Пушкина непремѣнно надо знать

Но по Пушкину нельзя жить.

– М. О. Гершензон

א

לעולם אין הבקורת משפט; והמבקר הרואה את מבוקרו כראות “נתבע” – מנמיך עצמו למדרגת מתראה ואינו רואה נכוחה; כל הערכה, אפילו של יצירות מדורות קודמים, הנקיה מפניה זרה, מותנית קודם־כל, גם בשעה שהיא מופשטת בבחינותיה, ביסוד אנושי אחד: כונת התחברות להויתו של היוצר; המבקר שאין הערכתו גם כעין אגרת־ידידות אל האדם שיצר, אפילו אם דבריו רצופים טעם וחכמה, – כמוהו כטוחן מטילי־זהב לאבק־זהב; רצון שמקורו גם בנפש, ולא רק ברוח, הוא דוקא הֶערב, שהנאמר נאמר בנאמנות שלמה והמשקל השוקל נכון הוא; כי בדברי אמנות דוקא צריך שהשכל, אפילו אם הוא חריף־ובקי, יהיה נבחן בחשבונו על־ידי מוסמך ועליון: הלב; כי אם אין שופט גדול אלא משעה שהוא אסיר־חוקים, – הרי מבקר ראוי לתארו אינו אלא זה שחרות של חולשה בידו, ובלבד שישכיל להוכיחנו שחולשתו בוחנת וכמוה כתפיסה מקורית; ולא נפשע כלל בכונה של הברקה בברק פרדוקכסליות אם נחרף הגדרה: שמא אין בקורת בת מקור בריא אלא זו, שאחרי כותבה מרננים, כי הוא מתמיד בגבורה בחולשותיו, המזיקות לבריאות גופו, חס ושלום.

ב

לשם מה נקיטת הגדרות זו? יען ודאי הוא, כי הויתו הפיוטית החריפה ויוצאת־הדופן של א. צ. גרינברג¹ תביא לידי נתוח דברים בצורה העלולה להראות כפולמוס; מכאן אפשרות של יחוס כונה שאינה מגופה של הערכה זאת: לחיב או לשלול את דעותיו של המשורר; החיוב כשלילה מתיחסים רק לאמצעי גלומם האמנותי של מטרות ורצונות, ולא להם עצמם; אכן, לשם בהירות אחרונה ראוי, אולי, לומר גם את המובן למבין: מתנגד אינו פטור משלילת דעה משום שמשורר־אמן שר אותה, כשם שנפגע משירה קהה אינו פטור משלילתה רק משום שדעתו כדעת המשורר המדומה; הלא משום־כן תתכן עובדה שובה ומשיבת־רוח כזו, הגלומה במשפט שנקבע בשער דברינו אלה: מ. א. גרשנזון, המבקר שמחשבתו רעננה, שטעמו בדוק, והמבורך בכוח אנליטי מופלא, ומאושר ההערצה שהעריץ את א. פושקין, המבקר ששקל וחזר לשקול כל פרט ובן־פרט משיריו, שפרש בחכמה כל מקרה ובן־מקרה בחייו, כדי לתפוס תפיסה קולעת אחרונה של משפט סתום או מפוקפק בשיר זה או אחר, – הוא דוקא הסיק את המסקנה, כי “את פושקין חובה לדעת, אך על־פי פושקין אי־אפשר לחיות”; האם ספק הוא, כי לא רק לפי הדעה השטחית, יש במסקנה זאת משום שלילה, הנוגעת בעיקר מעיקריו של אדם־ואמן: – דעתו על החיים, הבחנתו בחיים, תכניתו לבנינם? ואף־על־פי־כן! האם יש זכיה נאה יותר למשורר מן הזכיה בשולל כמו מ. א. גרשנזון?

