לזכרו של ד“ר משה בן סירה ז”ל, מרצה בכיר לפיסיקה בטכניון חיפה, שנפל בשעת מילוי תפקידו במלחמת ששת הימים
*
" – – – עד לאותו בוקר חטוף בו הראה את עצמו במפתיע, מאובק וכחוש, אך חסון וחמוד ביפי תארו, זורק שלום בחפזה כי רעיו במכונית מחכים לו קצרי-רוח; אצה להם הדרך לסיום מעגלות חייהם. – – – אכן, בחירי-דור ואומללי-גורל, שנולדו לחיות ומוגרו לכליון; שבעודם דרוכי-עוז, באביב חייהם, נושאים בלבם חזון החיים ומיטב ערכיו, מטפחים יחס לאדם ואהבה לנערה, לרעיה, חולמים כל אחד על יעודו לפי דרכו, וכבר נצמתו בעודם בעלומיהם".
י.א. (מתוך “מצבות הזכרון”)
א. אגדות
מאתיוסף אריכא
האדם
מאתיוסף אריכא
התבונן בורא-העולם ברקיעים הנהדרים והמוצפים בגלי זוהר ואור, ועלה על דעתו ליצור את המלאכים אשר ימלאו את חלל השמים התכולים, ויכניסו בהם חיים, רנה, עליצות, וישמשו לפניו.
התכופף הבורא על מעין-בשמים שקלח מתוך מערה חצובה בצלע הר קרח ירוק, ובכף ידו שאב ממנו והתיז רסיסים לרום. כשחזרו הרסיסים וצנחו, פשטו צורתם, גדלו ולבשו דמויות מלאכים אשר התיצבו שורות-שורות לפני יוצרם, אך חסרי כנפיים היו.
ויפן אלוהים לאחד מהם:
“לך והוצאת מגנזי כנפיים והדבקת זוג לכל-אחד מחבריך”.
הזדרז המלאך, הוציא מאוצרות השמים חבילות כנפים לרוב, וידבק זוג לכל מלאך: גף מימין וגף משמאל. כאשר סיים את-מלאכתו. פרצו לפתע חבריו בצחוק אדיר, שצילצל והכה הדים במרחבי הרקיעים, כאלפי זמירים שפצחו ברינה מתוך עבי היער:
זוג כנפיים בשביל המלאך המדביק – חסרו:
ואחד מן המלאכים, גוץ ורע-לב, אשר שמח לאיד חברו, הזדקף על ראשי אצבעותיו מתוך השורה, ויפרוץ בצחוק צרוד שצרם את האוזנים:
"חי-חה-חה-חה! לא משלנו אתה!…
אז נזף הבורא בצוחקים, על אשר שמחו למשבתו של חברם, ולמלאך הנבוך והנעלב, פנה ויאמר:
“לכן אורידך על האדמה ו”אדם" יהיה שמך; מהיום והלאה בחיר-היצירה תהיה ותמשול על פני האדמה! בכוח דמיונך ויצר היצירה שיפעם בך תצמיח כנפיים לרוחך ולמעשה ידיך".
ויהי-כן.
אך יש אשר יזכור האדם את חבריו המלאכים – בגבור בו געגועיו לבלי הכיל – ופרש אז מן האדמה והתעלה השמימה…
השמש, הלבנה והכוכבים
מאתיוסף אריכא
בימי בראשית פרצה בת-קול מרנינה והכריזה:
“אור וזוהר לתבל!..”
נתאספו המלאכים לפני בורא-העולם, אשר הוציא להם מגנזיו הרבה כוכבים בדמות רשפי-אש יוקדים, מזהירים, ויאמר להם:
“יקח כל אחד מכם מלוא חפניו כוכבים ויקבעם בשמים”.
נחפזו המלאכים, הפנו בידיהם כוכבי-זוהר נפלאים, ויזדרזו למלא אחרי פקודת בוראם. ותרב המלאכה; שקשוק כנפיהם רישרש בלי הרף בין רקיע לרקיע.
לבסוף נקבעו בשמים כל הכוכבים, אחד-אחד, או קבוצות-קבוצות, מלבד כוכביו של כרוב צעיר אשר לא הספיק להזדרז ולקבוע אותם, כי כנפיו הרכות רפו עדיין, והוא חלש ומפונק. התעופף לו הכרוב, התבונן למעשי חבריו, ספק גפיו, ויקרא בדאבון-לב:
“אכן לא היטיבו חברי לעשות! הם לקחו אורות נפלאים – ויפרידום…”
ובדבר הכרוב את דבריו ויקח את כוכביו וידביקם אחד לשני בצורת גוש כדורי, מזהיר מאוד, ויטילנו השמימה, לבין שאר הכוכבים.
ויאור העולם.
הכדור הזה הזהיר מאוד, ויכהה באורו הבהיר והעז את זוהר כל הכוכבים הבודדים…
וישמח הכרוב מאד:
“שמש אורי את כל היקום ו”שמש" יהיה שמך!…"
ראו המלאכים את מעשה חברם הפעוט, ויהללוהו מאד, אף אמרו:
“אכן זוהר וחוסן אך ורק באיחוד!”
אבל היה אחד מבין המלאכים, והוא צר-עין, אשר קנא בכרוב ובפעלו הגדול; הוא אסף שברי כוכבים, ואת הרסיסים הפגומים שנשארו מהם, וידביקם גם הוא לגוש כדורי, ויקבעהו בשמים, מרחק אלפי פרסאות מן השמש.
אבל הכדור זה לא הזהיר כשמש; דומה היה לבהרת לבנה שהפיצה סביבה אור קלוש, חיור, לבן…
ויכנוה המלאכים:
“לבנה”…
השטן
מאתיוסף אריכא
א
שר המלאכים הופיע, רחף מסביב לכסא-הכבוד עטוף זוהר מתיז רשפי חשמל, ויחכה ברתת לפקודת הבורא. אז הרעידה את הדממה בת-קול שיצאה והכריזה:
“יתיצבו לפני שני מלאכים מן המשמר הראשון!”
ספק שר המלאכים בגפיו, ומיד התיצבו שני כרובים, מוכנים למלא את אשר יוטל עליהם.
ושוב הכריזה בת קול:
“בתהום הים, בקרקע שפונה ברקת נפלאה. הראשון מכם אשר יזדרז להביאנה אלי – יקבל פרס; השני אשר יפגר – יקבל קנס… אבל הרשות נתונה לכם להילחם ביניכם”.
פרשו המלאכים את כנפיהם הצחורות, הפליאו לטוס במהירות רבה, ובהגיעם הימה, פרצו פרץ במים וצללו תהומה. הזריז שבהם חיטט בחול, חטף והוציא בתרועת-גיל את הברקת. רעו נאנח מעגמת –נפש, ולא ניסה לגזול, אף לא עמד להילחם כדי להציל את כבודו. לבו היה רך ורגיש, לב מלאך טוב.
אבל הבורא לא ענשהו ויאמר לשר המלאכים:
“יופיעו לפני שני מלאכים מן המשמר השני”.
ותנתן להם אותה הפקודה.
אך גם הם לא נלחמו ביניהם…
יצאה בת-קול והכריזה שוב:
“יתיצבו לפני שני מלאכים מן המשמר העשירי!”
ויופיעו שניהם צחים וצחורים כשלג.
והפקודה ניתנה:
“על הר התבור, תחת סלע, סמוי מעין-רואים, נמצא יהלום גדול. הראשון מכם שיביאו יקבל פרס; השני שיפגר – יקבל קנס… אבל הרשות נתונה לכם להילחם ביניכם”.
ב
וימהרו השנים ובמעוף-ברק הגיעו להר תבור, מצאו את היהלום, לא עמדו בניסיון והחלו רבים בגללו. עמדו ודחפו זה את זה בגף ובכתף, ולבשו חמה. לבסוף תפש אחד זמורה ארוכה, הפכה לסיף, ויתנפל על חברו…
ותרפינה ידי הכרוב השני למראה רוע לבו של חברו, ויתנשא עצוב השמימה. שם הופיעו שניהם:
הראשון עם החרב ביד בצירוף שללו – היהלום; והשני בידים ריקות…
פנה הבורא אל המלאך בעל החרב ויאמר לו בזעף:
“לא יכירך מקומך בין המלאכים הצחורים והזכים, כי את יצרך לא כבשת, ושוטם אחיך הנך! מהיום והלאה תהיה השטן עד שיחדל החטא מקרב הארץ”.
הפך השטן מיד שחור, ובחרי-אף פשט בעולם להפיץ שיטנה, לחרחר ריב, ולהרבות עוון בין דרי מטה.
החושך
מאתיוסף אריכא
א
הכל הבהיק ועטה זוהר באותם הימים:
תכלת השמים, כחלת הימים ירק-השדות, זיר פלגים ונחלים מתפתלים, שלל צבעי פרחים ושיחים, ההרים הגבוהים עם כפותיהם המושלגות – הכל רן ואמר שירה לפני בוראו.
והשמש הציף את פני היקום באלומות אור, ויהי הכל מואר וברור, ונקי משמץ עלטה; למן הנמלים הפעוטות הזוחלות בקמטי קליפות העצים, בין רגבי עפר; למן השרצים בניקרות הצורים, במחילות עפר, ועד השנהבים הענקים המטיילים להם ביערות הסבוכים…
כאשר ראה הבורא את כל המראה הנהדר והמוצף אור, ויפן לשמש ויאמר:
“כך תאיר להם ואל תמוש ממסלולך. יהי אור שרוי בעולם!”
ב
אבל לא מצא הדבר חן בעיני השטן.
ידע: כל זמן שממשלת האור תשלוט בתבל, לא יצליח בנכליו וסופו להיטרד מתפקידו.
והתחיל השטן מחבל תחבולות ומזימות ערמה.
פעם פנה לשמש ויאמר:
“אלמלא אורך המאור הגדול והנשגב, לא היו בני-תמותה אלה מתקיימים בעולם זה אפילו יום אחד!”
נענה לו השמש בביטחון:
“ודאי שכך!”
שמע הבורא ויתמרמר על יהירותו של השמש:
“מהיום והלאה תאיר אך ורק במשך היום. בערב תסתלק מכאן!”
קיבל עליו השמש את פסק-הדין, ועוד באותו יום כשהגיעה השעה לכך, חג חוגה באויר – ושקע…
אז הופיע החושך שבצילו מצא לו השטן מיפלט מן האור וקן לשרירות לבו.
האמת והצדק
מאתיוסף אריכא
כאשר הופיע על-יד כסא הכבוד ארמון מפואר, בנוי אבני גזית של שיש לבן מעולף ספירים כחולים –פנה הבורא למלאכים אשר עמדו לפניו, ויאמר להם:
“בחדרי הארמון הזה נמצאים כדי בדולח חתומים, המכילים בתוכם, הן דברים טובים והן רעים. יקח כל אחד מכם דבר-מה ויביאו לבני האדם שי, אבל מזהיר אני בכם: את הכדים שברו, נפצו טרם שתמסרו את תוכם לבני-האדם, כי חזקים הם עד מאוד, וידי אדם לא תצלחנה עליהם!”
מיד החלה ריצה-דיצה.
המלאכים פרצו בחדווה הארמונה, חטפו מן הכדים אשר הכילו בתוכם גרעיני הרגשות נעלות ורישפי סגולות ותכונות נפלאות, ניפצום וימסרו את תוכם לבני-האדם.
אבל גם השטן לא טמן גף בצלחת…
אף הוא חדר הארמונה במחתרת, וישחרר מתוך כדיהם את כל הפגעים הרעים, את השנאה, את הקנאה, אדי מחלות, ויביאם גם הוא לאנשים “שי”…
אותה שעה עדיין התעופף בחדרי הארמון אחד מן הכרובים, אשר חיטט וחיפש משהו נעלה ומועיל מאד לבני-האדם. הוא טס מחדר לחדר, גחן וחיפש בלי הרף עד שמצא! אז פרץ בקריאות-גיל וצחוק מצלצל, אשר התגלגל מקצה רקיע למשנהו: בקרן-זוית מצא את האמת והצדק שפונים בתוך כדיהם…
קלטו אוזני השטן את הצחוק שהרגיזו מאד וימהר לבוא. כאשר ראה את המציאה התחלחל, ספק כפיו ויקרא בקול חנף-ערב:
“כרובי הנחמד! הן תביא בזה כליה-בליה על בני-האדם, כי המות והאבדון צפונים בכדים אלה!”
הבין הכרוב כי השטן לפניו ולא שעה אליו. הוא מיהר לטוס כדי למסור את מתנתו לדרי מטה, אבל השטן אשר רדף אחריו, והיה כרוך בעקבותיו, הציק לו ובילבלהו:
הכרוב מסר את מתנתו לבני האדם, אבל בחפזונו שכח לנפץ את הכדים…
השושנים
מאתיוסף אריכא
א
הפרחים הינם מתנת כרובים זכים לבני-האדם. בימי בראשית הוציאום בחשאי מגנזי השמים, בשעה שהמלאך נטריאל, הקפדן הממונה על השמירה נרדם, וישתלום באדמה, באחת מן החורשות העבותות ביותר, מקום בו לא דרכה עוד כף רגל אדם או חיה. כאשר גמרו את מלאכתם פנה אחד ואמר כשבת-צחוק מרחפת על שפתיו:
" באחד הימים יזדמנו בני האדם לתוך החורשה וימצאו לשמחתם הרבה מתנה נאה זו".
ב
ובין רבבות הפרחים המגוונים והשונים ביופיים ובתבניתם, פרחו ושיגשגו גם השושנים, אשר הפיצו את ריחן הנעים והמשכר. אבל ציבען אפור היה, סגרירי, עגום ולא יפה למראה. נוגים-מנודים גדלו שיחיהם בין הפרחים בעלי הצבעים המרהיבים ולא לקחו חבל בשמחתם באביב, בעונת הפריחה, אף לא השתתפו בצערם ברדת עליהם הכמישה בסתיו.
השושנים הכירו ביתרון היופי אשר לאחיהן הפרחים, והן התבישו לקרוב אליהן קירבת אחיות בכסותן האפורה והדלה… בהתעלס רוח פזיזה בחורשה, אשר עוררה את הפרחים מנימנומם הערב, זקפו הללו את גבעוליהם בגאון, הרימו ראשיהם היהירים כלפי קרני השמש המלטפות, ויקראו ביהירות:
“אכן יפים ונחמדים אנחנו, הלא?…”
וקרני השמש המאירות פיזזו מתוך עליצות ומשובה בין עליהם, בתוך הכותרות הטעונות מיץ ושלל-צבעים, ותלחשנה חלקות:
“אמנם יפים וענוגים הינכם ככרובים שותליכם…”
שמעו השושנים הפורות את השבחים שפיזרו קרני השמש לפרחים ויצר להם מאד. בעצב שחו ראשיהן לאדמה ותתאוננה מר באוזניה:
“הגידי לנו אמא מינקתנו, למה משוללות-צבע אנו? מה פשענו?”
הניעה האדמה את עשביה-שערותיה ותשב להן בנזיפה:
“הרי ריחכן הטוב יקר הינו מכל צבע ומה-לכן כי תרגזנה?…”
נאנחו השושנים, כיווצו עליהן האפורות, כבשו ראשיהן בקרקע והירהורים נוגים תקפון.
ג
באחד הימים נטש אדם את נווהו, ויבוא להתבודד בחורשת הפרחים, כי נפשו דאבה וכלתה מעוצמת געגועים לשחקים, לרעיו הכרובים. כאשר ראו עיניו לראשונה את הפרחים הנחמדים אשר הרנינו את לבו, וישמח עליהם מאד.
המקום מצא חן בעיניו והוא התבודד בחורשה. את צמאונו הרווה במי מעיין זכים שפיכו בין העצים, ואת רעבונו שבר בעשבים ושרשים רכים ומתוקים שלקט. הפרחים הרהיבו את עיניו ביפיים ויענגו את נפשו הנכרה.
פעם, עם שקיעת החמה, קלטו אזני אדם את תפילת השושנים, בהתעטף עליהן נפשן מצער, ורחמי נכמרו עליהן. הוא קרב ויאמר להן:
“שושנים נוגות. ריח נעים וברוך לכן. הוא עודד את נפשי והביא לי בנשימתו המשכרת שאיפה לגדולות ולנצורות. עוד מעט ואני אאלץ להיפרד מכן ולחזור לריעי הכרובים. והיה – בעבור פה אחרי לכתי מכן – אחד מבני, וקדמתן את פניו בריחכן הנעים, כי החיים על האדמה קשים הם ומלאי עמל. בעשותכן כך אתפלל בעבורכן”.
כאשר כילה אדם את דבריו, פנה וילך מן החורשה, ויחזור לעמול בחברת אשתו ובניו, כי אמר בלבו: “אין מפלט מפני העצב אשר גם בין פרחים ישכון…”
והשושנים התאוששו לשמע דברי אדם והתקווה להתקשט בצבע יפה פעמה בלבו, והם ציפו בקוצר-רוח לבואם של בני אדם. אבל חלפו אביבים רוויי שמש ואור, ואף אחד מבני אדם טרם הופיע לדרוך בגבולות החורשה.
“ודאי טרודים הם מאד” – הירהרו השושנים בעצב וצער עז תקפן והיה משיר את עליהן… אך תקוותן לא רפתה, ובלילות היו מתכווצות יפה, שלא יפוג חלילה ריחן הטוב אשר הקדישו לבני אדם חלף הצבע משאת נפשן.
פעם בבוקר בהיר באביב, כאשר השושנים עמדו בעצם לבלובן, רעדו לפתע צמרות העצים מזעקת-חמס מרה, שהרעידה את חלל האויר. חרדו הפרחים, נבהלו השושנים, וישאלו את הצפרים אשר התעופפו ופרחו במבוכה מעל לראשיהם…
“בני-כנף! מה פשר הצעקה המוזרה?”
ותען להם דרור בציוץ מר:
“מריבה פרצה בין שני בניו של אדם, ויקם האחד להרוג את השני…”
תמהו השושנים, כי לא הבינו עדיין מה זאת “מריבה” ומה פשרו של “הרוג” – אולם שמחו ועלזו לשמע בני-אדם, ועליהן האפורות רטטו מחדוה ומכליון-נפש.
באותה שעה פילחה זעקה שניה את חלל האויר, ולתוך החורשה פרץ עיף וחיוור – הרוצח קין! בין העצים הסבוכים בעבי החורשה תר לו אחרי מיפלט ומקום-מחסה, אך כתמי הדם אשר אל עורו-לבושו רתחו והעידו בו:
“הנה הרוצח הראשון עלי אדמה!”
ראוהו השושנים בכך ופשר הזעקה התחוור להן…
את ריחן הטוב לא זילפו לעומתו, ומרוב פחד חוורו רבות מהן והפכו לבן, והשאר אדמו מבושה. ציבען האפור, הסגרירי, נעלם לגמרי…
ד
ואדם – אשר התאבל על הבל בנו ולא מצא לו ניחומים – חזר אל החורשה להתבודד בה. במצאו את השושנים ענודות צבעים, חייך אליהן נוגות ויאמר להן:
“אכן עמדתן בנסיון, ולא זילפתן את ריחכן הנעים לקראת החוטא קין. לכן זכיתן לצבעים וברוכות תהיינה; אך יהיו הצבעים לבני הבאים לסמל: האדום – לדם; והלבן – לשלום. בפרוץ מלחמות בעולם – והפכתן כולכן אדומות ובחלוף המלחמות לגמרי – והפכתן צחות ולבנות!”
נזר אלוהים
מאתיוסף אריכא
א
ויהי היום, ומלאכי השרת נתאספו מסביב לכסא־הכבוד של בורא־העולם, שורות־שורות, ויחלו לשבחו, לרוממו ולפארו בשירות ותשבחות כמנהגם יום־יום.
ותתאחד שירת המלאכים הנישאה והמצלצלת עם רעש גלי הים ההומים על פני הארץ, ועם המיית הרוחות ביערות הפורטות על צמרות העצים, ועם סאון מפלי המים – ויאמר כל העולם שירה.
האזין בורא־העולם והשירה מצאה חן בעיניו. הוא לקח מכיסאו מלוא חופנים קרני חשמל, ויקלע מהם נזר נפלא בהדרו, וברידתו מדרגות אחדות, פנה אל הכרובים שעמדו ושרו, הראה להם את הכתר, ויאמר:
“ראו, כרובי הנחמדים! נזר זה קלעתי לי לזכרון השירה הנפלאה שאתם שרים לי, ועתה הנני משאיר את תשבץ הנזר בידיכם; אבל לא משבצת של אבנים טובות ומרגליות אני דורש מכם, כי אם של דמעות… דימעות צער ודווי. כל מלאך יתור לו אחרי דמעה וישבצה בנזר במו ידיו!”
ב
ארובות השמים נפתחו, ורבבות מלאכים זכים וצחורים פרצו משם, פרשו את כנפיהם הרחבות והלבנות כשלג ויטוסו במהירות ארצה אל בני־האדם למלאות את רצון בוראם.
רואים ואינם נראים לבני־האדם, פשטו המלאכים בערים ובכפרים, ובעיניהם החדות חדרו לכל פינה, לכל מדור אשר בן־אדם ישכון שם, ויתורו אחרי דמעות. כי הדמעות לבני־האדם ניתנו. יסורים, צער וכאב היו מנת חלקם והאושר רחק מהם.
והמלאכים נחפזים:
ודמעות לרוב נמצאו אצל בני־האדם.
זה חוטף דמעת אסיר המעונה על לא חמס בכפו, וממהר להינשא ולטוס לשחקים; זה חטף דמעת יתום עזוב המתגעגע אל אמו הטובה שמתה בדמי ימיה; וזה קולט לתוך כף ידו דמעת גווע אומלל על שדה הקטל…
אחד־אחד חוטף כל מלאך דמעה, מתנשא למעלה ומשבצה בנזר.
והנה התרוממו כבר כל המלאכים, כל מלאך ודמעתו איתו, מלבד כרוב צעיר אחד, אשר לא מצא עוד – למרות כל יגיעתו וטירחתו – דמעה נוספת בין בני־האדם שיוכל לשבצה בנזר.
ג
התשוטט הכרוב הבודד בין בני־האדם, תר אחר דימעה – ואין… יש, וראה מרחוק איזו דימעה שהתנוצצה בעיני איש מר־נפש, או אישה עלובה וקשת רוח, ונחפז המלאך לקחתה, אך בגישתו אליה, והנה אבוי! אכזבה ומפח־נפש; דימעה כזאת ישנה כבר בנזר…
ושם למעלה מחכים לדימעתו, כי הנזר פגום… מתרגזים הכרובים על חברם המפגר ושותקים, מתרגזים ושותקים.
וימהר הכרוב הנודד המדברה, מתוך תקווה למצוא שם את הדמעה הנחוצה לו כל כך. אבל המדבר הזועף היה שרוי בשתיקה של שממת חול ודרדר. התלבט המלאך בשרב המדבר היוקד והתיאש. אבל בעמדו לצאת את תחומו, והנה נזדמן לו לתמהונו הרב הלך ששרך את רגליו בקושי בין החולות הלוהטים, והוא יחף, בגדיו קרועים ועורו צפוד. התבונן הכרוב בפני ההלך המקומטים והלאים מרוב הליכה מיגעת, קיווה למצוא דמע בעיניו – ואין! האיש הלך קודר ונוקשה, פסע פסיעה אחרי פסיעה מתוך עקשנות אמיצה ושתק.
התרגז המלאך מקוצר רוח והחליט:
“הבה ואלך אחרי האיש המוזר הזה; אולי סוף־סוף יסחט המדבר הנורא הזה דימעה מעיניו!”
האלמוני המשיך את דרכו והכרוב ריחף בעקבותיו ימים ושבועות רצופים. אבל תקותו נכזבה: המדבר הנורא על כל זלעפותיו וסופותיו האיומות, על הצמא המענה והשרב הנורא אשר התישו את כוחו של הנודד, לא הועילו להוציא דמעה מעיניו… מתוך עקשנות התגבר האיש על המכשולים וילך הלאה לדרכו קודר ושותק.
ויצר לכרוב מאד. הוא אמר לסור מעל פני הנודד ולבקש את דמעתו במקום אחר, אבל פתאום ראה, כי על פני האיש העצובים חלפה מעין נהרה, והוא נחפז בלכתו.
הכרוב אשר הרגיש בדבר, מיהר אחריו וילך בעקבותיו עד שיצאו שניהם את המידבר האיום, ורגליהם עמדו בתהומה של ארץ נושבת. רגעים מספר ניצב האיש נרגש מאד, כרע על ברכיו, נגע במצחו בקרקע ושפתיו לחשו:
“מולדתי…”
ומעיניו התגלגלו על לחייו המקומטות והצהובות כעין הקלף, שתי דמעות גדולות ונוצצות, דמעות שימחה, דמעות גולה השב לארצו.
הזדרז הכרוב, חטף דימעה והתנשא לרקיע.
כאשר התבונן בורא־עולם במשבצת הדמעות, לקח את דימעת השמחה של הגולה אשר חזר בשלום לארצו, וישבצה בראש הנזר מעל ליתר הדמעות…
שר האמנות
מאתיוסף אריכא
א
וכה אמר אלהים אל המלאכים:
“הבה אבחר מיכם שר למלאכת-מחשבת. יקח כל אחד מכם ויפסל לו מחומר הרצוי לו ביותר, תבנית או פסל, לפי טעמו וככל העולה על רוחו. אח-כך – אותה היצירה שתהא אמיתית ביותר ויפה – אותה אבכר על שאר העבודות ואת יוצרה אמנה לשר-האמנות”.
התפזרו המלאכים בשעת הרקיעים, פרצו לגנזי השמיים, ויוציאו מתוכך שיפעת חמרי כסף וזהב, אבנים טובות וכל מיני מרגליות, וחמרים נפלאים אחרים, מבריקים בשלל צבעיהם.
כל אחד מהם בחר לו גוש, או עשה לו תערובת מן המתכות הנפלאות האלו, ואחר בפרשו הצידה, שקע במחשבות, ויעמוד לעבוד בחשק נמרץ.
ב
ומלאך אחד היה ביניהם אשר המתכות לפיסול לא ישרו בעיניו. כאשר ביקש להביע את מחשבתו, ולתת ביטוי לדמיונו באחת מן המתכות היפות, והנה נאלץ להטילה הצידה בשאט-נפש ובהתרגזות; ברק המתכת הנפרז פגם בכנות היצירה העלולה להתהוות, וגם קשה היה לעצב את הדמות הנכספת, מפאת קשיותו המוצקה של החומר. חבריו המלאכים לא השגיחו בזה. הם פסלו להם צורות משונות ויוצאות דופן תחת השפעת כוח דמיונם, ובעיקר שמו לב שירבה הברק והזוהר..
אבל המלאך שלא מצא לו חומר ליצירה בשמיים, ירד פתאום ארצה. הוא התשוטט בין בני-האדם, הסתכל בחייהם, והכיר לדעת מה רב צערם ועמלם. יום אחד אורו עיניו. הוא הרים גוש טיט פשוט וכשהעלהו השמימה, קרנו פניו מחדווה כמוסה, וידיו שאחזו בטיט, רעדו מהתרגשות קדחתנית…
ג
אחד-אחד הופיעו המלאכים ויעמידו את יצירותיהם לפני בורא-העולם. הפסילים קורצו מן המתכות הנפלאות ביותר, אולם אף אחד מהם לא מצא חן בעיני הבורא. קולו רעם מכסא כבודו:
“יפה הוא החומר שממנו חצבתם ויצרתם, אך מבלעדי זוהר מסלף עינים וחסר תוכן, איני רואה אף צל של אמנות צרופה בעבודות הללו… לשוא עמלתם!”
ופתאום נחו מבטיו על הפסל שהוכן מטיט פשוט ושעמד בקרן-זוית: הפסל שיווה צורת אדם צמא, עבד במכרות הברזל המתפלש בחולות ישימון קודח, מדוכא משרב. פשוט ונעדר-זוהר היה הפסל הזה, אך כל שרטוט כל תו, היה מדוייק וטבעי; פניו המעונים מצמא ועיניו המדוכדכות הביעו יסורי אדם על פני האדמה בהתנגשו עם טבע זועף ובאדם הנוגש בו ללא רחם…
וירם אלהים את הפסל הזה מעל לראשי הכרובים ויאמר:
“אכן זאת היא אמנות, ויוצרה – אָמן!”
הירדן
מאתיוסף אריכא
א
והירדן טרם פיכה וסאן אז בערוציו.
אגם מי-מרום החולם והעצוב; הכנרת הנפלאה במישחק גווניה; ים המלח הכחול והמוקף להט ושממה, והנחלים הקטנים לימיהם; הרי יהודה והגליל הנישאים; העמקים עוטי דשא ופרחים – כל אלה נוצרו עם בריאת העולם, ורק הירדן טרם יהיה בארץ.
ומימי ים התיכון התרפקו-התדפקו על חוף הארץ, העלו נחשולים וקצף, וישאלו:
“הנאה את ארץ שטופת-אור?…”
“נפלאה!…” – צרחו השחפים אשר התעופפו ברום, ויפי הארץ לא נעלם מעיניהם החדות.
ואולם החרמון הנישא אשר בצפון, הביט למטה וילחש כהוזה הזייה:
“אמנם יפה היא הארץ הרובצת לרגלי, אך יחסר בה פתיל-כסף אשר יקשור את האגם ואת הכנרת עם ים המלח הקודר, הרובץ שם בבדידותו…”
ושנים נקפו.
החרמון – שיבת שלג זרקה בו, והוא עדיין הוזה, ורואה בחלומו פתיל-כסף מתנוצץ…
ב
בטיסה אחת חלף מלאך מקצה רקיע למשנהו, ויכרז:
– “יום השביעי – שבת-שבתון!”
הזדעזעה פמליה-של-מעלה ותתכונן לקדש את היום בו שבת הבורא ממלאכתו. שערי בדולח נפתחו לרווחה, והצדיקים נהרו כנופיות-כנופיות, דרך משעולים רבודי פרחים שעליהם סוככים ענפי עצים ושיחים זולפי בשמים. על-יד כסא-הכבוד ישבו בחצי גורן ופניהם קורנים מאושר.
והנה הופיע המשמר הראשון.
שורות-שורות כרובים לאלפים פצחו ברינה נשגבה אשר הרעידה בצליליה את מוסדות התבל! לארבע רוחות השמים והארץ הגיעו הדי השירה. קמו הצדיקים על רגליהם ואמרו אף הם שבח ליוצר.
נעלמו המלאכים האלה ומשמר שני הופיע, אשר עלה בשירתו על הקודם לו… חלף זה ובא אחר, בלי שתיפסק השירה. ופתאום אירע דבר שלא היה כמותו עד היום ההוא:
משמר שהגיע תורו לא בא…
ויתמהו הצדיקים.
גם הבורא רגז וישאג שאגת-זעם מבהילה.
ויופיעו מיד הכרובים שניפקד מקומם, והם מרטיטים מפחד, מרכינים ראשיהם, וכנפיהם נוקשות זו בזו… השטן הכשילם. הוא הופיע לפניהם בלבוש מגוחך, שינה את טעמו, כירכר לפניהם ויצחיקם בתעלוליו; ולא נחה דעתו עד שעלה בידו להסיחם מתפקידם, והם איחרו בגללו את המועד…
ויגזור אלהים עליהם גלות:
“משמר זה יגלה ארצה, עד אשר ירצה את עוונו ורחמתיו”.
ג
ועוד באותו לילה, ליל חושך וסער, הגלו המלאכים מן השחקים. בבוקר כשזרחה השמש, הציפום קרניה, כשהם יושבים צפופים על שיאו המושלג של החרמון, יושבים ומקוננים מר…
פעם בפעם הרימו את ראשיהם הנאים כלפי שמי התכלת, ועל לבם עלה זכר הכבוד והזוהר שבו התהלכו, ויאנחו חרש, ומעיניהם ניגרו דמעות זכות. הצטרפו הדמעות ובחומן המסו את השלג שמסביב ויהיה לפלג; והפלג גדל, התפתל בין הצורים והכפים, סאן, צנח ברעש למורד, ויהיה לנחל אשר עבר ושטף את הארץ לאורכה עד שהגיע לים המלח…
באחד הימים נכמרו רחמי אלהים על המלאכים הגולים, ויעלם שוב לשחקים. אך מקור הדמעות לא חרב, והנהר שוטף לו עד היום הזה כפתיל-כסף מתנוצץ, הלא הוא הירדן, כי במורד יפלס את דרכו.
מלאך החופש
מאתיוסף אריכא
א
בכל פעמה רוח הדרור. אדם התהלך את החיות הטורפות ולא ידע פחד; היצורים החלשים, חסרי המגן, אף הם חסו ברוח השלום, ואימת החזק והאכזר לא הדריכה את מנוחתם. האדם, החי, נשמו לרווחה, ועבים שחורים טרם העיבו את פני החיים.
ואז קרה המקרה העצוב:
היחידי שעצב מררהו, היה המלאך חפשיאל, הממונה על החופש. הוא התעופף במרחביה באפס מעשה. שום יצור לא היה זקוק לעזרתו. כמיותר היה, כאבל בין שמחים. וירע הדבר בעיניו. וכאשר ראה, כי גם בלעדיו רב וכביר הוא האושר השולט בעולם – ויצר לו על שנוצר לבטלה…
באחד הימים, ברחפו מתבודד ותקוף-צער בחלל המדבר, לרגלי הר סיני, והנה ניצנץ בו רעיון לפתע פתאם: הוא התנשא לשיא החורב, קפל את כנפיו, בחר לו צוק סלע נהדר שאיווה לו למושב, חדר לתוכו, ויכלא בו…
ב
שנים חלפו. במשך זמן זה היה עולם נטול חופש. חפשיאל נם את שנתו. לא ארכו הימים והברואים נשתנו לרע. בני-האדם על פני הארץ שטמו איש את רעהו, הפיחו מדנים, ויחרחרו ריב. אז בדו להם האנשים גבולות; בללו את שפתם; התרחקו זה מזה, ויבוזו איש לאחיו. פלוגות-פלוגות נתפלגו; למשפחות, שבטים ולאומים.
ויקומו אמני מתכת אשר אמנו את ידיהם בתעשית כלי-זין משחיתים, והארץ מלאה חמס. דם נשפך כמים לעין השמש. והרוח המחבל דבק גם בחיות אשר השתוללו, גידלו צפרנים שנונות ושניים דורסות. האדם כחיה ארבו לחלשים מהם, ביערות הסבוכים, במסתרי עמקים – ויכריעום.
ימים רבים התענו אסירים עלובים בבתי-הכלא, ויצפו בכליון עינים לחפשיאל אשר נעלם, ולא חש לפדותם מיד מעניהם העריצים; ימים רבים ערגו עמים משועבדים לחפשיאל אשר לא הופיע להצלתם. והעמים נימחו מעל פני הארץ, ורק התנים הספידו אותם בלילות על עיי החרבות.
וכל הפגעים האלה נתרחשו ובאו לעולם בגלל חפשיאל, אשר לא ידע ולא הבין, כי בהיעדרו ימיט שואה איומה. הוא לא דאג לאומללים. ולמקום משכנו הנסתר לא הגיעו גניחות היסורים של הסובלים. אך טוב ושקט שרר סביבו. מדי בוקר התעורר לקראת קרני השמש אשר חומם פרץ וחדר דרך כתלי הסלע גם אליו; הוא הקשיב במנוחה ועונג לסודות הטבע שהתרחשו-התלחשו על ידו. הוא האזין להמית הרוחות ששרו לו שירי נצח נשגבים והפילו עליו תרדמה.
וכה נקפו שנים רבות.
לחפשיאל נעם מאד המיפלט-מיקלט שמצא לו בסלע. הוא לא מיהר, אף לא חשב לנטשו ולגאול את הרבבות המחכים לו בקצווי-תבל. הוא התכווץ, התבצר במעונו הקשה, ויתענג בזרועות התרדמה והבטלה. כנפיו היפות והענוגות, שנצמדו מקופלות לגופו שנים רבות ללא תנועה – החלו לכמוש, ובנוצות פשה הנגע…
ג
פעם בליל חושך וסופה, כאשר הרועים לרגלי החורב הילילו מר על עדריהם שנפלו טרף לשיני אריות צמאי-דם – התעופפו הנשרים מקניהם אשר במרומי הסלעים, ויצרחו לרועים בלעג:
“בני-אדם! – חפשיאל, מלאכם של משוללי המגן, מלאך החופש אשר לו אתם מצפים בכליון-עינים – שוכן לו בתוך סלע סמוך לנו, וצרתכם ללבו לא תגיע…”
ויאמינו הרועים לדברי הנשרים ויפיצו חיש מהר את הבשורה הזאת בכל ארבע רוחות העולם. כאשר הגיעו הדברים לאזני מלך משועבד, אשר ארצו נאנקה תחת עולו הכבד של עריץ שכן, וישמח מאד. הוא החליט לשחרר בעל כרחו את חפשיאל ממקומו החבוי. בראש צבא כביר ומצוייד היטב במבחר כלי-זין, בלוית חרטומיו הבקיאים ברזי עולם, ובחברת חוזי כוכבים אשר שבילי הרקיע נהירים להם כשבילי מולדתם – יצא המלך בדרכו להר סיני.
ד
אחרי פרשת נדודים ועמל רב, הגיע המלך וחילו בשלום המדברה, ויאהל בחורשת דקלים לרגלי החורב. הצבא טרם הספיק לפוש מעמל הדרך, ועם עלות השחר האיץ המלך בחייליו להעפיל לשיא ההר. בצהרים הגיעו למישכנו של חפשיאל.
התבונן המלך בסלע המבריק כלפי השמש, וחיוך קל חלף על פניו העצובים. דומם עמד על-יד הצור, המכיל בתוכו את הרז הגדול והנשגב – את נשמת כל חי – את החופש!
כאשר התעורר המלך מהרהוריו, פקד לאחד מאנשי צבאו לפוצץ את הסלע.
חיל ענקי וחסון כארז, שירי ומפותח, הרים קורנס גדול עשוי ברזל-עזת, ויורידו בכוח – הך! הסלע זע במקצת. שנית הורם הקורנס – הך! אך ללא הועיל. אותו רגע הרגיזו את המלך צריחות הנשרים אשר חזרו לקניהם. לפקודתו, כוננו עשרות חיילים את קשתותיהם. החיצים פילחו את חלל האויר, השמיעו שריקת-מות ויפגעו בנשרים הגאים אשר צנחו ממרומי התכלת ארצה. דמם שתת והכתים את סלע החופש.
כאשר ראה זאת אחד מזקני החרטומים ויתחלחל. הוא קרב למלך ויאמר לו:
“אדוני המלך! – מנשרים אוהבי חרות עשקת את החיים. אכן הריעות לעשות!”
ושני – חוזה בכוכבים – כרע על ברכיו מפחד המלך הזועם, ויגד חזות חשה:
“החופש נכתם בדם. ידיך, המלך, לא יביאוהו לעולם…”
"האלמו ודומו טמאי-פה! – הרעים עליהם המלך בקצפו, ולחייל בעל הקורנס פקד: – “נתוץ את משכן החופש!”
אולם חפשיאל אשר הרגיש בדם שרתח ופעפע על גבי הסלע, ולאזניו הגיעו הלמויות הפטיש, התמרמר מאד על שהפריעו את מנוחתו וביקשו לשחררו בעל כרחו. הוא התכווץ והתבצר בסלע הקשה אשר אצל עליו מכוחו.
כשחזר החייל והוריד את הקורנס – התפוצץ הברזל לרסיסים…
וירגז המלך:
“חיילים בטלנים!”
ויסיעו גדודי המלך כלי-מפץ כבדים, ויורידום, הורד והכה בכוח על הסלע אשר לא נע ולא זע; גם אילי הברזל לא הועילו, ומרב קשיותו של הצור, משכנו של חפשיאל – נתרסקו…
המלך חרק בשיניו מקצף אין-אונים:
“לנתץ את הסלע! לפוצצו!…”
ועד שקיעת השמש עמל הצבא ואיבד את כוחו לריק על הסלע הקשה אשר לא הסגיר את חפשיאל לדורשיו. המלך כעס ופניו חוורו כפני אדם חולה. הוא לא שמע את אשר לחש אחד מחכמיו לריעהו:
“אין ללכוד את החופש כאשר יילכד העבד. לא בכוח…”
ה
ועל גדות הנילוס העבידו בימים ההם המצרים את בני-ישראל בפרך. עול כבד וקשה מנשוא העמיס שליט מצרים האכזר על השבטים העברים; עול עבדות משפיל ומדכא! חיי העברים, חיי רועי צאן ישרים, לא ישרו בעיני המצרים שעבו ושמנו מברכת היאור, אשר סיפק מים בשפע לתנובת שדותיהם. וכשזחה עליהם דעתם ולבבם גבה, ויחלו להעביד את עבדיהם בבנית ערים ומצבות-זכרון ענקיות, שלא היו משלן.
כאשר חסרו להם ידים עובדות מבני עמם, התנכלו, התחכמו, ויבהילו את שבטי העברים, הרועים והנוקדים, גזלו מהם את צאנם ובקרם, ויכריחום לעבוד בחומר ובלבנים, מנער ועד זקן.
כל נסיון של מרד – דוכא בחרב. ויהי העם אין-אונים להתקומם נגד נוגשיו ולנתק את כבלי-השעבוד; העם נכנע בעל כרחו, וישקע בבוץ העבדות, כי חפשיאל טרם הופיע בעולם. אבל במסתרים הגה הלאום וטיפח את דמיונותיו על הגאולה שיבוא יומה, ועל חיי דרור נפלאים; על שיבה לארץ מולדתו.
ו
ואז באותם הימים הקשים נולד הנביא משה, שגדל בין אחיו המעונים וירא בסבלותיהם. ויבחל משה בעבדות ובנוגשי העם התנקם – באין רואים – בחרב. ויעמידו אותו אחיו בראש העם. החופש שעמם בלבם כגחלת תחת האפר מלבה היה האיש משה לשלהבת מאירה.
אך שוטמיו רבו. שוטרי פרעה התחקו בעקבותיו ויתנכלו לרצחו נפש. משה לא חת מפניהם. אוזנו פקוחה היתה, כוחו במתניו, ושריריו – צור! רוח החרות פעמה בו והרתיחה את דמו למראה חרפת העבדות. ואז גמלה בלבו ההחלטה להקדיש את כוחותיו להצלת עמו. אבל במצרים קן החרפה והשעבוד, לא מצא מנוח לכף רגלו. ביום בהיר אחד, לקח את מקלו בידו, הצטייד בתמרים ועוגות, הפך פניו בבוז כלפי בניני האבן הנהדרים והפירמידות הנישאות, ויצא המדברה.
ובין הנדכאים התפשטה השמועה כי הנביא יצא לקראת חפשיאל, ותחי רוחם; ברק-תקווה הוצת בעינים העוממות מעמל וסבל; הגב השחוח כאילו נזדקף, והאצבעות שהיו רגילות בכף-הסיידים, התכווצו לאגרופי-זעם מוצקים, כמוכנים למחוץ את ראש פרעה העריץ. רנת פלאים עברה במחנה, והאזנים שהקשיבו וקלטו את המיית משברי הנילוס ואת אוושת הרוח בסוף, דימו לשמוע קולו של פדות, ניתוק כבלים, וניתוץ ארמנות השליט.
ז
ימים רבים עשה משה במדבר.
בדממת הישימון פעמה בו רוח אלוהים. הוא הגה בתורה אשר יתן לעם בצאתו ממצרים אבל חפשאיל הכלוא הדריכהו מנוחה. ידע הנביא, כי כל עוד לא ירחף חפשיאל בחלל העולם – אין תקווה לגאולה שלמה.
ובשוטט משה ברחבי המדבר, בין הרועים, ויהיה להם לראש ולמדריך. בכוחו הושיעם, ובעצותיו הנבונות כילכלם. וישימוהו הרועים לשופט עליהם ואיש-אלוהים כינוהו. ומשה אהבם מאד. הוא חיבב את מנהגיהם הפשוטים והכנים, ונפשו נקשרה בם. אבל מנוחה לא ידע. בחלום ובהקיץ ראו עיניו את אחיו המעונים, המשועבדים במצרים, ונפשו רגזה ושבעה מרורים.
לילה אחד, בשבתו על-יד המדורה שערכו הרועים, סחו לו רעיו על סלע החופש הנמצא על ראש הר החורב, ועל מאמצי בני האדם שביקשו לשוא לשחררו. כאשר שמע זאת משה וישאף רוח לרוחה, כמקיץ אחרי חלום-בלהות מעיק. הוא לא דיבר, אף לא סיפר לאיש דבר, ועוד באותו לילה התחמק בלאט מאהלו, וישם פניו לעבר הסיני.
ח
עלטה כבדה שלטה מסביב בהעפל משה על ההר. הוא גישש בחושך למצוא נתיב, ורגליו ניגפו מדי פעם בפעם באבנים ומכשולים. לפרקים פילחו צריחות ינשופים את חלל הלילה האפל, מין המדבר הגיעו לאזניו שאגות הכפירים בשחרם לטרף.
עודנו עולה ומעפיל ההרה, והנה סנה בודד, שהשחיר לצד השביל, התלקח פתאום בלשונות אש כבירות, אשר הפיצו זוהר ואור כחול-אדום. ויעמוד משה משתאה ומחריש לדעת מה פשר הדבר: הן ברק לא פגע בעץ והרועים לא הבעירו על ידו מדורה, ומהו איפוא, פשר הפלא הגדול הזה?… ותמהונו גדל פי כמה בראותו כי הנה הסנה בוער באש ואיננו אוכל…
ויקרב משה ברטט לעמוד על תעלומת הפלא, והנה קול צלול בקע ועלה מבין לענפי הסנה היוקד:
“של נעליך מעל רגליך, כי קדוש המקום אשר אתה עומד עליו…”
ויכרע משה על ברכיו. חרדת-קודש תקפתו לשמע הקול הנשגב שהחל מדבר אליו מן הסנה על חופש ופדות; על תורת אמת ומצוות נשגבות. אז ידע משה כי מטרתו הנעלה שאליה הוא שואף תתגשם. מרוב שמחה התבלבל, בא במבוכה, ודבריו שיצאו מפיו היו מגומגמים, ויהיה ככבד-פה בעיניו.
כשכבה האש ועל הסנה הפלאי ירדה שוב האפלה, מיהר משה וירחב את צעדיו לפסגת החורב.
ט
אותו לילה הזהיר הר אלהים בזוהר נפלא שאורו הלך למרחוק. חיות הטרף התחבאו במאורותיהן ובחגווי הסלעים; הרועים כרעו מפחד על ברכיהם, וילחשו תפלות לפלא. הלילה היה נהדר וספוג רזים.
כאשר הגיע משה לסלע, התרוצצו במוחו מחשבות שונות. הוא הרגיש כעין מחנק שגזל את נשימתו ומנוחתו גם יחד. זאת היתה השאיפה הכבירה להביא דרור לאחיו בני עמו; שאיפה שיקדה בו ביקוד אש. עייף ויגע צנח משה לרגלי הסלע, מעונו של חפשיאל, ומגרונו פרצה שירה אדירה, שירה הפורצת מתוך לב מלא על גדותיו – לב העורג למעשים כבירים!
ותתפשט השירה ותחרד בהדיה את הסביבה הנמה. הצלילים חזקו ויסכו בטבע ובברואיו הישנים געגועים חזקים ורצון לעשות משהו יפה, משהו נעלה.
ויתעורר גם חפשיאל במשכנו העתיק מתרדמת הקפאון שנפלה עליו זה אלפי שנים. הוא האזין לשירה, ותשוקה עזה תקפתו להתפרץ, למהר לקול צלילי שירת-הדרור ולחוש לעזרת המדוכאים והמעונים המצפים לו.
כאשר חזקה וגברה שירת משה, התבקע פתאם הסלע לארבע לוחות אבן, וחפשיאל פרץ מכלאו, ויפרוש את כנפיו לעוף – אך אהה!… במשך אלפי השנים שהמלאך נם את תרדמת הבטלה, כמשו ונבלו כנפיו… הנגע עשה בהן שמות ולא צלחו יותר למעוף; לשוא הניע בהן מעלה-מטה – כוחן סר, תש…
ויפרוץ חפשיאל בבכי מר, ויבכה את כנפיו האבודות לנצח.
ואנחות המצפים לגאולה, שקודם לא הגיעו לאזניו, נאנקו עכשיו שבעתיים ותתבענה:
“הזדרז, חפשיאל!”
“הושיעא נא!”
“חלצנו מן המצר!”
ויבך חפשיאל שנית.
אבל משה אשר נד לו על שברו הגדול, ניחמו:
“את הנעשה אין להשיב. כנפיך שנית לא תצמחנה. רבבות תלו בך תקוות שהפכו למפח-נפש. כנפיך הנפסדות הן פרי הבטלה. כוחך טרם תש לגמרי, אבל קודם יכולת להחיש את הגאולה, וכעת יאריכו הימים עד הגיעך למקומות שהאנשים זקוקים לך, כי ברגליך תעשה את הדרך הארוכה – דרך החופש…”
התאושש חפשיאל, והחל ללכת.
– רד מצרימה" – אמר לו הנביא הגואל – “שם מחכים לך רבבות”.
ומשה עזב את לוחות האבן שהתהוו ממשכנו של חפשיאל ואשר חקק עליהן אחר-כך פעמים את עשרת הדיברות וירד בעקבות חפשיאל מצרימה. ושם חיכה לו העם מוכן. רוח הדרור פעמה בו. אז הוכשר העם ויציאת מצרים החלה.
*
מאז משוטט חפשיאל שוב בעולם אבל כנפיו הנגועות הן בעוכריו. מרובים הם המצפים לו בכל קצווי התבל, ואין בכוחו להחיש עזרה לכל, כי עליו ללכת ברגל, בדרכים ארוכות ומלאות מיכשולים, ולכן יש גם אשר יאחר לבוא…
שר הים
מאתיוסף אריכא
א
המאור הגדול הוטל השמימה והציף בגלי אור את כדור-האדמה, ואת אדי המים אשר עדיין התנדפו והתרוממו לתוך גבהי השחקים; זעיר פה, זעיר שם ביצבצו חלקי אדמה נקיים מן המים העצומים, אשר ניקוו בעמקים, בין הרים תלולים אשר נזדקפו וסגרו עליהם מסביב.
על שן סלע זקוף הופיע רהב שר-הים. הוא עלה וביצבץ מתוך המים הגועשים, והוא עוטה גלימה נהדרה עשויה קשקשי דגים וצדפים. דומם נשאר עומד על הסלע, ויתבונן בקורת-רוח אל המים הרבים אשר נמסרו לרשותו.
אחרי הסתכלות ממושכה עזב את מקומו והתחיל עוסק בשיפור המים שניקוו בלי סדר וצורה. את הנחשולים הכבירים ניפץ אל קירות הסלעים המוצקים, ויפזרם מסביב על גדות הים; אצל הגבולות הנמוכים הרביץ הרים נישאים אשר כפותיהם המושלגות תמכו בעבים; מסביב לכל שטח המים עשה מסגרת נפלאה של חול לבן משובץ צדפים נוצצים וקונכיות האוצרות בתוכן צבעי זריחה ושקיעה וגלי הים משחקים בהם. אחר-כך לטש והחליק יפה את פני המים עד שהשתקפו בהם שמי התכלת הבהירים עם ענניהם הצחרחרים ביום, ומזלות הרקיעים בערב.
ב
כאשר כילה את מלאכתו, התרומם שר-הים מעל להרים הגבוהים, ובחזרו הוריד מעל כתפי ענן רחב ארמון נהדר, בנוי שיש לבן והחל משקיע אותו תהומה. אחר-כך נעלם שנית מעבר להרים וחזר משם בלויית רעיתו מלכת הים. הוא הוציא אותה בגנבה מידי הרוחות ששמרו עליה, כי החליט לשימה למושלת התהומות.
"יפה, ענוגה ומעוטרת נזר נהדר של בדולח ואבנים יקרות ריחפה על ידו. כאשר התקרבו אל המים אשר התנוצצו מתחת לכפות רגליהם, פנה שר-הים אליה, ויאמר:
דעי לך, המלכה, כי כל מה שנמצא בתוך המים, יחד עם הארמון שהכינותי לכבודך, הריני מוסר לך לצמיתות. בנות-גלים נאות תשרתנה אותך, דגים יעמדו לפקודתך, ולא יחסר לך דבר. אבל הזהרי לך פן תאמרי באחד הימים לעזוב את תהום ממשלתך ולהראות מעל לשטח פני הים, כי אז ימר לך מאד…"
קדרו פני המלכה והיא שאלה אותו בפחד:
“ומי הוא שיגע בי לרעה?”
“הרוחות! הם יחשקו שוב לעצרך בארמונם ולשחק בנזרך המתנוצץ, ובמשחקם הפוחז ירעו לך לנצח, כי אין מעצור לתעלוליהם. ואת רכה וענוגה, ולא תוכלי לעמוד בפניהם”.
הורידה המלכה בעצב את ראשה, ולפני שקעה במים, שאלה:
“ואת קרני השמש המאירות לא אוסיף לראות?”
“לא…”
אנחת-פרידה פרצה מלב המלכה הנוגה, אשר שקעה דומם במים העצומים לקראת גורל מעורפל.
