רקע
אשר ברש
נֵפֶל

א

שמוֹ היה פישל גוּטשאל, ואילוּ הכוֹל קראו לוֹ פילק. נתוַדעתי אליו ראשוֹנה אצל ליאוֹן ריינהארד, שהייתי זמן קצר מוֹרה לילדוֹ בבית אחוּזתו. בן אחוֹתוֹ של ריינהארד היה, ולה בית מלוֹן קטן בעיר הקטנה צ., תחנה בקו לבוּב–קראקוּב. באוֹתוֹ קיץ שהייתי באחוּזה בא פילק להתארח שם שבוּעיים ימים, “להיטיב את הבריאוּת”, ושם הכּרתיו, אף נקשרה ידידוּת בינינוּ.

משהו ידעתי עליו קוֹדם בוֹאוֹ מפי ריינהארד ואשתוֹ (שניהם אנשים אצילים, בעלי נפש), וּמשהוּ זה אפשר לצמצם בג' סעיפים: א‘, הוּא בחוּר בעל מזג טוב ואידיאליסט בטלן הבּז לכל תכלית; ב’, הוּא ציוֹני “נוֹרא”, וציוֹנוּתוֹ קוֹדמת אצלוֹ לכל דבר, ולה הוּא נוֹתן את כל כוֹחוֹ וכל זמנוֹ; ג', הוּא בן יחיד להוֹריו, אחד בתוֹך ארבע בנוֹת, והם ההוֹרים, הכשילוּהו, משוּם שגידלוּהוּ לפינוּק ולרוֹך וּלחוֹסר מעשׂים. הריהוּ כבר

בן עשׂרים ושלוֹש ועדיין מאוּמה אין בידוֹ, אפילוּ לא מאטוּרה.

כשראיתיו פעם ראשוֹנה עשה עלי מיּד רוֹשם נעים, אף כי לא יפה היה. פנים רחבים ואדוּמים, עוֹר שקוּף ורגיש עד כדי ריטוּט. האף בשׂרי ובעל תנוּעה, והעיניים התכוּלות צלוּלוֹת וחיוֹת מאוֹד, הוֹלמוֹת את שׂערוֹ הבהיר, הגזוּז עד לשוֹרשיו. המצח אינוֹ גבוֹה, אך מעוּלף תמיד עננת מחשבה. קוֹמתוֹ כפוּפה קצת כנוֹשׂא משׂא לא נראה; ודיבּוּרוֹ, אם פוֹלני ואם אידי, בניגוּן וּברגש וּבהתלהבוּת, עם משהוּ עוֹדף תנוּעוֹת הידיים, אך בלי אבק פּוֹזה וזיוּף. כך הוּא. הוּא הרבה לדבר דברי נימוס וחן, שאילוֹת ותשוּבוֹת בעסקי בית ומשפחה, בענייני אדם ועוֹלם, והדברים משוּבּצים אמרוֹת חכמים ופייטנים, פתגם וחרוּז, והם יוֹצאים מלב פשוּט וגלוּי, ומשוּם כך נקלטים ברצוֹן. אך מאחרי כל דבריו מוּרגש היה: לא זה העיקר, העיקר הוּא עניין הלאוֹם, שהוּא לוֹ עבוֹדת הקוֹדש, מין אמוּנה אדוּקה, שאדם חייב למסוֹר נפשוֹ עליה. והוּא לוֹ גם דבר פשוּט ומובן מאליו, כטבע וכחיים, ואין לוֹ צוֹרך להצדיקוֹ אוֹ להדגישוֹ באיזוֹ צוּרה שהיא. כך הוּא.

ביוֹם הראשוֹן לבוֹאוֹ לאחוּזה כבר טיילנוּ שנינו כשעתיים בשׂדוֹת. השגחתי בוֹ, שאף כי לא הרבּה להסתכּל, ראה לא מעט, והעיר הערוֹת חיוּניוֹת מאד על מראה עיניו, אך תמיד הפסיק וחזר אל העניין הלאוּמי. הוּא גילה את לבוֹ לפני, שאלמלא התקוה, כי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל, לא היה יכוֹל לחיות. אינוֹ רואה כל טעם בחיים כאן, בשממוֹן הגלוּת. אף כי כל זמן שהוּא עדיין כאן הוּא עוֹשׂה כל מה שבידוֹ ובכשרוֹנוֹ בשביל העניין הלאוּמי. והוּא סיפּר לי בעניווּת טבעית על כל מה שהוּא פּוֹעל בעירוֹ, בתוֹך חלק קטן מן הדוֹר הצעיר (הרוֹב, לצערוֹ, אינו ניתן להשפּעה במוּבן הלאוּמי), אבל הרי זה כטיפּה ממה שצריך לעשות. עיקר הצרה היא, שאחינוּ בני ישׂראל עדיין אינם מרגישים בצרתם והם מַשלים את נפשם בכל מיני צוּרוֹת תפילוֹת של חיי שעה, כגון המשׂחק הרע של “לאנדספּוֹליטיק”, שגם הציוֹנים נוֹתנים לוֹ יד, לצערנוּ הרב.

כשנודע לוֹ שאני מדבר עברית, שׂמח כילד, פתח מיּד בדיבוּר עברי רהוּט למדי והיה חוֹזר ואוֹמר:

– איך זה לא כתב לי דודי ליאוֹן על כך! הכול כתב לי עליך, ואת העיקר לא כתב.

והוּא הוסיף לגלוֹת לבוֹ לפני: ידיעתוֹ בספרוּתנוּ אינה מרוּבה. כל מה שקנה בכוֹח עצמוֹ קנה. אין בעירוֹ אדם שיודע יוֹתר ממנוּ. כביכוֹל, הוּא המלוּמד. איך כתוּב? “במקוֹם שאין איש”… לא מרוּבים גם הספרים של ספרוּתנוּ החדשה במקוֹם. הוּא עצמוֹ חתוּם על “השלח” ועל “העוֹלם” וגם על “המצפּה”, וּכמוּבן, על “הפוֹעל הצעיר” היוֹצא ביפוֹ – אבל יוֹדע הוּא שאין די בזה… היכן למד עברית? מילדוּתוֹ, בחדר, ואחר כך מקריאה. שנה אחת היה קיים אצלם בית ספר עברי, והמוֹרה, פליט מרוּסיה, היה ידען מוּפלג בספרוּת העברית, העתיקה והחדשה. ממנוּ קיבּל מעט ספרים ועמוֹ דיבּר עברית בהברה הספרדית. אך בית הספר נסגר בגזירת הרשוּת הרשעה והמוֹרה נסע. אמר לנסוֹע לארץ ישׂראל ונסע לאמריקה. מאז הוּא לוֹמד בכוֹחוֹת עצמוֹ ויוֹתר מזה הוּא לוֹמד ממה שהוּא אנוּס ללמד לאחרים. איך כתוּב באבוֹת? “ויוֹתר מכוּלם מתלמידי”.

