אין לך סוּג אמנוּתי, שיתבע את האדם כּוּלוֹ בלי שיוּר כּל־שהוּא כריקוּד. אם נתחיל בּאמנוּיוֹת התוֹארוֹת ונעבוֹר אל האמנוּיוֹת הרוּחיוֹת ונלך מסוּג לסוּג בּהדרגה כלפּי ההפנמה וההכללה נראה שהריקוּד עוֹמד בּמוּבן זה כּמדרגה העליוֹנה. בּעוֹד הראשוֹנוֹת אינן דוֹרשוֹת אלא צרוּף הדמיוֹן־היוֹצר וכשרוֹן־ידים (בּבניה גם כּשרוֹן זה אינוֹ נחוּץ, שהאדריכל יכוֹל לצייר את תכניוֹתיו ע"י משׂרטט־אמן) אל החוֹמר־הגוֹלם, דוֹרשוֹת האחרוֹנוֹת דמיוֹן עם יצירה של רציפוּת נוֹבעת מבּפנים: בּשירה – מלים וצלילים הבּאים מתוֹך המרכּזים־המילוּליים שבּמוֹח – הוּא הנפש, וּבנגינה עוֹד יוֹתר: קוֹל וצבע ורגש, הנוֹבעים ישר מן המרכּזים הרגשיים, אף בּלי השתתפוּת השׂכל המבקר והמסדר והמתמזגים לאחדוּת בּלתי־נפרדת עם הצליל של כּלי־הנגינה. אך יוֹתר מהן הריקוּד, שאינוֹ משתמש בּשוּם חוֹמר אוֹבּייקטיבי ואינוֹ חל על כּל גשם שמחוּץ לאמן, אוֹ העלוּל גם להיוֹת נפרש ממנוּ, ואם אמנוּת הוּא ויש בּוֹ משוּם מבּע של נפש מתפּעלת – הריהוּ כוּלוֹ “אדם”, כּוּלוֹ “אישיוּת”, כּולוֹ “בּלתי־אמצעוּת”. מתוֹך כּל זה יוּבן החזיוֹן, שאין אמנוּת זוֹ – בּאמנוּת הדברים אמוּרים – פּוֹפּוּלרית

וּמקוּבּלת כּשאר האמנוּיות, שאין בּה כלוּם מן החוֹמר המשוּתף לכל, “השוה לכל נפש”. ואם בּנגינה ישנם רבּים מן “השוֹמעים” המתעניינים בּעיקר בּמשק־הקוֹלוֹת המגרה ואחרים עוֹד פּחוֹת מזה: במחוֹל הידים של המנגן, וּמשתכּרים כּביכוֹל וּמדברים אחר כּך על “נפלאוֹת הטכניקה” – הנה רוֹב הרוֹאים את הריקוּד האמנוּתי מתפּעלים בּעיקר מן הזריזוּת ההתעמלוּתית

המוּבנת לכל וּמקצת מן הריתמוּס ואינם רוֹאים, אוֹ נכוֹן מזה אינם קוֹלטים כּלל את ההבּעה הקוֹסמית שבּאמנות זוֹ.

כּי זוֹ ורק זוֹ – ההבּעה הקוֹסמית – היא המכרעת והמחייבת את מציאוּתה של אמנוּת הריקוּד רק בּמידה שהרַקד הוּא בשעת הגשמת אמנוּתוֹ חלק מן התנוּעה הקוֹסמית. מן ההרמוֹניה נעדרת־ההכּרה שבּמעשׂי־בראשית הוּא אמן. וכאן לא יהיה למיוּתר להעיר, כּי אין להחליף את אמנוּת־הריקוּד בּמחוֹל הרגליים, המשמש לוַאי־שעשוּעים לחגים ולזמנים. מי שמבּיט בּשעת ריקוּד אמנוּתי אל רגלי הרקד דוֹמה למי שמבּיט בּשעת נגינת פּסנתר אל תנוּעת המנענעים.

הריקוּד האמנוּתי הוּא שירת הגוּף הנלהב, הדתי, בּתוֹך החלל, התנוּעה ההרמוֹנית הגלוּיה על ציר נעלם, אשר בּה תתבּטא הנפש בּיטוּי ערוֹם וּבלתי־אמצעי. ואיככה תתוֹאר תנוּעה הרמוֹנית של גוּף בּתוֹך החלל – ויהי גם בּהיקף של ד' אמות – אם לא בקשר, אוֹ ביחס כּל־שהוּא עם התנוּעה הקוֹסמית של הגרמים הנצחיים. רק לאדם ניתן הרצוֹן, וזה יצר לוֹ את היכוֹלת להתנשׂא לתנוּעה זוֹ ולתת לה את השלמוּת המוּפשטת. אצל רוֹב שאר יצוּרי־עוֹלם שגם הם אינם משוֹללים, כּנראה, את הצוֹרך בּתנוּעה עילאית, נשאר הדִדוּי חסר־האוֹנים המגוּשם, אוֹ גם המעוּדן, אך המחוּבּר תמיד אל הקרקע. אצל עוֹף הבּר רק הטיסה והחיגה בקו עם פּרפּוּר מלַוה, שכּוּלוֹ אינסטינקט והכרח ולא הבּעה ורצוֹן. רק לאדם ניתן ליצוֹר על פּי צו דמיוֹנוֹ ולחשׂוֹף את נפשו ברצוֹן. אצל האדם הקדמוֹן היתה אמנוּת הריקוּד האמנוּת היחידה.

