א

הבדידות, אם נכספת ומשובחת, ואם מנוערת ומושמצת, אינה רק “אמצעי” יפה להתרכזות ולהתעמקות לשם יצירה; היא גם בחינת הרגשת עולם פטלית ליוצר בעל אופי, בדרך זו או אחרת, מן הטבע עצמו ומראש, או בטבע היצירה ובדיעבד; ובמובן ידוע היא אפילו סימן ומבחן להויה יוצרת; טועים הסוברים, שהמשורר הלאומי, או החברתי פטור מגורל זה; כי לא כל מי שקולו רם בשירו – חשוד ממילא בהעדר־בדידות; המבין ומבחין – יודע שפעמים אין בדידות גדולה ושלמה מזו של האדם המוכרח לומר את דברו דוקא לצבור רב־פנים ועתיר־אזנים; אכן, יש מי שאימת הצבור עליו והוא בודד, ויש מי שאימתו על הציבור והוא בודד; כזה כן זה איש הקצה (מן הקצוות־המתאחדים) הוא: ש. בודלר הבהיל את צבורו, ואלו ס. מלרמה נבהל הימנו – ואעפי“כ בדידותם שוה במדתה, אם כי שונה בטעמה; בדידותו של ס. גיאורגה אינה נופלת מזו של ר. מ. רילקה, ואפילו הטרובדור של המהפכה הרוסית ו. מיקובסקי נשא בעול של בדידות לא פחות, אולי, מאלכסנדר בלוק נמוך־הקול, המדבר לעצמו גם בדברו אל קהל־עם־רב; והאם לא עובדה של בדידות והתבודדות היא, שדוקא עם ראשית התחיה וההתעוררות הלאומית המובהקת והבטוחה – שר ח. נ. ביאליק את “אכן חציר העם” ועוד הפעם לאחר זמן, – “ראיתיכם בקוצר ידכם”? אולם התבוננו נא, בחנו וראו מה לירי הוא זעמו של המשורר הגדול; כשם ששיריו הליריים ביותר (“צנח לו זלזל”, “אחד אחד ובאין רואה”) – “זועמים” הם; מטבע־שירה אחת היא למשורר, פעם הפוכה על צדה זה, ופעם על צדה השני; האם לא זהו גם המפתח הנכון לשירתו של א. צ. גרינברג זו המדהימה והמתמיהה אותנו עד היום הזה? היודע טעם וח”ן ביצירה – לא יהסס להבחין, כי משורר אחד שר את “אנקריאון על קוטב העצבון” ואת “רקב בישראל” (אשר ב“ספר הקטרוג והאמונה”); וכי לא פתטי הוא א. צ. גרינברג עת ישיר “והכנורות צוננים למגע, והידים כהות מאסונות” או “נרעדתי ממגע שער זהוב”; “מנין טוי הפז הזה עד צדעי”? או האם לא לירי הוא בבטוייו הבוטים בפרימיטיביות שלהם: – “המרחמים את הכלב, מאכסנים אותו רק בביתם, ואינם מרחמים על אחיהם הקטן שברח משוביו בתימן” או “מי הביא עליהם בזה עצם יומם הלוהט אופל־מוח־ונפש, סגריר־שכל כזה”? אין המשורר חפשי לבטויו מכללות אפיו, שהוא מעברו האחד – פתוס, ומעברו השני – ליריקה; וגם כשהוא מבקש אחרת, אי־אפשר לו להתנער מעיקרו ותוכו בדמיו; לעולם הוא דו־צדדי, כלומר: – שלם; והלא זהו עיקר ויסוד־מוסד שיש להוכח במציאותו כשאנו מבקשים לעמוד על מהותו וכוחו של משורר מן המשוררים, החשובים עלינו מחמת סגולות טובות ורבות, בכ"ז גם מופרכים לפעמים – מטעמים מעטים אלה או אחרים; וכשאנו תוהים ושוקלים, מטים־לב לשירת א. צ. גרינברג – קוסמת לנו קשיות־אפיו, שלמות־המטבע של הויתו החריפה, הישירה אפילו בקויה העקומים הנפתלים, והמוכחת לנו גם מבדילותו המזהירה בקהלנו, וגם בקהל משוררי זמננו.

