁלוֹם —

וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹד בַּצָּבָא…

וְתָאֲרִי לָךְ: שָׁלוֹם לֹא הָיָה. הוּא שִׂחֵק,

עִם חֶבֶר “מִתְעַנִּים” בְּ’אָקָא;

אֲנִי לוֹ מְחַכָּה לְאוֹר נֵר וְנִרְדַּמְתִּי —

לְפֶתַע תְּעִירֵנִי צְעָקָה!

פָּקַחְתִּי אֶת עֵינַי: גֵּיהִנֹּם! הוֹי, יוֹסֵף!

נִתַּק דְּבַר־מַה בְּלִבָּתִי;

— הַצִּילוּ אֶת יַלְדִּי! וְהָאֵשׁ — הִיא אוֹכֶלֶת

צַעֲקָתִי וְרֻקִּי עַל שְׂפָתָי.

וּפִתְאֹם וָאֶשְׁמַע בְּכִי יֶלֶד בַּקָּהָל,

וָאֵדַע, כִּי יוֹסֶלִּי הוּצָא —

וָאֶחֱצֶה בְלַהַב שֶׁאָחַז בְּבִגְדִי

וּצְנִיפִי — וָאָנוּס הַחוּצָה.

וְאָמְנָם, תִּינוֹקִי הוּא הוּצָא. מְצָאתִיו

מֻטָּל בְּחֵיקָהּ שֶׁל שְׁכֵנָה,

וְצוֹעֵק — הוֹי, אֵלִי, מַדּוּעַ לֹא אָחֲזָה

הָאֵשׁ בִּי, בְּעוֹדִי יְשֵׁנָה?

עַד עוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח, בְּרַיְנָה, אֶת יַלְדִּי:

הוּא שָׁכַב בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת,

וְהַדְּמָעוֹת תִּזַּלְנָה, מִפִּיהוּ הַקָּטָן

הִתְפָּרְצוּ צְעָקוֹת אֲיֻמּוֹת.

יוֹסֶלִּי! פִּרְחִי! חֲתוּלִי! רֹאשׁ זָהָב! —

וּפָקַח אֶת עֵינָיו חֲכָמִי;

רָאַנִי וְהִתְחִיל מְפַרְפֵּר בְּגוּפוֹ.

לְקַחְתִּיו — וְקָפָא בִי דָמִי…

הַגְּוִיָּה הַקְּטַנָּה כְבָר הָיְתָה חֲרוּכָה,

כְּבָר עָבְרָה אֶת בְּשָׂרוֹ לֶהָבָה,

בַּאֲשֶׁר אֹחַז בְּיַלְדִּי לְחַבְּקוֹ,

שָׁמָה אֶצְבָּעִי נִתְחָבָה.

פִּרְפֵּר מֵעָצְמַת מַכְאוֹבִים, כֹּה סָפַק

בְּכַפָּיו הַקְּטַנּוֹת וּמָרַט

קְרָעִים מִבְּשָׂרוֹ, וּבְתִתִּי לוֹ אָנִי

אֶת פָּנַי — וְלֹא נָגַע וְלֹא שָׂרַט…

לֹא יֶלֶד זֶה הָיָה, כְּרוּב־שְׁחָקִים! וְהָלָךְ…

מָה אֹמַר לָךְ…אִם עוֹד בַּחַיִּים

חַיָּתִי, — זֶה אֵלִי, אֵל שַׁדַּי, יִסְּרַנִי,

כַּךְ נִגְזַר עָלַי בַּשָּׁמַיִם…

כְּשֶׁחָפְרוּ הַקֶּבֶר הַקָּטָן וְהוֹרִידוּ

אֶת יוֹסֶלִּי קְטַנִּי הֶחָרוּךְ,

שֶׁנּוֹלַד לִי בְאוֹתוֹ הַיּוֹם, שֶׁבּוֹ נִפְטַר

אִישִׁי, יְהִי זִכְרוֹ בָרוּךְ —

נָפַלְתִּי בִבְכִי מַר עַל קִבְרוֹ וָאֶקְרָא:

עֲלֵה, יַלְדִּי קְטַנִּי, אַל תִּירָא,

עֲלֵה וְהִתְדַּפֵּק עַל שַׁעֲרֵי גַן־עֵדֶן"

— פִּתְחוּ לִנְשָׁמָה זְעִירָה!

כֵּס זָהָב לְךָ מוּכָן, כְּרוּב קָטָן לְחָבֵר,

שָׁם תִּמְצָא עוֹלָמְךָ, בְּנִי קְטַנִּי,

וּשְׁאַל לְאָבִיךָ, וְאִם לֹא יַכִּירֶךָ,

לוֹ תַזְכִּיר אֶת אִמְּךָ, אֶת חַנָּה…

הוֹי, בְּרַיְנֶה’לִי, בְּרַיְנֶה, מְסַפְּרִים וּמְסַפְּרִים

וַעֲדַיִן לֹא סֻפְּרָה הַצָּרָה,

נַעֲנֶה וְנִסְגָּף בֶּן־אָדָם כָּל יָמָיו,

וְאֵין לַעֲוֹנוֹ כַפָּרָה…

“הִתְעַנּוֹת” — אִם גָּזַר אֵל שַׁדַּי אַחֶרֶת,

גַּם פְּרוּטָה לְקוּיָה לֹא שָׁוָה:

הִסְתַּגֵּף בְּנִי שָׁלוֹם לְלֹא כָל תּוֹעֶלֶת,

לֹא נִפְסַל בְּעָמְדוֹ לַצָּבָא…

בְּעַד הַחַלּוֹן הֵצַצְתִּי וְרָאִיתִי הָרוֹפֵא,

שֶׁאָחַז בְּגַבּוֹ וּמָשַׁךְ —

וּפִתְאֹם וְ“גוֹדְיֶן!”¹ חֵץ נִתְקַל בְּלִבִּי,

וְעוֹלָמִי הוּא בַעֲדִי חָשָׁךְ.

וּבְכֵן: שְׁנַיִם, בְּרַיְנָה, שְׁנֵי בָנִים לַמֹּלֶךְ,

בְּיוֹם אֶחָד…שְׁנֵי שְׁתִילֵי זֵיתִים;

זֶה אַחַר זֶה, יוֹם אֶחָד שִׁכַּלְתִּים:

זֶה לָאֵשׁ וְזֶה לַצָּבָא — שְׁנֵי מֵתִים…

כָּךְ, נִלְקַח בְּנִי שָׁלוֹם, אָנֹכִי יָדַעְתִּי,

כִּי כָל “הַפְּרוֹשֶׁנִיּוֹת”² אַךְ הָבֶל;

מֵת בֵּן לָךְ, זָקַנְתְּ, וְאֵין לָךְ מְפַרְנֵס —

לְכִי לֶחָנוּת וּקְנִי חָבֶל.

אֶלָא מַאי? חִישׁ מִשְׁתַּכְּחָה צָרָתוֹ שֶׁל אָדָם,

אִלְמָלֵא הִתְפָּרְצָה מִלְחָמָה,

וְנִרְגַּעְתִּי גַם אָנִי, הֵן לֹא חַיָּל אֶחָד

בְּנִי שָׁלוֹם עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה!

אַךְ זֹה הַמִּלְחָמָה!…לֹא תֵדְעִי לָךְ, בְּרַיְנָה?

אֵם עוֹמְדָה פֹה בֶטַח וּמְדַבְּרָה, —

וְשָׁם בְּנָהּ הָרַךְ מֻטָּל מֵת זֶה יוֹמַיִם,

וְאֵין סוֹפֵד עָלֶיהָ וּמְקַבְּרָהּ.

אֶתְמוֹל שָׁאַלְתִּי לְצָעִיר, שֶׁעָמַד

בְּבֵיתָהּ שֶׁל שְׁכֵנְתִּי וְקָרָא

בְּעִתּוֹן: עַל־דְּבַר הַמִּלְחָמָה, הָאַבְרֵךְ,

לֹא כָתוּב מְאוּם? מְאוּם לֹא קָרָה?…

"וְאִם קָרָה? אִם נֶהֶרְגוּ אַלְפַּיִם אֲנָשִׁים?

יֶנְטֶה מַה תּוּכַל לְהָבִין!…"

מָה אַתָּה אוֹמֵר, הוֹי, בָּחוּר, אַלְפַּיִם?

הֵן שָׁלוֹם שֶׁלִּי גַם הוּא “יָוָן!”

פָּנָיו שֶׁל זֶה אָדְמוּ, חָוְרוּ חֲלִיפוֹת,

נֶעְתְּקוּ מִלִּין מִפִּיהוּ —

לֹא יָדַע, שֶׁהִנְנִי נוֹגַעַת בַּדָּבָר,

לֹא יָדַע הָאַבְרֵךְ, שֶׁבְּנִי הוּא.

אֲהָהּ, מִן הַיּוֹם שֶׁבְּנִי נִשְׁלַח שָׁמָּה —

לִי נִדְמֶה: הָאֲנָשִׁים מִתְנַכְּלִים

לְכַסּוֹת מִמֶּנִּי אֶת הָאֱמֶת, בְּשָׁעָה

שֶׁהֵמָּה בְפָנַי מִסְתַּכְּלִים…

מִלְחָמָה זוּ לָמָּה?…לֹא אֵדַע! בְּוַדַּאי

זֶה נָחוּץ…אַךְ רְאִי־נָא שָׁם, בְּרַיְנָה,

כַּמָּה עֲרֵלִים…וְלֹא יוֹמָא־דְשׁוּקָא…

הַלְוַאי נִפְדֶּה — אֵל רַחֲמָן, הוֹשַׁע־נָא!

ג.

הַפְּרָעוֹת הִתְחִילוּ בְאֶמְצַע הַיּוֹם,

קְהַל פּוֹרְעִים הִתְאַסֵּף הַשּׁוּקָה;

אַחַד הַבָּתִּים כְּבָר הָיָה לָבַז

וְאַחַד הַיְּהוּדִים כְּבָר הֻכָּה.

הֻכָּה, שֶׁהָלַךְ לְתֻמּוֹ בַחוּץ,

מֵעַתָּה לֹא יֵלֵךְ לְתֻמּוֹ,

שֶׁבַע עֵינַיִם יֵט אֶל כָּל צַד

בְּלֶכְתּוֹ, בְּנוּמוֹ וּבְקוּמוֹ…

יְהוּדִי, שֶׁאֵין לוֹ עֵינַיִם בָּרֹאשׁ,

לֹא דַי שֶׁלֹא יֶחְכָּם, — לֹא יֶחִי!

וְאִם יִקְרֶה לוֹ נֵס, אִם יְחִי, אוּלָם אֵי

זְקַן הַיְּהוּדִי וְחֵלֶק הַלֶּחִי?

אַחַד הַיְהוּדִים…רַק אֶחָד, כֵּן, כֵּן…

וְאַחֲרָיו הַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי.

אַךְ עַל הָרִאשׁוֹן צוֹעֲקִים וַי,

עַל יֶתֶר הַמֻכִּים מַחֲרִישִׁים…

בְּאַחַד הַבָּתִּים, בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר,

הִתְפָּרְצוּ כְבָר אוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים,

מְפַתִּים וּמְפֻתִּים מֵעִיר וּמִכְּפָר,

קְהַל נִבְזִים הִשְׂתָּעֲרוּ עַל בְּזוּיִם…

הַשְּׁמָשׁוֹת הֵן נֻפְּצוּ בְאַחַת וּבְעַד

הַחַלּוֹנוֹת הַשְּׁבוּרִים נִכְנָסוּ,

אֵת אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ לָשִׂים תּוֹךְ הַשַּׂק

שִׁבְּרוּ, עַל כֵּלִים לֹא חָסוּ.

בַּעַל הַבַּיִת לֹא הִסְפִּיק לָצֵאת

וְהֻכָּה…הָאִישׁ עַל חֲפָצָיו,

וְאוּלָם בַּשּׁוּק, שָׁם אֵין יוֹדְעִים עוֹד מְאוּם,

עַל הַשּׁוּק עוֹד לֹא יָצָא הַקָּצֶף.

הַשּׁוּק עַל יְהוּדָיו — טוֹב חֶלְקָם, מַה טּוֹב

שְׁרּוָיה עֲלֵיהֶם הַבְּרָכָה;

אָמְנָם מִישֶׁהוּ נֶאֱנַח, אַךְ נֶאֱנַח בְּלִי קוֹל,

כְּלוּם אַנְחַת חֲשָׁאִים אֲנָחָה?

הֵם יוֹשְׁבִים, הַחֲשָׁאִים…זֶה הֵרִים עַל

אֶת עֵינָיו: עֶזְרָתִי מֵאַיִן?

זֶה שְׂפָתָיו נָעוֹת: יִתְפַּלֵּל הָאִישׁ,

זֶה בִגְמָרָתוֹ מְעַיֵּן.

רַבָּנִים אִם רוֹכְלִים הֵם אֵלֶּה? רְאֵה,

מָה אֲצִילִים הַפָּנִים וְצַחִים…

אֵין לַבְדִּיל אֶצְלֵנוּ בֵין תַּגָּר לְרַב,

תַּגָּר וְרַב — הַיְנוּ הַךְ הֵם.

מִי מֵהֶם נֶאֱנָח? אֵין נֶאֱנָח מֵהֶם

אַף אֶחָד. כָּל זְמַן שֶׁהַחַמָּה

זוֹרַחַת, שׁוֹלַחַת לָהֶם קַרְנֵי אוֹר

וְיָנִיחַ לָהֶם עַל אֲדָמָה —

לֹא יֵאָנֵחַ יְהוּדִי בַשּׁוּק!…

זֶה נֶאֱנָח חֶרֶשׁ גּוֹרָלָם

הַמַּקְדִּים אֲנָחָה לַשֹּׁד…גּוֹרָל מָר!

יֵאָנַח בִּמְקוֹם שֶׁיִּגְאָלֵם…

מִי מֵהֶם נֶאֱנָח? לֹא נֶאֱנָח אִישׁ…

זֶה נֶאֱנָח חֶרֶשׁ גּוֹרָלָם,

גּוֹרָלוֹ שֶׁל עָם חֶרֶשׁ יֵבְךְּ: אֲהָהּ, עוֹד

הַיּוֹם גָּדוֹל — וּכְבָר נִטְּשׁוּ צְלָלִים.

ד.

בַּשּׁוּק שׁוֹפְכָה חַנָּה מְרִי־שִׂיחָהּ בְּאָזְנֵי

אֲחוֹתָהּ אֵלֶיהָ נִטְפָּלָה,

אַךְ בְּרַיְנָה לֹא תִשְׁמַע, הַגּוֹרָל לֹא לִבֵּב

גַּם אוֹתָהּ…שֶׁיֵּשׁ מִשֶּׁלָהּ לָהּ…

לֹא שָׁמְעָה, שֶׁיָּדְעָה אֶת לִבָּהּ שֶׁל חַנָּה,

יָדְעָה מִכְּבָר…וְכֹה אָמְרָה:

דְּאָגָה בַלֵּב תְּשִׂיחֶנָּה…הִמְתִּינָה,

הִמְתִּינָה לָהּ עַד אֲשֶׁר גָּמְרָה.

וְכַאֲשֶׁר גָּמְרָה, מִיָּד נִפְתַּח לִבָּהּ

וּמְקוֹר דְּבָרֶיהָ שֶׁל בְּרַיְנָה,

יְדוּעִים לְחַנָּה אַף הֵם…"חַנָּה סֶרְדְצֶה,

אֵינִי בָאָה עַל שׁוּם אָדָם בְּטַעֲנָה.

רַק חַיִּים’קִי, הוּא…" הִיא עוֹצְרָה בְרוּחָהּ

מִקַּלְּלוֹ…בְּנָהּ הוּא, טִפֵּחָה,

אַךְ כֶּבֶשׂ זֶה תָמִים וְרַךְ, אֵיכָה לָמַד

לְהִתְמַרְמֵר וּבְרַבִּים דְּרשׁ…אֵיכָה?

וְכִי חָסֵר מָה אֶצְלָהּ? אַף אָמְנָם הוּא עָבַד

כַּחֲמוֹר מַמָּשׁ בְּבֵית הַחֲרשֶׁת;

בְּעוֹד לַיְלָה הוּא קָם, שָׁב בָּעֶרֶב, וּשְׂכָרוֹ…

בְּעָלָיו — כְּלוּם יוֹדְעִים הֵם בּשֶׁת?…

רַק פַּעַם רָאַתְהוּ בְבֵית הַחֲרשֶׁת

לָקַחַת אֶת אָכְלוֹ אָז שָׁכָח —

הִיא קָרְאָה: כֹּה חִוֵּר הִנֶךָּ! וְהַזֵּעָה…

וְהוּא בָהּ הִסְתַּכֵּל וְגָחָךְ.

הוּא גָחַךְ…כְּלוּם יָדְעָה שֶׁהַחֹבְרוֹת הַקְּטַנּוֹת

עִם כְּרִיכוֹת הַבַּד הֵן אֲסוּרוֹת?

הוּא אָמְנָם הוֹצִיאָן בְּכָל עֶרֶב מִבִּגְדוֹ,

וְקָרָא וְעִיֵּן בַּשּׁוּרוֹת…

אָמְרוּ לָהּ, אָמְנָם, הַשְּׁכֵנִים: גַּם חַיִּים

בֵּין אֵלֶּה, שֶׁאֵין תּוֹכָם כְּבָרָם;

מֵאוֹתָם תַּכְשִׁיטֵי “הָאַחְדוּת”³ — אַךְ בְּרַיְנָה

לֹא שָׂמָה אֶת לִבָּהּ לִדְבָרָם.

אַחְדוּת! כְּלוּם אֵין זֹאת אוֹמֶרֶת יָד אַחַת?

בְּרִית כָּרְתוּ כָל חוֹלֵם וְגֹלֶם:

לֹא יִהְיֶה לֹא עָשִׁיר וְלֹא עָנִי בָאָרֶץ!

הוֹי, שׁוֹטִים וּמְתַקְּנֵי הָעוֹלָם…

דָּא עָקָא: בְּנָהּ הִתְחִיל לְהָקֵל בְּמִצְוֹת,

הוּא חָדַל לְהִתְפַּלֵּל לְגַמְרָה;

שָׁכַח גַּם לִלְבּשׁ אֶת “אַרְבַּע־הַכַּנְפוֹת”

וְגַם אֶת הַשַּׁבָּת לְשָׁמְרָהּ.

אַךְ הִיא בוֹ לֹא כִהֲתָה. עוֹד חַיִּים’קִי צָעִיר,

כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל צָעִיר בְּדוֹרוֹ;

הוֹלֵךְ זְמָן מִצְעָר בִּשְׁרִירוּת לְבָבוֹ

וְסוֹף־סוֹף הוּא חוֹזֵר לְבוֹרְאוֹ.

אַהֲבָתוֹ לַ“גּוֹיִם”, שֶׁהָיְתָה נִפְרָזָה,

עוֹבֶרֶת כָּל גְּבוּל וּמְגֻחָכָה,

לָהּ הָיְתָה לְפֶלֶא, כִּי יֵשׁ שֶׁהִיא אוֹמְרָה:

— הַגּוֹיִם — וְהוּא רוֹגֵז עַל כָּכָה…

אָנָּא, הוֹרָתִי, אַל תֹּאמְרִי עוֹד “גּוֹיִם”.

— וְאֵיךְ אֶקְרָא, הוֹי, טִפְּשִׁי, לָהֵמָּה,

יְהוּדִים? — לֹא גוֹיִם וְאַף לֹא יְהוּדִים,

אֲנָשִׁים! — לָהּ יַעַן בְּחֵמָה.

רְאוּ אַף רְאוּ! — הוֹכִיחַתְהוּ עַל פָּנָיו,

הִתְלַקַּח כַּלַּפִּיד פֶּרֶא־אָדָם!

מְאַהֲבִים לוֹ רָכַשׁ!…לְמַעֲנִי רוּץ נַשְּׁקֵם,

אִם אַך יוֹשִׁיטוּ לְךָ יָדָם.

גּוֹיִם — לֹא גוֹיִם! אֲנִי כְלוּם חֵרַפְתִּים?

לִגְנַאי אִם כִּנֵּיתִים, בְּנִי, כָּכָה?

גַּם אֶת הָרַע שֶׁבָּהֶם לֹא אֲקַלֵּל,

עַל טוֹב שֶׁבָּהֶם תָּבוֹא בְרָכָה!

עוֹד לֹא נִפַּצְתִּי בְחַלּוֹן בֵּית גּוֹי שִׁמְשָׁה,

לֹא שִׁסִּיתִי בוֹ כֶלֶב וְיִשְּׁכֶנוּ,

מִי מִמִּי יִקַּח רוּ"כּ בִּמְזֻמָּנִים —

אֲנִי מִגּוֹרְדּוֹבוֹי⁴ אִם הוּא מֶנִּי?

אֲנִי, אִם קָנִיתִי מִגּוֹי שַׂק בּוּלְבּוּסִין,

לֹא יְשַׁלֵּם לוֹ יוֹתֵר הַמֶּלֶךְ;

וּמִי לוֹ בְזוֹל יוֹתֵר יִמְכֹּר הַקְּטֹרֶת,

הַסֻּכָּר, הַנֵּפְט וְהַמֶּלַח?

זוֹכְרָה הִיא: פַּעַם שָׁב חַיִּים בָּעֶרֶב.

“מַדּוּעַ פָּנֶיךָ כֹּה חִוְּרִים?”

"אֵין לִי עֲבוֹדָה, הוֹי אִמִּי, פְּטָרוּנִי,

אוֹתִי וַחֲבֵרַי הָעִבְרִים".

"אֵיכָכָה? גַּם אוֹתְךָ? אֶת לֵיבְּל? אֶת בֶּרְל?

בְּוַדַּאי דְּבַר־מָה בָּכֶם מָצְאוּ?"

