א
ערב אחד נתקיימה שיחת ריעים שביקשו לתת פורקן למצוקת נפשם. והימים ימי השמדת אחינו בפולין השדודה ובארצות שנכבשו בידי גייסותיו של הצורר הנאצי. השיחה נסבה על חוסר־הישע לתוכו נקלע העולם מול הזוועות שאין השכל משיגם, ובעיקר שואת עם ישראל. תוך־כדי שיחה הוטחה האשמה בפני אותם העמים שפחד העריץ נפל עליהם ולא השכילו בעוד מועד לעקור את הנגע משרשו. בין האורחים היה גם סופר שנמלט מפראג אשר לביסוס הטענה אמר:
“מדינות בעלות שלטון דמוקראטי ותרבותי, שוחרות שלום וחירות כגון צרפת ובריטניה, בגדו ביעודן משום שהפרו את הבטחתן המפורשת לעמוד לימין טשכוסלובקיה באם תותקף על ידי הצורר הנאצי. מתוך אי־ראיית הנולד הפקירו מדינה שבטחה בהן ועודדו את העריץ למעשי תוקפנות והשמדה נוספים, והרי הוא ממשיך עתה בכיבושיו ובהשתוללותו ללא כל מעצור!”
“רק עתה הן עומדות על הסכנה הנשקפת להן!” – השיב אחד הנאספים.
“בתחילת המאורעות ניתן היה לבלום את מסע העריץ בכוחן של דיביזיות מעטות, להנחיל לו תבוסה ואף למוטט את משטרו. אך לשם כך צורך היה באומץ־לב ובהחלטה נחושה, וכן בידיעה כי הרעה דרכה להתפשט כאש אוכלה”.
“היו אלה גילוי־חולשה ועתה משלם העולם מחירם”.
“הצורר הנאצי היטיב להכיר את חולשת העמים הדמוקראטיים, – המשיך הסופר – הוא ידע כי מרוב מלל ודיבורים לא יגיעו לכלל מעשה הדורש אומץ־לב והתובע, כמובן, גם קרבנות כבדים. משולים היו בעיניו לגולם חסר רוח חיים…”
“דומני כי היית אז בפראג, בירת טשכוסלובקיה”.
“נכון. הייתי עד לפלישת הנאצים ולהשתוללותם. לעולם לא אשכח את צריחת רוממות הכיבושים ומעל לכל, את צרחנותו המטילה אימים של מנהיגם. הוא זרע חיל ופחד בלב שומעיו והרעיל בתורתו את ההמונים הגרמניים אשר ביקשו לראות בו את משיחם. את תורת המשטמה וחלוקת בני־האדם לגזעים, לעם אדונים ולעמים נחותים במעלה, הנחיל גם לעמים אחרים. הוא אכף את תורתו גם על הטשכים שנכנעו לו. ההסתה הפרועה עשתה את שלה. הם נעשו שותפים לרדיפת היהודים והעיר פראג הפכה להם מלכודת”.
עירו של המהר“ל והאגדה הנפלאה על הגולם מפראג…”
“אכן, הגולם מפראג… – לחש הסופר כאילו לעצמו – זכור לי מאורע אחד הקשור בו; מאורע מופלא ומפתיע; מאורע שהדמיון והמציאות משמשים בו בערבוביה, ייתכן כי אמנם ראיתי את הדבר לכל פרטיו, אך אפשר גם שחלק ממנו נתרקם בדמיוני, תוך הזיות על אדם חסר־ישע המבקש להתנקם בצורר בדמיונו…”
“מהו הדבר? – ספר לנו!” – ספר לנו!"
“ספר, ספר!”
ידידיו הפצירו בסופר שלא ימנע מהם את סיפורו, שכן איש שיחה נעים ומעניין היה. לבסוף נעתר להם. הוא הצית מקטרתו וניחוח הטבק התפשט בחלל החדר. פניו לבשו הבעה של כובד־ראש וכאשר גברה דומיית ההקשבה פתח בסיפורו.