בּהעדר היכוֹלת האמנוּתית המוּתנית בּהתפּתחוּת שׂכלית

וטכנית בּיטא את עצמוֹ, את נפשוֹ השכּוֹרה תמיד שכּרוֹן האלהים והקוסמוֹס בּריקוּד.

עֵד הוּא האדם־המחצב שנמצא באדמת שנוֹת־מיליוֹנים, שנתאבּן בּתנוּעת אמנוּת ריקוּדית, שעוֹד היוֹם תשמש אידיאל לאדם החדש. בּמידה שהאדם נעשׂה תרבּוּתי הלך הלוֹך והתרחק מן האמנוּת האילמת העיקרית, המתבּטאת בּכל הרמ"ח, והתמסר לאמנוּת המרוּכּזת בּחוּש אחד אוֹ שניים, מפוּתחים בּמידה היפּרטרוֹפית. רק אצל העמים אוֹ השבטים הפּרימיטיביים נשאר הריקוּד מה שהיה – פּוּלחן; ואצל עמי־ההשׂכּלה למן היוָנים ואילך, נעשׂה – אמנוּת. האמנוּת תעמוֹד למטה מן הפּוּלחן בּבחינת כּוֹח־ההבּעה, אבל היא עוֹלה עליו בּבחינת יכוֹלת־ההבּעה. אך עם כּל אפיוֹ האמנוּתי של הריקוּד החדש, עוֹד רב בּוֹ היסוֹד הפּוּלחני ורק נפשוֹת אשר אש־דת בּדמן תשׂגנה בּוֹ איזוֹ מידה של שלימוּת.

*

היש בּמציאוּת ריקוּד עברי? ההיה פעם? מרים הנביאה וכל הנשים אחריה יצאוּ בּתוּפּים וּבמחוֹלוֹת – הנבוּאה רוֹקדת. דוד מכרכּר בּכל עוֹז – המלכוּת רוֹקדת. בּשוּלמית יחלוּ כּמחוֹלת מחנים – האהבה

רוֹקדת. כּיצד מרקדין לפני הכּלה – השׂמחה רוֹקדת. היסוֹדוֹת העוֹמדים

בּרוּמוֹ של האדם קשוּרים איפוֹא בריקוּד. אך גם התוֹלדה תחוּג ותנוּע בּמחוֹל: ההרים ירקדוּ כאילים גבעוֹת כּבני־צאן. גם כּבשוֹנוֹ של עוֹלם מלא תנוּעה וריתמוּס קוֹסמי: החיוֹת והאוֹפנים מתנשׂאים לעוּמת הכּרוּבים

המשלשים בּקדוּשה. ריקוּד של מעלה כנגד ריקוּד של מטה.

אבל מה היה טיבוֹ של ריקוּד־קדוּמים זה? ההיה בוֹ משוּם אמנוּת אוֹ רק משוּם התפּרצוּת ראשוֹנית אינדיבידוּאלית מעין “תפילת יחיד” שהיא רק רשוּת? השלטוּ בוֹ חוּקים, נוֹסח, הנכנע להתפּתחוּת, אוֹ רק השתפּכוּת כּוֹחוֹת בלי חשבּוֹן־נפש? המתים דווממים בּלי תנוּעה וּבלי שׂפה, וּבני ישׂראל על פּי דין לא ציירוּ ולא פסלוּ. נשאר רק מה שהשׂכל מחייב. משהלכוּ בני ישׂראל בּגוֹלה ניטלה מהם השׂמחה, ניטלה חירוּת התנוּעה, ניטלה הקרקע, ניטל הגוּף. נוֹתרה רק נשמה סחוּפה ודווּיה, שהצטמצמה עד לידי כזית, כּדי שתתפּוֹס מקוֹם נכרי פחוֹת כּכל האפשר. אך הנשמה הדווּיה גדלה ברבוֹת הימים על חשבּוֹן הגוּף הנעדר. היא גדלה ביסוּריה, גדלה בעקשנוּתה המוּזרה, גדלה בתקוָתה החוֹלנית. כּנסת ישׂראל