ג
המלכה שקעה במים ולקראתה הזדרז ובא דג גדול ומשונה, תפשה בסנפיריו הרחבים, הושיבה על גבו, וימהר לרדת תהומה. ברטט ישבה המלכה על גבו של הדג ותתבונן אל המראות המוזרים שחלפו נגד עיניה:
חבורות דגים, גדולים וקטנים, התרוצצו במים לכל צד, השתובבו בין צמחי הים השונים שהתפתלו והשתרגו בין צוקי סלעים, רדפו האחד אחרי השני וילווה בדרכה. אבל פתאום המלכה נבהלה. ככל שהתקרבה אל קרקע התהום, הלך האור והחוויר, הלך ונקלש, ואת מקומו תפשה עלטה. ותחרד המלכה. היא גחנה אל הדג, העבירה כף ידה בחיבה על ראשו ותשאלהו:
“מה פשר החשכה השולטת כאן?”
ויען הדג:
“אל-נא תדאגי, מלכה רמה, הנני מביאך אל ארמונך המוכן לך על קרקע התהום. שם בארמון הנהדר לא ישלוט החושך; התבונני וראית מה מבריק הארמון במעמקים”.
ואמנם: כל מה שהתקרבו אל הקרקע, כן נראה כעין כוכב גדול ומזהיר מאד, אשר הלך וגדל מרגע לרגע. עוד שיוט מהיר והדג השתטח לרגלי מדרגות שיש רחבות וחטובות יפה המובילות אל פתחי ההיכל הנפלא בהדרו. מתוך האולמים פרצו בנות-גלים במחולות נסערים לקדם את פני המלכה.
ד
שנים רבות נקפו והמלכה לא הסכינה אל מקום מגוריה החדש. הדג הנאמן אשר הביאה אל ארמונה, היה תמיד על ידה, וימלא את פקודותיה בדיוק נמרץ, יום-יום ישבה על גבו, והדג היה ממהר כברק לארכו ולרחבו של הים. אך להתרומם ולשוט אל שכבות המים העליונות לא העז….
והמלכה אהבה את הטיולים האלה. נעים היה לה לראות איך הדגים ויתר ברואי המים לאלפיהם מתפזרים לכל העברים, מתייצבים לכבודה שורות-שורות מדי חלפה על ידם.
אבל לא ארכו הימים וגם הטיולים האלה היו לה לזרא, כי טרם שכחה המלכה את כדור השמש המאיר, המנסר לו בגאון בשמי התכלת הבהירים. וערגה המלכה גם להרים הגבוהים ולמראות הארץ.
מיום ליום חזקו געגועיה של המלכה. נפשה נכספה לעולם שמיחוץ לגבולות המים. לשוא התאחדו בנות הגלים לשעשע אותה ברקודיהן הנפלאים. היא הוציאה אותן מעל פניה, ובשוטטה בדד באולמי הארמון הגדול, תקפו אותה הגעגועים שבעתיים. המלכה חשקה באויר ובשמש.
יום אחד, כשהגעגועים העיקו מאד על לבה הרך, קראה אליה המלכה את הדג, ובקול מפקד שלא כמנהגה ציותהו:
“להעלותני מיד מן התהום!”
הדג הנאמן התפלא רגע לפקודת המלכה, אבל לא חשב הרבה, פרש את סנפיריו, וימהר להתרומם בשיוט מהיר. לא עבר זמן רב, ושניהם הגיעו אל שכבות המים העליונות, קרני השמש חדרו דרך המים השקטים והצלולים, ותפזזנה ברטט קליל על הנזר החבוש לראשה.
רגעים מיספר ישבה המלכה על גב הדג כחולמת ולא ידעה את נפשה. היא נתרגשה מאד, שכחה את פקודת שר הים אשר פקד עליה, ותושט את ראשה מעל לשטח פני המים…
ונבואת שר הים נתקימה:
הרוחות חשו אליה, כי נזרה המתנוצץ מצא חן בעיניהם, אך ברצותם לזכות בו ולהחזיר את המלכה אליהם, ויתנגשו בסופה ונהם. כאשר גברה המריבה, התחוללה סערה איומה. הנזר שעל ראש המלכה התפוצץ לרסיסים, הרוחות חטפו את המלכה והטילוה באויר, מחוץ לתחום ממשלתו של שר הים…
יללת המלכה האומללה פילחה שמים וארץ שר-הים חש לפלטה מידי הרוחות המשתוללים, אך איחר לבוא. ידו קצרה מלהושיעה. היא חיללה את פקודתו ונענשה.
והים – מנוחתו סרה ממנו. מימיו אשר שקטו עד כה, התגעשו פתאום ויכו גלים גבוהים ומעלי קצף מפעפע; נחשולים רדפו מישברים לכל עברי הים, וירעישו בזעף את סלעי החופים. ומני אז לא יחדל הים לנהום, ולא ישקוט ולא ינוח מזעמו. ומן הסערה ישמע תמיד קולה המבכה והמילל של המלכה הנודדת בין מים ואויר.
ויהי מאז שר הים לשליט היחידי בממשלת המים ולבו הפך קשה כצור. מאז הוא מבכר את הרעש של1 הדממה. ומתוך הסערה הוא קורא למלכה הנודדת וזרועותיו חובקות מישברים וחותרות במים העצומים. וכדי לשכך את קיצפו הוא שופך את זעמו על ראשי דייגים ויורדי-ים המזדמנים לתחום ממשלתו בפרוץ סופה.
-
במקור נכתב של. צ“ל על. הערת פב”י. ↩
סלעי יפו
מאתיוסף אריכא
א
ויכינו להם הדייגים הראשונים סירות-דוגה, הפליגו בים התיכון, ויפרשו רשתות. הדגים הפוחזים לא נזהרו – כי טרם ידעו רע או פחד – וימהרו אל הרשתות, התלבטו בתוכן, השתובבו והתשוטטו להנאתם מסביב ובתוך הרשת…
אבל הנה נימשו פתאום המכמרות מתוך המים והדגים הרגישו בקירבת המות; האויר שם מחנק להם, ולשוא פירכסו והתאמצו, להתחמק ולהימלט – הם הוטלו על חול החוף הלוהט מקרני השמש.
ב
ויוגד הדבר לשר-הים וירגז.
בקצף נורא התרומם ועלה מתוך גלי הים, וימהר אל מישכנות הדייגים, לראות ולהיווכח אם כנים הדברים. כאשר הגיע לכפר הדייגים העריב היום. מחלונות הבתים הדלים נצנצו אורות קלושים. קרב שר-הים בלאט אל אחד הבתים, השקיף בעד החלון, ועיניו נתקלו במראה זה: על הכירה עמד סיר מלא דגים, ואשת הדייג בישלה אותם ועשתה בהם כרצונה.
התמרמר שר-הים ויקרא:
“איך העזו הננסים האלה לחדור לתחום ממשלתי, ולבוז בז?… לא אשקוט ולא אנוח, עד אשר אנקם בהם עוד הערב, ואמחה את זיכרם מתחת השמים!”
זועף וחורש רע צלל בתהום הים.
ג
הגיעה חצות לילה.
כפר הדייגים הקטן שקע בתרדמה עמוקה. מי הים שקטו. ממעל טייל ירח חיוור אשר פרש על פני המים רצועה ארוכה ונוצצת כעין הכסף. אך פתאום התחיל הים סוער ומכה גלים; מתוך בטן התהום הגיח שר-הים ועל כתפיו עמוסים סלעים גדולים. בדומיה ריחף על פני המים, ולאט לאט קרב אל כפר הדייגים לבצע את זממו.
עוד מעט ומכל הכפר לא היה נשאר זכר…
אך בגישתו אל החוף, והנה הופיע פתאום ממרום מלאך לבן-כנפים אשר הרעים בקול:
“עצור שר של הים!”
נבהל שר-הים וישאל:
“מי שלחך?”
“שלוח שולחתי מן השמים; הטרם תדע כי בברוא אלהים את האדם בירך אותו בין השאר לאמר: – “ורדו בדגת הים” – שוב איפוא למקומך, ואל תפריע!”
נאלם שר-הים, נכנע למצוות הבורא, ובלי אומר, השמיט מעל כתפיו את הסלעים אשר נפלו ברעש גדול וישקעו במים סמוך לחוף…
ד
ממחרת היום ההוא, בצאת הדייגים מבתיהם, התפלאו מאד לראות במקום חוף שקט של חול – חוף זרוע סלעים, אשר נחשולי הים השתערו עליהם בזעף ונהם…
ואחד מילדי הדייגים יצא גם הוא להשקיף על פני הפלא שהתחולל בן לילה. הוא הסתכל בגלים המשתערים על פני הסלעים בשצף-קצף, ברעם ונהם, ומרוב התפעלות מחא כף, ויקרא וישנה:
"הביטו וראו הגלים, הסלעים מה יפו – מה יפו!
ויצחקו הגדולים למראה הילד המתפעל, ויכנו את המקום:
“יפו”…
הכרמל
מאתיוסף אריכא
א
יום אחד התעופפו בין העבים חבורות-חבורות מלאכים. המישטר החמור שבשמים היה להם לזרא והם היו להוטים אחרי מישחק קל ומשעשע. פתאום בא ביעף כרוב צעיר, בעל כנפיים צחורות משלג, ויצהל את קולו הצלול:
“האספו מלאכים, ואראכם דב-מה!”
סבוהו המלאכים גם סבבוהו להקשיב לדבריו.
ויספר המלאך:
“היום טיילתי בגנזי השמים ושם מצאתי את האבן היקרה אשר ביקשנוה זה מכבר – נחשו!”
המלאכים מחאו גף ויקראו בשמחה:
“את הכרמל מצאת!”
“אכן, את הכרמל!”
והכרוב הוציא מתחת כנפיו אבן יקרה, שגודלה כתפוח, וכרמל שמה. האבן הבריקה בכל צבעי הקשת והזהירה באור מסמא; עוד לא נראתה כמוה ליופי ולזוהר בין דרי-מעלה!
חיבקו המלאכים את הכרוב הפזיז ובערב פשטו מעל למי הים, והחלו משחקים ביניהם. בעיגול רחב עמדו, רפרפפו באויר כשכנפיהם הארוכות נוגעות ולא נוגעות במים. ובשחקם – ויזרקו את הכרמל היפה, האחד אל השני, בקריאות צהלה ומשובה.
מלמטה במים התאספו דגי הים ויתבוננו אל האור הנפלא המקפץ הנה והנה, ויסתכלו במחזה להנאתם. וילדי הדייגים אשר בחופים הקרובים האמינו כי כוכב נודד לפניהם, הטס ומקפץ לארבע רוחות השמים.
אבל פתאום והמישחק נפסק. קרה מקרה עגום במקצת, מלאך רשלן וכבד תנועה לא נזהר, והכרמל היקר נשמט מידיו, ויפול המימה… ניצנץ ושקע ככוכב נופל…
“אבד הכרמל – אבד!” קראו המלאכים בצער, נזפו בחברם, ויפרחו למקומם עצובים על אשר נתקפח מישחקם הנאה.
ב
הכרמל אך שקע במים ומיד התנפלו עליו המוני דגים, כי חשקו בזהרו הנפלא, ותתלקח מלחמה עזה. הנה חטף דג אחד את הכרמל, ומיד באו עשרה דגים חזקים ממנו ויוציאו אותו מלועו… מהומה ומבוכה! ודגים שונים, קטנים וגדולים, כולם להוטים אחרי הכרמל היקר, נלחמים ביניהם, נושכים זה את זה, ומרתיחים בזעמם את המצולה.
אבל הנה חדל הריב והדגים התפזרו בבהלה לכל עבר.
שר-הים הופיע…
ביהירות הבקיע לו רהב דרך במים, פרץ לבין הדגים ויחטוף את הכרמל הצולל. רגע הסתכל במציאה הנפלאה, פניו נהרו, והוא פקד:
“שימעו, דגים, והקשיבו אלי דגיגים! מהרו והקימו עמוד רם ונישא מאבני ים, צדפים וקונכיות!”
נחפזו מיד הדגים, ומקץ שבעה ימים הוקם מחמרי ים שונים, שהועלו מן התהום ונערמו מן החופים, עמוד גבוה ונישא, יפה ונהדר, אשר הגלים לא יכלו הזיזו. אז העלה שר הים את הכרמל הנוצץ, קבע אותו בראש העמוד, ויאמר:
“מהיום הזה והלאה ידעו כל יצורי המים את גדולת ממשלתי ועוצם שלטוני, ולמען יזכרוני תמיד וידעו שעיני פקוחה עליהם הקם הקימותי את המגדלור הזה, שאורו הולך ובוקע גם אל קצוי הים הנידחים!”
ויתפזרו הדגים ואימה גדולה נפלה עליהם.
ג
מאז התחיל שר הים לרדות בנתיניו בפרך. את הגדולים שבדגים שעבד, ויצו עליהם לבנות מסביב למגדלור ארמונות, מגדלים וצריחים לרוב. והדגים נשאו דומם את סבלותיהם ויעבדו בפרך.
באחד הימים פגע שר הים בכבודו של לויתן צפוני כביר. ולא חפץ הלויתן להיות נעלב ואינו עולב, ויאמר לקחת נקם. כל היום רתחה המצולה; עשבי הים התנועעו ובישרו מלחמה; הדגים הזקנים התהפכו בשחותם מצד לצד, הדאגה העיקה עליהם ולא ידעו מנוח. משהו עמד להתרחש…
בלילה הגיח הלויתן ממקום ריבצו, קרב אל המגדלור, הסיר את הכרמל משיאו, וישאג:
“מרד!…”
שמחו הדגים לקול הקריאה, אך לא נענו… פחדו מאד ויתפזרו!
וחמת שר-הים בערה בו עד להשחית, ויתפרץ מתוך ארמונו, חמוש כידון ארוך וחד, עשוי כולו בדולח ושן, ויחרד הלויתן. אך לפני הפנותו עורף לשר-הים, ויך בזנבו פעם ופעמיים, והארמונות, הצריחים הנהדרים, התמוטטו, התפוררו, ונפלו תל-הרס אחד…
וירדוף שר-הים אחרי הלויתן אשר מיהר להתרחק ושללו בפיו: הכרמל המזהיר. ויהי מראה הלויתן הבורח כמראה ברק החוצה את העלטה במים ופולח את התהומות…
ד
חודש ימים רדף שר-הים את הלויתן ולא השיגו. אבל באחד לחודש השני קרב אליו ויטל בו את כידונו בקצף רב. הלויתן נאנח מרה. זרמי דם קלחו מן הפצע. הוא הרגיש כי קצו קרב והתמרמרותו גדלה, כי צר היה לו למסור לאויבו העריץ את הכרמל היקר.
ויחגור הלויתן את שארית כוחותיו, פרש את סנפיריו, היכה בזנבו, ובמהירות מפליאה מיהר לחתור לעבר החוף, ושר-הים רודף בעקבותיו בלי הרף.
ואז קרה הדבר:
הלויתן חצה בראשו את החוף וישקע בו יחד עם הכרמל. באותו רגע התרוממה שכבת-אדמה שמתחתיה נבלע הלויתן, ונוצר הר גדול ויפה מאד – הלא הוא ההר הנחמד המשקיף על העיר חיפה, והנקרא על שם הכרמל הגנוז בתוכו…
דייגים
מאתיוסף אריכא
א
האדם טרם ידע אז את החשמל ואת הרדיו. לפני שנים רבות קרה הדבר. על חופו של ים גועש-רועש, המנפץ את גליו לצורים וסלעי-מגור עדי היפכן לקצף כלבנת השלג לטוהר – השתרע כפר דייגים עלוב. הבתים דלים ופרוצים מרוחות סערה שהרבו בקיעיהם; הגגות מעלי אזוב ודרי הכפר מתהלכים שחוחים עמוסי דאגות וסבל. על פני הכול שפוכה קדרות ועזובה נוגה. דומה, כי יד הגורל פגעה קשה במקום ויושביו, והעיקה עליהם עד דכא.
היו ימים והכפר שקק כנחיל דבורים מרוב יושביו. אבל ידו של שר-הים נגעה בהם לרעה, וחמתו ניתכה עליהם, על שהעזו הדייגים לדוג במימיו, ולדלות פנינים מניבכי התהום. ויחשוד בהם שר הים כי מגמתם היא לחקור ולחשוף את צפונותיו בממלכת המים, ולמגר את שלטונו. לכן קם ויקללם בזעמו:
“רדוף ארדפכם עד חרמה! אם לא תמצאכם ידי על הים – חי אנוכי, כי בתחום חופכם אקח מכם נקם!…”
ומאז הפך החוף מוות לדייגים: המים על-יד הסלעים האיומים היו כמרקחה, געשו ויסכנו את חיי הספנים מידי הפליגם וחזרם בדוגיותיהם; מערבולות מוות ארבו להם בין צוק לסלע. שליחי שר-הים עמדו הכן למלא את שליחותו.
ב
אבל למרות הסכנות הכרוכות במשלוח-ידם הקשה, אהבו האנשים האלה את כפר מולדתם בכל לבם, ואת חופם הזועם העריצו. מלחמתם התמידית עם איתני הטבע פיתחה את גופם, נפחה בהם רוח עוז בלתי מצוי שפעם בם, תסס בדמם ויהדפם בלי רתת לתוך זרועות חיים קשים.
עזים ומוצקים היו לבלי חת, והסכנה מישחק להם. בשבת הדיג בדוגיתו, וחוברו והיו לגוף אחד בלתי נפרד; ובהתנפץ הסירה לסלעים, וירד גם הדיג תהומה.
כאלה היו הגברים.
אך לא כן הנשים. הן היו ענוגות ונאות כבנות-גלים. וכרוב יפין, כן גדל רוך לבן ונדיבותן. אבל נפשן מרה היתה עליהן, וצר היה להן לראות ברדת הדייגים הימה, כי תכף ועצם מיספר הקרבנות. הן התפללו יום-יום לשלומם ונפשן חרדה. בגעוש הים – והמה לבן; ובשקטו – ונרגעו אף הן. את השחפים התרועעו ומפיהם למדו לדעת על תמורות האויר, או על סופות-מות העומדות להתחולל.
בשעת סערה היו מתכנסות כנופיות-כנופיות על מרומי סלע, צופות בחרדת-לב למרחקי הים המעורפל, ותרות בעיניהן אחרי הסירות-קליפּות, החותרות בכבדות לחוף, למצוא מחסה ומיקלט מזעמה של סופה נוקמת.
והיה אם הספיקו להגיע לחוף בטרם פשטו צללי לילה – אשריהם וטוב להם, כי זרועותיהם האמיצות מצאו להם די און לחתור ולשייט את הסירות בין הסלעים והמערבולות האורבות להם. אך אללי להם, לאמיצי-הלב, אם הסופה הדביקתם בעודם מגששים דרך בין הסלעים… אז – עם רעש-געש הים הנוהם-זועם, עם יללת הסופה המצלילה אי-שם ספינה טרופה, ועם סאון המשברים המזנקים אל על – לא ישמע קול נפץ הסירות בהינפצם אל קירות הצוקים, ולא תשמענה גניחותיהן האחרונות של יורדי-הים.
ועם בוקר, כשוך הסערה, מתשוטטות כצללים על שפת הים נשי הדייגים, אחיותיהם ובנותיהם, והן מחפשות, תרות אחרי גופות החביבים והיקרים להן, אשר אבדו לנצח.
ג
באחד הימים נזעקו הדייגים לטכס עצה ולדעת מה ייעשה בחופם המשכל. הנשים והטף גם הם באו לקחת חבל באספה, מלבד האלמנות והאמהות השכולות, שנשארו בבית ותבכינה את חלליהן.
ויקם אחד מזקני הדיגים, שב ששערותיו הלבינו כצמר, ויהס את העם בקולו הרועד:
“אחי הספנים! יורדי ים מנוסים אנו, והסופה על נחשוליה מישחק לנו. אבות אבותינו עסקו בדיוג ואף אנו לא נסור מדרכיהם, כי ארצנו ארץ טרשים היא, ועל הים אנו חיים! אבל חוף ארור ומסוכן לנו, חוף משכל הטורף טרף ואין מפליט! אכן ידוע כי ידו של שר הים בזה, ופעם בשעת סערה גם ראיתיו, כשראשו ביצבץ מתוך המים, ובת-צחוק צוהלת- לועגת לאידינו מרחפת על פרצופו האיום… אבל בכל-זאת אַחי, הבה ונתחכמה לו!”
ותשתרר דממה עמוקה. נשמעה רק המיית הגלים הגועשים למטה, וצריחותיהם הקלושות של השחפים. אך הנה הופרעה הדממה. דייג צעיר וחסון עלה על אחד הסלעים, ובקולו החזק שבקע את חלל האויר, הרעים בעוז:
“בחשכה נילחם על ידי האור! – ערב-ערב נצא ונדליק על אחד הכפים הנישאים משואת-אש כבירה שתאיר לנו את הדרך בין חתחתי הסלעים, ואז – הבוז לשר-הים ולסכנה גם יחד!”
ותמצא עצתו חן בעיני הדייגים ויריעו לכבודו, ופניהם צהלו מגיל. גם בעיני זקן הדייגים ישרה העצה ויאמר:
“מחר בערב, לעת שוב אנשינו מן הים – העלו את המדורה!”
ד
למחרת עם שקיעת השמש, נתאספו הנשים והילדים, ועל כף סלע זקוף צברו עצים וענפים, יצקו עליהם שמן, וידליקו מדורה גדולה שאורה הלך למרחוק, אור חזק ובהיר, ויחדור האור גם לבין הסלעים, ויאר את נתיבותיהם העקלקלות. הדייגים קרבו אל החוף, למרות זעפם של הנחשולים המשתוללים, פילסו להם דרך בשירת-און אדירה, חתרו במשוטים בתרועות-עוז, כדי לעודד איש את רעהו, עברו לבטח, בין הסלעים וכפות רגליהם דרכו בשלום על אדמת החוף המוצק…
ויריעו הדייגים בצהלה:
“כבוד למדורה!”
“כבוד-כבוד!” – הריעו גם הנשים.
וזקן הדייגים אשר עלז כילד למראה הנצחון, אמר:
“ועכשיו, אחי הדייגים, ראו הזהרתי בכם: השגיחו ושימו לב לבל תיפקד המדורה בלילות חושך, כי אכן אין נשק טוב יותר כלפי העלטה מזהרו של אור!…”
וכל אותו הלילה, עד עלות השחר, ששו ועלזו הדייגים, אכלו ושתו, אף יצאו במחולות עם הבנות, ושירתם האדירה בקעה ותחרש בקולה העז את נהם גלי הים.
ה
בלילה ההוא עלה שר-הים מתוך ארמונו שעל קרקע התהום. הוא חלף על פני המים, הביט לעבר כפר הדייגים, לעשן המיתמר משרידי המדורה, וינהם בזעם:
“האומנם יבוא הקץ לקרבנותיהם?”
הוא הביט ורגז. שעות רצופות שהה על פני המים, ויחבל תחבולות ומזימות-רשע על הדייגים המתחצפים לשוט בתחומיו ולדוג למרות רצונו. מרוב קצפו כי עז, קרע מעליו את גלימתו הטוויה עזבי-ים, חשף את בשרו הצח כבהט, וישתולל בגלים. אבל טרם האיר הבוקר ורעיון ניצנץ במוחו. הוא צלל מיד במים, ובהגיעו לארמונו, שקע בכסאו לרווחה, ובפיו פקודה ללויתן הרובץ כהדום לרגליו:
“שוט-טוש והבא לפני את כל רוחות העולם טוש-שוט!”
התהפך הלויתן על גבו לאות הכנעה, פרש את סנפיריו ואת זנבו-משוטו ובשקט גמור, בלי להרעיד את המים, חלף לאטו בין טורי העמודים של היכל שר-הים; גחן על מדרגות הבדולח, הגיח לאטו מתוך הארמון ובצאתו, וישט כחץ מקשת, ויעל ויצף על פני המים.
שררה חשכה. המזרח טרם החוויר. כיפת השמים, משובצה אלפי כוכבים נוצצים השתקפה במים השוקטים, רמזה מעל, ותאצל למרחבי הים דומית רז. הלויתן התפרקד להנאתו על גבו, אבל מיד זכר את פקודת מושלו, הצליף בזנבו על המים, ובשוטו במהירות הבזק לכל ארבע הרוחות, מחוף לחוף, פקד:
“הרוחות! שרו של ים צריך לכן!”
ובמסרו את הפקודה, צלל בהרעידו את המים השוקטים במכת-גלים אדירה, ויעלם בחשכת התהום.
ו
לפתע פתאום נחמרו מי הים. גלים ונחשולים אדירים אצו-רצו זה לעומת זה, מארבע כנפות הארץ, התנגשו, התלכדו בטבור הים, זנקו למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף למעלה כנחשול אחד, צנחו וישימו את המים כמרקחה, העלו קצף צחור, גועש ומפעפע.
הרוחות – ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – חברו יחד, פרצו פרץ במים, וירדו תהומות בעקבות הלויתן. ולא יכול הארמון להכילן. אמות הבית והסיפים נעו-זעו מהשתוללות הרוחות וחשבו לחרוג ממסגרותיהם. אבל בגעור בהן השליט, ותרגענה מיד. בהכנעה התכווצו והתפתלו כפקעות עשן, התרפסו על מדרגות הכסא, מצפות ברטט לפקודת שר-הים.
השתלטה דממה. דגים משרתים ריפרפו שורות-שורות על משמרותיהם, ולא העזו לפנות ימינה או שמאלה. הדגים המופלגים בשנים, היועצים, שטו לאיטם בכובד-ראש מסביב לכסא, או שיצאו את הארמון לפזר את מחנות הדגים אשר צרו על המבואות, כי גדלה סקרנותם לראות את הרוחות.
ושר-הים שישב תפוש הרהורים, שיחק בידיו באצות ובצמחי מים שהשתרגו סביב כסאו, ואחרי ששקל יפה את דבריו, אמר:
“רוחות איומות, רוחות אדירות! מכיר אני בכוחכן לא מתמול-שלשום. בצאתכן במחול על גבי המים ובהכותכן בזעף גלי-גלים, אני משקיף ונהנה למראה תעלוליכן המרגיזים את הימים מקצה לקצה, מחוף אלי חוף; אכן הוד וגאון לכן, הרוחות, ואולם הפעם בקשתי המיצערה שטוחה לפניכן, והיה אם לא תמלאינה אחריה – אין לכן רשות מהיום והלאה לערוך מישחקים על גבי הים!”
ותחרדנה הרוחות. עוד מעט ופרצו במחול מטורף מהתרגזות וקצף בתוך האולם, אבל שר-הים מיהר להדבירן במבטי עיניו המפיצות זעם, וימשך:
“בקשתי דלה היא. יכול תוכלו לה: לכשתראו מדורת אש נדלקת על החוף, ליד כפר הדייגים – השתערנה עליה מכל ארבע כנפות הארץ, וכבוה, פּזרוה, לבלי הותיר ממנה שריד, לא גחלת ולא זיק!”
אך גמר שר-הים את דבריו, והרוחות פרצו בצחוק אדיר שחילחל בתהומות כרעם עמום בחיק סערה רחוקה מעבר להרים נידחים, ותאמרנה פה-אחד:
“אכן, דלה היא הבקשה ומלא נמלא אחריה!”
ז
ויהי בליל חושך, כשעמדו הדייגים לחזור מן הים ולעלות על החוף – הוצתה המדורה, התלקחה בשלהבתה, ולשונות אש רחבות פרצו, פשטו, התפצלו באויר ותפיצינה אור חזק ובהיר. על-יד החוף הזועם הופיעו הדייגים, ובפיהם שירה ורינת-חיים. הם שייטו לבטח את דוגיותיהם ויביטו למעלה לכף הסלע המואר, שסביבו הצטופפו הנשים והילדים המצפים לשובם לשלום.
אותה שעה קרה האסון:
פתאום, כמו לפי צו מגבוה, התחוללה סערה איומה שלא היתה כמוה. הנחשולים טלטלו את הסירות כשבבים, העלון שמימה והורידון תהומה. רבים מן הדייגים אמיצי-הלב אמנם עמדו בפני טלטולי הסופה, אך הנה השתוללו הרוחות ביתר-שאת, התנפלו בשצף-קצף על המדורה ותפזרנה עציה כהפיץ קסמים דקיקים. בן-רגע השתלטה עלטת-מות מבעיתה ומעיקה.
הדייגים אבדו דרך בחושך.
צעקות יאוש וקריאות עזרה פילחו את חלל האויר ונמוגו בסערה.
רק מתי מספר ניצלו והגיעו לחוף בדרך-נס…
אז שככה הסערה.
ח
ועל פני המים הופיע שר-הים כשהוא מחייך מרוב תענוג לשמע התאניה שעלתה מן הכפר המתאבל. הוא עלז לתבוסת הדייגים וערך משתה גדול בממשלת המים. בלעג הביט לעבר כפר הדייגים וכשתקפתהו עליצות הנצחון, קרא:
“בנות-גלים, במחול צאינה!”
מיד וגל מים נהדר קלח מבטן התהום למעלה. ארמונו של שר-הים מעוטר גזוזטראות, על כפותיו, צריחיו, התרומם ועלה לאטו. דלתותיו נפתחו לרווחה ובנות-גלים יפהפיות עד להפליא, יצאו, התרוממו והחלו טסות אחת אחרי השניה בגמישות ותנועות-חן מסביב לארמון הנוצץ והנוטף מים.
רגע טסו בנות-הגלים לאט ובסדר, ופתאום התפרדו, חוללו ערבוביה מרהיבה מסביב לכתלים הדוממים, על המדרגות, ועל כיפות הארמון והצריחים: ושר-הים עומד ומנצח עליהן וכולו שכור שמחה.
כך נמשך המחול הנפלא עד שעלה עמוד השחר. אז חרדו בנות-הגלים ממחולותיהן, ולפקודן אדונן התלכדו בדומיה ובעצב שורות-שורות על גזוזטראות הארמון, שירד ושקע לאטו תאומה…
האיר המזרח.
ט
לשוא ניסו אחרי כן הדייגים להעלות משואות אש בלילה. הרוחות מלאו שליחותן באמונה; השתרעו ביעף, הפיצו וכילו את האש כהרף-עין, ועמל הדייגים עלה בתוהו. בינתיים והכפר דלל. חרב מיום ליום. רבים מן הדייגים מצאו קברם במי הים; הזקנים – כוחם תש, פג; והנערים טרם אימנו את ידיהם לחתור במשוט דרך החוף האיום. יתכן כי היו עוצרים כוח ועוז די לחתור ולשייט דוגית, אולם מאין אור שיאיר להם את סכנת הדרך, לא העזו לקחת את המשוט ביד. אז פשט הרעב וירבה אף הוא חללים.
רק יחידים מבין הדייגים ירדו לפרקים הימה, אבלים וחפויי ראש, מפליגים לדוג וחוזרים בחרף-נפש. וגם מן המעטים הללו טרוף טרף הים. הכפר הלך וחרב. בתים רבים נשמו מאין יושב בם. לרוב התהלכו בכפר נשים כצללים, ופיהן שהיה מלא תמיד שירה, פלט אלה ונאצה כלפי שר-הים אשר שיכלן מבעליהן, אחיהן ובניהן.
נדם קול רינה ושירה בל תשמע.
שכול וקדרות.
י
ביום בהיר אחד עבר דרך הכפר איש-פלאים. סחו כי קדוש הוא האיש. מיד הקיפוהו הדייגים, שפכו לפניו מרי שיחם ויתנו את צרות נפשם. הקשיב הזקן לדבריהם רב קשב, הסתכל בנשים שעמדו לפניו אבלות ומדוכאות, ויאמר:
“גדול הוא כוחו של שר-הים הזועף, ושליחו עושי רצונו אף הם חזקים וידם רב להם להרע. כי מה כוחה של האש הניצתת בידיכם, בני בשר ודם פשוטים, בני-חלוף, לעומת כוחותיהם של איתני הטבע! חדלו לכם מן האש הזאת כי דל ערכה!”
והאיש עצם את עיניו, שקע בהרהורים, ולפתע בקע קולו בהתלהבות:
“הנה אשה אחת מכן הרה ויולדת בן. והיו לו עינים מאירות, והאירו את החוף ואת הסביבה האר היטב! אבל מזהיר אני באם ובילד: קדוש יהיה ונזיר מבשר, דגים ויין. על כף הסלע הרם והנישא ביותר יגור בגפּו, ומשם אל יזוז; לחם ומים הביאו לו, וממשמרתו אל ימוש. כי ברגע שיעזוב את הכף – תגבר ידו של שר-הים, ורבו קרבנותיכם”.
ויוסף לדבר אליהם ויאמר:
“עוד אני מזהיר בכם: מפני נכלי ערמתו של שר-הים לא יירא! אבל אוי ואבוי אם יגונב אל לבו שמץ-מה מן העלטה המקננת בלבות בני-האדם…”
יא
בשנה ההיא נולד לאשת אחד הדייגים בן.
ויהי ילד-פלא! הוא גדל שלא כרגיל. בשנה הראשונה לחייו צמחו לו כל שיניו וילמד לדבר ולילך. יפה גם נחמד היה ככרוב. בשרו לבן וצח כשלג. תלתליו השחורים ירדו והתפתלו בשפע סביב צוארו כנחשים, ועיניו – כשני כוכבי-זוהר – זלפו אור כביר, עד כי אי אפשר היה לעמוד בפני מבטיו: אכול אכל את המביט בו, בברק עיניו היוקד…
ויכנוהו: בן-אור.
בצאתו בליל חושך הפיצו-הציפו עיניו אור, שהיה פורץ לתוך חביון העלטה, ומאיר את מחשכיה כאור יומם. התברכו הנשים באמו יולדתו והדייגים אמרו זה לזה:
“עתיד הנער להושיענו!”
ואמנם באחד הימים, העפיל בן-אור על כף סלע זקוף שצפה אל פני הים, ואחרי שהשקיף זמן רב תפוש הרהורים, פנה ואמר לאמו שהלכה בעקבותיו:
“אני מכאן לא אזוז. חוב קדוש מוטל עלי להאיר לאחי את הדרך בחוף-צלמות זה. לכי ובשרי לאחי הדייגים כי מוכן אני לשרתם, עד בוא הרגע שיועם אור עיני לנצח”.
וכשגמר בן-אור את דבריו הזדקף על הסלע כפסל אילם, הביט לעבר הים, ולא נע ולא זע, ורק שפתיו לחשו תפילה חרישית.
ותמהר האם לבשר את הבשורה בכפר. אחר פרשה לביתה, ישבה על הארץ ותבך על בנה אשר עזבה.
יב
ויפליגו הדייגים הימה, עשו על המים יום תמים, ובשקוע השמש, בהעלם מישחק הגונים מעל פני המים, בהתפשט צללי ערב – ויחתרו לשוב אל החוף.
אותו ערב סערו מאוד הגלים, והדי-התנגשותם בסלעים רעמו והדהדו וירעידו את חלל האויר. אבל דרך הדייגים בטוחה היתה וצלחה. בן-אור עמד למעלה, על כף הסלע ויזלף מעיניו שני פסי אור בהירים שהלכו ונתרחבו, עדי התלכדם לעמוד אור נהדר, שהאיר את האפלה ויתווה לספנים את דרכם המלאה חתחתים.
לשוא השתוללו הרוחות בהסתערן על בן-אור; לשוא סערוהו וטלטלוהו. הוא עמד בפניהם, לא נע, ולא זע, ולא חת! נצמד לסלע, עמד הכן, ועיניו הזהירו שבעתיים…
הדייגים שהגיעו בשלום לחוף, התבוננו בחרדת-לב להתנגשות שפרצה בין מושיעם והרוחות. אחוזי פחד ורטט עמדו דומם חרדים. אבל כאשר התגבר בן-אור וידו היתה על העליונה – התאוששו ויפרצו בצהלת-חדווה שהרעישה שמים וארץ:
“הידד בן-אור!”
“כבוד ויקר!”
“הבוז לשר-הים!”
יג
כשהגיעו תרועות הדייגים המתרוננים לאוזני שר-הים, תקפה אותו חימה עזה. הוא רקע ברגליו על קרקע התהום, בעט בדגים שהיו על ידו, לא נשא גם את פני הזקנים שבהם, ויעל לראות ולשמוע מה קול עם הדייגים ברעו? והנה ראה לתמהונו הרב, כי מעל לכף הסלע פורץ אור מרהיב ומוזר המאיר את חשכת הלילה והדייגים ניגשים לחוף לבטח…
ואחר, בספר לו הרוחות כי לא לפי כוחותיהן לבער אחרי האור הנפלא הזה – וישתומם, וירגז. הוא קרב בלאט לחוף, ומבין הסלעים הציץ בגנבה ויסתכל יפה בפני אויבו הפלאי. אבל בראותו כי מראה אדם לו ותנצנץ מחשבה במוחו. בחזרו הימה מיהר להבהיל אליו את בנות-הגלים הנחמדות ויאמר להן:
“בנותי הנפלאות! נטושנה את המצולה, העפלנה על כף הסלע, מקום שם ניצב בן-אור המוזר, ובקסמי יופיכן העזים התחכמנה והורדתן אותו תהומה אלי…”
ותמהרנה בנות-הגלים, וכנופיות כנופיות, כפרפרי-ליל, התעופפו מסביב לבן-אור, טבלו בזהרו הנפלא שהציפן ויגדל את יופין המקסים שבעתים! ויתמה בן-אור למראה היפהפיות ולבו ערג אליהן… ובנות-הגלים יצאו לפניו במחולות-אויר, כרכרו על ידו בגמישות-חם מרהיבה, הפליאו לרקוד ולהתחבב עליו, אחדות גם הרהיבו עוז לקרוב אליו, ללטפו ולהתרפק על צוארו.
אבל באותו רגע עברהו רטט…
עיניו שתעו וריפרפו על פני המים נתקלו בפרצופו הצוהל, לועג, של שר-הים המצפה לקרבנו… בן-אור הבין ויחרד. לטיפותיהן של בנות-הגלים הפכו צוננות כמים הקרים; הוא מיהר להשתמט מזרועותיהן הלופתות ומגפפות אותו, ובזכרו בחובה המוטלת עליו, התאושש ויקרא בקצף:
“הסתלקנה!”
וכשלא השפיעה קריאתו, צעק שנית:
“מהרנה! ולא – אשים עיני בכן ואעשכן גל עצמות!”
חרדו בנות-הגלים, ובשקט, נבוכות ונכלמות, פרחו להן המימה.
יד
ויאמר שר-הים בלבו:
“אכן, טיפש חסר-לב הוא הצעיר הזה, ואין הוא מכיר בכוחן של בנות-בלים נאות, אבל הנה ואנסהו באוצרות יקרים”. ובחשבו כן ספק כף אל כף ויקרא:
“העלו לי משהו מן המטמון!”
וכהרף-עין, אך גמר את דבריו, ומתוך המים ביצבץ ראשו של דג משונה, אשר פלט מלועו קופסה קטנה מעולפת פנינים ומרגליות שאין משלן בממשלת היבשה; ובתוך הקופסה – כתר נפלא, משובץ אבנים טובות, מזהירות בשלל צבעים.
נטל שר-הים את האוצר, התחפש בדמות דייג זקן ונשוא-פנים, ויעפל לכפר מעונו של בן-אור. כשקרב אליו, התעכב במרחק של פסיעות אחדות, כרע ברך ויאמר:
“בן-אור הנערץ! אנוכי, זקן הדייגים, מתכבד להגיש לך בשם כל תושבי הכפר את המנחה הדלה הזאת חל, עמלך וחסדך עמנו, העלובים… רצה את מנחתנו, וידעת כי אכן אהבנוך!”
ויקשב בן-אור לדברי המתחפש, הסתכל בדורון ויפרוץ בצחוק צלול ורם. אחר-כך אמר:
“הן לא תוכל לתת לי חלף האנשים שאני מציל משיני התהום מתנות דוממות שערכן בעיני אינו עולה על האבנים המוטלות כאן על כל מדרך כף רגל…”
ויחנן שר-הים את קולו:
“קבל-נא…”
“אף פסיעה אחת לא אזוז ממשמרתי בגלל מנחה זו שאיני מוצא בה כל צורך, ומוטב שתתן אותה לאחר מעניי הכפר…”
וישב שר-הים נבוך וחפוי ראש.
טו
אולם הרעה על הדייגים קמה ונהייתה מתוכם.
בליל חושך קרה האסון, לילה ספוג חטא.
אחד – נבל מבין הדייגים – התנכל להמית את רעו באשר ידע כי עלה בידו לדלות מנבכי הים פנינים משובחות. ויקנא בו, אף חמדן בלבבו. בן-בליעל היה. ויארוב לחברו, וכשעבר הלה לתומו, התנפל עליו באלה שבידו ויעמוד לרוצץ את גולגלתו… אבל בדרך-נס לא פגע בקרבנו, כי בחשכה החטיא את המטרה.
הנתקף נבהל, ומגרונו התמלטה זעקת-אימה קובלת.
פילחה הזעקה את דומית הלילה ותגיע לאזני בן-אור שחרד לקולה. הוא היפנה מיד את מבטיו המאירים לעבר הזעקה, ועיניו נתקלו בחזיון-מות מבהיל:
דייג קם להרוג את אחיו…
בן-אור נדהם. המראה הכה את אור עיניו בסנוורים. רגליו מעדו והוא צנח ארצה בליל-תמרורים. כל עמלו נתבטל בעיניו וערכו מך. עוד באותו לילה עזב בן-אור, מרוב צער ועגמת-נפש, את כפר מולדתו וילך לכל אשר נשאוהו רגליו.
טז
ובן-אור הלך כל הלילה, הרחק מכפר הדייגים, עד אשר כשל כוחו ויצנח ארצה עייף ויגע. לפני עיניו עדיין ריחפה התמונה האיומה אשר הכתה את אור עיניו בסנוורים והעיקה על לבו.
לבסוף נפלה עליו תרדמה.
בבוקר כשיצאה השמש להאיר על הארץ, התעורר בן-אור. לפני עיניו השתרעו שדות ירוקים רחבי-ידים, כרי-דשא, כרמים ופרדסים. וימשוך המראה את לבו, כי זו לו הפעם הראשונה כשהוא רואה שדות וגלי קמה.
עודנו עומד ותוהה, והנה יצא אכר מן החורשה הסמוכה. כאשר ראה את בן אור העומד בלב שדה כתועה-ללא-דרך, ניגש אליו ויאמר לו בפנים מסבירות:
ברוך בואך, הזר!"
“שלום וברכה!”
הסתכל בו האכר, בבן-אור הנבוך, וישאלהו:
לאן פניך מועדות, ההלך?"
“לא אדע…”
ויצחק האכר:
“ומה הביאך הלום?”
ברחתי מאחי הדייגים."
“מדוע?”
ראיתי אחד בחטאו וברחתי".
השיב לו האכר בלשון רכה:
אם האחד חטא במה אשמו הרבים? למה יצא הקצף עליהם?"
הירהר בן-אור בדבריו ויאמר:
“אכן צדקת. אבל קשה לי לחזור אליהם ולראות בחייהם הקשים, במלחמתם עם שר-הים, עם סכנות הסופות; איני יכול לראות בצרות הנשים הצעירות, המתאלמנות מבעליהן, ואיני יכול לעמוד בפני כאב ההורים האומללים, המשכלים את בניהם אמיצי-הלב…”
ויאמר האכר:
“אל-נא תדמה בנפשך שיש מנוס מן התלאות ופגעי החיים. אין מיפלט! האדם נוצר לסבל, לעמל, ולמלחמה על קיומו. אתם הדייגים מנהלים שם מלחמה קשה עם שר-הים ואימות הסערות – ואף אנו האכרים נלחמים כאן עם איתני הטבע ולא פעם אנו נוחלים תבוסה… ארבה כי יעלה ויפשוט על שדותינו – וקצרה ידינו מלהושיע; ברד כי ידך בתבואה – ותבוא עלינו זוועת הרעב; הגשם כי לא ירד בזמנו – ותחול עלינו מארת הבצורת; ויש גם אשר מן המדבר יעלו ויפשטו על שדותינו מחנות שבטים נודדים, לבוז ולהחריב את הישוב אשר בנינו בעמל כה רב…”
ואחרי דומיה קצרה הוסיף האכר בעוז:
“אבל אין אנו מתיאשים – אנו נלחמים! את הארבה אנו משמידים ומבערים גשם כי לא ירד בשעתו – אנו עובדים קשה בנשינו ובטפנו להביא מים ממעינות רחוקים; ונגד השבטים הפראים המתנפלים עלינו לכלותנו – אנו יוצאים בחרב… וכה נוסיף לעמוד על המשמר במלחמתנו נגד איתני הטבע ופגעי-אנוש, עד אשר ידנו תהא על העליונה!”
בן-אור הקשיב לדבריו רב-קשב, ובדבר אליו האכר – עמד על סוד קיומו של האדם: המלחמה בסכנה, בחיים הקשים, הרצון הכביר לא להכנע, לכבוש ולנצח, להתגבר על הכשלונות…
ועוד אמר לו האכר:
“כל הירא ורך-הלבב בורח מן המערכה… אם אמיץ-לב הנך, ואין עליך מוראו של שר-הים, קום וחזור אל בני עמך, תן להם יד במלחמתם הקשה עד אשר תצליחו לבצע את חפצכם, ולפרוק מעל גבכם את עולו של שר-הים. האמינו – והנצחון לכם יהיה!”
ובן-אור לא פיקפק. הוא הבין כי אכן לא טוב עשה בעזבו את אחיו לגורלם המר והקשה, בלי לקחת חבל בסבלותיהם ובחייהם הקשים. עוד באותו יום הזהירו עיניו, ואחרי שסעד את לבו ונח בצל קורת האכר הנבון, קם בן-אור ויחזור לאחיו הדייגים.
הרועה פלגיאל
מאתיוסף אריכא
א
ביום ההוא המו רחובות צור מהמוני אדם, רכב ובהמה, אשר נהרו בשמחה ושירים אל חוף הים; רבבות הצטופפו על גגות הבתים והחומות, מילאו את הצריחים הרמים עד אפס מקום, ויצפו בקוצר⁻רוח להתגשמותו של חזון נפלא שעליו הכריזו החוזים בכוכבים:
“ממרחקים, מצד מערב, יופיע שר־הים. הוא יביא איתו חלק מן האוצרות הגנוזים בארמונו אשר בבטן התהום, למען יחדלו הצורים להפליג אופירה בספינותיהם הקלות על פני מים סוערים.”
והנה התקבצו הצורים ובאו לקבל בשמחה את הזהב היקר,אשר יובא אליהם בקלות וביד רחבה; הם הכריזו שבתון, הפסיקו את מלאכתם, לבשו בגדי חג, ויצאו לקראת שר־הים אשר רק את שמו שמעו.
ורבים מן הצורים הביאו איתם גם סלים, שקים וכלים אחרים לשים בהם את הזהב. פיסחים ועיורים, אילמים, מצורעים ובעלי מומים אחרים, חולים ונגועים, אף הם נדחקו לבין הקהל הצפוף מחשש שמא יגרע חלקם.
ב
לפנות־ערב, כאשר נטתה השמש לצד מערב ומן הים החלו מנשבות רוחות קרירות, הופיע גם המלך חירם בלויית אצילי העם וחוזי הכוכבים אשר הודיעו לו, כי השעה הולכת וקרבה. גא ויהיר פסע המלך חירם בין שריו מתחת לאפיריון הדור עשוי פז ומשובץ אבנים טובות שנשאו מעל לראשו עבדים שחורים שהובאו מאפריקה. אנשי צור פינו לו דרך מזה ומזה ויריעו לכבודו. הם שטמוהו והעריצוהו כאחד, כי על כן פרחה צור בימיו, עלתה לגדולה, וגם המלך שלמה בירושלים, החכם מכל האדם, שלח אליו דברי שלום וברכה.
כאשר העריב היום גדלה הדממה וקול העם ברעו נדם. הנאספים פנו לשמש השוקעת, שיפולי המערב האדימו. כדור השמש כאילו נגע במים אשר פיזזו והתנוצצו. הים קדר, הפך עינו ומימיו לבשו מעטה אפור־ירוק. מלמעלה ריחפו עננים צחורים ועל שוליהם עדין ריטטו קרני השמש האחרונות. עלטה כבדה ירדה ותכס את כל הסביבה. והנה הבריק ברק מסמא עינים ורעם אדיר הידהד לפתע בחלל האויר כמבשר גשם שוטף.
כאשר השתלטה שוב הדממה, זינקו מבטן התהום שני סוסי אש אבירים שמשכו אחריהם בריתמות כסף מרכבה אדומה שהפיצה סביבה זוהר חשמלי כחול. הסוסים דהרו במהירות מפליאה לעבר החוף ורסיסי מים ניתזו מתחת לפרסות רגליהם כפנינים.
כאשר קרבה המרכבה המזהירה אל החוף, והנה ירד ממנה, כמרחף באויר, שר־הים, עטוף גלימה טוויה צמחי ים וכולו נוטף מים. הוא ניצב לפני המלך ושריו אשר נסוגו מפניו אחורנית בחרדת־כבוד, ויאמר להם:
“לכו לבתיכם. בבוקר תימצאו את הזהב על חוף עירכם”.
והוא הליט את פניו בכנפות לבושו ויחייך בבוז: “מה להוטים בני־האדם אחרי הזהב”… ובחשבו כך חזר וישב במרכבתו. הסוסים ניתקו ממקומם, והרעמים השמיעו שוב את קול המהומם; סופה איומה התחוללה ותשם את הים כמרקחה. ובתוך קצף הגלים והנחשולים הסואנים, נעלמה המרכבה יחד עם אדונה, לתימהון אנשי צור.
ג
בבוקר השכם נחפזו הצורים אל שפת הים ומה גדל תימהונם בראותם על כף סלע זקוף ונישא מאד, שהתנוסס על הר סמוך לחוף, גושי זהב כבירים המתנוצצים לקראת קרני השמש בברק חזק ומסמא עינים.
"זהב! זהב!… – הריעו הצורים בשמחה ובהתפעלות.
אבל הסלע בגבהו תמך ממש את שיאו בעבים…
ויזדרזו בחורי הצורים ולפקודת מלכם הקיפו את כף הסלע מכל עבריו; מתוך התלהבות וקריאות הידד החלו לטפס, וכל אחד שאף להיות מן הראשונים בין מורידי הזהב. אבל מיד נוכחו הצורים לדעת כי הדבר הוא למעלה מכוחם… הם למדו לדעת כי אין להעפיל על סלע זקוף וכה תלול. אחד־אחד חזרו וגלשו עולי הימים למטה, נבוכים ובבושת־פנים…
רק שני בחורים אמיצי־לב ביותר לא חתו ולא נואשו. הם טיפסו בזהירות יד־ביד, בהיאחזם בידיהם וברגליהם בזיזים ובגבשושי הסלעים שבלטו פה ושם, ויתקדמו בחרף־נפש אל הזהב שרמז להם בברקו ממרומים.
לרגלי ההר עמדו הצורים דומם ויתורו בעינים נפחדות אחרי כל תנועה ואחרי כל נדנוד של המטפסים. גם המלך ושריו שישבו תחת האפיריון בכסאות מרווחים, לא גרעו עיניהם מאמיצי־הלב ויהללום בלבם.
הבחורים הוסיפו לטפס ולעלות, עד שהיו בעיני הרואים כחגבים, ואל מטרתם עוד טרם הגיעו!… והנה נתקלו בשיפוע צר וחלק מאד. רגע נחו השניים ואחר־כך כאשר ביקשו להמשיך לא יכלו… עייפים היו, נבוכים, והסלע – חלק כשיש מלוטש יפה… וגם הספק התגנב אל לבם ואימת הכשלון הכבידה עליהם מלמטה הגיעו לאוזניהם קריאות ההמון הסואן, כקול המיה עמומה של הים בשעת סערה.
ויהיו השניים כתלויים בין שמים וארץ…
ד
אחרי מאמצים קשים שעלו בתוהו, מעדו פתאום רגלי אחד מן המעפילים, ולקריאת הפחד שפרצה מפי חברו, התגלגל האומלל למטה, לתהום, וראשו נופץ אל הסלעים…
זעקה מרה פילחה את חלל האויר. אשה אחת פילסה לה דרך בין ההמון, התנפלה בבכי מר על גווית ההרוג, ויללות אם שכולה שבנה יחידה אבד לה – החרידו את לבב העם.
וירמוז המלך וכרגע לוקחה הגוויה ממקום האסון.
אבל המעפיל היחידי שנותר לבדו נבהל מאד למראה סופו האיום של ריעו; צמרמורת תקפתהו ופניו חוורו והפכו לבנים כסיד. כאשר התאושש ושאף רוח, נמלך בדעתו והחל לרדת…
ויתקצף המלך חירם ויקרא אליו בקול אדיר:
“המשך מוג־לב, ולא – תומת!”
“אבל, בי אדוני… לא אוכל…”
“דום פחדן!”
וינסה האומלל שנית את כוחו, אך רגליו מעדו; בליטת הסלע שבה נאחז במאמצי כוח אחרונים, התפוררה, ואף הוא התגלגל לתהום, לקראת גורל חברו.
ה
ותצא פקודה מאת המלך:
“האיש אשר יוריד את הזהב – יקבל מחציתו ולרב־חובלים אשימו!”
וירבו המתנדבים. הם נהרו מכל ארבע כנפות הארץ. לרוב, עולי־ימים ונלהבים. אמיצי הלב שבהם שילמו בחייהם מחיר עזותם. גושי הזהב הכבירים התנוצצו על כף הסלע כלועגים לתשוקתו ורצונו של האדם.