ב
"ובכן הייתי עד למאורע מתחילתו. ההסתה הנאצית הפרועה השיגה את מטרתה. רבים מן הטשכים נתפשו לשיטנה, והנגישות נגד היהודים לבשו צורה מחרידה. פרעות, מעשי שוד ורצח, ושלילת הזכויות האנושיות. הריני פוסח על הפרטים שכיום אין בהם כל חידוש. שכן מעשי הזוועה שמבצעים הפושעים הנאצים עתה משכיחים את הפרעות בהקדמה לרצח המאורגן וההמוני.
ובכן, יום אחד החלו הפרעות ביהודי פראג. לא עמדה להם זכותם כאזרחים אשר תרמו לכל שטחי החיים במדינה. תורת הגזע הנאצית הוציאה אותם מחוץ לחוק ומושיע לא היה להם. והריני לתאר עתה את המאורע שהרעיש את הנפש בפלא הגדול שהיה כרוך בו ובתוצאותיו המדהימות. הלום מראות האימים נסחפתי בתוך המון הפורעים לפראג העתיקה ורגלי עמדו לפני בנין קודר ועתיק, שגגו הגוטי המחודד מזדקר אל על, הלא הוא בית־הכנסת המפורסם של המהר"ל מפראג. מסביב השתוללו הפורעים וצריחותיהם צרמו את אוזני עד לטירוף החושים; ראיתי לפני לא בני־אדם כי אם פריצי־חיות אשר את הבעת פניהם לא אשכח לנצח. מבעד לחלונות בית־הכנסת נראו יהודים, זקנים בעיקר, כי הצעירים חיפשו להם דרכים אחרות למלט את נפשם. הזקנים שדבר לא נותר להם פרט לאמונתם, עמדו עטופים בטליתות והתנועעו כשהם מתפללים חרש תפילתם האחרונה. רק לעתים, כאשר נדמו במקצת צריחתם של הנבלים הקוראים לרצח, בקעה משם המיית תפילתם שהיתה ספוגה עצב טמיר, ושהיה גלום בה הרבה מן הנכונות המסורתית של בני העם בגיטאות, ההולכים לקראת קידוש השם מתוך איזו השלמה גורלית.
תמוה היה הדבר בעיני שאין הפורעים פורצים פנימה לכלות חמתם בקרבנותיהם. משום־מה הרתיעו את עצמם מרחק ניכר. הם פינו מקום לחבלנים מומחים מתוך שורות הצבא הגרמני. למראה ההכנות שלהם עמדתי מיד על טיב ההמצאה השטנית: הללו עמדו לפוצץ בדינאמיט את בית־הכנסת על מתפלליו גם יחד!…
פלצות אחזתני, אך ממקומי לא משתי… גם לוא חפצתי להסתלק –שלא תראינה עיני במראה הזוועה המחריד, ובמראה החורבן וההרס של בנין עתיק והיסטורי המשמש פאר לפראג, עדות לקהילה יהודית מפוארת – לא יכולתי לעשות זאת כי ההמון הפרוע לחץ עלי מכל עבר מסביב והמה באוזני כנהם גלי ים בזעפו. ההמון עקב מתוך עליצות וסקרנות מתוחה אחרי כל תנועה ותנועה של החבלנים, וניכר היה שהוא מצפה מתוך הנאה יתירה למחזה הנפלא שיבוצע לעיניו. המנצח על המלאכה של פלוגת החבלנים היה גרמני, שאם לייחסו לפי תורת הגזעים למוצאו הנכון, לפי מראה פרצופו ומבנה גולגלתו – הייתי מייחסו בלי כל ספק לגזע בני־השטן!