היתה לעוּלימתא שבוּיה המצפּה לדוֹדה־גוֹאלה, הרוֹאה ואינוֹ־נראה ולית אתר פּנוּי מניה. בּריבּוֹא רמזים דקים מן הדקים הוּא מדבּר עמה, אלפי שליחים לוֹ הבּאים אליה, נוֹשׂאי אגרוֹת מקוּטרוֹת, על אף צבאוֹת הגוֹיים השוֹמרים עליה מסביב בּחרבוֹת שלוּפוֹת, והיא לוֹמדת את לשוֹן־הרמזים אף היא. בּאלף לשוֹנוֹת אלמוֹת תדבּר אל דוֹדה בכל עת וּבכל שעה. בּנקיטת בּוֹהן וּבשרבּוב שׂפה, בּהרמת עין וּבקמוּט מצח, בּכפיפת ראש וּבנענוּע כּתף. כּל עצמוֹתיה תאמרנה וכן נוֹצרה ההעויה היהוּדית, זוֹ שהיתה לפנים למשל ולשנינה וזוֹ שהיא עתה ענין ליחידים נלהבים, הרוֹאים בּה כליל־תפארת לביטוּי הבּא בתנוּעה. היא כוּלה גלוּת, אבל שרשים לה בנפש התנוּעה החפשית בּארץ־חמדה. היא הקטנה שלה, זעיר אנפּין שלה בלוית הפּחד וההסתר. בּשעת תלמוּד וּבשעת שׂיחה, בּשעת דרשה וּבשעת סעוּדה, בּשעת צחוֹק וּבשעת תפילה – תמיד דוֹברת האצילוּת האסירה בתנוּעת־רמזים קטנה וחרדה.

אך ארכוּ הימים והחזוֹן היה לדבר יוֹם ביוֹמוֹ. בּית הכּלא היה לדירה של קבע והנשמה תבעה את תפקידה מתוֹך דמיוֹן של חירוּת. אז הגיעה שעתוֹ של מתן־חסידוּת.

הוּחש פּתאוֹם גוּף סגוּף אך מלא התלהבוּת ודבקוּת, ניתנה תחת הרגלים קרקע שמימית אך מלאה מציאוּת שבּדמיוֹן וכן נתעלה הרמז שנית למעלת תנוּעה, אך משוּלה לקו המצוֹרף מנקוּדוֹת רבּוֹת, המשתבּר ורוֹעד תמיד. לעוּמת הדינמיקה ההרמוֹנית הקשתית של הגוֹיים, זוֹ שתחילתה נעוּצה תמיד בּסוֹפה והיא שוֹאפת להיקף מתוֹך עמידה איתנה, נבראה אצל היהוּדי דינמיקה כבוּשה מרחפת ורוֹטטת תמיד בּאין מעמד. דינמיקה זוֹ שמצאה את בּיטוּיה הקלסי בציוּריו של שגל העוֹמדת על שלוֹשה: ההכרח לקיים את שווּי־המשקל, הפּחד מפּני ההתמוֹטטוּת והתנוּעה המקוּטעת, כּוֹבד המציאוּת

ורוֹך הרחמים הם הקוים הנוֹטלים ממנה את פּרצוּף הגרוֹטיסקה. הנוֹצר כּבר גם מבּע של ריקוּד אמנוּתי לדינמיקה זוֹ?

*

אני חוֹשב, שבּרוּך אגדתי השׂיג כּבר מדרגה גבוֹהה באמנוּתוֹ – אמנוּת הריקוּד העברי המקוֹרי. שהרי על צד האמת אין עוֹד שוּם אַמת־מידה בהחלט, שעל־פּיה אפשר ליתן סמנים בּאמנוּת זוֹ. ישנה רק כּאמוּר העויה יהוּדית, והיא אינה אלא התא בגוּף הריקוּד. כּל אוֹתם ריקוּדי החסידים, סתם יהוּדים וחלוּצים, אין בּהם כּלוּם מן הנוֹסח, קל־וחוֹמר מן הסגנוֹן. איני חוֹשב גם שלחידוּש שבּאמנוּתוֹ (שכּוּלה חידוּש – בּזה אין איש יכוֹל להטיל ספק) יש כּבר ערך מכריע ושהיא היא הדרך ואין בּלתה. עדיין לא ראינוּ דרכים אחרוֹת. כּמוֹ כן איני חוֹשב אפילוּ, שאגדתי הוּא כבר אמן העוֹמד־בּרשוּת עצמוֹ ואין עליו ללכת לבירוֹת אירוֹפּה וללמוֹד פּשוּט, כּחפץ אחדים, “להציג רגל”. לעוּמת זאת חוֹשב וּמאמין אני באמוּנה שלמה שאגדתי הוּא אמן מטבע בּרייתוֹ עם כּל הסימנים שמנוּ באמן, ושענין הריקוּד, ודוקא הריקוּד העברי, הוּא אצלוֹ ענין שבּנפש, ענין שאדם נוֹתן עליו את חייו, בּקצוּר מין “אידיאה פיקס” אוֹ “דבּוּק”, ושמשוּם כּך יש ערך בּלתי־מפוּקפּק לעבוֹדה שהוּא מעביד את עצמוֹ בפרך, כּמעט בּלי טוֹבת הנאה שבּחוֹמר. כּי בחלקוֹ של אגדתי – צריך להגיד זאת – נפלה הפּינה הקשה ביוֹתר בּבנין בּית האמנוּת העברי בארץ־ישׂראל. לשירה יש מסוֹרת – מטוֹרפת וּמפוּזרת וּמטוּשטשת אמנם, אך ישנה; לנגינה דרך כּבוּשה וסלוּלה ישר מאירופּה בלי חבלי־לידה וצירי־יצירה; הציוּר מטליא מזרח־מערבי על־גבּי מערב־מזרחי ואין נחת; התיאטרוֹן גם בּתפקידוֹ הנעלה והמוּשלם בּיוֹתר הריהוּ מפרשה וּמגשמה של השירה. לא כן הריקוּד. זה לא נברא עוֹד מן האויר והוּא זר בּעצם ליהוּדי בתוֹר אמנוּת. הוא מוּבן לוֹ בתוֹר אכּסטזה, בּתוֹר