שאלתיו לכמה סוֹפרים מן החיים. קצתם ידע וּקצתם לא ידע. למשל, את השם גנסין שמע פעם ראשוֹנה מפי. את השם שוֹפמן ידע, אך היה מבטאֹו שוּפמן. אבל כל מה שקרא עברית היה בעיניו טוֹב ויפה ונעלה. אמנם בגרמנית ובפולנית יש סוֹפרים גדוֹלים יוֹתר, למשל, ודקינד וטטמייאר, אך גם בסוֹפרינוּ אין לנוּ להתבייש. ומיד חרוּז של שיר פּוֹלני ידוּע:

“הַזָּר תְּשַׁבֵּחוּ, מַה לָּכֶם לֹא תֵדָעוּ” וכו',

וּכנגדוֹ חרוז חזק מ“אכן גם זה מוּסר אלהים”.

פתאוֹם פנה ועלה על פאת שׂדה, תלש שיבּוֹלים אחדוֹת, וּכשחזר אלי עמד, התבוֹנן בהן ודיקלם מתוֹך דמע בעיניים:

“לא יָדַי עִצְּבוּכֶן, שִׁבֳּלִים, לֹא יָדִי קוֹמַתְכֵן טִפֵּחָה”.

וראו, גם תנועה תיאטראליה זוֹ היתה טבעית אצלו ולא פגמה בו.

ליאוֹן ריינהארד, איש העסקים, היה טרוּד מאוֹד אוֹתוֹ שבוּע, ורוֹב הימים לא היה בבית כלל. אשתוֹ המוּזרה קצת, השתדלה לשעשע את האוֹרח בשׂיחה, אבל מצב בריאוּתה הכריחה לפרוֹש לשעוֹת לחדר המיטוֹת. נשאר אפוֹא פילק רוֹב שעות היוֹם עלי ועל אַלק, תלמידי הקטן. הוּא הצטער מאוֹד על סבלה של הדוֹדה, ביקש לשרתה, אבל היא דחתה את שירוּתוֹ בחן רב. הנערה המשרתת פאולינקה יודעת ועוֹשׂה כל חפציה. וּלהפך, צר לה מאוֹד, שהוּא בא אליהם בזמן שליאוֹן נעדר על פי רוֹב מן הבית, והיא אינה יכוֹלה לעשׂוֹת הרבה לרוחתוֹ. חבל. אז ביקש הוּא סליחתה, שהוּא בא להכביד עליהם. וּבאמת אין צוֹרך לטפּל בו כלל. ב"ה, אינוֹ חוֹלה, והוּא בא רק ליהנוֹת מן המנוּחה, וזוֹ הרי ניתנת לוֹ במידה גדוּשה. הוּא נהנה מאד כשהוּא יכוֹל לטייל שעה בשׂדה, אוֹ לרחוֹץ בפלג הקרוֹב, להתהלך בחצר המשק אוֹ סתם לשבת בסוּכּה ולקרוֹא בספר. נוֹסף על אלה הרי יש לוֹ חברה נעימה מאד: אני ואַלק המתוֹק. והוּא מנצל אוֹתנוּ יפה לשׂיחה. ביחוּד, כמוּבן, אוֹתי. אבל נוֹח לוֹ שלא להפריע גם אוֹתנוּ.

כך התנצל וצימצם את עצמוֹ, שלא להיוֹת לטוֹרח. אבל השגחתי בוֹ, כי בשעה שהוּא נשאר לבדוֹ עיניו כאילוּ כּבוֹת וּמתעצבוֹת, ואילוּ כשהוּא מוצא לוֹ בר שיחה הן נדלקוֹת באוֹר עליז. איש שׂיחה היה מטבעוֹ והשׂיחה היתה יסוד חיוּתוֹ. לא פעם ראיתי, שאחרי קריאה במשך שעה קלה הוּא מניח את הספר ויוֹשב מעוּמעם ועיניו משוֹטטוֹת כמבקשוֹת אדם. ולא הבדיל בין משׂיח למשׂיח: אם הדוֹדה נינה אוֹ הדוֹד ליאוֹן, אני אוֹ אַלק הקטן. עם כל אחד דיבּר בחן וּבאדיבוּת, בתוֹם ובחוֹם, וחוּש דק היה בוֹ לכוין את הדברים לפי שמיעתוֹ של כל אחד ואחד. וּפעם ראיתיו עוֹמד בדברים בחצר עם פידקוֹ העגלוֹן באוֹתוֹ כובד ראש, באוֹתה נעימוּת ובאוֹתוֹ עניין שהוּא מדבר עם אחירים. ועיניו של בן האיכרים, הרותיני המגושם, ערות ומאירות והוּא משיב מתוך הכרת טובה לפאביץ, הטוב, המעורב עם כל הבריות מתוך הסברת פנים יפות.

בתחילת דיבוּרוֹ עם אדם היוּ פניו של פילק מאדימוֹת פתאום, כמתוֹך ביישנוּת, אבל נוֹכחתי שאין זה רגש בוּשה כלל, אלא מין רפלכּס קבוע של תחילת דיבּוּרוֹ, שהוּא מסתלק לאחר רגע. נראה, שגם מידה זוֹ שבּוֹ היתה מאהיבה אוֹתוֹ על בני אדם.

אוֹדה, לאחר שהסתכלתי בוֹ יוֹמיים אוֹ יוֹתר, היה משהוּ קנאה בלבי: הרי זה טיפּוּס של אדם טהוֹר, מחוֹנן בסגוּלה שרק מעטים זכוּ לה: ללבּוֹת את עֵרוּת רוּחם של הבריוֹת. היש מעלה גדוֹלה מזוֹ באדם? דברי חכמה עמוּקים לא השמיע, רוֹב דבריו היוּ אפילוּ באנאליים. אף על פי כן לא שׂבעה האוֹזן לשמעם מפיו. היה הרוֹשם: מים חיים נוֹבעים ממקוֹר טהוֹר.

מתוֹך דבריו למדתי, אף שלא אמר כך, כי השפּעתוֹ מרוּבה על חוּג בני גילוֹ בעירוֹ. והדבר היה מוּבן כל כך. חוֹם המזג, אמוּנה וטהרת כונה כזוֹ – אי אפשר שלא יקחוּ לב הנוֹער.

מהיכן לוֹ השׂכּלתוֹ הכללית? בבית ספר לא למד (עד שתים עשׂרה שנה למד בחדר וגידל פיאוֹת קטנוֹת לרצוֹן אביו, אחר כך קיצץ בהן), אך קיבל שיעוּרים אצל גימנזיסטים שוֹנים, שהכינוּהוּ לבחינוֹת אחת המחלקוֹת כדי להיכּנס לגימנסיה. משנה לשנה נדחתה הבחינה (תמיד חסר היה משהוּ באחד המקצוֹעוֹת) וכן עד היוֹם. והריהוּ “גימנזיסט נצחי”.