ג

שורש הויתו הפיוטית של א. צ. גרינברג, לכל שלביה וגלגוליה, היא תפיסתו־מדמו, כי מוצא־השפתים הוא החורץ גורלות, של הכלל כשל הפרט; אמרת־החכמה “החיים והמות ביד הלשון” – אינה מסקנה לגבי משורר זה. אלא יסוד־קובע ראשון; מקורה של האמרה היא, כמובן, גם עיפות מדבור ואכזבה ממנו, ואלו המשורר מתלהב לו ומאמין בו אמונה שלמה; והמענין ביותר הלא הוא, שהתכונותו של א. צ. גרינברג בדבר היא בעיקר למעשים גדולים ומאדירים, אלא שחושו בו יודע כי המעשה שלא קדם לו דבור מלא ומתוה־קו – כמוהו כאפס־מעשה, ככשלון המעשה; בדרך של משל ציורי אפשר לומר: לו קדם האור ל“יהי אור”!, כי עתה לא היה זה מאיר ולא־כלום; לדידו אין עיקרה של המלה היופי, אלא הכוח, והדבור בפה, כנראה, כמו בכתב – הוא לפי הצורך מקל־נועם או מקל־זעם, אבל לעולם מקל; האם יש בחינה נמלצת ומקורית יותר למהותו של המשורר מבחינת הבטחון בכוחה של המלה? הפעם זה כוח שהוא ממשי, פיסי, מבצע; דעה מדעותיו יכול א. צ. גרינברג לשנות, אמונה מאמונותיו הוא עלול להחליף אבל את תפיסתו, כי בדבור אפשר להפוך את עור הכושי אפילו, לא ימיר לעולם ולא יחדל ממנה; לא פלא הוא שאת דברו בשירו אין הוא לוטש כלטוש את היהלום – לשוות לו זויות מזויות שונות, אלא מצחצחו ומשחיזו, או מחשלו ומגבשו; יכולני לשער שמשורר בוחן בתי־שירו לעצמו – לדעת מה מדת צלילם או ברקם, בעיקר, ואלו א. צ. גרינברג ודאי שהוא בוחן כדי לעמוד על מדת אִשם או עוזם, בעיקר; תמימות כפולה ומכופלת נוהגת במשורר זה: – אינו מסופק, כי הוא אדם מפוכח, ריאַלי, מעשי ממש, ולא חלילה, בעל־חלומות או שוגה בדמיונות; תקוות, סכויים, הבטחות, תכניות לעתיד לבוא – הם לכל הפחות פשע ועון; הוא סולד מן הסוברים כי “טובה צפורת ביד, מנשר בשמים”; – אדרבא, אין לך דבר פשוט יותר מלרצות שהנשר יהיה ויהיה ביד; ועוד: לא רק מטרותיו ומגמותיו מפוכחות ומעשיות, גם הדרכים להשגתן הן כך; – לא סחור־סחור, לא בנעימות של שפת־חלקות, חס ושלום, לא בבקשת חסד, לא בשדולים, אלא בתנופה, בתרועה, בדרישה, בכבוש ממש, ביד חזקה, במשיכה מכניעה; ועל אלה, על המטרות כהנ“ל והאמצעים כהנ”ל, – שר המשורר לא כאותם המשוררים שלבם רך וידם עדינה, קולם נמוך ומסולסל, רחמנא יצילנו, אלא אחרת: הוא מפוכח ומעשי ועל כן: – שירו גלוי, חרוזו ארוך, כי מליו ברורות וישרות, מפענחות ומפכחות, הולמות, מוחצות, – בקול ובהד־קול, ברעם של זעם ובשוטים־ברקים, – אפילו בקללה, בחרוף ובגדוף, ואם הכרח הוא, – בהשמצת מתנגדים! הנה כי כן יש כאן אחדות משולשת: מטרה ברורה ושלמה בגדלותה, אמצעים מפורשים ובלתי־מחטיאים, שירה גלויה בתוכה ובצורתה וראויה לקפל בהויתה את נושאה ונשואה! התעמקו נא, נסו נא לתפוס את גודל התמימות, את קפולי־קפוליה של נאיביות ילדותית קיצונית ואבסולוטית זו! – כי עתה תשיגו ותדעו מה משורר האיש הזה בכל רמ"חיו, ומה מסובך, סבך בתוך סבך, אפיו של האיש, ממילא תראו את החביונות מלפנים לחביונות, הנפתולים המשולבים בנפתוליהם – בקוה הישר המתמיד, הבהיר והמפורש של שירה זו, שירתו של דון־קישוט, המתמיד ברצינותו ואינו עיף ממנה לעולם, כי יסודה יסוד בטוח ואיתן: התמימות השלמה, שכל הסוס באמתה זר לה מכל זר.

