א

תכונת־הראשה בשירתו של א. צ. גרינברג היא בלי כל ספק – ליריקה; ולא רק שיריו הראשונים (מחמת המרחק – הכמותי והאיכותי – הרב מאז, כמעט שאמרתי “הקדומים”) ולא רק ספרו המאוחר יותר “אנקריאון על קוטב העצבון”, הם הגלויים היחידים לתכונתו זאת, אלא כמעט בכל שיר ושיר, כגדול כקטן, אפילו אמצעיו כמגמותיו מנוגדים, אתה מוצא אצלו חריגה לירית, פעם – מעוטה מדעת ורובה שלא מדעת, ופעם – להפך; ליתר דיוק נתן לומר, אעפ"י שבאמירה זו יש, לכאורה, משהו מן המופרך. – יסודו של כל שיר של א. צ. גרינברג בטרם־בטוי תמיד לירי הוא, אלא שתוך כדי קשירת הדברים, בדרך מן הכוח אל הפועל, גובר עליו יסוד אחר מיסודותיו; ובנקודה זאת, כמו בכמה נקודות אחרות, יש דמיון בולט בין מסכתו הפיוטית של א. צ. גרינברג לזו של ח. נ. ביאליק, שנתן להוכח ממנה, כי בזמן אחר ובמסבות שונות, היה בודאי משורר לירי למעשה לא רק בחלק משיריו, ויש אומרים – הטובים והמשוכללים ביותר, אלא ביצירתו כולה; וכל הבוחן שיר לא רק לפי הנאמר בו במפורש, אלא מטה את לבו להשיג גם הד־הקול ממקורו הראשון, העמוק והנסתר ברובו, מן הנמנע הוא שלא יחוש בעליל, כי א. צ. גרינברג, זה השם את שירתו פה לצרות של אומה ותקוותיה, שצרכי הכלל ועניני הצבור הם נושא־מושבע לו, הוא דוקא אחד מן המעטים, הנשאר זמן מרובה מאד פנים־אל־פנים עם עצמו, עם היחיד שבו, אחד מקהל בני־האדם הטרגיים בכל אשר הנם בעולם, וכל דמיו בו כלים בתפלה על כל מי שהוא בשר־ודם:

– – וּבְלוּחַ חַיֵּינוּ מְחֵה שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת: מָוֶת.

ב

ידוע לכל כי אפלטון שלל את הריטוריקה בתכלית השלילה ומצא כי כל־כולה אינה אלא בחינת “מן־השפה־ולחוץ”; ולא כן אריסטו, שכתב ספר בעל הקף בשם “ריטוריקה” והוא מונה בה מעלות ממעלות שונות ומחזק את דבריו בשפע דוגמאות, אחת מהן יפה וחשובה מחברתה; וחכמי הספרות בישראל, כראשונים כאחרונים, קבעו בשבילנו, כי ההלכה בנדון זה – כאריסטו; ובאמת, – היכן תמצא מופת חותך ונשגב יותר בזכותה של הריטוריקה, המשמשת על ידי מי שחונן לכך – במדה שוה גם את המחשבה הגבוהה וגם את השירה הצרופה? אכן, יש להודות: – ריטוריקה־לשמה אינה דומה אל מחשבה־לשמה או אל שירה־לשמה, כי על־כן ה“לשמה” שלה הנו דוקא לשם משהו מחוצה לה, ובלעדי זה הרי באמת ההלכה היא כאפלטון; כי לפי הגדרתו של אחד חכם – “הריטוריקה היא האמנות לשכנע בכוחו של הדבור”; ובעל־הגדרות שני פרש וקבע: “מטרת הריטוריקה היא – להשתמש באמצעי לשון לשם השפעה אמוציונלית, הכל לפי הצורך, אם לעורר התלהבות או שנאה, פחד או תקוה”; ומבקר אנגלי אחד, בעל הבחנה מעודנת ובקי בדיני שיר לסוגיו הרבים והשונים והבדליהם, נתח ופרש לפני קוראיו את החלקים הריטוריים במיוחד אצל משוררים ליריים כמו פטררקה האיטלקי, רונסר הצרפתי, ווּדוֹורס ודון האנגליים; הוה אומר – מאז ועד היום הזה לא היתה הריטוריקה נחלתם של נואמים בלבד, אלא יש גם שאמנים בעלי שעור מכובד קונים לעצמם דרך זו של שירה ויוצרים דוקא בה ערכים לזמנם ולדורות אחריהם; ד. פרישמן אזר בשעתו את כל כוחו הריטורי בבקורת כדי להוכיח לנו כי בשירי ח. נ. ביאליק אין מאום מן הנבואה, ואלו העיר אז מישהו את אזנו של המבקר, כי עיקר הדמיון של ח. נ. ביאליק לנביא הלא הוא היסוד הריטורי שבשיריו, שבא לו מתוך השפעה ישרה וגם בצנורות של דורות רבים, כי עתה היה ודאי מסכים לדמיון זה, גם אם יש הבדל לא קטן בין הדומים; אכן אין לשכוח “פרט” אחד, שהנו אולי עיקר העיקרים בכל השאלה הזאת והוא: – אין ריטוריקה עולה יפה אלא אצל משורר שיסודו הראשון הוא דוקא הליריזם, שמחמת סבות גדולות ובתוקף כונות חשובות הוא “נדחה” ומוסר את “מקומו” – לריטוריקה; הנה כי כן היה י. ל. גורדון בעל כשרון ריטורי גדול, אבל מחמת החסרון ביסוד לירי עמוק נטלה השירה משיריו, שהנם ברובם הגדול בחינת נאומים בחרוזים; ואלו שרשי שיריו הריטוריים ביותר של ח. נ. ביאליק נוגעים תמיד בליריקה; וכן הדבר גם בכל שיריו הריטוריים ביותר של א. צ. גרינברג, אלא שהוא יוצר את המגע הזה. לא רק מתוך שאפיו מצוה עליו את המעשה כי אם גם מתוך כונה ומדעת, כלומר בתוקף בינתו הרבה בדרכי השיר הטוב; הנה, דרך משל, קטע אחד מני רבים בשירים לא מעטים ולא קטנים, שכונת השכנוע ברורה וגלויה ועל־כן הוא בנוי לפי הקו הריטורי וכל תמונותיו וסמליו הולמים את המשא שבעל־פה ובכל זאת אי־אפשר שאזונו לא תבחין בדופק הלירי אשר בכל זה:

אֶל יוֹם זֶה אֲנִי שָׁר וּמְחַרְחֵר בְּכָל שִׁיר אֶת

רִיב הַכִּסּוּף

בְּלִבּוֹת זֶה הַדּוֹר; וְכָל אוֹת מְשַׁסֶּפֶת שִׁסּוּף,

וַאֲנִי תוֹפֵס כָּל בּוֹגֵד־מִתְכַּסֶּה וְחוֹשְׂפֵהוּ חִשּׂוּף,

זֶה הַמְלַמְּדֵנוּ לִהְיוֹת אֶל נָהָר כְּפִי סוּף – –

אֶבְיוֹנִים כֹּה מִלְּבַר וּגְבִירִים־אַדִּירִים כֹּה מִלְּגוֹ!

אַדִּירִים כַּלְּבָנוֹן וְנִצְחִים כַּחֶרְמוֹן בָּשִׁלְגּוֹ.

וְזֶה הַקֶּרַע בַּתָּוֶךְ? – אָמֵן. אֲנִי שָׁר אֶת הַיּוֹם

אֲשֶׁר בּוֹ יְחֻבַּר קַו־פֶּלֶא־הַגֶּזַע, שֶׁטִּיטוּס פִּלְּגוֹ.

ג

על כמה וכמה משוררים עברים כתב ח. נ. ביאליק דברי הערכה חיוביים וגלה גם מדה לא קטנה של התפעלות משיריו של האחד או של השני, אבל את דברי הבקורת הנרגשים ביותר והפיוטיים ביותר שלו הננו מוצאים במסת־הפנינים הקצרה שלו שהקדיש לרמח“ל בשם “הבחור מפאדובה”, ולא פלאית היא עובדה זאת, כי משורש אחד קורצו השנים; ואם כי ח. נ. ביאליק עמד על מהותו של רמח”ל רק לאחר־זמן, כשיצירתו סימה כמעט את כל מעגלה וכל השפעה חדשה לא היתה בה כדי לשנות עוד ולהדריך אלא בחינת הנאה־לשמה בלבד, – כמה שמח, ממש הריע מהתפעלות, הלא היא השמחה של “מין שמצא את מינו”; ואפשר לומר ללא הסוס כמעט: – יש גזע רמח"לי בשירה העברית, כלומר: משורר שהוא ראשית־כל ואחרית־כל – לירי, ואלו יצירתו, רובה ככולה, ריטורית דוקא; האם לא כרמח“ל היה ח. נ. ביאליק (טרם שידע אפילו על קודמו) – הגיוני כל־כך עד כדי שיהיה כותב מסות כגון “גלוי וכסוי בלשון”, ממש כמחברה של החוברת המופלאה “לשון־למודים” ושל “ספר ההגיון”, וכל אחד מהם גם מורה גדול לעמו, זה – בספרו “מסלת ישרים”, וזה במסתו הידועה “הלכה ואגדה” ובשירו “אחד אחד ובאין רואה”; ושוב: מצד אחד – מחבר ספר פואטיקה, ומצד שני – צולל בים של קבלה ורואה משיח בהקיץ; ועל הגזע הרמח”לי הזה נמנה גם א..צ גרינברג, אם נזכור שאין הדמיון־לטובה חשוב אלא בשעה שההבדל בין הדומים גדול ממש כמדת הדמיון; מצד אחד – נתלה א. צ. גרינברג במאורעות־יום שוטפים, יורד לרעיונות יריביו בזמן, הלא הוא בעל “כלפי תשעים ותשעה” וכדו', ומצד שני – בונה היכלי תקוה לתפארה על תלי חרבות של חיינו ועל גבי הזועות שבאוּנו; מזה – מקונן ובוכה וקורע קריעה (“שדי, קרע שטן!”) ומזה – רוקם במאוייו את פורפורית המלכות המחודשת לישראל, רוכב על עננים גבוהים ונושא לפיד הבשורה של הגאולה הקרובה; שותל בתוכנו לא את האמונה, אלא את הבטחון כי כן יקום ויהיה; ובנקודה זאת קרוב א. צ. גרינברג יותר אפילו מביאליק אל רמח“ל, כי על כן לביאליק היתה מדת־מה של סקפטיציזם בטבעו, אעפ”י שהיה שבוי בכל הויתו הרוחנית בידי כוחות מטפיסיים שהיו לגבו פיסיים מאד, ואלו טבעו של א. צ. גרינברג, כמו טבעו של רמח"ל, כמעט נקי הוא מסקפטיציזם.