כמוֹני אני, “סטוּדנט נצחי”, – עניתיו. סבוּר הייתי, שהוּא ישׂמח על גילוּי זה, שמשוה אוֹתנוּ מאיזה צד, אבל הוּא השיב בצער:

– חבל! פגם הוּא בחיי אדם שאינוֹ מביא את עמלוֹ לידי גמר. Finis coronat opus. אני, עלי להוֹדוֹת, הכשלתי עצמי קצת מדעת. כשעמדתי בקוּרס של המחלקוֹת העליוֹנוֹת, הייתי אוֹמר לנפשי: אם תהיה לך מאטוּרה, ודאי שתלך להמשיך לימוּדיך באוּניברסיטה וסוֹפך תהיה עוֹרך דין אוֹ רוֹפא, תשׂא אשה עם נדוּניה ותרכוֹש לך פראקטיקה – ותשכח את ארץ ישׂראל. מוטב שתישאר תלמיד כוֹשל – ותהיה פוֹעל מצליח בשדמוֹת ציוֹן. מנקוּדה זוֹ בודאי יפה עשׂיתי. בכל זאת יוֹדע אני שפּגם היא בי. ואנשי מעשׂה וכן קרוֹבי חוֹשבים אוֹתי למבלה עולם ודוֹאגים לסוֹפי. הם בוַדאי צוֹדקים מנקוּדתם. אבל אין הם יוֹרדים לנפשי, לעוֹלמי הפנימי… אין גם לדרוֹש מהם שיבינוּ.

מכּלל דבריו עמדתי על אופי ביתוֹ ומשפחתוֹ: נודע לי, שהם מתפרנסים בכבוֹד, אך כלל לא בריוח, ממלוֹן האוֹרחים הקטן, בעל הביתי. ידעתי, כי שלוֹש אחיוֹתיו הצעירוֹת ממנוּ (הבכירה נשׂוּאה לאיש בעיר אחרת) עמילוֹת, יחד עם האב החסיד המשׂכּיל, בהנהלת הבית וּבשירוּת האוּרחים. כי לאֵם היפה מאד ליקוּי בלב והיא שוֹכבת רוֹב הימים. היא נערצה על כל בני הבית והם מוֹנעים ממנה כל יגיעה. להפך, הם משרתים אוֹתה מתוֹך חרדה ורק מקבלים ממנה עצה והוֹראה. אין ידם משׂגת להחזיק עזרה, חוּץ ממבשלת. שלוֹשתן נערוֹת טוֹבות. השפּעה, במוּבן הלאוּמי, יש לוֹ רק על אחת, האמצעית.

למחרת בוּאוּ לאחוּזה היתה לוֹ “שׂיחה רצינית” עם הדוֹד. ריינהארד החליט לנקוֹט כנגדוֹ טוֹן חמוּר, מתוֹך חמלה על אחוֹתוֹ החוֹלה. השׂיחה היתה בחוּץ, בסוּכּה. פילק עצמוֹ מסרה לי אחר כך לפרטיה. צער רב גרמה לוֹ השׂיחה. בפרט, שהוּא מוֹדה כי כל דבריו של דוֹדוֹ צדקוּ יחדיו. והוּא גם יוֹדע את טוֹהר כונוֹתיו. אבל כנגד כל הטענוֹת הצוֹדקוֹת הללוּ יש בפיו (וּבלבוֹ) רק תשוּבה אחת: הרי בעוֹד שנה אוֹ שנתיים יעלה לארץ ישׂראל להיוֹת שם עוֹבד אדמה, ובכן למה זה יעמוֹל לבקש “תכלית” כאן?… לסוֹף, כשריינהארד ראה שאין לוֹ תקנה בדברים של טעם, אמר לוֹ: “אם באמת זוֹ החלטתך ואוֹתה אתה אוֹמר לקיים, עליך לקנוֹת תחילה קצת ניסיוֹן בעבודת האדמה. אם כן שב עמנוּ “ימים אוֹ עשׂוֹר” ועבדת בכל עבוֹדה בשׂדה וּבחצר, כדי שתבוא שמה פוֹעל חקלאי מנוּסה”.

לרעיוֹן זה נתפס פילק בלבוֹ. הוּא העיר את דמיוֹנוֹ וחיזק בוֹ את אמוּנתוֹ הציוֹנית למעשׂה. הוּא נתן צדק לדברי דוֹדוֹ, אף הוֹדה לוֹ על ההצעה הטוֹבה והבטיחוֹ, כי באביב הבא יבוֹא לכל ירחי הקיץ (הרי בחוֹרף כאן עבוֹדת השׂדה שוֹבתת! ) לעבוֹד ולהכשיר עצמוֹ כראוּי, וּבחוֹרף הבא, בטרם אביב, יסע לארץ ישׂראל. איך זה לא בא בעצמוֹ לכלל רעיוֹן זה! יוֹם תמים התהלך כחוֹגג. דיקלם פסוּקים מתהילים וחרוּזים של הוֹראץ בשבח עבוֹדת האדמה. אף התחיל להתבוֹנן במעשׂי המשק ולשאוֹל שאילוֹת את העוֹבדים. אף הלך אל האוּרוה ואל הרפת ואל לשכּת הכלים וחקר ודרש באוֹתה העֵרוּת וההתלהבוּת המַדבּקת המיוּחדות לוֹ. גם נגע בכלים וּנטלם בידוֹ וניסה להניעם, כשוֹקל את משקלם וּבוחן את כוֹחוֹ לעבוֹדה.

וּלמחר חדל לדבר בזה, כאילוּ נשתכחוּ הדברים מלבוֹ. הדוֹד נסע והדוֹדה הרגישה עצמה בטוֹב. ישב עמה רוֹב שעוֹת הבוֹקר תחת העץ ושיעשע אוֹתה בשׂיחה נאה, רצוּפה חכמת חכמים וחרוּזי פייטנים. קטעי שׂיחתם הגיעוּ לאוֹזני כשישבתי בחדר פתוּח החלוֹנוֹת ולימדתי את הילד תוֹרה. בשעת סעוּדת הצהריים (בלי ריינהארד) היה שרוּי במצב רוח מרומם וּבידח את כוּלנוּ, ביחוּד את אַלק. ואת עניין החקלאוּת ואת הנסיעה לארץ ישׂראל לא הזכיר אף במלה אחת. אחרי הצהריים, לאחר שינה קצרה, בא אל חדרי ושׂיחקנו באשקוּקי. הוּא שׂיחק יפה, בתאוה, ככל הוייתוֹ. אך משניצחני שתי פעמים רצוּפוֹת, נפל לבוֹ עליו והשגחתי בוֹ שלא נוֹח לוֹ, כאילוּ גרם לי עלבוֹן, וּבמערכה השלישית ראיתי שהוּא משתדל להחליש משׂחקוֹ. קיבלתי את מתנתוֹ – וזכיתי. הוּא היה מאוּשר. אחר כך בא הילד, כדבר יוֹם ביוֹמֹו, ויצאנוּ אל הפּלג. הילד התפּשט, קפץ לתוֹך המים והשתכשך בתוֹכם כדג. ואנוּ ישבנוּ על העשׂב והפלגנוּ בשׂיחה. עוֹד היוֹם גדוֹל לפנינוּ.