— לֹא, אִמִּי, הַפּוֹעֲלִים הַנּוֹצְרִים הָרַבִּים

זֹאת דָּרְשׁוּ בְכֹחַ, כַּךְ רָצוּ…

"לַעֲזָאזֵל! אִם זֶה אֵינוֹ רוֹצֶה, יְהִי שֵׁנִי,

הֵן בָּתֵּי־הַחֲרשֶׁת לֹא כָלוּ!"

וְהוּא הֵרִים יָדָיו — יָדַיִם נְחוּצוֹת,

אַךְ לֹא הַיָּדַיִם הַלָּלוּ…

עַד עַתָּה לֹא תָבִין עוֹד בְּרַיְנָה, מֶה הָיָה

כֹּה לִדְאֹג, מַה חַיִּים בְּנָהּ דָאָג?

לֹא חָסַר לוֹ לַחְמוֹ, חָלִילָה, גַּם אֶצְלָהּ

וּסְפִינוֹת עַל יַמִּים לֹא נָהָג.

וְהֵן תֵּכֶף לוֹ נִמְצְאָה עֲבוֹדָה. בְּעַצְמוֹ

לֹא קִוָּה לְמָצְאָהּ כֹּה מַהֵר; —

וְעַד עַתָּה לֹא תָבִין עוֹד בְּרַיְנָה מֶה הָיָה

כֹּה לִדְאֹג וְכֹה לְהִצְטָעֵר!

הוּא, אָמְנָם, לָהּ הִגִּיד — לֹא תִזְכֹּר עוֹד כֵּיצַד

נִתְגַּלְגְּלוּ אֵלֶּה הַדְּבָרִים,

הִיא זוֹכְרָה: בְּנָהּ דִּבֶּר כֹּה גְבֹהָה…הִתְפַּלְּאָה

עַל הָאֵשׁ וְעַל הָאֲמָרִים…

“אֲנַחְנוּ” — כַּךְ אָמָר — בָּרוּר לֹא תֵדַע,

לְמִי זֶה “אֲנַחְנוּ” מְכֻוָּן;

הִרְגִּישָׁה רַב אֱמֶת, רַב צַעַר בִּדְבָרָיו,

וְדָבָר לֹא הָיָה לָהּ מוּבָן.

“אֲנַחְנוּ” — כַּךְ אָמָר — אֲנַחְנוּ הַיְּהוּדִים,

עוֹד נִחְיֶה, אִם תְּמָאֲנוּ וְאִם תֹּאבוּ!

עוֹד נִתֵּן יְשַׁעְיָה וּמַרְכְּס עוֹד לֹא אֶחָד,

עַד אִם אוֹרוּ בְנֵי־אָדָם וְטֹבוּ.

הִיא צָחֲקָה וּפָחֲדָה: מֵאַיִן לוֹ אֵלֶּה? —

מִתְלַחֲשׁוֹת הַשְּׁכֵנוֹת: בַּחוּרִים…

פָּחֲדָה בְרַיְנָה. חָרְדָה וְצָחֲקָה

לְעַצְמָהּ וּלְכָל הַהִרְהוּרִים.

וְאִם יָכְלָה בוֹ לַחֲשֹׁד? וּבְאוֹתָם הַיָּמִים

בּוֹ הַרְבֵּה שִׁנּוּיִם הִכִּירָה

לְטוֹבָה. הֵן פַּעַם שָׁר זְמִירוֹת בְּיוֹם שַׁבָּת,

עוֹד תִּזְכֹּר כָּל זְמִירָה וּזְמִירָה.

גַּם עַתָּה עוֹד יַעֲלֹץ לִבָּהּ שֶׁל בְּרַיְנָה

לְזֵכֶר הָעֶרֶב הַנָּעִים:

הִיא יוֹשְׁבָה, וְהִנֵּה הַדֶּלֶת נִפְתָּחָה,

וְחַיִּים וְעוֹד בָּחוּר בָּאִים.

יָשְׁבוּ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן וְלָקְחוּ

אֶת סִפְרָם, שֶׁעִמָּם הֵבִיאוּ,

פְּתָחוּהוּ. עַד הַיּוֹם לֹא תֵדַע עוֹד בְּרַיְנָה

אוֹתוֹ הַבָּחוּר בֶּן־מִי־הוּא.

“אֶת יִרְמְיָהוּ!” — יִקְרָא אָז חַיִּים —

אָנֹכִי מִתְאַוֶּה זֶה כַמָּה

לְדַעְתּוֹ"… — זֶה כַמָּה?…אָז חִיֵּךְ הַבָּחוּר,

גַּם חַיִּים לוֹ חִיֵּךְ בִּדְמָמָה.

הֵם לָמְדוּ, הַשְּׁנַיִם…הִיא לֹא הֶאֱמִינָה

לְמִשְׁמַע אָזְנֶיהָ: הוּא קוֹרֵא,

וְהַבָּחוּר לוֹ מַסְבִּיר. — אֵיזֶה נֵס! אֵיזֶה פֶלֶא!

חַיִּים’קִי חָזַר לַבּוֹרֵא!

אֵיזֶה נֵס! גַּם אֶת “אַרְבַּע־הַכַּנְפוֹת” הִנִּיחָה

עַל גַּב מִטַּת בְּנָהּ, כְּשֶׁיָּשֵׁן…

הִגִּיעוּ הַדְּבָרִים עַד יִרְמְיָה…אָז אֶפְשָׁר,

בְּלִי סָפֵק…אַךְ הוּא לֹא לְבָשָׁן.

נִרְתְּעָה בְרְַיְנָה לְאָחוֹר…הִיא זָכְרָה:

בְּנָהּ נִכְנַס פַּעַם הַבַּיְתָה,

נִרְגָּז וּמְבֹהָל, הִיא תָמְהָה: הוֹי, חַיִּים,

בְּאֶמְצַע הַיּוֹם…מַה זֹּאת הָיְתָה?

שְׁאֵלַתּוּ וְלֹא עָנָה, רַק קָפַץ עַל שְׁלַבֵּי

הַבַּיִת לִמְרוֹם הָעֲלִיָּה,

לַעֲלִיַּת הַגַּג…הָאֵם הַנִּבְהָלָה

אַף הִיא עָלְתָה אַחֲרָיו בְּלִי שְׁהִיָּה.

נִרְתְּעָה בְרַיְנָה לְאָחוֹר…קְנֵה־רוֹבֶה,

לָהּ נִדְמָה, שֶׁהִבְהִיק בְּכַפּוֹ:

מִתַּחַת לְמַדָּיו הוֹצִיאוֹ. הִיא זוֹכְרָה;

קְנֵה־רוֹבֶה…הִיְשִׁירוֹ מוּל אַפּוֹ.

מֶה הָיָה אָז נִרְגָּשׁ…לֹא הִרְגִּישׁ בְּאִמּוֹ,

הוּא עָמַד בֵּין שׁוּרוֹת הַלְּבָנִים

וְדִּבֶּר…אֶל זֵינוֹ אָז דִּבֶּר כְּדַּבֵּר

עִם רֵעַ טוֹב פָּנִים אֶל פָּנִים.

— כַּךְ! — לָחַשׁ חַיִּים בְּאֵשׁ־קֶצֶף עֲצוּרָה,

— כַּךְ יִהְיֶה מוּשָׁט הָרוֹבֶה! —

וְהוֹשִׁיט כְּלִי זֵינוֹ כְּמִתְנַכֵּל וְנִבְהֲלָה

בְּרַיְנָה. — מַה תַּעֲשֶׂה, מַה תֹּאבֶה?!

הִתְעוֹרֵר אָז חַיִּים, נִתְבַּלְבְּלָה דַעֲתּוֹ —

הִיא זוֹכְרָה — הוּא חָוַר עוֹד יוֹתֵר.

— אִמִּי, יֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁמַּכִּים אוֹתָנוּ

בָּעֲיָרָה הַקְּרוֹבָה וְאֵין אוֹסֵר…

נִתְבַּלְבְּלָה דַעֲתּוֹ — גַּם הִיא שָׁמְעָה עַתָּה,

כִּי בְאַחַת הָעֲיָרוֹת הַקְּרוֹבוֹת

דְּבָרִים נוֹרָאִים מִתְרַחֲשִׁים וְנַעֲשִׂים:

פְּרָעוֹת…הֲרוּגִים בָּרְחוֹבוֹת.

צַר הָיָה לָהּ אָמְנָם לִשְׁמֹעַ, כִּי פוֹרְעִים

בִּיהוּדִים, כִּי מַכִּים בְּאַחִים:

מִתְנַפְּלִים שִׁכּוֹרִים בְּכַשִּׁילִים — וּבְרֹאשְׁךָ!

— הֹוי, אֵלִי, אֶת עִירִי נָא רַחֵם! —

וְהֵן שְׂפָתוֹ שֶׁל חַיִּים, הִיא סוֹתְרָה אֶת עַצְמָהּ:

“אוֹתָנוּ!” אוֹתָנוּ מִי מַכֶּה?

— הוֹי, אִמִּי, כְּכַלּוֹתָם שָׁם מְלַאכְתָּם, וּבָאוּ

גַּם הֵנָּה, אַךְ אֲנִי לֹא אֲחַכֶּה…"

וּבָרַח. עוֹד תִּזְכֹּר: הִיא צָעֲקָה אַחֲרָיו:

שׁוּב! תִּצְעַק מֵעָקַת לְבָבָהּ;

לֹא חָזָר…מִי יִתֵּן וְנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ!

לוּ נִזַּק בְּטֶרֶם עֲזָבָהּ…

הָאָסוֹן לָהּ נוֹדַע מִמָּחֳרָת — נָח כֹּל כְּבָר

וְשָׁבָה לִדְמָמָה הַסְּעָרָה;

נִשְׁתַּתְּקוּ הַפְּרָעוֹת וְהוּא טֶרֶם יָבוֹא —

וַתִּסַּע אַף הִיא לָעֲיָרָה…

הִיא בָאָה חֲרֵדָה לְהָתָם וְנִזְדַּעְזְעָה;

לֹא עִיר וְלֹא כְפָר כִּי שְׂדֵה־קָטֶל…

הִתְגַּלְגְּלוּ חֲפָצִים, שִׁבְרֵי־כֵלִים וְכָל רוֹצֶה, —

הוּא קָרַב אֲלֵיהֶם וְנָטָל.

אֶת הַכֹּל לֹא יָכְלָה אָז לִרְאוֹת. עֵינֶיהָ

תָּעוּ עַל פְּנֵי כָּל הַחוּצוֹת

וּכְאִלּוּ לֹא רָאוּ אֶת שִׁבְרֵי הַחַלּוֹנוֹת,

קִרְעֵי כְסָתוֹת, גֻּלְגָּלוֹת רְצוּצוֹת.

הִיא חִפְּשָׂה “קַדִּישָׁהּ” — אוּלַי תִּרְאֵהוּ —

וְזָכְרָה: פֹּה יֵשׁ לָהּ מַכָּרָה,

שְׁכֶנְתָּהּ מִלְּפָנִים, זְקֵנָה נִלְבָּבָה;

גַּם אֶת חַיִּים’קִי בְנָהּ יָדְעָה שָׂרָה.

— הוֹי, בְּרַיְנָה! — כְּרֶגַע הִכִּירַתָּה הַזְּקֵנָה —

שָׁמַעַתְּ הֲלֹא שֶׁמֶץ דָּבָר

מֵאוֹתָהּ “הִלּוּלָא”, שָׁמַעַתְּ עַל הַפְּרָעוֹת

וְאֵת אֲשֶׁר עָלֵינוּ פֹה עָבָר?

הוֹי, בְּרַיְנָה, קִלַּלְתִּי אֶת הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה,

עַל עָקְרִי מִשָּׁם אֶת מִשְׁכָּנִי;

פַּרְנָסָתִי, זוּ אֱמֶת, שָׁם הָיְתָה לְקוּיָה —

אַךְ שִׁבְרוֹן לֵב זֶה לֹא קָרָנִי.

תָּאֲרִי לָךְ: הִנְנִי פַחְדָנִית מִטִּבְעִי,

הֵן תִּזְכְּרִי בְוַדַּאי, כִּי פַעַם

יָרַדְנוּ לַמַּרְתֵּף — הֶרְאֵית לִי קִשּׁוּאִים —

וָאֶתְעַלֵּף לְקוֹלוֹ שֶׁל רָעַם.

זֶה הָיָה רָעַם…אוֹי־אוֹי! גַּם אַתְּ, בְּרַיְנָה,

נִבְהַלְתְּ אָז לְמַדַּי לְשָׁמְעוֹ;

אָמַרְתְּ עוֹד — זוֹכֶרֶת אֲנִי — זֶה לֹא פָשׁוּט…

הוּא פָגַע בְּבַיִת מִסְתָּמָא! —

וְתָאֲרִי לָךְ: יוֹשֶׁבֶת אָנֹכִי בַחַלּוֹן:

קָטָן הוּא חֶדְרִי וְנָקִי,

יוֹשְׁבָה אָנֹכִי וְשָׁרָה שִׁיר יָשָׁן,

וְאוֹרְגָה לָבֶטַח פֻּזְמָקִי.

לֹא שִׁנְּתָה עוֹד שָׂרָה אֶת דַּרְכָּהּ, כִּלְפָנִים

כְּאָז בִּשְׁכוּנָתֵךְ עוֹד גָּרָה,

כֵּן עַתָּה יוֹשֶׁבֶת הַזְּקֵנָה בַחַלּוֹן,

אוֹרְגָה וְשִׁירִים לָהּ שָׁרָה.

וְהַזְּמִירוֹת יְשָׁנוֹת… — הֵן תִּזְכְּרִי, בְּרַיְנָה:

“עַבְדִּי־יַעֲקֹב”…וְ“רָחֵל־מְבַכָּה”…

וְהַדְּאָגָה הִיא רַבָּה, וְאִם אֹמַר: אֶחְדָּלָה —

מֵאֵלָיו הַנִּגּוּן מְפַכֶּה.

אַךְ נַחְזֹר לָעִנְיָן…תָּאֲרִי לָךְ: הִנְנִי

יוֹשֶׁבֶת וְאוֹרֶגֶת לִי גֶרֶב,

וּפֶתַע מְהוּמָה, עִרְבּוּבִיָּה שֶׁל קוֹלוֹת

קָמָה וְעוֹלָה בְלִי הֶרֶף.

קֹר עָבַר בְּגוּפִי וּפִיק בַּבִּרְכַּיִם,

צְרִיכָה אַתְּ, בְּרַינָה, לָדַעַת:

בַּת שִׁשִּׁים אָנֹכִי; לֹא קָרוֹב וְלֹא גוֹאֵל —

יָבוֹאוּ הַפּוֹרְעִים — מָה אַעַשׂ?

יְכוֹלָה הָיִיתִי לְהִשְׁתַּמֵּר בְּמִקְצָת;

אָמַר לִי בְנוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן,

כִּי פְרָעוֹת תִּהְיֶינָה — אֲנִי עוֹד עָנִיתִי

שֶׁדָּבָר כָּזֶה לֹא יִתָּכֵן.

בְּקִצּוּר הִפְקַרְתִּי אֶת בֵּיתִי וְנִמְלַטְתִּי

לְבֵיתָהּ שֶׁל “גּוֹיָה”, אֶל שְׁכֵנָה,

וְאוּלָם נִצַּלְתִּי מִפּוֹרְעִים וְהָשְׁלַכְתִּי

לְמָדוֹר שֶׁל גֵּיהִנֹּם שֵׁנִי…

“הַגּוֹיִם” — אוֹמֶרֶת אָנֹכִי לָךְ, בְּרַיְנָה, —

הֵם חִידָה וְאֵין לָהּ, אֵין פּוֹתֵר.

תְּנִי לָהֶם קַעֲרַת הַשְּׁחָקִים לְאוֹת אַחֲוָה —

הֵם יִשְׂנָאוּךְ אָז עוֹד יוֹתֵר.

— רְאוּ, הַיְּהוּדוֹנִים הֵם רָצִים נִבְהָלִים!

רְאוּ־נָא, שָׁם מוֹשְׁ’קִי מִתְרוֹצֵץ! —

וְאָנֹכִי יוֹשֶׁבֶת בְּזָוִית וְשׁוֹמְעָה,

וְהַלֵּב, לֵב בַּת שִׁשִּׁים, מִתְפּוֹצֵץ!

בַּלַּיְלָה נָח, שָׁקַט “הַסָּעַר”…וְאוּלָם

הֵרָאוֹת בַּחוּץ עוֹד יָרֵאתִי.

וָאֲחַכֶּה עַד בֹּקֶר וְעִם קְרִיאַת הַגֶּבֶר

לִרְאוֹת יָצָאתִי שְׁלוֹם בֵּיתִי.

וּמַה שֶׁמָּצָאתִי אַתְּ רוֹאָה בְעַצְמֵךְ:

הַחַלּוֹנוֹת…הַכְּסָתוֹת…הַנּוֹצוֹת…

הַנּוֹצוֹת, יַד אִמִּי מְרָטָתָן, פֹּה חֶצְיָן,

וְחֶצְיָן בַּחוּצוֹת נְפוֹצוֹת.

וְהַתְּדַמִּי כִי תַם כְּבָר? אֵשׁ פָּרְצָה וְשָׁקְעָה…

הָעֲרֵלִים בַּשּׁוּק הַיּוֹם אָמְרוּ:

בְּעוֹד יָמִים מִסְפָּר יָשׁוּבוּ אֵלֵינוּ,

לֹא גָמְרוּ…אֶת מְלַאכְתָּם לֹא גָמְרוּ!

וְאַתְּ? מָה הֶבִיאֵךְ אֵלֵינוּ? — הוֹי, שָׂרָה,

עוֹמֶדֶת אָנֹכִי, לִכְאוֹרָה,

בִּמְנוּחָה, וְאֵינִי רוֹצָה לְשַׁסְּעֵךְ, וּבֶאֱמֶת

כִּנְתוּנָה אָנֹכִי בַמְּדוּרָה.

הֵן תֵּדְעִי אֶת חַיִּים, עוֹד אֶתְמוֹל בָּא הֵנָּה

בְּהִתְלַקַּח פֹּה אֵשׁ הַשַּׁלְהָבֶת,

יָדַע הַסָּכָל מֵהַנַעֲשֶׂה, אֶל נָכוֹן

בִּקֵּשׁ בְּכַאן אֶת הַמָּוֶת…

חִפְּשׂוֹ וְאוּלַי מְצָאוֹ…פֹּה אֵינוֹ;

גַּם בְּבֵיתוֹ אֵינֶנּוּ. לֹא שָׁב עוֹד.

הוּא יָדַע עַד כַּמָּה חֲרֵדָה אָנֹכִי —

לֹא חָזַר, בְּוַדַּאי כְּבָר אָבָד! —

— טְפִי, בְּרַינָה’לִי, יִרְקִי כָמוֹנִי…לַשָֹּׂטָן

אַל תִּפְתְּחִי פִיךְ, אַל תְּהִי פְתַיָּה,

חַיִּים’קִי בָחוּר הוּא, מִי יִתְּנֵנִי פֹה בָחוּר,

וְיָצָאתִי אֶל מוּל הַחַבְרַיָּא!

הַמְתִּינִי פֹה רֶגַע, אֵלֵךְ וְאֶקְרָא

לִבְנוֹ שֶׁל הַשָּׁכֵן, הֵן בָּא הוּא

לִפְעָמִים כֹּה קְרוֹבוֹת לְעִירֵךְ וְאֶת חַיִּים

הוּא מַכִּיר, אֶל נָכוֹן רָאָהוּ. —

יָצְאָה הַזְּקֵנָה וְחָזְרָה כְרֶגַע

עִם אַבְרֵךְ, וְהָאַבְרֵךְ — הוֹי צָרָה! —

הוּא סִפֵּר לָהּ הַכֹּל: הוּא אָסוּר בַּכֶּלֶא.

אֶת חַיִּים’קִי תָפְשׂוּ, הוּא יָרָה.

נֶאֶנְחָה בְרַיְנָה. הִיא זָכְרָה: זֶה שָׁנָה

הוּא יוֹשֵׁב בַּכֶּלֶא, זֶה שָׁנָה!

וְהַצֶּדֶק הֵן אִתָּם! כְּלֵי־זָיִן! — הִיא קָרְאָה

לוֹ: שׁוּבָה! הוֹי, שׁוּבָה!…סַכָּנָה!…

מִי יֵדַע עוֹד כַּמָּה יְהִי אָסוּר? וְרַבִּים

לָהּ אָמְרוּ: לוּ חַיִּים’קִי רָצָה

בְּעֵת בֵּרוּר הַמְּאוֹרָע לְדַבֵּר רַק חֶצְיָהּ

שֶׁל אֱמֶת, רַק חֶצְיָהּ — “וְיָצָא…”

— חַיִּים’קִי! — בָּקֳשִׁי אֶעֱצֹר בְּרוּחִי

מִקַּלְּלוֹ גַם עַתָּה וְאִם בְּנִי הוּא,

זֶה הַכֶּבֶשׂ הַתָּמִים — מֵאַיִן לוֹ בָאוּ

אֵשׁ זוּ, תּוֹרָה זוּ, וְזֶה פִיהוּ?…

נִשְׁתַּתְּקָה הָאִשָּׁה…הִיא שָׁפְכָה אֶת לִבָּהּ,

גַּם דִּמְעָה לֹא אַחַת הִזִּילָה —

שָׁפְכָה כֹה הַרְבֵּה, אַךְ נִשְׁאַר בּוֹ יוֹתֵר,

בְּקֶרֶב הַלֵּב, מִבַּתְּחִלָּה.

נִשְׁתַּתְּקָה…הֵרִימָה עֵינֶיהָ סְבִיבֶיהָ

וְעֵינֶיהָ תֶּחְשַׁכְנָה, תֶּחְשַׁכְנָה —

זֶה הַמַּחֲנֶה, הַבִּיטִי, הַלְוַאי וַאֲשַׁקֵּר —

לֹא טוֹב, הָהּ, יְבַשֵּׂר הַמַּחֲנֶה…

ה.

