א

לא כל הכואב את כאב עמו בשעה אומללה, ולא כל המתיסר ביסורי־הגיהינום של אומתו ביום שואה, אפילו הוא בעל כוח יוצר ומחונן בכשרון של שירה – עשוי לקונן קינה לדורות; יכול משורר להיות מפליא בחינת “כנור לשירים” ואעפי“כ נכשל ומכשיל ברצותו בלב שלם להיות “תנים לענות”; יתכן מאד לפקפק פקפוק¹ מוצדק – אם הגאון, בעל “שיר השירים” היה יכול, גם אלו רצה, להיות בעל ה”איכה“; כי המקונן לא די לו בכשרון בלבד, ולא מספיק לו אפילו כשרון גדול בכלל, – אלא שעליו להיות דוקא בעל כשרון מיוחד לכך; כן, המקונן הגדול אינו רק מי שהוא משורר מלכתחלה, אלא בפרוש גם מי שהנו מקונן־מלכתחלה, גם לפני היות הסבה לקינתו; ודאי, גם משורר־אהבה למופת אינו זה ששר את אהבתו הפרטית, איזו אהבה־שביחוד, שאינה חוזרת ונשנית – אלא דוקא זה ששר כשלמה המלך, אשר כל אוהבת, מקוטב אל קוטב, כמוה כשולמית; לא! – היא היא שולמית מ”שיר השירים"! משורר־הקינה לא כל שכן שאינו זה שבכיו בכי אישי, אלא בפרוש מפורש – מי שכל האומה בוכה בדמעתו; כלומר: – אם כל שירה גדולה יש בה משהו משליחות־צבור, שירה מקוננת על אחת כמה וכמה!

ב

יש שזוכה, ואינו אלא מוכיח־לעמו בלבד, ואלוהי הרחמים שמרו מלהיות גם מקונן־לעמו; אולם – אם נגזרה גזירה והרעה לא נמנעה, ותקום ותהי השואה, שאותה צפה מראש המוכיח, ואלוהיו וצערו הגדול צוו עליו לבכות את האסון ולתנות את יסוריו, – כי עתה – בדיעבד – נקל מנקל לבחון ולדעת אם התוכחה קודם־לכן והקינה של עכשיו – בטהרה יסודן, אם הן על־פי צווי עליון, בחינת יעוד לאומי נשגב, או שמקורו בנרגנות קטנה, בחינת דברים של איש אוהב ריב ומדון; כן, מי שאינו עושה את קינתו “הוכחה” לצדקת דברי התוכחה שקדמו והיא נקיה מכל נזיפה שהיא, ודאי הוא שאומתו בוכה מתוך פיו, מתנחמת ושואפת רוח בקינתו, אוספת כוח בדמעתו; הה, העם מיטיב לדעת ולחוש – אם יש בתוכו בעלי כוח של קינה כ“איכה”, אין לו כל ספק כי יהיו בתוכו גם בעלי כוח לשיר “אז ישיר” או “ותשר דבורה”; כן, יש קינה שאינה אלא קול ענות חלושה וסוף־פסוק לקיום, ויש קינה שהיא ראשית שגשוג חדש ופתח תקוה לנחמה גדולה; זו קינה שהיא בבת־אחת גם בכי כצרי לנפש, גם קללה על ראש אויבים, שהיא חרטה על חטא, התרוממות מזככת, זו קינה שבשעה שהיא קורעת את בגד האבלים, היא קורעת גם את החושך בו הם נתונים וקורעת את השחר לקראתם; הלא ידוע ומפורסם הוא כי מי שרצה בנחמת ישראל בדורות קודמים, מצא אותה – בקינותיהם של רבי יהודה הלוי, של רבי משה אבן עזרא ושל רבי שלמה אבן־גבירול; ומי לא הזדכך, ולב מי לא המה בהמיתה של אמונה שלמה בגאולת עמנו – שעה שעינו דמעה על שיריו של המקונן הגדול, זה אברך־המשי של בכי־הענות בשירתנו – הלא הוא רבי ישראל נאג’ארה?