ובין הבאים לראות במעפילים היה רועה עברי צעיר וטוב־לב מן הגליל. היה זה עלם שהסתפק בפת לחם ובמי מעיין צלולים; עלם שמצא את עולמו בעדרו, חלילו והחופש שבחיק הטבע. והנה נזדמן לצור בפעם הראשונה בימי חייו, כי הירבו האנשים לספר על העיר הזאת, הרוכלת והמלאה שכיות החמדה. הוא השתוקק לראות את כל הדברים האלה במו עיניו. אבל בבואו זכה לראות את הופעת שר־הים ואת בהלת־הזהב שתקפה את הצורים. אוצרות הזהב גרו את יצר לב האדם החומד, והאמללים ששמו את נפשם בכף והעפילו לנסות את מזלם – נפלו ארצה אחד־אחד…
קשה היה לו – לרועה פלגיאל – לראות בצרת הורי האומללים, ולבו דאב למראה האסונות שהמיט עליהם הזהב. כאשר נשא את עיניו לאוצרות המתנוצצים על ראש הסלע, היה עומד ומקללם בלבו ופניו מתעוותים מצער. יש שהיה נופל בעיניים דומעות לרגלי אחד מן המעפילים, ומעתיר עליו הפצרות, שיחוס על עלומיו, על שלום הוריו וימשוך את ידיו מן הזהב הארור שאין להשיגו. אך שומע לא היה לו, ורבים בזו לו על שאין הוא יודע להעריך את הזהב.
ויתהלך פלגיאל בעיר הזרה כמטורף, ותשוקה אחת בערה בקרבו:
לבער אחרי הזהב!
אבל האנשים צחקו לו, לעגו, שמוהו לחסר־דעה וירדפוהו כאחד הריקים. מיום ליום חוורו פניו, ועיניו השחורות שהפיצו זיקי שמחה, עממו, ובלבו קיננה תמיד תפילה אחת:
“מי יתן וביערתי אחרי הזהב הארור הזה!”
בינתיים ומיספר הקרבנות גדל והלך.
ו
לימים, כאשר ראה הרועה כי לא יועיל כלום בדבריו ולשוא ישחיתם על אוזן לא שומעת, אטומה, ויחזור לעדרו ולכרי המרעה האהובים עליו, ושוב טיפל בצאן במסירות ובאהבה רבה כדרכו, אבל מנוחתו סרה ממנו, ותמיד התהלך תפוש הרהורים נוגים, ויחבל תחבולות על ביעור הזהב מקור הפשע. יום אחד בנוחו בצל תאנה ענפה והשקיף על פני החולה, ניצנץ רעיון במוחו: “אם אי אפשר להעפיל על הסלע, הרי שיש לעלות על שיאו בטיסה, ממש כחסידה זו המתנשאת שם למעלה”…
דבק הרעיון הזה בפלגיאל ולא הירפה ממנו וישלול את מנוחתו. הוא שקע במחשבות ויתהלך כחולם. לבסוף בשל במוחו הרעיון וידע איך לבצע את הדבר. בוקר אחד מסר את עדרו לחסות אחיו הצעיר ממנו, והוא קם וירד לשפת מי־מרום.
חודש ימים עשה בביצות. בין קני הסוף הצפוף ארב לחסידות וילכדן – מאה במספר! אז רתם אותן לסל דומה לסירה שקלע מן האגמון, ישב בתוכה ויפריח את החסידות. ותתרוממנה הצפרים כענן לבן שכיסה את עין השמש, ובנקל העיפו את כובשן הפיקח אשר הכריחן לעוף כרצונו בעזרת הריתמות והרסן.
כעבור שעה קצרה הופיע פלגיאל בטוסית שלו בשמי צור, עטוף להקת חסידות צחורות. הוא ירד על־יד ארמון המלך חירם להודיע לו, כי מוכן הוא להוריד את הזהב אשר אליו משתוקק המלך.
ז
ויתקבצו מיד המונים לראות ברועה המוזר, אשר רק לפני זמן קצר היה להם מטרה לחיצי לעגם… לתמהונם הרב ישב פלגיאל בטוסיתו, והחסידות העלוהו בלי כל קושי למרומי הסלע, ורגליו היחפות דרכו לבטח על גושי הזהב המבריקים…
ויריעו כל העם לכבודו:
“הידד, רועה אמיץ־לב!”
“כבוד לרועה מן הגליל!”
הצורים התקנאו בו ואחד לשני לחש:
“אשרי האיש שזכה לכך…”
והמלך הנרעש גם הוא קרא אליו:
“הטל את הזהב למטה, אלי!”
אבל הרועה לא נחפז למלא את רצונו ואוזניו לא קלטו את דברי המלך. בת־צחוק ריחפה על שפתיו והוא השקיף מסביב לראות במראות הטבע הנהדרים אשר הופיעו לפני עיניו, החל מהרי הלבנון המושלגים ועד לערבות יריחו והרי מואב הרחוקים, הלוטים כמו בערפל כחלחל. הים הרחב אף הוא קסם לו, וכך עמד לו הרועה על כף הסלע הנישא, כחולם, ואת דעתו הסיח לגמרי מהזהב, חמדת כל אלה העומדים למטה ומצפים לו..
כאשר חזר המלך שנית על פקודתו, פרץ הרועה בצחוק אדיר ומצלצל והשיב למלך:
“הן לא בכדי להוריד את הזהב הארור עליתי לכאן. חפץ אני להציל את האומללים האלה ואיך אביא עליהם את הקללה במקום ברכה. בהמציאי לידיהם את הזהב מקור כל רע?…”
ובדברו כן, לקח פלגיאל את אוצרות הזהב היקרים ולתמהון המלך ואנשי צור, החל להטילם אחד־אחד לתהום הים…
“מות תמות, ארור!” – התקצף המלך – “אלי תטל את הזהב!”
אך הרועה לא שעה אליו ויאמר חרש:
"דמי אדם נשפכו בעבור המתכת הבזויה הזאת ואל־לנו להשתמש בה..
המלך חירם חרק בשיניו מקצף אין־אונים, ויפקוד על חייליו לקלוע ברועה ולהמיתו. אבל חציהם שפילחו את חלל האויר בשריקה לא הגיעוהו. הרועה ישב בטוסיתו שהיתה למגן לו, וסיעת החסידות התנשאה שוב כענן צחור במרומי שמי התכלת.
כאשר חזר פלגיאל לעמק החולה, פיתח את הצפרים ששרתוהו באמונה, האכילן ויקרא להן דרור. אחר־כך כרת לו חליל חדש מן הסוף, הפשיל את תרמילו על גבו, וילך הלוך וחלל שיר נפלא, שיר חדש על שיחרור האדם מן הזהב ומשלטון מלכים עריצים באחרית הימים. הוא חזר לעדרו ועיניו הזהירו שוב למראה פלגי המים וכרי המרעה הדשנים.
תפילה אילמת
מאתיוסף אריכא
א
בימי קדם השתרעה על אחד מאיי הים התיכון מדינה קטנה ופוריה מאד. אנשיה לא ידעו מחסור ודאגה. הגשמים ירדו בעתם, והאדמה הוציאה יבול למכביר; הצמיחה פירות עסיסיים וירקות משובחים. ברכת שמים מעל שפעה על האי הזה אשר יושביו היו ישרים מאין כמוהם בכל העולם. את הטבע הנהדר אהבו ואת אדמתם עבדו בזיעת אפם ובמסירות, כי ידעו שהיא מקור אשרם.
מדי ערב בערב, עם שקיעת השמש, הופיע ונמתח על פני השמים בצד מערב ענן שחור כפיח ועליו ריצדו בזוהר נפלא אותיות־אש אדומות־כחולות:
“היטיבו לעשות וייטב לכם כל ימי חייכם”
כאשר ראו תושבי האי ערב־ערב את הקריאה הזאת, ויפשפשו במעשיהם, ויזהרו מאד מפני החטא. הם לא הלבינו פני איש, לא עשקו, לא רימו, כיבדו איש את ריעהו ויכוננו בתי־משפט שכל מר־נפש ומקופח היה מוצא שם מחסה ומגן, אך בתי הסוהר נשמו מאין פושע שישב בהם לרצות את עוונו.
כל אנשי העם הזה, מקטן ועד גדול, ידעו לעבוד ולהיות שמחים בחלקם. לכן מעטו הדאגות במדינה זו שהכל היו מאושרים בה ותושביה ידעו, לשיר ולשמוח.
ב
פעם בערב אחד, ראו אנשי האי לחרדתם הרבה, כי לא הופיע הענן עם אותיות האש שלו, ויתמהו! המונים־המונים התאספו האנשים ויצפו בחרדת־לב להופעת החזיון היקר שנעלם הפעם. אך לשוא ציפו…
קרני השמש האחרונות נעלמו מכבר ושולי המערב האפילו כליל. מחיק המזרח הגיח ירח שוקט בהדרו ומסביב לו נישאו וריחפו עננים צחרחרים לרוב, אבל הענן הפלאי לא הופיע.
חרדה אחזה את תושבי האי. מיד יצאו דחופים ומבוהלים לנביאם הזקן אחדיאל, הבהילוהו ממשכנו הבודד ששם לו במערה, בין צוקי סלעים בהרים וישאלוהו לפשר הדבר.
ויצא אליהם הנביא.
זקן היה האיש ותלתליו שהפכו לבן התנועעו מנשיבת הרוח כרצי כסף. בהעפילו לאיטו על כף סלע, התבדרה גלימתו הרחבה ברוח, ועיניו יקדו כשני כוכבים נפלאים מפיצי ברק. מלמטה, לרגליו, עמד ההמון ולבבו סוער. לאלפיו בא! גם הנשים והטף לא נפקדו, והכל תלו את עיניהם בנביאם, וחרדת־קודש אפפה אותם למראהו הנהדר. זקוף עמד והוא מוצף כולו בנגוהות הירח, כמוקסם, כגוף מעולם הדמיון.
זמן רב עמד כפס אילם שקוע בהרהוריו. אחר־כך פנה לעם ויקרא בקול רועד מרגש:
“בני, הודיעו לי מפמליא־של מעלה, כי הענן הפלאי לוקח מכם משום שאין אתם זקוקים לו… ישרים וצדיקים הנכם גם מבלעדי קריאתו התמידית אליכם!… שובו, שובו, בני,לבתיכם וזיכרו, כי מהיום והלאה צריכים דברי הענן להיות חרותים על לוח לבבכם…”
וישב העם שמח וחוגג לבתיו.
ג
שנים רבות שמרו האנשים את הדבר בלבם ולא נטו מדרכיהם הישרים אף כמלוא השערה. אב לבנו סיפר על דבר הענן הפלאי שהיה מופיע בשמי מולדתם; בן מסר לנכד, ונכד לנין. כה חלפו הימים ונקפו השנים: דור נולד, דור מת, אבל גם העתים נשתנו, והדורות הבאים, בשמעם מפי זקניהם על דבר הענן, היו לועגים ואומרים:
“בדותה נאה בדו להם…”
אחר־כך החלו מהתלים בכל קודש; חדלו להאמין ביושר לב האדם, ומיום ליום הרעו לעשות; הארץ המאושרה החלה נאנקת תחת כובד חטאת יושביה. צרות חדשות נתרגשו מיום ליום כי השחיתו בני־האדם את דרכם.
שוועת האסירים והעשוקים שמילאו את בתי־הכלא עד אפס מקום עלתה השמימה. להט החרב המתהפכת משלה בארץ והפילה חללים. האנשים פגעו אחד בשני; תגרות פרצו והתלקחו ביניהם, ומימי הנהרות והנחלים אדמו מדם. אדמת האי העלתה קוצים וברקנים כי חדלו יושביה לעבדה.
ותשמע פעם בליל סערה בת־קול מנהמת כיונה ומאימת:
“חזרו בתשובה. ולא – תישמדו בצמא!”
אך גם לכך לא שמו אנשי־רשע אלה את לבם, ויוסיפו להשתולל ולעשות הרע כאוות נפשם. ובהימצא נביא בתוכם שעמד להחזירם בתשובה – היו קמים עליו ורוצחים אותו נפש לעין השמש.
ד
כאשר מלאה הסאה, הוציא אלהים חמה מנרתיקה, מתח על פני הארץ החוטאת שמי־נחושת, וגזרה נגזרה:
“בצמא להטריד נבלים אלה מן העולם!”
וילהט השמש בחום נורא ששרף את התבואות, חרך את הדשאים והאילנות. עד מהרה חרבו והתנדפו מימי הנהרות והנחלים, והמעינות דללו; הארץ נסדקה בקיעים־בקיעים, וחלל האויר יקד כמו בכבשן האש.
הרגישו החוטאים בעונש האיום שהוטל עליהם, ויצר להם עד מות. לשונם לחכם דבקה מצמא, עיניהם בלטו מחוריהם, ראשם כבד עליהם כנטל עופרת, ולמאות התעלפו ומתו באשר הם.
אז התרוצץ ביניהם אדם אחד שזיק היושר עוד טרם עמם בלבו והוא חילחל בקושי, בקול צרוד ומתחנן.
“חזרו בתשובה, אולי ירחם אלהים!”
ה
ויתקבצו האנשים האומללים לקול קריאתו על ככר רחבת־ידים תחת כיפת השמים לפני ארמונו של המלך, כרעו ברך, התפלשו באדמה, שמו אפר על ראשם, חגרו שק ויחננו את קולם בתשובה. ובהתפללם ויתנו את קולם בבכי קורע לב.
ולא נענו…
אז עלה על במה גבוהה מלך האי בכבודו ובעצמו, השמיט את נזרו היקר מראשו ארצה, כרע על ברכיו, ויקרא:
“עננו, אלהים, וחזרנו אליך בתשובה שלמה…”
טיפות גשם מעטות החלו לדלוף וחדלו מיד. ויפרוץ כל העם בבכי מר, ובשפתים חרוכות מצמא צווח:
“מים!..”
ולא נענו.
לא זכו לכך…
ו
באותה שעה התרוצצו במכלאות עדרי הצאן והבקר, כשהם רצים דחופים ומבוהלים משוקת לשוקת, תמהים על היעדר המים מתוכן. הם צמאו מאד, ורבצו להם לבסוף דומם על־יד הגדרות וחכו. כסבורים היו שהרועים שכחו אמש למלא את השקתות מים.
בינתיים ולהט השמש היוקד היכה על ראשיהם באכזריות; הצמא הסב להם מכאובים ועינויים עצומים; הנשימה קשתה עליהם ונחיריהם רטטו כאילו הריחו ריח גפרית יוקדת.
ויתרוממו מריבצם בראשונה פרים אחדים, הרימו ראשיהם כלפי השמים היוקדים, ויפרצו בגעיות חזקות וממושכות. החרה החזיק אחריהם גם שאר הצאן והבקר למיניהם, בגעיות עזות ומעוררות רחמים שהחרידו את התהומות והרקיעים גם יחד…
חדרה ונקבה תפילה אילמת זו את כל שבעת הרקיעים והגיעה לכס־יה. באותו רגע נכמרו רחמי הבורא על נשמות אילמות אלו שלא ידעו את טעם החטא, והגזרה בטלה: השמים נתכסו עבים כבדים וגשם שוטף ניתך ארצה…
נשיא השבט גד
מאתיוסף אריכא
א
בערוב היום, כאשר קרב השבט גד עם עדריו העצומים למרעה שעל־יד מעברות הירדן, עברה מפה לפה לחישת־רטט מדאיגה: “הנשיא אליסף בן דעואל צונח מן הגמל. חלה הזקן”…
ויחרד השבט. הזקנים פקדו להבריך את הגמלים ולעצור את המחנה. בפנים קודרים מביעי תוגה עזה, ניגשו אל נשיאם החולה, סבבוהו תקופי־דאגה, ויצפו בקוצר־רוח לסידור אהלו.
בינתיים ומסביב גדלה התנועה וגבר השאון: היחור גמלים המסרבים לברוך; געיית צאן ובקר מעורבת בגערות הרועים החסונים וקריאת הילדים העוזרים על ידם. חלפה שעה קלה ויריעות האהלים נמתחו אל היתדות שנתקעו עמוק באדמה, והמחנה נערך לאהליו, משפחותיו ועדריו.
שני בניו של הנשיא, נתן ועתניאל, בחורים נאים וזקופים כדקלים שבנאות המדבר, קרבו לתמוך באביהם החולה, אחד מימין ואחד משמאל. לאיטם פסעו ויכניסוהו לתוך אהלו המפואר שהתנוסס על גבעה בטבור המחנה. על מצע רך ומרופד עורות חיות וחבילות צמר כבשים, השכיבוהו במנוחה. אחר־כך קפצו חיש מהר על סוסיהם האבירים, וימהרו להבהיל את הרופא המהולל ביותר מגלעד!
ובני השבט גד התהלכו על־יד האוהל, סחו והזכירו נשכחות מימים עברו, על נשיאם המהולל ונדיב הלב. ורבים הסיפורים ומאורעות־פלא וגבורה שסיפרו עליו; רוכב מצוין, לוחם אמיץ שהראה את כוחו בתיגרות עם שבטי השכנים הפראים, שהיו מתנפלים על המחנה; ישר־לב ורב ריב עשוקים ואלמנות!
במחנה הורגש העצב, והעיק כענן שחור וכבד שהעיב לפתע את עין השמש המזהיבה ותכלת השמים הבהירה… הרועים הניסו נבוכים את הצאן למכלאות: הנערות ירדו בדממה, שלא כרגיל, אל הירדן לשאוב וחזרו בלאט עם הכדים על ראשיהן, זקופות כפסילי אבן מצריים שנופח בהם רוח חיים; הצעירים לא נישאו הפעם על סוסיהם בצריחות־זרוז, ולא אימנו את ידיהם לקרב. דממה. צער. המחנה חרד ודאג לשלום הנשיא המהולל.
השמש שקעה. התנים עזבו ביללה את מאורותיהם. הצבועים אף הם שרכו את דרכם לריח פגרים ונבלות. ומחיק המדבר נישאה ובאה שאגת־עוז איומה של אריה המשחר לטרף, שאגה שהחרידה את הצאן, והקימה את הרועים המנמנמים על רגליהם. אחר־כך גברה החשכה והשתלטה דממת־מות כבדה ומעיקה.
ב
עם זריחת השמש הופיעו באופק שלש נקודות כהות ונתבהרו, אלה היו שני בני הנשיא בליויית הרופא. כאשר באו שטפה הזיעה מן הסוסים שדמו למשויים ממים. כך דפקו והאיצו בהם כל הלילה!
הרופא – לבוש בגדי אטון מצרי משובח וחבוש מצנפת לבנה, נכנס האוהלה, החווה קדה עמוקה לחולה הנכבד וברכו לשלום. אחר קרב לבדקו. בניו של הנשיא והזקנים עמדו דומם למראשתיו, עצרו בעד נשימת אפם ויקשיבו לכל הגה.
הנשיא אליסף שכב בעיניים עצומות למחצה. מחורון פניו הלאים בלטו עיניו השחורות שעדיין להטו כגחלים… למרות המכאובים העזים שתקפוהו, לא הוציא אף אנחה קלה מפיו, ויעלה בת־צחוק על שפתיו החיוורות; חזק היה רצונו למות כראוי לנשיא שבט מכובד ובן־מדבר!
כאשר יצא הרופא מתוך האוהל אמר:
“בדקתי את החולה הנכבד ומצאתי כי מצבו אנוש. ידי קצרה מלהשיבו לאיתנו… אבל שמעתי מפי נביא אחד שהסתופף שנים רבות בחצר המקדש שבירושלים הקדושה, כי לאבני המזבח ישנה סגולה מיוחדת ונפלאה המרפאת כל מיני חליים רעים; גם רסיס זעיר מן האבנים האלה עלול לחולל את הפלא הגדול הכרוך בברכות אלהים ונביאו משה.”
ג
אך כילה הרופא את דבריו, ושני בניו של הנשיא אשר לא הספיקו לפוש מעמל הדרך, הצטיידו בגבינת כבשים, בעוגות, תמרים ונאדות מים, קפצו על גבי גמלים מהירי־מרוץ, מן המשובחים ביותר, ובלי להתמהמה שמו לדרך פעמיהם.
קשה מאד, רבת מכשולים ופגעים היתה הדרך, כי חמסנים יוצאי עמים שונים שבני ישראל טרם הורישום מן הארץ, ארבו לעוברי־אורח, ולפיכך רכבו האחים בדרכי עקיפין. גם סופות שרב איומות התחוללו על ראשיהם בעברם את מדבר יהודה. אבל האחים הנאמנים וגבורי החיל שמו ימים כלילות, ובסבלנות מעורבת בגבורה התגברו על כל המכשולים שאירעו להם בדרך ויתקדמו. הגמלים אף הם החישו את מהלכם וכעבור ימים אחדים, בליל ירח בהיר, הגיעו האחים ירושלימה. לרגלי החומה הבצורה הבריכו את הגמלים ויתדפקו על השער.
“מי המה הדופקים?” – קראו השומרים.
“אחיכם, מבני השבט גד המאהלים בעבר הירדן מזרחה!”
“ברוכים הבאים!”
ואחרי שהצופים הסתכלו בהם היטב מן הצריחים – פילחה תקיעת שופר את דומית הלילה, הבריחים הכבדים חרקו על ציריהם והשער נפתח לרווחה. הבחורים הזדרזו ונעלמו ברחובות הדוממים המובילים להר־הבית. מסביב הלבינו הכתלים וכיפות־השיש של ארמונות האצילים ושועי יהודה. שלטה דממה עמוקה. הדי צעדיהם המקישים על רצפת השיש נישאו מסביב.
בתוך המקדש הנהדר הבהב והבליח באפלולית אש־התמיד…
ד
בחרדת־קודש קרבו השניים אל המזבח.
האח הבכור נתן, נחפז, ובלי חשוב דילג על המדרגות, שלף את פגיונו מנדנו וירימו על אבני המזבח, להתיז מהן רסיס. אבל – אויה! אך הורם הברזל והנה יבשה ידו, הפגיון נשמט מבין אצבעותיו, והיד התאבנה כליל…
נאנק האומלל ויסוג בפיק־ברכים מן המזבח.
אותו רגע נשמעה בת־קול מנהמת כיונה:
“לא תניף עליהם ברזל”…
ואחר מן הלוויים, מנגן צעיר וחולם שהתבודד עם נבלו על מדרגות המקדש, הרעיש את המיתרים שהתיפחו נוגות וישר:
“את חרבך הנפת עליה ותחללה”…
ה
אז הבין עתניאל כי אחיו נענש בידי שמים על אשר פגע בקדושת המזבח, בעמדו לנגוע בו בברזל שרווה מדמי אדם… אימה גדולה נפלה עליו למראה אחיו הנגוע, אך מיד התאושש, כרע על ברכיו ויתפלל:
“אלוהים! בתפילה אנוכי בא אליך. אם כדאי הוא אבי – אבי השבט – וראוי שתחוס עליו וברכתך תחול על ראשו, יתפורר נא רסיס מן האבן אשר בגללה באנו ועברנו דרך כל כך קשה; היענה אלהי, והראה לדעת כי אכן שקולה תפלה כנגד הכל..”
בו ברגע נשמע כעין נפץ קל, עשן דק וכחלחל נתמר מן המזבח, ולרגלי המתפלל צנח רסיס־אבן. נטלו עתניאל בחרדת־קודש ויפן אל אחיו שרבץ על הרצפה מדוכא מכאב, ויאמר לו:
“נמהר לחזור, אחי. לכשישוב אבינו לאיתנו, נתפלל כולנו יחד לשלומך”.
וירכבו.
בדרך נאנח נתן ויקרא:
“הוי, אחי! קצי קרוב… אברי הולכים וכבדים… כל גופי מתאבן…”
וכדבריו כן היה. הוא התאבן כלו, צנח מעל הגמל נטול־חיים וישתטח על החול הלוהט מאובן כליל, כאחת מאבני המקום…
ויפרוץ עתניאל בבכי מר למראה קצו העצוב של אחיו האומלל, אבל לא הספיקה לו השעה להספידו כראוי, כי נחפז מאד. הוא רכב הלאה לדרכו והדמעות ניגרו בלי הפוגות על פניו השזופים והמאובקים.
והגמל שרכב עליו נתן, לא עזב את אדונו המאובן, ויכרע על ידו בחולות הישימון הלוהטים, כרוצה להשתתף בגורלו.
ו
שבע־נדודים, עייף ויגע, הגיע עתניאל בגפו אל המחנה. צעירי השבט שקידמו את פניו על סוסים, הריעו לקראתו בברכה, בהיודע להם, כי הביא את הדרוש להחלמת הנשיא החולה. כאשר שאלוהו על אחיו לא השיב דבר וימהר האוהלה.
מיד נפוץ דבר בואו בין בני השבט, שנהרו מכל כנפות המחנה, ויצורו על אוהל הנשיא. הזקנים נכנסו פנימה, ובמעמדם לקח עתניאל את רסיס הישועה וישימו על מצחו של החולה שחבלי הגסיסה תקפוהו.
והנה אדמו פניו החיוורים; שמורות עיניו נפקחו לרווחה והנשיא הזקן העביר את ידיו על עיניו כאחרי שנה חזקה וערבה, ויזורר שלוש פעמים, ויתרומם ממשכבו…
“יהי שם אלוהים מבורך!” – הריעו אלפי קולות בהיוודע דבר הפלא הגדול לאנשי השבט. רמחים התעופפו באויר; איילים וכבשים נערפו לקרבנות־תודה, והשמחה גדלה ותקף את כל המחנה, מקטן ועד גדול.
ז
והזקנים סחו לנשיא, ויזכירו לשבח את בניו הגבורים שהודות למסירותם שב לאיתנו. וישמח אליסף, ובקרבו אל בנו שישב עצוב־רוח, שאלהו:
“אי נתן אחיך?”
הרים עתניאל את ראשו ויגמגם:
“נתן… מאובן… בדרך…” – והבן סיפר לאביו את פרטי השואה:
ויחרד הנשיא. משמים ניצב על מקומו, אבל מיד הוא פרץ החוצה, כרע לעבר ירושלים ושפתיו נעו בתפילה. התפללו אתו גם הזקנים ועתניאל. קולו הרועד של הנשיא בקע שמים:
“אלוהים! למה יסרת את הבן במקום האב? אם חטאתי אנוכי, קח את נפשי ולבן הנח! ואם חטא הבן בהנפת הברזל על האבנים הקדושות, אנא, סלח לו בטובך הגדול, כי לא מרוע־לב עשה את מעשהו… לא אזוז מפה, עד שתשיב לי את בני!…”
חלפו שעות. השמש העריבה. הדימדומים גברו. עלטה ירדה. כל המתפללים פרשו לאהליהם. רק הנשיא ובנו נותרו לבדם ושפתותיהם נעו־נעו. אחרי צפייה ממושכה, בחצות לילה, התרחש הפלא הגדול:
מעבר לירדן מערבה הופיע לנוגה הירח נתן, כשהוא רוכב על גמלו לעבר המחנה…
נקמת האליל מולך
מאתיוסף אריכא
א
כאשר החלו מלכי יהודה לחטוא לאלוהי אבותיהם וללכת בדרכי מלכי הגויים שכניהם – אשר התעיבו את דרכיהם – וינהיגו גם הם את המולך בארצם.
בגיא־בן־הינום אשר בדרום ירושלים, הקימו עשרים אלף סתתים במה ענקית מאבני־גזית, ועליה העמידו אמני־מתכת, אליל גדול, כמשפט הצידונים, עשוי נחושת־קלל שדמה במראהו למפלצת איומה. מלוטש, מתנוצץ לעין השמש, עמד האליל הכן על בסיסו הרחב, וכפות ידיו מושטות, כמוכנות ומזומנות לקבל את הקרבנות ולהטילם לתוך חזהו הפתוח והמלא אש־תופת…
זה היה המולך.
נורא היה מראהו ביום וביחוד בערב, בעלות הסהר. אימת־מוות היתה נסוכה על העמק; צפרים לא קיננו בו כלל, ואף התנים בהציק להם רעבונם, דלגו סחור־סחור על הכפים וראשי הגבעות, ולעמק לא ההינו לרדת…
אבל בימי חג והילולה, שקק הגיא הזה מהמוני חוגגים, שמתוך בערות באו לחזות במולך ובקרבנותיו.
ב
יום אחד עם זריחת השמש,כבר עמדו וטיפלו באליל פרחי־כהונה. הם הסיקו בו אש וליבנוהו יפה. כחום היום, כאשר בא המלך אחז בלווית שריו וישבו על כסאותיהם קרוב לבמה, החל הפולחן, בהשגחת כוהני הנכר הצידונים:
שנים־עשר כוהנים זקופי־קומה ולבושי פאר והדר, צעדו ובאו קוממיות דרך שער מיוחד, ויקרבו ברינה אל הבמה. אחד מהם שהלך בראש, החזיק בזרועותיו ילד שטרם מלאה לו שנה; תינוק נחמד בעל עינים יפות ומזהירות… אכן, לא ידע הפעוט כי הוטל גורלו בידי אנשי־עוולה ושבעוד רגעים אחדים יעלה לקרבן בידי העריצים המנשאים ומסלסלים אותו בחיבה מדומה.
ועיני כל העם נשואות בצפייה אל התהלוכה הקרבה.
כאשר הגיעו הכוהנים לבמה, השתררה דומית־מוות, עד שנשמע סאון החיים הרוחשים מעבר לחומות העיר, ויהי לאות כי עוד לא תמו ישרים מקרב העם, שלבם לא נטה אחרי התועבה הזאת ולא באו לקחת חבל בעבודה הזרה.
והנה הופרעה הדממה. המלך אחז שנתפס למנהגים של מלכי אשור וצידון קם על רגליו ויקרא:
“הכוהן! הגש את הקרבן”.
ויגש הכהן, ובלי שום היסוס, כששפתיו מדובבות תפילה זרה, חרישית, השכיב את התינוק הערום על כפות ידיו המלובנות של המולך… הילד התפלץ מעוצמת מכאוביו ויפתח את פיו הקטן בפעייה מרה, אך בו ברגע החלה חבורת כוהנים להרעיש, לתופף בתופים, להכות במצלתים ולהקיש על כלי־נגינה אחרים, ויחרישו את יללות הילד המיסכן שחבלי־עווית איומים תקפוהו…
ושני כוהנים משכו בשלשלאות את ידי המולך מעל לכתפיו שהורמו והטילו את הקרבן השרוף למחצה לתוך חזהו הפתוח, לתוך האש הבוערת. אז פרץ ונתמר מתוכו עשן בשר חרוך, ואחד מן הכוהנים תקע בשופר ויקרא:“נרצה הקרבן! – הודו למולך!”
ויריע כל העם בצהלה פראית אך נאלם פתאום דום למראה בן־אדם זקוף וגבה־קומה, עטוף אדרת־שיער, שהבקיע לו דרך, פרץ ועלה על הבמה והוא כמשתולל מרב חימה. אחד מן הכוהנים ניסה להדפו אחורנית ולחסום בעדו את הדרך, אך האיש לא שעה אליו, נעץ בו עינים יוקדות ומזרות אימה, דחפו הצדה וירעם בקול חזק אל ההמון:
“הוי בנים משחיתים! מה לכם כי עזבתם את היכל אלוהים בירושלים ותרדו לגיא־צלמות זה להתענג על התועבה?!… אללי לכם! שובו מדרכיכם הרעים פן תנחמו באחריתכם; תיבש ידי אם לא אשרש מלבכם את החטא הנורא הזה!…”
ויחרד ההמון הנבער:
“הנביא ישעיהו…”
“מנבא לנו תמיד רעות!”
“אך מה־רב העוז הצפון בדבריו!”
“תפשוהו!” – צעק המלך בשוב אליו רוחו, כי גדל הרושם של דברי הנביא הזועם. אך ישעיהו נעלם בין המון האנשים, ושליחי המלך חזרו ריקם.
ויתחדשו הרקודים והמחולות מסביב לאליל האילם אשר הביט בעיניו משוללי־הבטוי ולא הבין דבר. את יללות הקרבן לא שמעו אזניו מפני רעש התופים והמצלתים אך בחדול הכהנים לתופף לצלצל ולהרעיש; בעטוף חשכת הלילה את הסביבה – והקשיב האליל ליללות אם שכולה המתפלשת באפר רגליו ומנשקת־מגפפת שיירי עצמות חרוכים… אז חלף בו רטט טמיר, אברי המתכת שלו זעו וכאלו איוו להינתק מהבמה ולברוח מן השממה האיומה והמעיקה הזאת…
אז תסס מה בלב המולך והחל מתרקם איזה רגש סתום, בלתי מובן לו שרגש בקרבו; מחשבות רעות נצנצו במוחו על ההמונים החוגגים ועל העריצים המקריבים לו קרבנות ילדים חפים.
ג
והנביא נטש בחמתו את ירושלים, פנה וילך אל ההרים, לבו עליו דווי וכולו מדוכא ומדוכדך למראה הבערות המגונה שתקפה את המון העם באשמת כוהניו המתעים ונביאי־השקר. כאשר נכנס לתוך מערתו לא נגע בלחמו ובמימיו וישב על אבן משמים ושקוע בהרהורים נוגים על גורל בני עמו ההולכים מדחי אל דחי.
מאד התעצב אל לבו בדעתו, כי לא על נקלה יעלה בידו לשרש את המינהג המכוער והמתועב הזה מלבות בני עמו החוטאים. הוא עמד להתפלל לאלוהים שיעזור לו בשליחותו הקשה. כאשר גדל יגונו ולבו לא יכול הכילו, קרא מנהמת־לב:
“אלוהים! עזרני־נא אתה והראה במה כחך גדול!”
ותאור פתאם המערה בזוהר נפלא לטוהר. ענן צחור מילא את חללה, ומתוכו עלתה ובקעה בת־קול צלולה:
“בן אמוץ! ידעתי מה גדול צערך ותפלתך פורצת מתוך לב כואב ולכן זאת עשה: בשעת הקרבת קרבן למולך ראה לעשות בכוחך שהכהנים לא יקישו ולא ירעישו בכליהם, ואז יקום הפלא אשר אליו אתה נושא את נפשך. כי הנה נתתו בינה בלבו, לב נחושת, לשעה אחת בלבד…”
כאשר השתלטה שוב החשכה במערה, כבר ישן הנביא שנת ישרים, עטוף בגלימתו ופניו קורנים.
ד
באחד הימים עם עלות השחר, יצא ישעיהו את מערתו, עלה על ראש גבעה להשקיף אל גיא־בן־הינום, ופניו נהרו. פירחי־כהונה לבושי חג, התרוצצו מסביב לאליל המוסק.
“האח!” קרא הנביא בשמחה – “היום יהיה האות!”
והוא נחפז לרדת לעמק.
כאשר התרוממה השמש וליהטה מעל לראשי האנשים, החל הפולחן. שנים־עשר הכוהנים עם הילד קרבו אל הבמה. ויפן ישעיהו אל הכוהנים, בעלי התופים והמצלתים, נעץ בהם הנביא עיניים נוקבות ומזרות אימה, וילחש בחרי־אף:
“תיבשנה ידיכם אם תעזו לשתק ענויי יצור אלהים!”
בינתיים והכוהן עם הילד הקרבן ניגש, ולהתפעלותו של ההמון המשתולל מבערות, הניחו על כפות המולך. המתופפים מיהרו כאיש אחד מתוך כוונה להקים רעש כדרכם, ולהחריש את יללות הקרבן החף מכל חטא, אך אהה! עיני הנביא המזרות זעם נוקב הילכו עליהם אימים ידיהם יבשו וכוח לא היה בהם להניען!
התינוק התפלץ, פירפר מעוצמת מכאוביו ויפרוץ ביללה כה עזה וממושכה שפילחה את האויר ואת נשימתו העצורה של ההמון; נוראה, נוקבת ומעוררת רחמים היתה יללה נואשה זו של תינוק חף ומיסכן…
ויזדעזע המולך!
הוא זע ורגז מיללות התינוק החף מפשע. הפעם הבין האליל לפתע את הרז הנורא שהכוהנים העלימו ממנו תמיד ברעש התופים ובקשקוש המצלתים… הרגש הסתום שתסס בקרבו הוברר לו…
לתמהון המלך והעם, החל מולך להניע באבריו, גחן והשכיב בזהירות את הילד הכואב על מרצפת הבמה; אחר־כך פסע פסיעות אחדות קדימה, אחז ולפת בידיו המלובנות שניים מן הכוהנים, הרימם והטילם בכח אל מדרגות האבן עד הרטשם! ועדיין לא שככה חמתו. כמשתולל התרוצץ בין ההמון הנבוך והנס מפניו באימת־מות – ויך ויחלק מהלמות ומכות־מות, בהרעימו בקול כרעם:
“נבלים! דמי הילדים התמימים ששפכו ידיכם צועקים אלי מתוך חזי הבוער!…”
ובדברו כן גדל קצפו ויוסף לעשות שפטים בהמוני החוגגים הנבערים. בכל כוחו הכביר התנקם בהם, רטשם, מחצם, הכם שוק על ירך, ויפסע על גויותיהם בכל כובד גופו.
“המולך!…”
“המולך נוקם את נקמת הילדים!…”
כה צעקו הפליטים ברוצם כל עוד נפשם בם בדרכים המובילות העירה, להסגר בין חומותיה מפחד המולך. וירדוף אחריהם האליל, ויעפל לעלות גם העירה, אך הנביא התייצב נגדו וירט לו הדרך:
“נקמת את נקמתך המולך, דיך! שובה לאפסותך!”
ויחלש המולך. פסע פסיעות שתיים, ופתאום מעדו קרסוליו, ויתגלגל לתוך אחד הפחתים, בהשמיעו צלצול רם של אברי מתכת בהתפרקם אחד־אחד.
ב. מאגדות ימינו
מאתיוסף אריכא
מלך הצפרים
מאתיוסף אריכא
א
שוועת הצפרים עלתה השמימה:
“מלכנו הנשר עושה בנו שמות! הוא בז לנו, דורס דרס ואין מציל; את אפרוחינו הרכים הוא גוזל ומביאם טרף לגוזליו… אין אנו רוצים בו למלך”…
יצאה בת קול והשיבה לצפרים:
“אכן תלונה קשה אתם מביאים על מלככם. והיה אם לא ייטיב את דרכיו ויבוא על ענשו”.
ב
לקול רעם מחיאות־כפים, קריאות־גיל והתפעלות התרומם אוירון גדול מעל לכיכר שבעיר, האביר בכנפיו הרחבות למעלה, לתוך תכלת השמים, וזנבו פלט מקרבו כתב נפתל של פקעות עשן – כתב הטכניקה. האוירון חג באויר, עשה סבובי־חן נהדרים הראה כוחו בתמרונים והרהיב את עיני המסתכלים בטיסתו המהירה.
היה זה האוירון הראשון מעשה ידי אדם.
אחד מן הטייסים הוציא את ראשו מן התא וינופף בזרועו מול קהל האנשים לאות־פרידה.
והאוירון התרומם מעל להרים הגבוהים, חדר לתוך העבים, ויהי בעיני האנשים כצפור קטנטנן, ויעלם. יצור־כפיו של האדם נסר בגאון לתוך האין־סוף והאין־גבול…
ג
וביום ההוא עזב הנשר את קנו אשר במרומי הסלעים ויעף לשחר לטרף. הוא טרם הרחיק לעוף והנה קול זמזום זר עלה באזניו. ויחג הנשר חוגה באויר, לראות ולדעת מה פשר הקול ההולך וחזק. עברו רגעים מעטים ולפני עיניו הופיע עוף־ענק אשר זימזם, ויקרב ויבוא ממש לנוכח פניו, ללא כל פחד.
וירגז הנשר מקנאה וקצף. הוא מיהר לחזור לקנו, ויקרא אליו את הנץ, אשר התרפס לרגליו, קפל את כנפיו המרטטות מפחד מושלו, ויצפה לפקודה.
“טוס וראה מי העוף הלזה המתחצף בפני והודעתני דבר!”
ויעף הנץ כמצוות מלכו.
ד
בין כה וכה והמוני צפרים, אשר חרדו מפני האוירון אף הם, באו סיעות־סיעות, מתוך תקווה לחסות בצל מלכם. אימה גדולה הטיל עליהם העוף המשונה, אשר חלף בשמים כסופה ונהם.
בינתיים חזר הנץ משליחותו, עייף ונבעת, כל עוד רוחו בו, ויספר לנשר:
“כביר ונורא הוא העוף… חסר־נוצה, אך אין כמוהו למעוף מהיר! ומה הרעש שהוא מחולל בטוסו… אוי לנו, כי אבדנו!…”
“שתוק, מוג־לב!” – הרעים עליו הנשר –“איפה הוא העוף השחצן? יבוא־נא אלי ואודיענו דבר!”
“הנה הוא חוזר ומתקרב מעל לעבים”… הורה הנץ בכנפו הימנית, וכולו מתכווץ מפחד.
האוירון קרב ודירדר:
“דור־דור־דור…”
נבהלו הצפרים. חיל ורעדה אחזה אותם. לכל עבר נפוצו.
גם הנשר חרד ויברח אל קנו…
ולא נעלם הדבר מעיני הצפרים. הם לחשו בדממה ובעצב:
“אך מוג־לב הוא מלכנו…”
ועזניה אחת התחצפה ותצפצף צפצוף לועג ורם:
“פרש את כנפיו הרחבות ויברח!”
ואחד הבזים רטן:
“אכן, מפחד נשרנו…”
שמע הנשר וחמתו בערה בו:
“בבוא העוף שנית, הודיעוני ואצא להלחם בו. לא ימלוך אחר זולתי!”
ח
בבוקר בהיר אחד הגידו לנשר:
“העוף בא!”
ויצא הנשר נאפד־נקמה. על ראש סלע זקוף עמד הכן לפגוש את אויבו. וכל בעלי־הכנף התחבאו בין השיחים וחגוי הסלעים, ומשם הציצו ויצפו ברטט למלחמת האבירים.
– דור־דור־דור… – האוירון טס וקרב.
הנשר שיקשק בכנפיו, התרומם בעוז לקראת צליל מתכת. הנשר חש כי ראשו הולך סחרחר… הוא התאושש והכה שנית, אולם האוירון המשיך את טיסתו, כאלו לא קרה דבר.
התרגז הנשר ויתנפל על אויבו בשצף־קצף.
באותו רגע הוציא טייס אחד את ראשו מן האוירון ויקרא לחברו בצחוק:
“הביטה, נשר מתנפל על אוירוננו…”
הטייס הרים את זרועו להבריחו. אך הנשר הנרגז לא הירפה מאויבו החזק ויוסף להכות במקורו בגוף האוירון, ואת צפרניו השנונות נסה לתקוע בכנפיים, אז פקעה סבלנותו של הטייס. הוא הוציא אקדח ויכוננו מול הנשר המסתער…
מסביב באויר הכה גלים זמזומו של האוירון, וכשפילחה היריה את חללו, הניע הנשר הפצוע בכנפו האחת את גופו, ויצנח ארצה שותת דם.
ויהי מאז האוירון – מעשה ידי האדם – למלך הצפרים.
שלח מצתך על פני המים
מאתיוסף אריכא
א
כפר בפלך ווהלין אשר באוקרינה.
שדות רחבי־ידים וכרי־דשא ירוקים משתרעים לאורך חופיו של נהר שוטף; מימיו זורמים בין חורשות עבותות של עצי ערבה ואלונים נשאים, עבי־גזע, עד הגיעם ליערות־הארנים המצטיירים באופק כרצועה שחורה.
והשדות בקיץ – ים תבואה מזהיב ומכה גלים לנשיבת הרוח; קמה בשלה ועמוסה דגן, חטה ושעורה. ובהגיע תור הקציר, יוצאים האכרים, הם ונשיהם, בניהם ובנותיהם, החרמשים מבריקים בידיהם בלי־הרף לעין השמש, ועמרים־עמרים, מופיעים ונצבים על פני השדות הקצורים לכל מלוא העין.
עם שקיעת השמש חוזרים הקוצרים בעגלות מלאות הגורנה, ושירת בנות אוקרינה העליזה, נישאת על פני שדות, מהדהדת במרחב, ומסתיימת באו־או־הו־הו־הו ממושך…
ואחר עם גמר הקציר, מתחיל דיש קדחתני, ועגלות עמוסות תבואה נוהרות לטחנה הבנויה אלכסונית על שפת הנהר, כנוטה להיסחף עם הזרם. שייכת היא ליהודי היחידי בכפר, ליעקב הטוחן. בבחרותו קנה אותה מאת בעל־אחוזה שהלך לכרכי הים. כאשר השפיעה עליו הטחנה ברכת־פרנסה בשפע, נשא לו אשה מן העיירה הסמוכה, הביאה לכפר ויבנו בית בישראל. ילד נולד להם והוא עליז, שחור־עיניים ומתולתל. הם חיו בשלום בין האכרים השלוים, השקועים בעבודתם.
על האיכרים נתחבב הטוחן מיום בואו לגור בתוכם. ידע האיש כיצד להתהלך איתם, ולכלכל את מעשיו בתבונה. ביושרו קנה את לבם ואמונם.
בתוך הטחנה – מקום שם מבלה הטוחן רובו של יום – שוררת אפלולית גם בצהרים, ומנסר רעש הריחיים. הקירות מאובקים, מקומחים ומכוסים קורי־עכביש. אבני הריחיים מסתובבות לפעמים יומם ולילה. האכרים מכניסים בתור את שקיהם המלאים, ממלאים את ארגזי העץ הקולטים את שפעת הבר, והקמח הלבן, החמים עדיין, הולך וניגר כחלב צח לתוך השקים הרחבים.
בשעות הפנאי, מתחמק הטוחן מתוך הטחנה האפלה ויוצא החוצה. כשאין מטרידים אותו, הריהו עומד לו שעה ארוכה, מסתכל בסכר המפיל את מימיו על שלבי גלגל־העץ הגדול, שהשחיר מרוב ימים. המים סואנים, מזנקים על הגלגל לסובבו, מתכרבלים בקצף, מהווים מערבולת ונישאים הלאה בזרם הזועף־סוחף. כבש הנהר את לבו.
ובצאתו לחצר, מקום שם מצטופפות עגלות מלאות בר וסוסים צונפים, הוא ניגש לאכרים, מסביר להם פנים, ומשוחח איתם על דא ועל הא, בלשון המיוחדת להם. כשהשנה היא שנת ברכה ושפע – הוא מרבה להתבדח בחברתם, והינו שותף בשמחתם; ובשנת בצורת – צר לו בצרתם. יודע הוא הטוחן, כי ברכת האדמה שורה לא רק בשדות, כי אם גם באבני הריחיים…
בחגים ובמועדים הוא מפקיד את הטחנה בידי אחד משכניו, אכר טוב־לב וישר, לוקח את אשתו ובנו, ועולה לעיירה הסמוכה, הנמצאת במרחק כמה פרסאות מן הכפר, במעלה הנהר. שם בעיירה, על שפת אותו הנהר גרים הוריו ואביו – הרב בעיירה. אל ביתו הם סרים וביחד הם חוגגים, מספרים מעשיות מני קדם, וחולמים לעלות ארצה ישראל. הבן – לבנות טחנה על שפת הירדן… והאב – לחונן אדמת ירושלים עיר הקודש, ולהתפלל על־יד הכותל המערבי…
ב
והנה התחוללה המלחמה וברוסיה פרצה המהפכה. כסא מלכותו של הצאר הצורר ניקולאי התמוטט. שונא ישראל היה, ושמחו היהודים למפלתו. אבל לא ארכו הימים ולאומים רגשו. מלחמת האזרחים פרצה והארץ הזדעזעה. יצר לב האדם הרע מנעוריו התעורר. צרות נתרגשו ונתכו על ראשי התושבים ובעיקר, כמובן, על היהודים.
“באטקה” פטליורה הופיע,ואנשים ריקים ופוחזים פושעים, אשר דרור קורא להם, התלקטו תחת דגלו, פשטו בדרכים, ושלחו ידיהם בבזה ושוד. שנאת ישראל הישנה תססה, עשתה פרי, והקצף יצא על היהודים.
על מושבות ישראל באוקרינה עבר חורף קשה.
ג
השלגים הצהיבו, הפשירו. הקרח העבה, שרבץ על פני הנהר כשריון מוצק, החל מתבקע ופרצים ניבעו בו. המים עלו על גדותיהם וגלידי קרח גדולים החלו צפים, נשאים מעל לסכר בקולות נפץ ונהם. האכרים הצטופפו משני עברי הנהר, הסתכלו בדאגה לגאות וחששו לשטפון. דומה היה, כי עוד מעט והנהר יפרוץ, יחרוג ממסגרת חופיו ויסחף את הכפר על שדותיו, בתיו ואסמיו..
אבל דאגה אחת כרסמה את לבו של יעקב הטוחן. הוא כאילו לא חשש כלל לסחפון המאים על הכפר. חשקה נפשו לעלות לעיירה לחג הפורים, כמנהגו מאז, להיות ימים מספר בתוך אחיו ובני עמו. אבל אי־אפשר היה אפילו להעלות על הדעת דבר זה, יהודי היוצא לדרך באותם הימים – היה עליו להפרד מאת בני ביתו ולומר וידוי כהולך למות… הפורעים כיסו אז את עין הארץ, וידיהם דמים מלאו.
ולפיכך נשאר יעקב הטוחן בעל כרחו בחג הפורים בכפר. אשתו טרחה ואפתה “אזני־המן”, חלות קלועות, צהובות משמן וביצים, בשלה דגים וכל מיני מטעמים; אף יין הכינה, ערכה את השולחן, וכל הבית הקטן הבהיק בנקיונו. אולם יעקב הסב לשולחן בעצב, נאנח ואמר לזוגתו:
“הה, חנה, – איך אוכל לשמוח והמן חדש קם עלינו לכלותינו?”
נאנחה אשתו אף היא לעומתו ופלטה בקול עצוב:
“גם עליהם תעבור הכוס, כעל כל צוררי ישראל”.
“הלואי רבוש”ע!" – נענה לה בעלה, אך מן היין לא טעם ושאל:
“ומה נעשה בחג הפסח? מצות כשרות כדת וכדין מאין תמצאינה?”
והילד היושב על ידם, אף הוא הבין לפשר תוגת הוריו, הוריד את ראשו על השולחן, שם כף ידו הקטנה תחת לחיו ונרדם. מקרן־זוית עלה צרצורו של הצרצר; הנרות החלו להבליח, לדעוך ולהרקיד על גבי הקירות צללים, ועל פני הבית הקטן, ירדה קדרות מעיקה.
ד
בינתים וחג החרות ממשמש ובא, והאביב הולך לפניו לרפד את הכרים בדשא, בפרחים, ולקשט את העצים בעלים. השדות הוריקו, השמים התכילו, והחסידות שהרחיקו נדוד לארצות החמות מאימת החורף, חזרו לקניהן וקול קשקוש מקוריהן נישא מסביב כמתרה בצפרדעים. אף האנקורים העלובים שסבלו מקור ומרעב, פצחו בציוץ עליז לקראת קרני השמש המחממות. אור וזוהר ניתך על פני היקום. האכרים יצאו לחרוש את השדות ואפילו הזקנים שבהם שכל ימות החורף שכבו והתחממו על גבי התנורים, יצאו החוצה לעשן ולשאוף רוח צח.
ובביתו של יעקב הטוחן רבה התכונה. מתכוננים לחוג את החג בכפר… כנראה, שכך נגזר עליהם. המצב לא נשתנה לטוב, ואת הכפר מן הנמנע היה לצאת. שעת חרום וצרה. ודואג הטוחן למצות וחרד לשלום הוריו שבעיירה, כי בימים ההם ניתקו הקשרים ואין האחד יודע מאומה על השני.
בינתיים מתכונן הטוחן לחג ברוח נכאה. משנן לילדו את ההגדה ואת “ארבעת הקושיות” בקול נמוך ורוה־עצב. האשה – עקרת בית מסורה – טורחת וידיה מלאות עבודה: מנקה משפשפת, ממרקת ומכשירה את הכלים; מסיידת את הבית מבחוץ ומבפנים בסיד כחלחל־לבנבן, אבל מצות – אין… ומה טעם לחג הפסח בלי מצות?
ה
והעירה הקטנה סגורה ומסוגרת. אין יוצא ואין בא, פחד הגייסות הפרועים נפל על היהודים. ידיעות מבהילות, שמועות נוראות על פרעות בישראל, עשו להן כנפים והילכו אימים. והרעה כבר הדביקה את הישובים הסמוכים.
מתהלכים היהודים קודרים ועצובים. חרב חדה מונחת על הצואר. וחג החרות היפה, החג שבו מרבים לספר על יציאת מצרים ועל התקוה לחזור לארץ האבות – החג היפה הזה עומד להעכר… פחד, יאוש, וגם פרנסה אין. כל מקורות ההכנסה נסתתמו. האכרים אף הם פוחדים לבוא העירה, ואין קונה ואין מוכר. כלתה רגל מן השוק. רע ומר. הדלות מתדפקת על פתחי הבתים, מציצה ואורבת מכל קרן זוית, וסכנת הפורעים מרחפת בחלל האויר, ומעיקה עד דכא!
אבל בכל־זאת מתכוננים לחג. על שפת הנהר עוסקות הנשים במרוק כלי־נחושת עד היות להם ברק. בחוצות העיירה עוברים סבלים, בוססים במגפיהם המלוכלכים ברפש, וסלים גדולים, סלי נצרים קלועים, עמוסים על גביהם: מצות הם מביאים לבתי ישראל.