וְהַשּׁוּק גָּדוֹל, גָּדוֹל, וְהוֹמֶה הוּא תָמִיד,

שׁוּרוֹתָיו בּוֹ רַבּוֹת וַאֲרֻכּוֹת;

וּזְרוּעוֹת הֵן סַלִּים, וְעַל גַּבֵּי הַסַּלִּים

עוֹמְדוֹת הַיְּהוּדִיּוֹת דְּחוּקוֹת.

חַנָּה, מַדּוּעַ דָּגַיִךְ כֹּה שְׁמֵנִים,

אֲדֻמֵּי סְנַפִּיר וָגַב וַעֲגֻלִּים?

וְאַתְּ, אַתְּ כֹּה רָזָה, כֹּה כְחוּשָׁה, כֹּה כְפוּפָה?…

— הַדָּגִים לֹא לִי הֵם, שְׁאוּלִים… —

הוֹי, בְּרַיְנָה, מַדּוּעַ לְחִי תַפּוּחַיִךְ

כֹּה וְרֻדָּה, כֹּה מְלֵאָה, כֹּה יָפָה?

וְאַתְּ, אַתְּ — עֵינַיִךְ כֹּה דוֹלְקוֹת וְדוֹמְעוֹת?…

— לֹא לִי הֵם, מִגּוֹי…בְּהַקָּפָה… —

הוֹי, שִׁפְרָה, עוֹד חַמִּים כָּל כִּכְּרֵי הַלֶּחֶם,

“בְּלָעֵנוּ!” כַּךְ יִצְחֲקוּ כֻלָּם;

וְאַתְּ, אַתְּ — שְׂפָתַיִךְ יְבֵשׁוֹת, אַתְּ צָמָה?…

— הַקֶּמַח טֶרֶם עוֹד שֻׁלָּם…

רַק פַּת לֶחֶם קְטַנָּה חָתַכְתִּי לְיַלְדִי,

“הַחַדְרָה” לוֹ הָלַךְ בְּנִי קְטַנִּי…

אַחַר כַּךְ אֶת הַכִּכָּר שָׁקַלְתִּי וַיֶּחְסַר

לַלִּטְרָא, וּלְבָבִי הִכָּנִי… —

הוֹי, דְּבוֹרָה, מַדּוּעַ הַדְּבַשׁ שֶׁבְּכַדֵךְ

כֹּה מְזֻכָּךְ וַחֲלָבֵךְ כֹּה לָבָן,

וְאַתְּ, אַתְּ, הוֹי, דְּבוֹרָה, כַּחֶרֶשׂ הַנִּשְׁבָּר?…

— הַכַּפְרִי בִי נוֹשֶׁה…לֵב אָבֶן!…

לֹא לִי אֱכֹל דְבָשׁ, לֹא לִי שְׁתוֹת חָלָב!

אֲנִי לֹא נִסִּיתִי…גַּם בָּנָי —

הַקָּטָן רַק אוֹהֵב לְהִסְתַּכֵּל בְּכַד דְּבָשׁ:

“הוֹי, אִמִּי, אֲנִי רוֹאֶה שָׁם פָּנָי!” —

ר' זָרַח, הַנְּעָלִים הֵן מַעֲשֵׂי יָדֶיךָ,

הַאֵין זֹאת? הַנְּעָלִים הַנָּאוֹת!

וְאַתָּה — רַגְלֶיךָ יְחֵפוֹת, ר' זָרַח…

— כָּל רַצְעָן…וְהַשָּׁעוֹת כֹּה רָעוֹת! —

יָפָה אַתְּ, נַעֲרָה, חֵי אֵלִי! רַק בִּגְדֵך;

כְּבָר בָּלָה עַל בְּשָׂרֵךְ, מוֹדַעְתִּי:

הַמֶּשִׁי שֶׁלָּךְ הוּא — קְחִי, גִּזְרִי לָךְ שִׂמְלָה!

— זֹאת אֶעֱשֶׂה כְשֶׁאֵצֵא מִדַּעְתִּי…

חֲבֶרֶת לִי הָיְתָה. פֹּה עָמְדָה בְצִדִּי,

כָּמוֹנִי בְמֶשִׁי סָחָרָה;

הִיא יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ, וַתִּקַּח וַתִּגְזֹר,

וַתִּתְפָּר־לָהּ שִׂמְלָה יְקָרָה.

וּבְחוּצוֹת הַקִּרְיָה, רְעֵבָה וּדְווּיָה,

מְטַיְּלָה כָל יוֹם הַמְּטֹרָפָה,

וּנְעָרִים שׁוֹבָבִים רָצִים וּמוֹשְׁכִים

בְּשִׂמְלַת הַמֶּשִׁי הַיָּפָה… —

ו.

הַפְּרָעוֹת הִתְחִילוּ בְאֶמְצַע הַיּוֹם,

קְהַל פּוֹרְעִים הִתְאַסֵּף הַשּׁוּקָה—

אַחַד הַבָּתִּים כְּבָר הָיָה לָבַז

וְאַחַד הַיְּהוּדִים כְּבָר הֻכָּה…

הֵם בָּאוּ חֲמֻשִׁים, זֶה בְּבוּל־עֵץ

וְזֶה בְמוֹט בַּרְזֶל וְעָבְרוּ —

וּבְכָל אֲשֶׁר עָבְרוּ לֵב עִבְרִי שָׁם חָל,

פְּנֵי בֶן־יִשְׂרָאֵל שָׁם חָוְרוּ.

חָוְרוּ אַךְ שָׁקְטוּ…עֵינֵיהֶם לְדָם

תִּצְמֶאנָה וּלְבָשָׂר תִּרְעַבְנָה;

וַאֲנִי גַל עֲצָמוֹת וּפָנַי כַּסִּיד —

לֹא אֵלַי, לֹא אֵלַי פֹּה יִתְכַּוְּנוּ.

הֵם בָּאוּ חֲמֻשִּׁים בִּצְחוֹק עַל הַפֶּה,

צְחוֹק זֵדִים, וּבְרֶצַח בָּעָיִן;

בִּקְרִיאוֹת שֶׁל הֶפְקֵר וּבְצַעֲדֵי אוֹן,

בְּבִטְחָה וּבְרֵיחַ שֶׁל יָיִן…

מַשְׂטֵמָה טִפְּחָתַם בְּרֶחֶם הָאֵם,

גִּדְּלָתַם חֲמָתוֹ שֶׁל פָּתֶן —

אַךְ יַיִן מִי הִשְׁקָם, מִי מָכַר לָהֶם?…

וּבִטְחָה זוּ מִי לָמוֹ נָתָן?…

הֵם בָּאוּ צְחוֹק רַע נָפֹל נָפַל בַּשּׁוּק!

יָד הִכְּתָה בְקָדְקֹד שֶׁל אָדָם…

אִישׁ צָנַח עַל רַגְלָיו…צְחוֹק נָפַל בַּשּׁוּק —

וְהִתְגַּלְגֵּל בָּאֲוִיר מְלֵא־פְחָדִים.

קוֹל שָׁאַג: הֲרֹג! — קוֹל קָרָא: קַח עַד! —

קוֹל הִרְעִים: אֱחֹז בָּהּ בַּבְּתוּלָה! —

קוֹל חִנֵּן: חֲמָל! — קוֹל פִּלֵּל: הוֹי, חוּס! —

הוֹי, קוֹלוֹת בְּמִדְבָּר וּמְצוּלָה!

הַפְּרָעוֹת הִתְחִילוּ. בְּחוּצוֹת הָעִיר

עוֹבֶרֶת הַשְּׁמוּעָה אִלֶּמֶת —

כְּעוֹף שָׁחוֹר, גָּדוֹל, הִיא רוֹכְבָה בַחֲלַל

הָאֲוִיר הַצַּח וְנוֹהֶמֶת:

הַפְּרָעוֹת הִתְחִילוּ זֶה עַתָּה בָעִיר,

קְהַל פּוֹרְעִים הִתְאַסֵּף הַשּׁוּקָה—

אַחַד הַבָּתִּים כְּבָר הָיָה לָבַז

וְאַחַד הַיְּהוּדִים כְּבָר הֻכָּה…

---

א שִירַת הַקּוֹצְרִים

מאת

יצחק קצנלסון

אספוּ ברכת אדוני,

מן ההר, ומן הגיא.

מלאו האסמים

ברכה לרוב ימים

נָפֹל נָפְלָהּ תוֹךְ הַשָּׂדֶה

שִׁירַת קוֹצְרִים מְאֹד אַדִּירָה;

הַשִּׁבֳּלִים הַמֻּזְהָבוֹת

כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת עִם הַשִּׁירָה.

הַדִּמְעָה, אֲשֶׁר בָּהּ זָרַעְנוּ,

הָיְתָה צְלוּלָה אָז וּטְהוֹרָה;

צְלוּלָה, טְהוֹרָה שִׁבְעָתַיִם

רִנָּתֵנוּ בָּהּ נִקְצֹרָה.

כּוֹרְעוֹת, קוֹרְסוֹת הַשִּׁבֳּלִים,

חַד וּמְמֹרָט הוּא הַמַּגָּל –

אֵיךְ לֹא יֶהֱמֶה שִׁיר־הַקּוֹצֶר?

לֵב הַקּוֹצֵר אֵיךְ לֹא יָגֵל?

עוֹד מְעַט שִׁבֳּלִי זָהָב,

תְּאֻלַּמְנָה לַאֲלוּמוֹת;

עוֹד מְעַט תַּעֲמֹדְנָה הָכֵן,

זְקוּפוֹת, גֵּאוֹת וַעֲצוּמוֹת.

עָלָה הֵידָד שִׁירָתֵנוּ,

נָפֹל נָפַל תּוֹךְ הַקָּמָה,

בְּרוּכַת טַלְלֵי שָׁמַיִם,

רְוַת מִשְׁמַנֵי הָאֲדָמָה.

---

דְמֻיּוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

רָאִיתִי סַהַר חֲוַרְוָר וּמָלֵא בְלַיְלָה אֶחָד בָּהִיר,

וָאֶזְכֹּר תָּאֳרֵךְ –,

וּפַעַם עִם עֶרֶב, רָאִיתִי בַרְבּוּר שָׁט עַל נָהָר,

וָאֶזְכֹּר גְּאוֹן צַוָּארֵךְ.

נִצַבְתִּי פַעַם אַחַת עַל-פִּי תְהוֹם וְהִבַּטְתִּי מָטָּה –

וּמַעְיָן לִי מְחַיֵּךְ

מִלֵּב הַתְּהוֹם הֶעָמֹק, יַחַד שִׁמְּשׁוּ אוֹר בּוֹ וַעֲלָטָה, –

וָאֶזְכֹּר אֶת עֵינַיִךְ.

וְרָחֵל, רָחֵל נֶאֱלָמָה, רָאִיתִי, לִשְׁחִיטָה כִי הוּבָלָה,

הִיא הָלְכָה דוּמָם;

לֵיל כְּלוּלוֹתַיִךְ וְלֶכְתֵּךְ לַחֻפָּה עַל לִבִּי עָלוּ,

וְנִזְכְּרוּ לִי לְתֻמָּם.

---

שִׁיר הַגָּלִיל

מאת

יצחק קצנלסון

"גילוּ הגלילים,

גבורי החייל,

שישוּ ושמחוּ

יומם וליל!"

הַיּוֹם אָרַךְ פַּרְסָה,

וְהָעֶרֶב רַק אַמָּה;

בָּאתִי הַגָּלִיל

עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה…

אַךְ שָׁקְעָה הַשֶּׁמֶשׁ –

וַיְהִי לֵיל חֲשֵׁכָה,

לֹא אֶרְאֶה אַדְמָתְךָ,

רַק אָרַח אֶת רֵיחָהּ…

מֵחֶשְׁכַּת הַלַּיְלָה

עוֹלֶה קוֹל חָלִיל, –

שִׁירוֹ יַשְׁמִיעַ

שׁוֹמֵר הַגָּלִיל!

יֶהֱמֶה הַגָּלִיל –

כֹּה יֶהֱמֶה לְבָבִי;

רוֹבִי בְצִדִּי,

וְסוּסִי עֲרָבִי.

הַגָּלִיל! הַגָּלִיל!

אַךְ אַתָּה גְלִילִי!

אֵין שָׂשׂוֹן כִּשְׂשׂוֹנִי,

וְגִיל אֵין כְּגִילִי.

הַלַּיְלָה הוּא הוֹלֵךְ

הָלֹךְ וְחָוֹר;

שֶׁמֶשׁ הַגָּלִיל

כְּאֵשׁ עַל הַר תָּבוֹר.

זוּלָתְךָ, הַגָּלִיל,

מַה לִּי וּמִי לִי?

הַגָּלִיל, הַגָּלִיל –

אַךְ אַתָּה גְלִילִי!

---

סבּוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנִי חוֹלֶה מֵאוֹרָה –

הָיָה אָבִיב, שֶׁמֶשׁ חָדָשׁ בַּשְׁחָקִים

שָּפַךְ זֹהַר בָּהָר, בָּעֲמָקִים;

וָאֵצֵא לִקְרָאתוֹ גַם אֲנִי, וַאֲנִי עוֹדִי רַךְ, עוֹדִי צָעִיר,

וָאֶשְׁתֶּה כּוֹס אוֹרוֹ-יְקָרוֹת, וְאוֹרוֹ מָה רַב הוּא, מַה בָּהִיר!

וָאֶשְׁכַּר וָאֶחְלֶה…

אֲנִי חוֹלֶה מֵחֲלוֹמוֹת –

אַחֲרֵי שָׂבְעִי מִיּוֹמִי דֵי עָמָל,

אוֹתִי רִחֵם הַלַּיְלָה וְחָמָל…

דּוּמָם יָרַד מַלְאָכוֹ לִיצוּעִי, וְלָחַשׁ לִי חֶרֶש אַגָּדָה,

וְעוֹרֵר נִשְׁמָתִי בְלַחֲשוֹ, וְשָׁמְעָה וְחָלְמָה וְרָעָדָה –

וָאִיקַץ עִם שַׁחַר – וָאֶחְלֶה…

אֲנִי חוֹלֶה מֵאַהֲבָה –

יָפוֹת הָיוּ הַנְּעָרוֹת וְעַלִיזוֹת,

כֹּה מַרְהִיבוֹת וְחָיוֹת וּפְזִיזוֹת;

יָפִים הָיוּ מַחְבּוֹאַי וּסְתָרַי, שָׁם חִכּוּ הַנְּעָרוֹת לְדוֹדָן,

הַרְבֵּה נָטְלוּ מִמֶּנִּי בְלַחֲשָן, הַרְבֵּה נָטְלוּ מִמֶּנִּי בְסוֹדָן –

יָפוֹת הָיוּ הַנְּעָרוֹת – וָאֶחְלֶה…

---

תַּעֲלוּלֵי לָיְלָה

מאת

יצחק קצנלסון

בַּלֵּיל חִבְּקַתְנִי שִׁדָּה. עוֹד לֹא יָשַׁנְתִּי,

שָׁכַבְתִּי בַאֲשֶׁר שָׁכַבְתִּי עַל מִשְׁכָּבִי,

שָׁכַבְתִּי וְהִרְהָרְתִּי.

רַגְלַי לִמְרַאֲשׁוֹתַי וְרֹאשִׁי לְמַרְגְּלוֹתָי,

יָדַי תַּחַת רֹאשִׁי וּפָנַי אֶל הַתִּקְרָה –

בְּלִי כָל צֹרֶךְ תָּעוּ עֵינַי עַל הַתִּקְרָה –

גַּם הִרְהוּרַי תָּעוּ שָׁמָּה בְלִי כָל צֹרֶךְ.

בִּקַּשְׁתִּי אֵת שֶׁאָהֲבָה נַפְשִׁי וְלֹא מְצָאתִיהָ,

עַד חֲצוֹת לַיְלָה בִקַּשְׁתִּי בְרֹאשׁ כָּל חוּצוֹת,

בְּכָל הַשְׁבִילִים וְהַמִּשְׁעוֹלִים עָבַרְתִּי בָדָד,

דָּפַקְתִּי בְכָל הַתְּרִיסִים וְהַחַלּוֹנוֹת!

אִם כַּאן הִיא הַנַּעֲרָה, אִוִּיתִיהָ?

הַנַּעֲרָה עִם קְוֻצוֹתֶיהָ שְׁחוֹרוֹת וְעֵינֶיהָ חוֹלְמוֹת –

תֵּצֵא נָא עִמָּדִי לְקַדֵּם פְּנֵי-הַשַׁחַר…–

הַלַּיְלָה הָיָה עָמֹק, עָמֹק מְאֹד וְשָׁחוֹר –

הוּא בָלַע אֶת קְרִיאוֹתַי וְהֵקִיא לִי אֶת הֵדָן…

כּוֹכָבִי יָצָא עִמִּי, אַךְ עָמַד רָחוֹק בְּשָׁמָיו,

חִוֵּר וְנִפְחָד כָּמוֹנִי, יְחִידִי בֵין רִבּוֹא עֲנָנִים.

אִם כַּאן הִיא הַנַּעֲרָה? וְאֵין מֵשִׁיב לִי וְאֵין עוֹנֶה.

וָאָשׁוּב בְּאֶמְצַע לַיְלָה אֶל חֶדְרִי – וְנֵרוֹ דוֹעֵךְ,

וָאֶשְׁכַּב בַּאֲשֶׁר שָׁכַבְתִּי, עָיֵף הָיִיתִי וְלֹא הִשְׁגַּחְתִּי,

בְּלִי צֹרֶךְ תָּעוּ עֵינַי וְהִרְהוּרַי עַל הַתִּקְרָה…

בַּלֵּיל חִבְּקַתְנִי שִׁדָּה, בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה בָאָה,

בִּלְבוּשׁ הַנַּעֲרָה שֶׁאִוִּיתִיהָ,

עִם קְוֻצוֹת שְׁחוֹרוֹת, עִם עֵינַיִם חוֹלְמוֹת,

לֹא בָאָה בִצְעָדִים, רִשְׁרוּשׁ שִׂמְלָתָה רַק עָלָה,

כְּהֶמְיַת הָרוּחַ הַקַלִיל וּכְרַחַשׁ הַכְּרוּבִים הַתְּמִימִים.

בָּאָה וְיָשְׁבָה עַל יָדִי, וְלִטְּפָה וְסִלְסְלָה שְׂעָרִי:

"קרַ לְךָ, נַעֲרִי – לִי דוֹבְבָה – אֲנִי אֶשְׁכַּב לְצַלְעֲךָ, נַעֲרִי,

נוּמָה, נוּמָה עַל שָׁדַי הַלְּבָנִים וְעָלָה רֹאשְׁךָ וְלִבְּךָ בְּאֵשׁ,

אֲנִי חַמָּה כַשֶׁמֶשׁ, אֲנִי אֶהְיֶה לְךָ שֶׁמֶש בַּלָּיְלָה!"

הִיא צָחֲקָה לְתוֹךְ לִבִּי וְנֶּעֶלְמָה, הַשִּׁדָֹה!

הֱקִיצוֹתִי בִפְחָדִים, הַצְּלָלִים כְּבָר הָלְכוּ וְנִטַּשְׁטְּשׁוּ,

גּוּשֵׁי הַלַיְלָה הָלְכוּ וְנָמוֹגוּ בְחִוְרוֹן הַבֹּקֶר,

בַּמִּזְרָח הַחֲוַרְוָר כְּבָר הִזְהִיר הַשַּׁחַר הַנָּאוָה –

אָנֹכִי רָאִיתִי אֶת זָהֳרוֹ וְזָהֳרוֹ עָלַי לֹא נָפָל…

וָאֵדַע, כִּי טָמֵא אָנֹכִי, וָאֵדַע, כִּי שִׁדָּה חִבְּקַתְנִי –

וָאֶצְפֹּן אֶת רֹאשִׁי בְכָרִי וָאֶבְכֶּה.

---

הַפֶּלֶג

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנִי יוֹדֵעַ פֶּלֶג זַךְ,

פֶּלֶג מַיִם חַיִּים;

שֶׁמֶשׁ רוֹחֵץ בּוֹ בַיּוֹם,

וּתְכֵלֶת הַשָּׁמַיִם.

כִּי תְרַחֵף עָב בְּשַׁפְרִיר רוֹם,

קַלַּת גַּף וּבְהִירָה –

בְּמֵימֵי פֶּלֶג זֶה הַזַּךְ,

דְּמוּת דִּיּוֹקְנָהּ תִּרְאֶה.

עוֹף בְּמֵימָיו יַשְׁכִּין עוֹף

וְחָגָב יַשְׁכִּין חָגָב,

יִתְבּוֹלְלוּ בְפֶלֶג זֶה

עִם פְּנִינָיו וְעִם דָּגָיו.

אֵין בְּלֵב הַפֶּלֶג מְאוּם,

וְהַכֹּל בּוֹ מִשְׁתַּקֵף;

וְאוּלַי יֶשׁ-לוֹ, יֶשׁ-לוֹ רָב?

עָשִׁיר הוּא וְתַקִּיף…

תַּקִּיף? אִי…לֹא תַקִּיף הוּא!

כְּלוּם לְפַלְגִּי אֶלְעַג –

עָשִׁיר הוּא: מֵי בְדֹלַח לוֹ,

וּמַה לּוֹ לַפֶּלֶג?

לֹא יֵדַע פַּלְגִּי סַעֲרוֹת-עֹז,

לֹא יַרְגִּיזוּהוּ רוּחוֹת;

שָׁקֵט הוּא קוֹלֵחַ לוֹ,

מֵימָיו מֵי-מְנוּחוֹת.