ד

ודאי הוא, כי מי ששעתו ויכלתו יכשירוהו פעם לתאר בכתב־אמת את דמותו של המשורר א. צ. גרינברג לפי הקו הכרונולוגי, כדי להעלות לפנינו את דרך השתלשלותו אל מגמת־גורל עקשית וישרה המפותלת במעלות ומורדות, בסטיות ממנה לשם שאיפת־רוח להמשכה הקשה, כנראה, – הוא יזכה בסופו של מסע לא־קצר ומרובה־תחנות, להעניק לקוראיו תאור־כמחזה, שיהיה בתוקף הנושא המנומר, מעשה־פספס שובה דעת הצמאה לסתירות, המתישבות בסופן; אבל כאן הכונה לקצור־תאור, לקוים כוללים ומצומצמים, למעין נסיון רומז בלבד לאפשרויות גלומות בנושא זה, ומתוך השתעשעות באמונה, שיש קורא תופס, שהנעימות במעוט־כתיבה הוא רק חלק קטן מן השכר ששוה מלאכה קשה זו, והחלק הגדול שלו הוא מציאותו של הקורא, היודע למצוא את פרוט הגורמים המקופלים בתוכם של סכּוּמים; הנה כי כן “נפתיע” ונפתח את שלב ההוכחה לנאמר באופן של כללים על תפיסתו הראשית של המשורר א. צ. גרינברג, – במחזור־שירים קטן, שלא כונס עוד בספר מספריו לאחר שנתפרסם בראש “אלמנך מצפה” בשנת תר"ץ; שירים אלה אינם שירים ישראליים רצופי־תוכחה, כרוב שיריו של המשורר באותה תקופה ולאחריה, ודוקא משום זה, משום שאינם טבעיים לו, כביכול, – יפים הם לבדיקת היסודות העצמיים, שאין אדם יכול להתכחש להם אפילו בשעה שהוא מתכון לכך; – שירים אלה ליריים הם, מלבר כמלגו, ומצווים, כמובן, להדיר עצמם מנעימות הפתוס הגבוה, כי הפתוס של הליריקה (דוקא היא לא תתכן בלי פתוס!) הוא בלחש ובהתחמקות מעצמו; מה דיוקנו של א. צ. גרינברג בשיר לירי? הוא לא שִׁנה בו את טעמו, – אדרבא, ביוצא־מן־הכלל מובלט ומוכח כללו: – הוא שומר יסודו, הוא שחקן לא מרצונו, אלא מגורלו; – משחקו מצוה היא לו, לחם־חוקו, יום־חולו; הנה הוא מדבר בחלומו לעצמו, לא רק מחדרי־בטנו, אלא גם בחדרי־בטנו, וראו נא איזו ג’סטה דרמתית אצלו (בלי במה), אם כי היא מופנית הפעם גם כלפי פנים; איזו לשון פתטית להבלטת פשטות ואיזה לחש מסולסל; – כאלו אופרה ביחידות! אדם מדבר על אינטימיות, מתכון לודוי והוא נואם אותו, וראו נא מה נמלץ הכל, מה גדול שוב בטחונו שהוא לא מדבר, לא אומר, אלא עושה, מבצע את האמור: “מעתה אצפה לגואל שיבוא לאדם היחיד: לאחד ההמון”; “אדם נושא כל ימיו את שולי הנפש שלו העניה לנגוע בשולי נפש של שני”; “דברי חיינו מתחילים מאל ומאדם, מאדמה, מבגדים, מלחם ומים, ומאשה”; “מתבושש האדם בקרע הנראה בבגדו, בחלקי בשרו ובחלקי המעשים שעושה”; ומובן מאליו, שמשפטים מעטים אלה, השלופים מתוך מחזור שירים למגמה מסוימת – אינם עשויים לגרור אחריהם גם את כל הכרוך ומצוי באתמוספירה הכללית, השמורה לקוראים לא רק כדי להוכח באמתות הערכתנו, אלא לשם הנאה לשמה, משירה לירית מנופה, אף־על־פי שאינה עשויה בכלים שכיחים; ואף־על־פי שהיא סוטה מן המקובל, סטיה שאינה מתוך שרירות מכוונת, אלא מתוך מקוריות טבעית ויכולת לטבוע מטבע, שערכה יפה לכלל דוקא משום שהוא כל־כך פרטי; אבל כאן אין הכונה להערכה מפורטת של מחזור־שירים זה, כדי להבליטו מתוך כלל־שיריו של א. צ. גרינברג, אלא אדרבא, כדי ללמוד ממנו את אמתות הויתו ואת תפיסת־עולמו הנאמנות לו בכל תוכן מן התכנים ובכל צורה מן הצורות בשירה; – למגמה זאת טוב לנצל גם את שירי הספר “אנקראון על קוטב העצבון” שרק ראיה שטחית עלולה להעדיפם משום שהם שונים, כביכול, משירתו בכללה של א. צ. גרינברג; והלא האמת היא בהפך מזה, – השירים הליריים בספר זה מצטינים במעלות־טובות דוקא בשעה שהם מרכזים בתוכם את יסודו העיקרי של המשורר ואינם ממעיטים את דמות הפתטיקה המיוחדת לו:

אֲסִימוֹן לָכֶם, פִּילוֹסוֹפֵי הַנֵּצַח

לְחַיֵּי הָרוּחַ לְאַחַר הַמָּוֶת…

אֲסִימוֹן לָכֶם בְּעַד קִמְטֵי הַמֵּצַח.

וּבוֹחֵר אֲנִי הֱיוֹת גְּוִיָּה כֹּאָבֶת

לְשֵׁם הַצִּפֹּורֶן שֶׁל אֶצְבָּעִי הַוְרֻדָּה

שֶׁהִיא לִי חֲמוּדָה.

וּבוֹחֵר אֲנִי עֹנֶג פָּשׁוּט וְלָבָן

בְּשִׂימַת כֻּתֹּנֶת לְבָנָה עַל בְּשָׂרִי,

שֶׁטָּבַל בַּמַּיִם וְיָצָא כֹּה טָרִי —

מֵאֲשֶׁר הֱיוֹת חֵלֶק קוֹסְמִי בֶּעָפָר…

אֲסִימוֹן לָכֶם בְּעַד כָּל אִמְרֵי שָׁפֶר:

וְיוֹדֵעַ אֲנִי כִּי כָל סוֹד הָעַצָּבֶת

וְהָעִקֵּשׁ הַזֶּה בְּכָל קוֹרוֹת חַיֵּינוּ —

בְּתַכְלִית הַמָּוֶת.

רק א. צ. גרינברג יכול היה לשיר כך כאב עמוק ועצב ממשי: בקוקטיות גלויה, בנעימה של דקלמציה; יתכן, כי אחד אדוק לגבי כנויים לצורות של שירה יבוא ויוכיח, בהוכחה פורמליסטית, כמובן, שאין זה שיר “לירי” אבל על־ידי כך הן לא יגרע אף כקוצו־של־יוד מן היסוד הלירי שבשיר, מאמת נפשו, מיפי צורתו, מהכרח צורתו זו למשורר זה.

ה

מה טיבו של מוכיח בשער? קודם־לכל הן ברור, כי הוא רואה את עצמו כדורש־טובתו של הכלל, כמבקש את גדולתו, את אשרו הרוחני ואת עשרו החמרי; אלא שדבר זה הוא הלכה והבטחה לעתיד לבוא, ואלו למעשה והיום הוא המוקיע חטאים, המעלה על נס פשעים, המבליט עבֵרות, התובע התנדבות, התאמצות, התנזרות; הוא מטיל עול, הוא קורא לסבל, הוא תובע התיסרות; מעלות־טובות, סגלות־יפות, תכונות־משובחות – היו לעם המוכח בעבר ועוד תחזורנה ותהיינה אצלו בעתיד, ואלו היום: בוגדים, מבלי־עולם, אנשי־בצע וכדומה; לטיפה ואהבה – להלכה, הצלפה ושנאה – למעשה; מה טעמו של האיש הנוטל על עצמו גורל זה ואינו מורד בו? במה תבחן אמתו הטובה, לדעת אם אינו סתם מתרברב לעצמו וצר־עין בזולתו? – בחינה אחת ויחידה בידינו: אם מדת אמונתו בעתיד ממש כמדת כפירתו בהוה, אם קוצר־רוחו ברצונו לקרב את טובו של העתיד אינו מועט מאורך־רוחו בחשוף הרע של ההוה; – וזאת לדעת: בתוכחה לא תתכן שיגרה, היא מחיבת הפתעה מתמדת, כי עיקרה לעורר, לזרז, להחיש, ומשום־כן תבחן גם על ידי בחינה קשה ונדירה: אם יש בדבריו של המוכיח משום ריצה־רודפת־ריצה, כעס גדול מן הכעס הקודם, סלוד לאפס־התקדמות שרעננותו ותכיפותו גדולה מסלוד שהיה לו לפני־כן; קראו נא בספר השירים “כלב בית” לא. צ. גרינברג ובחנו לעצמכם את דבריו, לפי הנ"ל, וקבעתם לכם דעה ברורה על מהותו – באותה תקופה, נגיד; קראו את השירים שכל אחד מהם הוא כעין קול־קורא תמים ושוחר־מוסר; שימו אזנכם לקול־הקורא לביאליק, למשל; וכאן לא נביא אלא פרק קטן, שלוף מן הספר כמעט במקרה:

כְּחוֹמַת יְרִיחוֹ הוּקָמָה תוּגַת הַיָּמִים;

קִלְלַת הַדּוֹרוֹת כַּדָּיֵק בִּפְנֵי הַמָּשִׁיחַ;

וְאָנוּ רַק שֵׁבֶט לְבָדָד בִּיקוֹד בָּעֲרָבָה,

וְאֵין יְהוֹשֻׁעַ שֶׁיְּצַו לְתוֹקְעֵי שׁוֹפְרוֹתָיו

וְתִפֹּל הַחוֹמָה מְעֻלֶּפֶת לֶהָבָה – —

וְאִם הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב לֹא יִהְיֶה הָרוֹפֵא עַל סִפְּכֶם

הַחוֹשֵׁף אֶת בּשֶׁת חָלְיֵיכֶם וְשָׂם פֶּה לְמַכְאוֹב –

לְמַעַן תִּירָאוּ, וּלְמַעַן תְּפַלְּלוּ: מָזוֹר! בְּכָל דְּמֵי

לִבְּכֶם

הֵן סוֹפְכֶם לִהְיוֹת כַּמְצֹרָעִים בְּאֶמְצַע הָרְחוֹב

אֲשֶׁר צָרַעְתָּם כָּהֲתָה כְּכֵפֵי בַּזֶּלֶת

בְּהָרֵי טְבֶרְיָה;

וְאִם סוֹפְכֶם לִהְיוֹת כַּעֲדַת הוֹלְכֵי גוֹלָה נִשְׂרָפִים

תַּחַת שְׁמֵי הַמּוֹלֶדֶת הָעִבְרִים הַיָּפִים.

אפילו שרטוט־אגב של נוף, גם פליטת־תאור של מזג־ארץ נראים כאַנכרוניזם בשיר־תוכחה, מה שאין כן אם הם באים לא לשמם, אלא לטובתו של הרע או האסון: “כפי בזלת בהרי טבריה” אינם כאן בגין יפים לעצמו, כי אם כדי להראותנו את גודל הצרעת, כמו ש“שמי המולדת העברים היפים” אינם נזכרים בזה אלא כסממן, המבליט את רוע־מזלם של “הולכי גולה נשרפים”; ומובן מאליו הוא, שאין משורר יכול לא לגלות גם את יפי־העולם שהוא נושא קרבו, שאין הוא יכול לא לתת בטוי לתענוגות שהוא מתענג בעולם הזה (ולו כאפשרות שהוא דוחה אותה), – כי בלעדי אלה מה שירה אנושית בו ומה יסוד־יצירה של אדם אצלו? אלא שמשורר־מוכיח הופך כל דבר, – גם רחמים, גם אהבה, גם שמחה, – לאבני־בליסטראות להבקעת המאפליה המכסה מעין עמו את התהום הפעורה לבלעו, חס ושלום:

דִּמְדּוּמִים שֶׁל שַׁחְרִית נֶחֱרָזִים עַל הָרַי

בְּגוּשׁ־חָלָב צוֹרֵחַ הַנֶּשֶׁר לַחַמָּה.