ור' ברוך – רב העיירה – מהלך בחוץ על שפת הנהר אף הוא טרוד, ועוזר לזוגתו לשאת ולהביא כלים. בינתיים הוא מסתכל במי הנהר השוטפים בדרכם לכפר, לטחנה, לבית הקטן, מקום שם גר בנו יחידו, ולזכרו פניו מתקדרים, והוא מתאנח אנחה השוברת חצי גופו. יודע הוא יפה מה גדול צערו של בנו על שאין הוא יכול להשיג מצות; על שאין הוא יכול לבוא אליו לחג, ומחר – ליל־הסדר…
וכה, בעמוד הרב על שפת הנהר שקוע במחשבותיו הנוגות, והנה רואות עיניו קורה הצפה על פני המים, ורעיון נצנץ במוחו לפתע פתאום. הוא הזדרז ללכת השוקה, קנה לו חבית חדשה ונקיה, העמיסה על גבו ולתמהון בני העירה טרח להביאה לביתו. הוא קרא לאשתו ולחש לה סוד כמוס. תמהה האשה למחשבה המשונה, ואם כי מוזר היה הדבר בעיניה, שמעה בקולו ועזרה לו הרב מילא את החבית מצות, שם על פיה את המכסה והצמידו יפה־יפה, הדק־היטב, ללא סדר ובקיע כל שהוא.
ובדיוק בחצות לילה – אור לערב החג – יצא הרב לנוגה הלבנה, ובזהירות, לבל תשורהו עין איש, גלגל והוריד את החבית המימה. לתוך הזרם הסוחף. וילחש כמתפלל:
“שלח מצתך על פני המים…”
ו
באותו לילה נדדה שנתו של הטוחן.
לשוא התהפך על משכבו מצד לצד. התנומה לא אחזתהו, ומנוחה לא ידע. המחשבות על החג הרחיקו שנה מעיניו. זו לו הפעם הראשונה בחייו שלא יסוב ל“סדר” בחברת הוריו הזקנים, ונוסף לזה – אין לו מצות, ומה טעם לחג החרות בלי מצות?…
כאשר גדל צערו ונדודי־ליל ענוהו, קם בלאט, לבש את בגדיו ויצא החוצה. הלבנה כבר נטתה לשפולי המערב. והכוכבים נצנצו ברום. מסביב שלטה דממה עמוקה. הרוח הקלה שנשבה הפיגה את מרירותו, ומשום מה רווח לו.
והנה החויר במזרח פס רקיע, אחר כך הלבין והפך ארגמן, הכוכבים הלכו ונעלמו. קריאת התרנגולים נשאה ובאה מן החצרות. קרני השמש הראשונות פרצו באופק, נפלו על פני חלקת מי הנהר והזהיבו אותה.
הסתכל הטוחן במראה הנהדר של השמש העולה, באלומות קרניה המפזזות על פני השדות והנהר, והנה נתקלו עיניו בדבר־מה עגול ושחור, הצף על פני המם ונישא עם הזרם. התקרב הטוחן, ולתמהונו ראה והנה חבית סגורה היא זו, הצפה בכיוון ישר לנוכח פניו, אל מול הסכר. וימהר לחלוץ את נעליו, הפשיל את מכנסיו למעלה מברכיו, נכנס המימה, שלח ידו וימשנה.
בלב דופק מהר לגלגלה לחצרו, כי לא ידע מהו הדבר החבוי בתוך החבית, אבל משפתחה – נשאר על עמדו פעור־פה ומוכה תמהון, כי לא האמין למראה עיניו… אחר התפרץ לביתו ויקרא לזוגתו בשמחה:
“חנה! –מצות זימן לנו הקדוש ברוך־הוא!”
חרדה האשה ממשכבה, יצאה מבוהלת החצרה, הסתכלה באוצר המצות שנזדמן להם באורח־פלא, ולחשה:
“אין זאת כי אם אליהו הנביא…”
מתנת עורב
מאתיוסף אריכא
א
שמו של הרוזן הפולני סדובסקי מפורסם היה לגנאי במדינת פולין. עריץ היה ורדה בפרך באכרים ובפועלים אשר עמלו באחוזותיו והישקו בזיעתם את שדותיו וגניו, מעלות השחר ועד צאת הכוכבים. בעורקיו של הרוזן זרמו דמי אדם בעל יצרים גועשים, אפלים, ועיניו הפולחות, ששביבי זעם ורשע הבליחו בהם, הוליכו את גופו החוטא לקראת מעשי תועבה אשר הפיצו אימה. הפועלים והאכרים נאנקו תחת עולו הקשה, שטמוהו, אלא שחסרי־ישע היו, ונאלצו לכלוא את זעמם העקר בחובם, ורק במסתרים הגו מחשבות נקם, וטיפחו תקוות כמוסות על יום דין ונקם.
ולרוזן בת יחידה, יפת־תואר וגאיונה, הפכפכת ורעת־לב כאביה. גבוהה וזקופה נישאה בטפיפות, יפת־גוף ותכולת־עינים, ולראשה מתנוצץ כזהב נזר שערות צהבהבות. מאביה ירשה את תכונותיה הסוערות ודמי לא נתנה לרוחה; נישאת היתה ממקום למקום כסופה עוקרת, שטופה במשתאות וחינגות, להוטה אחרי ציד חיות, והופכת בתעלוליה הסוערים שדות ברוכים וכפרים שקטים לחרדת אלוהים. אשתו של הרוזן, עדינת־לב, שאורח חייו המושחת של בעלה זיעזע את נפשה, פרשה למנזר, לאחר שלא מצאה סעד בבתה הסוררת. ושלטו השניים, האב ובתו, שלטון בלי מצרים גם מעבר לתחומי נחלותיהם.
מעל לחופו הימני והתלול של הנהר נשקפה טירתו של הרוזן, בנויה אבני גזית שהשחיר והטחיבו מרוב שנים, מוצקה כחומה, שגיאה ועטורה גזוזטראות וצריחי צופים. ועל שפלת חופו השמאלי של הנהר שכנו פועליו אכריו, אנשים מדלת־העם, נמקים בעניים ובדחקם, בתוך צריפי־עץ שחורים ורקובים, בתוך בקתות דלות, רעועות וצפופות.
התענגו בעלי הטירה על רוב טוב ושפע בלא לדעת טעמם של עמל ותלאה. את יומם הוציאו על תענוגות, הרפתקאות וציד, ברוב תכונה ורעש, נביחות כלבים ותרועות קרן הציידים; ערכו סעודות דשנות ונשפי־חשק אשר מקורביהם שתו בהם לשכרה, השתוללו בדעוך שכלם מן היין, והעטו קלון על צלם דמותו של האדם. אך גם בהתפכחותם מיינם היו משקיפים ממרומי הטירה בבוז על בני דלת העם אשר חיו את חייהם הקשים מעבר לנהר; עניים לא נגע ללבם, ובהביטם ניכחם, היו האנשים הפזורים על פני השדות כחגבים בעיניהם, כנמלים הללו הרוחשות על תלוליות קיניהן בעבי היער.
ב
ומעבר לנהר, בתוך קהל הפועלים והאכרים הנכרים התגורר גם יהודי אחד, המכונאי יעקב, שהרוזן כינהו דרך בוז בשם “יאנקל”. מומחה גדול היה אותו יהודי, מבין יפה במערכי המכונות וחלקיהם הסבוכים ביותר, שכן נבון היה, בעל טביעת־עין וחכם־חרשים שמעטים כמותו. מוניטין יצאו לו למכונאי היהודי, והרוזן התקיף גזר עליו לעקור מן העיירה לכפר הסמוך, לטירתו, ושם אותו מפקח על המנסרות שלו, טחנות־הקמח ויתר בתי־החרושת שברשותו. מכונות שהתעקשו מרוב יגיעה ושותקו, או שנשתבשו מרוב שפשוף – מיד היה יעקב המכונאי שם עינו עליהן, בודקן ומחזירן למוטב. והרוזן ששונא בריות היה, ושונא ישראל מובהק, לא נגש ביהודי שמומחיותו עמדה לו, ואף כי קיפחו בשכר, שמר על שלומו ולעתים היה מגלה לו גם אותות חיבה שנראו בעיני האכרים כגלויי נסים. ואילו יעקב המכונאי לא נטש את מקום עבודתו שכן נבט חלום בלבו: הוא יחסוך ממשכורתו הדלה פרוטה לפרוטה ויכשיר את עצמו לקראת משאת־נפשו מאז ומתמיד, מהיום בו עמד על איבת־הגויים הרוחשת סביב־סביב באימה שאין מפלט ממנה, הלא היא העליה לארץ קדומים, לארץ־ישראל.
בערב, כשהיה המכונאי חוזר מעבודתו הביתה, מושיב היה על ברכיו את בתו, נערה רכה וטובת־מראה, שנתיתמה בילדותה, והיה מספר לה מעשיות מני קדם סיפורים על תפארת שחלפה; על הוד שיחזור לארץ החמה והרחוקה; על הארץ בה ימצא היהודי מפלט מפני זעמם של שונאים צרי־מוח, ועל חידוש רוחו של העם בעבודת הקרקע. בלב הומה ובלשון פיוטית סח היה לנערתו פרקים נשגבים מתוך תולדות העם, נוטע בה געגועים שתהא הנערה שואפת ונכספת אף היא לאותה ארץ שהדמיון יפה לה, בכל עת ובכל שעה. הבת היתה משוש חייו, ושעה שהיתה משמיעה מגרונה הנוגן את צלילי לשון התנ"ך, שעה שהיתה מתרגשת ומשמיעה בקולה הצלול עלילות מתקופת השופטים, המלכים והנביאים, היה האב הנרגש פורש לקרן־זוית כדי להצניע מבתו את הדמעות שנקוו בעיניו, ולבו הומה מעוצמת כיסופים ולהט לקראת התמורה שעליה הוא חולם כל ימיו.
ג
ועל שפלת חופו של הנהר, סמוך למשכנות העוני של הפועלים והאכרים, גדלה חורשת תרזות, עצי אורן עבי־גזע ושבעי־ימים. ולמעלה, בתוך סבך ענפי הצמרות, קננו סיעות עורבים למאות בתוך קנים קלועי זרדים. מעלות השחר ועד שקיעת השמש נישאה מעליהם צריחה בלתי־פוסקת בתוך חלל האוויר, עת עפו וחגו סביב, עולים ויורדים, מרחפים מעל לעצים, עוסקים בבדק הקן או בהבאת מזון לאפרוחים.
העורבים פרו ורבו, צריחתם פלחה את חלל האוויר, צריחות בעלי־כנף שלא ניחנו בקסמי־גרון. מגרונותיהם בקעה רק צריחה חד־גונית שקריאת קרע־קרע־קרע נתפרשה בעיני הבריות הפשוטים כסימן רע. הפועלים, שנפשם היתה מרה עליהם מעבודה קשה ומקוצר־רוח החלו רוגנים יום אחד, כי העורבים הללו מרגיזים אותם ומשביתים את מנוחתם. לפנות ערב, בחזרם מעבודת יומם המדכאה היו מרימים ראשיהם לצמרות העצים, מקשיבים לצריחות שאינן פוסקות אף לרגע, וסחים איש לרעהו:
“עורבים שחורים…”
“צריחתם מרגיזה!”
“העורבים מבשרים רעות…”
ואז נתעורר אחד רשע:
“יש להרוס את קניהם…”
“בוודאי!” – החרו־החזיקו אחריו אחרים – “להרוס!”
ואילו יעקב המכונאי היה היחידי שהיה מעלה בת־צחוק על שפתיו, שומט מקטרתו מפיו ונוזף ברעיו:
“שוטים שכמותכם! רשות ניתנה לאדם, לבהמה, לחיה ולעוף לעסוק בשלו כל אחד לפי דרכו, ולהביע את הגיגיו לפי רוחו. מה אתם מתווכחים וצועקים בקולי־קולות, מחרפים ומגדפים זה את זה לעתים; גם העורבים מסיחים את צערם ושמחתם לפי דרכם, ואין לנו רשות להפריע להם. בלילות הם נחים כמונו, וחלילה לנו לכעוס עליהם בשל צריחתם מטבעם”.
“אבל צריחתם צורמת את האוזן!” – טען פועל אדמוני וקולו צרוד מרוב שתיית יי"ש.
חייך המכונאי ודיפן אותו בלשונו השנונה:
“ובשעה שאתה שותה לשכרה, מגדף את אשתך ומרים עליה יד, הרי מצער אתה במהומה שאתה מעורר לא רק את אשתך, אלא גם את שכניך, ואפשר גם את העורבים המביעים זה לזה את השתוממותם”.
“אנו בני־אדם אנו!” – הצריד שוב קולו האדמוני. – “לנו הרשות, ואילו בעלי־כנף שחורים אלה!…”
“עורבים אלה!” – שיסע אותו היהודי, – “אף בהם רוח חיים, וגם להם זכות הקיום בעולם זה. תקשיב ותלמד לדעת, כי לא תמיד צריחתם בלתי־נעימה לאוזן. קובלנה בה וצער. שיח ושיג בינם לבין עצמם. יש רק להסכין לצריחתם כשם שאדם מתרגל להמיית הסופה בחורף, לשקשוק פלגים באביב, ולנהם גלי הים; כל הקולות והצלילים של אדם, חיה ועוף הם חלק משירת הטבע הנשגבה, ומה אנו כי נבוא לעקור ולהשמיד את שנוצר על־ידי כוח עליון מאתנו?…”
“יהודי משונה אתה!” – צחקו הפועלים.
ד
יום אחד עם שקיעת השמש חזר המכונאי מעבודתו. הוא פסע שקוע בהרהורים בשביל המוליך לביתו. בתו מלכה יצאה לקראתו, זקופה ותמירה, חן נעורים על פניה, ושביבי עצב ניתזים מעיניה השחורות. ניכר היה, כי הפעם נעצבה הנערה מאד אל לבה, שכן מקרה לא נעים העכיר את רוחה. היא חרדה לקראת אביה, התרפקה עליו כמחפשת מפלט, חיבקה אותו ברוך וקראה בתרעומת קלה:
“כבר נלאיתי מלחכות לך, אבי!”
“מה יום מיומים?” – תמה האב – “ואני לא אחרתי הפעם”.
“אמנם, לא אחרת, אך קצרה רוחי,” כי חפצתי לספר לך את אשר קרני לפני שעה קלה. היתה לי פגישה מאד לא־נעימה, ועדיין רחוקה השלווה ממני, הה, אבי היקר!"
בעיני המכונאי השתקפה חרדה. מאז בגרה בתו, והיא מהלכת כאן בין נכרים, יפת־תואר ומלאת תום, הריהו חרד לעתידה, חרד לגורלה, וחושש שמא יבולע לה בשעה שהיא מתבודדת בבית, והוא רחוק ממנה, וידו תקצר להושיעה אם חלילה יקרה לה איזה אסון, מידי שמים או מידי אדם…
האב לחץ אליו את בתו:
“ספרי, בתי, ספרי”.
עייף מעבודת היום צנח על גבי ספסל הנשען לגזעו של אחד העצים, העביר את כף־ידו בלטיפה על ראשה המתולתל של בתו (התלתלים הללו! שיחת בנות הכפר וקנאתן, שאינן מסיחות דעתן מהן אף לרגע, שעה שהיהודיה מזדמנת במחיצתן), הסתכל בפניה הנאים, הדומים לקלסתר פני אמה המנוחה אשר מתה עליה בדמי ימיה, ומבט עיניה הרעיש את נפשו. הוא נאנח על היאלצו לשבת עם בתו בכפר בין הנכרים, בדילה מנערים ונערות עבריים. עוד הוא מהרהר בכך ובתו שישבה לידו פתחה חרש:
“יצאתי, כדרכי, לשוח בשדות, לשאוף אוויר צח ולהביא הביתה קצת פרחים כאשר אהבתי. בדרכי חזרה ישבתי בצל האלה שעל פרשת־דרכים, שוגה בהזיות, ומשקיפה לשדות, למרחבים השקועים בדממה, ולא ידעתי בעצמי אם חולמת אני או מנמנמת, וכה טוב היה לי ונעים, עד שלפתע־פתאום החרידוני צליפות שוט וצלצול פעמונים מצד הגשר. נשאתי את עיני וראיתי את מרכבתו של הרוזן, רתומה לשלושה צמדי סוסים, קלי־מרוץ, נישאת בדרך לקראתי, ביעף, ומסביב לה להקת רוכבים משרתים, ציידים, ולפניהם שלוחים עשרות כלבי ציד. אימה גדולה נפלה עלי. הבינותי שהם חוזרים מן היערות, ואמרתי בלבי להתחמק ולסור הצדה, שלא להיות מפגע לעיניהם של העריצים הללו. לבי אמר לי, כי הרוזן יתאנה לי, אלא שמרוב פחד קפאתי במקומי, ומשהבלגתי ואמרתי לסור הצדה, אחרתי. מרכבתו של הרוזן הדביקה אותי שעה שקמתי ללכת, נתעכבה ממש על־ידי, כלבי הציד מזנקים סביבי בלשונותיהם השלוחות, וכנראה שרק בנס לא טרפו אותי, שכן היו וודאי נסערים עדיין מתשוקת הציד. והרוזן שנעץ בי את עיניו (…הה, שלא יבעיתוני בחלום!…") הרעים עלי בקולו הגס:”
“גשי הנה, בת־כפר שכמותך”.
וודאי סבור היה, כי הנני אחת מבנות האכרים, הרי יודע אתה… קרבתי אליו חרדה מאד ומתאמצת להבליג על פחדי, שלא להיכשל בתשובה או בלשוני, שהרי לא הסכנתי לדבר עם שכמותו… בתו יוזפינה הגאיונה ישבה על־ידו, לבושה חליפת־רכיבה הדורה, נעולה מגפים מבריקים, וכף־ידה הצחורה משתעשעת בשוט. היא הסתכלה בי בסקרנות מהולה בבוז קל, וכנראה שמראה פני הרגיז אותה. גם הרוזן אשר ראני בפעם הראשונה בחייו לטש שוב את עיניו, כאילו ראה לפניו חיה משונה, סילסל בשפמו ורטן:
“מי את?”
“בתו של יעקב המכונאי הנני”, – עניתי לו בשקט.
“כך?!…” נהם עלי – יהודיה?!…"
“כן, יהודיה” – עניתי חרש.
“איזה מיני פרחים נאים גדלים בשדותי?!” – הביע הרוזן השתוממותו – “ואני לא ידעתי… בתו של יאנקל המכונאי… הה, טוב לדעת”.
והוא קרץ בעיניו לציידים אשר הקיפוני, צחק והתלוצץ, ואני עומדת כעל גבי גחלים, מצפה לרגע שיסורו לדרכם, כדי שאוכל לברוח מהם ולנשום לרווחה. והנה ראיתי כי פניה של יוזפינה קדרו מאד לפתע. לא מצא חן בעיניה כל הענין הזה שבגללו נתעכבו, ואפשר שמאד רגזה על שבמשך רגעים מספר השתאו כולם למראי, אף כי אני השפלתי עיני ובלבי רק תפילה אחת, שיניחוני לנפשי. לפתע פנה הרוזן אל בתו, כנראה מתוך רצון לשעשע אותה קימעה, והוא מצביע עלי:
“נקח אותה כמשרתת ליום כלולותיך”.
“אינני רוצה ביהודיה נאלחה!” – התריסה זו בזעף.
“אבל הן נחוצות לנו משרתות, רקחות, טבחות, ולמלאכת המטבח תיצלח גם היא; דגים תבשל לנו בנוסח היהודים, דגים ממולאים ומפולפלים, טעימים ועריבים לחיך לא כן, יהודיה!”
שתקתי. דברי הרוזן נאמרו בבוז והם הרגיזוני, העליבוני. לא מצאתי לנכון לענות לו. אז התקצף הרוזן וגער בי בחמתו:
“הן תפתחי את פיך!”
השיבותי לו בשקט:
“עסוקה אני בבית אבי, מנהלת את משק ביתו, איני יכולה לשרת אצל אחרים” – ומשום־מה סיימתי – “אף איני רוצה בכך..”
"ראיתי כי פרצופו המתקדר של הרוזן מבשר זעף וסער, ומוכנה הייתי לכל רע. אך באותו רגע ניתרה בתו המרשעת ממושבה כנשוכת נחש, לטשה עלי עיני זעם עכורות וצווחה בקולי־קולות, ממש כשכורה:
“דם כלבים! בגלל מי אנו עומדים כאן?! בגלל יהודיה נאלחה זו, הלאה! אין לנו צורך בה!”
היא פקדה על הרכב להמשיך את הנסיעה, וכאשר נעקרה המרכבה ממקומה, העיפה בי מבט שוטם והצליפה עלי בכל כוחה בשוט אשר בידה… היה בדעתה להצליף על פני, אך אני נטיתי הצדה, היא החטיאה את המטרה ומכת השוט פגעה בזרועי…
מלכה הרימה את זרועה ולעיני אביה הופיע סימן אדום בדמות רצועה דקה ותפוחה השתרגה מסביב כטבעת כפולה… הנערה לא האפקה, ולאחר שסיימה את סיפורה פרצה בבכי חרישי ומר.
המכונאי לחץ את ראש בתו אל חזהו והחל מלטפה ומרגיעה, כשלבו הומה בו מכעס אין־אונים. “כעץ כן פריו”… לחש במרירות ונשך את שפתיו בשיניו. עלבונה של בתו הענוגה הרעיש את לבו, והוא הבין מה רב הכאב, ומה עמוק הצער המענים אותה עקב אותה פגישה מדכאה עם זדים.
“הרגעי, בתי היקרה, היא לא תזכה לכך שאַת, בת־ציון, תשרתי לפניה. אמנם הכסף והכוח להם, ומכור אני לרוזן, מכור ומשועבד בגופי אך לא ברוחי. ואני תקווה, כי בוא יבוא היום שנעזוב לנצח את המקום הארור הזה”.
"הנכון הדבר? – שאלה מלכה ודמעותיה זולגות עדיין – “שהרוזן קנה ליום כלולותיה של בתו אבן יקרה השקולה כנגד מחצית הונו?”
“נכון הדבר, בתי, אבל אין בכוחה של אבן יקרה להרך את לבה של המרשעת, או לתקן את מעשיה; רק העמל ופגעי החיים עוקרים מלבו של אדם את הרע, ומזככים ומצרפים אותו בכור הסבל, ואילו אנשים אלה אין להם תקנה…”
“הה”, – נאנחה מלכה תפוסת הרהורים נוגים – “מדוע יש לאַחת, הסוררה, הכל ובשפע, ולשניה אין מאומה זולת הכאב, הרצון והחלום?…”
"כך הוא מנהגו של עולם, בתי, אך לא לעולם חוסן. הולכים ומתקרבים הימים בהם לא יוכר שוע לפני דל, וזכות אחת תהא לאדם באשר הוא, לתנובת האדמה ולכל אשר מתחת לשמים.
“כן, מה יפה יהיה הדבר!” – התלהבה הנערה ועיניה הרשיפו מהוד הבאות באחרית הימים. – “ועתה, בואָה, אבי, לסעוד את לבך, כי הארוחה מוכנה ואני הוגעתיך הפעם בשיחי ובשאלותי”
מעל לצמרות העצים שהיו נטועים גם בחצרו של יעקב המכונאי נדמו צריחותיהם האחרונות של העורבים אשר פרשו לנום את שנתם. ירד הלילה. לילה כבד ואפל מבחוץ, ואילו מבפנים העלתה מלכה אור במנורה. האב נטל את ידיו, וישב לשולחן ערוך, עליו פרוסה מפה צחורה כשלג, וארוחה מוגשת ברוב טעם וחן. ומדי אכלו בחן האב את פני בתו, לראות אם מבעד למעטה השלווה אין מציצה אותה אימה חוזרת מחרון אפו של הרוזן העריץ.
ה
ערב אחד עמדו הפועלים והאכרים אנשי הכפר, הם ונשותיהם, בניהם ובנותיהם, מצטופפים על מורד החוף, והם משתאים לתכונה שמעבר לו. חלונות הטירה היו מוארים יפה, צלילי תזמורות נישאו משם, צלילי מחול ועליצות מסעירה הרעידו לבב והשתפכו לתוך חלל הלילה השקט.
בתוך הגנים העוטרים את הטירה התנועעו לנשיבת רוח על גבי הענפים פנסים מגוונים, רוטטים כפרחים בוהקים, ומפעם לפעם הועפו לתוך שחור הלילה הרובץ מסביב זיקוקין מרהיבי עין, אשר התפוצצו תוך כדי מעוף לשלל צבעים מתיזי רשפים ואלומות קרני אור.
התלחשו הבריות:
“הרוזן משיא לאיש את בתו המרשעת…”
בתוך קהל המסתכלים עמדה גם מלכה. צעירה היתה ולבה התפעם בה בחזקה. צלילי התזמורת אשר נישאו מן הטירה כגלי חדווה לקצב המחול, הסעירו את רוחה הכמהה ליופי, לעליצות, לחריגה מן השקט התמידי בו היא שרויה כל ימיה. מאד השתוקקה הנערה לצאת גם היא במחול, לראות בהדר הטירה וביפעת אורחיה. לה, לנערה, אשר מעולם לא יצאה הרחק מעבר לגבולות העיירה או הכפר, נראה הדבר כחלום־קסמים מרהיב־עין ומושך־לב.
אותה שעה חצו סירות את המים השקטים והאפלים, חתרו לחוף, לעבר משכנות הפועלים, ובהגיעם, הזדקף אחד ממשרתי הטירה על חרטומה של סירה והכריז בקול חגיגי ורם, אף שנה ושילש:
“שמעו, אתם האנשים! הרוזן רב־החסד מזמין בטוב־לבו את כולכם אליו לשתות יין ולשמחו בליל כלולות בתו הנאורה!”
ואם כי לא היה לבם של הפועלים שלם עם הרוזן, וחיבה יתירה לא נודעה מהם לבתו הגאיונה, גברה הסקרנות על רגשי המרירות, ונתעורר הרצון להשכיח לשעה קלה את עצמם ורישם בכוס יין. הם קפצו וימלאו את הסירות עד אפס מקום ויפליגו לטירה החוגגת.
המכונאי יעקב סירב לראשונה להצטרף לפועלים, כי אמר:
“מוטב היה לו דאג הרוזן בימות החול ללחם בשפע ולא ליין!”
אך בתו מלכה, שתשוקתה לחזות באותו עולם זר תקפה אותה, הפצירה בו מאד, ואביה ניאות לה לבסוף, כי ביקש גם הוא להרנין קצת את רוחה הנכאה. וירדו גם שניהם באחת הסירות שחזרו לקחת את הנשארים.
לרגלי מדרגות השיש הרחבות של הטירה התכנסו הפועלים והאכרים נבוכים וראשיהם מורכנים, ספק מבושה, ספק מאימה וטינה כבושה; את מצנפותיהם החזיקו בידיהם, וכאשר הופיעו על גזוזטרת הטירה הרוזן ובתו שלובי זרוע, ולידם בעלה הדוכס, רעד קולם של המוני העבדים בהריעם לכבודם בברכה. והיה המראה נאה ויאה, משל מעולם לא רבצה תהום בין אלה העומדים למטה לבין אלה המשקיפים אליהם בחיוך של מרמה מעל…
ואז הוצאו אליהם מן המרתפים חביות יין ומי־דבש בשפע; גם צלי בשר אילים וכבשים חולק להם ביד נדיבה, כי אדיר היה הפעם רצונו של הרוזן, להראות לכל, וביחוד לאורחיו האצילים ורמי־היחש את רוב עשרו ועוצם גדולתו.
מלכה עמדה על־יד אביה חרדה ונרגשת. עיניה נצמדו לאבן היקרה אשר היתה קבועה בסיכת זהב, ונתונה בראשה של הכלה כנזר קט, אשר הבריק באור נפלא, בשלל צבעים יוקדים וגוני־גונים, שהיו אוספים נגהם ומתלקחים מחדש עם כל תנועה קלה, רושפים כאש.
“הביטה אבי וראה, מה רב הוא הזוהר הנפלא שהאבן היקרה מפיצה סביבה!…”
“כן, בתי, רב הוא הזוהר של האבן היקרה אשר נרכשה במחצית הונו של הרוזן, אך מה רבות דמעות העניים והעשוקים, דמעות עמלים מזריחה ועד שקיעה, שנשפכו עבורה…”
ו
עם עלות השחר, כאשר נדמו צלילי התזמורת, והאורחים פרשו עייפים ושבעי תענוגות לחדריהם, אירע מאורע מוזר ומפליא שהיה ימים רבים לשיחה בפי כל. בת הרוזן נכנסה לחדר המרחץ של הטירה לרחוץ את בשרה, ונעלה אחריה את הדלת. את האבן היקרה הניחה על שולחן קטן לפני הראי, וקרני השמש שחדרו בעד החלון פגעו בה והציתו ברק מסנוור ביפעתו.
עמדה בת הרוזן שמחה ומשתאה לפני ברק האבן הטובה מתנת אביה, כאילו רק עתה, ברגע זה עמדה על חין ערכה, והיא מחייכת לעצמה חיוכה היהיר. משפנתה לרדת לתוך הבריכה הקטנה החצובה בשיש, והנה התלבט משהו כצל פורח ושחור בחלל החדר, הלוך ושוב; כאשר הפנתה בת הרוזן את ראשה אחורנית חוורו פניה והפכו לבנים כסיד: האבן הטובה נעלמה… כיאלו פערה האדמה את פיה ובלעה אותה!
לשוא הקימה בת הרוזן בהלה ומהומה. כל החיפושים לא הועילו והפועלים והאכרים אשר אמש הוזמנו כאורחים לטירת הרוזן, הובהלו מיד וכונסו לאולם, ואנשי הטירה בדקום, חיפשו בכליהם וחקרו אותם, כי לגנבים דימום…
והאבן היקרה לא נמצאה.
למחרת פיטר הרוזן רבים מפועליו אשר חשד בהם כי ידם במעל, וביניהם גם את המכונאי יעקב. חמתו בערה בו עד להשחית על אבדן האבן היקרה, ומאין יכולת לפענח את פשר התעלומה, חשד באנשים כנים וחפים מפשע. ושפך את זעמו על ראשי המסכנים. יעקב המכונאי ואחדים מן החשודים נסחבו למרתפי הטירה ועונו שם מתוך תקווה, כי על־ידי כך יתגלה משהו על הגנב האמיתי, הפלאי.
אך לשוא!
האבן היקרה אבדה ולא נמצאה. ויהי הדבר לחידה, לפלא. כי חדר המרחץ נעול היה על מסגר אותה שעה, וחלונותיו נשקפו על פני תהום. בת הרוזן האמינה, כי אין זאת כי אם שד חדר פנימה וביצע את מעשה הגנבה! רוח רעה החלה להבעית אותה, והיא חרדה מפני כל רשרוש, מפני קול עלה נידף בגן. פניה נפלו, בגופה שולח רזון, עיניה בלטו בחוריהן, ודומה היתה לצל בלהות. תושבי הסביבה אמרו פה־אחד כי נענשה על רוע לבה.
ז
חורף קשה עבר על יעקב המכונאי שהיה מחוסר עבודה. הוא נאלץ להתפרנס מחסכונותיו הזעומים שהיה נוהג לחסוך, כדי שיוכל יום אחד לעלות לארץ־ישראל. צער רב נצטער כי על־ידי כך הלכה מטרתו הנעלה – שאליה שאף כל ימיו – הלוך והתרחק… לפעמים היה מקבל עבודה זמנית בסביבה, אך מאין עבודה קבועה נעכרה עליו רוחו. בתו מלכה היתה נחמתו היחידה, ואמנם שקדה הנערה על שלומו, השכילה להפיג את עצבו ולנבא לו ימים טובים מאלה.
גם מצבם של פועלי הכפר הורע, שכן ירד סחר העצים פלאים באותה שנה, והרוזן חדל להעסיקם ביערותיו. רעב ומחלות פשטו בכפר. דכאון רבץ על הבתים ויושביהם היו מרי־נפש, נרגזים ומתלוננים על אלוהים ועל אדם.
באביב לא חל כל שנוי לטובה במצבם של אנשי הכפר. רק העורבים אשר קננו בצמרות העצים ולא היו זקוקים לחסדי אדם, המשיכו את חייהם כרגיל. העורבים התעופפו בסביבה לתור אחרי טרף או מזון, והעורבות דגרו על ביציהן, כי עונת האביב היתה זו, והצריחה החיונית עלתה וגבה מיום ליום, כמאז ומתמיד. צריחתם של העורבים הרגיזה את האנשים הבטלים ממלאכה, השרויים בדחקות, ויום אחד התהלך פועל מר־נפש בין בתי הכפר, גרזן מונף בידו, והוא מצעק אל רעיו:
“הוי, אנשים! קומו ונהרוס את קני הצרחנים הללו, וסוף לדבר!”
והבטלה – אם כל חטאת – נתנה פרי. נתקבצו ונצטרפו אליו עולי־ימים, מן הפוחזים שבכפר, הששים אלי הרס, טיפסו על העצים והחלו במלאכת ההשמדה. בלא רחם גדעו את הענפים אשר עליהם היו קלועים קני העורבים, שמטום ארצה, פזרום, והביצים כחלחלות וקטנות, אשר הכילו בתוכן עוברי אפרוחים, נפלו ארצה, נשברו ונשפכו אל האין.
ותהי מהומה ומבוכה במחנה העורבים אשר השואה ירדה עליהם פתאום. במר נפשם התעופפו ופרחו מעל לראשי הפורעים מחריביהם, צרחו נואשות בלשון צריחה מבקשת רחמים. אך שומע לא היה להם, והקנים נהרסו בזה אחר זה.
אותה שעה לא היה יעקב המכונאי בכפר, כי יצא לרגל עניניו לעיירה הסמוכה, לראות את בני עדתו היהודים, לקנות עתון וספר, למען ידע את הנעשה בעולם הגדול בכלל, ובעולם היהודי בפרט; כן מבקש היה לצאת את הכפר ולחזור לעיירה, ובודק היה כיצד ומתי. כאשר חזר וראה מה שעוללו פוחזי הכפר הנבערים לעורבים, נכמרו רחמיו על בני־כנף מסכנים אלה. לבו נרעש, ותפוס צער ראה אותם חגים ומתעופים חסיר־ישע מעל לעצים כשהם מקוננים מר.
עצוב קרב המכונאי לביתו וחמתו בערה בו עד להשחית למראה אחדים מן הפוחזים אשר מצאם מטפסים על שלושת העצים שבחצרו. קנים אחדים הרוסים כבר התגוללו על הארץ, אך רוב הקנים שהיו במרומי הצמרות, אותם עוד טרם השיגה יד הפורעים. העורבים צרחו בכל כוחם נגד מעשה הרס זה, ואחדים מהם גם העזו להתנפל על מחריבי קניהם. אך הללו לא חתו מפניהם וגם לא שעו לתחנוני מלכה אשר עמדה למטה והפצירה בהם לרדת. הם סירבו ונענו לה צחוק פרוע. אותה שעה קפץ יעקב לתוך חצרו, תפס כלונס, ויקרא בקול, כשכולו רותח מחימה:
“נבלים!…”
הפוחזים הביטו אליו למטה, תמהים לקצפו.
“אם לא תרדו מיד, ארוצץ את גולגלתכם!”
“הם מרגיזים אותנו!”
“אין זה נוגע לכם! החצר – חצרי; העצים – עצי; והעורבים חוסים ברשותי! רדו מיד, ולא – אפרע מכם ואשיב לכם את גמולכם בראשכם!”
אותו רגע, כאשר שמעו העורבים את קולו של יעקב, קול רועם ונוזף הגוער ברשעים, הפסיקו לרגע את צריחתם הנואשת, משל הבינו לרוחו של מגינם. ואכן, הפורעים נבהלו וירדו נבוכים, רוגזים על היהודי. העורבים עטו אל קניהם אשר נשארו לפליטה בנס, ויקשיבו רוטטים לצריחתם העגומה של אחיהם העורבים אשר קניהם נהרסו, כי לא היה מי שיגן עליהם. שעה ארוכה לאחר מעשה החורבן וההרס עדיין הרעידה את חלל האוויר קינת עדת העורבים ותוגה כבדה היתה נסוכה על פני כל.
ואחד העורבים, אשר קינן בין ענפי עציו של יעקב המכונאי, שבזכותו פסחה הרעה עליו, על עורבתו הדוגרת, הבין את דבר החסד הגדול אשר גמל לו האיש בצאתו לחרף את הפורעים ולהגן עליו בכוח; רגש חזק של אהבה תקף את העורב למראה מצילו ואיש חסדו, ובמוחו הקטן החלה מתרקמת מחשבת־גמול. במשך כל היום התעופף העורב נרגש וחוגג, כולא את מחשבתו הגדולה.
ח
אותו ערב ישב יעקב אל שולחנו לאור המנורה ועיין בספר כשבתו מלכה יושבת על־ידו ועוסקת בסריגה, והנה שמע לפתע דפיקות־מקור על גבי זגוגית חלון ביתו. תמה האיש לשמע הדפיקות שלא הסכין להן, ניגש לחלון אשר חשכת הערב הציצה בעדו ופתחו כדי לעמוד על טיב הדפיקות. והנה התעופף לתוך החדר עורב, השמיט ממקורו על גבי מפת השולחן משהו מבריק ומתנוצץ בשלל צבעים, ומיד פרח בחזרה החוצה.
“אבא!” קראה מלכה בהשתוממות.
“מה לך, בתי?” חרד אליה האב.
“הביטה וראה מה שהביא לנו העורב…”
קרב יעקב והשתאה למראה אבן יקרה שהחזיקה בתו בכפה… הוא הסתכל בה בלי להוציא הגה מפיו, ובתו הקדימה אותו ולחשה בזהירות שפליאה ופחד מעורבים בה:
“אבא, הרי זו האבן היקרה שאבדה לבת הרוזן…”
“אכן..” לחש גם האב “זוהי…”
ומיד הבין את פשר הדבר ופניו נהרו וקרנו מהשתוממות:
“אכן,אמת נכון הדבר! אין זו אגדה…”
“אל מה ירמזו דבריך, אבי?” תמהה הנערה.
והאב סח לה חרש:
"שמועה שמעתי בילדותי, שמועה שלא האמנתי בה עד הרגע הזה. כעת אני מבין יפה את הדבר, והריני להסבירו גם לך. בנה אדם בית לעצמו, הריהו שוקד וטורח לקשטו מבחוץ, ובעיקר מבפנים, בתמונות יפות, ברהיטים נאים, בכלי כסף ובדולח. והנה הוגד לי, כי ישנם עורבים האוהבים לקשט את קניהם ולרפדם בחלוקי אבנים מגוונים, בדברים נוצצים, כגון שברי זכוכית ומכיתות כלי־חרס, ולפעמים גם באבנים טובות ויקרות המזדמנות להם. ויש אשר עורבים אלה נוהגים לגנוב מן החפצים המבריקים שהם חומדים אותם… ועורב זה התעופף, כנראה, באותו בוקר על־יד טירת הרוזן, והאבן הטובה שהבריקה לנוגה השמש העולה משכה את עיניו החדות, והוא חמד אותה בלבו, ואף גנבה משם כדי לרפד בה ולקשט את קנו הדל…
“פלאי־פלאים!” קראה מלכה.
"אכן, פלא הוא, וגדול הפלא שבעתיים בבוא העורב לגמול לנו באבן־טובה זו חלף החסד שעשית יעמו היום, כאשר לא נתתי להרוס את קנו…
הגולם מפראג התעורר
מאתיוסף אריכא
א
ערב אחד נתקיימה שיחת ריעים שביקשו לתת פורקן למצוקת נפשם. והימים ימי השמדת אחינו בפולין השדודה ובארצות שנכבשו בידי גייסותיו של הצורר הנאצי. השיחה נסבה על חוסר־הישע לתוכו נקלע העולם מול הזוועות שאין השכל משיגם, ובעיקר שואת עם ישראל. תוך־כדי שיחה הוטחה האשמה בפני אותם העמים שפחד העריץ נפל עליהם ולא השכילו בעוד מועד לעקור את הנגע משרשו. בין האורחים היה גם סופר שנמלט מפראג אשר לביסוס הטענה אמר:
“מדינות בעלות שלטון דמוקראטי ותרבותי, שוחרות שלום וחירות כגון צרפת ובריטניה, בגדו ביעודן משום שהפרו את הבטחתן המפורשת לעמוד לימין טשכוסלובקיה באם תותקף על ידי הצורר הנאצי. מתוך אי־ראיית הנולד הפקירו מדינה שבטחה בהן ועודדו את העריץ למעשי תוקפנות והשמדה נוספים, והרי הוא ממשיך עתה בכיבושיו ובהשתוללותו ללא כל מעצור!”
“רק עתה הן עומדות על הסכנה הנשקפת להן!” – השיב אחד הנאספים.
“בתחילת המאורעות ניתן היה לבלום את מסע העריץ בכוחן של דיביזיות מעטות, להנחיל לו תבוסה ואף למוטט את משטרו. אך לשם כך צורך היה באומץ־לב ובהחלטה נחושה, וכן בידיעה כי הרעה דרכה להתפשט כאש אוכלה”.
“היו אלה גילוי־חולשה ועתה משלם העולם מחירם”.
“הצורר הנאצי היטיב להכיר את חולשת העמים הדמוקראטיים, – המשיך הסופר – הוא ידע כי מרוב מלל ודיבורים לא יגיעו לכלל מעשה הדורש אומץ־לב והתובע, כמובן, גם קרבנות כבדים. משולים היו בעיניו לגולם חסר רוח חיים…”
“דומני כי היית אז בפראג, בירת טשכוסלובקיה”.
“נכון. הייתי עד לפלישת הנאצים ולהשתוללותם. לעולם לא אשכח את צריחת רוממות הכיבושים ומעל לכל, את צרחנותו המטילה אימים של מנהיגם. הוא זרע חיל ופחד בלב שומעיו והרעיל בתורתו את ההמונים הגרמניים אשר ביקשו לראות בו את משיחם. את תורת המשטמה וחלוקת בני־האדם לגזעים, לעם אדונים ולעמים נחותים במעלה, הנחיל גם לעמים אחרים. הוא אכף את תורתו גם על הטשכים שנכנעו לו. ההסתה הפרועה עשתה את שלה. הם נעשו שותפים לרדיפת היהודים והעיר פראג הפכה להם מלכודת”.
עירו של המהר“ל והאגדה הנפלאה על הגולם מפראג…”
“אכן, הגולם מפראג… – לחש הסופר כאילו לעצמו – זכור לי מאורע אחד הקשור בו; מאורע מופלא ומפתיע; מאורע שהדמיון והמציאות משמשים בו בערבוביה, ייתכן כי אמנם ראיתי את הדבר לכל פרטיו, אך אפשר גם שחלק ממנו נתרקם בדמיוני, תוך הזיות על אדם חסר־ישע המבקש להתנקם בצורר בדמיונו…”
“מהו הדבר? – ספר לנו!” – ספר לנו!"
“ספר, ספר!”
ידידיו הפצירו בסופר שלא ימנע מהם את סיפורו, שכן איש שיחה נעים ומעניין היה. לבסוף נעתר להם. הוא הצית מקטרתו וניחוח הטבק התפשט בחלל החדר. פניו לבשו הבעה של כובד־ראש וכאשר גברה דומיית ההקשבה פתח בסיפורו.
ב
"ובכן הייתי עד למאורע מתחילתו. ההסתה הנאצית הפרועה השיגה את מטרתה. רבים מן הטשכים נתפשו לשיטנה, והנגישות נגד היהודים לבשו צורה מחרידה. פרעות, מעשי שוד ורצח, ושלילת הזכויות האנושיות. הריני פוסח על הפרטים שכיום אין בהם כל חידוש. שכן מעשי הזוועה שמבצעים הפושעים הנאצים עתה משכיחים את הפרעות בהקדמה לרצח המאורגן וההמוני.
ובכן, יום אחד החלו הפרעות ביהודי פראג. לא עמדה להם זכותם כאזרחים אשר תרמו לכל שטחי החיים במדינה. תורת הגזע הנאצית הוציאה אותם מחוץ לחוק ומושיע לא היה להם. והריני לתאר עתה את המאורע שהרעיש את הנפש בפלא הגדול שהיה כרוך בו ובתוצאותיו המדהימות. הלום מראות האימים נסחפתי בתוך המון הפורעים לפראג העתיקה ורגלי עמדו לפני בנין קודר ועתיק, שגגו הגוטי המחודד מזדקר אל על, הלא הוא בית־הכנסת המפורסם של המהר"ל מפראג. מסביב השתוללו הפורעים וצריחותיהם צרמו את אוזני עד לטירוף החושים; ראיתי לפני לא בני־אדם כי אם פריצי־חיות אשר את הבעת פניהם לא אשכח לנצח. מבעד לחלונות בית־הכנסת נראו יהודים, זקנים בעיקר, כי הצעירים חיפשו להם דרכים אחרות למלט את נפשם. הזקנים שדבר לא נותר להם פרט לאמונתם, עמדו עטופים בטליתות והתנועעו כשהם מתפללים חרש תפילתם האחרונה. רק לעתים, כאשר נדמו במקצת צריחתם של הנבלים הקוראים לרצח, בקעה משם המיית תפילתם שהיתה ספוגה עצב טמיר, ושהיה גלום בה הרבה מן הנכונות המסורתית של בני העם בגיטאות, ההולכים לקראת קידוש השם מתוך איזו השלמה גורלית.
תמוה היה הדבר בעיני שאין הפורעים פורצים פנימה לכלות חמתם בקרבנותיהם. משום־מה הרתיעו את עצמם מרחק ניכר. הם פינו מקום לחבלנים מומחים מתוך שורות הצבא הגרמני. למראה ההכנות שלהם עמדתי מיד על טיב ההמצאה השטנית: הללו עמדו לפוצץ בדינאמיט את בית־הכנסת על מתפלליו גם יחד!…
פלצות אחזתני, אך ממקומי לא משתי… גם לוא חפצתי להסתלק –שלא תראינה עיני במראה הזוועה המחריד, ובמראה החורבן וההרס של בנין עתיק והיסטורי המשמש פאר לפראג, עדות לקהילה יהודית מפוארת – לא יכולתי לעשות זאת כי ההמון הפרוע לחץ עלי מכל עבר מסביב והמה באוזני כנהם גלי ים בזעפו. ההמון עקב מתוך עליצות וסקרנות מתוחה אחרי כל תנועה ותנועה של החבלנים, וניכר היה שהוא מצפה מתוך הנאה יתירה למחזה הנפלא שיבוצע לעיניו. המנצח על המלאכה של פלוגת החבלנים היה גרמני, שאם לייחסו לפי תורת הגזעים למוצאו הנכון, לפי מראה פרצופו ומבנה גולגלתו – הייתי מייחסו בלי כל ספק לגזע בני־השטן!
כאשר שלמה המלאכה ניתן האות. המון הפורעים נרתע מחוץ להיקף הסכנה, ומתוך הדומיה שבקעה, זעזעתני שוב המיית המתפללים, המיית לב ונפש נוגה ונוקבת… נקפו רגעים מיספר ורעש ההתפוצצות האיומה נשמע והרעיד את חלל האויר מסביב; התפוצצות מלווה תמרות אבק ועשן, תוך העפת אבני הבנין ולבנים מסויידות, קטעי גופות מרוסקות, חלקי הרהיטים ודפי ספרים עתיקים מעוטרים בכתב העברי שבו העניקו היהודים לעולם משהו נעלה מתורת השטן של האנושות בימינו. האבק נתפזר ומבית הכנסת המהולל נשארו רק עיי מפולת. הפורעים הריעו לכבוד מעשה הרס ברברי זה, אך לפתע השתוממו למראה עיניהם וחרדה תקפה אותם:
מתחת לעיי החרבות, מבין לאבנים הנתוצות, הגופות הרסוקים והרהיטים השבורים המגואלים בדם ההרוגים – זע ונע משהו כמתאמץ לפרק מעליו את כל העומס הזה… מאמץ זה נמשך דקות ספורות בלבד, ומתוך החרבות הזדקפה דמות כבירה וענקית, דמות מאובקה ומכוסה עובש דורות; דמות תמוהה שלא מעלמא הדין, אנושית לפי צלמה ומוזרה מאד בהופעתה, וכן בתנועותיה; מתוך פרצופה שארשת קפואה לה, חמורה, הציצו עיניים בוערות בחמת־נקם, עיניים שמבטיהם ננעצו בהמון הגועש מסביב והעבירו צמרמורת בגבם.
קהל הפורעים נדהם.
מישהו צרח היסטרית;
“הגולם מפראג!”…
הלה רק סיים את צריחתו והגולם מפראג אשר קומתו כאילו גבהה ועצמה מאד, גחן ותפש בידו הימנית מנורת נחושת כבדה ועתיקה, הניף אותה כהנף כפיס־עץ, ומתוך נהמת קצף מבשרת רעות, זנק מעל לחרבות לתוך קהל הפורעים. מנורת הנחושת הבריקה לעין השמש ומשהורדה בזעם ניפצה בבת־אחת ראשיהם של אחדים מן הפורעים. מהומת מוות השתלטה מסביב. הגולם השתולל ונורא היה מראהו. ניכר היה שהוא אחוז רק בולמוס אחד: לעשות שפטים בפורעים…
“הגולם מפראג!”
“הגולם של הרב היהודי התעורר”!…
“הגולם נוקם נקמתו!”…
ואכן מחריד היה מראהו של הגולם אשר קם לתחיה כדי לקחת נקם. הוא נחפז מאד בפסיעותיו הארוכות, השיג את הבורחים כל עוד רוחם בם, ומנורת־הנחושת שבידו ריסקה גולגלות ומחצה אברים, בפנותו ימינה ושמאלה, והוא שועט בזעמו ומפליא לקטול. ותמוה הדבר כיצד הדריך אותו חושו לפסוח על חפים מפשע ולהעניש רק את הפורעים, כל אלו שנתנו ידם להרס ולשנאה. הללו שעלה בידיהם לנוס צרחו אחוזי אימים:
“הגולם התעורר!”
“הגולם היהודי!”
“אוי ואבוי לנו מפני נקמתו!”…
העיר פראג נזדעזעה. שמועות אימים עשו להן כנפיים. שונאי ישראל נחרדו. מיד נשלחו נגדו פלוגות צבא חמושות. הגולם מפראג פסע לעומתם, קודר, זועם וחושף את טורי שיניו כלועג להם. החיילים נצטוו לירות בו והיה זה מחזה מבדח למדי לראותו מתקדם לקראתם, על אף מטח הכדרים שניתך עליו לעשותו ככברה… הכדורים לא צלחו עליו. המנורה שבידו הבריקה שוב בהניפו אותה ולרגליו התפלשו חיילים רסוקים ומחוצים, פצועים פצעי מוות ונופחים את רוחם. הוא המשיך את דרכו והתקדם לאו דוקא ברחובות, כי אם פרץ לו דרך והבקיע בהרסו בנינים אשר התמוטטו בעברו, כאומרים לכסותו ולקברו, והוא חלף עבר וכל רע לא אונה לו. פליטים יהודים אשר מצאו בו מבטחם נזעקו והלכו בעקבותיו, מחשים ותמהים.
סוף־סוף יצא הגולם לדרך המלך, לכביש החדש שנסלל, דומה, לכבודו, איש לא העז לעמוד בפניו. הוא התקדם כשהוא מתנודד בהילוכו המשונה, אחת שמאלה ואחת ימינה, נהם לו נהמת חיה שהחרידוה מרבצה ומודרך רק על ידי אותו רצון חזק ונעלם שפעם בו, והורה לו את דרכו הנכונה. הוא פסע לקראת מחנה הצבא הגרמני שהתרכז ליד הגבול.
לאחר־מכן סיפרו כי העריץ הנאצי נמצא אותה שעה במרכז המחנה, מוקף מצביאיו, בוטח וחגיגי. הוא חייך לשמע הידיעה המוזרה על הגולם מפראג שקם לתחייה ועל השפטים שעשה בפורעי פראג, הוא הפטיר בלעג:
“המצאה של עתונאי יהודי…”
ברם, הידיעות שנתקבלו ממקור נאמן ושמסרו תאור מפורט על הפעולות של הגולם מיד לאחר הרס בית־הכנסת, ידיעות אלו שללו ממנו את מנוחתו, ותמהון הגנרלים בני־לווייתו חוורו פניו והפכו לבנים כסיד… כאשר הוגשה לו בידי אחד מהם משקפת שדה צבאית ראה כיצד הגולם מפראג פוסע ועולה באופק, מטלטל את המנורה שבידו, מתקרב ומתבהר בכל הופעתו האימתנית… הצורר הנאצי החל מגמגם וקרביו נתחלחלו מאימה סתומה.
מיד נשלחה נגד הגולם מפראג פלוגת טאנקים משוריינים טעוני תותחים אדירים. הגולם פסע לקראת כלי המשחית כדרכו, כשהוא נוהם נהימתו וחושף טורי שיניו. התותחים פתחו עליו באש ופגזים לרוב הומטרו עליו. אך הוא לא חרד, לא נפגע ולא קרס תחתיו. זקוף ושוצף בקצפו החיש צעדיו וזנק לעבר הטאנקים. הוא בעט בהם ומעכם כמעוך קופסאות גפרורים, ריסק את נהגיהם וניפץ את גולגלתם. הוא כילה בהם את חרונו והמשיך את דרכו עד הגיעו למחנה הצבא. כאן פתחו נגדו במלחמת התגוננות נואשת, אך הוא הרס את המחסומים, דלג מעל לשוחות שנחפרו להפילו בהן, ועיניו תרו אחרי דמותו של העריץ הנאצי.