אַךְ בָּעֶרֶב, וְשֶׁמֶשׁ פָּז

כְּיוֹרֵד אֶל הָרַחְצָה:

לְמַחֲצִית נֶעֱלָם הוּא בַתְּהוֹם,

וְנִרְאֶה עוֹד לְמַחֲצִית.

עֶרֶב-עֶרֶב, בְּרִדְתּוֹ חַי

וְנֶאְפַּד אֵשׁ – מַעֲרָבָה:

יְפוֹצֵץ גִּשְׁרֵי שָׁמָיו בְּעֹז,

וִישַלְּחֵם בַּלֶּהָבָה –

אָז קָם בְּמֵי הַפֶּלֶג עָם,

קְהַל רָאשִׁים קְטַנִּים צָצִים,

יָצָא עַם הַצְּפַרְדְּעִים,

מַחֲנֶה רָב וְעָצוּם.

מַה שֶּׁהָיָה גָדוֹל – רַד,

מַה שֶּׁמּוּרָם – גָּלָה;

הַס, כָּל נִקְלֶה הֵרִים רֹאשׁ,

וְכָל שָׁפָל עָלָה…

עֵדָה יָצְאָה עִם כְּלוֹת יוֹם

צוֹהֲלָה וּשְׂמֵחָה,

עֵדָה שְׁפָלָה: צְפַרְדְּעִים

מְבָרְכוֹת עַל הַחֲשֵׁכָה.

עַל שְׂפַת פַּלְגִּי חוֹנוֹת הֵן

כָּל בִּצָה – שָׁם הוּא גְבוּלָן,

הָאַחַת פָּתְחָה פֶה בִּקְבַה –

וּמְקַרְקְרוֹת כְּבָר כֻּלָּן:

קְבַה וּקְבַה! קְבַה וּקְבַה!

נְקַרְקְרָה בֶחָיִל,

זֶה הָעֶרֶב לָנוּ הוּא,

לָנוּ הוּא הַלָיִל!

קְבַה וּקְבַה… אֶרֶץ לָרוֹם,

וּמִלְּמַטָּה שְׁחָקִים;

לֹא! לֹא פֶּלֶג פֹּה, רַק יָם,

וְאָנוּ – עַם עֲנָקִים!

עַנְקֵי אֵל… לֵילֵנוּ זֶה

בְּשׁוּם שֶׁמֶשׁ לֹא יְסֻלָּא;

לְשַׁקֵּר נוּכַל עַד בְּלִי דָי,

וּלְרַמּוֹת תֵּבֵל כֻּלָהּ.

---

הַשָּׁמָיְמָה

מאת

יצחק קצנלסון

עוֹלֶה עֲשַׁן הָאֲרֻבּוֹת,

עוֹלֶה, מִתַּמֵּר הֶעָשָׁן,

סוֹפְדוֹת הַמְּכוֹנוֹת הַמְּרֻבּוֹת

הֶסְפֵּדָּן הַיָּשָׁן.

עַנְנֵי עָשָׁן מִתְנַשְׂאִים,

עוֹלִים, מִתַּמְרִים עֲנָנִים,

גּוּשֵׁי עֲלָטָה מְכַסִּים

אֶת שָׁמַי הַלְּבָנִים.

*

בּוֹכִים בְּנֵי-אָדָם וְגֹוְעִים,

לוֹחֲשׁוֹת עֵינַיִם וְדוֹמְעוֹת –

נֶחְנָקִים הַחֲלוֹמוֹת הַטּוֹבִים

בֵּין אַבְנֵי הַחוֹמוֹת.

רְסִיסֵי הַדְּמָעוֹת מִתְנַשְׂאִים,

עוֹלִים הָרְסִיסִים הַטְּהוֹרִים,

עוֹלִים וְזוֹרְחִים וּמְכַסִּים

אֶת שָׁמַי הַשְחוֹרִים.

---

וַרְשָׁה

מאת

יצחק קצנלסון

בְּיוֹם אֶחָד, יוֹם רִאשׁוֹן בַּשַׁבָּת, וַאֲנִי יוֹשֵׁב בְּבֵית הַקָּפֶה

בֵּין הָמוֹן מְגֻוָּן. שָׁם אַנְטוֹנִי סְלוֹנִימְסְקִי הַמְּשֻמָּד,

לְכָל דֶּלְפֵּק מִתְפַּרְכְּסָה אִשָּׁה וְגֶבֶר לְדֶלְפֵּק מְצֻמָּד,

וְהַכֹּל מְצַפְצֵף וּמַהְגֶּה בְּלָשׁוֹן מִתְיַפָּה לֹא יָפָה.

שָׁם גְּרִיצְהֶנְדְלֶר וְעוֹד – אִם תְּנֻפֶּה הַסֹּלֶת בַּנָפָה –

לֹא יֵצֵא גוֹי טָהוֹר אַף אֶחָד וְאִם רֻחֲצוּ לְמִשְׁעִי, לֹא קֻמַּט

אַף מֵצַח מִדְּאָגָה. עָם צוֹהֵל, אֵין צַוָּאר וְעֹל עָלָיו הוּמַט –

אֵל אֱלֹהָי! מַה קָּטֹנּוּ… קָטֹנּוּ מִכָּל עָם וכָל שָׂפָה!

נְקַלּוֹנוּ מְאֹד, וָאָקוּם וָאֶעֱזֹב בִּקְלוֹנִי הַבַּיִת,

וָאֵצֵא לִדְזִיקָה וּלְגֶנְשָׁה, נִכְנַסְתִּי לְתוֹךְ מַעַרְבֹּלֶת –

יְהוּדִים, יְהוּדִים מַמָּשׁ, יְהוּדִים כַּשָמִיר וְכַשַׁיִת,

יְהוּדִים רְצוּצִים וּדְווּיִים, יְהוּדִים כַּדִּין וְכַתּוֹרָה,

מְסֹעָרִים כַּמּוֹץ וְכָרוּחַ לְפִּתְחֵי חֲנֻיּוֹת מַכֹּלֶת,

עַם-רוֹכְלִים לֹא רֻחָץ וּשְׁכִינָה עַל פְּנֵיהֶם-קְלָף שׁוֹרָה.

---

אֹשֶׁר

מאת

יצחק קצנלסון

א.

אֲנִי חֲמוּטַל,

אֲנִי בַת לִבְנָה,

אֶל עִירִי נָבוֹא –

שָׁם בַּיִת נִבְנֶה…

בֵּית אָבִי קָטָן,

וְנָשָיו שְׁתַּיִם,

תֹּאהַבְנָה מָדוֹן

וְרִיב שְׂפָתַיִם:

לְאָבִי הָיְתָה

עוֹד אִשָׁה אַחַת,

זֹאת הָיְתָה אִמִּי –

וְיָרְדָה שַׁחַת.

אֶל עִירִי אִתָּךְ,

הָהּ, בְּחִיר לְבָבִי

אַךְ אַל נָא נָגוּר

בְּבֵית אָבִי…

בֵּית אָבִי קָטָן –

גַּם בֵּיתֵנוּ

קָטָן יִהְיֶה,

קוֹרָתֵנוּ

לָאָרֶץ שַׁחָה

וּבְיָד לָקַחַת;

אַךְ רַעְיָה, רַעְיָה –

בּוֹ תִהְיֶה אַחַת.

ב.

עִם עֶרֶב יָבוֹא

מִשְׂדֵה עֲמָלוֹ,

וַאֲנִי מְחַכָּה

בְּפֶתַח אָהֳלִי…

אֶרְחַץ רַגְלָיו

בְּמֵי הַנָּחַל,

עַד יִהְיוּ שַׁיִש,

וְקָם וְאָכַל.

כּוֹסוֹ מְלֵאָה –

וְשָתָה מֶנָּה,

וּפָנָה לְאִשְׁתּוֹ,

וְהִיא אֵינֶנָּה!

אָנָה הָלְכָה

וְהִסְתַּתָּרָה?

וְהַדֶּלֶת סְגוּרָה

וּמְסֻגָּרָה.

סָבַב דוֹדִי

וּבִקְּשַׁנִי,

סָבַב, סָבַב

וּמְצָאַנִי…

צְחוֹקִי שָׁמַע,

בְּחִיר לְבָבִי,

וּמְצָאַנִי

עַל מִשְׁכָּבִי!

ג.

“אֵי כֻּתָּנְתֵּךְ?”

פְּשַׁטְתִּיהָ.

“קְוֻצַּת רֹאשֵׁךְ?”

פִּזַּרְתִּיהָ.

“מִי יִלְאַט אֵשׁ לִי?”

זֶה לַחַשׁ דְּבָרִי.

“וּמָה הָרֵיחַ?”

זֵה רֵיחַ בְּשָׂרִי.

“בֵּמָּה אֻסַּרְתִּי?”

בְּזְרוֹעוֹת יָדַי.

"לִי יֵצַר כָּרֵךְ – "

לִין בֵּין שָׁדַי.

"יַד מִי דוֹפֶקֶת

בַּדֶּלֶת כָּכָה?"

זֶה עוֹבֵר דֶּרֶךְ,

אַל לוֹ תִפְתָּחָה;

פְּתַח הָאֶשְׁנָב

וּזְרֹק לַהֵלֶךְ,

זְרֹק לוֹ שֶׁקֶל,

וְיֵלֵךְ יֵלֵךְ,

וְאֹשֶׁר דּוֹדִים

אַל נָא יָפְרָע,

וּמְנוּחָתֵנוּ –

עָלֵינוּ שָׁפְרָה.

---

אֲנִי וְצִלִּי

מאת

יצחק קצנלסון

אוֹהֵב אָנֹכִי אֶת חֶדְרִי הַשׁוֹמֵם,

הוּא קָט – אַךְ לֹא צַר מֵהֲכִילִי,

אוֹתִי, שְׁתִיקָתִי

וְצִלִּי.

צִלִּי – הוּא גָדוֹל פִּי-שְׁנַיִם מִמֶּנִּי,

וְיֵשׁ שֶׁעוֹד יִגְדַּל בְּמִקְרֶה.

בְּעָמְדִי, הוֹא מְטַפֵּס עַל כְּתָלַי,

וְרֹאשׁוֹ בַתִּקְרָה.

הוּא נֶאֱמָן כְּכֶלֶב וְלוֹ יִתְרָה: לֹא יִנְבָּח,

יִנְצְרֵנִי כְמוֹ אִישׁוֹן עָיִן;

גַּם יָלֹק כַּף רַגְלִי וְלֹא יִתֵּן בָּהּ רֻקּוֹ,

יַחַד הוּא – יֵשׁ וְגַם אָיִן.

שׁוֹמֵם הוּא חֶדְרִי – וְאוּלַי לֹא חֶדְרִי?

אָנֹכִי, הַיוֹשֵׁב בּוֹ ­ אוּלַי?

אָהַ­בְתִּי לָשֶׁבֶת עִם לַיְלָה לַחַלּוֹן,

תְּלוֹת עֵינַי בַּחוֹמָה מִמּוּלִי.

מִשְׁכֵנַי הִכַּרְתִּי רַק אַחַת:

מִמּוּלִי הִיא גָרָה, הָעַלְמָה –

לְאוֹר הַיָּרֵחַ הַחִוֵּר,

רָאִיתִי אֶת-צַלְמָהּ.

הִיא יוֹשְׁבָה שׁוֹמֵמָה כָמוֹנִי,

נִשְׁקֶפֶת בְּעַד חַלּוֹן הַחוֹמָה,

בַּחוּרִים מִתְדַּפְּקִים בְּדַלְתָּה –

לֹא תָזוּז מִמְקוֹמָה…

*

בְּלַיְלָה חִוֵּר אֶחָד צִוִּיתִי אֶת הַצֵּל:

לֵךְ, בּוֹא אֶל בֵּית הַשְׁכֵנָה!

גָּדוֹל אַתָּה, שָׁחוֹר אַתָּה, לֵךְ!…

וּמָשְׁכֶנָּה הֵנָּה…

מְשֻׁנִּים קִירוֹת חֶדְרִי שֶׁנִּשְׁאֲרוּ בְלִי צִלִּי…

עָצַמְתִּי רֶגַע עֵינַי – הוּא שָׁב אֵלַי מְהֵרָה;

אַחֲרָיו נִכְנְסָה הָעַלְמָה –

חֶצְיָהּ נָמָה, חֶצְיָה עֵרָה,

פָּשַׁטְתִּי זְרוֹעוֹתַי – וְהִיא כְשָׁפָן

אֶל לוֹעַ פֶּתֶן, דָּבְקָה בִי: הוֹי שְׁכֵנִי!…

עַל הַכֹּתֶל רָעֲדוּ שְׁנֵי צְלָלִים –

צֵל אֶחָד נִבְלַע בְּצֵל שֵּׁנִי.

מַה-זֶּה הָיָה לִי, אִם זֶהוּ חֶדְרִי?

חֶדְרִי נֶהְפַּךְ לְתָפְתֶּה קָטָן;

צִלִּי עַל הַכְּתָלִים הוּא הַחוֹטֵא,

וַאֲנִי הַשָּׂטָן…

---

דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר

מאת

יצחק קצנלסון

הֵן זֶהוּ הַמִּדְבָּר, וְאֵלֶּה הֵם, אֵלֶּה הַחוֹלוֹת,

הַדֶּרֶך לִכְנַעַן הִנְּהוּ – וְלָמָּה זֶה, לָמָּה לֹא אָגִיל?

הַדֶּרֶך בִּישִׁימוֹן הַזֶּה עָשׂוּ אֲבוֹתַי בְרָגֶל –

וְלֹא בְרַכֶּבֶת שֶׁל קִיטוֹר שׁוֹרֶקֶת בְּקוֹלֵי הַקּוֹלוֹת.

רַבּוֹת כַּיוֹם הַשַׁיָּרוֹת וְהָאֹרְחוֹת הַבָּאוֹת וְעוֹלוֹת,

עִם דֶּגֶל הַנוֹסֵס בַּיָּד – לְמַחֲנֵה יְהוּדָה הַדָּגֶל;

וְעִם כָּל אוֹתָם סִמָּנֵי עֲלִיָּה…וְלָמָּה לֹא אָגִיל?

חֶבְלֵי הַמִּדְבָּר חֲסֵרִים וּמַסּוֹתָיו הַגְּדוֹלוֹת.

דֹּם אֶעֱמֹד עַל מַעֲקֵה הַקָרוֹן הָאַחֲרוֹן לַמַּסָּע,

הַלוֹפֵת בִּשְׁרִיקוֹת אֶת דַּרְכּוֹ לָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה,

וְלִבִּי לַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל, בְּמַעֲטֵה לַיְלָה הִתְכַּסָּה.

הוֹי, מִדְבָּר, מִדְבָּרִי, הֲתִזְכֹּר עוֹד אֶת הָאֲנָשִׁים,

אֶת הַמַּחֲנֶה הַמַּמְרֶה הָרַב וְאֶת זֶה הָאִישׁ מֹשֶׁה

שֶׁצְּרָפָם בְּאֵשׁ חוֹלוֹתֶיךָ וְקִדְּשָׁם לְחַיִּים חֲדָשִׁים?

---

לָאָדָם

מאת

יצחק קצנלסון

אִם בִּזְבַּזְתָּ יוֹם

עַל דְּבָרִים קְַטַנִּים,

וְאֶת אוֹר הַחֶרֶס

לֹא רָאִיתָ –

רוּחֲךָ אַל יִפֹּל…

צֵא לִפְנוֹת עֶרֶב

אֶת הַקֶּרֶת

וּלְנֹכַח שֶׁמֶשׁ לֵךְ

עַל פְּנֵי הַשָׂדֶה…

וְאִם יֵשׁ עוֹד זֶרֶת

בֵּינוֹ לְבֵין הַתְּהוֹם –

עוֹד תִּפָּדֶה…

אִם יֵש עוֹד שַׁעַל

בֵּינוֹ וּבֵין הַתְּהוֹם,

כָּל עוֹד הַשֶׁמֶשׁ תָּלוּי בְּנֵס

עַל כְּנַף הַיּוֹם –

עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה תַעַל,

וְעָמַדְתָּ מַעֲדַנוֹת

וַאֲנִין הַדַּעַת

מוּל הַשֶׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת –

וְקָרָאתָ מֵעַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה:

הוֹי שֶׁמֶשׁ, שֶׁמֶשׁ זִיוִי,

אֲנִי בִזְבַּזְתִּי יוֹמִי,

הָלַכְתִּי בִקְטַנוֹת…

וּרְאֵה, גַּם רְאֵה – הַלַיְלָה,

הִנֵּה הוּא בָא…

וְהַשֶׁמֶשׁ יַעֲמֹד

בִּפְאַת הַיָּם,

וְצַעֲרוֹ – כָּאֵשׁ

עַל רִפְיוֹן לֵב הָאָדָם,

וּכְלִמָּה אוֹתֹו תְכַס

עַל רוּחוֹ הַנוֹפֶלֶת –

וְשָׁלַח קֶרֶן לָךְ

לִפְנֵי רִדְתּוֹ,

קֶרֶן-פָּז גּוֹאֶלֶת,

קֶרֶן חֶסֶד וַחֲנִינָה…

הַצְפֵּן קֶרֶן זוֹ,

הַצְפִּינָהּ

בְּסֵתֶר לִבְּךָ דָּךְ,

שָׂאֶנָּה שָׁם, שָּמְרֶנָּה

עַד אוֹר בֹּקֶר.

---

לֶחֶם

מאת

יצחק קצנלסון

הֳקִיצוֹתִי – וְשָׁאוֹן מוּזָר עָלָה בְאָזְנָי,

בַּחֲשֵׁכָה עָלָה, בְּחַלוֹנִי כְלַפֵּי חוּץ:

מִי יִלּוֹן שָֹם, מַה יֶהֱמֶה שָׁם כְּמַשַׁק גֵּבִים?–

הֲמוֹן רְעֵבִים.

הֶעֱלֵתִי הַנֵּר וְכִיבִּיתִיו מִיָּד מִיִּרְאָה,

זוּ עֵינָם – אַל תִּפְגַּע בְּחַלוֹנִי וּבְנֵרִי,

הֵם צָבְאוּ עַל שַׁעַר הַחוֹמָה הַסָּגוּר –

אוֹפֶה שָׁם יָגוּר.

הֵם עָמְדוּ צְפוּפִים וּדְחוּקִים וְהִשְׁחִירוּ יַחַד

אֲנָשִׁים, נָשִׁים וְטַף, שׁוּרָה אֲרֻכָּה.

כָּתֵף לְכָתֵף עָמְדוּ, שֶׁכֶם לְשָׁכֶם

וְחִכּוּ לְלָחֶם.

אַךְ הָאוֹפֶה לֹא יָצָא אֲלֵיהֶם: לְפָנִים אָפָה,

לְפָנִים, לְפָנִים לֹאָ הָיָה תַנּוּרוֹ צוֹנֵן,

וּבְגָדָיו לְבָנִים הָיוּ וּטְבוּלִים בְּקִמְחוֹ –

נִטַּשְׁטֵש הַקֶּמַח וְנִמְחָה.

גַּם אִתִּי לֹא הָיָה לֶחֶם, רַק כֶּסֶף לִי הָיָה,

וָאֶקַּח שְׁקָלִים אֲחָדִים וָאַשְׁלִיכֵם הַחוּצָה;

הַשְׁקָלִים צִלְצֵלוּ בָּאָבֶן, אַךְ אִישׁ לֹא לְקָחָם –

זֶה לֹא הָיָה צְלִיל לָחֶם…

שׁוּלֵי שָׁמַיִם הֶאֱדִימוּ – דִּמְדּוּמִים שֶׁל בֹּקֶר!

אַךְ גַּם עַיִן לֹא נָשָׂא אֲלֵיהֶם הֲמוֹן הָאֲנָשִׁים:

לֹא כִכַּר לֶחֶם שָׁם עוֹלֶה, חוּם וְחַם וַעֲגַלְגָּל –

שָׁם רַק שֶׁמֶש יִתְגַּלְגָּל.

וְאֵין אֶל-מִי לִפְנוֹת, הַשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ –

הֵם צְחִיחִים, רַק כּוֹכָבִים וְאֲבָנִים בְּחֵיקָם;

אֲבָנִים! עוֹד מְעַט קָט וְהָיוּ לְבָרוֹת

אַבְנֵי הַחוֹמָה הַקָּרוֹת.

---

תּוֹרוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

בָּרִאשׁוֹנָה –

כְּשֶׁנִפְקְחוּ רִאשׁוֹנָה שְׁנֵי עַפְעַפַּי,

וּמַבָּטִי, מַבַּט נֶשֶׁר צָעִיר,

הִמְרִיא לְמֶרְחַקִּים,

וְהִתְעַכֵּב רֶגַע קַל וְלִטֵּף כַּנְפֵי יוֹנָה,

וְנֶאֱחַז בִּסְבַךְ שֶׁל אִילָן, בְּעָלָיו הַיְרַקְרַקִּים,

בִּזְמִירָיו,

וּבְצִלְצוּלֵי שִׁירָיו –

עַל כָּל שׁוֹשָן שָׁהָה;

וְעוֹד טֶרֶם נִתְקַל מַבַּט עֵינַי בָּרָקִיעַ ­ –

הִתְלַכְּדוּ בִתְמִימוּת יֶלֶד כַּפַּי,

וּמָחֲאוּ, מָחֲאוּ אָז בִּתְמִימוּת יֶלֶד,

וּבְרָכָה כְבָר הִתְעַתְּדָה לָצֵאת מִבֵּין שְׂפָתַי,

וְאֶת מִי לְבָרֵךְ לֹא יָדַעְתִּי עוֹד –

יוֹם אָבִיב בָהִיר

צָלַח עַל הֶחָלֶד –

זֶה הָיָה מָתַי?