ב

לפני כ' שנים בתרפ"ד, פרסם א. צ. גרינברג את ספר־שיריו הראשון בעברית בשם “אימה גדולה וירח” וכמה שלא הרחיק המשורר מספרו זה, בכל המובנים, עדין הוא עומד במזל האימה ההיא והירח ההוא; ודאי שא. צ. גרינברג הוסיף קומות, צרף גם אגפים לבנין עולמו האישי, אבל יסודותיו באותו ספר נעוצים וממנו מתמשכים והולכים; זמן מה לפני כן – הציץ ונפגע מבלהות שראה במהותו של עולמנו זה; עוד אז, בחשבו להיות טרובדור של חלוצים ופועלים במולדת, – את אלוהים בקש; כל עיקרו היה:

וּתְפִלּוֹת שֶׁטָּרְפָה הָרוּחַ בְּפִיהָ עֲדֵי אֱלֹהִים

לֹא הִגִּיעוּ –

מַדּוּעַ עוֹד יֵבוֹש הָאָדָם הֶהָמוּי לִקְרֹעַ שִׂמְלוֹתָיו

מִבְּשָׂרוֹ

וְנָבַח כַּכֶּלֶב, הָאָדָם כַּכֶּלֶב, וְאֵל יְבִינֵהוּ

וְיַעֲנֶה.

ודעו: שתי המלים המודגשות – המשורר הדגישן; כמה טרגי, כמה איומה העובדה, שמשורר זה בעל השורה הארוכה, בעל פרוט הדברים ולא צמצומן, בעל החזרה על הנאמר וחזרת החזרה, – לא האמין בכוחן של “המלים כי נפשן הוציאו בשוקים”; והוא רוצה להתפלל בנביחה ככלב (חמש שנים לאחר כך – נקרא ספר־שירים שלם בשם “כלב־בית”!); ואת פרוש הענין הזה אנו מוצאים להלן מידי המשורר עצמו: “אולי לו יאזין האל ובשחק השקט מלאכים ירעדו”; – “אם רבתה הזועה בעמק, ואדם בדמותו ככלב נובח מעקת ימותיו בעולם”! כאב בתוך כאב היו מכורבלים הכאבים אותה שעה אצל א. צ. גרינברג, הוא ראה פתאום את אימת האסון לאדם בכלל (“מה לוהט המדבר בבשרו של אדם, מה נחר הדם בכל עורק”) וברעדה, בחרדה ובהזדעזעות כל רמ“ח ושס”ה שר את שירו הנפלא, הכופר והמאמין (גם אז היה זה ספר הקטרוג והאמונה!): “באלף הששי”; כמה פחדי־מלחמות, כמה בלהות־מהפכות, איזה חוסר־ישע, כמה תהומות ופחתים – ראו עיני המשורר ושטחם לעינינו בשירו השותת מוסיקה בפרעותו:

הַי, אַתֶּם הָרְגִילִים לְדַבֵּר מִגְּרוֹנוֹת עַל לֵב

וּכְאֵב וְכַדּוֹמֶה,

וְלֹא מִן הַפֶּצַע הֶעָמֹק שֶׁנִּפְתַּח, כָּאָדָם הָרִאשׁוֹן

בְּדַבְּרוֹ,

וְלֹא מִן הַטֵּרוּף שֶׁאָחַז הָאָדָם עַד גִּידָיו וְלֹא מִפַּלָּצוּת,

הַי, אַתֶּם הַשְּׂבֵעִים מִבִּבְּלִיָּה, אֳמָנוּת, מַרְקְסִיסְמוּס

וְרֹגֶז,

מֵאֵין אֱלֹהַּ עוֹד וּשְׁכִינָה בַגַּלְגַל אֶלָּא דִנַמִּיקָה, מִינוּת –

* * *

ועל השבר הזה – שבר גדול מנשוא – בכה יבכה “כי יצא חרון אלוהים על ישראל בגויים”, “אילנות נכונו לתליות”, “דם עובר לסוחר, ובדם חללינו נשבור את צמאון השוקים”; והמשורר – אש כסופים, “נובח” געגועים לתחיה, להקמת מולדת, לבנין ארץ ומלכות בשיריו ארוכי־הנשימה בקוצר־נשימתם: “במערב” “אימה גדולה וירח” “Heroica” ו“ירושלים של מטה”; הה, כמה נפלא ומופלא הוא סיומו של השיר “ירושלים של מטה”. המראה לנו, עד מה נבא לו לבו, כי רעם מתחולל מעל ראשנו:

זְכוֹר כִּי בְרָכָה יֵשׁ וּבָרֵךְ בְּקוֹל גָּדוֹל עַל

כָּל רַעַם:

שֶׁכֹּחוֹ וּגְבוּרָתוֹ מָלֵא עוֹלָם

מוכה־פכחון היה אז המשורר קרוע־עינים ורואה כל רע, זה שבגלוי וזה שבסתר, ואעפי"כ – מוכה־חלום היה, חלום־חזון, תפוש־התלהבות ומתרונן כל־כך!

ג

שתי השנים הבאות היו, כנראה, למשורר שנות שמחה: “נצלתי בנס מידי גויים, יבורך אל אבי! ואל התולעים לא באתי באדמת הסלוים – יהודי מנותח”; ואעפי“כ לא גרמה שמחה זו ללקוי־עצבות; “עם הגברות העולה” – עלה גם העצבון הגדול; עדיין לא שככה ההרגשה העמוקה שיש צורך במעשה רב, כדי שתהיה “נגולה לאלוהים כסות העוני של הישות”; עדין גדלה והולכת השאיפה להתבדלות קיצונית ולהתנערות מכל זיקה ושיכות לעולם הגויי, ואפילו עד כדי “אני שונא תורת גויים באמנות העולמית”; צומחת ועולה כתמר, הדבקות בקוצו־של־יוד של מולדת, אבל כבר פורץ ועולה עליה קוצר־הרוח לביאת־המשיח; כמיהה עד כלות־הנפש היא; “ואליהו אינו נפגש בדרך”; ובשעה שהוא שר ספר שלם על עצמו, לגיל השלושים שלו – המנון לעצם חייו, התפעלות מהתהוותו, הנאה מבשרו ודמו, אותה שעה כבר נולד גם המרד נגד עצמו, וכבר הוא חש, וגם מגדיר את הויתו העתידה להיות: “כבקוע הרעם בעץ ככה בקע במצפון שחר יומנו העולה בשאגת אריות;” הוא מתמוגג עד צפורן אצבעו הקטנה ממראה ים־התיכון ומן ההרגשה הברורה שהוא “ים־תיכוני”, אבל עינו צרה בהנאתו שלו והוא “מר עיֵן”; “לו יבשת פה השתרעה במקום מים רבים אלו – ורוחו גבולות עבריותי”; ולא רק בזה הוא מבקש את הרחבת הגבולות, כי הנה הוא נחם על התכחשותו פעם לאחיו “יהודי־הפאות ביסודם הזועם וחרונם נגדנו, הכופרים”, והנה הוא חובק דורות ומחזיר לחיק האומה – גדולים שהתנכרו, שעזבו ושנעזבו: “אחינו הוא ברוך שפינוזה”. ו”הסוחר היהודי מדיסלדורף גם כן אחינו“, ו”אריה ליב טרוצקי; שליט בצבא הבריונים", וכו' וכו' – “כל אלו שרקדו מה־יפית לפנים בפולין והיו מלכים בכאב”! וכבר הוא מכריז הכרה מפורשת: “אינני הפיטן לשם הפיטנות בעולם” “יש זעקה גדולה אצלנו שאינה נשמעת מעומק חיינו באזני העולם, שאינה נשמעת גם לנו – הדוים”! ועל־כן – הוא מבקש לעקור “בטויו כנתח מבשרו” ושוב על־כן – “חרוזים רחבים! חתחתים בחרוזים!” – “משל לדרכי ישראל בעולם”.