והנה נתפס פילק לדיבוּר אלגי. בעצם הוּא חלש בגוּפוֹ. דוֹמה הוּא בנידון הבריאוּת לאמוֹ. את כיעוּר הפנים ירש מאביו (אצל אביו מכסה הזקן על הכיעוּר), אבל את מבנה הגוּף קיבל מאמוֹ ("שלא כגיתה! ") וחבל מאד. אינוֹ יוֹדע, אם יספיקוּ כוֹחוֹתיו להיוֹת פוֹעל בארץ ישׂראל, והרי עבוֹדה אחרת אין טעם לבקש שם. מה, יהא לבלר? מוֹרה? מה שדרוּש לארץ ישׂראל (וּבעיקר לעם ישׂראל) הרי זה איכרים, איכרים ועוֹד איכרים. עליהם לכפּר בזה עוון דוֹרוֹת לעצמם וּלאדמת האבוֹת. “וכפּר אדמתו עמוֹ” – העם חייב לכפר את החטא שחטא לאדמתוֹ. את הפּירוּש הזה שמע פעם מפי המטיף הציוֹני לייבל טויבשׂ, וּמאד מצא חן בעיניו. אמנם אין בוֹ שוּם מיחוּש מסוּים, אבל יוֹדע הוּא שכוֹחוֹתיו מעטים. כבר היה אצל רופא, וזה טען, שעיקר הליקוּי בוֹ – זוֹהי צרוּת החזה. ואת זה נקל להרחיב בשיטה של התעמלוּת. כמה ימים עשׂה תרגילי גוּף לפי השיטה השוידית של מילר (אחד מחביריו נתן לוֹ את הספר), אך לא הרגיש הטבה רבה, והניח לה להתעמלוּת זוֹ השוֹברת את חצי הגוּף. וּבאמת אין לוֹ פנאי לכך. כל כך מרוּבים התפקידים המוּטלים עליו: הקוּרסים, החוּגים, הקרן הקיימת, השקלים, המניוֹת וכו', הכוֹל, הכוֹל עליו. אם הוּא ימשוֹך את ידוֹ מן העבודה במשך זמן קצר – הכוֹל ירד לטמיוֹן. ועליו האחריוּת. כי על מי יטילנה? פעמים אחדות ניסה למסוֹר אחד התפקידים לאַחר, והעבודה לא נעשׂתה. והוּא השתמש בפתגם העממי: "שלח את השׁמשׁ ולך עשׂה בעצמך! " – אמר וצחק מטוּב לב.

למחרת נתקל בי ריינהארד בחוּץ, בתוֹך הגן, והוּא לבוּש ספּוֹרטיבית, מוּכן לצאת ברכיבה. עצרני רגע ואמר לי:

– איני רוֹאה לוֹ תקנה, לפילק שלנוּ. בחוּר יקר הוּא, נפש פנינית – אך לא יצלח בחיים. רק תקנה אחת תוּכל להיוֹת לוֹ – אילוּ נשׂא אשה בת חיל, שתגרש מראשוֹ את כל ההבלים ותציג את רגלוֹ בדרך החיים.

אבל, לצערי, הוּא לא ישׂא אשה, אם לא תימצא אחת שתשׂא אוֹתוֹ… הוּא יבזבז את חייו על עסקנוּת סרק קרתנית. גם לארץ ישׂראל לא יסע. בזה אני בטוּח. גם אני נוֹטה להטיל רוֹב האשמה על אחוֹתי וגיסי. הם לא לימדוּהוּ עוֹל מנעוּריו. דוֹמני, כך כתוּב ב“איכה”: “טוֹב לגבר כי ישׂא עוֹל בנעוריו”. לא כך? הם, הקדמוֹנים, ידעוּ יפה את חכמת החיים.

משעת שׂיחה זוֹ ראיתי את פילק בעיניים אחירוֹת, בעיניו של ריינהארד. ראיתי שעם כל השתדלוּתוֹ למלא פה כל שעה עניין – צר לוֹ המקוֹם, חסר לוֹ שׂדה פעוּלה, חסירים לוֹ אנשים רבים.

– יוֹדע אתה, אני מרגיש, שעלי לחזוֹר למקוֹמי. בית נעים מאד כאן, אנשים נפלאים, הכוֹל שוֹקדים להנעים לי, גם בך נקשרה נפשי, וקשה יהיה לי בלי חברתך – אבל – חוֹבוֹתי קוֹראוֹת לי. הכוֹל יחרב שם, אם לא אמהר לשוּב. אני מכּיר את ה“פּאפּנהיימרים” שלי. חבל. עוֹד שלשוֹם סבוּר הייתי, שאעשׂה כאן שבוּעיים ימים. כך גם היתה מחשבתי מלכתחילה. חבל.

עננת המחשבה על מצחוֹ הקדירה. הוּא חדל לראות אנשים ועצמים. עיניו לא היוּ כאן.

ניסיתי לדבר על לבוֹ, שיישאר עוֹד שבוּע, הרי גם אנשי הבית יראוּ את עצמם נעלבים, כאילו הוּא מוֹאס, כביכול, בהכנסת אוֹרחים שלהם. אבל לא עלה בידי לשנוֹת את דעתוֹ, אוֹ נכוֹן מזה, את יצר לבוֹ – לחזוֹר לעסקנוּת, שנעשׂתה לוֹ טבע שני, כמו שאמר יפה ליאוֹן ריינהארד. עצבנוּת ופיזוּר נפש נראוּ בוֹ.

הוּא כבר גילה את דעתוֹ לדוֹדה נינה. היא רק הסתכּלה בוֹ בעיניים גדוֹלוֹת וּתמיהוֹת ושתקה. וּכשחזר על דבריו, מתוֹך חשש שמא לא שמעה יפה, אמרה קצרוֹת ותמוּהוֹת:

– לא טוֹב לך… תדרוֹש בשלוֹם כל הבית.

וּפרשה אל חדר המיטות.

וּלמחר בבוֹקר שמעתי בעד החלוֹן את ריינהארד מצוה על פידקוֹ, שיסיע היוֹם בשעה שתיים את הפאניץ' האוֹרח אל תחנת הרכבת, למסע של שעה ארבע.

בסעוּדת הצהריים היתה שׂיחה ערה וטוֹבה מאד, מלאה בדיחוּת הדעת. פילק היה כדג שהוּחזר למים. ראה הכוֹל והתעניין בכוֹל. הוּא שפע דברי חן וחכמה. הדוֹד ליאוֹן היה אבהי־עליז. גם הגברת נינה צחקה לתיאבוֹן, אף השמיעה עצמה דבר הלצה. אפילוּ אַלק התמים התבדח על חשבוֹן הקוּזין הגדול “המפחד מפני הכלב” (בכל פעם שהכלב מתקרב אליו, הוּא מסתלק בתנוּעת פחד. וּכשהכלב רוֹבץ תחת השוֹלחן לרגליו – הוּא מכנס רגליו לאחוֹריו תחת הכיסא). "הנה ראוּ, איך פילק מחזיק את רגליו! " צהל הקטן בגחנוֹ להביט אל תחת השוּלחן. כוּלנו צחקנוּ וּפילק עמנוּ.

