הכּלים הישנים, החביבים אך הצרוּדים קצת, כּאילוּ סוּלקוּ הצידה. גולינקין מנצח.

האוֹפּירה כשהיא לעצמה אינה מעניינת. “טרויאטא” ו“ריגוֹליטוֹ” לא עניינוּ כבר בּאירוֹפּה. בּמהדוּרה הא"י – על אחת כּמה וכמה. כּל ענין האוֹפּירה אוּלי עוֹמד בּסימן השאלה. בּתקוּפתנוּ עלוּבת־המרכּז יש אוּלי מקוֹם רק לימין אוֹ לשׂמאל. בּמקרה שלפנינוּ: לסימפוֹניה אוֹ לאופּריטה. אבל גולינקין מנצח. בּזה כל החשיבוּת. הדיקוֹרטוֹרים מציירים, המשׂחקים שרים, המקהלה מזמרת, התזמוֹרת מנגנת, כּל הקהל… שוֹתק – וכל זה תלוּי בניד מַטה קטן, והמטה בידי גולינקין. בּזה החשיבוּת. בּא איש אחד והכּל רוֹקד ודוֹמם כּנגדוֹ. והאיש אינוֹ קוֹסם, אינוֹ מנגח ואינוֹ מתנפּח: כּוֹחוֹ רק בעבוֹדתוֹ.

לא דיבּרתי אתוֹ אף חצי־מלה, אבל מהלכוֹ ברחוֹב, כּוֹבעוֹ השמוּט קצת למעלה, השׂפם המזדקר והמצח העקשני הסוֹכך על העיניים המתרוֹצצוֹת לפנים, אל המטרה – קנוּ להם שביתה בלב.

מספּרים: הוּא מקבּל חלקוֹ כבּריטון השני. הוּא אוֹכל עם כּל התזמוֹרת. הוּא אינוֹ בז לכל השתדלוּת קטנה לטוֹבת העניין. הוּא “מוֹציא את נשמת” המשתתפים בּריבּוּי ה“חזרוֹת”. כּל זה לא מפליא. אבל קרה את האיש אסוֹן, אסוֹן לא קטן בּחיי־אדם: מתה אשתוֹ, מחמד אוֹ מחמל נפשוֹ, אף היא מזמרת חשוּבה, חברה נאמנה לעבוֹדה ולשאיפה; וכאן נתגלתה האישיוּת: כּיחזקאל בּשעתוֹ “נאנק דם, מתים אֵבל לא עשׂה… לא עטה על שׂפם ולחם אנשים לא אכל”, כּי־אם ציוה על החבריא – ו“יחזוֹרוּ”. למחרת אוֹ למחרתי ההלויה היה הדבר. כּשעברתי על הבּית ושמעתי את המוֹן־הזמרה הבּוֹקע וקוֹל הפּסנתר המלוה־המנהל, קם בּי חשק מוּזר: להפסיק את האיש לרגע, לרגע קט, וללחוֹץ את ידוֹ בדממה.