וזה עמד וחייך… אלא שהיה זה חיוכו של שוטה! חיוכו של עריץ המכיר בקצו המתקרב והולך. מרוב פחד הפך חסר־ישע בלא יכולת למוש ממקומו. ואילו הגולם שעשה את כל מעשי הנקמה שלו כשהוא רציני וקודר, הצטחק לפתע צחוק מעוות המקפיא את הדם בעורקים, שכן חש וידע כי הגיע לתכלית נקמתו. הוא נהם נהימת חיה משונה המחניקה צהלה בחובה זנק קדימה והניף בשתי ידיו את מנורת הנחושת היהודית העתיקה והכבדה… העריץ הנאצי הוטל לרגליו פגר מובס…
ג
בסיים הסופר את תאורו נשתלטה דומיה. הכל ידעו כי זהו פרי דמיונו והגולם מפראג שימש לו רק משל. ואמנם לאחר שהנוכחים החלו לשוחח ביניהם כמבקשים להפיג את המתיחות שבתאור מעשי הנקם, הוסיף הסופר הסבר שלו:
“אמנם שגיתי בשעשועי דמיון. ביקשתי פורקן לרוחי מעוצמת תחושת הנקם המפעפעת בלב כל אחד מאתנו למראה העריץ המוסיף להשתולל, להחריב ולהשמיד; השטן אשר מאז קיום האנושות לא קם כמותו לחרפה ולדראון. הקימותי לי בדמיוני לתהייה את הגולם מפראג, אך הגולם האמיתי החייב לעשות את המוטל עליו ולהציל את האנושות, הרי הוא העולם הדמוקראטי המנמנם, אשר שגה באשליות. יש לפחת בו רוח חדשה, לעוררו, לתפשו בציצית ראשו ולטלטל אותו טלטלה אשר תפקח את עיניו, להורות לו על יעודו: מיגור שלטון הרשע והאימים, לבל יישנה לעולם מעשה הזוועות המעמידות בספק את זכות קיומו של האדם עלי אדמה”.
ארבעת הכדים
מאתיוסף אריכא
א
שני כרובים ירדו מן הרקיע ויראו בפעם הראשונה את הזוועות שפשטו על פני האדמה; מראות החורבן והרס שהביאו בני עם עריץ אחד על עמים רבים שוחרי שלום, המוות שזרעו על סביבותם ועוד ידם נטויה להרע ולהשמיד.
ובראות שני הכרובים את בני ישראל והם הולכים וכלים, עולים באש, טובעים בדם מחמת הזעם שניתכה עליהם בידי שליחיו עושי רצונו של אותו צורר; ובראותם איך קם אותו צורר גרמני וישימם כעפר לדוש, להשחית תארם מאדם ועוד ידו נטויה – ויתחלחלו.
אפופי אימת המראות פרשו את כנפיהם הצחורות ובפנים חיוורים שבו וירומו.
מדוכאים התיצבו לפני המלאך מיכאל:
“עד מתי תחשה, מיכאל שר ישראל?!…”
“למה תעמוד מרחוק, מגן־ישראל?”
קדרות העיבה קלסתר פניו של המלאך:
“ידעתי גם ידעתי…לא לחינם נרעשה בכם נפשכם עד היסוד; לא לשוא אחזתכם רעדה למראה עיניכם, כי אכן מלאה סאת תלאותיהם של ישראל, וצורר זה הרשיע לעשות מכל אשר קמו לפניו…”
התרפקו הכרובים על כתפי מיכאל מזה ומזה וידברו תחנונים:
“אהה, מיכאל, חושה והצילם!”
"אהה, מיכאל! רד והראה לדרי מטה כוחך הגדול! פרוש כנפיך והראה כי לא הפקר ישראל, כי יש עין צופיה, כי יש אלוהים בשמים אשר שליחיו עושי רצונו ידם רב להם לנקום נקמתם ולהושיעם תשועת עולם!
הליט מיכאל את פניו בכנפיו ויעמוד מחריש זמן רב, כשוקל את הדברים ואת המעשה, ולפתע זע, פניו נהרו, בעיניו נדלקו רשפי אש:
“אכן, זכיתם כרובי, להופיע לפני בשעה הנכונה. אין זאת כי אם אלוהים שם בפיכם את הדברים הנכונים; באתם למועד בו מלאה סאת צרותיהם של ישראל. הבו, סייעו בידי להביא להם פדות”.
ויוציא מיכאל מתוך גנזי השמים ארבעה כדי בדולח חתומים ומתנוצצים ותבניתם – תבנית פמוטי שבת כפמוטים המתנוססים עוד בגיטאות על שולחנותיהם של יהודי פולין, ליטא ואוקראינה השדודות, – ויעמידם לרגלי הכרובים אשר תמהו למראה.
“בכדים אלה –אמר מיכאל – אצורים הכוחות בהם נהרוס את מחנות הצורר ונשמידם מתחת שמי ד'. קחו איש כדו, ואני אקח את השניים הנותרים ונחוש לעזרת המצפים עדיין לגאולה ולהצלה”.
ב
דומית בוקר. נוגה השמש פיזר את מעטה הערפל שרבץ על פני הארץ. על גבעה נישאה עמדו מיכאל ושני הכרובים וישקיפו על פני מחנות הצורר אשר כיסו את פני האדמה מסביב, הומים וגועשים ברכב הברזל אשר להם, מעל לראשיהם רחף מטוסיהם הארורים זורעי המוות, ותותחיהם יורקי האש מבשרים כלייה לאשר נשמה באפו.
ויקח מיכאל את ארבעת הכדים, וינח שלושה מהם על פני הדשא. את פי האחד כיוון לקצה האויב מזה, ואת פי הכד השני לקצה האויב מזה, ואת הכד השלישי שם באמצע. אך את הכד הרבעי העמיד מאחורי שלושת הכדים ופיו כלפי מעלה, ויורה בידו אל הכד הראשון ויאמר:
“זה ‘כד הדמעות’, בו אגרתי את דמעותיהם של קרבנות הצורר, דמעה לדמעה אגרתי, דמעות ירויים, טבוחים ומעונים, לרבבות…”
ובדבר מיכאל את דבריו פתח את פי הכד. ויפרצו מתוכו זירמי עוז, מישברים אדירים אשר גלשו ושטפו מעל ראש הגבעה לעבר פני האגף הימני של האויב, עד שהפכו לנחל עצום ורחב־ידיים השוטף את האויב מקצהו לחומו ולאבדו…
“ועתה – הוסיף מיכאל – אפתח את “כד הדמים”, הלא הוא הכד המכיל את דמי קרבנות הצורר השפוכים חינם… דמי אנשים לאלפים ולרבבות, דמי מליונים!”
אז פנה מיכאל אל הכד הצופה על פני האגף השמאלי של האוייב, וייפתחהו. ויזנקו מתוכו שיטפי דמים כבירים, אשר הפכו אף הם לנחל איתן ואיום בשטף זירמו ויפלו על קצה המחנה מזה וישטפו את כולו…
נדהמים ממראה עיניהם עמדו שני הכרובים ויראו איך פרצו שני הזרמים זירמי הדם והדמעות מול מחנה האויב, שטפו והרסו הביצורים והעמדות, ויסחפום על אנשיהם אשר רבים מהם נסו בהשליכם את תחמושתם, אך הגלים רדפו אחריהם וישיגום ויגאו עליהם עד כי הגיעו עד לצואריהם.
וילחש אחד הכרובים מתוך התפעלות:
“אל אלוהי ישראל!…”
אך השני אשר עמד על ידו קרא בצער:
“אויה, הנה אנשי המחנה אשר במרכז נמלטים לחומות ולמבצרים ולמגדלים…”
ויפתח מיכאל את הכד השלישי, הוא “כד הזעקות” המכיל את זעקות הטבוחים והמעונים בגיטאות, במחנות הריכוז, במרתפי הענויים, בשדות וביערות…. ויהי בפתוח מיכאל את הכד הזה, ותפרוץ מתוכו זעקה אחת איומה, ילל נוקב תהומות ורקיעים. ותמוטט הזעקה את כל החומות והמגדלים נישאים על שוכניהם ותקברם תחת המשואות…
ובעוד הכרובים עומדים משתאים לראות איך עשה מיכאל מגן ישראל בכדיו הנפלאים להנחיל תבוסה למחנות האויב ולהשמידם, והנה לבשה אותם חרדה בראותם אותו הולך לפתוח את פי הכד הרביעי, כי לא ידעו מה האבדון אשר יביא עוד לעולם…
“אל־נא, מיכאל..”
אך מיכאל האיר להם פניו,ובפתחו את פי הכד הרימו מעט, והנה פרחו מתוכו תימרות אותיות עבריות אשר הזהירו בחלל האויר כזהרורי רשפים וכאבנים טובות. האותיות טסו וחגו באויר במחול מישחקים, עד כי נתלקטו והיו למשפטים, והמשפטים נתלכדו והיו למגילות עפות, אשר נישאו לעבר פני ארץ הצורר, כלהקות יונים צחורות…
"כרובי הרכים, – דובב מיכאל – לא עוד את קללת התבוסה והשמד אני מביא עליהם, כי אם את צו החיים והשלום; את ברכת הטוב והנעלה. בכד זה אצרתי את האותיות העבריות מספרי הקודש אשר הועלו על המוקד בארץ הצורר; דברי נביאי ישראל אשר ניבאו לאחרית הימים ולנצחון הרוח על החומר… לעקור מלחמות מן העולם; אותיות פורחות אלו יבואו אל לב הנשארים בחיים, יטהרום ויזככום ויטעו בהם את אהבת האדם לאדם אשר נברא בצלם האלוהים, מעתה ועד עולם.
ויענו הכרובים:
“אמן, כן יהי!”
נקמתו של פייטן מטורף
מאתיוסף אריכא
א
פייטן עברי היה בפולין. הוא נכלא בגיטו ונקלע למחנות המוות. הואיל והלשון הגרמנית היתה שגורה יפה בפיו, נתמנה מתורגמן בין התליינים לבין אחיו המעונים, המוצאים לתאי הגזים ולכבשני השריפה. הוא גופא ניצל בנס מכליה, אך מוחו הנרעש לא עצר כוח להכיל את אימת האימות ונוכח מראות ההשמדה נטרפה דעתו עליו.
משהוצא יום אחד לעבודת פרך בשדה ונחיריו הריחו לפתע את ריח האביב שפרץ מסביב בעתרת קסמיו ועיניו קלטו ירק אחו וזיו כחלת רקיעים, חייך אל עצמו בחיוכו של אדם נבון, הטיח את מעדרו בפניו של הזקיף בכוח רב עד שזה כרע המום לרגליו, וכאדם היודע את אשר לפניו אזר אונים, מילט את נפשו ומצא לו סתר בעבי היער הסמוך. כדורי המרצחים לא השיגוהו שעה שהיה נישא לקראת החרות וצחוקו המטורף הכה הדים ביער והילך אימים.
הוא נפל בידי קבוצת פרטיזנים אשר שלטו בחביון היער, והללו סיפקו לו מזונותיו והניחו אותו לנפשו לאחר שנוכח לדעת כי אין דעתו שפויה עליו. אך הוא, המטורף, הקשיב לרעמי התותחים אשר בישרו את כבושיו של הצבא האדום, וללא חת היה פוסע בכיוון הפגזים הנופלים ומגרונו הניחר בוקעים פרקי תהלים. אף כי רוחו לא היתה נכונה בקרבו ביחס לסובב אותו וכפות היה לחושיו הסמויים כחית היער, הרי ידוע ידע, כי עם של רוצחים קיים בעולם וכי בן לעם הנרצחים הוא. ובשרכו רגליו הבצקות בדרכים משובשות הגה מוחו המסובך מחשבת נקם מיוחדת במינה; מחשבה שגם מטורף הוגה בה בהגיון מיוחד לו שאין לסתירות שליטה עליה.
יפה־תואר היה בשעתו, אלא שהזקין בטרם עת, זקנו גדל פרע, ובלוריתו העבותה, שהקסימה בשחור תלתליה, הכסיפה כולה ושיוותה לו בינת זיקנה. רק עיניו, שניצוצות עלומים עדיין להטו בתוכן, הבליחו בחיוורון קלסתרו כשתי בריכות יוקדות ושופעות טירוף.
מרושל, לבוש בלואים מרופטים, התהלך יחף וחגיגי לצדי הטאנקים הדוהרים קדימה לארץ הטומאה והרשע, עדי הגיעו באחד הימים לעיר בירתה שחרבה, הנתוצה, שמעל לה עדין מתאבכים תמרות עשן. משהגיע לחרבות הרייכסטאג, קן המזימות והרציחות, ישב על גבי גוש שיש נתוץ, פניו לבשו ארשת של פליאה למראה דגלי הכובשים המתנופפים מעל להריסות ובת־צחוקו הרפה התרפקה עליהם בקורטוב של אימה. החיילים הבחינו בו מיד כי מטורף הוא האיש, אך הואיל ומראהו היה נאה ואצילי ביותר, היו פורסים לו מלחמתם ומעניקים לו דברי צידה משובחים.
ב
לימים החלים האיש בגופו ואילו לרוחו הנכאה לא היתה תקנה. מחשבת הנקם שהגה, דומה, לא הרפתה ממנו כלל וכלל, ולאחר שהתהלך ימים ולילות בעיר החרבה ועיניו הסתכלו יפה־יפה בקלסתרי פניהם של עם המרצחים, השלים מוחו העייף עם מחשבת הנקם.
מהיום והלאה הריהו רוכל. רוכל סבון. אמנם אין הוא מוכר סבון זה לרבים אלא מראה דוגמאות ממנו ומשבח את טיבו, שכן סבון נדיר הוא ובלתי שכיח. אין איש יודע כיצד עמד והתקין לו דוכן רוכלים המוסע על גבי גלגלים ואין איש יודע כיצד טרח והשיג אותו סבון נאה וריחני. בצהרי יום אחד יצא לככר העיר והחל בעיסוקו, שבראשיתו הריהו פותח בהקדמה מעשית ובסיומו מעין מישחק ילדים (שכן פייטן היה האיש) מזעזע את הנפש.
מקהיל היה סביבו את הבריות, מלבב באדיבותו ומושך במראהו המוזר, האצילי והמרתק. מניף היה לעין־כל את חתיכת הסבון, וכמשוגע שנתפס לרעיון אחד, היה שיחו קולח למישרים שעה שעמד למנות את מעלותיו.
“רבותי בני הגזע הגרמני העליון! הסתכלו נא יפה־יפה בסבון נאה ומשובח זה שאין על עפר משלו! לכאורה, סבון ככל תוצרת מסוג זה, נאה וריחני (כאן היה קופץ בזריזות מאצל דוכנו ומגיש את הסבון לנחירי אפם של המתקהלים סביבו תוך חיוך) סבון המעדן בשרן הצח של נשים גרמניות ענוגות; סבון היפה לגופם של גברים בני גרמניה המפוארים!… נכון, גבירותי ורבותי?”
“אמת ויציב!” נענים לו במקהלה גרמנים שביעים ומטופחים, מדושני קורת־רוח למראה המטורף היהודי המוזר, שהופיע כאן כדי לשעשע אותם בימים קודרים אלה שלאחר תבוסה מחפירה. והמשורר המטורף ממשיך:
“ובכן, רבותי, להוי ידוע לכם, ויש לי טעם לשער כי הדבר ידוע לכם יפה־יפה, כי אכן אין זה סבון רגיל כלל וכלל; סבון זה נוצר על טהרת הגאוניות הגרמנית, שכן הופק מחלבם של יהודים אשר נחנקו ונרצח לצורך זה במיוחד, ובית־חרושת עשוי לשם כך עסק ביצורו בהשגחת פרופיסור גרמני מומחה!”
ריטון ונהם עברו בקהל המקשיבים:
“מה סח?”
“הן מטורף האיש!”
“סלקוהו מכאן!”
אך איש לא נע ולא זע. קסם מראהו של המטורף פעל על הכל. ובשעה שבקהל עדיין התנצחו בקריאות תמהון ורוגז מדומה עמד זה ונעץ בהם את עיניו היוקדות עד שהדממה חזרה וכבשה אותם. אז המשיך:
“כן, רבותי… סבון משובח ומיוחד במינו!… אך הממציא הגרמני הגאוני לא ידע מהו הסוד הצפון בתוצרתו המעולה; סבון זה לא נוצר אך ורק כדי לעדן צחות גופותיהן של נשים גרמניות ענוגות… לא ולא! הוא נועד גם לשעשועים, כן, לשעשועים, וגם להזכרת נשמות!…”
“הרי זה באמת מטורף!”
רוכל הסבון המוזר הטה ראשו השב כלפי המשסע אותו, נתן בו עיניו הלוהטות והמשיך חרש:
“אכן, מטורף אני… כל מטורף יודע שאין הוא שפוי בדעתו ואף אני כך… אך לכל מטורף יש גם רעיון שלו מין אמת שלו שלעולם לא יבגוד בה… ולא כאן המקום, נכבדים, להתווכח אתכם ולספר לכם כיצד נסתכסכה דעתי וכיצד נתעכרה סברתי, בתוקף הגניוס הגרמני הרצחני, בסמוך למעשנות הכבשנים ותאי הגזים שהצמיתו חייהם של זקנים,נשים וטף, רבבות… מליונים!… הן כל הפרשה הזאת ידועה לכם יפה, ואני איני אלא מוכר מטורף המביא לכם מישחק ילדים משעשע מאד….”
“איזה מין מטורף מקורי!”
“מטורף ומדבר כבר־דעת..”
“ומרצה בגרמנית צחה…”
המטורף הרעים עליהם בקולו:
“בלי מחמאות,רבותי! הבו ונגש לעצם הענין. הכינותי לי כאן קערית מים, חתיכת סבון גרמני מעין זה, וקש פשוט וחלול. ודאי שיחקתם בילדותכם לא פעם בהפרחת בועות סבון, והריני לערוך מישחק זה לפניכם גם אני, כילד גדול שעדיין חשקה נפשו בשעשועים, ואתם אין לכם אלא לסלוח לי על משוגת־ילדות זו, משוגתו של מי שהיה פעם פייטן עברי אשר שיריו נשרפו כליל בכבשני האש ואפרם פוזר במחנות המוות שאתם הגרמנים הקימותם, ונא סלחו לי על שסטיתי שוב מן הענין”.
“סולחים לך, סולחים!”
"לא את סליחתכם הריני מבקש, שכן אין לכם סליחה וכפרה לעולם! ואני רק דרך משל, מתוך אדיבות, אמרתי מה שאמרתי. ומוטב שנגש לענין! ובכן, אף אני אהבתי להפריח בילדותי אותן בועות סבון נפלאות, חכליליות, זהובות וכסופות, ירוקות, אדמדמות, מבריקות בשלל צבעים, עדינים בשקיפותם, מרחפות בחלל האויר לזוהר השמש וכלפי תכלת השמים עדי התפוצצן לאפס וריק… אך לא כן הדבר עם הבועות שאני אפריח לעיניכם מסבון משובח זה; אלו הן בועות אחרות לגמרי, כי אין הן ריקות כלל וכלל כי צרורות בהן נשמות זכות, נשמות קדושים ומעונים! הביטו וראו:
מיד עמד וסיכן יפה את המים שבקערית כשפניו לובשים ארשת של תום ורצינות, טבל את הקש בתוך הקערית ועמד לנשוף ולנפח בועה שהלכה וגדלה, לבשה גוון ופשטה גוון, והיא מתנוצצת כלפי פני המשורר המחווירים מהתרגשות עצומה. וקהל הצופים עומד ומסתכל. איש אינו זז ממקומו. אלא שהפעם לא עוד חיוך מרחף על פניהם, כי נפלה עליהם לפתע אימה משונה, וכל אחד ניצב חרד ונפעם למראה הבועה המגוונת והנאה, המתנוצצת בכל צבעי הקשת. כאן הפסיק המטורף לנשוף, הרים בזהירות את הקש שעל פיו מרטטת בועית הסבון בעדינות ובחן, ובקול רך ועצוב פתח:
“ועתה הסתכלו יפה בבועית סבון זו. אין זו ריקמת סבון בלבד. גם הסבון הזה… ועתה, הואילו נא רבותי והסתכלו בה יפה לפני שאני מפריח את נשמתה הטהורה למרום; הסתכלו בה יפה וראו את קלסתר פניה. זאת היא נשמתה של עלמה צעירה וחמודה שנחנקה בתאי הגז ומחלבה הופק הסבון. זהו קלסתרה הנשקף מעל גבי הבועית… הביטו וראו מה צעירה וחמודה היא, אלא שאין היא מחייכת. פניה חמרמרו מבכי… אבוי… אחותי היא!… אחותי היקרה שנרצחה!… לעולם לא אשכח בסחוב אותה גרמני מזוהם לתוך תאי הגזים והיא צועקת אלי: הצילני אחי, הצילני מידיו כי עוד רוצה לחיות אני!”… ועתה, גרמנים, הסתכלו בה יפה לפני שאני משחרר את נשמתה להעלותה לפני כס אלוה במרומים!…"
ומיד לאחר־כך ניתק בזהירות את הבועה מעל הקש והפריח אותה למרום, כלפי תכלת השמים, ועיניו המלוות אותה בעצב לא־יבוטא מסתמאות מדמעות רותחות.
ג
דממת־מות שלטה על פני הככר. איש מן הנאספים לא נע ולא זע. אימה גדולה נפלה עליהם, וכל אחד מהם חש את עצמו אשם ומבוטל בפני המטורף המרעיף עליהם את סיפורו המוזר. בעיקר חוורו מפחד פני אותם הרצחנים אשר מילאו תפקידים במחנות המוות, בתאי הגזים וליד כבשני האש… הללו – פניהם חוורו ביותר והם־הם שראו יפה את קלסתר פניה של הנערה הנשקף מעל גבי הבועה… אחד מהם לא הבליג ולחש לריעו נגד רצונו:
“הראית את פניה?…”
“ודאי שראיתי…” נענע לו חבירו בקול לחש שנשמע בכל־זאת בתוך הקהל – ואף את עיניה הדומעות ראיתי שנשרו מעל פניה…"
“ויפים היו פניה כפני מלאך ברקיע…” לחש אחר.
“אין זאת כי אשף הוא המטורף הזה!”
אותו רגע הצביע הפייטן על בועה שניה:
“וזה קלסתר פניו של נער בן עשר. עתיד היה להיות כנר נפלא. היד שהפליאה להעביר את הקשת על גבי הכנור ולהפיק צלילי קסם נשגבים – נקטעה בידי אחד מאחיכם על שהושיט כפו, בהתעטף עליו נפשו, לשאוב קצת מי מדמנה… אחר כך הכהו העריץ באלה עד שנפח את רוחו… הסתכלו בו יפה, בקלסתר פניו. אין הוא בוכה עכשיו כי אם מחייך על שנגאל סוף־סף מיסוריו ונחלץ מידי הטמאים! הביטו: הוא עלה השמימה בבת־צחוק, אך לכם לא יסלח, לעולם לא יסלח! כי רוצחים אתם כולכם! רוצחים גרמנים!…”
רצחני המחנות החלו לרטון מתוך אימה. משגבר ריטונם נוכחו לדעת כי לא יחידים הם בתוך הקהל, כי אם רבים, רבים לאין ספור, מתוך אלה שרצחו רבבות. אחוזי חיל החלו להתלכד ולהתגודד האחד סמוך לרעהו. כל אחד מהם ראה על גבי בועות הסבון קלסתרי קרבנותיו, ומשנתקהלו יחדיו הרימו קולם:
“יהודי מתועב!”
“דיבות הוא מפיץ על גרמניה!”
“מוות ליהודי!”
המשורר המטורף חייך, קבע בהן עיניו היוקדות והשיב בקול רך:
“אותי לא תפחידו במוות שכן בן אנוכי לעם של נרצחים… ואת תועבות המוות שלכם לכל גילוייו ראו עיני! אך המתינו־נא עוד רגע (הוא טבל את קצה הקש בקערית והעלה שוב בועת זוהרת) וכאן, רבותי, קלסתר פניו של תינוק בן שלוש אשר אחד מאנשי הגזע העליון ריטש את בטנו בפגיון לאחר שהוציאו בכוח מחיק אמו יולדתו”.
לפתע העיף עין לעבר קבוצת הגרמנים המתנכלים לו, נזדעזע והרים קולו, בהצביעו על אחד מהם:
“זהו הרוצח!… בבקשה להסתכל בו יפה־יפה; זה הגבוה, בעל העינים הכחולות המתחפש עתה לאיש תם וישר! (ובו ברגע הפריח את הבועה והמשיך) והנה קלסתרו של התינוק הנרצח מרחף ישר לעומתך, רוצח נתעב, למען תסתכל בו, אתה שידיך שפכו את הדם הנקי הזה, דמו של תינוק חף מפשע!…”
וראה זה פלא! הבועה רחפה ונישאה ישר לעומת הרוצח ועליה מרצד קלסתר פניו של התינוק הנעווה מכאב עת נפח את רוחו ברגעיו האחרונים.. הרוצח מתכווץ, אומר להרתיע את עצמו ואינו יכול, והבבואה מרחפת לעומתו… הקהל מפנה לה דרך תוך אימה ופחד, והרוצח – לשונו נאלמה, רגליו רותקו לקרקע ולמוש אינו יכול… פניו מחוירים, עיניו בולטות מחוריהן ופני התינוק מרחפים לעומתו הלוך וקרב, הלוך ורחף; והתינוק פוער את פיו, אולם קולו בל יישמע, עד שקלסתרו מתקרב לפרצופו המכוסה זיעה קרה של הרוצח ומתפורר לעין השמש לרסיסים דקים ואוריריים. באותה שעה צונח הרוצח מחמת אימה גדולה, ונחבט בקרקע.
המשורר המטורף פורץ בצחוק. הוא אוסף את כליו, מסיע את דוכנו ונעלם. עוד רבה העבודה לפניו בארץ הרוצחים. הקהל נשאר עומד נדהם ואחוז חיל. אין איש מעז לנגוע בו. בפחד הם מביטים בפני החלל שקרס לרגליהם, ורוצחי המחנות מביטים איש ברעהו, תופשים לפתע כי בני־מוות המה, וכל עוד רוחם בם בורחים הם בלי דעת לאן.
*
מאז מתהלך רוכל הסבון המטורף בארץ גרמניה לארכה ולרחבה. הוא מקהיל קהלות ברבים, סח על פרשת הסבון האיומה, ומפריח נשמותיהם הטהורות של הקרבנות אל על. ומדי פעם בפעם, בהתקהל הבריות סביבו, הוא מוצא את הרוצחים אשר דימו להמלט מעונש, וקלסתרי דמויות הקרבנות רודפים אחריהם ועושים בהם כלה. ואין עיר בארץ ארורה זו, או כפר, אשר לא יימצאו בה מן הרוצחים השורצים במדינה לרבבותיהם. אך תוגת הפייטן המטורף רודפת אחריהם עד חרמה, והשג תשיגם בכל מקום, ובכל הדורות, שכן בן־אלמוות הוא פייטן עברי מטורף השואב נקמתו מאנחת נשמותיהם של רבבות נרצחים. ופרשת זוועות ההשמדה, הכבשנים, הגזים והסבון לפרטיה, הרי היא כתובה וחתומה בדברי ימיו של עם ישראל בדם ואש, בזעם ומשטמה שדורות לא יכבוה לעולם!
ג. סיפורי קדומים
מאתיוסף אריכא
חרש־הברזל אשר בגבע
מאתיוסף אריכא
וְחָרָש לֺא יִמָּצֵא בְּכָל אֶרֶץ־יִשְׂרָאֵל֭. כִּי אָמְרוּ
הַפְּלִשְׁתִּים פֶן יַעֲשׂוּ הָעִבְרִים חֶרֶב אוֹ חֲנִית––
שמואל א י“ג, י”ט
ידיצור איש גבע נטרד מביתו לקול קריאת הנער, בעודנו לועס פתו בפיו. טרוד היה עם אשתו ובנותיו, בהכנת פת הבוקר למען אנשיו ואורחיו הנכבדים העושים בסתר, במערה חצובה בגבעה, סמוך לכרם. בטרחו בצידה, והוא רעב, תקפו התיאבון ויבצע מן הפת, ויתן אל פיו, והנה עוד הלחם בין שניו – הבהילתו קריאת הנער הניצב על המשמר.
ידיצור נחפז אליו ובהעפילו במעלה הצוק, הרים את שולי גלימתו ונתגלו רגליו האמיצות עד למעלה מברכיו, ובהיחפזו ניתזו חלוקי־האבנים, כמתחת לפרסות חיה צעירה המזנקת לקראת הטרף. ואכן דמיונו היה כן בפניו השזופים, בעיניו האפורות ובקוצר רוחו, אף כי לא היה צעיר לימים. בהגיעו אל הנער, לא שאלו לפשר קריאתו. בנשמו בכבדות מעט הזדקף על הצוק ובכף ידו האהיל על עיניו, למען ייטיב לראות את הנעשה לרגלי מצודת פלשתים אשר במכמש.
מיד נגלה המראה לעיניו: במורד רכב על פרדתו הלבנה עפרון, נציב פלשתים, וקובע־הנחושת בראשו מתנוצץ לעין השמש ומתיז זהרורים; בעקבותיו, בזה אחר זה, לאורך המשעול הנפתח, הלכו אנשיו המזוינים. בתוך דומית הבוקר שעמקה מסביב לקחו אזני ידיצור פעם בפעם את הדי הצועדים הניגפים באבנים, והברות קולו של עפרון, שנאמרו פלשתית דרך פיקוד ואדנות. הם פנו לעבר גבע. מעל להם הבהיקה בלובן אבניה המסותתות המצודה אשר במכמש, בה חונה חיל־המצב הפלשתי.
פני ידיצור לבשו קדרות ומצחו העלה קמטים. לשונו פלטה קללות זעם, ואגרופיו הקמוצים הונפו באיום ובמשטמה עזה, עד כי חרד הנער למראהו. לא נעם לו ביקורו של זה ואנשיו, ביקור מבשר רעה, הכרוך בפגעים מרובים מידי הנוגש האכזרי אשר לא ידע שבעה. אמנם חסד עשה אתו הנציב, אשר נשא את פניו ולא הגלה אותו יחד עם חרשי־הברזל לארץ פלשתים (ידיצור שקל על ידו חמשי ככר כסף, כופר־נפש), אך מאז יביט אליו כאל יצור הנתון לחסדו פי שבעה מאנשי המקום, כי על כן חרש־ברזל הוא…
רוטן ומקלל שלח ידיצור את הנער להזהיר את אנשי המערה, כי יצניעו את עצמם וימהרו לכבות את האש, למען לא יראה העשן המיתמר חוצה, עד יעבור זעם. אמנם ידוע ידע ידיצור, כי הפעם נמצא שם האיש הדגול, הבז לכל סכנה, השש אלי קרב עם פלשתים, הלא הוא יונתן בן המלך ועשרת שרי־המאה אשר לו, אשר באו ללטוש את החרבות והביאו גם מטילי־ברזל לחשל מהם כהנה וכהנה למען האנשים המתכוננים לקראת היום הגדול. הוא ידע יפה כי כל עוד יונתן איש בריתו נמצא פה, אין הוא, ידיצור, כי־אם רעו הנאמן משבט בנימין, הסר למשמעתו בלי חקור ודרוש. לא לחנם נתן לו ידו, כי בטח בתבונת בן שאול ובנחת זרועו. אמנם חשוב חשב ידיצור כי אין לדחוק את הקץ, ולא ידע האיש כי יש ומהלך הדברים מחיש את הקץ…
זעום־פנים ירד ופנה לעבר הדרך, לחכות לנציב עד בואו, וגם כדי לעכב בעדו ככל האפשר ולהשהותו. כאשר התקרב הנציב, השתחווה ידיצור לעומתו בהכנעה רבה עד כי חריצי צוארו הקצר והשזוף הלבינו, ובמתחו שנית קומתו, קלטו עיניו את מראה פניו השמנים של עפרון אשר הפיקו מורת־רוח. ידיצור פתח ואמר:
– השלום לאדוני הנציב!
עפרון עצר בהמתו, שתק רגע, בבחנו אותו יפה במבטיו הכחולים והנוקבים, כמשכיל לחשוף צפונותיו, והשיב מתוך רמז מאיים:
– השלום לחרש־הברזל?!…
עיניו הביעו הפעם זדון ורשע גם ידי. ידיצור פרש זרועותיו והורה מסביב, בכלכלו היטב את דבריו:
– אדוני הנציב! בזיעת אפי עובד אני את השדות והכרמים המשתרעים לפניך, וממיטב תנובתם אפריש לך ולסרני פלשתים; זך וישר פעלי, ומה לי כי אשעה לחרושת־הברזל, אחרי אשר אסרת עלי את הדבר? לא מתמול שלשום עובד אדמה אני לעיניך הצופיות ממרומי המצודה אשר במכמש.
נציב פלשתים מיצמץ בעיניו הלועגות:
– דובר צחות אתה כאחד הכוהנים! אך טוב תעשה אם תאכיל תחילה את האנשים אשר אתי, כי לא סעדנו הבוקר. היום קצר והמלאכה רבה לפנינו, כאשר תחזינה עיניך.
ובאמרו את דבריו – האחרונים – אשר ניחתו כחניתות בלבב ידיצור – קרץ לאנשיו, והם געו בצחוק לעומתו, וברוח צוהלה נחפזו חנפים בעקבות נציבם, בוטחים ומקשקשים בנשקם, נשק הברזל, להאדיר את הרושם.
דברי הנציב לא ישרו בעיני ידיצור, בשערו כי דבר מזימה יצוק בהם. אך התאושש למראית־עין, הצהיל פניו, וירץ בראש לפני הכבודה, ובהיותו על סף הבית, ספק כף אל כף, ויצרח במלוא גרונו לאשתו ובנותיו:
– שחרה! קרנה ורמית! מהרנה! אורח רם ונעלה יבוא ביתנו, הלא הוא אדוננו עפרון נציב פלשתים! מהרנה להגיש הצידה ולהעלות את כדי היין, כי יום שמחה וחג לנו היום!
האשה והבנות הבהילו את הנערים, ומתחלחלות מאימת הנציב (אשר לעתים קרובות משך חסד לנשי העברים, אם ישרו בעיניו) החלו חופזות לערוך את שולחן־האבן הסמוך לקיר המערבי, בו קרועים החלונות לפרוש מרבדים, ולהעמיס על השולחן ככרות הלחם (ובכלל זה פת הבוקר אשר נועדה לאנשים אשר במערה), המטעמים וכדי היין. ידיצור שקד על הסדר, ודרש להגיש בעין יפה ולהסב קורת־רוח לנציב אשר פניו אינם כתמול שלשום. ולא חדל מיגע את מוחו לפתור את חידת הביקור הפעם. מתיירא היה פן יעלה הנציב לכרם, ויגלה את המערה, בה עושים יונתן ואנשיו במלאכה… אכן מעשה נועז ומסוכן עשה יונתן באמרו להישגב ולעשות במלאכה האסורה, מרחק מעט ממכמש, לעיני הנציב…
ולא ידע ידיצור איך יסכל את מזימת הנציב. כי הנה ראהו מאיץ באנשיו לכלות מהר את ארוחתם, ואינו מניח לאיש לשתות לשכרה, כי־אם לגימה אחת לאיש. משמע, מבקש הוא לשמור על צלילות דעתם לפני צאתם לפעולה. לפתע התנער ממקומו, חבש לראשו את קובע־הנחושת, קובע תפארתו, רכז את מגינו, מגן גאותו, ובהיטיבו את חרבו המקושטת על ירכו, פקד על אנשיו לצאת. ואל ידיצור פנה ויאמר בבת־צחוק ערמומית:
– מתאווה אני לתור את נחלתך ולראות אם תפריש מתנובתך לסרני פלשתים כחוק. בואה, איפוא, אתי והיית לי לעינים בכל אשר אפנה, למען לא אתע בשבילי נחלתך ובמסתריהם…
ויקוד ידיצור ויאמר:
– מוכן אני למלא אחרי פקודת אדוני, כטוב בעיניך, אך למה כל הטירחה הזאת? הן שלוח תשלח אחד מאנשיך הנאמנים, ונקית מן ההליכה בשרב היום. ואם נא מצאתי חן בעיניך – הנני להוסיף על המס מאה כור חטים ושעורים, עשרים הין יין, ועוד כמה ככרות כסף, והשלום על אדוני ועל סרני פלשתים הנעלים!
ויצחק הנציב עד כי רעדו קשקשי השריון על כרסו, ולפתע הזעים פניו, ויקרא בקול רם ומוכיח:
– הפעם לא תפדה נפשך בכסף, ואף כי שולח אתה את מחרשתך ואת כליך לארץ פלשתים, ללטוש אותם אל חרשי־הברזל אשר לנו, ידוע אדע כי אך כסות עינים היא לך; צלצול חרבות־ברזל – אשר ידי העברים יאחזו בהן – עלה באזני… ויודע אני, כי אין כמוך מיטיב לעשות בברזל היקר הזה הגנוב עמכם! הנה קציר החטים עבר, תקופת הבציר חלפה, ואתה עושה במלאכתך המסותרת מעין רואים… הגלה אגלה אותך לארץ פלשתים וטוחן בסוהר ישימוך! שמועה גונבה אלי, כי נותן אתה ידך ליונתן הפוחז ולאביו שאול המתנשא למלוך על העברים המתמרדים… אכן ידוע תדע, כי לא עמונים אנו לכם, כי־אם – פלשתים!…
עיניו הכחולות ירו רשפי משטמה וזעם, פניו היו להבים, ובפתוח ידיצור את פיו לענות דברו ולהצטדק, שיסע אותו הנציב בקוצר־רוח ובחימה שפוכה:
– אַל תרבה להג, אתה חרש־הברזל! את עפרון לא תוסיף להוליך שולל! בשבתך מולי על הלחם ועל היין התבוננתי יפה בכפות ידיך ובצפרניך השחורות, לא מעבודת האדמה, כי־אם מפיח האש אשר אתה מלבה יום יום… הזהר פן תשרוף אותך האש הזאת!…
כשמוע ידיצור את הדברים הקשים, נתחלחלו מעיו, אך פניו לבשו שקט. בהכנעה השתחוה ויען קצרות:
– הנה נחלתי לפניך, אדוני הנציב, עבור בה וראה כטוב בעיניך.
נציב פלשתים פקד על אנשיו להתפזר ולתור בכל מקם אחרי חרושת הברזל והנשק. הוא עצמו, בראש חבורה מאנשיו, פנה לעבר הכרם. נכה־רוח הלך ידיצור בעקבותיו, באמרו בלבו: “הנה החל הדבר, אף כי עשיתי הכל להניאו ממעשהו זה… יונתן הגאה לא יסגיר את עצמו ואת נשקו… אך מי יתן ויפסח הנציב על המערה ועל הנעשה בה, והכל על מקומו יבוא בשלום.”
והפלשתים פשטו בגיא ובגבע, פרצו לאסמים ולבתי העבדים, נטפלו לשפחות, ואת ידיהם שלחו בביזה. נשמעו צווחות מוכים ויללות הנערות הקוראות לעזרה. פה ושם עלה גם עשן בערה, והזעקה הקיפה את כל גבע. ילדים חשופי שת רצו, אנה ואנה בוכים ובהולים. הפלשתים השתוללו באין מפריע. נרעש ודואג הפיל ידיצור תחנוניו לפני הנציב, אך הוא הקשיח את לבו: “ישחקו להם הנערים”… ברוב יאושו תפס ידיצור בכנף בגד עפרון כמבקש לעצור בעדו ובעד אנשיו, אך הנציב מלא חימה ויך על ידו בכוח: “הרף!”
ידיצור המדוכא והמושפל נשך שפתיו בשיניו, ומעיו המו בו מחרון אין־אונים ומחאות נקמה, אולם כל עוד לא נגלה מקום הנשק – נכנע בעל כרחו. בראותו כי עפרון רוכב בראש אנשיו במשעול בין הגפנים המוליך למערה, לבשה אותו חרדה… אין זאת כי בוגד גילה את אזנו, והוא הולך לבטח למצוא שלל ולעשות שפטים בו ובכל אשר לו…
והנה הגיעו לפאת הכרם, קרוב למערה. עפרון העיף מבט עוין לעבר ידיצור ההולך לצידו עכור־רוח ואחוז אימת הבאות, ולבעבור הרעימו החל לפזם שיר תהילה לדגון, המשליט את פלשתים על העברים… והשיר מרגיז ומעלה קלון… ופני השר לבשו לעג ורשע!
כאשר התקרבו למערה, אשר פיתחה פעול בצלע הגבעה, הורה הנציב בידו על משקוף הסלע השחור מפיח, וישאל בלשון רכה מלאת לעג:
– מה העשן הזה אשר השחיר את הסלע?
– עשן האש אשר יבעירו הרועים בימות החורף.
– עשן הרועים?… הנה ונראה, חרש־הברזל…
– תראה גם תראה! פלשתי ערל, בן־בליעל!… – נשמע קול מתוך המערה. ידיצור נבעת תחילה. אך הוא הכיר את קול יונתן, קול רם וצלול, ורוחו שבה אליו. התקוה החלה לפעמו. נציב פלשתים החויר והאדים חליפות. מתוך לוע המערה זינקו יונתן, עשרת שרי־המאה אשר עמו, והנערים אשר על המלאכה, מפויחים, מלוכלכים, ובידיהם מבריקות חרבות־ברזל שלופות…
בעוד מועד קפץ ידיצור ועבר אל חבורת יונתן. נערו צץ על ידו מפזז ומכרכר, הביא חרב ונתנה בידו. אגרופו של ידיצור נצמד בכוח אל הניצב, ובזכרו את המתחולל עתה בנחלתו הבין, כי אכן זה הדרך ואין לסטות… את עיניו לא גרע מיונתן העומד עטור הוד־עלומים, חרבו בידו, גא ובוטח ודרוך לקראת האויב.
ועפרון ידע כי כלתה אליו הרעה, ובפקדו על חייליו שולפי החרב, תקע אחד מהם בשופר, להזעיק את הנותרים אשר פשטו בשדות ובכרמים, שטופים בביזה ושוד.
יונתן לא חיכה להם, ובראש אנשיו, בחורים משבט בנימין, עזים ומרי־נפש, פתח במערכה. לזוהר קרני השמש החלו החרבות להתהפך, להתיז נצנוצים, ובחלל האויר עלה קול הנשק, משק ברזל בברזל, מעורב בקריאות גבורה וגניחות חלושה.
ותהי המערכה כבדה. פני הלומים נלהבו והזרועות התכסו קילוחי דם. יונתן המסוער, אשר חרבו ביתקה שנים מאויביו, הסתער על נציב פלשתים, אשר גם הוא חתר אליו בסערת הקרב. קובע־הנחושת, אשר מכת חרב פגעה בו, הופל מעל ראשו והתגולל מוכפש בעפר לרגלי הלוחמים, בעוד נושא־כליו מתאמץ להרימו ונופל ממכת חרב שפגעה בכתפו. שערותיו הארוכות של עפרון התפזרו על ערפו, ואדום מכעס, פיו שוצף קללות, פסע לקראת בן המלך, מוכן להכריעו בחרבו הגדולה והכבדה. הפעם מצא לו איש כערכו, יריב זריז אשר לא חת ולא חרד.
נציב פלשתים הכבד, לבוש־השריון והדביקים הרוטטים על כריסו, נלחם תוך רתיעה ובטחון, כמשחק עם עול־ימים, בצפותו לרגע בו יכהו אחת ולא ישנה. ואילו יונתן, שחונן בטביעת־עין של לוחם חרוץ, נשמר לנפשו. תוך גישושי קרב הלם יונתן בחרבו סמוך לכף יד יריבו, ובהצליחו למחוץ את אצבעותיו, מחץ שיש בו כדי לפגוע בחדוות הקרב, הרים לפתע את חרבו בתנופת־עוז נמרצה, וכהרף־עיף הורידו על קדקוד עפרון המגולה – וישסעהו…
נציב פלשתים התנודד כהלום־רעם, כרע על ברכיו הפקות וקרס ארצה. אז נחו עיני יונתן על ידיצור, אשר נלחץ אל הסלעים, נושף ועומד על נפשו, כושל מכובד שנים מן הפלשתים אשר קמו עליו, אחרי אשר חרבו רוותה מדם רעיהם. יונתן חש אליו לפלטו, אבל איחר את המועד: חנית פלשתי רטשה את בטנו, והוא צנח בכסותו בכפו הרועדת על פצעו האנוש…
שעה קלה עוד נשמע מסביב בין הגפנים ובפתח המערה סאון כלי הנשק וגעש הלוחמים, עד אשר היתה יד העברים על העליונה. אחד הנערים תקע בשופר, והקול נשמע כי הכה יונתן את נציב פלשתים, ואנשיו הרחוקים מן המערכה נמלטו כל עוד נפשם בם בדרך בואכה מכמש. מאנשי עפרון אשר ליוו אותו בדרכו למערה לא נותר איש בחיים; כולם בותקו וגויותיהם הושלכו מסביב. נפלו גם מאנשי העברים. ובעוד הפצועים גונחים ונופחים את נפשם, עטו עליהם המנצחים להסיר מהם כלי זינם, ולהפשיט מחלצותיהם העדויות עיטורי כסף וזהב.
יונתן, נפעם ונרגש מעוצמת הקרב, גחן על פני ידיצור ופניו לבשו ארשת נוגה; רחמיו נכמרו למראה איש בריתו המתענה ביסוריו. הוא תמך בו, וחרש־הברזל, הריע הנאמן, התאמץ לחייך אליו, כאומר לכפר על מפלתו… דוק ערפל כיסה את עיני יונתן למראה חיוך זה, שהפיק הערצה ומסירות לבלי חוק גם על סף המוות… האנשים הקיפו בדומיה את שניהם, ושמוע שמעו יפה את אשר אמר ידיצור הגוסס, תוך יגיעה רבה, ליונתן:
– אין עצה ואין תבונה נגד פלשתים, כי־אם החרב… זכרו דברי אליה… שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!…
בחלל הכרם עמד להט יום שמש בהיר בשחקים. מבית ידיצור עלו צווחות הנשים המקוננות, ונראו הנערים הנחפזים לעמוס מכל הבא ביד, להפליט על גבי הפרדות והחמורים, בעקבות יונתן ואנשיו אשר שמו פניהם הגלגלה. חיל מצב הפלשתים קרוב מדי היה. חללי העברים נטמנו בחפזון.
יונתן רכב על פרדתו הצחורה של נציב פלשתים עמוס שלל: על ראשו המתולתל חבוש נטוי קובע־הנחושת הפגום בשוליו מהולם מכה; על ברכו חרבו המפוארת של יריבו, ועל כתפו הימנית, תלוי דרך רישול, שלא לפי מידתו, שריון הקשקשים… בעיניו המעולפות עוד השתקפו מראות הקרב מסעירי־הדם, ובאוזניו צילצל דבר צואתו של חרש־הברזל אשר בגבע: “שמרו על החרבות, כי באין לכם נשק – אבוד תאבדון!”…
מיכה המורשתי וחכמת הכתב
מאתיוסף אריכא
א
בין ילדי מרשה המתרוצצים מזריחה עד שקיעה, הופיע לעתים גם מיכה. גבוה מרעיו בני־גילו, כתונת־בד ארוכה לגוו הכחוש, התמהון בעיניו ורעמת־ראשו גדלה פרע; נמרץ היה וניפלה מהם בהליכותיו וברוחו. לרוב היה פורש מהם ומשעשועיהם, תר אחרי פינות־סתר נידחות, בשדה תחת שיקמה, בפאת הכרם, מתבודד ושוקע בהרהורים שהמציאות וההזייה משמשות בהם בערבוביה.
מילדותו תאב דעת ותורה היה מיכה. לעתים קרובות מצוי היה אצל שער העיר במחיצת הזקנים והשופטים,שישבו כסאות למשפט. היה עושה אזנו אפרכסת, קולט ניבים ומשפטים, שיודעי לשון היו מתהדרים בהם להראות בקיאותם, ומקשיב לדברי חוק, בבוא הזקנים לדון בין אדם לחברו. לפי שקרוב היה אל הזקנים ומתחבב עליהם, הציץ לעתים קרובות במגילות־ספר שבידיהם, בחרסים כתובים, ולא פסח גם על כתבות מוטבעות בכדי שמן ויין,ובדומה לאלה הדברים שהצריכו כתיבה מסויימת. בכל אלה היה מזין את עיניו אחוז־תשוקה עזה, קולט יפה את הכתב ואת צורות־אותיותיו, חוזר ומשנן בעל־פה פסוקים וקטעים שלמים. צורך־נפש היה בו, מעין צמאון שקשה לו לרוותו, וככל שהיה מוסיף ולומד משהו, כן הרגיש וידע מה מעטים הם הדברים הידועים לו, וכי חתומים בפניו הפרקים הכתובים במגילות־ספר שיש בהם מן המופלא. כמה היה בכל נפשו ומאודו להרבות את ידיעותיו, להוסיף דעת על פי דרכו, כי מדלת העם הוא, ואביו לא שלחו ללמוד תודה מפי הכוהן במרשה. אך מה שהשיגו ילדי העשירים והשועים, כנושאי עול הושם על צווארם, השיג הוא מרצון בדרכים רבות ושונות, ללא ליאות, ולא יצאו ימים רבים ומיכה ידע קרוב וכתוב. ענין הקריאה קדם לכתיבה והיה מפרנס את דמיונו, וגם בשכבו על יצועו לא נמלטו ממנו הדברים והפרקים אשר למד. היה מצרפם, עורכם בזכרונו, מלמד לשונו לדבר כן בשפת הסופרים והנביאים.
כאשר אימן את ידו לראשונה להשתמש גם באותיות־הכתב, ברשמו אותן בקצה מקל על גבי מישטח חול לח, או על פני תלי־חומר בצדי הדרכים, צץ במוחו רעיון שהטרידו מאד. בשובו הביתה מצא לו כד, שחלקו העליון נשבר ויפה היה לתכליתו. יצק לתוכו מעט מים, צבר בכף ידו קומץ אדמת־חומר שעינה אדום, הוסיף לתערובת קצת פיח מכירת־האש, קצת גחלים שכתש בעקבו, ולאחר שלש ובחש בכלי יפה־יפה, יצר לו מעין תערובת דיו אפורה־אדמדמדה. אז התקין לו גם חרט עשוי ענף עץ־ערבה כרות, היכה על קצהו באבן־חלמיש, עד שפיצל אותו לסיביו, והיה בידו כעין מכחול. את קסת הסופרים, בה תמיסת הדיו, לקח באין־רואים, פרש החוצה והרחיק לכת עד לפאת השדה, במעלה־הגבעה, באשר אבני הטרשים והסלעים הלבינו מול השמש מתוך האדמה, שבה היו שקועים. מיכה בחר לו סלע חלק, העמיד את הכד לרגליו, ובטבלו את מכחולו בדיו החל לכתוב בחרדת־לב את המלים הראשונות.
הדיו שלו היתה תבחושת משונה, ומראיה אפור־אדמדם. לאחר כתיבה היתה נספגת באבן החמה לאור השמש היוקדת, צבעה הלח והמבריק מתחילה דהה והפך מיד חום־חיור. אך בכל־זאת נצטרפו האותיות שכתב למלים, המלים לשורות אשר כיסו את פני הסלע לרחבו והרנינו את לב הנער: הלא כתוב יכתוב! היו אלה אותיות גדולות, לא־שוות, כי העט רעד בידו וטרם קנה לו נסיון, אך המלים היו ברורות, ודומה לו, שנכתבו גם בלא כל שגיאה, כי כוח זכרונו בראייה ובשמיעה חזק היה. כאשר קראת את הכתוב, נפעם בו לבו. לא במקרה העתיק את הדברים אשר כתב לראשונה בימי חייו. היתה זו התחלת פרק כתוב, שראה לפנים בידי הכוהן על גבי מגילת־קלף, ובו דברים קשים ועזי־ביטוי. שורות אלו שחזר וקרא, נקלטו יפה בזכרונו, לפי שהזקן התיר לו לעיין במגילה כאוות־נפשו, ופעם גם השאיל אותו למיכה ליום תמים.
אם כי מיכה ניסה את כוחו בפעם הראשונה, קסמו לו האותיות שהעלה על גבי הסלע. הכתיב היה גדול מן הרגיל, פי כמה וכמה משל הכתוב במגילות בדיו משובחה ובאותיות קטנות וברורות. אך בטח כי אילו ניתנה בידו קסת סופרים ממש, ומגילות־קלף או עלי־גומא, היה כותב גם באותיות קטנות מאלו, ובמשך הזמן היה גם משפר את כתבו שיהיה נאה וישר. עמד על ברכיו, השמש קופחת על ראשו, ומרוב יגיעה חש בזיעה הניגרת לו מערפו פנימה, ליד חוט השדרה, אך פניו קרנו מקורת־רוח והוא חזר וקרא את אשר כתב: “שמעו דבר אדני, קציני סדום ־ ־ למה לי רב־זבחיכם יאמר ה' ־ ־ כי תבאו לראות פני, מי בקש זאת מידכם רמס חצרי”. שוב חייך לעצמו, המשיך לקרוא בלחש את הכתוב, וסיים בקול רם ובעוז, משל הוא עצמו מטיח את הדברים בפני אנשים שאין הוא רואה אותם, אך מרגיש הוא כי התוכחה יפה להם: “רחצו, הזכו, הסירו רע מעלליכם מנגד עיני, חדלו הרע”! כאן נגמרה הכתיבה כי הגיע אל שפת הסלע ותר היה בעיניו אחרי מקום חדש, חלק וטוב לכתיבה.