כחצי שעה לפני הנסיעה, טרם ירתוֹם פידקוֹ ויעצוֹר במדשאה לפני הבית, ישב פילק עמי בחדר. כל הזמן דיבר על ארץ ישׂראל, על מראוֹת הארץ, על תנאי החיים שם, על נסיעתוֹ. אם לא יוּכל להיוֹת שם איכר, ימצא עבוֹדה אחרת. העיקר – עבוֹדה. פה, בגאליציה, הוּא אדם אוֹבד; כמוֹ שאוֹמר טוּרגנייב – “אדם מיוּתר”, רק למשׂא על משפחתוֹ האהוּבה, העוֹבדת קשה. לעתים מזדמן לוֹ שיעוּר, שהוּא משׂתכּר בוֹ פרוּטוֹת, אבל אלוּ אינן מספיקוֹת אפילו למעוֹת של כיס. ואלמלא אמוֹ, הבוֹדקת בכל לילה את ארנקוֹ, ואם הוּא ריק, היא מכניסה לתוֹכוֹ – היה לעתים קרוֹבוֹת משוֹלל את הפּרוּטה לצורכי החברה. לבסוֹף השביעני ברוֹב רגש, כי אשיב על מכתביו שיכתוֹב לי. כן, הוּא יכתוֹב לי, אין כל ספק בזה. בכל עירוֹ אין איש שיביננוּ כמוֹני. והרי אני גם אח לדעה לוֹ, הרי גם אני סוֹף מחוֹזי – ארץ ישׂראל. והרי זה הדבר המקשר אוֹתנוּ. לא כן?

נעניתי לוֹ ולבי חלוּק בי.

כשנסע כּהה קצת האויר בבית האחוּזה, כאילוּ עננה קלה כיסתה את פני השמש.


ב

מאז עברוּ כשנתיים. עזבתי את בית ריינהארד וחזרתי ללבוּב, וגם משם העתקתי למקוֹם אחר. כמה שבוּעוֹת הייתי בבית אבי – וּבכל מקוֹם היוּ מלוים אוֹתי מכתביו של פילק. מכתבים ארוּכים, מפוֹרטים, תמימים, בכתב גדוֹל, ילדוּתי, עם קצת שגיאוֹת דיקדוּקיוֹת, אך מלאים צוֹרך להוֹדיע, לשתף, מליאים חיבה ואמוּן ובקשה לענוֹת לוֹ, לכתוב לוֹ תכופות וּבאריכוּת, כי בוֹדד הוּא, וחרוּז של שיר לא ידוּע לי:

בְּקוֹל הֲמוֹן הַיְדידוּת

אֶחֱזֶה אֶת פְּנֵי הַבְּדִידוּת.

אוֹדה על האמת: מכתביו שיעממוּ אוֹתי מעט, אף בידחוּ לפעמים את דעתי, אבל לא יכוֹלתי להימנע מחבּבוֹ על טוהר לבוֹ, על זוֹ עֵרוּת הרוּח, על זוֹ האמוּנה באדם וּמפעלוֹתיו, שפּיעמוּ אוֹתוֹ בכוֹח

כזה, והייתי משיב לוֹ לעתים מזוּמנוֹת. בכל כוֹח רצוֹני התאַפּקתי, שלא לבקר את מעשׂיו, שלא לסתוֹר את אשליוֹתיו. ידעתי שלא אוֹעיל בכך, ואשׂים עצמי רק אחד נוֹסף על “מדריכיו” הרבים, מן הקרוֹבים והרחוֹקים “המבקשים טוֹבתוֹ”. כבר אז ידעתי מה כוֹחוֹ של אדם בדעת נפש תבירוֹ, מה ערך למדריכים הקפדנים, בעלי העצה, היוֹדעים, כביכוֹל, מה טוֹב לוֹ לאדם והדרך שיבוֹר לו. ידעתי, כי בעצם אין טוֹב לאדם אלא להיוֹת ישר עם טבעוֹ, וכל זמן שהוּא יכוֹל לחיוֹת לפי טבעוֹ ואינוֹ בא בסיכסוּך קשה, המסַכּן את קיוּמוֹ, עם תנאים וסיבוֹת מתקוֹממים לטבעוֹ, אין רשוּת לעוֹקרוֹ מטבעוֹ.

כמה פעמים הפציר במכתביו, שאבוֹא לבקרוֹ בביתוֹ, לוּ ליוֹם אוֹ יוֹמיים. חייב אני לראוֹת במוֹ עיני את חייו, את הסביבה שהוּא חי וּפוֹעל בה. חייב אני להכּיר את ביתוֹ. וּביוֹתר רוֹצה היה שאכּיר את אמוֹ. איזו אשה נפלאה היא! עם כל חוֹליה וחוּלשתה היא אדם, שאין, כמדוּמה, דוּגמתוּ בעוֹלם. כל נים שבּה עשׂוּי הבנה מתוֹך אהבה, והרי זוֹ ההבנה האמיתית. מה שלא ישׂיג השׂכל באיזמלוֹ החד, תשׂיג האהבה בקרן המישוּש הדקה שלה. הוּא מתרגם לפניה את מכתבי, והיא אוֹהבת אוֹתי וּמשתוֹקקת להכּירני. בדבּרוֹ על האם היוּ דבריו חוֹצבים שירה, הימנוֹן של הערצה.

והנה מצאני אחד ממכתביו במקוֹם נידח, שהעיק עלי מאד. קראתי את המכתב, שבּוֹ דחק בי ביוֹתר לבוֹא אליו, וגמרתי בלבי: אלך שמה לימים מספר. כל מקוֹם חדש מוֹסיף מה לנפש. ישבתי וכתבתי לוֹ מיּד גלוּיה: ביוֹם כך וכך ברכּבת של 3. 30 אחר הצהריים אני בא לצ.

לקחתי עמי במזוָדה קטנה רק את הנחוּץ ביוֹתר, ויצאתי שמה. את קו לבוֹב–קראקוּב עברתי פעמים רבות ולא היה בוֹ שוּם חידוּש בשבילי. גם את תחנת צ. עברתי כמה פעמים ולא ידעתי בה שוּם דבר מיוּחד, חוּץ משתי הצפצפוֹת הגבוֹהוֹת השוֹמרוֹת על מבוֹאָה, והשלט הקטן השלוּח כיד ושם המקוֹם עליו. אף על פי כן, כשקרבתי שמה, התפעם בי לבי: לא ידעתי אם היטבתי לעשׂוֹת שנעניתי לוֹ לפילק. לא ידעתי איך אתנהג שמה. אף דאגה קטנה זוֹ: אם אשלם בבית מלוֹן הוֹריו (הרי פרנסתם היא! ) אוֹ לא, הציקה לי. האם לא אתחרט על כל הנסיעה?

כשהגעתי לתחנה חיכּה לי שם פילק עם שתי עלמוֹת. במראהוּ החיצוֹני נתבגר, כלוֹמר, נתמלא קצת. אוּלם כל שינוּי אחר לא ניכר בוֹ: אוֹתה התלהבוּת, אוֹתוֹ תוֹם, אוֹתוֹ טוֹהר בעיניים, אוֹתוֹ קוֹל מתנגן.

בנוֹת לוייתוֹ: האחת – אחוֹתוֹ השלישית, בת שמוֹנה עשׂרה. התפּלאתי בראוֹתי לפנַי עלמה מבוּגרת, שחוּמה, ששׂערה שחוֹר ועיניה כּהוֹת, גדוֹלוֹת וחמוֹת,

שתקנית; האחרת – עוֹזרת על ידוֹ בהנהלת הקוּרסים, “בעלת השׂכּלה פינומינאלית”. למדה שלוֹש שנים פילוֹלוֹגיה חדשה באוּניברסיטה היאגילוֹנית, אך מסיבּוֹת שוֹנוֹת הפסיקה וחזרה לבית הוֹריה. חיה משיעוּרים בכל המקצוֹעוֹת שבעוֹלם, אפילוּ בציוּר. ציוֹנית טוֹבה – אף כי צינית במקצת. “הלא תסלחי לי, העלמה ווּרצל, שאני אוֹמר כל שבחך בפניך”…

– לך, פילק, סוֹלחים הכוֹל. – השיבה העלמה.