יָם יָפוֹ שָׂמֵחַ וּוְרָדִים מִזְּרִיחָה

מְבִיאִים לוֹ שַׁי כָּל הַגַּלִּים הַפְּזִיזִים,

שָׁמַיִם בּוֹ רָנִים.

וְאוּלָם וְאוּלָם – –

“ואולם ואולם” – היא היא שירת־התמיד למשורר־מוכיח.

ו

הבקי בכתבי א. צ. גרינברג עלול לשאול פתאום: – הן הוא עצמו הגדיר וחזר והגדיר את שירתו על מהותה ותפקידה, ויותר מזה: – הוא נלחם בשירה שאינה לפי רוחו ודעתו, ואם כן: – מה טעם לפרש ולהסביר אותה בנגוד להגדרותיו? – הוא הדבר: גם השירה, – כנוף, כאהבה וכו' וכו', – הוא אמצעי להשגת מגמתו, סבור הוא; ואין לך הוכחה טובה מזו: גם בשעה שכתב פרוזה על נושא זה (כמו גם על נושאים אחרים), – לא חדל הקצב, שהוא נחלתו של המשורר שבו; גם בשעת טשטוש כל חוש של פרופורציה במלחמתו, גם כשכעסו בער באש־טרוף לא צעק צעקת־פרוזה; אפילו בשעה שכתב בחינת סוטר־על־לחי ונסטר־על־אפו, גם בהתפּלשו במכאובות ובעלבונות, גם כשקלל את יומו וכשנאץ את יריביו – שמר על הקצב, קצב שירו־מדמו; ומשום־כן: – דין דעתו על שירה ועל שירתו, – כדין שירתו בכלל; אפשר להתוכח ולשלול או לחיב את דעתו זו, כמו את שאר דעותיו, אבל בכונה תחלה לשם כך, ולא דוקא כדי לשלול או לחיב את כוחו בשירה כשלעצמו; אדרבא, גם זוהי הוכחה שאין הנחתנו טועה: גורלו של א. צ. גרינברג הוא לשחק, ולא רצונו; כי גם כשהוא רוצה לא־לשחק – הריהו משחק; אכן, “על־אפו־וחמתו” – הוא ראשית־כל ואחרית־כל משורר; על חכמתו המדינית, כמו על ברירתו האידיאולוגית, לפי התגלמותן בשירו, אם יחלוק החולק – עוד ישאר הרבה מאד: הלא היא השירה האופפת את הנושא (שאינו לפי טעמו של החולק), השירה הספוגה בכל צרוף־דברים ובכל תמונה מן התמונות, הרעיוניות והנפשיות, הבנויות קומה־על־קומה ועשויות מעשה קפיץ ומערבולת; צרופי־דברים אלה וכל התמונות האלה – הם לעצמם נושאים, כי כשיש שירה – הנושא מצוי בה ממילא, אם זה שקבעו כונתו של המשורר ותכניתו, או זה שהוא לא פלל ולא רצה שיהיה נושא שלו בשירה; ונדמה, שלא נשחק סתם במלים אם נאמר כי א. צ. גרינברג הוא משורר־לוחם ולא לוחם־משורר; מי שטבעו ללחום, ביחוד לשם נצחון ולא מלחמה לשמה, – מן ההכרח שיהיה תכססן; כי גם אגוף וגם נסיגה – הם אמצעים לנצחון, ואלו בשירתו של א. צ. גרינברג אין כל רמז לתכסיס מן התכסיסים ויש שאתה מעלה על דעתך בבישנות, כי הוא “מאוהב” ביריבו, כי אם לא כן מדוע אינו מתפנה פעם הימנו, – אפילו לבוז לו מרחוק, או למלא לעג פיהו? למה אין אנו מוצאים אצלו שעה אחת, לכל הפחות, של חִמוד־לצון לנושאי בוזו ושנאתו? – הוא הדבר: הדונ־קישוטיות אין לה אלא יחס אחד ויחיד: רצינות; וזו הרצינות הדונקישוטית, כשבעליה יוצא בתקפה למלחמה – הוא עצמו סבור שהוא לוחם, זולתו חש ורואה, כי איננו אלא משורר.