כאשר שלמה המלאכה ניתן האות. המון הפורעים נרתע מחוץ להיקף הסכנה, ומתוך הדומיה שבקעה, זעזעתני שוב המיית המתפללים, המיית לב ונפש נוגה ונוקבת… נקפו רגעים מיספר ורעש ההתפוצצות האיומה נשמע והרעיד את חלל האויר מסביב; התפוצצות מלווה תמרות אבק ועשן, תוך העפת אבני הבנין ולבנים מסויידות, קטעי גופות מרוסקות, חלקי הרהיטים ודפי ספרים עתיקים מעוטרים בכתב העברי שבו העניקו היהודים לעולם משהו נעלה מתורת השטן של האנושות בימינו. האבק נתפזר ומבית הכנסת המהולל נשארו רק עיי מפולת. הפורעים הריעו לכבוד מעשה הרס ברברי זה, אך לפתע השתוממו למראה עיניהם וחרדה תקפה אותם:
מתחת לעיי החרבות, מבין לאבנים הנתוצות, הגופות הרסוקים והרהיטים השבורים המגואלים בדם ההרוגים – זע ונע משהו כמתאמץ לפרק מעליו את כל העומס הזה… מאמץ זה נמשך דקות ספורות בלבד, ומתוך החרבות הזדקפה דמות כבירה וענקית, דמות מאובקה ומכוסה עובש דורות; דמות תמוהה שלא מעלמא הדין, אנושית לפי צלמה ומוזרה מאד בהופעתה, וכן בתנועותיה; מתוך פרצופה שארשת קפואה לה, חמורה, הציצו עיניים בוערות בחמת־נקם, עיניים שמבטיהם ננעצו בהמון הגועש מסביב והעבירו צמרמורת בגבם.
קהל הפורעים נדהם.
מישהו צרח היסטרית;
“הגולם מפראג!”…
הלה רק סיים את צריחתו והגולם מפראג אשר קומתו כאילו גבהה ועצמה מאד, גחן ותפש בידו הימנית מנורת נחושת כבדה ועתיקה, הניף אותה כהנף כפיס־עץ, ומתוך נהמת קצף מבשרת רעות, זנק מעל לחרבות לתוך קהל הפורעים. מנורת הנחושת הבריקה לעין השמש ומשהורדה בזעם ניפצה בבת־אחת ראשיהם של אחדים מן הפורעים. מהומת מוות השתלטה מסביב. הגולם השתולל ונורא היה מראהו. ניכר היה שהוא אחוז רק בולמוס אחד: לעשות שפטים בפורעים…
“הגולם מפראג!”
“הגולם של הרב היהודי התעורר”!…
“הגולם נוקם נקמתו!”…
ואכן מחריד היה מראהו של הגולם אשר קם לתחיה כדי לקחת נקם. הוא נחפז מאד בפסיעותיו הארוכות, השיג את הבורחים כל עוד רוחם בם, ומנורת־הנחושת שבידו ריסקה גולגלות ומחצה אברים, בפנותו ימינה ושמאלה, והוא שועט בזעמו ומפליא לקטול. ותמוה הדבר כיצד הדריך אותו חושו לפסוח על חפים מפשע ולהעניש רק את הפורעים, כל אלו שנתנו ידם להרס ולשנאה. הללו שעלה בידיהם לנוס צרחו אחוזי אימים:
“הגולם התעורר!”
“הגולם היהודי!”
“אוי ואבוי לנו מפני נקמתו!”…
העיר פראג נזדעזעה. שמועות אימים עשו להן כנפיים. שונאי ישראל נחרדו. מיד נשלחו נגדו פלוגות צבא חמושות. הגולם מפראג פסע לעומתם, קודר, זועם וחושף את טורי שיניו כלועג להם. החיילים נצטוו לירות בו והיה זה מחזה מבדח למדי לראותו מתקדם לקראתם, על אף מטח הכדרים שניתך עליו לעשותו ככברה… הכדורים לא צלחו עליו. המנורה שבידו הבריקה שוב בהניפו אותה ולרגליו התפלשו חיילים רסוקים ומחוצים, פצועים פצעי מוות ונופחים את רוחם. הוא המשיך את דרכו והתקדם לאו דוקא ברחובות, כי אם פרץ לו דרך והבקיע בהרסו בנינים אשר התמוטטו בעברו, כאומרים לכסותו ולקברו, והוא חלף עבר וכל רע לא אונה לו. פליטים יהודים אשר מצאו בו מבטחם נזעקו והלכו בעקבותיו, מחשים ותמהים.
סוף־סוף יצא הגולם לדרך המלך, לכביש החדש שנסלל, דומה, לכבודו, איש לא העז לעמוד בפניו. הוא התקדם כשהוא מתנודד בהילוכו המשונה, אחת שמאלה ואחת ימינה, נהם לו נהמת חיה שהחרידוה מרבצה ומודרך רק על ידי אותו רצון חזק ונעלם שפעם בו, והורה לו את דרכו הנכונה. הוא פסע לקראת מחנה הצבא הגרמני שהתרכז ליד הגבול.