*

חֲלוֹם הָאָרֶץ נִגְלָה לִי וַיִתְפְּשֵׂנִי,

נִלְכַּדְתִּי בְרֶשֶׁת אוֹרִים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה;

וְאֶל הַשְׁחָקִים לֹא נָשָׂאתִי עֵינִי –

הַחַמָּה – הִיא הִשְׁקִיפָה אֵלַי מָטָּה,

הַכּוֹכָבִים – יָרְדוּ אֵלַי מִשְׁמֵי רָמָה,

וּכְרוּבִים רִחֲפוּ סְבִיבִי… וְשָׁמְעָה אָזְנִי מַשָּׁק

שֶׁל כַּנְפֵיהֶם קַלּוֹת… אֶחָד אוֹתִי נָשַׁק,

וְאֶחָד מִן הַכְּרוּבִים הִסְתַּתֵּר בִּמְעָרָתִי,

אֲשֶׁר חָפַרְתִּי לִי בַחוֹל לִזְבוּבֵי-קַיִץ,

לְפַרְפָּרִים מְרוּטֵי כָנָף וְלִרְמָשַׂי,

וּבִשְׁלוּלִיתִי נֶחְבָּא עִם כָּל שָׁרֶץ…

לֹא הָיָה אָז הָרֶוַח בֵּין הַשְׁחָקִים וְהָאָרֶץ,

לֹא הוּקַם עוֹד הַחַיִץ.

וּגְדוֹלָה חֶרְדַּת לִבִּי אָז וּגְדוֹלָה שִׂמְחָתִי –

זֶה הָיָה מָתַי?

וְאֶת הָאֱלֹהִים רָאִיתִי עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה,

כִּנְטוֹת הַיּוֹם, בְּמֶרְחַב שַׂדַּי,

שָׁם נִרְאָה לִי אֵל שַׁדַּי,

בֵּין הַקָּמָה,

כְּשֶׁהוּא דוֹלֵק אַחֲרֵי פַּרְפַּר כְּרָמִים:

הֶאָח! אֵין הַבּוֹרֵא יָכֹל לִתְפֹּשׂ אֶת יְצוּרוֹ;

הַמֹּחַ רוֹדֵף, רוֹדֵף אַחֲרֵי בֶן-סְעִפּוֹ,

שֶׁנִקְרַע מֶנּוֹ וְטָס בַּאֲוִיר עוֹלָם חָפְשִׁי…

הַלֵּב לֹא יָכֹל לִתְפֹּשׂ אֶת הִרְהוּרוֹ,

הִרְהוּר קַל שֶׁנִּתַּק מִתּוֹךְ חַדְרֵי לִבּוֹ –

וְעָף בַּאֲוִיר עוֹלָם חָפְשִׁי…

רַךְ וְקָלִיל זְבוּב-הַקַּיִץ, וְהוּא נִמְלָט וּמִתְרַחֵק,

וַאדֹנָי עוֹד דּוֹלֵק אַחֲרָיו, וַאדֹנָי מְצַחֵק…

אַךְ הִנֵּה, נִפְגַּע פַּרְפָּר זֶה, בְּצִפֹּרֶת קַלָּה,

וְנָשַׁק לָהּ וְהִתְחִיל לִבּוֹ לָהּ מְגַלֶּה,

עַל פְּנֵי הַקָּמָה – כִּי יָשְׁרָה הַצִּפֹּרֶת,

קַלַּת הַכְּנָפַיִם, הַצְּחַרְחֹרֶת,

בְּעֵינֵי בֶן הַפַּרְפָּר, וַיִקָּחֶנָּה לוֹ לְעֵזֶר –

וְעָמְדָה לוֹ עָרְמָתוֹ לֵאלֹהִים!…

בְּעוֹד שֶׁהֵמָּה מְלַחֲשִׁים אַהֲבָה,

חֲטָפָם אֲדֹנָי וְשָׂמָם עֲלֵי רֹאשׁוֹ,

וַיִּהְיוּ הֶחָתָן וְהַכַּלָֹה,

נֵזֶר,

נֵזֶר עַל תַֹלְתַּלֵּי אֱלֹהִים.

וְהָעוֹלָם בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וַאֲנִי בְתוֹךְ הַמִּקְדָּשׁ,

וְעֵינַי רוֹאוֹת, רוֹאוֹת אֶת כֹּהֲנוֹ, אֶת קְדוֹשׁוֹ,

וּבְרָכָה כְמוֹ הִתְעַתְּדָה לָצֵאת מִבֵּין שְׂפָתַי –

זֶה הָיָה מָתַי?

*

בְבֹקֶר בָּהִיר אֶחָד קָרַב אֵלַי רַבִּי,

אָחַז בִּקְצֵה יָדוֹ בְסַנְטְרִי הֶחָלַק,

וּבַיָּד הַשְׁנִיָּה טָפַח לִי עַל גַּבִּי –

וְאָנֹכִי טֶרֶם אֵדַע אִם מֵחֲמַת חִבָּה

רַבִּי עוֹשֶׂה כָּכָה. רַק לִבִּי, הוּא לִי נִבָּא:

יַמִּים שֶׁל מִשְׁפָּטִים וְגַם סִדְרַת בָּלָק…

הוֹי, מַה נִבָּא לִבִּי לִי, זֶה לִבִּי!

וְקָרַב אֵלַי רַבִּי וְאָמַר אֵלַי כָּכָה:

• הֲתֵדַע כִּי יֵשׁ “מוֹדֶה” עַל הָאָרֶץ, כִּי יֵש “בְּרָכָה”?

הֲתֵדַע בְּנִי, – כַּךְ סָח לִי, סָח לִי רַבִּי, –

מִי בָרָא ז­ֹהַר זֶה וְתֵבֵל רַבָּה?

יֵשׁ בַּשְׁחָקִים אֵל צָנוּעַ, אֵל מִסְתַֹּתֵּר,

הוּא, הוּא בְרָאָם… רַבּוֹת עָמְלוּ אִישִׁים,

רַבּוֹת חִטְּטוּ וְחָתְרוּ עַד שֶׁנּוֹדַע,

כִּי בַשְׁחָקִים יָגוּר… – שָא, תַּכְשִׁיטִי,

אֶת כַּפֶּיךָ וְעֵינֶיךָ לַשָׁמַיִם –

יַחַד אִתִּי,

כַּף אֶל כַּף! גַּם הָעֵינָיִם –

כַּךְ תַּכְשִׁיטִי;

עַכְשָׁו נֹאמַר בְּרָכָה, נֹאמַר מוֹדֶה –

מִתְפַּרְנֵס אֵל זֶה טָמִיר מִתִּשְׁבָּחוֹת,

אֱמֹר בְּנִי, מוֹדֶה, כָּל הַתְּהִלוֹת לו שַׁיָּכוֹת;

וְעַל הַזְכוּת הַזֹאת אֵין הוּא מְוַתֵּר…

*

וְאֶת הַצַּדִּיק אוֹהֵב שַׁדַּי יוֹתֵר –

מִן הַבֹּקֶר לוֹ הִתְפַּלֵל עַד הָעֶרֶב;

בַּלַּיְלָה רָאָה חֲלוֹם: הִתְנוֹפְפָה עָלָיו חֶרֶב…

וְעִם הַשַׁחַר קָם וְלֹא רָץ לְבֵית הַפּוֹתֵר!

וַחֲבִיבִים עַל אֵל שַׁדַּי גַּם כָּל בָּנָיו,

בַּעֲלֵי הַתְּשׁוּבָה,

עֲלֵיהֶם נָפַל רֶגַע פַּחַד חֲלוֹמָם,

הִתְנַעֲרוּ נִפְעָמִים מִתוֹךְ שְׁנָתָם טְרוּפָה,

וְרָצוּ לְבֵית הַפּוֹתֵר עִם הָנֵץ יוֹמָם,

וּבְעָמְדָם עַל מִפְתָּנוֹ – הִתְנֶחָמוּ,

וּבְטֶרֶם פִּתְרוֹן חֲלוֹמוֹתָם שָׁמְעוּ –

נִגְּשׁוּ אֶל הַפּוֹתֵר וְיָרְקוּ לוֹ בְפָנָיו…

וְיֵשׁ תִּקְוָה מֵאֵל שַׁדַּי גַּם לַחֲנֵפִים –

אַף-עַל-פִּי שְׁקּוֹלוֹתֵיהֶם צוֹרְמִים

קְצָת אֶת אָזְנָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא,

אַף-עַל-פִּי שֶׁתְּפִילּוֹתֵיהֶם עוֹלוֹת

מִלֵּבָב בִּלְתִּי נָקִי, מִנְּשָׁמָה בִלְתִּי זַכָּה –

אֵין בְּכַךְ כְּלוּם…

שֶׁלִּפְנֵי כִסֵּא שַׁדַּי נַחֲלֵי מַיִם זוֹרְמִים,

וּכְרוּבֵי רוּם

עוֹמְדִים בְּתוֹךְ הַמַּיִם עֲלֵי כֵפִים,

וּבוֹדְקִים אֶת הַצְּלִילִים וְאֶת הַקּוֹלוֹת;

וְכָל תְּפִלָּה פְגוּמָה וּמְלֻכְלֶכֶת

רוֹחֲצָה יַד הַכְּרוּבִים וּמְשַׁכְשֶׁכֶת,

עַד שֶׁנָּגְהָהּ חוֹזֵר לָהּ – וְזָרְחָה…

וְאָז – מַגִּישִׁים אוֹתָה לְרִבּוֹן הָעוֹלָמִים,

וְהוּא – אִם גַּם מַכִּיר הוּא עָלֶיהָ כְּתָמִים,

אִם גַּם צְלִילֵי קוֹלָהּ מְעַט צוֹרְמִים

אֶת אָזְנָיו – אַךְ מְקַבְּלָה הוּא בְגִילָה,

וּבוֹלֵעַ כְּבִכּוּרָה אֶת הַתְּפִלָּה…

וּרְאֵה נָא בְּנִי, נָתַתִּי לְפָנֶיךָ כַמָּה דְרָכִים –

כֻּלָּם עוֹלִים וְנִמְשָֹכִים,

יָשָׁר אֶל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא,

הֶחָבוּי שָׁם בִּשְׁחָקָיו –

בְּחַר לְךָ אֶחָד מִכָּל אֵלֶּה…

גַּם סִדּוּר לְךָ יִנָּתֵן, סִדּוּר-תְפִלּוֹת מּלֵא וְגָדוּשׁ,

וְגָדוֹל הוּא, וְאָרֹךְ הוּא,

סִדּוּר לְדוֹר דּוֹרִים,

סִדּוּר הַשֹּׁוֶה לְכָל נֶפֶש וּלְכָל לֵב!

כָּל הָרוֹצֶה יָבוֹא וְיִתְפַּלֵּל, יָדוּשׁ בוֹ גַם יָדוּשׁ,

עַד יִתְעַוֶּה פִיךָ מִנִּי כְאֵב,

שֶׁרַבִּים בּוֹ מִזְמוֹרִים,

כָּל מִזְמוֹר וְכָל מִזְמוֹר לְדַפָּיו וְלַחֲלָקָיו

וְאַתָּה אַל נָא תֵלֶא –

*

אָז בָּא הַקֵּץ לַחֲלוֹם הָאָרֶץ שֶׁחָלַמְתִּי,

קִבַּלְתִּי תוֹרַת רַבִּי הַחֲדָשָה

לְמוֹרָשָה –

עוֹדֶנִּי זוֹכֵר: תְּפִילָתִי הָרִאשׁוֹנָה

יָצְאָה מִשִּׂפְתוֹתַי לְקוּיָה וּמְשֻבָּשָׁה,

וּשְׁנָתִי נָדְדָה מֶנִּי; בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

קַמְתִּי

וָאֶקְרַב אֶל חֲלוֹנִי,

וָאֶשָּׂא עֵינַי אֶל הַשְׁחָקִים –

כּוֹכָבִים קְטַנִּים רָמְזוּ לִי בְעֵינֵי בְרָקִים:

תְּפִלָּתְךָ, יֶלֶד תָּמִים, כְּבָר נִתְקַבְּלָה בִשְׁמֵי מַעְלָה…

אָז בָּא הַקֵּץ לַחֲלוֹם הָאָרֶץ שֶׁחָלַמְתִּי,

וְלֹא קָסְמוּ לִי עוֹד פִּרְחֵי הָאֲדָמָה,

שֶׁצָּצוּ וְרֻדִּים וְלַבְנוּנִים בֵּין עֲשָׂבִים,

חֲבוּיִים בְּצֵל שִׂיחִים, רַכִּים וְנָאוִים;

וּכְשֶׁנִרְמַס תַּחַת רַגְלַי אֶחָד מִן הַפְּרָחִים,

בִּצְדִיָּה וּבְלִי צְדִיָה, בְּלֶכְתִּי עַל אֵם דְּרָכִים –

לֹא דָוָה לִבִּי בִי, לֹא בָכְתָה בִי הַנְּשָׁמָה.

לֹא לִבְּבַנִי עוֹד נִיר נָאֶה וְאִילָן רַב-עֲנָפִים,

וּזְמִירָיו לֹא צָדוּניִ וִירַקְרַק חֵן שֶׁל טְרָפִים;

וְלֹא פָּתַחְתִּי עוֹד חַלוֹנִי לְכָל יוֹנָה יָפָה,

שֶׁהִתְלַבְּטָה עַל אֶשְׁנַבִּי בְּחַרְטֻמָּה וּבִכְנָפָהּ:

וּכְרוּבִים עוֹד לֹא רִחֲפוּ סְבִיבִי, נָדַמּוּ, נָשַׁמּוּ,

תַּמּוּ כָל הַכְּרוּבִים, מֵעַל פְּנֵי הָאָרֶץ תַּמּוּ…

וַאדֹנָי לֹא נִרְאָה לִי עוֹד בֵּין הַקָּמָה –

פָּסַק חֲלוֹם הָאָרֶץ, אָבְלָה, נָבְלָה הָאֲדָמָה!…

*

וְהִנְנִי חוֹלֵם חֲלוֹם הַשְׁחָקִים, חֲלוֹם מְרוֹמִים –

כָּל הַחֲלוֹמוֹת יָפִים, אִם גַּם אֵינָם דּוֹמִים…

אַל תִּרְאוּנִי, שֶׁפָּרַשְׁתִּי לְקֶרֶן זָוִית –

אֵין צֹרֶךְ לִי בְמֶרְחָב:

תְּנוּ חָבִית לִי וְאֶחֱלֹם בְּתוֹךְ חָבִית!

רַק יִהְיֶה נָא סִדּוּרִי

אִתִּי בְחָבִיתִי, אִתִּי בְתוֹךְ חוּרִי…

*

שׁוּר, אָחִי, שׁוּר:

הִנֵּה הוּא הַכּוֹכָב, שְׁבִיב דִּי-נוּר,

הַנּוֹפֵל מִשְׁמֵי מָעְלָה

אֶל חֵיק הַלָּיְלָה…

• אָדָם, מַה מִּלַּיְלָה? אָדָם מַה-מִּלֵיל?

• כּוֹכָב, מַה מִּשְּׁחָקִים, מַה-מִּשְּׁלוֹם אֵל?

• אַל תַּזְכֶּר-לִי אֶת שָׁמַי, מְתוּקִים פֹּה הָרְגָבִים…

לֹא אָשׁוּב עוֹד אֶל אַחַי, לֹא אָשׁוּב אֶל הַכּוֹכָבִים,

גַּם אַתָּה אֶת סִדּוּרְךָ עַל פִּי צְלוֹחִית צוֹר,

שָׂא עֵינֶיךָ לֵאלֹהִים וְכֹה לוֹ, כֹּה אֱמֹר:

הִשָׁאֵר, בְּרָב טוּבְךָ, בְּשָׁמֶיךָ גַּם לְהַבָּא,

אֲנַחְנוּ נאֹבַד גַּם בִּלְעָדֶיךָ, פֹה עַל אֶרֶץ רַבָּה;

לֹא נִהְיֶה כְּאֶרְאֶלִּים הָעֲיֵפִים וְהַנִּלְאִים

מִשַּׁבֵּחַ אֶת הַבּוֹרֵא, מֵאֱמֹר לוֹ תְהִלִּים:

בִּזָוִיּוֹת שִׂפְתוֹתֵיהֶם כְּבָר הַקֶּצֶף נִרְאָה –

וַעֲדַיִן הֵמָּה עוֹמְדִים עָלָיו וְאוֹמְרִים שִׁירָה:

כְּבָר לִבָּם כָּלָה בָם, וּפְנֵיהֶם – פְּנֵי אֲבֵלִים,

וְקוֹלוֹת תְּפִלוֹתֵיהֵם אֵינָם חֲדֵלִים!

---

שִׁיר עָם

מאת

יצחק קצנלסון

בַּיִת מָט, עֲלִיָּה רַק

וַאֲרֻבָּה עַל הַגַּג;

הָאֲרֻבָּה עוֹמְדָה דֹם –

עָשָׁן עוֹלֶה בָהּ יוֹם־יוֹם,

אוֹי, אוֹי, גַּם אֲבוֹי,

זֶה הָרוּחַ יֵהוֹם כֹּה…

בַּעֲלִיָּה, תַּחַת גַּג

שׁוֹכֵב תִּינוֹק עֲלֵי שַׂק,

שַׂק בְּלִי תֶּבֶן וּבְלִי קַשׁ –

לָמָּה תִבְכֶּה, יֶלֶד רָשׁ?

עַל הַגַּג, שָׁם שֶׂכְוִי יֵשׁ,

וְכַרְבָּלְתּוֹ דָּם וָאֵשׁ;

לֶחֶם יִשְׁאַל, יִשְׁאַל פַּת,

פַּת הַלֶּחֶם מֵאַיִן יַאת?

עוֹרֵב שָׁחוֹר מִנִי שְׁחוֹר,

עוּף מִזֶּה, הוֹי, עוּף עֲבֹר!

עוּף, אַל תַּשְׁמַע נוֹרָא קוֹל,

בַּעֲלִיָּה נָדַם כֹּל.

עַל הַגַּג הֶחָתוּל נָם –

לָמָּה יָנוּם חָתוּל שָׁם?

לָמָּה יִשְׁכַּב עַל הַגַּג,

אִי הַתִּינוֹק עַל הַשַּׂק?

בַּיִת מָט, עֲלִיָּה רַק,

וַאֲרֻבָּה עַל הַגַּג,

תַּעֲמֹד שׁוֹמֵמָה לָהּ,

עָשָׁן עוֹד לֹא יַעֲלֶה בָהּ…

---

אֱלֵי קִיר

מאת

יצחק קצנלסון

לֹא אֲרֻכָּה עוֹד דַּרְכִּי. הִיא הָיְתָה, רַק הָיְתָה אֲרֻכָּה.

הִנֵּה הַקִּיר!

אַתְּ כַּבִּי נָא, כַּבִּי אֶת אֵשׁ הָאֲבוּקָה –

כַּבִּי הָאֵשׁ וְעוֹד אַאֲמִין: לַדֶּרֶךְ אֵין קֵצֶה,

וְאִם כִּי עָבַרְתִּי הַחֵצִי –

הִנֵּה הַקִּיר!

כַּבִּי הָאֵשׁ טֶרֶם עוֹד כָּשְׁלָה הַבֶּרֶךְ,

הַשְׁלִיכִי מִיָּד הָאֲבוּקָה, –

הָיְתָה אֲרֻכָּה הַדֶּרֶךְ –

הִיא הוֹלְכָה וְתַמָּה,

הָיְתָה רִבְבוֹת פַּרְסָה אֲרֻכָּה,

וְנוֹתְרָה רַק אַמָּה.

הִנֵּה הַקִּיר!

כַּבִּי הָאֵשׁ וּמַעֲטֵה לַיְלָה לִי צַוִּי,

הַשְׁקִינִי מִיֵּינֵךְ, עוֹרְרִינִי לְשִׁיר –

שְׁכוּר־יַיִן וְשָׁר – אָנֹכִי אֶת רַגְלַי אֲשַׁוֶּה,

וַאֲנַפֵּץ אֶת רֹאשִׁי לַקִּיר.

---

יְרִיבִים

מאת

יצחק קצנלסון

ויהי־נא פּי־שנים בּרוּחך אלי!

(מלכים ב' ב')

ואלישע שב הגלגלה, והרעב בארץ, ובני הנביאים יושבים לפניו…

(מלכים ב' ד')

א.

הָבוּ לִי אֵשׁ, בְּנֵי־הַנְבִיאִים!

– יֵשׁ־לְךָ, יֵשׁ! –

הָבוּ לִי אֵשׁ כָּל הָרְקִיעִים,

הָבוּ לִי אֵשׁ!

כָּל נִיצוֹץ, כָּל זִיק לִי הָבִיאוּ!

יֵשׁ לְךָ דָּי! –

כָּל נִיצוֹץ, כָּל זִיק, לִי רַק לִי הוּא,

הָבִיאוּ אֵלָי!

– נְגֹהוֹת הַשַּׁחַר אַיָּמוֹ?

וּמְאוֹרוֹת הַיּוֹם? –

לְבָבִי הוּא שְׁמָרָם וַיְצוּדֵם,

וּלְבָבִי – כַּתְּהוֹם…

הָבוּ לִי אִשִּׁים וְלֶהָבוֹת!

– הָהּ, יוֹמְךָ כְּבָר תָּם… –

אֶת מוֹקְדֵי הַמַּעֲרָב לִי הָבוּ,

וְדִמְדּוּמֵי הַיָּם…

ב.

אֲמַרְתֶּם: יוֹמִי תָּם כְּבָר,

פָּנָה יוֹם אֱלִישָׁע!

הַעַל אֵלֶּה אֶחֱשֶׁה,

אֵאָלֵם וְאַחֲרִישָׁה?

מִי בַז לְאַחֲרִית יוֹמוֹ,

וְאָמַר: רַב לִי! רַב לִי!

גַּם שֵׂיבָה בְלַהֲבוֹת עַרְבּוֹ

אֻכָּל וְקוֹרֵא: הַב לִי!