פילק רץ וקרא למרכּבה. זוֹ התקרבה על רחבת החצץ החדש. עלינוּ למרכבה וירדנו יחד העירה. כל הדרך לא פסק פיו של פילק מהבּיע את שׂמחתוֹ על בוֹאי. העלמה ווּרצל החזיקה אחריו. באמת, אחרי כל מה שפילק סיפר עלי, רצתה להכּירני.

בית המלוֹן היה בניין נחמד למראה. בית עץ בן קוֹמתיים, בתבנית הוילוֹת שבמעוֹנוֹת הקארפאטים, נקי וּמסוּדר, וּלפניו רחבה קטנה סוּגה משלושת עבריה בּיגוֹניוֹת מטוּפחוֹת יפה, פוֹרחוֹת בכמה צבעים, וּבאמצע הרחבה עץ אדר רב צל, תחתיו עומד שוּלחן גן קטן עם ספסל פסיסים צבוּע ירוֹק – (אחר כך נוֹדע לי, שהוּא ביתוֹ של נוטאריוֹןֹ פּוֹלני, שבצאתוֹ לקצבה, עבר לגוּר אצל בתוֹ בטארנוּב ואת הבית השׂכּיר לתקוּפת עשׂר שנים לגוּטשאל על מנת לעשוֹתוֹ מלוֹן). בפרוֹזדוֹר, שהיה גם חדר מדריגוֹת, מאחרי מַכתּיבה קטנה, שהיוּ מוּטלים עליה פנקס האוֹרחים, בית מכתבים וּמתקן הטלפוֹן, ישב אביו עסוק בכתיבה – יהוּדי בעל שיבה, מסוּדר ונקי להפליא, בעל משקפיים, ועל שערוּ המסוֹרק רוֹכבת כיפּת משי נאה. גבר לא כעוּר כלל.

פילק הציגני לפני אביו:

– ראה, אבא, הנה מר רוּדוֹרפר.

האיש הניח את הקוֹלמוֹס בזהירוּת, קם והוֹשיט לי ידוֹ בסבר פנים:

ברוך הבא! אנו שמיחים מאד לבואו. תוֹדיע, פילק, לאמא, היא תשׂמח ביוֹתר. כן, הכּרנוּ את כבוֹדוֹ שלא בפניו. רבוֹת סיפר לנוּ פילק עליו. באמת אנוּ שׂמיחים.

הוּא נשתתק והסתכּל בי, מאין לוֹ מה להוֹסיף.

העלמה ווּרצל נפרדה ממני בלחיצת יד גברית: "עוֹד נתראה! " – כנראה, מיהרה לאיזה שיעוּר. האחוֹת פרשה לעבוֹדת הבית. פילק עצמוֹ הכניסני אל חדרוֹ שמעֵבר למדריגוֹת. חדר נאה; כוֹננית מליאה ספרים ואגרטל פרחים רעננים על השוּלחן. החלוֹן היה פתוּח אל גן אילנוֹת מתנוֹעע וּמרשרש נעימוֹת.

בודאי תרצה לרחוֹץ. הנה יש לי בחדר קערת רחצה וּברז. הרי זה מלוֹן ויש לנוּ בכל חדר אינסטלאציה. תנוּח מעט. כן, עיקר שכחתי: הן לא אכלת עוֹד בצהריים. כך? הספּקת? כן, עמי תישן. אני אשכב על הספה, ואתה – במיטה. מנוּי וגמוּר ואין לדבר. בעוֹד רבע שעה אבוֹא.

הוּא הניחני יחידי. פשטתי מעילי ורחצתי את ראשי וידי. אחר שבתי ולבשתי את המעיל וישבתי על כיסא ליד החלוֹן הפתוּח והסתכלתי אל תוֹך הגן, שקטן היה, נקי וּנעים צל. בתוֹך עציו עצי פרי אחדים טעוּנים פּירוֹת יפים, תפוּחים ואגסים וּשזיפים. היוּ שם שׂיחי אמרנתוּס אדוּמים אחדים ויוֹנים באוּ לנקר את הזרעים שהשׂיחים הזריעוּ. רגיל הייתי בבתי מלוֹן, רגיל הייתי להיוֹת יחידי במקוֹמוֹת ניכר, רגיל הייתי להתאכסן אצל מכּירים וידידים – אבל הפּעם שרוּי הייתי ברגש זר מוּזר. מה אעשׂה פה ימים אחדים? למה נפתיתי לבוֹא הנה? מה מזוּמן לי כאן? מה יוָדע לי פה ולא ידעתי מקוֹדם? מה אגלה עוֹד בפילק זה ולא ידעתי בוֹ?… אך הבית עצמוֹ נחמד אף נעים. האנשים עוֹשׂים רוֹשם טוֹב, ולמה אחטט?… שבתי לזוּן עיני בירק הגן, במשחק השוֹקט של אוֹרוֹתיו וּצלליו, ביונים המנקרוֹת בחן. המראה העלה בי את זכר גן העצים אשר בבית אבי, והוּא עמד פתאוֹם כמוֹ חי לעיני. הגן שבהוֹוה נתחלף לי בגן ילדוּתי, ועמוֹ ניעוֹרוּ בי רשמי מראוֹת נשכחים. כמעט שכחתי היכן אני. משהוּ מן השלוה הנכספת ירד עלי, שלוה שבחלוֹם ארוּג מציאוּת נעימה.

והנה שמעתי אצבע מקישה על הדלת.

לקריאתי פתח פילק את הדלת וּפינה את המעבר לאשה גבוֹהה, זקינה אצילה לבוּשה כהים. שׂער כסף, עשׂוּי יפה משני צידי ראשה, יוֹרד וּמכסה את אוֹזניה. פנים חיורים, אף גבנוני הלחיים פוֹרחים באוֹדם ענוֹג. חיוּך דק מרכּך את קוי הסבל סביב פיה.

הכּירי, אמא, את אחי ורעי, את מר רוּדוֹרפר. –אמר פילק אידית.

קמתי וּפסעתי לקראתה.

למה הטרחת את אמך הנה? הייתי נכנס אליה. – נטלתי את ידה וּנשקתיה, כמנהג.

אין דבר, אין דבר, – אמרה האם – באתי להבּיע לוֹ תוֹדה על יחסוֹ הנאה אל בני. רבות סיפר לי בני עליו, גם קרא לפני ממכתביו. אין, לדעתי, דבר מרוֹמם יוֹתר מידידוּת אמת. פילק הוּא בעל נפש רכּה. אף על פי שהוּא עסקן וּמדריך אחירים – הוּא זקוּק למשען. אדוֹני משמש לוֹ משען רוּחני, ועל זאת עלי להוֹדוֹת לוֹ.

השתוֹממתי על לשוֹנה המוּשׂכּלת. אך נזכרתי מה־שסיפר לי פילק פעמים אחדוֹת, שהיא מרבה לקרוֹא ספרי אידית, שהוּא מביא לה – הלשוֹן היחידה שהיא יוֹדעת לקרוא בה.