התפרצוּת אֶמוֹציוֹנית, אך לא בתוֹר אמנוּת תוֹארת וּמסמלת. ולאגדתי נוֹסף עוֹד קוֹשי: הוּא לא התחיל לבנוֹת על־פּי הטכניקה הפּרימיטיבית השכיחה, בּאַמת־הבּנין וּבכף־הסיידים – אלא השתמש תיכף בּכלים וּמכשירים חדשים שבּחדשים (קוּבּיזם ואכּספּרסיוֹניזם). החוֹמר טרם הסתגל לכלים הללוּ ואף הרוֹאים בּחצי־העבוֹדה (כּי לעת־עתה רק חצי אוֹ תחילת עבוֹדה לעינינוּ) אינם תוֹפסים על נקלה לאן כּל זה מוֹביל. ואם למרוֹת כּל אלה הוּא משׂיג לעתים קרוֹבוֹת הכּרה המתבּטאת אצל קהל זה בהבּעוֹת־חן סוֹערוֹת וּבקריאות נשנוֹת לבמה אוֹת הוּא כי אכן כּוֹח יוֹצר לפנינוּ. האינסטינקט של הקהל (אם אינוֹ כפוּי להשפּעוֹת עשׂוּיוֹת, מה שלא יעלה על הדעת בּנידוֹן דידן) מלמדנוּ לא אחת יוֹתר מחוַת־דעתם של מבינים מוּמחים. זה בנוֹגע לפעוּלה הבּלתי־אמצעית של אמנוּתוֹ כמוֹת שהיא. אך גם מנהגה הסוּבּייקטיבי של אישיוּת האמן מעיד עליה לטוֹבה. זוֹ דקוּת־ההרגשה והטעם שאגדתי חוֹנן בּה ביחס לציוּר ולנגינה, שתי בנוֹת־הלויה הנאמנוֹת של אמנוּתוֹ המרוּמזת והכבוּשה; זה כוֹבד הראש שבּוֹ הוּא מבקש לוֹ תקוּן־נשמה בדברים שבּשירה; זה הרצוֹן התרבּוּתי, שבּכוֹחוֹ הוּא יוֹצר לוֹ סביבה ותנאים בּחלל כּמעט ריק, ועל כּוּלם זה השקט היצירתי, שעל־פּי רוֹב מתוּח עליו קו של עצבוּת עדינה שבּוֹ הוּא משעבּד לוֹ את אמוּנם של רבּים – מעידים על אישיוּת יוֹצרת. גם אוֹתוֹ ממלא בעיקר חזוֹן־ההעויה השַגַלי (בּלי אוֹתוֹ שפע־היצירה לעת עתה וּבלי אוֹתה הקלוּת והחירוּת המבוֹרכה) והוּא גם מגשמוֹ כּכל אשר ניתן לוֹ עד עתה. בּנגינה הוּא מוֹצא לוֹ אחים – את גנסין ואת מילנר, בּציוּר – את אהרוֹנסוֹן ואת ליטוינוֹבסקי ואת רוּבּין, בשירה – את התנ"ך ואת בּרדיצ’בסקי. אין כּל אלה צריכים לזלזל בּאחוָתוֹ של יוֹצר רציני זה.

אם גדוֹלוֹת וּבשלוֹת אין עדיין כּאן, מבּע של נפש יוֹצרת יש כּאן, תפיסת־העיקר וחתירה לחדש עוֹלם מלא באמנוּת העברית.

תרפ"ה