ב
תוכן חדש הוצק לחייו, ואף כי מטבעו לא התנשא על חבריו ורגשי גאווה רחוקים היו מלבו, הרגיש כי צופן הוא בחובו סוד חייו המעלה אותו על בני גילו, וכי אל פשר סודו זה, המסעירו, שאף. משך שבועות היה עוד מטלטל את קסתו ואת עטו אל הסלעים והיה מכסה אותם בחריצות ובשקידה קטעים מן התורה ומדבר הנביאים שפרקיהם שגורים היו בפיו. לא נמצא טפח על גב סלע חלק, שלא כיסה אותו בכתב ידו שהלך ונשתפר מיום ליום. תחת האותיות הגדולות והמגושמות, שכתב בראשית נסיונו, באו אותיות קטנות ונאות, שנכתבו בשורות ישרות ומתוך הקפה על יפי הצורה. הכתב, שכתב לראשונה, כבר דהה ונמחה מרוח, שמש וטל, והוא היה חוזר וכותב על המקומות המחוקים, בכתב נאה מן הראשון וביד בטוחה יותר. יום אחד, בגחנו על סלע והוא טובל עטו בקסת וכותב, נרתע לפתע ממקומו מתוך רעד, בשמעו קול דובר אליו:
“מה העבודה הזאת לך, בני”?
אביו עמד לפניו והפעתיעו בעצם כתיבת אחד הפרקים. מהיותו שקוע בכל נפשו בעבודה הזאת, שהיתה לו עבודת־קודש, לא חש מיכה ולא הרגיש בהתקרב אליו האב, בלכתו מן השדה ומלמד הבקר על כתפו. ורק עתה, בפנותו אליו בשאלתו, ראה מה רבה היתה השתוממותו. מיכה הזדקף ומתוך חיורון־פניו הזהירו שתי עיניו החומות, עיני איילה פחודה. השיב בשקט לאביו:
“מלאכת־סופרים היא זאת…”
על פני האב היתה נסוכה פליאה רבה:
“מתי למדת את מלאכת־הכתיבה”?
“עוד אני לומד – השיב מיכה בתום – אבל באחד הימים אהיה סופר הכותב בעצמו מגילות”.
האב, עובד־אדמה שידיעותיו מועטות היו, ראה פתאום בנער הרך בעל דעת ותבונה העולה עליו, והאותיות הכתובות בידי בנו נראו לו מופלאות ביותר, כשהן מבהיקות לאור החמה ומכילות דברים אשר גם את פישרם לא ידע. מתוך ענוות־רוח והערצה גחן אל בנו ושאלו חרש:
“ומה הדברים אשר כתבת, בני”?
דברי נביאינו ישעיהו בן־אמוץ ועמוס מתקוע".
“עמוס מתקוע”? – חזר אחריו האב בבטאו שם לא־ידוע לו.
“כן! נתלהב מיכה – רועה־צאן ובולס־שקמים. על שומרון וחטאיה כי כבדו מנשוא נשא את דברו! ולא ייבצר הדבר, כי גם מבין עובדי האדמה בשפלה יקום נביא אשר יחצוב דברי אמונה וצדק מלבו!”
ובאמרו את דבריו אלה, הרגיש הנער, כי פניו הוצפו אודם הדם, כי הנה העז להוציא מפיו מלים, פרי חלומו ומשאת־נפשו. ורק בעבור מבוכתו, בהסתכלו באביו, המבקש לפענח כמה מן השורות הכתובות על גבי האבן, וארשת פניו יגיעה, הבין כי לא עמד על סודו הכמוס, וירווח לו.
בזה תמה כתיבתו של מיכה על הסלעים, לפי שנודעה לו דרך קלה ונאה יותר הוא החל לכתוב בחרט על גבי חרסים שמצאם למכביר. ויתרון למכיתות־החרס, כי ניתן לכתוב עליהן גם לאור הנר בשבתו בבית, אלא שהחרסים קטנים היו. רוחו הסוערת לא נתנה דמי לו. משעמד על סוד הכתיבה וידו הפליאה לכתוב את האותיות רצופות וסדורות, היה מחפש לו דרך חדשה לעבור לכתיבה של ממש, שהיא בה להשביע את תשוקתו, כי ישקיע בה את מיטב הגיגיו ומאווייו.
ג
אותם הימם התרחק מיכה לגמרי מחבריו ולא בא בסודם, כי נפשו להטה כעל גבי גחלים, ושלווה לא היתה לרוחו. לעתים היה אורח להם לחברה, משתעשע בחידות ובמשלי־קדומים אשר הפליא לדעתם, אך בהגיע שעת התעלסות ומחולות בכרמים,או בהתכנסם ליד הגורן, פרש מהם והתמכר לבדידותו ולמשאת־נפשו הכמוסה. כי תוהה היה מיכה על האדם וחייו, ועל ענינים שנער בן־גילו טרם ייתפש להם. גם בעבודה לא היה כתמול שלשום. התהלך כחולם־בהקיץ, ובדבר אליו אביו או אמו, נתן בהם מבט כמאזין לדבריהם, ובאמת יש ולא שמע ולא הבין דבר. שקוע היה בהזיות, רואה מראות־בדמיון כמראות־בהקיץ, מדמה לשמוע קולות, ובשכרון־חושיו יש שהיה גם משיב, כמשיח עם אחד נעלם.
בשעותיו הפנויות הסתופף בחברת הכוהן הזקן ממרשה, הופך בלי חשך במגילות המעטות אשר לו, וכה גדלה ועצמה בלבו תשוקתו אליהן, שאלמלא פחד החטא, היה שם אחת או שתים מהן בכליו. מפי הזקן למד לדעת כי בירושלים יכול כל אדם לקנות לו מגילות־ספר כתובות בידי סופרים, כטוב בעיניו. כי מלבד סופרי המלך העוסקים בכך לצרכיו השונים, מצויים גם סופרים העוסקים במלאכה זו לשם מכירה לאנשים אשר ידם תשיג לרכוש אותן לעצמם. הזקן שח לו כי מדי פעם בפעם, בעלותו לרגל ירושלימה, אין הוא פוסח על בית־המגילות אשר בעיר העליונה לרכוש מגילה אחת או אחרת. יש מגילות המכילות את דברי התורה כולה, אות לא תחסר, אך בזמן האחרון נוהגים הסופרים למכור גם מגילות שהם מעתיקים ובהן פרקי מזמורים מאלה המושרים בבית־המקדש, וגם דברי הנביאים שחידוש בהם, הלא הם האנשים שאלהים בחר בהם כשליחיהם, ודבריהם כתובים בלשון שלא כתבו בה בדורות הקודמים. ולאחר דומיה קלה הוסיף הזקן ואמר, כי מעתיקים הם ביחוד את דברי עמוס מתקוע וישעיהו, לפי שזקני יהודה משבחים אותם, מפני האמת שבהם, המלחמה ברע ובשחיתות, והשמירה על דברי אלוהים חיים.
מיכה שתה בצמא את דבריו אלה. לא פסק מלהטריד את הזקן בשאלות שונות על מעתיקי המגילות, על סופרי המלך, על טיב הדיו ועל הקלף. נודע לו כי כותבים הם את הדברים על מגילות־גומא, שמביאים אותן ממצרים, וגם מן העיר גבל, בצפונו של החוף הצידוני, בה התקנת הגמא מפותחת ונפוצה ביותר; וישנם המנסים להכין גומא דומה לזה מן הסוף אשר בגליל, הגדל לרוב באגמי המים, אך טיבו עידין אינו משובח כזה של המצרים, כי טרם למדו ביהודה לעשותו כמוהם. ויהי כל הדבר הזה לפלא בעיני מיכה ועיניו זהרו.
הזקן לא היה חוסך שיחו ממנו, כי מחבב היה אותו וראה אותו דבק במסורת אבות חרד על דברי התורה והנביאים, שלא כדרך עולי־הימים במרשה, שכל מעיניהם נתונים אך בשחוק ושעשועים, בהתעלסות עם הנערות.
ד
ביום חורף היה הדבר. הגשמים ירדו מאז הבוקר, ומאפס־מעשה, בשעה קלה שבין גשם לגשם, התכרבל מיכה בגלימה גסה של שער־עזים, העומדת בפני המים ובפני הצינה, ובצעדים מהירים נחפז למרשה, לבית הכוהן. ידע מיכה כי בשעה זו יקבלהו הכוהן ברצון, לפי שבודד הוא ותאב שיחה. וכן היה. בקשת מיכה ישרה בעיני הזקן:
“אנא, תן בידי קסת הסופרים ומגילת־קלף ואשב בביתך ואעתיק למענך כל אשר תבקש נפשך”!
הזקן חייך, אך מדבריו בקעה נימת־הספק:
“רק סופר מהיר במלאכתו יעשה זאת ולא נער רך בשנים”.
“עשה אעשה גם אצליח”!
פני הנער הפיקו בטחון ואמונה. הכוהן לא יכול לעמוד בפני מבטיו:
“טוב, נערי. לו יהי כדבריך. אתן לך כל מבוקשתך למלאכה זו ,ואתה העתק לך מן המגילות אשר לי בשבילך, והיה זה שכרך על חריצותך”…
עודו תוהה ונרגש והכוהן הזקן ניגש למגרעת אשר בקיר, גחן והוציא מתוכה קסת־סופרים עשויה נחושת שצמיד לה מעשה־פיתוחים, עט־סופרים שקווצת־שער נתונה בראשו, מגילה אחת כתובה, וגם קרע־עור־קלף, לא גדול, מאובק, שהתגולל כנראה זמן רב בתוך הכוך. הזקן ניער את האבק מעליו, יישר את שוליו, באמרו כי לפי־שעה יספיק לו קלף זה בלבד, ואחר־כך, אם יצליח במלאכתו, אפשר יהיה להשיג מגילות נוספות של קלף או של גומא גם בלכיש הסמוכה, שעיר גדולה היא.
בחוץ סערו הרוחות וגשמי־זעף התדפקו על הגג בכל עוז, אך בפנים החדר, שדלתו היתה סגורה ותריס העץ של חלונו מוגף, שררה חמימות, כי באחת הפינות, על גבי חצובה של ברזל לחשה בתוך תנור־חרס אש־תמיד של גחלי־רתמים שהדיפו גם ריח של חרכון קל אך נעים. מיכה ישב אל שולחן־האבן הנמוך, כשרגליו משוכלות תחתיו על גבי עור תחש מעוך ומשומש מרוב ימים, אחת המגילות לפניו וקסת־הסופרים מצפה לו. הזקן התקין לו פתילה חדשה בתוך הנר העשוי חומר שרוף, הוסיף מעט שמן, והוא עצמו חזר וישב מכורבל בבגדים ליד האש למען יחם לו. מתוך פינתו סוקר היה בשביעות־רצון וברוח נדיבה את הנער.
מיכה לקח את המגילה הכתובה בידו, בה נכתבו דברי מלחמות יהושע בכיבוש ארץ כנען, בחן אותה יפה־יפה, לראות מה הרווח שבין שורה לחברתה, מה רוחב השוליים לצדי המגילה מזה ומזה, ומה שיעור המקום הפנוי בראש המגילה, מה טיב האותיות כתובות בדיו, בכתב מקובל על הסופרים שמלאכתם בכך. עתיקה היתה המגילה, אך הכתב שלה היה ישר וברור, וכמה מאותיותיה כתובות היו בצורה שונה מזו הנהוגה כיום ביהודה. מיכה פרש אותה לפניו, שבימו על קצותיה חלוקי אבנים, לא תחזור ותתקפל המגילה פנימה. נטל את פיסת הקלף הישנה שצדה המחוק משערות חלק היה ומצהיב קמעה מרוב־ימים, יישר אותה, ועכשיו לא היה עליו אלא להתחיל בעבודה של ממש.
הדיו שחורה היתה, עשויה אבקת־ברזל וצבע חלזונות, ומתקינים היו אותה ביהודה לאחר שלמדו מאת הצידונים,כיצד להכין את תמיסתה הנכונה, עד שפשטה צורה של נוזל וקיבלה צורה של חתיכת־עפר יבשה, דחוסה לתוך הקסת. לשם כתיבה טבל מיכה את עטו בצפחת המים הקטנה, העביר קצהו על הדיו לקלוט את צבעה, וכדרך הסופרים ניסהו תחילה בשלי הצפחת, אז רק אז ניגש בזהירות יתירה לכתוב אות ראשונה. אגלי זיעה ביצבצו על מצחו מרוב התרגשות ולבו נתפעם ב ברהיטות יתירה. המלים הראשונות, כתובות בשורה ישרה כתלויות ואחוזות בחוט מתוח וסמוי מן־העין, מבהיקות היו בתומת־כתיבתן, קטנות, נאות וברורות. וריווח מדוייק הבדיל בין אות לחברתה, בין מלה לרעותה. השלים את כתיבת השורה הראשונה ונשם לרווחה. הסמיך את קצה העט לקסת, הרים את ראשו מעל הקלף לשוב ולבחון את הכתוב. נהרת אושר השתפכה על פניו. את מבטו הסב לעבר הזקן ומצאו מנמנם. חזר וטבל את עטו והמשיך לכתוב בזהירות ובשקידה, שורה מתחת לשורה, כשהוא חוזר בשעת מעשה בלחש על הכתוב ועל הדברים הלובשים חשיבות של חידוש.
ה
כעבור שעה קלה נתעורר הזקן מנמנומו החטוף, ובהעיפו עין לעבר הנער היושב ליד השולחן וכותב לאור הנר על מגילת־הקלף השתאה תחילה, כדרך הזקנים שזכרונם בוגד בהם, ובעיקר לאחר שינה חטופה. אך עד־ארגיעה נזכר בפשר הדבר, חילץ את עצמותיו ובצעדים שקטים, שנועל היה נעלי־עור־כבש רכות וחמות שהצמר מרפדן מבפנים, קם וניגש אל הנער וגחן על פני המגילה הכתובה. ארשת פליאה נסתמנה בפניו, ובספקו כף אל כף מרוב תמהון, הפטיר חרש:
“לא ייאמן, בני”!
נטל את פיסת הקלף בידו, השווה את הכתוב אל המגילה שלו, קרא שורה מכאן ושורה מכאן, לבדוק אם לא נפלה שגיאה בשעת ההעתקה, ולאחר שהזין בה יפה את עיניו הכהות, חזר ופסק מדושן־עונג:
“מלאכת סופר לכל פרטיה”!
מיכה לא ידע נפשו מרוב שמחה. הזקן הבטיח לו שירכוש בשבילו עוד כמה מגילות־קלף או גליונות־גומא, ואמר כי אין זאת כי מאלהים יצא הדבר אשר מיכה יעסוק במלאכה, שלא רבים הקופצים עליה, ורק מעטים יודעים אותה.
כאשר יבשה הדיו שעל גבי הקלף, הטמין מיכה את מגילתו הקטנה על חזהו, מתחת לכותנתו, התעטף יפה ופנה לשוב הביתה. שעת בין־ערביים היתה, שעה שבחורף דוחק הלילה במפתיע את הים לקיצו. ובעוד הוא מהלך מחוץ לחומת מרשה בשביל העולה לבית־אביו, וכבר עיטפה החשכה את הסביבה, וגשם כבד החל לשטוף בכל עוז. מיכה החיש את פסיעותיו כדי הליכה שמרוץ בה; לא לבשרו חשש, פן יירטב, כי אם למגילה שהיתה נתונה כחתום על לבו. ממהר היה ורץ, עד שהגיע הביתה, ופרץ בעוצר־נשימה פנימה. אביו ואמו ואחיותיו הקטנות מסובים היו בקרן־זוית ליד האש, והאם מכינה פת־ערבית. מיכה נרגש, הוציא את פיסת־הקלף והרים אותה לעיני בני הבית, מול האש המהבהבת ומרצדת באמרו חרש:
"רואים אתם?
האם והאחיות העיפו עין בפיסת־הקלף, בלי עמוד על טיבה ועל ערכה, ואילו האב שהופתע מסגולת בנו, בראותו אותו כותב על הסלע, הבין עתה כי הנער עשה חיל במלאכתו, לקח בידיו המיובלות את פיסת־הקלף, הסתכל בה מעשה־מבין וחרץ משפטו:
“כאחד הכוהנים”!
ביקשו לומר: כאחד הסופרים – ונשתבש. מיכה, פניו קרנו. את פת־הערב אכל מתוך פיזור־נפש. אותו לילה, בעלותו על יצועו, נדדה שנתו מרוב התרגשות שפקדה אותו במשך היום. בחצות עדיין לא נרדם. מקשיב היה לגשם היורד לסירוגין, ולפתע הבחין מבעד לחרכי־הדלת כי בחוץ שוב בוקע אור הירח המלא, לפי שהעננים נתפזרו. מתוך אפלולית החדר נראה לו האור חזק ובהיר. הוציא את פיסת־הקלף, שהיתה שמורה לידו מתחת ליצועו, כדבר־חמדה שלא רצה להיפרד ממנו, נתקרב חרש־חרש לדלת וחמק החוצה. הרים את פיסת־הקלף וחזר והסתכל בה לאור הירח. האותיות השחורות הבהיקו בכל טוהר כתיבתן. העיף עיניו מסביב ולא ידע מה מאיר יותר – האותיות שעל הקלף או זיו הירח.
דומיה היתה פרושה מסביב, זרועה על פני המרחביה, רוגעת תחת כחול הרקיע הטהור עתה מעבים. תפוש לשקט, דימה מיכה כי שומע הוא קל מדבר הקורא בשמו. חש כמו יד רכה נוגעת חרש־חרש בכתבו, כמבקשת להניאו מלמוש ממקומו. סבור היה, כי אביו יצא אליו. הסב את ראשו ולא ראה איש. רק הרוח נתאוושה בין ענפי־השיקמה. חזר וראה את האור הרב הנסוך על פני השדה שבשוליו התנשא מרחוק כעין אד צחרחר העולה מן הנחל. צינה אפפתו, אך לא זז ממקומו. המראה משך את עינו וחש, כי משהו חולף על פני הארץ, כעין משב לטפני, וגוו הרעיד עתה מצינה ומיראה סתומה כאחת. לבו נתפעם בו,כי דימה לראות מעין דמות נישאת עם הרוח, אחת מאלו שהיה מיטיב לראות בעבי הקיץ הצחורים, בשכבו פרקדן בשדה, לובשת צורה ופושטת צורה, על הרוב פני זקן נכבד לה, נקרעת ונמוגה בחלל הכחול. מיכה לחץ את פיסת־הקלף אל לבו כמבקש להגן עליה.
גם בתוך אפלת־החדר, כאשר חזר ונתכנס תחת שמיכתו, שוב ראה את האור הבוהק בחוץ, את האד הצחרחר המתנשא כענן מעל מזבח, ורוח אלוהים המרחפת מאופק לאופק, מעל לשדות ולכרמים, מעל לגבעות. שלווה גדולה, אשר לא ידע את טעמה עד היום, ירדה עליו, אותיות המגילה הזהירו לפני עיניו גם בתוך החשיכה.
אחיקר החכם ותלמידו
מאתיוסף אריכא
א
אחיקר נחלץ מסבך־הזיותיו. קול צעדים נחפזים, כמותם כשעטה, הגיע לאזניו, ומן המבוא שלצד ימין, הפונה לחצר הפנימית, הופיע נער כבן ארבע־עשרה, שפניו כעין השנהב החיוור, ולראשו רעמת תלתלים שחורים. היה זה אסר־חדון המזכיר מיד עם הופעתו את זיו פני אמו, המלכה זכת. חביב היה הנער על אחיקר, כשם שאמו היתה חביבה עליו, לפי שמצא בהליכותיהם ובשיחם מזיגה נאה של אצילות ויופי. “הבבלית ובנה” כינו אותה מאחרי גבה יריבותיה, אשתו הראשונה של סנחריב ופילגשיו. דרך זלזול וקנאה נאמרו הדברים, כי זכת לא היתה בבלית־מלידה אלא לפי חינוכה, ואת אהבתה לבבל, לעמה ולתרבותה נטעה גם בבנה. נסיכה ארמית היתה, בת לאחר ממלכי השבטים הצפוניים, ובת חמש־עשרה היתה כראות אותה לראשונה סנחריב, בשעת מסעו עם אביו לבבל. בחג ראש־השנה היתה בין הבנות שקידשון הכוהנים לשרת לפני בל במקדש אסגיל. נודעת היתה ביופיה הרב והענוג בעודה נערה רכה. כאשר נחו עליה עיני סנחריב, לא ידע מנוח בנפשו עד שנעתר אביו לבקשתו והרשה לו, עוד באותה שנה, לשאתה לאשה נוספת. נקיה היה שמה הארמי, וכאשר נישאה לסנחריב הוסב שמה לזכת, שהוא הפירוש האשורי לשמה הארמי, "ואילו סנחריב קרא לה דרך־שיבוש־שבחיבה – זכת. וכך היה שמה וגם בפי כל יודעיה אשר העריצוה, כי קסמה רב היה. בתבונתה ובחין יופיה שלטה גם בסנחריב.
אסר־חדון עמד לפני אחיקר ועיניו זוהרות:
"חפשתיך, מורי ואדוני, בכל מבואות הארמון. שומרי־הסף אמרו לי, כי באולם החצר הראשונה אתה. הלכתי שם וכבר לא היית, ועד שעברתי בכל האולמות האלה ותעיתי בכה ובכה, והנה עלה הזמן בצל־המעלות.
אחיקר העלה בת־שחוק על שפתיו:
“החס אתה על הזמן, בני”?
“לא על זמני אחוס, מורי ואדוני, כי אם על זמנך היקר”.
במה יקר לך זמני משלך"?
“כי נותן אתה מזמנך גם לאחרים, ואני זמני אינו יקר, כי טרם אהיה רב־פעלים”1
“האם משתוקק אתה להיות רב־פעלים”?
“בודאי! כאבות אבותי המלכים”…
“התגיד לי, בני,מה רבות פעלו הם”?
הנער הרים בצחוק קולו:
“מי אני, כי אגיד תהילת אבותי המפוארים? הלא כל אבן מקיר, בכלח, בארבלה, בנינוה, בדור־שרוכין, תזעק בקול לספר עלילותיהם, גבורתם ונצחונותיהם! הה, מאד יצר לי כי אבי לא לקחני במסעו זה לכבש ארצות הוא סיפר לי, כי בהיותו נער בגילי כבר ארח אל אביו סרגון לבבל, לעילם, לארץ החתים ולמדינות רבת אחרות, וכבש תפשו ידיו בקשת וחוץ ורומח, ובכל המערכות אשר לקח בהן חבל במו ידיו”…!
“לא תאחר את המועד, בני”.
“אבל לקרב שומה עלי להתאמן, למען אוכל להלחם כאשר יאתה לבן אשור”1
“המלחמה אינה שעשוע; שפיכות־דמים רבה בה”.
“ידוע אדע, איך אין טוב לבני־אשור מאשר מלחמות, כיבושים ונצחונות”!
“לפני שבוע למדנו משלי־אשור וציויתיך לחרות אחד מהם על הלוח: ‘תלך תגזול שדה אויב – ילך יגזול שדך האויב’. הן תזכור. תחרות, בני, את הדבר הזה גם על לוח־לבך, כי לא תמיד תשחק השעה למנצח”.
לאשור נועדו אך הנצחונות, והתבוסות – לעמי־הנכר"!
“יהי כן, בני. עוד נשוב ונדבר בזה. ועתה בוא ונלך אל בית־העקד”.
ב
היה אסר־חדון מקדים את מורהו בפסיעה אחת מזורזת, מטה אליו את ראשו תוך שיחה חטופה וקופצת מענין לענין. ניכר היה, כי אהוב עליו מורהו ואין שעוריו עליו לטורח. ואכן, אחיקר ידע את נפש הנער, ולא היה מפטם אותו דברי תורה יבשים וחוקים הנוסכים שממון, אלא משלב היה בתוך החינוך פרקי שיחה נאה, דברי אגדה ומשל; בזמן האחרון החל גם להרבות בפרקי־שירה, משנן לו מעלילות גלגמש, ומצווה לו לכתוב ולחזור לכתוב את הפרקים, כדי לסגל לנער לשון יפה, לקנות לו ידיעה בכל הדברים שיפים הם ומרחיבים דעת אדם. יש שהיה חורג ממסגרת הלימודים המקובלת באשור ובבל, ומתבל את דבריו גם בפרקי שירה ודעת מתוך מגילות־ספר, שהיה רוכש מחוץ לתחומי אשור, במצרים, ביהודה, בגבל ובערים אחרות, אשר חכמיהם שקדו על העתקת הדברים שיחידי־סגולה מצאו בהם ענין. ואחיקר בכללם.
הוא לא הוביל את תלמידו לבית־העקד של הזקורת',1 לפי שבו אצרו הכוהנים והוברי השמים אך את לוחות הכוכבים במסילותיהם, חישובי העתים והמועדים, את רזי הנבואות והניחושים בכבד ובאותו אחרים, לאדם ולבריאה, פגעי האש, הרעש והדבר, מלחמות או שטפונות; וכן את לוחות התפילות וההודיות, דברי טכס בחג ובמועד, הליכות פולחן, זבחים, נסכים, השבעות וחנוכת מקדשים, סמי־פיטום־הקטורת, דברים שאנשי הדעת והאמונה מוצאים בהם ענין וצורך. אחיקר מאס בכל אלה, ואת תלמידו הוביל לבית־העקד של מקדש נבו,2 שבאחד מאולמותיו אצר ספריה גדולה שבה היו דברי־שירה, אגדה ומשל, כל אשר נמצא באשור ובבבל על הענינים המרוממים רוח אדם, בהם גם דברי־ימי אשור ומלכיה; כן היו שם על גבי מדפים, בתוך שקעים שבקיר, מגילות־ספר בארמית ובמצרית, בעברית ובכנענית, דברי־ספרות שאחיקר מצא בהם ענין רב, אף מהנה היה בהם את תלמידו הצעיר להיותו בקי בהוויות־העולם ובאוצרות רוחו.
הכול ידעו, כי אחיקר מצוי לרוב בשעותיו הפנויות בבית־העקד של מקדש נבו. על פתחו ימין חרת חרש האבן בכתב יתידות מוגדל וברור אימרה שומרית עתיקה, וצבע אדום ניתן בה להבליטה לעין כול: “הכתיבה היא אם הנואמים ואבי החכמים”. בפנים היה סדר למופת, כי מעטים היו המבקרים בבית־העקד. בין שרי אשור שהיו סרים לעתים תכופות לעיין במגילות היה רבשקה. איש־צבא זה היה היחידי אשר חיבה יתירה נודעה לו לדברים שברוח. אחיקר קירבהו ברצון והראה לו מגילות־ספר וסח לו על דברים חדשים. הלוחות תפשו מקום ניכר ומגובבים היו זה על גבי זה בתוך מגרעות וכוכים שבקירות, ואחיקר ידע למצוא תמיד בקלות את מבוקשו, ותמיד הקפיד להשיב את הלוח למקומו הקודם. בקיאות זו הפליאה את אסר־חדון, ועוד יותר הפליאהו כוח־זכרונו של אחיקר; הוא ידע הרבה מן הדברים האלה בעל־פה, והיה קורא בעיני־רוחו מתוך הזכרון, כקורא מעל הלוח.
על שולחן־אבן רחב ידיים שניצב ליד הצוהר למען יפול עליו האור, מצא אסר־חדון מגילה קטנה כתובה ארמית בכתב ישר ונאה, ואסר־חדון, שידע ארמית החל לקרוא בה כאילו זמנה במיוחד בשבילו. מידה רבה של סקרנות היתה בו, ולפי שבן־מלך היה, נהג חירות גם בתחומיו הפרטיים של אחיקר. הפעם לא כיהה בו מורהו, כי מצא בכך ענין חינוכי. היה זה אחד מן המכתבים, שאחיקר היה שולח מזמן לזמן לאחת המדינות הסמוכות, לרכוש לו דברים, שבארצו לא השיגה אותם ידו, לא מפאת מחירם, כי אם משום שלא היה להם דורש, והסוחרים לא יטרחו בשל יחיד לשאת, עם רכולתם בדרכים הקשות, חומר שאינו עובר־לסוחר. הפעם היה המכתב כתוב לאחד מאנשי גבל הנכבדים, וזה ענינו:
לעבדבעל שלום וברכת האלים תחול עליו!
שמעתי כי אדני המלך סנחריב לא פגע בכם לרעה ונפשי עלזה בקרבי. שלומי טוב. כבוא הספר לידיך, ולקחת את סופרך מעתיק המגילות והלכת אתו לזקני העיר. אולי תמצא בשבילי מגילה חדשה מארץ יהודה, או משרידי אוגרית הקרובה לעירכם. שולח אני שכר העתקה כאשר יושת עלי. ברכתי ליהוכל זקן חכמי גבל אשר יבוא לעזרתי. הואילה לתור אחרי כל הלוחות והמגילות אשר טרם אדע עליהם, ואם תמצא דבר אשר לא בקשתי ולא כתבתי לך אודותיו, אך תחשבהו מועיל ויפה לבית־העקד של נבו, ולקחת אותו ושלחת אלי. דבר אחיקר סופר המלך סנחריב ונושא החותם בחצרו.
אסר־חדון כילה לקרוא וצחק:
“אבי מריק את אוצרות זהבם של העמים, ואתה מחפש את מגילותיהם ומשיב להם מכספם”…
“אני לוקח מהם את אשר נחסר אנו… כי זהב, לדבריך, יש לנו למכביר”.
“בודאי שיש לנו! עשירים אנחנו מכל המדינות בעולם”!
“לא בזהב העושר, בני”.
“במה, איפה, אם לא בזהב ובאבנים טובות”?
“העושר, בני, הוא בלב האדם ובנפשו, במגילות היפות שהן פרי רוחו הנדיבה. עם המדמה כי עשרו שקול רק בזהב ובאבנים טובות ובדברים דומים לאלה, עם זה דל הוא עד למאד”…
הנער הקשיב בסבר־פנים רציני ולפתע קפץ לענין אחר:
“אמי המלכה מבקשת לראות פניך עם תום־השיעור”.
“בטרם החל השיעור כבר אתה מזכיר לי סופו”..
“לא. לאחר־כך”!
“טוב, בני. שב ונלמד פרק בתפילת ההודייה בראש־השנה. עליך לחזור ולאמור לי היום בעל־פה את כל אשר למדנו”.
“בי, מורי ואדוני, ־ התחנן אסר־חדון – למדתי וחזרתי ולמדתי והפרקים פרחו מזכרוני. לא אזכור דבר”!
“תאמר פרק מן הלוח הראשון. אל נכון תזכור את ההתחלה”?
אסר־חדון שקע בזכרונו פתח ונשתהה, אמר משפט ראשון והפסיק. ארשת־צער נסתמנה בפניו הצחים:
“אכן, לא אזכור… לפני ימים רבים למדתי את הפרקים האלה מפי כוהן־עשתורת ומאז לא שבתי לשננם. השבוע עסוק הייתי בלימודי־הקרב,בקשת וחץ ובנהיגה ברכב אשר קיבלתיו מתנה מאת אבי לפני צאתו. נשבע אני בנבו, כי אלמד ואדע את הפרקים עד תומם”!
“אם לא תדע, אסר־חדון, ונשאת את שם נבו לשוא”!
“אלמד ואדע”!
“אם כן, תאמר לי עתה פרק מעלילות גלגמש. פרקים אלה אתה זוכר, כי למדנו אותם לפני זמן לא־רב. בחר לך את אשר תבחר, כי חפץ אני לדעת, אם לא שכחת גם את אשר למדת מקרוב”.
“טוב! – ניתר הנער בשמחה ממקומו – זכור אזכור ואגיד את הפרק, בו מספר לנו אוּת־נפישתים על חרדת־האלים מפני המבול, לאחר שהכניס לתוך הבית השט אשר לו מכל החי על פני האדמה”.
“קרא, בני, ואשמע”.
בחפזו שיבש אסר־חדון את ראשית הפרק, אך המשכו זכר יפה. קרא שורותיו מזכרונו, בקול ברור וצלול:
"גם לב האלים פחד מפני הסערה.
נסו, הרה נמלטו, אל הררי שמי־אנו,
כפופים ככלבים אל הקיר נשענו.
עשתר נתנה קולה כיולדה בחבליה,
נהמה ביפי־קולה, הגבירה באלים:
היתה טיט־יון ארץ היפה לפנים,
כי אני רע יעצתי בסוד־האלים.
איכה צויתי רע בקרב האלים?
איכה אמרתי לשחת את כל האדם?
הלזאת ילדתי, טפחתי בני־אנוש,
וימצאו את הים שגר־דגה"?3
נהרה של קורת־רוח התפשטה על פני אחיקר, בהאזינו לדברים היוצאים מפי הנער, שוטפים בחן ובעוז. תמיד ישתאה אל תפארת־הלשון בה נכתבו הפרקים האלה, ותמיד הם כחדשים בעיניו, ואזניו לא תשבענה לשמעם. “אכן, ־ אמר היה בלבו – זה כוחם של דברים יפים”. ושמח היה כי זוכר אסר־חדון את שהוא לומד, ואם גם שכח אותה תפילה תפלה, אין כל רע בכך. הוא טפח לו בחיבה על שכמו וזירזו:
“ועתה, חושה בני, אל הכוהן המורה שבחדר־הלימוד והביאה משם גוש־חומר שנלוש יפה, לכתוב עליו מכתב לאביך המלך. ועל גבי לוח אחר תעתיק פרק מדברי־הימים של אחד ממלכי אשור”. בסתר לבו נתאווה לומר “של אחד משודדי אשור”… רעה חולה היתה בו באחיקר, שתמיד מצא אוון במלכי אשור. מתוך אהבתו הגדולה לבני־עמו יש וראה דברים שנתעלמו מעיני אחרים.
ג
אסר־חדון יצא החוצה. היה יום חורף רך ובהיר. אף כי הניח את אחיקר מחכה לו, לא נזדרז להביא את החומר הדרוש. ברצון היה מתחמק עתה מבין חומות־המבצר, עובר דרך השער הראשי שנועד אך למלך ולפמלייתו, ויוצא לרחוץ בכוסור, שמימיו הזכים שוטפים להם בנחת, וסיעת־דגים חולפות לרוב על פני קרקעית חולו הזך. טוב גם להרחיק קצת מן השער הראשי, בשביל הנמשך אל השדות ולראות את החומות מרחוק. יפה המראה: בתוך המישור רחב־הידיים, מתנשאים מתוך חומות הזקורת, הארמונות הגבוהים, הנרשמים בלב בחוסנם ובשיעור־גודלם. בהיותו ילד מתחמק היה מחוץ לשער ורץ אל אריה־הנחושת הרובץ בכיכר מול השער הגדול, מול הפרים המכונפים, מול דמויות גלגמש הניצבות משני הצדדים, והוא חונק במו־ידיו את כפיר־האריות אשר צד. חיבה יתירה נודעה ממנו לאריה־הנחושת, מפני שלא היה גבוה כפרים העשויים אבן, שכנפיים להם ופרצופים להם כשל כוהן חמוּר או מלך אשורי, המפיקים כובד־ראש, וכתבות סביב להם המכסת כל מקום פנוי, מזכירות לו פרקי־שיעור שלא למד עדיין. ואילו חית־הנחושת פרצופה פרצוף אריה ממש, וברוב חמדה היה רוכב על גבו, מלטף רעמתו,ובאחזו בטבעת הגדולה דומה היה לו, שהוא מפליג על החיה הדוהרת לארץ־החיתים, מעבר להרי אררט, ולכל אותם המקומות, שאביו וזקנו לחמו וכבשו בחרבם. “כאשר אגדל – היה אומר בלבו, ־ אצא אף אני למסעות מלחמה רחוקים ואת אשר לא כבשו אבותי אכבוש אני בכוחי ובחכמתי”! אלם מתפלא היה, על שום מה הצמידו לגב האריה טבעת עצומה זו. יום מן הימים נתחוור לו תכליתה.
היה זה לאחר שחזר אביו־זקנו סרגון ממסע־נצחון בארץ רחוקה, שגם את שמה לא יזכור. עוד היה ילד, אך זוכר הוא יפה את תהלוכת־הנצחון, את דהר־המרכבות, את השלל הרב, שהוסע בעגלות־עץ ארוכות, ואת אלפי השבויים, אנשים, נשים וטף. ואיך נשאו החיילים את האלילים שלקחו בשבי ואת כלי מקדשיהם זהב, לקול נגינת נבל, כינור, תוף ומצלתיים, אף הם מן השבויים, והמוני־אשור צחקו ולעגו למישבתם. וגדולה היתה השמחה. אחרי־כן, עם תום התהלוכה, הציגו החייילים מול שער המלך מחזה־לראווה אשר כינס המונים עליזים ושיכורי נצחון. בתוך סוּגרי־עץ גדולים, שהוסעו על גבי גלגלים, היו כלואים באזיקים שריו וזקניו של המלך המורד באשור. לבושים היו מחלצות תפארתם, שהיו לסמרטוטים מרוב לכלוך וזוהמה, ואחדים מהם, שאביו־זקנו שפך עליהם את חמתו במיוחד, היו כרותי אף ואוזן, להשחית מראיהם ולהרבות את קלונם. רבים מהם פצעיהם כבר נגלדו, ונראו כצלקות, ואילו אחרים פצעיהם טרם הקרימו עור, והיו צובאים עליהם רוב זבובים אשר השחירו כזפת, והציקו לכלואים עד מות. ואף כי החיילים נצטוו להרחיק מהם את ההמונים, מצאו להם הללו דרך להתקלס באומללים וללעוג למפלתם. עמדים היו ויורקים לצדם בבוז, זורקים בהם קליפות של פירות וירקות רקובים. רבים התבדחו למראה השבויים העלובים, תוך גסות שהגבירה את השמחה, ורק מעטים נדו לגורלם המר. ביחוד משך את תשומת־לב ההמונים האיש אשר היה בול לטבעת שעל גבי אריה־הנחושת:
שלשלת ברזל כבדה היתה רתוקה לסד אשר לרגליו היחפות והמצולקות, כי ברגל עשה דרך ארוכה וקשה, ושתי שרשרות־נחושת דקות נתונות היו כחח באפו ובשפתיו, להבאיש ריחו ולהגדיל קלונו. עמד לבוש בגדי ארגמן ותכלת, לפי שמלך היה בארצו, אך הבגדים נתרפטו, נזדהמו ודמו לבלואי־סחבות, והביט נכחו בעינים קמות, כי עיוור היה. בפקודת סרגון ניקרו לו קבל עם את שתי עיניו, על אשר פשע באשור וביקש לפרוק את עולו מעל צוארו. לעתים כורע היה וצונח ארצה מאפיסת־הכוחות, ואז היה אחד החיילים דוקר בו ברמחו, להקימו על רגליו, לקול צחוקם של ההמונים ולשריקות הבוז והלעג שנשמעו מסביב. לעולם לא ישכח אסר־חדון את המראה הנורא הזה, כי האנשים הנכרים אשר הובאו לחרפה ולדראון לא עוררו בו כל רגשי זעם כי אם רגשי חמלה. ואל אריה־הנחושת פחד לגשת זמן רב ולרכב עליו כמנהגו, ולילה בלילות ראה בחלומו את המלך העלוב והמיסכן, כשהוא עומד ליד ערשו, ומשני חורי עיניו ניגרות דמעות דם… הוא זעק מרוב פחד וייקץ משנתו. אחת השפחות הבהילה אליו את אמו, ולאור הנר ישבה לידו והרגיעה אותו בלטיפותיה עד שנרדם.
אסר־חדון נתעורר מהזיות זכרונותיו וימהר אל אשר נשלח. הקיף את מקדש־נבו, עבר ליד בית־המלאכה של האורגות בד ומרבדים, אלו נשים מן השבויות, שהכוהנים מעסיקים אותן בכל מיני עבודות לצרכי המקדשים, ונתקרב לאגף, שבו נמצא בית־הלימודים לבני־השרים על ספסלי־אבן נמוכים לאורך־הקירות, בידיהם חרטים עשויים קני־סוף והם מטביעים בקצותיהם המחודדים על פני לוחות החימר הרכים את סימני הכתב, בהשגחת הכוהנים. לפני זמן־מה עוד היה יושב ביניהם, אך מיד לאחר שהוכרז כיורש־העצר, נמסר לחינוכו של אחיקר החכם. הנערים, רעיו מתמול־שלשום שמחו לקראתו, הפסיקו לימודיהם ורחש תמהון מהול בהערצה עבר ביניהם: “אסר חדון”… גם הכוהן חש אליו לשרתו בסבר פנים. את מבוקשו נתן לו מיד. על גבי לוח־עץ קטן הביא לפניו גוש חומר בהיר ורך שנלוש אותו בוקר, ואסר־חדון לקחו, העיף מבטי־שמחה לעבר הנערים חבריו, וחזר אל מורהו המחכה לו.
ד
אחיקר הרים אליו את ראשו מעל גבי מגילת־קלף:
“אין אתה חס על זמני היקר, אסר־חדון”?
“סלח נא, מורי ואדוני, כי לא בי האשם. מחכה הייתי לחומר עד שהוכן”.
“ואני ראיתיך מבעד לפתח, כשאתה עומד בחוץ זמן רב למדי”.
.“כן מורי ואדוני… – הודה הנער ופניו הסמיקו – שקוע הייתי במחשבותי”.
“כל דבר יפה בעתו. על מה חושב היית, בני”?
“חושב הייתי על הארצות, שתפולנה בידי כאשר אהיה מלך”. אחיקר נעצב אל לבו והעיר לו כמוכיחו על פניו:
“מחשבות גאווה הן, בני, ולא תמיד הן באות כתומן. טוב עצם בידך מאוז בסיר רעך, וטוב כבשה קרובה מעגל רחוק ממך, וטוב צפור אחת בידך מאלף צפרים מעופפות”.
הנער צחק לשמע הדברים:
“יפה הוא משלך, מורי ואדוני, אך בחסד אלי־אשר הן לא ייגרע חלקי מגורל אבותי. עוד נכוני לי ימי תפארת וגדולה, ואת כל אשר אעשה אחרות גם אני על מצבות־אבן ולוחות־הארמון”!
"אכן, – לחש אחיקר לעצמו – בחסד אלי אשור… – ובפנותו אל הנער: “ועתה, שב לכתוב את מכתבך לאביך המלך, כי בעוד יומיים יצאו הרצים, וראה שהכתוב יהיה יפה, אשר יאתה לבן־המלך”!
הנער ישב אל השולחן. מגוש החומר פרס לו חתיכה כמלוא־הכף והיה משטח אותה על גבי לוחיות העץ עד הייתה דקה כפת לאפייה. לקח סכין עשוייה עצם וחתך בקצותיה, עד שנתקפחה צורת העיגול שהיתה לה קודם־לכן ולבשה צורת־מלבן. הנייח את הסכין על גבי הלוח הרך לרוחבו, ובחרט אשר בידו שירטט קוים דקים, ברווחים שווים,והיה הלוח מוכן לכתיבה.
הנער השהה מעט את קצה החרט בין שיניו, ולאחר ששקע במחשבות, כמפליג בדמיונו למרחקים הזרים, בהם עורך אביו את מסע־המלחמה, החל לכתוב וכולו כובד־ראש, מטביע בחרט את הסימנים כמראה יתדות קטנים, והם מצטרפים זוגות־זוגות או קבוצות גדולות יותר, לאורך ולרוחב, כובשים טורים ארוכים וישרים, זה מתחת לזה, לבטא את דברי הנער. לאחר שסיים לסמן בחרט סימון אחרון, ניגש למעשה החביב עליו מעצם־הכתיבה. מעל צוארו הסיר את החותמת, שהיתה תלויה בפתיל מושזר תכלת וארגמן. היתה זו חותמת־גליל קטנה ונאה, עשויה בהט, ציר־זהב מבריח אותה וידית קטנה צמודה לה להחזיק בה בשעת הטבעתה בחומר. אסר־חדון לקח את החותמת, הרטיב אותה תחילה בתוך קערית מים, לבל ייאחז החומר בתוי הציור החרות; מתחת לכתוב הניח את החותמת על הלוח וגלל אותה מקצה לקצה, עד אשר הוטבע הציור האהוב עליו, יפה וברור: גיבור־ציד הנועץ את רמחו באריה טורף. בשעתו, כאשר ניתנה לו הזכות להשתמש בחותמת, כיאה לכבושו של יורש־העצר, ירד עם אחיקר לשער הפסילים והחותמות לבור לו אחת מהן. האומן ,צידוני כנראה, הראה לו כל מיני ציורים, דמויות אלים וכוהנים הניצבים לפני המזבח עם כלי הקטורת, או ליד עץ־החיים הקדוש, וציורים רבים אחרים אך כולם לא מצאו חן בעיניו ולא נחה דעתו עד שהראה לו האומן חותמות של אריות מסוג אלה שיהו נהוגות בימי אשורנזירפל גיבור־הציד. ציור אחד משך מיד את לבו, ולפי הוראותיו חרת לו הצידוני בגליל־בהט קטן את גיבור החיל, כפי שתיאר לו אסר־חדון, ועד היום חביב עליו הציור הזה. ועוד יותר חביב עליו מעשה־הטביעה בחומר, שהיא ברורה ויפה. “מה מצער הדבר – היה אומר בלבו – כי ייבצר ממני להטביע בבת אחת בחומר גם את הכתוב, תחת אשר אשב ואשרטט כל סימן לחוד”…
עתה הושיט לאחיקר את המכתב הכתוב על גבי הלוח. המורה קרא את הכתוב בקול רם:
“למלך המלכים, אדוני אבי סנחריב, מאת בנך עבדך אסר־חדון. שלום למלך אדוני ולאלופי־צבאך. יתן אשור בידיך את אויבי־המלך ויפלו בחרבך כעמיר אחרי הקוצר. אשור האל ועשתורת בארבלה4 יטו אוזן קשבת לתפילתך, ילכו לפניך בקרב. יהי רצון שתשיב חרבתך לתערה ועיניך רואות את כל השלל, הביזה והשבויים,זהב, כסף ואבנים טובות, צאן ובקר. שלום באשור. שלום במקדשים. שלום במצודת המלך. עבדך לומד דעת מפי אחיקר במקדש־נבו”.
“קצרים דבריך, אסר־חדון, אך טוב שאין בהם שגיאה. ועתה הכן לך לוח גדול מזה וכתוב עליו את הפרק מדברי־הימים שאתן לפניך. אמנם, אבות־אבותיך כולם משתמשים בסגנון אחד, ובלשון אחת, ומספרים איך בנו היכלות, ארמונות ומקדשים, כמה אריות צדו וכמה ערים כבשו וכמה ראשים ערפו ומה מספר החללים שכרתו ידיהם. ועוד מעשים רבים טובים כאלה, אך כל זאת עליך לדעת ולהכיר, כי כן הוגד לי, ואת פי אביך המלך אין להמרות”.
ה
הנער לא הראה אף הוא חשק רב לשקוע בפרקים מדברי־הימים של המלכים הקדומים. די היה לו בכתובות שראה וקרא בנינוה, בדור־שרוכין, בארמון אביו זקנו סרגון. לפיכך ביקש לו תואנה להשתמט משיעור זה, והוא שטח את בקשתו לפני אחיקר:
“הבטח הבטחת לי לספר עוד מן החידות, שחד לך מלך מצרים בארמונו. תאב אני מאד לדעת ולשמוע את הדברים”.
אחיקר חייך מתוך קורת־רוח. הנה איך יתפוש זאטוט זה את לבו בחלקות!
“טוב בני. אעשה כאשר הבטחתי, ואתה אל תשכח לכתוב את אשר צווית”!
אחיקר המיש את המגילה אשר לפניו הצדה, שטח זרועותיו על השולחן, הירהר רגעים מועטים, לזכור מה עליו לספר ולא סיפר עוד, כי יש ויחזור אל הדברים שכבר נאמרו ואסר־חדון יעמידו מיד על טעותו. פתח ואמר, כקורא את הדברים מזכרונו:
“והנה, מלך מצרים מנסה היה אותי בדברי חידה ומשל. יום אחד קראני אליו ויאמר לי באזני שריו וחרטומיו: ‘באר לי, אחיקר, פשר הדבר הזה: סוס אדוניך צהל באשור וסוסותיו פה שמעו ותפלנה עוליהן מפחד’. יצאתי ואצו על עבדי לתפוס לי חתול וליסרהו בשוטים בכיכר־העיר. ויהי כאשר ראו המצרים את המעשה הזה וילכו ויגידו למלך: ‘גבה לב אחיקר וגם התל בנו, כי פקד לייסר חתול קבל עם’! וישלח המלך לקרוא לי ויאמר אלי: ‘למה זה השפלתנו’? ואען ואמר לו: ‘אדוני המלך לעולם יחיה. החתול הזה הרע לי במאד. כי סנחריב מלכי העניק לי מתנה תרנגול אשר קולו ערב מאד, והיה כקראו וידעתי כי המלך חפץ לראות את פני.והנה אמש הלך החתול הזה לנינוה וימלוק את ראש תרנגולי וישב’. ויען המלך ויאמר לי: ‘רואה אני, אחיקר, כי מאז באת בימים נתבלעה דעתך עליך. הן מפה עד נינוה מהלך שלוש מאות וששים פרסה, ואיככה ילך החתול בלילה אחד למלוק את ראש התרנגול ולשוב’? ואען ואומר: 'ואיככה זה שמעו סוסותיכם פה קול צהלת סוס אדוני ותפלנה עוליהן, והמהלך בין מצרים לאשור שלוש מאות וששים פרסה”?
עיני אסר־חדון הזהירו:
“הכית את מלך מצרים שוק על ירך”!
אחיקר המשיך:
“בזה עוד לא תמו הדברים, כי חרה אף המלך ויאמר לי: ‘באר לי, אחיקר, פשר החידה שאחוד לך עתה: עמוד אחד מחזיק שנים־עשר ארזים, ולכל ארז שלושים אופנים,ולכל אופן שני חבלים: האחד לבן והאחר שחור’. ואען ואומר: 'אדוני המלך! גם רועי־הבקר בארצנו יודעים פשר הדבר הזה. כי העמוד אשר אמרת הוא השנה, שנים־עשר הארזים חדשי השנה הם, ושלושים האופנים שלושים ימי החודש המה, ושני החבלים, האחד לבן והאחר שחור, הם היום והלילה”.
הנער מדושן־עונג היה לשמע תבונת אחיקר מורהו וחכמתו:
“הכית את מלך מצרים בלשונך, ואבי יכהו בחרב”!
“חדה היא מכת־הלשון, אך מביאה גם מרפא לגוף ונחמה לנפש. לא כן מכת־החרב, בני כי אין לדעת חרבו של מי תחזק, ואשר יוכה לא יוסיף לראות באור־שמש”.
הנער השתער בעקשנות על מורהו:
“לא אבין לרוחך, מורי ואדוני! הנה אשמע מפיך דברים נגד המלחמה, דברי־ימי אשור ומלכיהם אינם טובים בעיניך, וכל החרות בידי אבות אבותי על כיבושיהם ונצחונותיהם – והלא תפארת אשור וגדולתה היא המלחמה וכל העושר הרב וברכתו ממנה יבואו לנו”!
“בני, אחדים ממלכי אשור פעלו גם גדולות ונצורות בשביל בני עמם, אך המעשים הטובים שחרתו על הלוחות מעטים הם, כי טבעו בנהרי־נחלי־דם, תעלות־המים להשקאת־השדות, אשר התקין אביך ברוב חכמה, טובות חן בעיני מכל כיבושי העמים וארצותיהם; התעלה הגדולה הנעשית בפקודת אביך, אשר תביא לתושבי נינוה מים זכים לשתיה ממרחקים, מן הזאב אשר מימיו ניגרו עד עתה לשוא לתוך החידקל – יקרה בעיני אלף מונים מכיבוש ארצות הצידונים, העילמים והבבלים גם יחד; העצים הרבים והיפים אשר הביא אביך המלך מארצות רחוקות לטעת אותם על אדמת־אשור, יפים הם בעיני מכל שכיות־החמדה של הביזה והשלל הזורמים לאשור; אתו צמח חדש ויקר, כותנה, שהביאו אביך מהודו הרחוקה ושתלו בארצנו ובנותיו ונשותינו אורגות מצמרו בגדים ואריגים – ברכתו טובה וחשובה בעיני מכיבושה של ארץ מצרים כולה! אך אלה הם הדברים, בני, אשר תבין אותם לאשורם כאשר תגדל. עוד הרבה יש למלך לעשות בארצו הוא,בטרם צאתו לכבוש ארצות לא־לו, ולהחריב אותן על לא חמס בכפן. ויש הרבה דברם אשר אנו צריכים ללמוד מן העמים הקטנים האלה, שאשור טורף אותם כטרוף הזאב את הכבשים”!
“כי הזאב דרכו לטרוף”… – חייך אסר־חדון.
“אם כן,מי יתרון לאדם על הזאב”?
“תבונתו”!
“הוא אשר אמרת, בני, ־ בשכלו! כי זו היא המתת היקרה ביותר, שבה חוננו האלים את האדם. ויש אשר התבונה לא נחלת־החזק היא, כי אם סגולת־החלש, כי לא כל החזק בחילו הוא גם החזק ברוחו”.
"אמרת, מורי ואדוני, כי יש דברים שאנו יכולים ללמוד מן העמים הקטנים. היש בהם בוני ארמונות, חומות ומקדשים וערים כאשר יבנו האשורים? היש בהם צבא, אילי־ברזל, רכב־מלחמה, כלי נשק שרי־צבא ורבי־חרשים כאשר יהיו לנו? היש בהם אלים כאלי־אשור הגדולים השולטים ברום ובתהום?