הגשתי לה כיסא ושבתי לשבת. פילק בהתרגשוּתוֹ רצה לעמוֹד.

– כלוּם אין הוּא כמוֹ שתיארתיו לפניך? – דיבר כנער המדבר על אהוּבתוֹ. ואלמלא הכרתיו, היוּ הדברים גוֹרמים לי מוֹרת רוּח. מפי פילק לא יכוֹלתי לחכוֹת לדברים אחירים.

– כן, כמעט כך תיארתיו לי. – אמרה הגברת גוּטשאל בשבתה על הכיסא ובהשרוֹתה עיניה החכמוֹת העצוּבוֹת על פני. – יסלח לי, אם ארשה לי להגיד לוֹ, כי יש בלבי אליו רגש כאילוּ הוּא בבחינת מה בן שני לי – אחיו הגדוֹל של פילק.

לא היה לפני אלא להרכּין ראשי לאוֹת תוֹדה.

– כבוֹדוֹ ישב עמנוּ, למצער, שבוּע ימים. – אמרה – אין לוֹ מוּשׂג, כמה קשוּרה בוֹ נפשוֹ של פילק שלנו. כוּלנוּ נהיה מאוּשרים לראוֹתכם יחד. כאן הוּא מוּקף תמיד רק אנשים צעירים, שהוּא משפּיע עליהם. טוֹב שיהא עמוֹ איזה זמן מי שעלוּל להשפּיע עליו.

– הוּא אשר אני מדבר אליו, – התערב פילק במאוֹר פנים, כשהוּא סוֹמך ידיו על גב הכיסא של אמוֹ.

– אַל נא תייחס לי הגברת כוֹח השפּעה כזה, – עניתי חלקי, – איני רוֹאה גם את הצוֹרך להשפּיע על אנוֹשיוּתוֹ של פילק. יפה וּשלימה היא מטבע ברייתה.

– כן, זה נכוֹן, מכּירים אנוּ את בננוּ. אבל רוֹאה הוּא יוֹתר מדי את האחירים וּמעט מדי את עצמוֹ. אדוֹני האוֹהב אוֹתוֹ – אני מרשה לעצמי להניח כך – יוּכל לעזור לוֹ לפקוֹח את עיניו גם על דרכוֹ הוּא. זוֹהי גם דעתוֹ של אחי ליאוֹן. אדוֹני יסכים עמי, שאחי הוּא אדם נבוֹן וּבעל נפש… ידעתי, שיש לאדוֹני השפעה טוֹבה על בני.

בטוּח הייתי, שרק אהבת בנה מדברת מתוֹך גרוֹנה, בלי אבק חשבוֹן. אבל ראיתי צוֹרך להשיב לה דברי אמת:

– כּלוּם בטוּחה הגברת, שאני רוֹאה את דרכי יוֹתר ממה שבנה רוֹאה את דרכו?… גם אני, אם כי שוֹנה ממנוּ בכמה בחינות, שייך לאוֹתוֹ סוג בני אדם, שדרכם סתוּמה בפניהם…

– רק מן הדוֹמה אפשר לקבל השפעה. טעוּת היא בידי הסוֹברים, כי השוֹנה משפּיע עלינוּ. אוּלי השפּעה עראית, עוֹברת…

הייתי מלא תמיהה על דקוּת הגדרוֹתיה של האשה הפשוּטה.

היא שבה להוֹדוֹת לי על בוֹאי לביתם וחזרה על בקשתה, שלא אמהר לעזבם. אחר ביקשה סליחה: רוֹב מאמץ בדיבוּר גוֹרם לה חוּלשת הלב. – ויצאה בעזרת בנה, כשהיא משגרת לי חיבּה בנענוּע ראשה.

לאחר רגעים מוּעטים הביאה לי הבת הגדוֹלה שבבית ארוּחה קלה לתוֹך החדר. הציגה את עצמה: שמה רבקה, ואוּלם קוראים לה רגינה. לצערה, אינה יכוֹלה לקחת חבל בעוֹלמוֹ של פילק. יוֹתר מדי היא טרוּדה. חלק גדוֹל מעוֹל הבית מוּטל עליה. פעמים אחדוֹת ניסתה לבקר בקוּרס לעברית, אבל אינה מסוּגלת לקלוֹט הרבה. יוֹתר מדי עייפה היא. אחוֹתה קלארה יוֹדעת עברית… היא הביאה לי משהוּ לכאן, כי חדר האכילה משמש בשעה זוֹ מעין סאלוֹן מיוּחד. דוֹמה היתה במראיה לפילק, כלוֹמר לא יפה. אך אוֹתוֹ הטוֹהר נשקף מעיניה החיוֹת עם תוֹספת רוֹך של אשה. גם היא האדימה בתחילת דיבּוּרה. פתחתי לוֹמר לה דברי חן אחדים, אבל אוֹתוֹ רגע נשמע קול קורא לה, והיא התנצלה ועזבה אוֹתי עם המַגש הגַדול על השוּלחן.

אחרי שסעדתי את לבי (אמנם רעב הייתי) שכבתי על הספּה לנוּח מעט. התנמנמתי, וּמתוֹך נימנוּם ראיתי את רגינה, שנכנסה בחשאי והוֹציאה את המגש.

בשעה חמש, בערך, הקישה אצבעוֹ של פילק שוּב על הדלת. כשנכנס קרא בזריחת הפּנים:

– אם כן, נחת מעט ותוּכל להילווֹת עלי. רצוֹני שתראני בפעוּלתי, איך אני עוֹשׂה נפשוֹת לענייננוּ. רצוֹני שתכיר את הנוֹער שלנוּ, הנוֹער הטוֹב. עכשיו שוֹהים כאן גם אחדים מן הלוֹמדים באוּניברסיטאוֹת. לצערי, פחוֹת מחציים, כלוֹמר, ארבעה, הם אחינוּ לדעה. השאר הם מתבוֹללים גמורים – פּוֹלנים בני דת משה. בנים כחשים.

התקנתי לבוּשי ככל האפשר ויצאתי עמוֹ.

עכשיו עמד אביו בפרוֹזדוֹר מאחוֹרי המכתיבה ודיבר נלהבות, אך בקוֹל עצוּר (מפני האוֹרחים שבחדר האכילה הסמוּך), עם שני יהוּדים בעלי זקן ופיאוֹת. בכל זאת הספּיק לנענע לי שלוֹם בראשוֹ ובידוֹ מתוך חיוּך של רצוֹן.