לאחר־מכן סיפרו כי העריץ הנאצי נמצא אותה שעה במרכז המחנה, מוקף מצביאיו, בוטח וחגיגי. הוא חייך לשמע הידיעה המוזרה על הגולם מפראג שקם לתחייה ועל השפטים שעשה בפורעי פראג, הוא הפטיר בלעג:
“המצאה של עתונאי יהודי…”
ברם, הידיעות שנתקבלו ממקור נאמן ושמסרו תאור מפורט על הפעולות של הגולם מיד לאחר הרס בית־הכנסת, ידיעות אלו שללו ממנו את מנוחתו, ותמהון הגנרלים בני־לווייתו חוורו פניו והפכו לבנים כסיד… כאשר הוגשה לו בידי אחד מהם משקפת שדה צבאית ראה כיצד הגולם מפראג פוסע ועולה באופק, מטלטל את המנורה שבידו, מתקרב ומתבהר בכל הופעתו האימתנית… הצורר הנאצי החל מגמגם וקרביו נתחלחלו מאימה סתומה.
מיד נשלחה נגד הגולם מפראג פלוגת טאנקים משוריינים טעוני תותחים אדירים. הגולם פסע לקראת כלי המשחית כדרכו, כשהוא נוהם נהימתו וחושף טורי שיניו. התותחים פתחו עליו באש ופגזים לרוב הומטרו עליו. אך הוא לא חרד, לא נפגע ולא קרס תחתיו. זקוף ושוצף בקצפו החיש צעדיו וזנק לעבר הטאנקים. הוא בעט בהם ומעכם כמעוך קופסאות גפרורים, ריסק את נהגיהם וניפץ את גולגלתם. הוא כילה בהם את חרונו והמשיך את דרכו עד הגיעו למחנה הצבא. כאן פתחו נגדו במלחמת התגוננות נואשת, אך הוא הרס את המחסומים, דלג מעל לשוחות שנחפרו להפילו בהן, ועיניו תרו אחרי דמותו של העריץ הנאצי.
וזה עמד וחייך… אלא שהיה זה חיוכו של שוטה! חיוכו של עריץ המכיר בקצו המתקרב והולך. מרוב פחד הפך חסר־ישע בלא יכולת למוש ממקומו. ואילו הגולם שעשה את כל מעשי הנקמה שלו כשהוא רציני וקודר, הצטחק לפתע צחוק מעוות המקפיא את הדם בעורקים, שכן חש וידע כי הגיע לתכלית נקמתו. הוא נהם נהימת חיה משונה המחניקה צהלה בחובה זנק קדימה והניף בשתי ידיו את מנורת הנחושת היהודית העתיקה והכבדה… העריץ הנאצי הוטל לרגליו פגר מובס…
ג
בסיים הסופר את תאורו נשתלטה דומיה. הכל ידעו כי זהו פרי דמיונו והגולם מפראג שימש לו רק משל. ואמנם לאחר שהנוכחים החלו לשוחח ביניהם כמבקשים להפיג את המתיחות שבתאור מעשי הנקם, הוסיף הסופר הסבר שלו:
“אמנם שגיתי בשעשועי דמיון. ביקשתי פורקן לרוחי מעוצמת תחושת הנקם המפעפעת בלב כל אחד מאתנו למראה העריץ המוסיף להשתולל, להחריב ולהשמיד; השטן אשר מאז קיום האנושות לא קם כמותו לחרפה ולדראון. הקימותי לי בדמיוני לתהייה את הגולם מפראג, אך הגולם האמיתי החייב לעשות את המוטל עליו ולהציל את האנושות, הרי הוא העולם הדמוקראטי המנמנם, אשר שגה באשליות. יש לפחת בו רוח חדשה, לעוררו, לתפשו בציצית ראשו ולטלטל אותו טלטלה אשר תפקח את עיניו, להורות לו על יעודו: מיגור שלטון הרשע והאימים, לבל יישנה לעולם מעשה הזוועות המעמידות בספק את זכות קיומו של האדם עלי אדמה”.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.