ז

ועוד פרט מענין מתופעה מופלאה זו ששמה בספרותנו “א. צ. גרינברג”: כמוהו ככל בית־ישראל שעלה לארץ זאת בתוקף הרעיון־הרצון לתחיה לאומית; מהו הקו האחד הראשי, המשותף לכולנו, אם לא קוצר־הרוח – לחיות בעצמנו ובשרנו את התחיה הזאת, את ההנאה הבריאה הזאת של אדם בביתו? ואם כי אין אחד בר־דעת, שלא ישיג וירגיש, כי את המהפכה הזאת אין לבצע, כי את השאיפה הזאת במלוא גדולתה – אין להגשים אלא מתוך דריכות־רצון, מתוך התיסרות במחסור מרצון, מתוך התנדבות דמנו עד טפתו האחרונה, – גוברת על כולנו התשוקה הגדולה האחרונה: לֵהנות בגופנו את ההנאה הזאת; וכי אין טעם והסבר לכך? צחי־צמאנו רצנו וכרענו מתעלפים על פי־המעין ובשארית כוחנו אנו מלקקים מניה־וביה את טפותיו הצוננות; מי יודע אם היה נשאר אחד מאתנו בחייו – אלו החליט להוסיף ולהתאפק, להוסיף ולצמוא, עד התקהל כל הרצים ובאים אחרינו, כדי שנזכה ונשתה יחד, עם כל הצמאים לתחיה! אין כל ספק בדבר, שא. צ. גרינברג חוזה חזון נשגב בתבעו מאתנו מה שהוא תובע ובודאי שכונתו טובה ואין בה כל אכזריות, חלילה, אלא אדרבא, – רחמים גדולים כים על עמו האומלל ורצון לוהט כאש – לראותנו, עם של הרבה רבוא רבבות, בני מדינה עברית גדולה ופורחת; והפרט המענין הלא הוא בזה: – א. צ. גרינברג סבור שהוא־הוא בעל אורך־הרוח, וכולנו קצרי־רוח, ואין עינינו אלא לחיי־שעה, העלולים, אל נפתח פה לשטן, לחיות באמת חיים רק של שעה אחת; ולאמתו של דבר ולמהותו – כמוהו כמונו: גם הוא קצר־רוח, אינו מסתפק בבטחון המקנן תוכנו; שהתחיה המתרקמת, שהתחיה המכה שרשים, מגדלת גזע, תעלה ותהיה עובדה; הוא רוצה מהר, תיכף ומיד, תוך־כדי־דבור, בימיו! קוצר רוחו של המשורר הוליד את סברתו־מדעת, כי הגדלות אינה מצטרפת מחלקים קטנים, אלא מתמעטת מהם ועל־כן הוא דורש אורך־רוח לסבל ההכרחי; קוצר־רוח של הרבים הוליד סברה־שלא־מדעת, כי הגדלות כמוה כגוף אורגני – מקורו בצמיחה אטית ועל־כן הם דורשים אורך־רוח להנאה האנושית ההכרחית; והלא יש סברה שלישית, הנלעגת בעיני שתי אחיותיה הנ"ל, אולי משום העובדה המתמיהה מאד: שהשארת־נפשן של כל אחת מהן אינה אלא בכליה של זו השלישית; ומי יערוב לנו, אם אין כאן אלא משחק פשטני, משהו מבדח אפילו באכזריותו הבלתי־מכוונת: שתי קיצוניות נועדות מראש להתנגחות כדי להתמזג ולהוות את שביל־הזהב? נמצא ששתי הקיצוניות עושות שליחות נעלה ועל שתיהן חיבים ברכה כל חפצי חיים, שבלעדיהם, כמובן, לא תהיינה גם תורות־חיים, רחמנא יצילנו!