זֶה יוֹמִי נָח, אַךְ לִבִּי –

לֹא הוּנַח לוֹ וְלֹא הוּקַל:

הַסְּנֶה עוֹדֶנּוּ בוֹעֵר,

הַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל!

– הַסְּנֶה אַף אָמְנָם לוֹהֵט…

וְצִלּוֹ אֵי, בּוֹ נֶחֱסֶה? –

אֶת צִלּוֹ אַתֶּם חוֹמְדִים?

וְהוּא גֶחָלִים יֶחֱתֶה!

– מַה יַּעַשׂ רַךְ הַלֵּבָב,

הַיָּרֵא אֶת הַבְּעֵרָה? –

יֵלֶךְ־לוֹ וְיִכְרַע

תַּחַת הָאֲשֵׁרָה!

בַּדָּהּ רַךְ וְעָנֹג,

וְכַפָּהּ מַטָּה שְׁלוּחָה,

כִּי יָבוֹא שָׁם הַהֵלֶךְ –

תַּחְתֶּיהָ יִמְצָא מְנוּחָה,

וְאֶת אֲחוֹתָהּ אִתָּהּ!

– מִי הִיא זֹאת אֲחוֹתָהּ? –

הֵן הִיא הַשְּׁנָת הַבָּלָה,

הַאִם לֹא תֵּדְעוּ אוֹתָהּ?

הַשְּׁנָת! שָׁם גַּם אָחִיהָ,

וְאִתּוֹ הִיא שׁוֹכָבֶת!

– וּמִי הוּא זֶה אָחִיהָ? –

הֲתֵדְעוּ אֶת הַמָּוֶת?

כִּי יָבוֹא שָׁם הַהֵלֶךְ,

וְכָרַע בֵּין הַשְׁלשָׁה,

וְנָפַל… וְהָאֲשֵׁרָה…

אַט תָּנַע עָלָיו רֹאשָׁהּ…

קְרָא אֵם לָהּ כָּל הַיָּרֵא

וְנָס מִפְּנֵי הַדְּלֵקָה!

– לֹא, לֹא… נָפְשֵׁנוּ יוֹקְדָה,

וְאֶל הַסְּנֶה שׁוֹקֵקָה… –

ג.

אֲנִי הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר!

בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר אֶעֱלֶה –

אֵין שְׁנָת שָׁם וּמַרְגֹּעַ,

וְלֹא יִהְיוּ שָׁם סֶלָּה.

אִם מַבַּט עֵינִי יִצְלֹל

בְּמֵי־מְנוּחוֹת שׁוֹקְטִים –

וְהִכּוּ גַלֵּי קֶצֶף,

הוֹלְלִים וְרוֹקְדִים.

לְצֵל מִקִּיר כִּי אֶרְמֹז –

וְהוֹשִׁיט לִי אֶת כַּפָּיו;

בְּיָשֵׁן אֶתֵּן עֵינַי –

וְנִקְרְעוּ עַפְעַפָּיו.

אֲנִי הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר –

כָּל מַגַּע רַגְלַי שׂוֹרֵף,

כִּי אֶעֱמֹד עַל הַכַּרְמֶל

וְהָיָה לְהַר חֹרֵב…

יוֹם פְּלָאַי תַּם – וּבָאתֶם

לִדְרֹשׁ לוֹ לְצִלִּי –?

וַאֲנִי בּוֹעֵר גַּם בַּנֶּשֶׁף,

בַּלֵּיל עוֹד יִגְדַּל פִּלְאִי.

תַּם יוֹמִי! וְלוּ גַם יִתֹּם –

גַּם בְּקִבְרִי לֹא אֵרָגַע,

אִם מֵת בּוֹ יָשְׁלַךְ וְיָקוּם,

כִּי בְעַצְמוֹתַי נָגַע…

אֲנִי הַסְּנֶה הַבּוֹעֵר,

וְכֻלִּי – לוֹחֵשׁ, לוֹחֵשׁ,

כָּל קֶרַח תַּחְתַּי נָמֵס,

כָּל מֵת בְּחֵיקִי רוֹחֵשׁ.

---

שִׁיר הַמָּחוֹל לְבַת חֲסִידִים

מאת

יצחק קצנלסון

עֲמֹד, כֹּה מֵרָחוֹק עֲמֹד, אַל תִּקְרָבָה,

אַל בִּי תִגַּע,

בַּת־חֲסִידִים אָנֹכִי, לֶהָבָה!

מֵרָחוֹק לְךָ תִּגַּהּ,

וּמִקָּרוֹב – צוֹרֶבֶת…

אֲנִי בַת־חֲסִידִים –

לַהָבֶת!

אֵשׁ עֲצוּרָה וּצְרוּרָה בְגִידִים,

וּקְרוּמָה קְרוּם עוֹר –

גַּע בִּי בְיָד וְתִכָּוֶה!

דּוֹר קַמְנוּ בְפוֹלִין, אוֹי דוֹר;

עָלִינוּ כְאוֹר שָׁם, כָּאוֹר!

אֲבִי־אָבִי וּזְקֵנוֹ הֵם יָצְקוּ

מַיִם עַל יְדֵי הַקּוֹצְקִי;

אָבִי הוּא שׁוֹאֵג כְּאַרְיֵה

עַל פִּתְחֵי

דְגוּרָא קַלְוַרְיֵה,

וְדוֹד לִי בִפְשִׁיסְחָא,

וּתְקוּעָה בְווֹרְקִי לִי יָתֵד –

אֲנִי, בַּת אִישׁ חָסִיד!

אָבִי כִּי יִקַּח הַחֲגוֹרָה,

הַגַּארְטל בְּלַעַ"ז, וִיחַתְּלוֹ

עַל בִּגְדוֹ הָאָרֹךְ שֶׁל אַטְלַס,

וְעָמַד בִּתְפִלָּה לְבוֹרְאוֹ –

כִּי יַפְשִׁיל אֶת שׁוּלֵי הַבֶּגֶד,

וְיִתְחָבֵם בָּהּ, בַּחֲגוֹרָה –

עֲמֹד אָז מִנֶּגֶד!

הִנֵּה הוּא נִכְנָע, לִכְאוֹרָה,

יִזְחַל עַל עָפָר, יִתְרַפֵּס,

אַךְ פֶּתַע יִתְנַשֵּׂא, יְטַפֵּס,

יַעְפִּיל עֲלוֹת עֲלֵי קִיר,

יַחְבֹּט רֹאשׁוֹ בַקּוֹרָה –

עֲמֹד דֹּם,

וְאַל תִּקְרַב, אַל תִּקְרַב הֲלוֹם –

אֵשׁ אֲזַי יוֹצֵאת מַאַפָּיו,

מִפִּיו פּוֹרֵץ שִׁיר,

יָדָיו אָז יָרִים

לַמָּרוֹם,

וְיָצוּד אֶרְאֶלִּים בְּכַפָּיו.

אֶרְאֶלִּים? לֹא הֵם!

הַשֵּׁם… הַשֵּׁם…

כְּבַיָּכוֹל –

הוּא יוֹצֵא עִם אָבִי בְמָחוֹל…

הַס –

---

מְשׁוֹרֵר

מאת

יצחק קצנלסון

עַל יַד קֻפַּת הַבַּרְזֶל הַפְּתוּחָה עָמַד כִּילָי,

כְּכֹהֵן לִפְנֵי מִזְבְּחוֹ, וְטָמַן שָׁם תַּרְפַּ"ט אֲלָפָיו;

גַּל הַזָּהָב הִבְהִיק – הוּא רֹאשׁוֹ כָפָף,

אֶת עֵינָיו עָצַם־עָצַם – כְּמִפְּנֵי שֶׁמֶשׁ בְּהִלּוֹ.

הוּא הֵגִיף חִישׁ קֻפָּתוֹ. עָשְׁרוֹ כְּאִלּוּ הִבְהִילוֹ,

פַּחַד הַזָּהָב הָרַב וְהֶעָצוּם אוֹתוֹ אָפָף,

אַךְ סֻגַּר הָאָרוֹן – הִזְדַּקֵּף, הֵנִיד וְהֵרִים עַפְעָף,

הִתְעָרֵב בַּחוּץ עִם עֲנִיִּים, בָּא, נֶחְבָּא בְצִלָּם.

לֹא! זֶה לֹא הָיָה כִילַי, זֶה הָיָה מְשֻׁגָּע.

מַפְתֵּחַ קָטֹן וְדַק לוֹ נִשְׁאַר, מַפְתֵּחַ אֲרוֹנוֹ,

בַּעֲדַת הָעֲנִיִּים כִּי בָא הָאִישׁ, וְהִתְעוֹרֵר,

הוֹצִיאוֹ מִכִּיס הַבֶּגֶד, הִתְבּוֹנֵן בּוֹ בְתוּגָה,

וּזְרָקוֹ מִמֶּנּוּ וָהָלְאָה בְקֶרֶב הָעָם וַהֲמוֹנוֹ –

לֹא! זֶה לֹא הָיָה מְשֻׁגָּע, זֶה הָיָה מְשׁוֹרֵר.

---

שַׁבָּת

מאת

יצחק קצנלסון

א.

לְכָה, דוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!

אַבָּא שָׁב מִבֵּית הַתְּפִלָּה,

וּכְבָר קִדֵּשׁ עַל הַיַּיִן,

בִּצַּע דּוּמָם עַל הַחַלָּה.

אָכַל דָּגִים, צְנוֹן לֹא חָסֵר,

בָּצָל כָּתוּת בְּתוֹךְ כָּבֵד,

דּוּד עִם טְשׁוֹלֵנְט וְעִם בָּשָׂר,

עִם בַּת הַשְּׁמָנִים – הַפַּשְׁטִידָה,

עַל צִמּוּקֶיהָ בְּתוֹךְ שׁוּמָן,

בְּלוּלִים עִם מִזְמוֹרֵי דָוִד…

רֵיחָם עוֹד לֹא פָג עֲדַיִן,

אָמְנָם, לֹא רַק רֵיחָם גְרִידָא…

אַבָּא בֵרַךְ כְּבָר הַמְּזֻמָּן,

וְגַם עָבַר עַל הַסֶּדְרָה,

וּכְבָר חָלַץ אֶת נְעָלָיו.

אַבָּא יָשֵׁן שְׁנָת עֲרֵבָה;

נַחֲרָה בָּאָה כְּבָר מֵחֶדְרוֹ,

שֵׁבֶט־מוּסָר עֲלֵי פָנָיו…

עָלֶה נָפַל מִתּוֹךְ עָלָיו,

נָפַל אַרְצָה עַל מְסָאנָיו…

וְכַלָּתְךָ נָאָה, זַכָּה –

עָטְתָה עֶדְיָהּ, הִתְקַשָּׁטָה…

הִיא לְאָן הוֹלֶכֶת עָתָּה?

אֵיפֹה תַמְתִּין לְךָ וּתְחַכֶּה

עִם כָּל הוֹדָהּ, כְּבוֹדָהּ, מְאֹדָהּ?

אֶל הַשְּׂדֵרוֹת לְכָה, דּוֹדִי.

ב.

לְכָה, דּוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!

לֹא בַשּׁוּק עַל יַד הַחֲנֻיּוֹת,

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַנַּעֲלָה;

לֹא בְחוּצוֹת הָעֲיָרָה –

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַיְקָרָה;

לֹא בְבֵית הַסָּב וְהֵסָבָה,

שָׁם לֹא תִמְצָא אֶת הַנָּאוָה…

רֵיק הַשּׁוּק וְאִם לֹא רֵיק הוּא,

לֹא נִגְרְעָה חֲנוּת בְּחֵיקוֹ.

הֵן עוֹמְדוֹת שָׁמָּה שׁוּרוֹת־שׁוּרוֹת

הַחֲנֻיּוֹת… כֻּלָן סְגוּרוֹת.

סְגוּרוֹת וּמְסֻגָּרוֹת כֻּלָּן –

אֵין אִישׁ נִכְנָס בְּתוֹךְ גְּבוּלָן.

כֶּלֶב עָזוּב וְשׁוֹטֶה מַשְׁמַע,

יוֹשֵׁב שָׁם בַּשֶּׁמֶשׁ מַשְׁמִים,

זְנָבוֹ לוּלֵא לוֹ מֵאָחוֹר

וְהִשְׁתַּעְשַׁע בּוֹ הַבָּחוּר.

פִּתְאֹם קָם וְסָר הַצִּדָּה,

גּוֹי בָּא שִׁכּוֹר וְהֶחֱרִידוֹ.

מַה שֶׁנִּבְצַר מִן הַכֶּלֶב

עָשָׂה גוֹי זֶה… הִדְלִיף דֶּלֶף

מְעֻפָּשׁ, בִּלְתִּי זַךְ, בְּגִשְׁתּוֹ

אֶל הַחֲנֻיּוֹת, כְּלוֹמַר… הִשְׁתִּין.

לֹא טִמֵּא בְּמֵימָיו, חֲדַל הָאִישִׁים,

אֶת הַשּׁוּק שֶׁבָּטְלוּ בְשִׁשִּׁים…

שׁוּב הִשְׂתָּרְרָה שָׁם דְּמָמָה –

שְׁכִינַת שַׁבָּת שׁוֹרָה שָׁמָּה…

ג.

בֵּית הַסָּבָה מָלֵא שְׁכֵנוֹת,

אֵל מְמַלְמְלוֹת, אֵל יְשֵׁנוֹת,

בָּאוּ שָׁמָּה לְשׂוֹחֵחַ,

לְשׂוֹחֵחַ, לְהֵאָנֵחַ

עַל אֲשֶׁר יֵשׁ וַאֲשֶׁר אָיִן,

לִפְשׂק שָׂפָה וְלַעֲצֹם עָיִן.

וְהַסָּב, הוּא קָם מִשְּׁנָתוֹ,

יוֹשֵׁב הוּא עַל פְּנֵי גְמָרָתוֹ…

גְּדוֹלָה, עָבָה הַגִּמָּרָא?

קָשׁוֹת, קָשׁוֹת הַהֲלָכוֹת!

עַל הַדַּפִּים כִּתְמֵי כָתֶם,

רֵיחוֹת טַבַּק, זֵעַת מְצָחוֹת…

וְהַסָּב הוּא יוֹשֵׁב בּוֹדֵד,

מְקַמֵּט מִצְחוֹ וּמִתְנוֹדֵד.

יַרְמוּלְקָתוֹ מְגֹאָלָה,

אַךְ קַו אוֹר עָלֶיהָ עָלָה

וּמֵפֵז אֶת הַיָּשָׁן־נוֹשָׁן –

אֵין זֹאת יַרְמוּלְקָה רַק שׁוֹשָׁן!

יִמְזֹג תֵּה מִקַּנְקַן חֶרֶס,

תֵּה מִכֶּרֶס אֱלֵי כֶרֶס.

ד.

לְכָה, דוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׂדֵרוֹת

הִיא יוֹשֶׁבֶת תַּחַת אַלָּה.

עַל הַכְּבִישׁ, שָׁם בֵּין הַשְּׂדֵרוֹת –

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שָׁם מְטַיְּלוֹת,

בָּנוֹת צְנוּעוֹת, בָּנוֹת כְּשֵׁרוֹת,

כְּמוֹ רְחֵלוֹת וּכְמוֹ אַיְלוֹת

שָׂדֶה, כְּמוֹ שׁוֹשַׁנִּים וְרֻדּוֹת –

בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל הַחֲמוּדוֹת!

רוּחַ תִּשֹּׁב, שֶׁמֶשׁ יָהֵל –

כַּמָּה יָפוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל!

בְּבִגְדֵי שַׁבָּת, בְּשִׂמְלָה צְחוֹרָה,

בְּחֵן תִּתְנוֹסֵס כָּל שְׁחַרְחוֹרָה

וְכָל נָאוָה כַּשּׁוּלַמִּית;

קְוֻצַּת רֹאשָׁה בְּמִקְצָת פְּרוּעָה,

בַּת יִשְׂרָאֵל כְּשֵׁרָה, צְנוּעָה,

לֹא תַעַשׂ שְׂעָרָהּ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת!

אֶת הַלּוּלָאָה וְהַמִּטְפַּחַת

עַל צַוָּארָהּ קָשְׁרָה בְנַחַת –

לֹא תִשָּׂא מַשָּׂא בְיוֹם הַשַּׁבָּת!

רַק בְּעֵינָהּ וּבְתוֹךְ לִבָּהּ

נוֹשֵׂאת יָם הִיא, יָם שֶׁל חִבָּה,

הַר שֶׁל אַהֲבָה, הַר שְׂרֵפָה,

מַשָּׂא, מַשָּׂא לַעֲיֵפָה…

רָבְצָה תַחַת עֹל מַשָּׂאָהּ,

בַּת יִשְׂרָאֵל תַּמָּה, נָאָה;

רָבְצָה, יָשְׁבָה תַחַת אַלָּה –

לְכָה, דּוֹדִי, לִקְרַאת כַּלָּה!

---

קֻשִּׁיּוֹת

מאת

יצחק קצנלסון

אַל תִּשְׁאַל עוֹד אוֹתִי: מַדּוּעַ נֶעֱצַבְתִּי?

מַדּוּעַ עַל סְבִיבַי כֹּה אַבִּיט בְּלֵאוּת;

מַדּוּעַ מֶבָּטִי כֹה קוֹדֵר; לֹא אָשִׁית

אֶת לִבִּי לְאַהֲבָה וּלְרֵעוּת?

אַל תִּשְׁאַל: מַדּוּעַ לֹא תֵּדַע צְחוֹק שְׂפָתִי;

בְּמִצְחִי הַצָּעִיר כֹּה רַבִּים הַקְּמָטִים;

מַדּוּעַ אֵין דָּם עוֹד בְּפָנַי הַחִוְּרִים? –

אַל תִּשְׁאַל לְאֵלֶּה הַפְּרָטִים!

שְׁאַל אוֹתִי: אֵיךְ אֲנִי חָל עוֹד וּמַרְגִישׁ?

זִיק חַיִּים בְּעֵינַי אֵיכָכָה מִתְנוֹצֵץ;

מְקוֹר דִּמְעָה מַדּוּעַ לֹא נִסְכַּר עֲדֶנָּה;

מַדּוּעַ הַלֵּב לֹא יִתְפּוֹצֵץ?

---

מִשִּׁירֵי הָאַהֲבָה לְרִצְפָּה בַת אַיָּה

מאת

יצחק קצנלסון

מימים ימימה תלכנה בנות ישראל לתנות לבת יפתח הגלעדי,

(שופטים י"א, מ')

עָזַבְתִּי עִם בְּנוֹת עַמִּי

הַגַּיְא וְאֹהֶל סְתָרִים –

עוֹנַת בַּת יִפְתָּח בָּאָה,

הַיָּמִים הָאַרְבָּעָה,

וָאַעַל עַל הֶהָרִים.

עָלִיתִי עַל הֶהָרִים

לְתַנּוֹת לַאֲחוֹתִי…

וְרוּחַ רֵיק וְחָנֵף,

בֶּן־הָרִים קַל, דַּל כָּנָף,

עַל דַּרְכִּי מָצָא אוֹתִי.

רֵעוֹתַי עֲזָבוּנִי

לְנַפְשִׁי פֹה בַמּוֹרָד,

לְרַגְלֵי צִיץ צָנוּעַ,

עַל יַד הַמַּבּוּעַ,

וְהִנֵּה רוּחַ יוֹרֵד –

הוּא מְצָאַנִי כְפוּפָה

עַל סֶגֶל רַךְ, תְּכוּל־עַיִן,

אָז יִשֹׁב בָּהּ בַּשִּׂמְלָה –

וַחֲלַל סְתָרַי נִמְלָא

רוּחַ – וְהוּא כְאַיִן…

הוּא מְצָאַנִי, אוֹי לִי,

כְּפוּפָה עַל הַפֶּרַח…

קַמְתִּי מְבֻיָּשָׁה –

סְבָבַנִי אָז הָרָשָׁע,

וְיָרַט לִי הַדֶּרֶךְ.

בְּרִבֲבוֹת פֶּה בִי יִדְבַּק,

וּבִמְבוֹא אָזְנִי יִלְאָט…

סוּר! הוֹי שׁוּר, שָׁם לַהֲקוֹת

רְעוֹתַי לִי מְחַכּוֹת,

בְּמוֹרַד הַר הַגִּלְעָד!

“שָׁגִית!” יִצְחַק הָרוּחַ,

"כַּמִּקְרֶה אֲשֶׁר קָרֵךְ

קָרָה גַם אוֹתָנָה –

הוֹי, מִי מִסְפָּר מָנָה

לָרוּחוֹת עֲלֵי דָרֶךְ?…"

"צְחַק, צְחַק! לָרוּחַ אֶקְרָא –

וַאֲנִי לֹא כֵן עִמָּדִי,

נַפְשִׁי בִי עוֹד בּוֹכָה,

בַּת יִפְתָּח, הִיא כָמוֹךָ,

עוֹמְדָה פֹה עַל יָדִי…

כָּמוֹךָ אַתָּה פֹה הִיא,

בֶּהָרִים, וְכֹל תִּצְפֶּה…

אַל תִּבְכִּי לִי, שָׁאָלָה,

אַל תִּבְכִּי לְגוֹרָלִי,

בְּכִי לְגוֹרָלֵךְ, רִצְפָּה…

אָז אֶשַׁח עַל הַפֶּרַח,

וְאַזִּיל בַּגָּבִיעַ

דִּמְעָתִי הַמִּסְכֵּנָה

לְגוֹרַל שְׁנֵינוּ, שְׁנֵינוּ –

וַתָּבוֹא וַתַּפְרִיעַ…"

אָז יִרְהַב: "מְחִי דִמְעָה!