ג

שירי התוכחה של אורי צבי גרינברג – ידועים ומהוללים על אש־התמיד הבוערת בהם, על אור־הפיפיות שבקע מהם ומנע כל התחמקות מראות את התהום השחורה הפעורה לרגלי העם, על שהיה קול פעמונים גוזל מנוחת־מרמה ומונע השלית־שוא, על זעקתם המחרידה שאננים מרבצם הגס ואינם חולים בחולי העם, על קצבם הנפלא, זה קצב של תוכחה גדולה ורבת־כוח על נגינת־האימים שנגנו על לבנו; ואעפי“כ – היה בשירים האלה, כבכל תוכחה פסקנית וקשה, החוזרת ואינה פוסקת מלנבא שחורות, מלמצוא פושעים ובוגדים, מלטפוח עונות על מפלגות בישראל ועל מאשרי־עם – היה משהו שהחשיד עלינו פעם ופעמים את המשורר; אכן ידענו, שאין אדם, ואפילו משורר, נתפס על צערו, ובכ”ז – היה לפעמים משהו הפוגע למראה תשפוכת הזעם ללא מצרים ובלי מעצורים; עכשיו, כשהמשורר המוכיח הפך, למגנת לבו – למקונן, עכשיו באות קינותיו הנשגבות ומגלות לנו באורם־החוזר, כי השואה־העתידה־לבוא דברה מגרונו של א. צ. גרינברג, כי אמנם נבאה לו נפשו וידעה מה שנבאה, ועל כן לא חס על בת־שירתו ולא נפנה לשמור על בגדה מרבב של הפרזה בתוכחה – אלא אדרבא, הוא חשש לרבב אחר, הקשה יותר בעיניו – שלא קרע עינים די, שלא כרה אזנים די, שלא הרעיש לבבות בכל הכוח שבידו; עכשיו – כשקינתו נקיה כמעט מכל זכר לתוכחותיו, כשאין לפניו דבר מלבד האסון ואין בו מאומה מהטלת אשמה לשעבר, כשהעצב נוקב ונוקב, והבכי מחלחל ומחלחל, כשהעינים קמות בחוריהן למראה שאינו חדל אף לרגע כמימרה מן הזועה, מן הענויים בתהליכם מא' עד ת' – הוא מקונן, הוא מספיד, הוא ממרר בבכי, הוא מתפלש בעפר קברות, הוא מקלל רוצחים, הוא מכה אותם בשוט של בוז ושאט־נפש, הוא מרימם על עמוד דראון בכוח של סטירה נעלה – אבל אין זכר להטלת דופי באיזה אח פושע, אם מדעת ואם שלא מדעת; כן, זו הקינה שהיא קינה בלבד, שאין בה אף כקוצו של יוד משל תוכחה בכונה, אלא ממילא ובדיעבד, היא מעמידה אותנו על גדלותו הבלתי־שכיחה של משורר זה ועל יעוד כשרונו המיוחד לו.

ד

רק התמימים ללא־תקנה, אפשר שיהיו סבורים, שאין הקינה אלא אחת, שהיא חדגונית ואין מה לחדש בה; כי גבוה, מאד גבוה הוא סולמו של שיר־הקינה, ואפילו של נאום־ההספד, שחדלו ממנו, לצערנו, בזמננו, בישראל כבגויים; כי מקונן ומספיד דוקא הוא זה שמחשבתו נעלה, שכשרון הבחנתו בתכונות הוא דק מן הדק, היודע את בני הגונים של סגולות באנוש, המחונן בחוש המבדיל בין מעשה למעשה, בין השקפת־עולם להשקפת־עולם, בין לב ללב, בין נפש לנפש; לא לשוא נבחר בוסי הצרפתי למחנכו של בן־המלך, לאחר שהספיד את מי שהספיד מין המתים בזמנו – כי הספדיו הוכיחו מה עשירה דעתו של האיש, מה מגוונת מחשבתו, מה עדינה הבחנתו; ואמנם לא טעו הבוחרים כי שעורי־חנוכו, שנתפרסמו לאחר־כך בספר, נעשו לשעורי־חנוך מן המעולים ביותר בשביל כל האומה הצרפתית; וגם הקורא את קינותיו של א. צ. גרינברג – יוכח שאפילו הן רבות וגם אם ארוכות, אינן רבות ואינן ארוכות; הנה שיר אחד, “אימת הדין”, שמצד אחד הוא מספר את אכזבת תמימותו של ישראל, שכאב את כאבם של הגויים ורצה ללמדם חכמת האושר, – “אלו בני גזע האושר הננו בהוי”! ומצד שני הוא שר להפליא את אדישות הגויים במלאכת הרצח; והנה שיר – “כתר קינה” – שבו אין המשורר יכול להבין:

אֵיךְ יַדְשִׁיא שָׁם אָבִיב וּבְעֵצָיו יְלוּלָךְ?

אֵיךְ תַּמּוּז סַסְגּוֹנִי שָׁם יָרֹן מִמְּגָדָיו

וְאָדְמוּ תַּפּוּחִים מִן דָּמַי בְּבַדָּיו?

אֵיךְ חֵטְא־זִיו־לִבְלוּב־בָּעוֹלָם יְסֻלָּח?

והנה שר א. צ. גרינברג – ב“שיר הפנים מיערות המדוים הגבוהים” את הפחד הגדול, שצריך שיתקפנו בהתמדה, למראה הגויים, אל הרוצחים־המועדים של ישראל; ובאותו השיר גם תמיהה־שבשמחה על כוח הסבל של העם, – המתענה, הנרצח, הנרמס והנדרס, והוא עומד בכל – והוא ממשיל את תכונת ישראל למים וסגולותיהם, ודבריו על כך הם מן הנשגבים ביותר, מן החכמים ביותר, מן הצלולים ביותר; ובו בשיר גם קללה טרגית, מסותרת־עדינה לגויי־עולם:

– – וְלָמְדוּ־שָׁם לִבְכּוֹת הַגּוֹיִם, שֶׁשָּׁכְחוּ אֶת

בִּכְיָם…

לְעֵת אֵלוּ יִבְכּוּ מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם,

כַּבְּכִי שֶׁבָּכוּ יְהוּדִים בִּשְׁכוֹלָם,

יְהֵא זֶה הַיּוֹרֶה הַמְטַהֵר בָּעוֹלָם.