ד

ואעפי“כ – שלא לפי המוצהר והמושר מראש – נתפרסמו בשנת תרפ”ח: “אנקריאון על קוטב העצבון” ו“חזון אחד הלגיונות” בשורות קצרות; אכן, החתחתים אינם חסרים, והעצבות קטלנית, אם כי עצורה; הבטוי באמת “כנתח מבשרו”. אבל מלווה יותר בנשיכת־שפה מאשר בזעקת־אבוי; אכן, עמק העצב פתאום, ננעץ בדקות ובזרוז חזיזי, כנראה, אם המשורר הוכרח לשיר בענות־“חולשה” כזאת:

מִשְּׁאֵרִית שִׂיחַת אֱנוֹשׁ גוֹלְשָׁה בִּי, כְּבָּבוּאַת חַמָּה גוֹלְשָׁה בִי.

האם א. צ. גרינברג הוא זה? כן הוא הוא! התבוננו נא וראו – כמה “אימה גדולה וירח” בכל אלה; הוא לירי מאד, הוא דק עד מאד (“על ראשי כתורן חל חסד היגון”!), ובכ"ז כמה פתטי; לא רק צבע לזהב הזה, גם צליל עולה ממנו; חזרו נא עכשיו ובחנו את שיריו האחרים, שעיקרם היה הצליל החזק, הגבוה – ודאי שתמצאו שם את הצבע הנעים לכם בזה; בראותכם – הקשיבו, בהקשיבכם – הביטו; נסתרות משורר וגלויין מי יבין? לא כל גלוי גלוי ולא כל נסתר מסותר לעולם ואנו מצווים על ההקש ועל הקל־וחומר; ודאי אפשר להיות פשטני ולפסוק – הפכפכנות, אבל לא כן הוא! אם נבוך אתה בפני שיר משיריו של א. צ. גרינברג, המקרב אותנו בימינו ודוחה בשמאלו, אל נא תחפז להיות מן הדוחים, הקש נא עליו מהודו של שיר כזה למשל:

אֶחָד הַמַּרְגִּישׁ וְאֶחָד הַמְּבַטֵּא

מַגִּיעִים הֲלוֹם עִם הַזֶּרֶם הַשּׁוֹטֵף.

וְעִמּוֹ נִגְרָפִים הֶחָכָם, הַשּׁוֹטֶה.

אֶחָד הַצַּדִּיק וְאֶחָד הַחוֹטֵא.

יָרֵחַ וְשֶׁמֶשׁ נִתְקָלִים בַּקֹּטֶב – –

ולא זו בלבד – גם חרוז בא ומתגנב מדעת לשורותיו של א. צ. גרינברג; אכן, – חתחתים בחרוזים! עצוב מאד המשורר – אם נכשל הוא בחרוז; תהום רבה פעורה לפניו אם הוא משיל מעצמו את הטלית שעטף עצמו בה קודם לכן; כדבריו כן הוא:

כִּי בְּנֵי אָדָם וְחַוָּה שֶׁבָּאִים לַקֹּטֶב הֵם כְּצֵאתָם מֵרֶחֶם: הִשִּׁילוּ כָל עֹטֶף.