“בודאי, בני, יפים המיקדשים והארמונות שאשור מקימה, אך מצרים אינה נופלת מאשור בתורת־הבנייה, ויש גם אשר תעלה עליה, אך גם מצרים וגם אשור בונים את כל הפאר הזה בעמל־כפיהם של מאות אלפי עבדים ושבויים, רבבות אלפים אשר מרוב עבודה קשה ומפרכת ייתמו לגווע ביסורים קשים, ובטרם יפחו את רוחם יקללונו בחמת־זעם. וגם בבל מפליאה לעשות בבנייה, ותבנית היכליהם וגניהם התלויים תעמוד נגד עיני רבי־החרשים שלנו בבואם לבנות בערינו. ואשר לאלי־העמים, אם גדולים וחכמים הם, אם תשועה בהם או אין, לא אוכל, בני, להשיב לך הפעם, כי מאד נכבד הוא הדבר אשר לא תשיג אותו בשנותיך, וטוב יהיה אם נדבר על כך כאשר תגדל. אך אם יש לנו ללמוד מהם,הבה אגדך דבר אשר טרם חשבת עליו: נלחמים אנו בבבלים, אשר אליהם גם אלינו הם, ואשר שפתם שפתנו היא, ואשר את חכמת החוזים בכוכבים למדנו מהם, וכל הסיפורים היפים על בריאת־העולם,על המבול, ועל גלגמש ועלילותיו, ודברים רבים אחרים בשירה ובהודיה – כל אלה מידיהם באו לנו, ויש אומרים כי בבל עולה ביופיה על כל ערי אשור גם יחד. הם העשירונו עושר רב, ואנחנו רק מעט מאד הוספנו בכוחותינו ובתבונתנו על כל העושר הזה. וראה נא, ראה, בני, את העבד הזה, העומד בקצה המקדש ומנקה במניפה שבידו את האבק מעל הלוחות האלה, אשר אנו כותבים עליהם בשלוש מאות וחמשיים סימנים, וערימה אחת כבדה זו מכילה רק עלילה אחת. והנה העמים הקטנים האלה, העברים או הארמים, מקפלים כל־זאת במגילת־קלף אחת קטנה, שיכול אדם לשמור אותה בכנף־בגדו גם בצאתו לדרך רחוקה, ללב־ים או לנתיבות־מדבר, לשובב את נפשו. והיה אם יצא בן־אשור לדרך רחוקה וישא על גבו עשרים לוחות כאלה והיה ללעג ולקלס. והעברים, המשתמשים בעשרים ושתיים אותיות, ייטיבו להביע את רוחם עשרת מונים מאשר נביע אנו את רוחנו. יוצאים אנו לכבוש ארצות רחוקות ולהשמיד עמים היושבים לבטח על אדמתם, ואין אנו יודעים לשנות את סדרי לשוננו בתוכנו, למען ירווח לנו, ולמען תוכל לפרוץ חוצה כזרם מים חיים. עוד הרבה יש לנו ללמוד מן העמים הקטנים האלה, אשר כה תבוז להם”.
הדברים שנאמרו מפי אחיקר, היכו את הנער בתדהמה. היתה בהם אכזריות רבה. הן לא יעלה על הדעת לבוא ולהקטין את ערך אשור ולהשפילה, כמשפט אחיקר עתה. אך בקעה מדבריו אמרת כה פשוטה וחזקה, אשר הרעישה את נפש הנער, ומפני שלא ידע מה ישיב לו, התריס במורת־רוח:
“ובכל־זאת הלוך אלך גם אני להכות בהם”
ואחיקר השיב לו בשקט:
"הן ידוע תדע את אשר הוגד לזאב: ‘מדוע זה תלך בעקבי־הצאן’? והשיב: “אבק הצאן טוב לעיני מאוד'… ואתה, בני, שב ותעתיק את הפרק מדברי־הימים, כי בהם אצורה לעת־עתה כל חכמת אשור הגדולה, החולשת על עמים רבים”…
ולא ידע אסר־חדון לתומו, אם לועג לו המורה או כן הוא מדבר.
זקני לכיש ושר צבאה
מאתיוסף אריכא
א
בעוד המוקעים על העצים מסביב לחומת־לכיש נופחים רוחם, ורבים מהם עודם זועקים מפרפרים מעצמת־יסוריהם, שוטטו אנשי אשור ופקידיהם ברחבי העיר, ברחובותיה ובסמטותיה, אספו את כל השלל הרב ערימות־ערימות. זקני לכיש עמדו עוד לא הרחק מן החומה, נכלמים ודואבים, ועיניהם רואות בכל התבוסה והעינויים, השוד והרצח. שקועים בדומיה כבדה, דומית תוגה אין קץ, כבשו פניהם בקרקע, ואת אשר יהגו בלבם לא ישיחו עתה. כבד הוא עונש אלהים אשר ניתך עליהם בכל מוראו. לכיש נפלה, אך היזעם אלהים ויט ידו גם על ירושלים עיר־קדשו? זה עתה ראש־דאגה לזקני לכיש, כי יש והאדם יחלים אם יקטעו לו יד או רגל, אך אם יותז ראשו – – –
לפתע ניתן האות לזקני לכיש, כי שוב יקרבו אל המלך. ושוב העמיד את עצמו חנניה בראש, נוטל על עצמו את כובד־האחריות במתן תשובה לדברי סנחריב הקשים והשנונים. זקן ענוג היה, ולפניו – ארשת חומרה ואצילות. פסיעה אחת פסע בראש, ורעיו מצטופפים מאחרי גבו כעדר כבשים מבוהל.
“זקני לכיש! ראיתם את כל אשר עשיתי לעירכם, כן אעשה לירושלים! אלהיכם לא יצילכם, כי סר חסדו מכם, וגם תש כוחו. בקרוב יובל גם הוא שבי, כאשר אכבוש את ירושלים עירכם ואשים קץ לה ולעמה גם יחד”!
בעיני חנניה הוצתו שביבי זעם. דברי הנאצה בפי סנחריב, בברכו אלהים ועיר־קדשו, העלו חרונו. לפתע שכח בפני מי הוא עומד, אך את תשובתו הביע בדברים ברורים:
“ייבצר ממך, המלך הגדול, לעשות את המעשה הזה, כי אלהי יהודה וישראל הוא האל האחד והיחיד מכל העמים, אשר לא תוכל לקחתו שבי ולהעמידו בהיכל קדשך בין שאר האלים אשר נפלו לידיך. כי לא בשר הוא אשר יוכל לו אנוש, ומלוא כל העולם כבודו”.
"בכל מקום ישכון אלכם זה אשר מאס בכך והסגירכם לטבח?
“מלוא כל העולם כבודו, ובאשר תדרוך כף רגל אנוש עלי אדמה שם ישכון, כי אלוהי האדם הוא”…
הגם על עמים אחרים ישפוך אלכם זה את זעמו כאשר עשה לכם"?
“את זעמו כן את רחמיו. אל קנא ונוקם הוא, אך גם אל הרחמים והחסד. לא לבניו בלבד יטה חסדו, כי אם גם לבני־תמותה בכל מקום. את יונה נביאו שלח אל נינוה הגדולה והחוטאת, לא להענישה כי אם להצילה מזעמו כל עוד לא איחרה את המועד, ואף כי היטב חרה הדבר ליונה, על אשר הפר אלהים דברו ולא השחיתה, כי נשא לעוונה כאשר היטיבה דרכה ושבה מחטאה”.
“אכן, זכור אזכור”… חייך סנחריב “בימי אד־נוררי השלישי היה הדבר. בחוצות נינוה הופיע האיש המוזר הזה, הפיץ אימים בדברים חוצבי להבות. אך מה הדבר, כי אלהי עם אחד יחרד לגורל של עם זר ונכרי ויחוש להצילו. הן טוב היה אלהיכם עושה, כי תחת אשר ידאג לעמים אחרים ידאג לעמו הוא,לפלטו מידי צר כמוני; מרוב דאגה לעמים אחרים, הנה היה עמו הוא למשיסה ולחרפה”.
“כי חטא חטא עם יהודה ואת עונשו ישא. כאשר ידע אלוהיו לשפוך רחמיו על עמים אחרים, כן ידע לשפוך גם זעמו עליו, על חטאו, ואת אשר יגזור הוא יקום. דרכיו לא נדע, אך נאמין בצדקו”.
“עוד מעט גם צדקו ועם עמו יחדלון”!
“גם עם יהודה ייכון לעד, גם אמונתו וצדקו יכונו לעד”.
“הפץ אפיצם במדינות ארצי ושריד לא יהיה להם”!
“ישובו ויתלקטו כי רב כוחם”!
“במה זקן? הן את ארצכם מחריב אנכי, לא עיר ולא כפר – תל אפר; לא שדה ולא כרם, לא עץ ולא בקר. ירושלים תיפול, ואת השארית אקח עמי, או אגירה לפי חרב, ואתה אומר כי רב כוחם. הן אך צחוק אתה עושה לי. במה גדול כוחם כי אדע?”
“כוחם באמונתם”, השיב חנניה בשקט. “גם בהיות חרב חדה על צוארם לא יואשו”.
סנחריב גיחך במרירות ובוז. דברי חנניה הזקן – עקשנות ואמונה אשר אין לה שחר. שונים הם מן הזקנים הבבלים, הארמים, העילמים, החיתים, הצידונים והפלשתים. הללו עוטפים את תשובתם במעטה רך, בבת־שחוק מעורבת יראה, אולם זקנים אלה קשים כארז, עומדים על עברי־פי־פחת – ורוממות אלם בגרונם, ודאגתם לעמים אחרים.
“הבט, זקן, וראה את כל המוקעים האלה אשר ליד החומה, ערמות הראשים המונחים לידך, ההצילה אותם אמונתם”?
“את גופם לא הצילה אמונתם, אך את נפשם הצילה, ואת נפש הבאים אחריהם אשר ילמדו להיטיב את דרכיהם ולחיות על פני האדמה הזאת, הם או נכדיהם או ניניהם, לא נדע את היום, אך כן יהיה. מאמינים אנחנו כי אלהים לא יפר את בריתו עמנו”!
“עם קשה עורף”… – רטן סנחריב – “ועתה שמע, זקן,ואל תכחיש את אשר אשאלך כי לא לצחצוח־שפתיים על אמונתך קראתיך אלי, כי אם בדבר נכבד מזה. הוגד לי, כי את אוצרכם קברתם באדמה. עבד עמוני סיפר את הדבר. תיטיב לעשות, אם תגיד לי, איפה קברתם אותו”.
חנניה התחלחל:
“אכן נודע הדבר”.
פני סנחריב נהרו משמחה:
“אם כן, הגידה לי למען אדע”.
חנניה החליף מבטים רבי־משמעות עם חבריו, מבטים של כובד־ראש ודאגה. מארשת פניהם למד לדעת, כי מבקשים הם לומר לו דבר, אך מאימת סנחריב עליהם לא יפצו פיהם. בשתיקתם הקודרת סמכו עליו, כי ידע את אשר עליו לעשות. לאחר דומיה קצרה וכבדה השתחווה חנניה לפני המלך ויאמר:
“לא נוכל לגלות א המקום, כי בנפשנו הדבר”.
חמת־זעם מהולה בצחוק תקפה את סנחריב:
“בנפשנו הדבר1 מצווה אני וזכר לא יישאר לבני לכיש המעטים, ובמה יועיל לכם אוצרכם הקבור באדמה”.
“למשמרת לבאים אחרינו. להיות להם לעזר ולסעד, כי אין ערוך לו”!
סנחריב הנמיך קולו, אך ניכר היה בו כי אורך־רוחו פקע מרוב כעס:
“ראה, זקן,את פניך אני נושא ואיני נוגע בך לרעה,גלה לי סודכם והיתה לך נפשך לשלל. נפשך ונפש כל הזקנים האלה, אשר ידי לא תהיה בהם אם בתבונה תנהג. כי לעתים קרובות מהירה חרבי מלשוני”.
חנניה הזקן הוריד ידיו ברפיון־רוח ויאוש:
“מלך רם ונישא, לא נוכל, כי בנפשנו הדבר”.
סנחריב פנה לרב־טבחיא:
“ייעשה בהם עד אם יגלו את מחבוא אוצרם”!
את חנניה הדפו הצידה, למען יעמוד ויראה בענות אחיו ורעיו. בין כה וכה בעט בו רב־טבחיא עד כי השתטח ארצה. את זקנו מרט, והיה מטלטלו, בהחזיקו בגדו באגרופו הקפוץ, מעלה ומטה, עד כי חשכו עיניו מחולשה. את רעיו הזקנים חלקו לעיניו בשוטים, עד כי שתת דמם ועורם נפצל רצועות־רצוועת. זקן אחר נקרו עיניו בשפוד מלובן בטרם הבין את אשר יעוללו לו. שנים מהם נקשרו בחבלים אל רכב־מלחמה הרתום לסוסים, – דפקו בהם, והזקנים נגררו על פני הקרקע, נחבטים באבנים ובסלעים ולא נשארו מהם אלא גלי עצמות. אחרי כן שוב כינסו את הנותרים, והם רצוצי גוף ונפש, צללי אדם היודעים כי קצם קרוב. או אז לא הבליג אחד מהם, ובקול מרוסק מבכי ותחנונים פנה אל חנניה:
“אגלה להם, כי לא אוכל לשאת עוד”.
"אחי, - השיב לו חנניה – “עצור ברוחך עוד מעט קט ותיגאל”.
“לא אוכל, אבי, כבד הדבר ממני”!
חנניה השיב לו בשקט:
“אחטא אם אגזור שתיקה עליך, כי על גבי לא חרשו. ואתה, עשה ככל אשר תוכל, והאלים יסלח לך”.
ואז מצא לו הזקן המעונה היתר. בפנותו אל סנחריב אמר:
“אראה לך את המקום,המלך, ותן להם את נפשם לשלל”.
סנחריב קפץ וירד בקלות מכסאו.
“הוליכני למקום ותראינה עיני באוצרכם”!
ב
וילך הזקן בראש. בעקבותיו – סנחריב, רבשקה לימינו, כנהוג, שרי־הצבא וכמה מפקידי המלך וסופריו לרשום את שכיות־החמדה אשר באוצר. חנניה וכמה מן הזקנים, מוכים ופצועים באין מהם מתום, גררו בקושי את רגליהם, נצטוו אף הם ללכת. רק פצועי העינויים, ובתוכם הזקן אשר עיוורו את עיניו, נשארו. המעוּור עמד באמצע בלא דעת מקומו, מעיניו האדומות ניגרו דמעות־דם, ואור השמש אשר חשך עליו היכה עליו בלהטו האדמדם.
סנחריב ומלוויו נכנסו העירה. ליד השער הנתוץ עברו, דרך תלי־חרבות, בין ערימות חללים ערופים, הרוגים ופצועים מתפלשים. העשן, אשר פרץ עוד מן השרפה במנהרה, תלוי היה כחשרת־עב אפלה, כיסה את פני העיר וחדר לעינים. הזקן, אשר כוחו לא עמד לו, הלך בראש מורכן, ואין הוא מעז להשיב מבטיו לחנניה ורעיו, כי בשתיקתם ובזעפם כמוסה היתה תוכחת מסותרת. באחרונה הגיעו לתל, אשר עליו התנשא לפנים המקדש המצרי הקדום ולא שרדו ממנו בלתי אם חורבות ועיי אפר. בהקיפם את התל, נעצר הזקן ליד גדר־אבנים דחויה, עתיקה, אשר אבניה התפוררו מרוב שנים, והורה בידו על אבן אחת, כבדה מרעותה, ויאמר:
“חפרו פה, כי באדמה קברנו אוצרנו”.
ויצחק סנחריב:
“באדמה! מקום טוב מזה לא מצאת, זקן”?
רבשקה הזעיק פלוגה מאנשיו, אשר פתחו בכשילים ובכילפות, והשליכו את העפר מסביב, תחוח ורך, כי אך לפני זמן מועט חפרו פה, והחיילים לא נתיגעו הרבה בעבודתם. לראשונה ביצבץ ונגלה כד אחד גדול, כרסני, ומיד לאחריו, לאחר נקותם קצת את העפר, נגלו כחצי תריסר מהם, דומים לראשון, מטפחות־בד קשורות לצואריהם, משוחות בכופר שחור ובדונג, לשמור עליהם מטחב ורטיבות; כדי־חרס פשוטים וחזקים אשר ישמשו ביהודה להחזקת שמן או יין, ואותיות פקיד בית היוצר טבועות בהם: “בת למלך”, להעיד על מידתם הנכונה. ויעמדו כל האנשים תמהים ומשתאים, ורבשקה אשר הבחין בעיני סנחריב את קוצר רוחו הנושא בחובו תמיד התפרצות זועמת, לא חיכה עד אשר יסירו החיילים את חתיכות הבד הדבוקות יפה אל פי הכדים וחותמות עליהם. תפש כשיל מידי אחד האנשים, ובתנועה זריזה וזהירה היכה על כרס אחד הכדים, עד אשר הובקע, וחרסיו נפלו על פני הקרקע. אך דבר לא נשפך ארצה, לא זהב ולא אבנים טובות, כי אם דבר צהבהב נשקף מתוכו. ויך רבשקה שנית בכשיל, בפגעו בכד, ואת המכסה המכופר קרע ממנו בחזקה, ולפני עיני המסתכלים נראו עתה בבירור ארבע מגילות־קלף מקופלות וצרורות יחד. לא התקררה דעתו של רבשקה וניפץ את שאר הכדים בזה־אחר־זה, וגם בהם היו מגילות־ספר כאשר בראשון. אנשי אשור לא הבינו את הנעשה. סנחריב היה הראשון אשר פרץ בזעמו כי רב:
“הלהתל בי תאמרו, זקנים ארורים”?!
“הה, אדוני המלך”! – קרא חנניה מנהמת־לב – “חלילה לנו מלעשות כדבר הזה, כי אוצרנו בזה לפניך! דברי תורתנו ונביאינו אשר גנזנו למשמרת, למען לא תיגע בהם יד לרעה, כי במגילות האלו טמון כל עשרנו”.
סנחריב הוכה בתדהמה. הניצבים לידו דממו מרוב פחד. רבשקה אף הוא מופתע היה, ובסתר לבו גם הפליאו הדבר. סנחריב ביקש לכסות על רגשו הנבוך בלעג בפנותו אל חנניה:
“הגידה לי, זקני, היצלחו המגילות האלו לקעקע חומות, לכבוש ערים, למגר אויב ולשים עמים למס עובד”?
“למעלה מזה”.
“אל מה ירמזו דבריך”?
“עשויות המגילות לכבוש לב אדם עד סוף כל הדורות”!
ג
יהושפט שר־צבא לכיש וחמישה־עשר מאלופי־חילו אשר נותרו בחיים, הובאו בידי משמר כבד להישפט בפני סנחריב היושב עוד על כסאו, סועד סעודתו ושותה יינו, כי מיאן להפסיק את פרשת העינויים והשפלת כבוד תושבי לכיש בטרם יוגלו. והיה סנחריב לוגם להנאתו מיין יהודה אשר הובא לו, כי בלכיש רב היה מספר הכדים החתומים אשר הכילו יין משובח מכרמי־השפלה. עינו נחה מפעם לפעם על שרי־הצבא אשר הובאו, אלה אשר כה הפליאו להגן על לכיש. החרבות נלקחו מהם, אך עודם לבושים מדי המלחמה, קובעיהם ושריוניהם. אחדים מהם פצועים וחבושים, פניהם מלוכלכים מזיעה ומזוהמת־האבק ועשן הקרבות, אך גם כמנוצחים עמדו עמידת גברים הנכונים לכל. יהושפט פסע פסיעה אחת קדימה, כיאה לראש חבריו, לא קד ולא השתחווה, כי איש־צבא היה אשר נלקח בשבי, וגם ידוע ידע כי דינו נחרץ.
סנחריב נתן בו עין בוחנת:
“הראית את אשר עוללתי לאנשי לכיש ולחייליה”?
יהושפט החריש.
“ולא יחרד לבך”?
“חרד היה לבי לפני כיבוש לכיש, אך לא עתה”.
“והעינויים אין מוראם עליך”?
“אין מנוס מן היסורים”.
“ואדם שמפשיטים עורו בעודנו חי”?
סנחריב צחק בהכותו בכף־ידו על ניצב חרבו המפוארת:
“עוד נכונו לנו שעשועים עד בוא־השמש, ואתה היטיב־נא לשחק לפני כיאה לגיבורי־מלחמה. אל נכון שמעת על יעבידו מלך־חמת. גיבור מלחמה היה ורומח ידע להטיל בכוח רב, ולא היה שני לו. במצות סרגון אבי הפשיטו את עורו חי. או אז התיפח כאשה יולדה אשר צירים אחזוה. צורח היה עד כי כיום אשמע את קולו. ועתה הגיע תורכם. אָחל בקטן אשר בכם ואכלה בגדול ובנכבד אשר בכם, בך שר־הצבא. ואם לא ימס לבך כמים, צרוח תצרח גם אתה”!
יהושפט שתק. הוא ורעיו קודרים היו. חזיון־בלהות, הנה זה היה וקם לעיניהם. שישה־עשר איש היו אחרונים לעינויים. והאד כבר לוּקח מהם בכוח־הזרוע והושכב על גבי קרש המיוחד לדבר. את ידיו ואת רגליו כפתו להצידו לבל יזוז, שנים מן הטבחים ומאכלות בידיהם ניגשו לעשות בו כאשר נצטוו.
יהושפט עצם עיניו ואת ראשו הרכין על חזהו. היה זה שמעיהו. שר־אלף אמיץ־לב, אשר במו ידיו טילטל את סולמות הצרים העמוסים חיילים אשוריים ושמטם מן החומה; בידו אחת סוכך במגינו על פניו מפני החצים, ובידו האחרת מחץ בהם בחרבו והדפם. ועתה פתחו בו. הוא לא צרח אך נאנח אנחות שוברות לב, חרף רצונו. דממת הצופים היתה כבדה, מתוך ההמון נשמעו בכיות ואנקות נשותיהם ובני־ביתם של הנדונים. אשה אחת, צעירה ויפה השכילה לפרוץ לה דרך בין שורות־החיילים, אשר מרוב סקרנות והסתכלות במעונה, לא השגיחו בחמקה ביניהם. במרחק אמות מספר מכסא סנחריב השתטחה ארצה ואת קולה הרימה בזעקה קורעת־לב:
“הושיעה, אדוני המלך”!
רב־טבחיא עט עליה בחרבו השלופה בידו, אך סנחריב עצר בעדו בתנועת־יד יפה. אין־זאת כי אשה אמיצת־לב היא אם הרהיבה עוז בנפשה להבקיע לה דרך אליו. נתן בה עין בוחנת לראות את עיניה שטופות הדמע, את ארשת הכאב בפניה, אשר הזכיו לו יפי פני המלכה זכת. נימה סמויה רעדה בו בסנחריב, רגע אחד של חולשת־הדעת מאז הוחלה פרשת השפטים.
“מה לך, אשה, כי נזעקת”?
“הה, אדוני המלך, לבי מתפלץ מכאב וצער! חוסה־נא על השרידים העלובים האלה אשר אין בהם רוח חיים, ותן להם את נפשם לשלל. המיתני נא בחרבך, מלך גדול וגיבור, ואל אראה במותם כי נורא הדבר”!
“הנמצא אישך בין אלה”?
“כן, אדוני ומלכי, אך מבקשת אני על נפש כולם”.
“הוציאי את בעלך ונחזה בו”!
האשה ניגשה לקבוצת שרי־הצבא המצטופפים ואחזה בידי יהושפט. הלה פסע אחריה נרעש וקודר. גבה־קומה היה ויפה־תואר. השתאה למראה אשתו האמיצה. כבחלום ראה ושמע את הדברים, ובעמדו לידה הגיע אליו קול סנחריב:
“זה הוא אישך ואלופך אשר אין מורא היסורים עליו. אכן, גבר רב־אייל אשר כוחו במתניו. תפליאני אהבת אשה לבעלה. ועתה איעתר לך, ואתן לך לבחור כטוב בעיניך, להראות לך כי אכן מלך־חסד אני. שישה־עשר הם אלופי־הצבא אשר ללכיש, אשר חטאם כבד מנשוא. והיה – אם אַחיה את בעלך, ויוצאו החמישה־עשר להורג, אך אם יוצא אך בעלך להורג – וחיו הללו בגללו. ועתה, שפטי בין האחד לבין הרבים, בידך גורלם”!
ד
ותהי דממה גדולה עוצרת־נשימה. האשה נדהמה. תוציא מלה אחת מפיה ובעלה יחיה. אך חמישה־עשר הגברים האלה, המתבוננים בה בדומיה ומצפים לדברה יוצאו להורג. ואת בעלה ראתה, יפה תואר ונתון לחסדה. ובתוך עם־לכיש מחכות נשים וילדים בחרדת־לב לאשר יקרה בעוד שעה קלה לגברים האלה. סנחריב – אין להאריך את רוחו יתר־על־המידה, כי הפכפך הוא, ויכול לחזור בו. האשה עצמה את עיניה כמבקשת להחליט בלי לראות את כל אלה התלויים בה. באחרונה הסבה ראשה לעבר סנחריב ומהיות עיניה שטופות דמע לא יכלה לראותו אלא בטשטוש־הדמות! המלך נראה לה כמבעד למסך עשן כחלחל, אך מוחש בכל כוח שלטונו ועריצותו. עתה אימצה את קולה החנוק:
“אדוני ומלכי רב־החסד! יחיו נא החמישה־עשר, כי לא אוכל לראות במותם, אך אם נדיב־לב הנך, אפילה־נא לפניך את תחינתי האחת והיחידה: קח, המלך גם את נפשי, כי לא יעצור לבי כוח לראות בעינוייו”.
זאת היתה תשובה לפי רוח סנחריב. הביט סביבו כמבקש לראות רושם דבריה על מקורביו. האשה עמדה במבחן ולא הכריעה את הכף לטובתה. תשובתו לא איחרה לבוא:
“גם בזאת איעתר לך, אשה עזה כנמרה, כי גברת ברוחך בבואך להציל את נפש בעלך ולא לעמוד על דם רעיו הרבים. אך נראה־נא, אם אישך ישווה לך בגבורת רוחו, וזה דברי: לפני אשר אצוה להפשיט ממנו את עורו בעודנו חי, אצו לתת חרב בידו, והוא אשר יקח את נפשך במו ידיו, למען לא תראינה עיניך במותו הוא, כאשר ביקשת ממני”!
רב־טבחיא הושיט ליהושפט את החרב.
נדהם ונרעש לשמע כל הדברים האלה, החזיק האיש את החרב בידו, וטרם ידע אם להתל בו אמר המלך את דבריו, או אמנם כן הוא. ואז שמע את קולה הנעים של קרנה רעיתו אשר לא קיפח צלילו גם ביאושה המר:
“יהושפט, אישי ואלופי! עשה כאשר צווית. המות יגאלנו במחיר־החיים אשר ניתן לרעיך ולבני־ביתם. הנה אעצום עיני, בעלי ואישי, למען לא אראה בהניפך חרבך, ולמען לא אראה ברעוד ידך, שר־צבא־לכיש! אך שקה לי ואמצני אל לבך לרגע קטן”.
קול זקן הפורץ בבכי־תמרורים נשמע לפתע. היה זה חנניה, אשר למגינת לבו עד היה לסבל אשר טרם תם. כל אשר ראו עיניו עד עתה לא הוציאו דמעה מעיניו שכן ידע כי זהו הגמול ואין לשנות. אך עתה התמוטט ורוחו נשברה בו. בעיני רבים עמדו דמעות. היחידי אשר לא נע לא זע היה סנחריב, אשר חיכה לראות אחרית־דבר, כי טרם האמין גם הוא במתרחש לעיניו. אמיצה מכולם, נכונה ברוחה ועשויה בלי חת היתה קרנה:
“אל ירך לבבך, בעלי ואלופי, יראה המנצח הגדול, כי אין פחד בלבך. עשה כאשר ציויתיך, פן נאחר המועד”!
יהושפט ניגש אליה. בעוד ידו מחזיקה החרב, חיבק אותה ולחצה אל לוח חזהו הרחב. גם מבעד לשריונו שמעה את הלמות־לבו, ורגע עמדו חבוקים באלם־רגש. בעוד לחיו סמוכה ללחי אשתו, נשק לה פעם ופעמיים על כתפה החשופה. מסביב עמקה הדממה. דומה, כי היקום עצר נשימתו, בהרימו את ראשו ראה יהושפט, כי עיניה עצומות הן, כמחכה לחסדו האחרון. ואז – למען לא יאריך את רגעי צפייתה הנוראה – נעץ את חרבו בלבה במכת־תנופה חזקה ומהירה. אנחה חרישית נמלטה מפתחי פיה. את עיניה פקחה לרגע, מוכות תמהון, וצנחה לרגליו. יהושפט כרע לידה, שלף את החרב מלבה, וקילוח־דם פרץ על צחות בשרה. בתוך הדומיה הכבדה אשר מסביב,קם האיש, ובעוד החרב מטפטפת דם רעיתו בידו, אחז בניצב שלה בשתי ידיו, ולקריאת התמהון שפרצה מפי רבים, תקע אותה בכל כוחו בבטנו, מתחת לשריון. התמוטט וכרע ליד גופת־רעיתו. ידי מעניו כבר לא השיגוהו.
הרגשת צער ואבל היתה מסביב. אחים היו לה מנצחים ומנוצחים כאחד. אז ידע סנחריב, כי יש והאדם יחמיץ בחייו מעשה החסד הגדול ביותר אשר אינה לו הגורל לעשותו. אמנם, ברגעי חולשה הירהר בזאת אך המראה לא מש מעיניו, ובלילה לפני עלותו על יצועו אמר חרש לרבשקה:
“גדולים מעשי הגבורה אשר הראו הבעל ואשתו מגבורת־חיילים בשדה־המערכה. כי אלה יפליאו לעשות כבני־חורין, בבקשם את הנצחון ואת התהילה, ואל ההראו את גבורתם בטרם־חדלון, בתתם נפשם כופר חיי־הרבים. ניחמתי על כי לא ציויתי להשאירם בחיים”.
בלילה ההוא לא עצם סנחריב את עיניו.
*
השפטים אשר עשה סנחריב בתושבי לכיש נשכחו ברבות הימים, כי אין זוכרים את המתים אשר בחייהם לא היו שונים מרבים אחרים, ורק בני־ביתם וקרוביהם התאבלו עליהם עד אשר מתו גם הם. אך דבר מות־יהושפט ואשתו קרנה, לא מש מפי כל. עליו הירבו לספר תושבי־לכיש, אשר היו עדים לקיצם המר והנשגב. רבים מאנשי צבא אשור, אשר אף הם חזו במראה, סיפרו עליו בשובם לבתיהם. שנים רבות אחרי־כן נפוץ הסיפור, בו העלו בני־יהודה על נס את אהבתם של שר־צבא לכיש ורעיתו, עזים בחייהם ובמותם. אכן, אין קץ לאכזריות האדם,אך אין חקר גם לרוח האדם.
רוכל יהודי במחנה אלכסנדר
מאתיוסף אריכא
א
“הגווילים הם לחם חוקי מדי יום ביומו. לפני יומיים ביקרתי יחד עם קליסתנס בעיר ביבלוס1 הצידונית שמפותחת בה תעשיית מגילות־הספר. בבתי־מלאכה שלה יודעים לעבד יפה את גווילי הגומא, וכן מגילות־קלף. רוכשים אנו שמה את כל הגווילים המשובחים הנחוצים לנו לצורך עבודתנו. מצויים שם גם הרבה תלמידי־חכמים מן הכנענים, היודעים להפליא את מלאכת הכתב וההעתקה, הן בלשונם והן בלשון יוון, שכן רבים הפונים אליהם לצורך זה, לפי דבריהם בעיקר משתי מדינות: מיוון ומיהודה”.
“מיהודה זו הקטנה”?
“תתמה תמוה! מרבים לעסוק בכך. את מגילותיהם שולחים הם צרורות־צרורות ליהודי בבל ומצרים. גם לארצות אחרות לתוכן נקלעו מבני עמם. קליסתנס נפגש עם אחדים מהם והוא מרבה לשוחח איתם על עיקרי תורתם וחכמתם. גם על אורח חיים שלהם ונימוסיהם. אחד מהם, רוכל יהודי המלווה את המחנה, מספק לנו את הגווילים. מנחם שמו, וקליסתנס מרבה לשוחח עימו, וכבר שגורות בפיו הרבה מלים מן העברית, שכן לשון זו, המכונה גם כנענית, משותפת להם ולצידונים, וגם לעמים אחרים בתחומי ארצם”.
“דברים של ענין אתה סח לי קליארכוס”.
“ועוד דבר מופלא הוגד לי עליהם. דבר שאירע כאן בעבודת הסוללה. רבים מבני יהודה, מן השבטים המצויים לחוף הים, שעוסקים הם בספנות יחד עם הצידונים, עובדים בשפיכת הדייק. דימיאס מהלל חריצותם ומסירותם. הם גם מסייעים בידו, לפי דברי המהנדס, בכמה וכמה תחבולות שמביאות הן תועלת רבה. אך לראשונה ניתגלה בהם דבר תמוה למדי: ביום השביעי לשבוע שהם מונים, שובתים הם מכל מלאכה והיום קודש הוא להם לתפילה ולמנוחה. גם בארצם אינם חוגרים חרב ביוםהשבת שלהם, אינם חורשים אדמתם, ואינם עובדים כל עבודה עד שקיעת החמה”.
“מנהג תמוה באמת”. – מחייך ליזיפוס.
“קליסתנס אומר כי מנהג ראוי לשבח הוא. כי יום זה, לדעתם, מבדיל בקדושתו בין שאר ימות החול. גם מפי אריסטו שמעתי שבחו של מינהג זה”.
ליזיפוס מקשיב בפליאה רבה:
“הברברים הללו”!
“גם הצידונים הברברים מצטיינים בחכמת התכונה, והם־הם אבות הספנות מהם למדו גם היוונים, כשם שלמדו מהם את תורת הכתב. העברים טוענים כי הם המציאו את חכמת הכתב ואילו הצידונים שנדדו בספינותיהם לאיי הים שימשו רק שליחים לאמנות זו, ולדברי קליסתנס יש צדק בדבריהם. אך הם, הצידונים, נהירים להם שבילי רקיע וים כשבילי ארצם”.
ליזיפוס מגלה מורת־רוח קלה:
“אין הם חביבים עלי, הצידונים והעברים כאחד. העברים משום שפורצי־גדר הם ואין הם יודעים לוותר בשעת־הצורך, כגון עיקשות זו שלהם בעבודת היום השביעי בסוללה. מין גאווה היא זו להיבדל מאחרים, ובבלואי בגדים שלהם נראים הם כבזים לנו.. והצידונים האלה, סוחרים ותגרים שעיניהם רק לביצעם, אינם נירתעים מחטיפת נשים בארצות סחרן, ובמראה שלהם לא ייבדלו מן העברים הברברים”!
“לאריסטו רבי ידעה אחרת לגמרי על הברברים הללו”! – סח לו קליארכוס בקיצור – “עלי לרוץ ולחזור אל קליסתנס להמשיך במלאכתי. שכן המגילות רבות הן מיום ליום. מלאכת ההעתקה מוטלת כולה על שכמי וכתפי. משא כבד הוא, ואני – צרור לי גם משלי”.
ב
יום אחד מעיר קליארכוס לקליסתנס כי מלאי הגווילים לכתיבת המגילות פוחת והולך ואין מנחם, הרוכל היהודי, מספר אותם כדרכו. הלה רוכש אותם בביבלוס מפעם לפעם. לאחרונה מורגש מחסור בהם וערכם מאמיר והולך. קליסתנס גוחן על פני התרכוס, בו הוא מחזיק את הגווילים וסימני תמהון בפניו. לפני זמן לא רב מצויה היתה בו כמות ניכרת. מרים ראשו ופליאה בפניו:
“מיספר רב של גווילים היה שמור”!
קליארכוס לובש פני רוגע ותום:
“משתמשים אנו בהם מדי יום ביומו”.
“ואף־על־פי־כן נעלמה כמות רבה מדי ללא שימוש”.
קליארכוס מיתמם ולבו נוקפו:
“כמה וכמה מהם מקולקלים היו”.
“פליאה היא בעיני”.
קליארכוס מרכין ראשו וממשיך לטייט על גבי הגוויל המונח לפניו. הואיל ומורגש מחסור בגווילים והוא עוסק כל הזמן באוהלו בכתיבת הפרקים שלו, נוטל היה משל הגווילים שנועדו לצורכי המלך. קשה היה לו לרסן את יצרו ולהיבטל מעבודתו שהוא שקוד עליה. עתה מרגיש הוא את עצמו כגנב העומד להיתפש בשעת מעשה. לא נוח לו. מבקש אמתלה להסיח את דעתו של קליסתנס:
“ודאי יופיע בקרוב הרוכל ולא נחסר גווילים”.
“עד שיופיע נמצא עצמנו בטלים מעבודה”!
“שמא עלינו לחפש אחריו ולזרזו”?
“האם תדע היכן למצוא אותו”?
“במחנה הרוכלים. מוטב שנקדים ללכת אליו”.
סיבה מספקת לזכות בהפסקה שמנוחה בה. קליסתנס קם, אוסף קולמוסיו, מניח את הגוויל הכתוב כמעט עד גמירא, מהדק את הצמיד של קסת הדיו ומזדרז לצאת מן האוהל. קליארכוס מלווהו בשתיקה. שבע־רצון שאין קליסתנס חוקרו בדבר הגווילים החסרים. אין זאת, כי אינו חושד בו. התלמיד מכיר לו טובה בלבו על כך ומהרהר כי אסור לו להעמיד את קליסתנס בנסיון נוסף. ואשר לגווילים, אף כי עולים הם ביוקר, יזמין שוב כמות מספקת לצרכיו, כאשר ייפגש עם הרוכל שלא בנוכחות קליסתנס.
מחנה הרוכלים סואן וגועש כדרכו, על קולותיו, תגרניו, נדף תבשיליו, ריח צלי בשר וניחוח רקיקי דבש ומעדני רקח של פירות. בתוך סוכות ארעי, שמחצלות קנים מהוות להן קיר וסככה, יושבים חיילים הוללים וזוללים הסועדים לבם, לוגמים יינם ומקנחים במיני תרגימא. אחרים מקישים בקוביות שלהם על גבי לוח עץ צבוע שחור; שרטוטים גיאומטריים וקווים אדומים צולבים אותו ומחלקים לשטחים מסומנים במספרים, מהם המביאים מזל ומהם המכשילים; המכובד שבמיספרים, עשרה רב־הקסמים, האוצר כוחות סמויים, המצוייר בטבורו של הלוח, קטן בהיקפו והקוביה הנופלת עליו מזכה את בעליה בזכייה רבת־ערך. זוהי נקודת־המוקד והריכוז של כל המפלל לחסדה, ושעה שהקוביות מוטלות בזעף או בניחותה, תלווינה אותן העיניים כמבקשות לאלץ אחת מהן בכוח, שתנוח על גבי המיספר המיוחל שאינו נענה כי אם לעתים נדירות. רבים הם המנסים את מזלם שרובו הפסד ודאי ומיעוטו ריווח. בליל של שפות גועש בזעפו מסביב ויוצאי עמים שונים צובאים על הלוחיות ברעש בלתי פוסק. הצחוק בוקע מתוכם מלווה גידופים חריפים, שגם פני נחתומית שבשוק תסמיק לשימעם.
קליסתנס ולבלרו חולפים בצעדים מהירים, שכן יודעים הם כי עגלות הרוכלים מצויות מעבר מזה של המחנה, שם מוכרים הם את רכולתם שמכילה היא גודש של כלים, חפצים ומיני סדקית, זוטות לנוי ולשימוש, פרקמטייא של כנען, בבל ומצרים, וגם מן המדינות שבאיי הים. אין חייל שלא יסור לכאן לרכוש לו מן הדברים החסרים לו משרוך נעל ועד לבוש, שכן רגילים הם לאבד חפצים וגם הגנבות הפוגעות בהם הן מעשה של יום־יום. עתה עוברים הם, סופרי המלך, מקום שאינו מיועד לשכמותם. הלא הן קובות הזונות, שעומדות הן על פיתחיהן וקורצות קוראות לעוברים ושבים. אין הן לבושות על דרך הצניעות. כל אחת עשויה למשוך את עינו של הגבר החומד לפי טעמו ונטייתו לראות באשה את משאת־נפשו הסמוייה, או בת־דמותה השאולה של זו אשר הניח במכורתו. רבות הן, בנות עמים וגזעים שונים. צהבהבות מארצות הצפון הרחוקות, ושחורות־שיער, מקורזלות, בנות כושים מאפריקה, ובתוכן גם מטרונות שירדו מגדולתן, או שבויות יווניות מתבי שנמכרו לעבדות ולקלון.
ג
את מנחם, הרוכל מיהודה, מוצאים הם כשהוא שרוע על גבי מחצלת קנים מתחת לעגלה שלו שמכוסה היא בד מדונג בלתי חדיר לגשם. שקוע במגילת־ספר שכתובה היא בכתב העברי. למראה אורחיו הנכבדים ימהר לצאת ממקום מיקלטו כשהוא מצטדק:
“אני יודע. הגווילים שלכם. הבטיחו להכינם בעוד יומייים או שלושה”.
“בלי הגווילים”, – מסביר לו קליסתנס בחיוך – “תועים הדברים שלנו בחלל האויר”.
“גווילים ריקים הם כמו ילדים שטרם נולדו. עוד אין בהם רוח חיים”…
|אכן, יודע אתה. ואנו מבקשים לגאול אותם ולהעניק להם חיים".
“כמו המגילה שלי”… – מחייך מנחם בביישנות – “רוח חיים בה”!
“זו שאתה קורא בה”?
“זו ורבות אחרות. מרוב בטלה קורא אני במגילה אחת שאני בוחר בה. קורא אני פה בנכר ורואה מראות שלי ביהודה ארצי”.
קליסנתנס נוטל את המגילה בידו וסוקר אותה. כתובה היא לא משמאל לימין כדרך היוונים, כי אם מימין לשמאל כדרך הכנענים. דבר זה ידוע לו מזמן ואין בכך כל חידוש, פרט לכתב שישר הוא וברור; שלא ככתב הכנעני העתיק, שמפותל הוא, ואילו אותיות אלו מרובעות הן ונאות. קליסתנס הופך בה כמבקש לעמוד על מהותה. תוהה על הרוכל המוצא לו פנאי לקרוא בה ואף ענין. הוא פונה אליו כמבקש לבחון אותו:
“מה כתוב בה במגילת־ספר זו”?
הרוכל, זקנו קצר ומחודד ופניו שזופות שמש. בעיניו השחורות מרצד ניצוץ של משובה. דומה, בבת־אחת נימחקים מעל פניו סימני רוגז. שכן אין המחנה מסביר פניו לרוכלים ונתונים הם לפגיעה בגופם ובממונם. לקליסתנס יבקש להסביר בנועם־פנים, דבר שמתקשה הוא קמעה. שכן כיצד יוכל למסור לו מושג מעולם זה המתרחש בין השיטין תוך כדי־קריאה, והריהו אומר לו:
“הרבה דברים. כל מגילה ומגילה יש בה דבר נאה”!
“מה, למשל? ספר לי”.
“הנה בזו שאני קורא כתוב על רות המואביה האצילה בנשים, ואיך בועז מבית־לחם, מן האפרתים, נושא אותה לאשה; ובמגילה זו קורא אני על אהבה בין אחד לבין רועה יפה, השולמית; זהו שיר השירים למלך שלמה; וזו מגילה על הפרסים, שאחד מהם המן הצורר, הציק לאחינו בשושן; מגילה זו אסרו הפרסים להפיץ אותה ברבים, ואילו עתה.. ועוד מגילה שמורה אצלי והיא מספרת על אדם אחד קשה־גורל. איוב שמו. אלוהים הרע לו מאד וריב־דברים לו עם רעיו. טרוניות קשות כלפי אלוהים וגורל. מה שאתם היוונים קוראים פילוסופיה”… – הוא מחייך חיוך רב־משמעות ומוסיף בענוות־רוח ־ “לא הכל יכול אני לספר כמו בלשון יוון. זה צריך לקרוא כפי שכתוב”…
“כלומר בלשונך אתה”?
“כן, כן, זהו הדבר. בלשוני אני”.
“היפה הסיפור על אהבת הרועה”?
הרוכל מסמיק קצת ושזף פניו נוהר:
“מאד יפה. מושך את הלב”!
“מלים יפות, חיבוקים ונשיקות”?
“גם זה”… – הבעת צער הכיסופים מסתמנת בפניו – “הרבה מלים יפות ומושכות את הלב”…
“מבין אני”, ־ משיב קליסתנס – “בספר בודאי כתוב עוד יותר יפה”.
“מאד יפה! – חבל שאינכם יודעים לשון בני־יהודה”
“האם לא מוטב שאתם תדעו לשון בני־יוון”?
“צריכות האומות לדעת אחת לשון חברתה”.
“לשם מה”? – מיתמם קליסתנס.
“אמשול לך משל: ספינה שמביאה פרקמטייא שלכם, כלום חוזרת היא ריקם”?
“לא, ידידי. מביאה היא פרקמטייא שלכם”.
“זה הדבר”!… – מדגיש מנחם בנעימת נצחון “כספינות הללו שהולכות הלוך ושוב ועוסקות בחליפין. והרי שני העמים נישכרים”…
“האם המרכולת שווה בערכה”?
“גם אם אין היא שווה ילמדו שניהם להכיר מהו הטוב והמשובח”.
“שמא יקחו מן הזבורית”?
“לרוב יבחינו בני־אדם בין סולת לפסולת”…
“אם כן מבקש אני מן הסולת שלכם. הרבות הן המגילות המצויות ברשותך”?
הרוכל מושיט ידו לעבר שתי העגלות שמכוסות ומקורות הן. פרדים שלו, המושכים בהן, להעבירן ממחנה למחנה, בעקבות חיל הכיבוש של אלכסנדר, רועים בקירבת מקום על פני האחו. קשורים הם בחבלים אל גזעי שיחים למען לא יברחו. סייס צדוני, שפרנסתו על שירות הרוכלים, מטפל בהם. קליסתנס מביט כה וכה תוהה על הרוכל:
“בעגלות הן”?
“כן, בעגלה אחת המגילות, ובשניה – סחורה אחרת”.
“עגלה מלאה מגילות? אינני מבין”! – טוען קליסתנס.
“כן, מגילות־ספר. בשביל יהודי בבל”.
“בשביל יהודי בבל”?
“בודאי! הם מקבלים מגילות שלנו מירושלים. סומכים הם על סופרי יהודה שמיטיבים להעתיק את דברי התורה וכל הגווילים האלו שאני קורא בהם. הם משלמים בכסף מלא בעד כל מגלה ומגילה, לפי שעקב הפולמוס הזה בין המלכים נשתבשו הדרכים, ואין קשר עתה בין יהודי בבל לבין אחינו ביהודה. ואני אהיה הראשון המביא להם מגילות חדשות”…
הה… מבין אני", ־ ממלמל קליסתנס – “הרי זה חידוש. כנראה בשביל הזקנים יש לי משהו אחר. בעגלה השניה”.
“מה ישלך בשביל הזקנים”?
מנחם ניגש לעגלה, מתיר בזריזות את הקישורים של שולי היריעה, מוציא שקיק קטן עשו בד אפור ופשוט. הוא מחזיק אותו בכף ידו כשוקל ערכו ומראה אותו לקליסתנס:
“זה בשביל הזקנים ההולכים למות”.
“ודאי מין רפואה לחזק את לבם, לא כן”?
“לא. לא”… – מנחם חושף שיניו בצחוק קל – “זה לא רפואה לגוף אלא מעין רפואה לנפש. לאחר מותם. זהו עפר מארץ יהודה”.
“עפר”?
“כן, עפר. כמו ידי חפרתיו באדמת ירושלמים ומילאתי בו שקיקי עפר אלה”.
“אינני מבין”! – קורא קליסתנס כאדם שמבקשים לתעתע בו. נוטל את השקיק בידו שוקלו אף הוא ־ “מה צורך להם בעפר זה”?
“זה כדי להניח למראשותי המת”.
דומה שפני קליסתנס מוארים לפתע באור של בינה יתירה. הוא קורא לקליארכוס כמבקש להעמידו על הדבר:
“האם דתכם מצווה על כך”?
“לא. מינהג שעדיף הוא על דין”.
“לשם מה”? – מנחש קליסתנס, אך מבקש הוא לשמוע הסבר.
“מבין אתה? שלא יאבדו את הקשר עם מכורתם גם לאחר פטירתם! בחייהם – המגילות, לפרנס רוחם; ובמותם – עפר הארץ, לגאול אותם מאדמת הנכר. שכן אדם השוכח בחייו את מולדתו כבן הוא המתכחש לאמו יולדתו”.
-
הוא העיר גבל המקראית. ↩
הנער הרמולאוס
מאתיוסף אריכא
הנער הרמולאוס
הרמולאוס היה אחד מנערי המלך, בני משפחות מיוחסות שנתחנכו במחנה אלכסנדר מוקדון ונועדו לשמשו לאחר־מכן שריו ומפקדי צבאו. קליסתנס, סופר המלך שנמנה על מוריו ניבא לו עתיד מזהיר, שכן נער מחונן היה ובעל חוש מפותח לצדק ולעקרונות החירות. הוא ליווה את המלך במסע ציד ואירעה לו תקלה בשל מעשה חפוז שפגע בכבודו של אלכסנדר. המלך הענישו באופן מחפיר. הרמולאוס הכין התנקשות בחייו, בה שיתף גם את חבריו, בהסתמכו על מעשי עריצות להם נתפש אלכסנדר. בסיפור זה מובלטים אופיו וסגולות רוחו של הנער, תאור הציד והעונש.
א
בוקר נאה בזיוו ובמשבו הלטפני בטרם חום; נוהר בתכלתו הקעורה והרועפת עדנת דומיה צלולה, רכה, על פני ירק יערות ושדות. משני עברי המישור רחב־הידיים מצטופף יער אורנים כקיר אפל־ירוק. מול הרוכבים על הסוסים, במרחק רב מאחורי סבך הסוף, מכסיפים אגמי המים עד לשפולי האופק. וכבר מופרת הדומיה בשל מזימה כבושה החורגת מן התכונה אל המעשה. מפעם לפעם בוקעות תקיעות שופרות ועונות להן נביחות כלבי הציד המובלים ברצועות בידי משרתים וציידים הבקיאים במלאכתם והיודעים לכוון את המועד הנכון לציד כל חיה ועוף. נביחות הכלבים פולחות בזעף עויין את חלל האויר הזך ומטילות לתוכו אי־שקט המרעיש את הלב. יום של ציד הנערך לשובב את רוחו של אלכסנדר. שעשוע החביב עליו מאז ומתמיד, בכל מקום, ואין זה משנה מהו טיב החיה וסוגה. אין הוא חת מפני אריות ונמרים, ואף אינו בוחל בשועלים ובזאבים; נכון לכל ציד המביא לו עונג של רדיפה ודריכות שבקליעה אל המטרה. הפעם, אומרים, מזומן לו ציד חזירי בר ושועלים. עוד לפני צאתו של אלכסנדר מתפלגים אנשיו לשני אגפים קיצוניים, מזה ומזה, המכוונים דרכם לאגמים. שליחותם היא לערוך איגוף בקשת רחבה ולהניס במידת האפשר את החיות אל המרכז, מקום בו יימצא אלכסנדר, להקנות לו אפשרויות של רדיפה אחרי שללו.
אלכסנדר רוכב בראש על בוקאפלוס ומאחריו כמה מנערי המלך, משרתיו, נושאי חניתות וציוד אחר שיש בו מן הצורך. המישור המשתרע לפניהם מרהיב עין ברחבותו וירקותו הרעננה שטוחה עד לקו הסוּף. מרחוק מהווה הסוף בצפיפותו מעין פס צהבהב ותפרחתו הנוצית, כעין הלובן הרך, נעה ברוח המתפלשת בו כחומקת ורק מרעידה אותו קמעה. מפעם לפעם מפנה אלכסנדר ראשו אחורנית כמבקש לבדוק משהו, עינו נחה על הרוכבים אחריו בריחוק של כבוד. לבסוף, משחוזרת ונחה עינו על הרמולאוס, הוא קורא לו בקול, בהושיט מולו את אצבעו, כמזמינו אליו:
״אתה, הנער!״
הרמולאוס מזדקף על אוכפו כולו רתת:
“אני? מלכי הרם!”
אלכסנדר מנענע בראשו לאות של חיוב. הנער מדהיר את סוסו ונטול־נשימה מתייצב הוא לצד אלכסנדר:
“לפקודתך, המלך!”
“הרמולאוס שמך, לא כן?”
“כן, מלכי!”
“כבר יצאת פעם לציד?”
“כמה פעמים, מלכי. עם נערי המלך”.
“המיטיב אתה לקלוע?”
״כמיטב יכולתי, המלך!״ – עדיין מתנשם הוא נירגש.