והנה שוב שיר טבול בכי והוא דוקא קובע כי הכאב היה כל־כך איום, שכל כמה שיבכו “ישאר לא־בכוי” אף “אחרי תום הדור”; והנה – בשיר “אל קרנות המזבח” – מעלה א. צ. גרינברג את דמותה הטרגית והקורנת בכל־זאת של האם היהודיה, והוא אחד השירים הנוגים ביותר ומשופעי ההוד הבלתי שכיח, ומאד פתטית ומאד מצליפה ומאד מנחמת היא המחשבה:

אֵין אֵם שֶׁכָּזוֹ בָּעַמִּים וְגַם לֹא רְאִינוּהָ.

לֹא בִּכְדִי אֵין אֲנַחְנוּ כָּהֵם בַּתֵּבֵל שֶׁטִּמְּאוּהָ.

לֹא בִּכְדִי אֳמָנֵי הַמַּכְחוֹל וְהַמַּפְסֶלֶת חִפְּשׂוּהָ

אֶת הָאֵם־בְּחֵן־חֶסֶד – וּבָאֵם הַגְּלִילִית מְצָאוּהָ.

כִּי אֵצֶל אִמָּם בְּאֵירוֹפָּה אַף הֵם לֹא רָאוּהָ – –

ועוד הוא מיסר בשיר בזה את הנצרות בשוטים ובעקרבים על שבחסותה ובשמה עשו את אשר עשו המאמינים בה, – ועוד ועוד יודע א. צ. גרינברג:

– – – לִיצֹק יְגוֹנִים בְּטִיב חוֹמֶר צוּרוֹת וּבְמֵיטַב גּוֹנִים.

ה

כשם שלא יתכן לנחם אבלים ולשיר באזניהם שיר תקוה בלבד, בלי לבכות את המתים, בלי לקבול מרה על המות וחלליו, – ממש כך אין להעלות על הדעת שיהא אדם מקונן ומקונן, מספיד ומבכה – בלי שתהא תקוה בלבו ובטחון בנפשו, כי יבואו ימים טובים, ימי נחמה ושלומים על הפורענות; ואל נא יהא מופרך במאום הדבר, אם אנו קובעים ואומרים – שאין קינה אמתית, ואין בכי מזעזע, אלא בפי האיש הבטוח בעמקי הויתו, כי כגודל הפורענות כן גודל הנחמה, כי כאימת ליל־החשכה כן חדות יום־הגאולה העומד מאחורי־הכותל; ואל נא יעלה איש על דעתו, שקינה לחוד ושיר־התקוה לחוד, אלא דוקא – שניהם ממוזגים זה בזה, מהותכים יחדו, ואין הם בדולים ונפרדים אלא אצל מעוטי־כשרון, שאינם יודעים לשיר לא קינה ולא תקוה; ודבר זה אנו מוצאים בעליל בכל שיר ושיר משירי־הקינה של א. צ. גרינברג – מן הבכי בוקע הרנן, מזעקת־השבר אנו שומעים את תרועת־השופר של הגאולה הקרובה; אבל יש לו גם שירים מיוחדים לבטוי הנחמה, כגון “מאפק עד אפק”, “מעשה בירושלמי קדמון” ועוד; והרי עין אחת דומעת בדמעות מלוחות והשניה יוצאת־אלי־גיל, פשוטו כמשמעו:

נַפְשֵׁנוּ סוֹפֶגֶת דָּמֶיהָ כִסְפוֹג,

אֲבָל בִּקְפָלֶיהָ גְּנוּזִים גִּיל וּשְׂחוֹק: מִיוֹם חַג־נִיקָנוֹר אֶל יוֹם חַג־עַל־מָגוֹג.

וגם שירי־התקוה של א. צ. גרינברג מגוונים מאד, הנה הוא מלביש את דבריו בלבוש של הגיון: “איך נחיה עם העצב הזה, עם מכאוב דעת זו” – “אם לא יקום המבשר ברחובנו” וכו' וכו', והנה הוא “מרחיק עדותו” ומתאר לנו תמונה “מימי ינאי המלך”, – הנה זה שיר־תפלה והנה זה שיר־השבעה, הנה זה חלום־בהקיץ והנה זה חשוב־שבחכמה ושל בינה בעתים ובקורותיו של העם; וכמה מזהירים התאורים, מה שובים את הדעת, עד מה קונים את הדמיון, כמה הם מחזקים ומאמצים – בהוד המסתורין דוקא שאתם מוצאים במלים הצלולות, במשפטי ההגיון, בפכחות האכזרית; אנו אומרים בצדק – “קינתו של א. צ. גרינברג”. אבל בה במדה מוצדק לומר שיר “נחמו־נחמו” למשורר זה; כי שירים אלה כמוהם כמטבע שלימה הם, מצד אחד – חקוק אלון־בכות, ומצד שני – נשר־גדל־כנפים, מרקיע אל שחקים ואלי שמש.