תרגם א. ז. רבינוביץ
שם “רשימוֹת מבּית המות” (בּידי אוֹתוֹ מתרגם עצמוֹ) וכאן פּשוּט: “זכרוֹנוֹת וירה פיגנר”. האמן הענק נתגלגל כּמעט בּטעוּת ל“קטוֹרגה”, ישב שם ארבּע שנים (אמנם, היה קרוֹב גם להתזת הראש!) וּלבסוֹף מצא טימה נפלאה לספר נאדרי בכוֹח; וכאן אשה נוֹתנת תמצית חייה, חיי עשׂרים שנוֹת־העיקר בּמאסר שליסלבּוּרג, בּספר זכרוֹנוֹת לא גדוֹל. וצריך להוֹדוֹת: רוֹשם החיים גדוֹל מרוֹשם האמנוּת. כּל אוֹתה הקוֹלוֹניה הקטנה (בּתחילה כשלוֹשים אסיר וּלבסוֹף כּעשׂרה), הנתוּנה בשנים הראשוֹנוֹת בּגיהנוֹם עשֹוּי בידי אדם, שמדוֹרוֹתיו הראשיים הם: קרצר, צינגה, שגעוֹן, תליה וּבדידוּת־בּדידוּת־בּדידוּת איוּמה מאחוֹרי קירוֹת חוֹצצים בּין חברים, ואחר כּך הוֹלך הגיהנוֹם וּמצטנן וּמתבּהר עד לידי משהוּ־אידיליה – כּל אוֹתה הקוֹלוֹניה היקרה, הקדוֹשה באנוֹשיוּתה הערוּמה, הפּשוּטה והצרוּפה, נעשׂית בּשעת קריאה לחברה האפשרית היחידה. ליוּדמילה ווֹלקנשטין “סמל של עדינוּת, חסד ואהבת אדם”, שיצאה מטוּשטשת קצת בּאישיוּתה אך מלוּפפת חן־אגדה; גרצ’בסקי “המוֹחה תמיד” והעוֹמד לבסוֹף “בּכל קוֹמתוֹ הגבוֹהה והדקה, עם פּניו החיורים כּפני מת, בּתוֹך עב העשן ולשוֹנוֹת האש”; לוּקשביץ “המזריח אוֹר הדעת” בּתוֹך מוֹחוֹת האסירים הצמאים לתוֹרה; פוחיטונוב החרט, הבּא לידי התפּעלוּת מן המחשבה־ההלוּצינַציה על מלכוּת השמים, עד שהוּא מבקש לוֹ גרזן לשבּר בּו את קדקדי חבריו “בּשביל שימהרוּ להכנס לגן־עדן” וכו' וכו', וּביניהם היא, וירה פיגנר עצמה, תקיפת־ההחלטה ורבּת־המעשׂה, הבּוֹחנת תמיד את נפשה וּבעשׂוֹתה “השואה בינה וּביניהם – ההשואה אינה לטוֹבתה” – כּל אוֹתם הרגזים והסבלנים, העוֹבדים בּכל מלאכה וצוֹברים סכוּמים לקנוֹת עוֹד איזה ספרים בּשביל הספריה של שליסלבּוּרג – כּלוּם יש בּעוֹלם החפשי, רחב־הידים, בּין הרבבוֹת והמיליוֹנים יוֹתר ענין בּאדם? דוֹמה, כּאילוּ הוּפרשה עדה קטנה מן הכּלל והוּבאה אל המאסר בּזעיר־אנפּין לרכּז ולהבליט שם את חיי האדם היפים והמכוֹערים בּמידה שוה ואיוּמה אחת. וככל שאתה מוֹסיף לקרוֹא בספר ניטלת האימה וּמתפּנה המקוֹם להשלמה ולפּיוּס. עם מי? אוּלי עם הגוֹרל, עם טעם־החיים; בּכל אוֹפן לא עם החברה העוֹשקת, הרוֹמסת. זכרה של זוֹ מרתיח את הדמים וּמלהיב את דמיוֹן הגאוּלה (הפּרק “בנימין שלנוּ”). אך טוֹב לטווֹת הלאה את חוּט־החיים המתוּח בּתוֹך החוֹמוֹת. מי שנגזר עליו לצאת – כּבעל־כּוֹרחוֹ, אל הריק הוּא יוֹצא, אל “האויר החפשי”, שהקיר, שאתה מבקש להתמך בּוֹ, “ממהר להשתמט כּמוֹ דיקוֹרציה”.
כמה עלוּבים כּנגדם השׂרים והמיניסטרים החפשיים, כּביכוֹל, הבּאים לבקר את אסירי־העוֹלם, פּריצי־היער שהוּבאוּ בסוּגר. גורימיקין המגמגם מלה בוֹדדה המוּסבּרת על ידי המשגיח – כּמה סמל של גיחוּך בּוֹ למשטר ההיסטוֹרי! וסמל זה הוֹלך וּמתפּשט, הוֹלך ונפרש, מכתלי שליסלבּוּרג לארבּע הרוּחוֹת, על כּל רחבי רוּסיה, וּמשם – הלאה והלאה.
בּרוּכה היד החרוּצה, שהריקה את הספר היקר הזה לעברית!
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.