עתה רוכבים הם שניהם זה ליד זה. הואיל ואין המלך שואל, אין הרמולאוס מעז להוציא הגה מפיו, רשותו של המלך לשאול, לשוחח; עליו לחשות ולהיות ער ודרוך. הן לצדו של המלך ירכב, האדיר במלכים מאז ומתמיד, והוא רק אחד הנערים הדלים. בן־בלי־שם וחסר תהילה; רק גופו המתבגר ונפשו הסעורה, העורגת, ההוגה בעולם ומלואו, אך הדלה עדיין ממעש כלשהו; רק צרור של חלומות גודש את נפשו ואינו לפי שעה, כי אם אחד מנערי המלך, כמוהו כרבים; ולפתע – לצדו של המלך האדיר. דומה, כובש הנער את נשימתו בחובו, שלא להפריע למלכו בניע כלשהו. דרוך עד לכאב ראש, שכן דמו מחיש מירוצו ומפעים להטו במוחו. טוב שאין המלך דובר עתה ואינו פונה אליו. עוד שהות מה נחוצה לו כדי להרגיע קמעה את רוחו. חבריו מביטים בו בודאי מתוך קנאה עזה על האושר שנפל לפתע בחלקו. היה אמיץ, הרמולאוס! ואל תתרגש… לאט לך…
“עוד מעט ובוגר תהיה, הנער!”
“בעוד שנה, המלך, בן י”ח".
“לשרת בחיל המלך?”
“אל כל אשר אקרא, מלכי!”
“הראוי אתה למשימות נכבדות?”
״ככל שיכבד התפקיד – כן אבחן, מלכי".
“האם הכשירוך מוריך כהלכה?”
“הם כמיטב יכולתם, ואני כמידת שקידתי, המלך”.
“מיהו הטוב שבמוריך?”
“קליסתנס, מלכי. הטוב והנאור שבהם!”
“במה כוחו יפה?”
“בנועם דבריו, בבינתו, באורך־רוחו, מלכי”.
“האם כה ייטיב ללמדכם?”
“אין כמוהו! נוטע הוא בנפשנו, מלכי, מן הטוב ומן היפה”.
“האם גם דעת חבריך היא זאת?”
“כן, המלך. אהוב קליסתנס על כולנו!”
“הרבה בקיאותך בשירה, בהיסטוריה?”
“כל אשר אלמד אזכור, מלכי”.
“הבה ונראה, הנער: זכורה לך שבועת סולון בפי הנערים?”
“כן, מלכי. זכורים לי כמה משיריו וגם חוקיו”.
“טוב ונאה. אפתח במשפט הראשון של השבועה ונגידם לסרוגין. מוכן?”
“ברצון, מלכי!”
אלכסנדר: “לא להמיט חרפה על נישקי הקדוש!”
הרמולאוס: “לא לזנוח לעולם את חברי בשורה!”
אלכסנדר: “להלחם בעד המקדשים ולטובת הכלל!”
הרמולאוס: “בין לבדי ובין עם האחרים!”
אלכסנדר: "להשאיר את ארצי במעמד טוב יותר מאשר היה לפני!״
הרמולאוס: "לשמוע לצו השופטים והחוקים ולהגן עליהם מפני התקפה!״
אלכסנדר: “לחלוק כבוד לדת המולדת!”
הרמולאוס: “ולחלוק כבוד לאלכסנדר מלך המלכים!…”
אלכסנדר מושך ברסן סוסו ומעכבו. בפניו ארשת של תמהון: “אין זה כתוב בחוקי סולון, נערי!”
הרמולאוס, העוצר גם הוא בעד סוסו, מישיר מבט בפני אלכסנדר: “אך כתוב הדבר, מלכי, בספר החוקים שלי!”
״בשל כך, נערי״, – מחייך אלכסנדר חיוך רחב־לב ומצודד –“עלול אתה לתת את הדין באתונה, שכן לפי חוקי הדמוקרטיה אין מקום למשפט כזה שאתה מוסיף בנדיבותך הרבה… שכידוע לך, אם כי אני מעל לחוקים, איני פוגע במסורת שלהם ומניח להם לחיות כרצונם, ואין הדבר למורת־רוחם”.
ב
אלכסנדר מרפה רסן סוסו וזה ממשיך ברכיבתו הקלה והרמולאוס שוב לצדו. רגוע קמעה וכבר הבטחון חוזר ושולט בו. מה טוב ויפה שזכר את דברי השבועה ולא החסיר מלה. משבח הוא את עצמו על הסיום שהוסיף. ניכר כי גרם קורת־רוח למלך. ועצם השיחה איתו? כמה פשטות יש בה, כמה חירות, ובאיזה נועם יפנה אליו, ממש כאל ריע שווה־זכויות למישחק..: תוך כדי הטלת הפסוקים איש ברעהו, כמטילים כדור זה בזה, הוסחה ממנו ההרגשה כי רוכב הוא לצדו של האדיר במלכים!.. וכמה חביב הוא. אדרבא, יעמידני במיבחן וימצאני ראוי לו, לשירותו, ולואי שלא אכזיבו. חטא להכזיב מלך זה שכל מגע עימו מרומם את הרוח ונוסך בנפש רצון של מסירות ונאמנות בלי מצרים, רצון של אהבה עד בלי חוק! אכן, אם כך נוהגו עם הבריות, הרי שאין נפלא ממנו… מחר אספר: רכבתי עם המלך לצידו, ומה פשוט ונעים־הליכות הוא!…
לפתע יזדעזע הרמולאוס. המלך פונה אליו:
“הלומדים אתם גם פרק בהלכות המדינה?”
“לעתים מזומנות, מלכי”.
“מפי מי?”
מפי אנאכסרכוס וקליסתנס, המלך".
“וכיצד אנאכסרכוס?”
״מסביר יפה פירקו אלא ש –״
“אלא מה?”
“קצת צונן הוא, מלכי. מדייק, אך כאילו מרחק קיים בינו ובין הדברים”.
“מה פירוש מרחק, נערי?”
“משל אין הדברים נוגעים לו, מלכי. עומד מעל להם”.
“כלום אין קליסתנס מדייק בדבריו?”
“גם הוא ידייק, מלכי, אלא שחום בדבריו ולהט הנפש…”
“המטיף הוא לצורת השלטון?”
דומה שהרמולאוס נתקל לפתע באבן־נגף. זו הפעם ישיב בזהירות:
“לא, מלכי. אך מיטיב להסביר את הניגודים”.
״שבין?״ – תולה אלכסנדר מעין שאלה סתמית.
“שבין צורת שלטון לחברתה, מעלותיה או מגרעותיה”.
״כלומר?״
“כגון זו, בין הדמוקרטיה לבין האוליגרכיה, המלך”.
אלכסנדר בוחנו במבט מהיר וחד, כמוצלף מקרן העין:
“והידבר גם על הטיראנים?”
“במידה, מלכי, שהוא מבקש להסתייע במשל מן העבר”.
“כלום פוסל קליסתנס את שלטון הטיראן?”
״הרי מחלוקת היא זו גם בין הפילוסופים…״ – מחפש לו הרמולאוס אמתלה שיוכל לצאת בשלום מן השאלה המביכה, שכן ידועה לו היטב דעתו של קליסתנס והוא ממשיך בבררו יפה את המלים – “אלא, טוען מורי, כי צריך שתהיה לשליט השליטות המוסרית המוחלטת. שיצדיקו מעשיו את דאגתו לטובת הכלל”.
“האין הוא דן את השליט לפי עלילותיו?”
“לא, מלכי. בעיקר לפי מידותיו. כי לפי עלילותיו עלול השליט להצליח או ליהפך, ואילו מידותיו קובעות כיסוד ביחסו ובשליטתו על הבריות. כן טוען מורי, כי השליט צריך לדעת את תורת הנפש כשם שהרופא חייב להכיר את תורת הגוף, שכן אם זה שוגה יקפח חיי אדם, ואילו אם זה שוגה מקפח הוא חיי עם!”
“הה, רואה אני כי קולט אתה דברים. נערי!”
“האין אני מצוּוה על כך, מלכי?”
“בודאי. מסתבר כי רבך קליסתנס בוחן את האדם לפי סגולות נפשו?”
“כן, מלכי. דומני כי זהו עיקר תורתו. אמת הנפש וטוהר המידות”.
“זה לא מעט, נערי. אך המצליח הוא להחדיר תורה זו?”
“כאכר הזורע על תלמי שדהו, יש גרעין והוא ניקלט ויש גרעין שניקפד”.
״יפה, נערי!״ – בפני אלכסנדר טבוע סבר של נועם ונדיבות. הרמולאוס נושם לרווחה. תשובה אחת לא כהלכה – והרי כשלון חרוץ!… וכאן עסק לך עם מלך המלכים שרשאי הוא לשאול ולחקור, אך אין אתה פטור מלתת תשובה נכונה ולעניין. וכיצד הוא מנסח שאלותיו שבכל אחת מהן כמוס איזה עוקץ קל, איזה פתיון להעלות משהו בחכה. ולשם־מה ירבה לשאול על קליסתנס דוקא ומבקש לבחון אותו ואת דרכיו בשאלות עקיפין שלו? לדעת אם חינוכם של נערי המלך עלה יפה? מה טוב שלא סחתי לו דעתו של קליסתנס על הרודנות בכלל וגם על שלטון יחיד. אמנם, אין הוא פוסל את אלכסנדר ונוהג בו כבוד, אך ידוע שלא כל האתונאים ובני־יוון נוהים אחרי שלטון יחיד. מורת־רוח יעורר בהם. אלא שטעות היא, כמובן, למצוא דופי במלך כאלכסנדר, אם כי אינו נקי משגיאות. שהרי מלך חסד הוא, נעלה מעל לכל קודמיו, ונוהגו עימו עתה גם הוא מוכיח משהו. ודאי שגה, אך לא באשמתו, כנראה.
במה יהרהר אלכסנדר קשה לו להרמולאס לנחש, אך ניכר בו כי משהו טורדו, שכן גם ברכבו ספק אם הוא חש עתה בעלם הצעיר המלווה אותו. לבו מפרכס בו מעוצמת החווייה הבלתי שכיחה להימצא במחיצת המלך. רק שעה שהוא פונה אליו בשאלה יכיר כי אמנם לא יסיח דעתו ממנו; וכל שאלה טמונה בה איזו מישאלה כמוסה ללמוד מן הנער על המתרחש בנפשם של נערי המלך ביחסם אליו ודעתם על צורת המישטר בכלל. לפי שיודע אלכסנדר, כי אין הם פטורים מכך ושכל המתרחש בתחומי המחנה, כל המעשים המתארעים בתוקף סמכותו, הדים להם, ומכל־שכן מאורעות מעין אלה שהתרחשו בין אלכסנדר לבין כמה ממצביאיו הקרובים ושלא נסתיימו כשורה. לפיכך מבקש השליט ללמוד מן הפרט על הכלל. הואיל ונבון הנער, מתחיל הוא לחקרו במפתיע, כלתומו. לאחר שתיקה קלה מציץ אלכסנדר שוב לעברו של הרמולאוס, בוחן אותו במבט חטוף וחודר, לצוד קלסתר פניו שבינה בהם ותפארת עלם נאה, המבטיח דמות של גבר בעתיד הקרוב, יפה־תואר ונבון־דבר… לאחר שהוא חוזר וקולט את דמותו הנראית לו גם בחביבותו, ישאלהו שוב:
״מה דעתך, נערי, על טיראנים כמו דיוניסיוס ופייסיסטראטוס?״
“הצד השווה שבהם, מלכי, הוא כי שניהם תפשו את השלטון שלא כחוק”.
״נכון…״ – מחייך אלכסנדר – “אך מי מהם נראה לך יותר?”
“קשה לי לומר דברי לגבי דיוניסיוס, מלכי, שכן גדול ממני ביקש למצוא בו שליט אידיאלי ואף שהה זמן רב בחצרו”.
“כוונתך לאפלטון, נערי?”
"כן, מלכי. אך ניראה לי יותר פייסיסטראטוס, שכן פעל הרבה לטובת הציבור. אך על שניהם מוטב לומר כדברי המושל פיטאקוס ממוטלני: “קשה להיות אדם הגון”…
“בקשר עם מה אמר אותו פיטאקוס דברים אלה? לא אזכור, נערי”.
הרמולאוס ממהר להזכיר למלך:
“דברים אלה אמר אותו פיטאקוס משהרגיש כי ניתפש הוא לעריצות…”
״הה, כך…״ – מביע אלכסנדר פליאתו – “ודאי ניסתבך באי־אלה מעשים”.
“כנראה שכן, מלכי. הדבר הציק לו והתפלל לביטול מישרתו”.
״פירוש הדבר״, – מדגיש אלכסנדר – “כי אין לבטל מצוקת נפשו של אדם המביאה אותו להרהר אחרי מעשיו”.
“כן, מלכי. אך אין די בכך”.
“מה פירוש?”
“סבורני, מלכי, כי הרהורים בלבד, שאין מעשים נכונים באים בעקבותיהם לתקן את האדם, משולים לפרחי אילן־סרק שאינם עושים פירות”.
שוב מעניק אלכסנדר להרמולאוס אחד ממבטיו הבוחנים:
“רואה אני כי הדברים מעסיקים את מחשבותיך!”
“שהרי לשם כך, מלכי, אנו קיימים ושואפים”.
“למה תביאך שאיפה זו, נערי?”
“סבורני, מלכי, כי על מנת ללמוד כיצד למצוא תיקון לדברים שאינם נראים לנו”.
“ובאם אינם טובים בעיניך, כלום תדע למצוא תיקון להם?”
“לבדו לא יפעל האדם דבר, מלכי. אם הרעיון יהיה נחלת הכלל הרי שאפשר לשנות”.
“גם צורת שלטון?”
״סבורני, מלכי״, – הרמולאוס מהסס קמעה אך מסיים – “במידת הצורך…”
עתה אין אלכסנדר מרהיב עוז להמשיך וללחוץ על הנער. בתוך דממת המרחב הגדול נשמע באטום רק הלם פרסות הסוסים על פני האדמה הרכה והמדושאת. אך עתה חש אלכסנדר יפה במהותו של הנער הרוכב לצדו ואין הוא מסיח דעתו ממנו. השיחה איתו קוסמת לו. מתברר לו, כי לא רק נער נבון הוא, בחינת תלמיד חרוץ הקולט ידיעות וזכירת הדברים גם מעשירה את דעתו, אלא מביאה אותו לידי גיבוש מסקנות ברורות, שיש בהן כדי לעצב את דמותו הרוחנית. הואיל והנער טורדו בישותו העצמאית, הריהו מטיל לעברו עוד שאלה אחת.
“משמע, נערי, כי מי שהשלטון בידו עשוי לחטוא?”
“לעתים, מלכי, מתוך זחיחות־הדעת, או מתוך שחיתות־האופי”.
“והרי כל אדם עשוי להיכשל!”
“כן, המלך. אך במידת הכוח שבידו כן גם שיעור התקלה”.
״כלומר?״ – מקשה עליו אלכסנדר.
"לפי שהשליט הפורץ את גבול חטאו, אין מי שיוכל לרסנו והריהו נעשה חמור ומסוכן, שהרי שולט הוא על גורל רבבות בני־אדם הכפופים לו״. – הרמולאוס מתלהב, שכן לא הכל אמור עדיין ולפיכך ינסה לגבש דבריו לשם הסבר – “ויש אשר השליט ינוע בין יצריו המתפרעים בו לבין כמיהתו לטוב וליפה, הלוחשת בו כגחלת תחת האפר, ובבקשו לשכך את קול הצדק המייסרו, סופו שהוא מתקן דבר־של־מה־בכך ומקלקל דבר־של־ערך”.
“האם רעיונך הוא זה, נערי?”
“תוך בירור דברים עם קליסתנס מורי, המלך”.
“האם על הכל תדון עימו?”
“אין דבר שלא אבקש תשובה מפיו”.
“גם ביחס אלי, נערי?”
בפני הרמולאוס פורח הסומק:
"לעתים, מלכי. שכן מעשיך אינם במחשכים, כי אם גלויים כלאור החמה!״
“מעשי הטובים, נערי?”
״הטובים כ – ״ – "אין הרמולאוס מסיים. מחשק שפתיו כנושך בהן.
״כרעים?…״ – שואל אלכסנדר.
“הה, לא, מלכי!”
“אל ירך לבבך. דבר בגלוי!”
“מי אני, מלכי, כי אדונך?”
“הרי כבר דנתני, נערי…”
קולו של אלכסנדר רך וכבוש.
ג
עדיין רוכבים הם לאיטם בלב המישור שאין לו גבול. היער מזה ומזה, מצד השמש עדיין אפילה שוררת בו, שצינתו מרובה מחמתו, ואילו צד היער שכנגד הזריחה מואר כולו ומוצף נהרה כהיכל מפולש; כל גזע וגזע נראה ברור וכעומד בפני עצמו, זקוף ומלבלב בירקותו המסתעפת מול תכלת צחצחות. מרחוק קולטת האוזן לפתע תקיעת שופרות ונביחת כלבים רגוזה. אלכסנדר מעכב את סוסו ומטה אוזן:
“כנראה ששם החל הציד! עוד מעט וניתקל בשועל או בחזיר־בר!” – יורד מעל סוסו תוך שהוא מלטפו על רעמתו ומרעיף עליו חיבת כפו. – “עתה נלך קצת ברגל”.
הרמולאוס קופץ ויורד חיש־קל אף הוא מעל סוסו. רגע עומד הוא נבוך. דומה, כי המלך אמר בלשון רבים כי עתה יש ללכת קצת ברגל, משמע, מתכוון גם אליו. האם צריך הוא גם עתה ללוותו ברגל כשם שמלווה היה אותו ברכיבה? תוהה העלם, מהסס על עמדו, עד שאלכסנדר מוציאו ממבוכתו:
“בוא, נערי!”
חדווה מציפה את לבו של הרמולאוס. הרי שמקרב הוא אותו ואינו משלחו מעל פניו. סוסיהם מאחריהם, ברשות הסייסים, והוא יחד עם אלכסנדר פוסעים על פני אדמת המישור. שניהם יחד מחזיקים החניתות בידיהם, חפשיים ושואפים צחות האויר ונעימות הקיץ המרחפת בנשימה חמימה על פני כל דבר. מרחוק בוקעת שוב תקיעת שופר מזעיקה. אלכסנדר קשוב וארשת של הרהור נסוכה על פניו. מביט לעבר הסוף, שכן מתוך הביצות יבריחום. לפתע פונה הוא אל הרמולאוס:
“היכן, נערי, בשירת הומירוס, מצוי תאור ציד חזיר־בר?”
“באודיסיאה, מלכי!”
“הזכור לך אותו קטע?”
“דומני שכן, מלכי”.
“הבה ונשמע!”
וכבר הרמולאוס מאמץ זכרונו ורץ בתוך אותו פרק:
"עלה באזני החזיר שאין רגלי בני־אדם
ורגלי כלבים שואפים שואפי ציד, והתפרץ מסובכו,
סמר את זיפיו בעז, ועיניו תלהטנה נוראות – –"
״יפה, נערי, מצויין!" – והריהו חוטף המשכו:
"קרב ועמד על ידם וראשון השתער אודיסס,
אוחז את רמחו הארוך בזרוע חזקה, משתוקק
לדקור אותו; ואולם הקדים אותו החזיר והשתער. – –
הריהו ממלמל עוד כמה שורות, דומה, כשנשכחות, ומרמז לנער לסיים. הרמולאוס ממשיך בלהט ובקול צלול:
"חלף אותו את כולו עוקץ הרומח המבריק,
קרס נפל בנאקה לארץ, ויפח את רוחו."
"אין כמוך, נערי! ויפים הם דברי המשורר שדבר לא נעלם ממנו!״
“יודע אני, מלכי, כי שמורה שירתו באהלך כאוצר יקר בתיבת־משכית”.
“אך שמורה היא גם בתיבה יקרת־ערך מזו?”
“מהי תיבה זו כי אדע, מלכי?”
״הרי זו חידה. אך אגיד לך פתרונה: מוחו של אדם השומר אותה בזיכרונו…"
“אכן, בער אני, המלך, אם לא תפשתי!”
“לא, נערי, לא בער אתה אם יודע אתה שירתו!”
ובאמרו דבריו ניכרת בפני אלכסנדר אותה ארשת מפיקה נדיבות־הלב וגם חיבה. לבו של הרמולאוס מתרעש בו. הרי שאין הוא מלווה את המלך כאחד הנערים המשמשים, כי אם כאיש־שיחו. מקרה מזל ששכרו יקר מפז. המלך נוטה לו חסד ואין זה דבר מן הקלים. אפשר ויבוא יום, המלך יזמינו לשירות ויטיל עליו תפקיד נכבד. הוא יעשה אז כמיטב יכלתו, למעלה מכוחו, כדי להוכיח למלך כי אכן מצוי בו משהו שראוי לכך. לבו של הרמולאוס מתמלא הרגשת אושר שמימית, כמותה לא חש בחייו. הכל מתנגן באוזניו. הכל נוהר בעיניו. תכלת השמים, ירק השדות, היער, היקום כולו אומר שירה לאלכסנדר הגדול ואף לו, להרמולאוס הזוכה בחסדו הרב. חבריו, נערי המלך הרוכבים בעקבותיו, תמהים בודאי: על מה ישוחח מלכם עם הרמולאוס? והרי מרבה הוא לשוחח עמו כעם עמיתו וריעו!… הה, נערי, חביבי! מהר, ואולי עוד הערב, נשב ליד המדורה ואני אספר לכם כל מלה, כל משפט וכיצד נעים היה ונפלא!… דומה, כי דמעות מציפות את עיניו מרוב התרגשות וחיבה אל מלכו. הלואי שלא יפנה אלי עתה, שלא יראני בקלקלתי…
אלכסנדר מסיח עתה דעתו ממנו ואת עיניו לא יגרע מן הסוף, שקרוב הוא עתה יותר ונראה יפה לעין. לא כגוש צפוף, אלא כל קנה וקנה לחוד, מזדקף ומניע תפרחתו, שעל פני רקע התכלת מופיעה היא כציור משורטט בעדנת המכחול הדק. עומדים שניהם, המלך ונערו, בתוך הדממה, קשובים ודרוכים. לפתע יראה לו אלכסנדר לעבר הסוף, כמשתף את ריעו בכך, על תנועה חשודה. בתחתית הצמחיה נעים קני הסוף כנפרדים זה מזה על ידי כוח ודחף החולף ביניהם, ובטרם יעמוד הרמולאוס על כך, יצעק אלכסנדר במלוא גרונו, אחוז צפייה וחדווה המסעירה אותו:
“הנה שם חזיר־בר מורדף ויוצא!”
״רואה אני, מלכי, רואה אני!״ – יצהל הרמולאוס אחוז גם הוא סערת הצפייה.
״הבה נחיש צעד!״ – קורא אלכסנדר כאילו לעצמו.
ושניהם מחישים צעד. בתוך הסוף המיתאווש ניכר שוב מירוצה של החיה ונביחות כלב בעקבותיה, או בסמוך לה. הדבר מתרחש עתה במהירות. מתוך עבי הסוף המיתפלג קרוב לשפתו חורג ויוצא חזיר־בר עצום בגודלו. כריסו מטונפת באדמת ביצה שחורה ודביקה שבה הוא מתפלש להנאתו, זיפי גבו מסומרים, מוכפש ובלתי נעים למראה, לרגע ישתהה החזיר מול המישור המוצף אור, עיניו הקטנות והשחורות יוקדות מאימה ומזעם, וכבר נישא הוא בשעט שופע אונים על פני השדה לעומתם, ספק בורח מרודפיו, ספק מוכן להתקיף ציידיו העומדים מולו. המלך ונערו מזנקים שניהם לעומתו, אוחזים בחניתות, דרוכים ונכונים. דומה שאין מהם רואה את זה הסמוך לו, כי אם את החזיר המשתער עתה בחירחור של נהם עצור. ניביו הכפופים והצחורים בולטים מתוך זרבוביתו והקצף יז מפיו, עכור כעין הצמר המסואב. אלכסנדר מיטיב לרוץ. הוא מתקרב כדי שלוש פסיעות לחזיר־הבר המשתער, ובהחזיקו חניתו בידו, הריהו מכוונו יפה־יפה לעבר צוארו מימין, לפלחו באחת; עוד דקה, כהרף־עין, וחניתו של הרמולאוס מונחתת בכוח ובשריקה, גם פוגעת היטב בצוארו של החזיר מצד שמאל, פגיעת־זעף עזה ונוקבת. חניתו של אלכסנדר נשארת קפואה בידו באותו הרף־עין שבטרם הנחתה. עיניו נעות בזעם מחזיר־הבר המפרפר בעווית, מרעיד החנית, ומשתהות על פני הרמולאוס הנירעש עדיין מפגיעתו המוצלחת. אך לפתע, בראותו את הבעת פניו של אלכסנדר, ימות בו לבו מאימה.
“נער אויל ועלוב שכמותך!…”
״מלכי – "
“כיצד העזת, אומלל וסכל שכמותך!…”
אלכסנדר מטיח חניתו בזעם על פני הארץ. כלבי הציד משתערים על גוויית החיה בזעף של נבח, מקפצים וסוערים מעל החזיר המסואב כמבקשים עדיין לכלות בו זעמם. דומה, כי עוד חיות מזומנות לו, לאלכסנדר, אלא שאין הוא שם לב לכך. תם ונגמר הציד בשבילו. בעוד אנשיו מתקרבים ומקיפים את חזיר־הבר, משתאים לגודלו, פונה אלכסנדר לאחד מקציניו, בהושיטו זרועו מול הרמולאוס שעומד הוא שפל־רוח ועלוב בדכאונו:
״קח ממנו את סוסו!״ – מטיל מבט של זעם ושאט כלפי הרמולאוס שרק עתה יעמוד על מה שאירע לו בחפזונו סר־הטעם. שומע הוא כיצד מסנן אלכסנדר מבעד לשיניו – ״קשרוהו לעץ הסמוך והלקוהו כראוי!״
ד
דבר הלקאתו של הרמולאוס הופך לשיחת היום. גם אלכסנדר לבו נוקפו לאחר־מעשה. בעמדו מוקף בני פמלייתו, לאחר הציד, שומע הוא כיצד דנים בענין ודשים בו כל אחד ואחד, לקולא או לחומרא. תלמי, המחזיק ברגלי שועל שמוט־ראש וזרזיף דמו קרוש על שערות צוארו כפנינים אדומות, משלל צידו באותו יום, מנערו כמשחק בו ומעיר כבדרך־אגב:
“לא מרוע־לב עשה הנער מעשהו. פחזות ולהיטות יתירה בשעת ציד”.
״כבר לא נער הוא כי אם עלם בוגר ונבון!״ – משסעו אלכסנדר זעוף.
“בכל אחד מאתנו, המלך, יבצבץ לעתים הנער”.
״וכל אחד לוקה לפי דרכו!״
״ודאי״, – מרכך תלמי דעתו – “ראוי הוא לעונשו”.
אלכסנדר ניסער גם נבוך. ניכר כי לאחר־מעשה מתרכך בו לבו. יודע כי הפריז במקצת לא רק במידת העונש, אלא בהשפלתו של הנער, שגם עתה טוב הוא בעיניו ונעלה על רבים מחבריו. לפיכך הריהו מנמק מעשהו, להצדיק עצמו, ומרים קולו שהכל ישמעוהו:
“על שתיים הענשתיו: על פגעו בזכותי ובכבודי, בהקדימו להטיל חניתו בחזיר־הבר ועל – איוולתו. שכן לוא נתן לי להטיל את חניתי, אפשר והייתי מחטיא את המטרה, כי יש ויקרה כזאת לטוב שבציידים. בכך החמיץ הרמולאוס תהילת־עולם, שהיה זוכה בה בהצילו את חיי ממלתעות חזיר־הבר המשוסה, שאין כמוהו לסכנה. ילמד לקח שיועיל לו בחייו ואף יזכירני לטובה!”
אנטיקלס ואנטיפר מזועזעים למראה חברם הרמולאוס המובא לאחר ההלקאה לאהלו. בעוד פיליפ הרופא מטפל בו, מורח פצעיו וחבורותיו, עומדים הם על ידו, דוממים ומיצרים בצערו. אין ריעם מוציא אנחה מפיו, למרות כאביו הצורבים בשרו. אך את עיניו עוצם הוא שלא לראות איש. חרפת השפלתו יוקדת בלבו בחרון אין־אונים ומוחו קודח בשל חוסר הישע שבמצבו ואפסותו מול כוח עליון ממנו. הרופא המטפל בו מבקש להרגיעו באמרו כי אין הפצעים אנושים, ושכעבור זמן־מה יירפא לו ובשרו ישוב להיות צח כמו שהיה. אין הרמולאוס משיב דבר. רק מקפיד לא לפתוח את עיניו העצומות. יטפלו בו, יעשו בו כרצונם – אין לו כל קשר עימם. אין הוא רוצה לראות צלם אדם. הכל אבוד. הרוס ללא תקנה. כל עולמו מעורער עד היסוד. עליו לדון על כך בינו לבין עצמו. ובכל חומר־הדין. להמשיך ולחיות לאחר מעשה זה – אינו יכול. גם אינו רשאי לבלוע את עלבונו. והרי היה זה יום שתחילתו, הפתיחה המאושרת ביותר בחייו לקראת העתיד הזוהר, וסופו – השפלה, קלון והלקאה, ויסורי גוף ונפש. הגיגיו המענים חולפים בו בעוד עיניו עצומות. דבר אחד ברור לו להרמולאוס, גם בטרם ינתח ויבהיר לעצמו פרטי הדברים והמסקנות, עצם החיים, בכל חמדתם וזיוום, הועמו לנצח… אין כוח בעולם שיוכל להשיבם לו ולהעלות ארוכה לנפשו השסועה. אין. הכל אין והבל. אין טעם לחיות אפילו יום אחד לאחר מעשה זה.
אנטיקלס ואנטיפר מוצאים את קליסתנס באהלו כשהוא שקוע בעבודתו. דבריהם בהולים הם ולא סדורים בספרם לו את פרטי המקרה. מתוך הבעת פניהם לומד קליסתנס כי העניין חמור בעיניהם והדאגה לחברם שנענש טורדת אותם קשה. משולים הם בעיניו לילדים הבאים לאביהם לקבול בפניו על מעשהו הנמהר והמעליב של אלכסנדר. במה יכול הוא להועיל אין זה מעניינם, אך חייב מחנכם לדעת מה אירע. שותף הוא לכל המתרחש בתוכם, לצער ולשמחה. קליסתנס קם והולך איתם מיד לאחר שומעו סיפורם. טוב שיימצא עתה ליד הרמולאוס הכואב. אנטיקלס, הרץ לפניו, מזהירו:
“מסרב הרמולאוס לראות פני איש!”
״מגרש אותנו מן האוהל!״ – מאשר אנטיפר.
״טוב!״ – אומר קליסתנס – “תניחו לי לבדי אף אם יגרשני”.
ה
קליסתנס מוצא את הרמולאוס מוטל על יצועו כשהוא שוכב על ביטנו, מחמת פצעי הצליפות ההופכים את גבו צרבת אחת לוהטת. גבו מבריק מן המשחות שמרח הרופא שנשלח בידי אלכסנדר לטפל בו. סימני השוטים הצולבים את גבו נראים כנחשים תופחים ואדומים, מהם חיורים. רשת של צליפות, ממתניו שחשופים היו בשעת הלקאה, ועד לצוארו; גם על לחיו הימנית בולט סימנה של פגיעת שוט וזה מבהיק סמוק ביותר בסמוך לצחות קלסתרו. הנער שומע בהיכנס מי לאוהל והריהו מזעים בקול מצווח:
“לצאת מכאן!”
קליסתנס שומע. אינו משיב. אין השעה כשרה לכך.
“לצאת! איני רוצה לראות פני איש!”
קליסתנס גוחן ומוצא לו הדום פרסי, מושכו אליו ויושב. עדיין אין הרמולאוס מבחין בו ומוטב איפוא שידבר אליו אחרי־כן, לאחר שיפוג זעמו ויהיה קשוב במידה מסויימת. גם קשה לו לפתוח בשיחה שעה שהנער מתפלש בכאבו וביאושו הקשה, כנראה, עד למאד. בעוד הוא מתבונן בגבו השסוע, הופך הרמולאוס פניו הזעומים, הקשוחים, נתקל בקליסתנס ואינו מרכך ארשת פניו לחלוטין:
“צא! גם אתה!…”
שתיקה. קליסתנס רואה כי שני הנערים מציצים בחרדה מבעד לחרכי היריעה הסוככת על הפתח. הוא רומז להם להסתלק, אך הם אינם נרתעים, כנראה, ומטים אוזן לכל הגה. עם זה מקפידים שלא ייראו לעיני חברם הזועף. ואילו הרמולאוס, הכובש פניו בכר הממולא קש, מסנן מבעד לשיניו ההדוקות:
״מאוסים אתם בעיני לנצח!״ – ולאחר שתיקה קלה – “וגם אתה! כל בני האדם! הגרועים שבחיות תבל, המנוולים שבהן, הארורים עד עולמי עד!…”
קליסתנס שותק. מוטב כך. יגיד במר נפשו כל מה שבלבו הדואב. הרשות בידו. אין אדם ניתפש על צערו. הוא ישב כאן בשתיקתו, באורך-רוח, עד שתנוח עליו דעתו ורוגזו יפוג קמעה. תוך־כדי־כך רואה הוא שני זבובים הנטפלים לפצעיו ומציקים לו. המורה נוטל בידו נרתיק ישן של חרב, המתגולל על הריצפה, והריהו משיב בו על גופו ומבריח את הזבובים. הרמולאוס מרגיש בכך. מלכתחילה אינו מגיב ורק לאחר־מכן הוא נוהם:
“הנח לי!”
קליסתנס אינו מפסיק. משב הרוח מצנן קצת את להט הפצעים. הוא מושך את ההדום עליו הוא יושב ומתקרב יותר אל הנער. ואז מבלי לומר לו מלה אחת, שכן גם לא ימצא עתה מלה נכונה אחת שאפשר לבטא אותה ושלא תהא ריקה מאיזו שהיא משמעות, הוא מושיט את יד ימינו ושם את כפו על ראשו של הנער. בלא אומר ודברים רועפת כף ידו חיבה וחמלה באחת. ובעשותו כך נושם קליסתנס לרווחה, שכן חושש היה שמא יירתע הנער כניכווה ברותחין. לא, אינו דוחה אותו. אך בעודנו משהה על ראשו את כפו המנחמת, המרגיעה בלטף מגעה, ולפתע מרטיטות כתפיו של הנער ומתוך גרונו מתמלט בכי עז וסוער, בכי ההופך להתיפחות המרעידה את גופו כולו. דומה, הבכי הראשון הנותן מוצא גם לדמעותיו הצורבות אותו ופורקן לצערו החונקו. גם עתה טרם יאמר לו קליסתנס אף מלה אחת, שכן נותן הוא לו להקל על עצמו בפרץ ביכיו ויפחותיו הרסוקות, ומוסיף ללטף את ראשו ובלוריתו. לבו של קליסתנס נכמר בו מתוך רחמים גדולים וחיבה עזה להרמולאוס הסובל ומתייסר. לאחר שהתיפחותו נכבשת, נהרסת גם המחיצה שבין התלמיד לבין רבו וחש הוא את עצמו מפורק מנטל החרפה והבושה. דומה, עתה מוכן הוא לקראת הסכום המענה אותו, שכן יודע הנער ואינו מתעלם אף רגע, כי המאורע הקודר הזה מהווה מיפנה בחייו ומן הדין למצותו עד תום בלא להונות את עצמו. הוא מתרומם לאיטו, יושב על מצעו הדל ופניו אל קליסתנס. עיניו עדיין שטופות דם ודמע, עקבות יסורים קשים, אך כבר גלויות הן ועזות:
“אף מלה של מוסר!”
“אין בדעתי לעשות זאת, נערי”.
״המוסר שלכם – ארור הוא ונבוב…"
“הגד כל מה שבלבך, הרמולאוס”.
״אם אגיד כל מה שבלבי תבער בכם אש שלא תיכלה!״
“כלום גם עלי תשפוך חרונך?”
“על ילודי אדם ועליך בכלל!”
“טוב, נערי. איני מוציא עצמי מן הכלל. רעים וחטאים אנו”.
“גרוע מזה: רשעים וארורים!”
“גם כאלה בתוכנו”.
״והרשע שבכולכם – אלכסנדר!…״
“גם הוא עשוי להיכשל”.
״כשלון שלו – חורבן העולם הוא!"
“אין העולם חרב בגלל אדם אחד…”
ואז יאמר לו הרמולאוס בשקט שיש בו מגזר־הדין:
“חורבן עולמי הוא…”
קליסתנס שולח ידו ללטפו על ראשו ואילו הרמולאוס מתנער הפעם כמפני מגע טמא:
“למה אינך עונה לי?”
“כי מבין אני לרוחך ולעוצבך”.
“ניטל הטעם מחיי. הכל אבוד. לא אחיה. המתים לא ידעו קלון מהו!”
“אך החיים ידעו נוחם”.
״בז אני לנוחם שלכם שצבוע הוא!״ – בעיניו של הרמולאוס נשקפת שנאה עזה – “וגרוע מכל שמצוי אדם שמעל לחוק הוא, וכל הישר בעיניו יעשה! יקטול, ירצח, יעניש – ולית דין ולית דיין!…”
“עומד לדין הוא בפני מצפונו ומוסר האדם”.
“הובל הבלים אתה!”
“חייבים אנו לטפח את גדלות רוחנו, עד שכל מעשה עוול ייראה בעינינו כמישגה סר־טעם. אז גם נדע להתגבר על הרע”.
“גדלות־רוח זו יפה היא לפילוסופים ולא לבני־אדם שכבודם הוא חייהם. שכן גרוע מעשיית עוול היא סבילת עוול! ואני קצתי בחיי…”
“אך הטובים שבנו הם גם העזים שבנו!”
“כל מה שבנית בעולם נפשי הרסו צליפות שוטיו!”
“יודעים השליטים כי לרוב קל לאדם לשאת פיגעי הנפש מפיגעי הגוף ולפיכך מטילים הם עליו עונש הפוגע בגופו. אך ישנם עונשים שפגיעתם בנפש קשים מפגיעה בגוף. אלה כן אלה קשים המה. ובעיקר אם בעוול יסודם. צריך אדם להיות אמיץ־לב כדי לעמוד בפני שני העונשים גם יחד”.
״בשניהם פגע בי – ובפומבי. לעיני כל. ענויי הגוף כאין הם לעומת ייסורי הנפש וקלונה. לא אוכל להחשות ואין טעם לחיי. על שכמותי כבר אמר הסיודוס: 'קודם בואו לוא גועתי, אך לוא אחריו הולידוני…׳ ארור הטיראן הזה! אר – – – "
קליסתנס ממהר לחסום פיו בכפו:
“בלום פיך, הנער! תמיט אסון על ראשך!”
“קליסתנס, כלום לא תדע כי האסון כבר פגע בי?…”
יאוש לאין קץ מציץ מעיניו. קליסתנס מזהירו:
״זכור דברי סופוקלס החכם: 'כי רמז דק יפיל אנוש אל בור וגם ירים אל על!״
“לבור כבר הופלתי. מחכה אני לעפר שיכסני”.
קליסתנס מבקש להפיג את חומרת יאושו:
“הרי יודע אתה, כאמונת הפילוסוף, כי נישמת האדם נצחית. גם אם יבוא עליה הקץ עם מות גופו של האדם, מתהווית היא שוב ולעולם אינה אובדת; חוזרת ומתגלגלת באדם החי. הרי שלא תתקן בכך דבר”.
“איני יודע גורלה של הנשמה בבאות. אם ישנה תדאג לעצמה לפי דרכה”.
“אך הבא לאבד את נישמתו חייב לדאוג שתהא בת־אלמוות”.
“אכן, קליסתנס, לכך אני דואג”.
“במה, נערי?”
“רעיון הוא שמנקר במוחי”.
״מהו כי אדע?״ – קליסתנס בוחנו בחיבה.
“מעשה שיש בו תהילת־עולם או דראון־עולם!”
“הרי שני המעשים אינם עולים בקנה אחד”.
״היינו הך! – המטרה אחת היא".
“מדבר אתה בחדות הפעם”.
“פתרונה שקול כנגד חיי”.
“שוב בחידות תדבר!”
“חידה שמר הגורל זימן אותה לי…”
חשש כבד מתגנב ללבו של קליסתנס:
״הנח לגורל פתרונה!״
״לא. כי בידי הוא״. – להט בעיניו של הרמולאוס.
לאחר דומיה קצרה פונה הרמולאוס אל מורו התוהה עדיין:
“פעם היתה לנו שיחה על גבורי יוון. על עוז־רוחם של יחידים המבצעים את אשר ייבצר לפעמים מן הציבור לעשות. דיברנו על שני הגבורים הרמודיאוס ואריסטוגייטון שהתנקשו בטיראן; כן דיברנו על טימוליאון, שהיה לו העוז להרוג את אחיו טימופנס, כאשר הלה ניסה להשתלט כרודן על קורינתוס. אמרת לי כי הוא אחד מבחירי בניה של יוון. גם אני סבור כך, שהרי הנאהבים עשו מה שעשו מפאת הפגיעה באהבתם האישית ולא מטעמי חרדה ודאגה לשלום הציבור ואושרו, ואילו טימוליאון עשה זאת מטעמים אידיאליים צרופים. הרי שהוא הגבור האמיתי!”
קליסתנס זע על מקומו אחוז בהלה:
״כיום נשתנו הדברים״. – מלים של דחייה בפיו ויודע תוך כדי אמירה כי חסרי משמעות הם.
“הרע קיים היה מאז ומעולם. לא נשתנה!”
״הרמולאוס, אל תהיה נער!״ – ובאומרו זאת נותן הוא בו מבט חודר. מבקש להרתיעו מהתרסה יתירה.
“לא בעצתך אשאל!”
“שאול תשאל. ועוד נשוב לדבר על כך”.
“ספק רב אם נשוב לדבר בכלל. תורתך תמה. הקיץ עליה הקץ!”
“לא תורתי היא. תורת בני־אדם היא!”
“בזוייה היא בעיני, ומוסרה – הבל הבלים!”
בחוץ יורד הערב. דמדומים של יום גווע. מבעד ליריעת הפתח דולקות פאתי מערב בנגוהות של צבעים פתוכים בארגמן ובכחול הפלדה. אי־מזה בוקע ציוץ של צפרים מתעלסות ובד של עץ רוטט מצפור שפרחה. עוד ערב היורד לכסות במנוחתו מעללי יום ומעשי אדם. קליסתנס יושב שקוע בהרהורים כבדים. לפתע יקום כמי שמאחר משהו:
“הטעמת ארוחה שלך?”
“אין צורך לי בפת־בג המלך!”
“גופך שצריך”.
“יתענה אף הוא כנפשו…”
“כבר נתייסר דיו היום”.
“אין טעם לא במזון לגוף ולא בצרי לנפש”.
״אצווה להדליק לך נר״. – הוא פונה לקרוא לנערים.
“אין צורך. לא יאיר את מחשכי נפשי”.
בעוד הם משוחחים והנה נכנס פיליפ הרופא:
“סימן יפה לחולה אם ידבר”.
“כלום חולה אני? פצוע מבחוץ ומבפנים, רופאו של המלך!”
“אלכסנדר ביקש לראותך שוב ולדאוג לפצעיך”.
הרמולאוס נוהם בתוך החשכה בבוז ניכר: ״אלכסנננדרררר!…״
קליסתנס חושש מפני התפרצות, אך הרמולאוס מבליג ואינו מוסיף דבר הפעם. כומס דבריו בתוכו, שכן רק בפני קליסתנס דיבר מה שדיבר ואין הוא מוכן לשתף איש בכך. אפשר שהפריז בדיבור, שכן קליסתנס חושד בו. יחשוד לו כלבבו. אין הוא חושש לו. עדיין רבו היחידי שצלם אדם לו ולב פועם בחמימות. היחידי, ואילו עתה מוטב שיניחו לו. גופו לוהט וצורב. מוחו אף הוא קודח והומה מרוב מחשבות כנחיל של דבורים. כאב ראשו הולך וגובר. הרמולאוס פונה לקליסתנס ולרופא:
“אנא, הניחו לי וצאו מכאן!”
ו
לאחר חודש ימים חוזר הרמולאוס ותופש מקומו בין חבריו. פניו כחשו וחוורו. דומה כי בבת־אחת נתבגר וגם קומתו גבהה במקצת. עלם רזה, נאה בהופעתו, אך הלהט בעיניו לא עוד של תום ועליצות, כי אם של טינה ובוז. גם לא אדישות לגבי כל המתרחש סביבו, כי אם הבעת ספקנות ורצון למעט בדברים. חוסה תחת מעטה של שתיקה, בה הוא צופן מחשבותיו שהכיסוי יפה להן. גם בשבתו לפני קליסתנס, בשעת שעוריו, אינו שואל, חוקר, ואין הוא מגלה כל ענין בנושא המדובר; הוא נוכח בהם, אך דומה, רחוק במחשבותיו כרחוק מזרח ממערב, הן מן הדברים והן מאומרם. מתייחס לקליסתנס בכל האדיבות שאינה חסרה חיבה סמוייה, אלא שמתרחק ממנו ואינו כרוך אחריו כפי שהיה בעבר. המשותף שביניהם נהרס. סימנים אלו מדאיגים את קליסתנס, אך סבור הוא כי משבר זה שעובר עליו והמניח רישומו בו, הולך ומפנה את מקומו לצו החיים ואין זו אלא שאלה של זמן נוסף, עד שיגלידו פיצעי נפשו כשם שהגלידו פיצעי גופו. קליסתנס ראהו בעירומו, בשעת אחד ממשחקי הכדור, ובשרו שב והיה צח ונאה. רק צלקת אחת קטנה נשארה ליד כתפו השמאלית, בה פגעה מכת פרגול רטשנית. אך גם זו מחווירה והולכת. לעתים יראהו מתלחש עם אחדים מחבריו הקרובים ללבו. הללו מאזינים לדבריו תוך נענוע ראש של הסכמה. ניכר כי גם עתה רבה השפעתו עליהם ולמרות מה שאירע לא נפגע כבודו בעיניהם. אדרבא, רואים בחוש עד כמה כרוכים הם אחריו.
יום אחד לאחר השעור, אורב קליסתנס להרמולאוס. מכיר רבו את השביל בו עליו לעבור לאחר גמר השיחה של אנאכסרכוס. מכוון הוא את השעה לעת צאתו ומשים עצמו שקוע בהרהורים, כמי שמשרטט לתומו בקצה מקלו בחול שלרגליו. ואז יראהו בלכתו יחידי. אך בנוח עליו עינו של קליסתנס היושב על האבן, הריהו עושה קפנדריא, כמבקש לעקפו או לשוב על עקבו, ובלבד לא להתקל בו. קליסתנס אינו מניח לו:
"הרמולאוס!״
העלם משתהה על עומדו. אינו משיב.
“תגש אלי!”
הוא ניגש כמי שכפאו שד:
״מה רצונך?״ – קולו יבש ואדיש.
“לראותך, הרמולאוס”.
“רואה אתה פרצופי בשעורים”.
“הריני רגיל לראותך מחוץ לשעורים ואז ראייתי שונה לחלוטין. שכן שם הריני רואה אותך כפרט בתוך הכלל, ואילו כאן הריני רואה אותך כפרט לעצמך. האם אין אתה רוצה כלל לראותני, לשוחח אתי כהרגלך מאז ומתמיד?”
“איני רוצה לראות איש ושנואה עלי השיחה!”
“התחמקות זו, נערי, אין היא לפי טבעך”.
“מתחמק אני מעצמי”.
“אין אדם יכול לברוח מעצמו. אשלייה היא זו”.
“אך לא יברח אדם מגורלו”.
“טעות היא זו לחשוב כי תמיד תלויים אנו בגורל. יודע אני כי כך דרכם של בני־יוון לתלות הכל בגורל ולא בעצמם. כל עוד לא יאמינו היוונים כי רשאי כל אדם להיות אדון לגורלו, יוסיפו להאשים רק את הגורל, לתלות בו כל תקלה ובלבד לשחרר עצמם מאשמה שהיא תוצאה מחטאם הם!”
“קליסתנס, אמונה זו של תלות האדם בגורל, לא תוכל לבטל אותה בהשבעת צחצוחי־מלים. אין לאדם מנוס מגורלו… מה שאירע לי, הוכחה חותכת היא לכך. שהרי גם לוא חפצתי בכל לבי לשלוט בגורלי, לא הייתי משנה דבר כמלוא נימה. הכל היה מתרחש בדיוק כפי שאירע. שהרי בעצם פקודתו להוציאני מתוך חבורת ריעי אותו יום שאהיה מארח לו כבן־לווייה, כבר היה טמון אותו צו גורלי שניגזר עלי”.
“מקרה־ביש בלבד, הרמולאוס”.
“חשוב כאוות נפשך. אין זה משנה”.
“שב, הרמולאוס. נשוחח גם על דברים אחרים”.
“איני רוצה בשום דבר. איני מוצא ענין בכל מה שהיה קודם לכן חשוב ויקר לי”.
“דיבורים הם אלו שמקורם עדיין נעוץ בעלבון. שכח אותו!”
הרמולאוס נותן בקליסתנס מבט קשוח שגם בוז נשקף מתוכו: “שמעני־נא, מורי, ולוא זו הפעם האחרונה. אין אתה מדבר כעת עם אותו נער חביב שהיה תלמידך המסור והנאמן. היה קיים אחד ששמו הרמולאוס עד אותו יום מר ונימהר, ושב אינו קיים! הוא מת וקבור תחת חורבות כשלונו ומפח־נפשו… קיים עתה הרמולאוס שלאחר אותו יום – אחר ושונה לחלוטין מקודמו. בחור רע, עיקש, חורש מזימות, שוטם את היקום וברואיו, ואין חפץ לו בשום דבר! תזרח לה השמש, תשקע – אחת היא לו. הוא מתהלך עדיין, אך חי על טינתו, על רישעותו, על בוזו שהוא רוחש לכל אחד ואחד ולצערי – גם לך! התבין עתה, מורי ורבי לשעבר, את דברי שאמרתי לך? מוטב שתבין כל עוד אני שולט ברוחי לשמע הבליך ואיני מטיח בפניך דברים חריפים מאלו!…”
דומה כי הרמולאוס מקיא את מרירותו בפני קליסתנס. מסיים את דבריו ופונה ללכת אלא שקליסתנס ניתר ממקומו ועוצר בעדו, בתפשו בו בזרועו:
"המתן, נערי. בעיני הנך בדיוק כפי שהיית. טוב וחביב ואהוב עלי!״
הרמולאוס עוקר עצמו בכוח מאחיזתו של קליסתנס:
״הנח לי פן – – –!…״
דומה כי בו ברגע, בחרונו, מוכן התלמיד להרים יד על רבו. פניו נעווים מרוע־לב וזעם. זרועו של קליסתנס שומטת לצדו. אנחה מתמלטת מפיתחי פיו:
“הרמולאוס… אבוי לי, נערי, שראיתיך בכך…”
קליסתנס צונח על האבן ולופת ראשו בכפות ידיו.
״אין בדעתי להוסיף דברים״. – קולו של הרמולאוס מתרכך במקצת – “אך אם סבור אתה כי ניטל עוקצה של אותה שיחה שהיתה לנו לאחר המקרה, כאשר מתייסר הייתי יסורי גוף ונפש, אינך אלא טועה. הדבר בוער בלבי כמיכווה של אש. לא יימחה!…”
קליסתנס מרים את עיניו שדאגה קשה ניבטת מהן:
״מזהיר אני אותך, נערי היקר, שלא תישגה!״
״מה שנראה בעיניך מישגה – סם־חיים הוא בעיני. אך עלי ללכת כי הלילה תורי על המשמר עם נערי המלך ועלי להיות ער ודרוך. עלי לשמש את אלכסנדר הגדול!"
ובאמרו זאת פורץ הוא בצחוק רע ושוטם כאחד. פורש והולך, נושא עימו זעמו ולענת לעגו. קליסתנס יושב מדוכדך. מביט אחרי ההולך שאינו מפנה את ראשו. כחוש ונמרץ. זר, מתנכר וחורש זממו. “עלי להיות ער ודרוך…” האין רמז בדבריו? בהזכירו לו אותה שיחה, שמרה היתה ונוקבת, האין תלמידו אץ לקראת גורל סמוי וחמור העלול להיות מכריע בחייו? לא, אין הוא רשאי להניחו ביאושו. עדיין יש בו הרבה מן הטוב, מן האצילות הטבועה בו מטבעו וזו חריפות התבונה שרק מעטים יזכו בה; שהרי תמיד רואה הוא בו סמל התגלמותה של תפארת בחורים, זו שבני־יוון מכתירים בתואר שאין־שני־לו: הטובים והנאים. בין שירצה בכך ובין שימאן, הוא יוסיף לשוחח עימו עד שירכך לבו שניתקשה ויעדן אותו שוב להיות כטבעו, וכפי שהוא חייב להיות! בעל כורחו ימלט נפשו מן הסכנה הצפוייה לו. ויפה שעה אחת קודם. מחר, מחרתיים יעסוק בו.
בשולי הספר:
האגדות הופיעו לראשונה בספר “כנפי כסף” שיצא לאור בהוצאת א. י. שטיבל בתרצ״ו, ונוספו עליהם עתה מאגדות ימינו. הדברים נתפרסמו בבמות ספרותיות שונות, כגון: “הכוכב”, “במעלה”, “בן־ארצי”, “הד ירושלים”, “עיטורים”, “עתידות” ובשני מאספים מטעם אגודת הסופרים העברים. “סיפרי קדומים” הם מתוך הרומנים ההיסטוריים “סנחריב ביהודה” ו״סופר המלך" שנתפרסמו גם כסיפורים בפני עצמם וניתנו בספר הן מבחינת עלילתם והן מבחינת ערכם החינוכי לגבי הנוער. הנושא “כנפיים לאדם” עובר כחוט השני באגדה ובסיפור כסמל של מאבק האדם להתעלותו הרוחנית והמוסרית.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.