ה

אחד הספרים העבריים (מוטב, אולי, – היהודיים) המובחרים ביותר הוא ספר השירים “אנקריאון על קוטב העצבון”, שכל עיקרו המנון לחיים, תביעה לחיות אותם בהכרת הנאה: “וטוב הן לשבת חי על אדמה מזינה ומשקה” כל התענוגים הודגשו והובלטו, אבל גם כל העצבון, כל האימה ופחד שבמות, וכל המוליך ומביא אליו; זהו פלאו של הספר הזה – הוא העליז בספרי א. צ. גרינברג, ועל כן העצוב ביותר שביניהם; אכן, כאן הוא הטפח הגלוי האחד בשירת המשורר – לעומת שני הטפחים המכוסים שבה בכל השאר; ומי שיש ביסודו: “אין שמחת השלמה בעולם מדור ועד דור” – “אם יש אדם אחד בעולם הגועה כשור” – מובן ומוסבר ששר שיר גם ביחוד מיוחד, בפרפור רמ“ח, בתפלה ובקללה, בברכה ובחרוף וגדוף, כמו ששר את “רקב לבית ישראל”; רצון החיים בשביל עמו ה”גועה כשור" – הכתיב אותו שיר זה; רצון החיים בשביל עצמו – צוהו על כך.

ו

אותה שנה שר א. צ. גרינברג גם שיר של כלל־ישראל – וגם אותה נעימה־דקה אשר ב“אנקריאון על קוטב העצבון”, הלא הוא “חזון אחד הלגיונים”; אמנם, שוב בלי חרוזים, אבל בשורות קצרות, ברובן הגדול, והשירה בהירה ומאירה בכאב ויאוש; איזה קצב מדוד כאן לקוצר־רוח; כמה שקול־דבור ב“געית שור” זו, באלו רותחין של צער מן האדישות אצל הנבנים־מדעת במולדת הנבנית בצעדי־צב, והלא להחפז צריך, לבנותה במהרה בימינו; זעם גדול מהכיל – אצור בשורות קצרות בספר דק; הרי אם להרגשת־עולמו האישית־האנושית – “אנקריאון על קוטב העצבון” הוא הספר של א. צ. גרינברג; ואם להרגשת־עולמו האישית־ישראלית – “חזון אחד הלגיונות” הוא הספר הראוי וזכאי לתואר הנשגב – קלסי.

ז

מסכת נביחות באותיות מנוקדות, כך מפרש המשורר את ספרו “כלב בית”, שיצא לאור בתרפ“ט והוא המשך הבכי על ש”לא בא המשיח עד עתה, לא בא המשיח"; קוצר־רוח הוא, שהגיע עד לרתת, והזעם – הפך רוגז וכעס; מדרגה נוספת היא, מטבע הדברים האומללים, אבל מהכרח מדרגה למטה היא ולא למעלה; א. צ. גרינברג אינו מתרגל לקוצר־רוחו, ועל־כן הגיע למעלה של… הזדעזעות־רוח; האם לא משהו מגלגול־דמיו של יחזקאל בן־בוזי נמצא בטובים משיריו הזועמים של א. צ. גרינברג:

כִּי בַגַּיְא בָּחַר עָם, שֶׁבֶת שֶׁקֶט בַּגָּי;

וְתָמִיד הָיָה מִי אֲשֶׁר שָׁר לוֹ שִׁיר־גָי

וּבְרַק גּוֹרָל קַל, כְּקַלּוּת רְסִיס טָל.

*

לוּ צָמְחוּ לְכָל אוֹת צִפָּרְנַיִם חַדּוֹת

וּפָגְעוּ בְּכָל לֵב כְּכַף עוֹף הַטּוֹרֵף

וְזָעַק מִמַּכְאוֹב כָּל חֵרֵשׁ לַפַּיְטָן

בִּסְדוֹם הָעִבְרִית.

וכהמשך ל“כלב בית” – הוא גם הספר “אזור מגן ונאום בן הדם” שיצא בתר"ץ, בחלקו בחרוזים, ובו מעין אסוף־כוח לעליה נוספת בזעקת־השתוללות והוקעה־לקלון; אכן נעימת היאוש והאכזבה – חזקה ועמקה עד לזועה ממש, עד למדרגת שברון־לב, המצדיק לא במעט את שברון־הכלים שאצלו לאחר־כך.