וָלֹא – בִנְשִׁיקָה פְלִיאָה

אֶמְחֶנָּה בְרִיס עֵינָהּ…

עוֹד מְעַט וְאֵינָהּ,

גַּם הִיא וְגַם הַשְּׁנִיָּה…"

שׁוּב יִרְהַב, יַרְחִיב שִׂמְלָה,

וְאֶל תַּחְתֶּיהָ נֶעְלָם,

כֹּה דָבֵק בִּי, אַךְ דָבָק,

וָאַךְ בּוֹ – הוּא כְאָבָק

לָאָרֶץ נָח וְנֶאְלָם.

אָז יָקוּם חִישׁ, בַּחֲלָקוֹת

יָשֶׁת־לִי: "אַתְּ יָפָה,

גַּם יָפָה וְגַם פְּתַיָּה,

פְּתַיָּה אַתְּ, בַּת אַיָּה?"

וְעַל לִבִּי נָח וְקָפָא…

"אָמַרְתָּ לִי: אַתְּ פְּתַיָּה,

וְעַל לִבִּי לָמָּה תִבְטָח?"

אָז קָם מֵעַל לְבָבִי –

וְקָרָא: "לָמָּה, נָאוָה,

כֹּה תִּבְכִּי לְבַת יִפְתָּח?"

"אֵיךְ לֹא אֵבְךְּ לָהּ, פּוֹחֵז,

לָהּ לִבִּי לֹא יְשַׁוָּע?

הִיא אוֹבְדָה פֹה בֶהָרִים,

נְמַקָּה בַמִּסְתָּרִים

וְלֹא תֵדַע אַהֲבָה…"

אָז סָח לִי, סָח הַפּוֹחֵז –

וּבְרֶטֶט הֶאֱזַנְתִּי:

"הִיא יוֹדְעָה אַהֲבָה, יוֹדְעָה,

אֲנִי, אֲנִי הוּא דוֹדָהּ,

בֵּין שָׁדֶיהָ לַנְתִּי!…

כֵּן, גִּבּוֹר חַיִל יִפְתָּח,

אַךְ תַּם הוּא, הוּא בָטוּחַ:

הֶהָרִים הֵם כַּמָּוֶת

לְבִתּוֹ הָאוֹהֶבֶת –

הוּא שָׁכַח אֶת הָרוּחַ…

אֲנִי, בְּרִדְתָּהּ הֵנָּה

עַל הֶהָרִים, אֵצֵא

לִקְרָאתָהּ, בִּלְתִּי נִרְאֶה

אֲיַשְׁנָהּ וַאֲעִירָהּ

בִּנְשִׁיקוֹת לְאֵין קֵצֶה.

אֲנִי בְמָחוֹל יוֹצֵא,

וּבְשִׁירִים שָׁר לִכְבוֹדָהּ,

זֹאת יָדִי נוֹגְעָה קָרָה

רֹךְ בְּשָׂרָהּ וּמְשִׁי שְׂעָרָהּ,

אֲנִי, אֲנִי הוּא דוֹדָהּ…"

“דוֹדָהּ אַתָּה!” אֶקְרָא,

בְּקִנְאָה אָקוּם עָלָיו,

וְאַכֶּה אֶת הֶחָנֵף

בְּדַל כְּנָפָיו וְעַל פָּנָיו, –

הוּא טָס וְנָס וְחָלָף.

אַךְ חָלַף – וְנִשְׁאַרְתִּי

מְאֹד, מְאֹד עֲגוּמָה.

רֵעוֹתָי! חִישׁ דָּלַקְתִּי

אַחֲרֵיהֶן וְהִדְבַּקְתִּין,

וְלֹא אַגִּיד לָהֶן מְאוּמָה…

---

לְנַעַר

מאת

יצחק קצנלסון

נַעֲמָן! וְאִם רַךְ אַתָּה – הֱיֵה לִי חָבֵר,

הָיָה גִיל גַּם לִי כְגִילְךָ, נַעֲמָן,

נְעוּרִים הָיוּ לִי וְאִם חַג נְעוּרַי עָבָר –

אַךְ שְׁנוֹת הַטַּל יָדַעְתִּי וְטוּב טַעְמָן.

הוֹשַׁטְתִּי לְךָ יָד – הֱיֵה נָא לִי לְרֵעַ,

כָּמוֹךָ גַּם אֲנִי שָׁתִיתִי כוֹס עֲנֻגָּה

שֶׁל תּוֹר עֲלוּמִים רַךְ, וַאֲנִי יוֹדֵעַ

אֶת כָּל הָעֹנֶג אֲשֶׁר בּוֹ וְכָל הַתּוּגָה.

לֹא אֵדַע מַה־בּוֹ גָדַל? אִם הַשִּׂמְחָה

גָּבְרָה בוֹ וְעָלְתָה עַל הַצָּעַר…

הוֹי, בְרוּךְ הַגִּיל וְהָעֶצֶב עִמְּךָ, אֲנִי עִמְּךָ,

כָּמוֹךָ גַּם אֲנִי הָיִיתִי נָעַר.

---

מָחוֹל חָדָשׁ

מאת

יצחק קצנלסון

הָיִינוּ צְעִירִים

אֲנִי וְאַתְּ;

וְאַךְ הִתְוַדַּעְנוּ,

כִּמְעַט קָט –

וְאָהָבְנוּ.

וּמְלֹא הָעוֹלָם,

וּתְשֻׁאוֹת עִיר,

בָּתֵּי־מָחוֹל

וְהֵיכְלֵי־שִׁיר

עָזָבְנוּ.

בִּקְצֵה הַקִּרְיָה,

בְּחֶדֶר קָט,

וְחַלּוֹן־צֹהַר,

וַאֲנִי וְאַתְּ,

נַחַלְמָה –

חֲבוּיִים נַחֲלֹם

שְׁנוֹת חֲצִי־דוֹר,

וַאֲנִי עוֹד בָּקְרֵךְ,

וְאַתְּ עוֹטָה אוֹר

כַּשַּׂלְמָה.

הַבֹּקֶר הָלָךְ,

הַשֶּׁמֶשׁ בָּא,

וְטֶרֶם נֵדַע

עוֹד עַד־מָה –

יָשַׁנּוּ.

הָעֶרֶב נִבַּט

הַלַּיְלָה רַד –

וְטֶרֶם נֵדַע

אֲנִי וְאַתְּ,

שֶׁכְּבָר זָקַנּוּ.

חֲלוֹם חָלַמְנוּ,

הֲכִי־טוֹב;

נַחַלְמֶנּוּ

עַד הַסּוֹף –

וְאִם יוֹנֶה.

אַךְ תְּמוֹל עָבַרְנוּ

בְּחוּצוֹת עִיר,

עַל־יַד בֵּית־מָחוֹל

וְהֵיכַל־שִׁיר –

וֶהֱקִיצוֹנוּ;

---

בְּמָחוֹל חָדָשׁ

מאת

יצחק קצנלסון

יָצְאוּ בוֹ,

גַּם מַנְגִּינָה

הָיְתָה לוֹ

חֲדָשָׁה.

זֶה חָדָשׁ! נִקְרָא

בְּתִמְהוֹן־לֵב,

וְאִם אִלֵּם הָיָה

שָׁם הַכְּאֵב –

אַךְ קָשֶׁה…

---

עֵזֶר

מאת

יצחק קצנלסון

לוּלֵא אַתְּ, עָלִית כִּצְפִירַת בֹּקֶר בְּמִזְרַח שָׁמָי,

וְלוּ כַשַּׁחַר לֹא בָקַעַתְּ וְדָרַכְתְּ עַל בָּמֳתֵי עָבָי –

לֹא עָלָה וְזָרַח אַחֲרַיִךְ שִׁמְשִׁי זֶה כָל יָמָי,

וְהָיָה יוֹקֵד לְבַטָּלָה בִי בִתְהוֹם לְבָבִי.

לוּלֵא אַתְּ, נִקְרֵית כְּעֶדְנָה לִי בְמִדְבָּר חַיָּי,

וְלוּ בְחֹם עֵינַיִךְ לֹא תָבֹאִי וְתַעַמְדִי לְפָנָי –

וְלֹא נֵעוֹרוּ בִי לְעוֹלָם כָּל שְׂפוּנֵי־טְמוּנֵי מַאֲוַיָּי,

וּמִלִּבִּי־צוּר – לֹא הָיוּ בוֹקְעִים אֵלֶּה מַעְיָנָי.

נִרְדָּף עַל צַוָּאר וּלְפָנַי הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת –

עֶזְרִי מֵאַיִן? כֹּה אֶעֱמֹד, אֶתְהֶה עֲלֵי אֵם דֶּרֶךְ;

לוּלֵא אַתְּ שֶׁבָּאת וַהֲרִימוֹת עָלֶה מִשַּׁלֶּכֶת –

לוּלֵא אַתְּ – וְלֹא הוֹסַפְתִּי קוּם עוֹד אַחֲרֵי כָשְׁלִי בֶרֶךְ…

נִדּוֹן לְמִיתָה, לִקְרַאת הַמָּוֶת אֶתְנַהֵל שַׁח וַעֲרִירִי,

אַךְ עִמָּדֵךְ – מִתּוֹךְ צְחוֹק עָשִׂיתִי דַרְכִּי עִמָּדֵךְ;

מִתּוֹךְ צְחוֹק לִקְרַאת הַמָּוֶת אֵלֵךְ וְלֹא אִירָא,

לֹא נוֹרָא הַדֶּרֶךְ לַמָּוֶת בְּלֶכְתִּי עַל יָדֵךְ.

לֹא רְאִיתִיו מֵעוֹלָם וִירֵאתִיו, אַךְ בְּקִרְבָתֵךְ

הִבְלַגְתִּי עַל פַּחְדִי וָאֹמַר: יְהִי מָה, אֶרְאֶנּוּ!

נָהוּג בְּיָדֵךְ קָרַבְתִּי לַפַּרְגֹּד וָאָרִים הַמָּסָךְ,

וָאָצִיץ מֵעֵבֶר לַחַיִּים, וְהִנֵּה – הַמָּוֶת אֵינֶנּוּ.

---

מִשִּׁירֵי אוֹבֵד

מאת

יצחק קצנלסון

הוּא נִגְלָה לִי בְלַיְלָה קוֹדֵר אֶחָד,

הַלַּיְלָה הָיָה קוֹדֵר אָז מְאֹד;

שְׂחוֹק בִּעוּתִים עָלָה בַעֲלָטָה,

עָלֹה בַעֲלָטָה וַאֲבֹד…

הַשְּׁבִיל, עוֹד לֹא עָבַרְתִּי בוֹ, הִתְעַקֵּם!

מָה הִתְעַקֵּל שְׁבִילִי זֶה הַצָּר…

רוּחַ מֻרְדָּף נִדְחַק בֵּין הַמְּצָרִים;

עֲלֵי רֹאשִׁי נִתְּכוּ תְלוּנָה וּבְכִי מָר.

הוּא נִגְלָה לִי לְפֶתַע פִּתְאֹם, –

אִלֵּם נִצָּב נֶגְדִּי, וְכִנְצִיב

מָוֶת, נְצִיב מָוֶת שָׁחוֹר,

רַק הִתּוּל חַי הִזְדַּעְזַע עֲלֵי פִיו.

אָחִי… לָחַשׁ לִי, אַל תֵּלֵךְ הָלְאָה,

אֵין כְּדַאי… וְהַקּוֹל כְּמוֹ בָא מִפִּי;

הוּא עָמַד נִכְחִי וְסָךְ הַדֶּרֶךְ בַּעֲדִי,

הִתְבּוֹנַנְתִּי אֵלָיו וְהִנֵּה זֶה אֲנִי –

בְּאִישׁוֹנֵי עֵינָיו נָחוּ גַעֲגוּעִים מֵתִים;

נִשְׁקַף צַעַר גָּדוֹל – מֵת;

וְאֵשׁ עוֹד דָּלְקָה שָׁם, אֵשׁ שֶׁאֵינָהּ מְצַפָּה

לְמַלְאָךְ גּוֹאֵל וְלִמְבַשֵּׂר נֵס…

---

לְוָיָה

מאת

יצחק קצנלסון

הָיָה יוֹם סַגְרִיר, יוֹם סַגְרִיר, יוֹם סַגְרִיר,

עֲגָלָה וּמִטָּה וְסוּסִים מְפַגְּרִים.

הַבַּעַל הוּא הָלַךְ רִאשׁוֹנָה וְאִתּוֹ

הַיְלָדִים, בַּשּׁוּרָה שֶׁאַחֲרֵי הַמִּטָּה.

נִגְרַר אַחֲרֵיהֶם קְהַל קְרוֹבִים מְשַׁוְּעִים,

וְאָנֹכִי הָאַחֲרוֹן, הַזָּר בֵּין הַמְלַוִּים.

הָלַכְתִּי מֵרָחוֹק וְכָכָה חָשַׁבְתִּי:

לוּ פָתַח אֲרוֹנָהּ לִי מִי – וְשָׁכַבְתִּי,

כִּי מְאֹד אֲהַבְתִּיהָ. אַךְ לֹא אֶחָד יָדַע –

הָלַכְתִּי מֵרָחוֹק, כָּךְ… הוֹלֵךְ לוֹ אָדָם!

הָלַכְתִּי מֵרָחוֹק וּבְעָמְדָם – אָנֹכִי

עָמַדְתִּי אַף אָנִי, וָאֶשְׁמַע קוֹל בּוֹכִים,

וְאַנְחַת חֲשָׁאִים שָׁמַעְתִּי וְלַחֲשֵׁי

שֶׁבַח לַהוֹלְכָה… וַאֲנִי, אֲנִי מַחֲשֶׁה.

וָאֶרְאֶה הַקֶּבֶר וְכָכָה חָשַׁבְתִּי:

לוּ מָקוֹם לִי שָׂמוּ בַבּוֹר וְשָׁכַבְתִּי,

כִּי מְאֹד אֲהַבְתִּיהָ –

---

אֲנִי וָהִיא

מאת

יצחק קצנלסון

אֲנִי נוֹשֵׁק לָהּ תָּמִיד: בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר,

בַּיּוֹם וּבִשְׁעַת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת,

בַּגַּן וּבַבַּיִת, בָּעִיר וּבַיַּעַר,

בְּכָל זְמָן וּבְכָל עִדָּן,

בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא,

מוּכָנָה עַל שְפָתַי בִּשְׁבִילָהּ

עֲתֶרֶת נְשִׁיקוֹת חֲדָשׁוֹת.

בַּאֲשֶׁר יְסִיתֵנִי רַע־יִצְרִי שָׁם אֶשַּׁק:

אֶת רוּחָהּ, אֶת בְּשָׂרָהּ!

אֶת מִצְחָהּ, אֶת עֵינָהּ עֲמֻקָּה,

יֵשׁ דַּוְקָא אֶת פִּיהָ,

אֶת אָזְנָהּ פְּעוּטָה וּמְתוּקָה,

אֶת לֶחְיָהּ הָאַחַת חַכְלִילָה,

וּפְעָמִים אֶת חֶלְקַת צַוָּארָהּ.

וּבְשָׁעָה שֶׁאֶשַּׁק, אֲנִי רָגִיל לְדַבֵּר,

עַל הָעֵצִים וְעַל הָאֲבָנִים…

בְּשָׂפָה נִמְלָצָה וּלְשׁוֹן מַהֲתַלּוֹת –

עַל חַי וְעַל דּוֹמֵם,

עַל אֵשׁ וְעַל מַיִם,

וְעַל עוֹד כַּמָּה דְבָרִים יְדוּעִים,

וְעִנְיְנֵי דְיוֹמָא יְשָׁנִים.

וְהִיא – הִיא נוֹשֶׁקֶת רַק אַחַת בָּעֶרֶב;

עִם דִּמְדּוּמֵי הַחַמָּה, בַּיָּעַר –

דּוּמָם נוֹגְעוֹת שְׂפָתֶיהָ בְּרֹאשִׁי, וּנְשִׁיקָה

נוֹשְׁרָה אֶל שְׂעָרִי,

וְהַס, וַחֲצִי אֹפֶל,

וְהַכָּרָה, שֶׁיֶּשׁ־בָּהּ מְעַט גַּעְגּוּעִים,

וּמַשְּׁהוּ מֵאַהֲבָה וָצָעַר…

---

מִמִּלְחֶמֶת הָאוֹר עִם הַחֹשֶׁךְ

מאת

יצחק קצנלסון

שְׁבִיב אוֹר!

שְׁבִיב אוֹר הוּא שֶׁבָּקַע,

צְפִירָה!

לֹא אִירָא…

חָה־חָה… כֹּה אֶצְחָקָה.

בְּעֵינַי הַתָּפְתֶּה וּקְלָלָה בְפִי,

הַחשֶׁךְ הוּא רֵעִי וּשְׁחוֹר חָבֵר לִי:

הַשָּׂטָן הוּא אָחִי, בֶּן־גִּילִי כָל שֵׁד,

לְשׁוֹן אֶפְעֶה כָל לַחַשׁ, סוֹד קוֹסֵם כָּל הֵד;

וָאֶשַּׁק לַלִּילִית, וּבְתֵת רְפָאִים קוֹל –

אֶת בְּנוֹת גַּלֵּי מַיִם אֵצֵא בְמָחוֹל.

לֹא אִירָא,

וּבְכָל זֹאת – שְׁקָע!

לֹא אוּכַל נְשׂא אֶת הַנֹּגַהּ

בּוֹקֵעַ וְרוֹגַע,

שְׁקָע!

אֲנִי שׂוֹנְאוֹ שֶׁל אוֹר!

אָהַבְתִּי בְהַבְרִיק הַבָּרָק

הַמְעַוֵּר, הַמְסַמֵּא…

שְׁקָע!

פֶּן אֶקְרָא לָרַעַם, וְרָעַם וּפָרַק

אֶת כֹּל –

צְלֹל!

כָּל שְׂעִירֵי הַשַּׁחַת, כָּל רוּחוֹת הַלַּיְלָה,

כָּל טָמֵא וּמְטַמֵּא –

הִתְלַקְּטוּ,

הִתְאַגְּדוּ –

רְאוּ, שָׁם בַּמִּזְרָח, מִלְמַעְלָה

שְׁבִיב אוֹר!

נִשְׁפוּ נֶגְדּוֹ, כַּסּוּהוּ בִשְׁחוֹר!

בְּכָל עֹז נָא הָפִיחוּ,

מִכָּל צַד אוֹתוֹ סֹבּוּ, מִכָּל עֵבֶר הַקִּיפוּ,

יַם־חֹשֶׁךְ הַצְלִיפוּ,

הָצִיפוּ!

אֶת הָאוֹר, שְׁבִיב הָאוֹר הַבּוֹקֵעַ נָא כַבּוּ!

אֶת הָאוֹר נָא הַדִּיחוּ –

הָאָח, כֻּלְּכֶם, כֻּלְּכֶם עִמָּדִי,

כֻּלְּכֶם עוֹמְדִים עַל יָדִי,

קִיר חוֹמָה וָעֹפֶל –

כֹּחוֹת שְׁחוֹרִים מָה רַבּוּ!

מַהֵר, מַהֵר הָרִיקוּ יַם־אֹפֶל…

הֵם מְכַבִּים בֶּעֱזוּז, בְּאוֹן רָב –

וְלַשָּׁוְא!

הֵם מִתְאַזְּרִים, מִתְאַמְּצִים לְכַבּוֹת,

וְאֵין הֵם יְכוֹלִים,

בַּהֲפִיחָם – יוֹסִיפוּ לְלַבּוֹת

אֶת הָאוֹר… אֶת הָאוֹר…

אוֹיָה, אוֹיָה, הֵם עוֹלִים,

הָאוֹרִים –

אֲנִי נָמוֹג…

בִּי יוֹרִים –

מִי יוֹר־בִּי, מִי יוֹר?

חֲבֵרַי, בְּנֵי בְרִיתִי, בְּנֵי אָמֶשׁ,

אֵיכֶם?

תֵּלְכוּ הָלֹךְ וְחָמֹק…

הִנְנִי אֲלֵיכֶם –

אוֹר, אוֹר, שִׁפְעוֹת אוֹר,

אֲנִי נֶחְנָק בְּתוֹךְ אוֹר…

לֹא אוּכַל עוֹד שֵׂאת,

הַשָּׁמֶשׁ –

אֲנִי מֵת!

---

גּוֹרָל

מאת

יצחק קצנלסון

תַּרְתִּי פִנָּה לִי בְּיַרְכְּתֵי הָאֳנִיָּה וָאֶתְבּוֹנֵן

עַל־פְּנֵי הַיָּם, עַל־פְּנֵי הַיָּם הַגָּדוֹל וְהָרָחָב, –

וּכְאִלּוּ הָיָה צַר, – גַּל אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי דָחָף –

כְּלוּם יֵצַר לְךָ הַיָּם, גַּל עַז וְשִׁכּוֹר וּמִתְרוֹנֵן?

“הוּא צַר לִי, צָר!…” גַּם גַּל הַיָּם מִתְאוֹנֵן

כָּמוֹנִי עֲלֵי אֶרֶץ – אֲטֻלְטַל בָּהּ וְאֶסָּחֵב –

גַּם גַּל הַיָּם מִתְאוֹנֵן רַע בְּאָזְנֵי אָחִיו;

לֹא יֵדַע מְנוּחוֹת גַּם בֶּן־תְּהוֹמוֹת קַר וְצוֹנֵן.

אַךְ גּוֹרָל אֶחָד עֲלֵי אֶרֶץ וּבְתוֹךְ יַמִּים –

אִי־הַמְּנוּחָה הִיא, אִי־הַמַּרְגוֹעַ,

הָרוֹדֵף גַּלִּים קָרִים וּבְנֵי אָדָם חַמִּים.

אֵלֶּה וְאֵלֶּה רָצִים, רָצִים, רָצִים,

לְאֵלֶּה וְאֵלֶּה צָר… רַק נוֹעַ, נוֹעַ, נוֹעַ –

וּמַכִּים רֹאשׁ אֶל קִיר וֶאֱלֵי קִיר נֻפָּצִים.