ח

“ספר הקטרוג והאמונה” לא. צ. גרינברג הוא ספר שירה עברית חריפה־מתובלת, אבל טובה ומבוגרת; הכאב גועש ורועש; ואף־על־פי־כן הוא כל־כך צלול, מפורש ומיושב כמעט עד נקודתו האחרונה; טעם המלים והגיונן, בצרופיהם השונים, הם ממקורו העמוק והעצמי של המשורר; ספר של קינות מזעזעות הוא וגם של תפלות נוגעות עד לב; כל דבור מרוט וממורט, הכל עשוי להב קר, שלמראהו בלבד “יחם” לרואה! אין ספק, כי בשירים אלה הגיע א. צ. גרינברג למלוא אונו במחשבה המיוחדת לו, כמו בבטוי הקבוע לעצמו; אבל נראה שנלוה אליו גם צל ארוך של אין־אונים בהכרתו או רק בתַּתה, כי רק על־כן הוא מרבה כאן, רבוי פוגם מכל הבחינות, בחרופים ובגדופים, פשוטו כמשמעו; לאחר ספר זה שלא נתפרסם עוד כל המשך לשירתו של א. צ. גרינברג, אבל לפי צל זה דוקא, שהמשורר לא חש בו, כנראה, ולא טשטש את עקבותיו, כדרך טבעו של אמן, אפשר לשער כי זו היתה נקודת משבר ומפנה, שאת מהותה והקפה נוכל לקבוע בעתיד הקרוב או הרחוק (אם לא נתבדה בהשערתנו בכלל); רוממות לשון־מלחמה מלא הספר על גדותיו, אבל גם נמיכת־קול טובה של אדם בחולשותיו הנעימות, באהבה אינטימית לאם, בגעגועים לבביים לאשה, בערגה עד כלות־הכוחות למנוחת־נפש; בתאורי מצבו של העם בגולה, בכרוניקה פיוטית ופתטית של מלחמת ישוב ארץ־ישראל בקמים עליו, – כמה יסורים גדולים ונוקבים תהומות מקופלים בשורות ארוכות ולא רבות! איזה מִצוי איום של אסונות גורליים, איזה גבוש אכזרי של תמונות־גיהינום, השמים ממש מחנק בגרונך וגוזלים שֵׁנה מעיניך! איזה מתַנה תוקף של צער שאין אח ומשל לו גם בין מוכי גורל רע בעולם! הלא ברור הדבר, כי רק מי שאמונה תמימה בגאולת עמו בלבבו – יכול לראות מצב־דברים שלאחר־יאוש כזה ולתארו; אכן, היטיב המשורר להגדיר את עצם מהותו אותה שעה בקריאת־שם שיריו: “ספר הקטרוג והאמונה”; ושמא אין לו אלא מטבע אחת על שני צדיה? כי אין מקטרג בפתוס אלא מי שמאמין; ונראה לנו, כי בנקודה זאת דוקא של אמונה שלמה, אמונה תמימה בעיקר, בגאולת עם כי תבוא, בטוח שתבוא – לא ישוה לו משורר מן המשוררים העברים; ומי שיעין וימצא בשירתו של א. צ. גרינברג נקודת־מוקד זו, הוא לא יקרא את קטרוגו, גם על דפיו הקשים ביותר (כי חלשים ביותר), מתוך כעס או רוגז, המולידים בטול לא־צודק, אלא מתוך רחמים דוקא ותפלה לנפשו כי תזדכך במעט נחת־רוח שתרד ותבוא גם לביתנו; כי קורא ספר־שירים, כקרוא כל ספר, – אם בעל לב חושב הוא, אם בעל שכל מרגיש ואם בר טעם מנוסה הוא – הן יבין וידע, כי המצוי הוא פחות סכימתי, אם כי הוא קונקרטי, מן הרצוי, ועל־כן תמיד מענין יותר; למשורר א. צ. גרינברג מאה העויות והעויה – רובן לחן ומעוטן לחוסר־חן (לפי הבחנתי, כמובן); והוא מענין והוא מעסיק דעה ורגש, ואין לשעות אל הבאים ומציעים תקון על־ידי שווי העויה אחת לפניו – כולה חן, לפי רצונם וטעמם, כמובן, ואני בטוח כי אצל בעלי־רצון אלה זוהי העוית חוסר־חן בין העויות־חן, שיש גם להם, כמובן; אבל אין להאריך בכך, ומה גם שאיננו מאריכים הפעם גם בנתוח הרבה והרבה פרטים, גדולים וקטנים, שבשיריו של א. צ. גרינברג בכלל, וב“ספר הקטרוג והאמונה” ביחוד, אעפ"י שיש בזה משום גזילת הנאה למנתח.