---

בְּרֹגֶז

מאת

יצחק קצנלסון

א.

הִיא אָמְרָה לִי: חֲסָל!

תַּם וְנִשְׁלַם כֹּל, הַשְׂמְאִילָה –

אֲנִי אֵימִינָה…

וְעוֹד כָּאֵלֶּה אָמְרָה לִי, וְכָל

צוֹרְבָה מִלָּה שֶׁהִפִּילָה,

וְכָל מֶבַּט עֵינָהּ – שִׂנְאָה.

אֲנִי הֶחֱרַשְׁתִּי. אֶת לִבִּי לוּ

בְּרֶגַע זֶה שָׁאָלָה,

לֵב נִבְעָת, נַעֲוֶה –

מֶה הָגָה לָהּ אָז לִבִּי, הוּא?

אִם לֹא הַתְחָלָה?

לֹא רֵאשִׁית אַהֲבָה?

ב.

וּבְלֶכְתָּהּ, לֹא הִפְנְתָה אֵלַי אֶת שִׁכְמָהּ,

וְלֹא הִטְּתָה רֹאשָׁהּ,

כְּדַרְכָּהּ תָּמִיד;

וְלוּ בְמַבַּט בּוּז וְתוֹכֵחָה אוֹתִי רִחֲמָה…

בְּעַיִן קוֹדְרָה, נוֹשָׁה…

אַךְ הִיא אֶת שִׁכְמָהּ הִפְנְתָה וְהָלְכָה לָהּ!

הָהּ בִּרְכִּי, הִיא אֲשֶׁר כֹּה תָמוּט,

כָּל קְרָבַי, הֵם אֲשֶׁר יִתְחַלְחֲלוּ –

הִיא הָלְכָה, הָלְכָה לָהּ…

ג.

כּוֹכָבִים! כּוֹכָבִים!

כְּמוֹ אֶתְמוֹל, כְּמוֹ שִׁלְשׁוֹם, כִּבְלֵילוֹת אֶשְׁתַּקֵּד,

לֹא נוֹפְלִים, לֹא כָבִים,

חַיֵּיכֶם! לִי אַחַת הִיא, אַחַת הַפַּעַם,

אִלְמָלֵי נְפַלְתֶּם

הַלַּיְלָה לָאָרֶץ –

וְלֹא הָיָה עִם לִבִּי לָכֹף וּלְלַקֵּט…

כּוֹכָבַי, כּוֹכָבַי!

נִתְלְתָה עֵינִי בִשְׁמֵיכֶם לְתֻמָּהּ,

וְלִבִּי בִי דַוָּי…

הֵן לֻקַּח מִמֶּנִי הַלַּיְלָה כֹה הַרְבֵּה,

וְאַתֶּם – כְּמוֹ אֶתְמוֹל,

כְּמוֹ שִׁלְשׁוֹם אַתֵּמָה –

לֹא נוֹסַף, לֹא נִגְרַע מִכֶּם כָּל מְאוּמָה!

---

צְלָלִים

מאת

יצחק קצנלסון

צְלָלִים, צִלְלֵי עֶרֶב –

מָה אֶשְׂנָא אֶת הַצְּלָלִים!

לֹא נִקְרָאִים – וְהִנָּם,

בָּאִים – וְלֹא נִשְׁאָלִים.

לֹא יֵשׁ, לֹא אַיִן הֵמָּה,

לֹא חַיִּים וְלֹא מֵתִים,

וְעוֹשִׂים דַּרְכָּם חֶרֶשׁ…

מַה שְּׂנֵאתִים, הָהּ, מַה שְּׂנֵאתִים!

מִתְרַפְּסִים הֵם כַּעֲבָדִים,

וּבְכַפָּם מְאוּם לֹא דָבָק;

נוֹשְׁקִים חִנָּם נַעֲלִי,

וּמְלַקְּקִים הָאָבָק.

מֵרֹאשׁ עַד רֶגֶל – אָנִי!

וְצִלִּי סֶרַח עוֹדֵף,

לָמָּה לִי הַסֶּרַח,

כִּי אַחֲרַי בָּא וְרוֹדֵף?

לָמָּה בָא? מַה יַחְפֹּץ?

מַה יִּשְׁאַל זֶה הַסָּרַח?

פִּתְאֹם צָץ לִקְרָאתִי –

וְיָרֵט לִי הַדָּרֶךְ.

בִּי אִם תַּדֶּה אֶבֶן –

וָמַתִּי, וְאִם לֹא אָמֹת,

לְמִשְׁכָּב אֶפֹּל; וְצִלִּי –

רְמַסְתִּיו, הָלֹךְ וְרָמֹס,

הָלֹךְ וְהַכֵּה עַל פָּנָיו,

הַכֵּה וְרַקֵּעַ,

וְהוּא – הוּא תָם, מִתַּמֵּם,

אַחֲרַי יִתְנוֹעֵעַ…

עִם עֶרֶב בָּא אֶל קִרְבִּי;

שָׁתִיתִי כוֹס עֲרָפֶל –

וָאֱהִי צֵל עִם צְלָלִים

וָאֶשְׁפַּל עִם כָּל שָׁפָל.

---

עֵינַיִם

מאת

יצחק קצנלסון

מָה אֹהַב אוֹתָהּ, הָהּ, מָה אֲהַבְתִּיהָ!

שֶׁבַע בַּיּוֹם אָנֹכִי מֵת עָלֶיהָ,

וְשֶׁבַע בַּיוֹם, שֶׁבַע בַּיּוֹם אֲנִי קָם לִתְחִיָּה –

הַמָּוֶת וְהַחַיִּים בְּעֵינֶיהָ.

וּבְמוֹתִי – אֲנִי מֵת כְּכָל הַמֵּתִים,

קִרְאוּ לְבֶן־חֶבְרָה־קַדִּישָׁא וְחָפַר

קֶבֶר לִי, וּבוֹאוּ כָל רוֹאַי וְהֵבֵאתֶם

לִקְבוּרָה אוֹתִי – הִנְנִי שׁוֹכֵן עָפָר.

וּכְשׁוּב אֵלַי הָרוּחַ – אָז אֵין לְהַכִּיר אוֹתִי,

יְצוּרַי לוֹהֲטִים, יְצוּר וִיצוּר עַל דָּמָיו;

בִּחְיוֹתִי – מִי שֶׁלֹּא רָאַנִי עוֹד בִּחְיוֹתִי –

לֹא רָאָה אָדָם חַי מִיָּמָיו.

מָה אֹהַב אוֹתָהּ, הָהּ, מָה אֲהַבְתִּיהָ!

לֹא אֵדַע לִבִּי קִרְבִּי, מִנִּי אַהֲבָה; –

רַק אַחַת אֵדַע: אֲנִי מֵת וְחַי עַל פִּיהָ,

גַּם מָוֶת וְגַם חַיִּים לִי תְצַוֶּה.

---

מִן הַמֵּצָר

מאת

יצחק קצנלסון

אֵלֶיךָ, אָבִי, אֶשָּׂא עֵינָי:

הוֹשַׁע־נָא, נָא הוֹשִׁיעֵנִי!

נֶאֱחַזְתִּי אֵל, בְּעוֹדִי נָעַר,

בְּרֶשֶׁת שִׁיר כִּבְמַעַרְבֵּל סָעַר,

כְּאֵשׁ לוֹחֶשֶׁת בְּגַחֶלֶת,

כְּנֶפֶשׁ קְשׁוּרָה בְתוֹחֶלֶת.

דָּבַקְתִּי בָּהּ כְּלֵב בַּקֶּרֶב,

בֹּקֶר־בֹּקֶר וְעֶרֶב־עֶרֶב

אַנְעִים שִׁיר… מָה אֻמְלָל אָנִי:

פִּתְאֹם נִפְסַק חוּט הַשָּׁנִי…

אִלֵּם לִבִּי בִי, הוֹי אָבִי,

אָנָּא, פְּתַח מְקוֹר לְבָבִי.

מְקוֹרִי נֶחְתָּם, נַפְשִׁי נְעוּלָה –

הַב לִי שִׁיר, בְּשִׁירָה גְאֻלָּה!

שְׁלַח לִי גוֹאֵל! הַרְבֵּה שְׁלִיחִים

לְךָ לְשִׁירָה… אֶשְׁבֹּר בְּרִיחִים

וּדְלָתַיִם בְּעִיר וָנִיר –

הָבוּ שִׁיר לִי, הָבוּ שִׁיר!

מַעְיַן שִׁירִי בִי אִם נִסְגָר –

אֵט לִמְקוֹם שָׁם צִיץ וְסִיס גָר…

צִיץ בָּאָחוּ וְסִיס עַל אִילָן

שִׁיר יָשִׁירוּ לִי בְלִי מִלִּין.

שֶׁמֶשׁ זָהָב חַמָּה, בְּהִירָה –

הִיא לִי תִשְׁלַח קֶרֶן שִׁירָה.

אֶל כּוֹכָבִים עֵינַי אָרִים:

הָבוּ שִׁיר לִי, כּוֹכְבֵי מָרוֹם!

וְכָל כּוֹכָב שָׁם וּמַזָּל

מַנְגִּינָתוֹ עָלַי יַזִּיל.

עַל כְּנַף רוּחַ אֲנִי נִתְלֶה!

שִׁיר לָרוּחַ וַהֲמִית לָהּ…

יֶלֶד פָּקַח עֵינוֹ תְמִימָה –

שְׁמַע! אֶת צְלִיל הַשִּׁיר נָא שִׁמְעָה!

אֶבֶן, אֶבֶן מִכָּל קִיר לִי

תִּפְצַח רִנָּה, תִּזְעַק שִׁיר לִי.

אֵלִי, חַסְדְךָ לִי תִּזְכֹּר –

אֶת מַעְיָנִי אַל נָא תִסְכֹּר…

אָבִי! אִם אֶת בִּנְךָ תִּשְׂטֹם,

וְאֶת בְּאֵרִי תִסְתֹּם, תִסְתֹּם,

תִסְתֹּם בְּאֵרִי, תַּךְ מְקוֹרִי,

תַּךְ בִּלְבָבִי שֶׁמֶשׁ אוֹרִי,

תַּכֶּה אוֹתִי בַסַּנְוֵרִים –

אֶפְנֶה לֵאלֹהִים אֲחֵרִים.

שִׁיר אֵל זָר אֲזַי יְהִי לִי,

אִם לֹא תִּתֵּן מִשֶּׁלִי לִי…

---

בַּעַל־חוֹב

מאת

יצחק קצנלסון

בַּלַּיְלָה בָא אֵלַי הַמָּוֶת –

דְּמוּת אָדָם הָיְתָה לוֹ,

מְעִיל כִּסָּהוּ שָׁחוֹר

מִכַּף רַגְלוֹ עַד קָדְקֳדוֹ

אֲנִי חָפַצְתִּי לִצְעֹק אֶל־הַחַיִּים:

הוּא מִהַר, שָׂם אֶת יָדוֹ,

יָד קָרָה, עֲלֵי פִי;

פָּנָה לְפָנִים, פָּנָה לְאָחוֹר,

שַׁח עָלַי וְלָחַשׁ לִי:

– אֲנִי הַמָּוֶת…

חַם הָיָה עַד מְאֹד לִי בְמִטָּתִי,

שׁוֹקֵעַ כֻּלִּי בְתוֹךְ כְּסָתוֹת צַחוֹת –

רָחַשְׁתִּי כְבָר אֶת קִרְבַת הַחֲלוֹם,

כְּשֶׁהוּא נִדְחָק מִתַּחַת לִשְׂמִיכָתִי…

הוּא שָׁלַח יָדוֹ וְהֵסִיר בְּבַת אַחַת

אֶת־הַשְּׂמִיכָה מֵעַל מַעֲרוּמַי.

קֹר חָלַף עַל־כָּל בְּשָׂרִי בְּרֶגַע זֶה –

לָנֶצַח נִטַּל מֶנִּי חֹם עֲלוּמַי;

טָפַח לִי בְיָדוֹ עַל הַפֶּה –

זֶה הַפֶּה לֹא עוֹד יְמַלֵּל…

טָפַח לִי בְיָדוֹ עַל הַלֵּב –

זֶה הַלֵּב לֹא יַךְ עוֹד, לֹא יְפַלֵּל…

הִתְמוֹדֵד דֹּם עָלַי: – זוּ הַגְּוִיָּה

לֹא תָשׁוּב עוֹד לִתְחִיָּה.

הִסְתַּכֵּל רֶגַע בִּי וְסָר, סָר צִלּוֹ,

נִשְׁמָתִי פִרְכְּסָה בִכְנַף מְעִילוֹ.

הַשְּׂמִיכָה, שֶׁנָּחָה לְרַגְלַי הַמֵּתוֹת,

עוֹד הָיְתָה חַמָּה,

עוֹד הַחֲלוֹם בָּהּ הָמָה –

חָתוּל קָפַץ עָלֶיהָ וַיָּרַח…

---

נוֹפֵל וּגְלוּי עֵינָיִם

מאת

יצחק קצנלסון

נָבִיא? מִי פֹה נָבִיא?

אִמְרוּ לִי: אֲנִי הוּא!

שַׁאֲלוּ סוֹד הַחַיִּים –

אָנֹכִי יְדַעְתִּיהוּ!

חִידַת־עוֹלָם שַׁאֲלוּ –

אֲנִי, אֲנִי אַגִּידָהּ;

כָּל רָז לָכֶם אֲגַלֶּה,

וּפִתְרוֹן לְכָל חִידָה.

מַדּוּעַ יֵבְךְּ הָרוּחַ?

מַה־יֶּהֱמֶה גַל הַנָּהָר?

כּוֹכָבִים לָמָּה נוֹפְלִים?

וְלָמָּה חִוֵּר סָהַר?

מַדּוּעַ רָחֲקוּ שְׁחָקִים

מִכָּל בָּאֵי חָלֶד?

וְיֶלֶד־יֶלֶד, לָמָּה

מִתּוֹךְ בְּכִי יִוָּלֵד?

לָמָּה אֹהַב, וְלָמָּה

אֶכְאַב כֹּה בְּאָהֳבִי?

וְלָמָּה אָמוּת? שַׁאֲלוּ –

וְהִגִּיד לָכֶם הַנָּבִיא!

הַגֵּד יַגִּיד הַנָּבִיא –

אַךְ הַצֵּל אֵינוֹ יָכוֹל;

קְלָלָה הִיא, וְהַקְּלָלָה

גַּם עַל רֹאשִׁי תָחוּל…

גַּם עָלַי תְּנוֹפֵף

יָד נַעֲלָמָה חֶרֶב;

וְאִם לַעֲצֹר בָּהּ יָדַעְתִּי,

לֹא אֶקְרָא לַמַּלְאָךְ: הֶרֶף!

כּוֹס אַחַת לְכֻלָּנוּ –

אִתְּכֶם שְׁאוֹל אֵרֵדָה,

וְאִם נָבִיא אֲנִי! יָכֹלְתִּי

לְהִבָּדֵל מִתּוֹךְ הָעֵדָה.

לְהִבָּדֵל לְחַיֵּי עוֹלָם

אוּכַל, אִם אַךְ אֶתְאַוֶּה;

אֲנִי חוֹלֵשׁ עַל יֵשׁ וְעַל אָיִן,

עַל חַיִּים וּמָוֶת אֲצַוֶּה.

הֵן לְחִשְׁקִי עָלָה שָׁמֶשׁ,

וַיִּקְרַן גַּם לְחִשְׁקִי;

וְאַךְ אֶפַּח בּוֹ – וְיִכְבֶּה,

אֲצַו עָלָיו – וְיִשְׁקַע…

אוֹ אוֹרִיד רֹאשִׁי אָרְצָה,

וְאֶל אַדְמָתִי אָצִיץ,

אֲצַוֶּה אֶת הַשָּׂדֶה –

וּבְרוֹשׁ מִמֶּנּוּ יָצִיץ!

הַבְּרוֹשׁ כְּבָר פָּרַשׂ צִלּוֹ –

חֲסוּ־נָא בְצֵל בְּרוֹשִׁי! –

אֲהָהּ, כִּי חָשְׁכוּ עֵינַי,

הוֹי רֹאשִׁי! רֹאשִׁי! רֹאשִׁי!

---

פְּחָדִים

מאת

יצחק קצנלסון

לֹא אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ, אֲחוֹתִי,

לְבֵיתִי, לְחֶדְרִי הַצָּר –

שָׁם תּוֹהֶה וּמְחַכֶּה לִי עַתָּה

שִׁעֲמוּם דּוֹמֵם וָזָר.

בַּחֲשֵׁכָה, עֵת אַעַל אֶת נֵרִי,

לְהָאִיר דּוּמִיַּת הָרָז, –

עוֹלִים הַצְּלָלִים עַל כְּתָלַי,

כִּידוּעִים מִכְּבָר לִי, מֵאָז…

וַחֲרִיקַת עַכְבָּרִים חֲרִישִׁית,

עוֹלָה אֵלַי מִן הַשְּׁחוֹר;

לַחֲרֹשׁ עָלֵי מְזִמּוֹתָם

קָרְאוּ עֲצָרָה בַחוֹר.

הֵם חוֹרְשִׁים: בְּשָׁעָה שֶׁאִישַׁן –

וְעָלוּ עַל מִטַּת הַנָּם,

וְרָקְדוּ עַל בְּלִיטַת חָזֵהוּ,

וְחָרְקוּ עַל לִבּוֹ הֶחָם…

נִשְׁעָן עַל יָדַי לַשֻּׁלְחָן,

כַּךְ אֵשֶׁב־לִי, אֵשֵׁב לְבָד;

שְׁחוֹר צְלָלִים וּדְמָמָה עֲמֻקָּה,

יַבִּיטוּ אֵלַי מִכָּל צָד.

בְּהִתְרוֹמְמִי – צִלִּי יִשְׁתַּטַּח –

יִזְדַּעְזַע לִרְגָעִים כְּחַי…

וּפוֹשֵׁט אֶת יָדָיו הַשְּׁחוֹרוֹת,

וּפוֹשְׁטָן וּמוֹשְׁכָן אֵלַי…

נִשְׁבַּעְתִּי: הַצֵּל הוּא לֹא צִלִּי,

מֵאֵי־מִזֶּה בָא זֶה הַצֵּל,

וּמְשֹׁךְ אוֹתִי יֹאמַר לָעוֹלָם,

הַנִּשְׁכָּח מֵאָדָם וָאֵל…

לֹא אֵלֵךְ מֵאִתָּךְ, אֲחוֹתִי,

לְחֶדְרִי הֶעָזוּב, הַצָּר;

חֶדְרִי כֹה שׁוֹמֵם וְאִלֵּם,

חֶדְרִי כֹה רֵיק וְכֹה זָר.

הַנֵּר שָׁם מְהַבְהֵב וְלוֹעֵג,

לְהַבְלֵי הַתֵּבֵל שֶׁלִּי,

וּמְגַלֶּה סוֹדוֹתָיו בְּאָזְנַי

מֵעוֹלַם הָאֶפֶס וְהַבְּלִי…

מָה אִירָא, אֲחוֹתִי, מָה אִירָא –

לֹא אֵלֵךְ אֶל חֶדְרִי הַיּוֹם:

מִנֵּרִי – רַק נִשְׁאַר פֵּרוּר קָטָן

וְהָיָה בְדָלְקוֹ עַד תֹּם –

יְפַתֵּנִי הַלַּהַב הַגּוֹסֵס:

עוֹלָמִי לְךָ קוֹרֵא, בּוֹא, בּוֹא…

עוֹלַם הַתֹּהוּ־וָבֹהוּ –

מַה־לְּךָ, מִי־לְךָ פֹה?

חֶדְרִי – הַפְּרוֹזְדוֹר לַמָּוֶת,

יִתְגּוֹשְׁשׁוּ צֵל בּוֹ עִם צֵל;

הַסְתִּירִי נָא אוֹתִי בְחֶבְיוֹן

עֵינַיִךְ הַצּוֹחֲקוֹת הָאֵל.

---

אוֹרוֹת מַתְעִים

מאת

יצחק קצנלסון

הֲרָאִית בַּהֲלֹךְ הַגַּלִּים עַל־פְּנֵי נְהָרִים?

זֶה אַחַר זֶה אֶל מוּל הַשֶּׁמֶשׁ רוֹקְדִים –

לִפְנֵי רִדְתָּהּ – בָּם שָׁלְחָה אֵשׁ, וְהֵם יוֹקְדִים –

יָמַי הֵם הַחוֹפְזִים עִם דָּמַי הַנִּגָּרִים…

שֶׁמֶשׁ יָם אַךְ תִּצְלֹל – וְהֵם קָרִים,

אַךְ תֶּאֱסֹף קַוֶּיהָ – וְהֵם שׁוֹקְטִים;

הוֹי, אוֹרוֹת מַתְעִים, דִּמְדּוּמֵי זָהָב בּוֹגְדִים,

לָמָּה מִן הַתְּהוֹם קְרָאתֶם לַמִּשְׁבָּרִים?

גַּל נָעוּל – לִי שָׁקַטְתִּי בְחֵיק הַתְּהוֹם.

לֹא יָדַעְתִּי שֶׁמֶשׁ וְרָקִיעַ כָּחֹל –

לָמָּה־זֶה קְרָאתִנִי מִן הַתְּהוֹם לְמָחוֹל?

הָאֵשׁ רַק נָגְעָה בִי, רַק נָגְעָה בִי כְנַף־יוֹם.

הוֹי, לָמָּה מְטַר רַחֲמַיִךְ עָלֵי נִתָּךְ

לִפְנֵי לֶכְתֵּךְ מֵעִמָּדִי, לִפְנֵי רִדְתֵּךְ?

---

שמונה עשרה

מאת

יצחק קצנלסון

שמונה עשרה

מאת

יצחק קצנלסון