כשיצאנו החוּצה אמר לי פילק:

– אבא, אף שטרוד הוּא מאד בעסקי הבית, אינוֹ מדיר עצמוֹ מעסקנוּת ציבוּרית. הוֹאיל ואינוֹ יכוֹל לשתף עצמוֹ באסיפוֹת וּבישיבוֹת,

באים ראשי הקהל אליו. כאן הם נמלכים בוֹ בכל עניין חשוּב. יוֹדע אני, שהם עוֹשׂים על פי רוֹב כעצתוֹ. אכן אדם בעל ניסיוֹן ונבוֹן הוּא. אף כי ציוֹני איננוּ. את הציוֹנוּת אינוֹ יכוֹל לתפוֹס. כל הויכוּחים בינינוּ לא הוֹעילוּ לעשׂוֹתה מקוּבלת על דעתוֹ… אפשר שחוּש זה של ציבוּריוּת, אוֹ כמוֹ שאוֹמרים אצלנוּ, “העוֹרק הציבוּרי”, הנחיל לבנוֹ, לדאבוֹן לב שנינוּ…

ראיתי לפני רחוֹבוֹת עיר לא גדוֹלה, אך נקייה ומטוּפּחת, כרוֹב ערי מערב גאליציה, ורבים בה הבניינים החדשים. העירוֹתי על כך לפילק, והוּא ענני:

– כן, עירנוּ יש בה התחדשוּת, בשל התעשׂייה הקטנה המתפּתחת בה. מצב אחינוּ בני ישׂראל כאן לא רע. אבל האנטישמיוּת מרימה את ראשה. צריך להיוֹת עיור שלא לראוֹת זאת.

לא עברנוּ עשׂר פסיעוֹת בלי שמישהוּ ינפנף ברכה לפילק. רוֹב המברכים צעירים וּצעירות, ואפילוּ תינוֹקוֹת. כמה עיניים סקרניוֹת נתלוּ גם בי, הזר. הוּא השיב לכל אחד אם בהסרת הכוֹבע, אם בניפנוּף יד, אוֹ בקריאה: “מה שלוֹמך, יקירי?” אוֹ “מה שלוֹמך, יקירתי?”.

נוֹכחתי כי אמנם הכוֹל מחבבים אוֹתוֹ במקוֹם. ולא התפלאתי על כך: אוֹתוֹ רצוֹן שפיעם אוֹתוֹ תמיד להיטיב, לעוֹרר, לזכּוֹת, בלי לחשוֹב על עצמוֹ, בלי לבקש לעצמוֹ לא רק טוֹבת הנאה, אלא גם עמדה וכבוד – הוּא זיכּהוּ בדרך הטבע, כמוֹ החיבּה שהיתה לוֹ למנה בביתוֹ מאת אמוֹ ואביו ואחיוֹתיו. ומתוֹך שלא עלתה על דעתוֹ, כי מישהוּ יכוֹל לפרש את מעשׂיו לרעה (גם המתנגדים לציוֹנוּת, וגם המרשים לעצמם ללגלג עליו לפעמים) אוֹ גם להעליבוֹ – לא העליבוֹ שוּם אדם ולא נכוה מחוּפּתוֹ. ואם צריך היה לעשׂוֹת לפרקים רצוֹנם של אחירים, אמר במאוֹר פנים: “אחר רבים להטוֹת. אנוּ חיים במדינה וּבתקוּפה של דימוֹקראטיה”. להפך, ברוֹב המקרים ראה זכוּת לעצמוֹ, שאינוֹ מעמיד על דעת עצמוֹ, ודעת האחירים, הוֹאיל והוּטל עליו להגשימה – היתה לוֹ ממילא כדעתוֹ הוּא.

בשביל להכינני סיפר לי בדרך הליכתנוּ על האיגוּדים והחוּגים והקוּרסים שהוּא אב וּפטרוֹן להם, על כל הפעוּלוֹת שהם פוֹעלים והלימוּדים שהם לוֹמדים. שירטט לפני בכשרוֹן דמוּתם של צעירים וּצעירוֹת אחדים, שאוֹתם כדאי לי להכיר במיוּחד – נוֹסף על העלמה ווּרצל שכבר הכּרתי.

ידעתי שאין בידי לעשׂוֹת לוֹ קוֹרת רוּח גדוֹלה מזוֹ, שאראה לוֹ רצוֹן להכיר את מכּיריו וידידיו־חניכיו וחברי־החוּגים שהוּא מנהלם. עוֹד בדרך הליכתנוּ עיכּב אחדים והציגם לפנַי. אחרי חילוּף דברים מוּעטים ראיתי, שקוֹרטוֹב מן החיבה שהגוּ לוֹ אצלוּ גם לי, ריעוֹ שבא לבקר אצלוֹ (הוּא בישר קוֹדם לכוּלם בוֹאי). וּראה, שלא כדרכי, נתפסתי גם אני במקצת לאוֹתה אוירה תמימה וחמימה והתחלתי להתעניין במעשׂים וּבפעוּלות, בדאגוֹת וּבשאילוֹת וּבפתרוֹנים המעסיקים את הדוֹר הצעיר הזה בעיר הקטנה. וּראה, כל אוֹתם הדברים, שקיבלתים כל ימי היכרוּתנוּ רק מפני שהם גוּפי חייו, נראוּ לי, בתוֹך אויר זה, גם חשוּבים חשיבוּת מה מצד עצמם.

ראשוֹנה הביאני אל חדר גדוֹל בבית פרטי. מעין טרקלין עם הרבה תמוּנוֹת גדוֹלוֹת על הקירוֹת. שם ישבה. חבוּרה לא גדוֹלה, כמניין צעירים וּצעירוֹת, בתוֹכם אחדים במדי גימנזיסטים. זה היה החוג להיסטוֹריה של גרץ (“גרץ הקטן” בפוֹלנית! ), שאחת מבנוֹת החוּג איכסנה אוֹתוֹ בהסכמת הוֹריה בביתם. תלמיד אחד היה עוֹזרוֹ של פילק, והוּא הרצה לפני החבירים, ופילק הסתפּק במה שהציג אוֹתי לפני החוּג, אחר ביקש רשוּת מאת העוֹזר, שאל כמה שאילוֹת והעיר הערוֹת. אחר התנצל, שאנוּ מוּכרחים לבקר במקוֹם אחר – ויצאנוּ.

– הם מתעניינים מאוֹד במקצוֹע. גרץ פוֹקח את עיניהם על עבר עמנוּ. לא היה להם מוּשׂג, שהיינוּ פעם עם. הם חשבוּ, שתמיד היוּ יהוּדים כאלה שהם רוֹאים בעירנוּ. – עתה בוֹא אנהגך אביאך אל החוּג הגבוֹה לספרוּת עברית. את החוֹדש הזה אנוֹ מקדישים למבקר ראוּבן בּריינין (אוֹתה שנה ביקר הסוֹפר המפוּרסם את גאליציה ועבר את כוּלה במסע תפארה, וגם בצ. דיבר באסיפת עם). את הקוּרס הזה אני מנהל בעצמי. אין לי למי למסרוֹ. בודאי תשתעמם לשמוֹע מפי שיעוּר בספרוּת העברית. אבל לא זה חשוּב, חשוּב העניין העמוֹק שבני החוּג מוֹצאים במבקר עברי. הם לוֹמדים לדעת, שגם לנו וילהלם פלדמן, אוֹ בּראנדס שלנוּ. הכרה זוֹ חשוּבה לעוֹרר בנוֹער שלנוּ את הגאוֹן

הלאוּמי, להחליש בלבם את ההתבטלוּת מפני הזר. שיטת אחד העם!

ישבתי שם קרוֹב לשעה והקשבתי באוֹרך רוּח להרצאתוֹ הנלהבת והשטחית, שלא חסרה גם טעוּיוֹת גסוֹת אחדוֹת – אבל הם, בני החוּג, שתוּ את דבריו בצמא. כשסיים ליווּהוֹ כוּלם בעיניים מליאוֹת תוֹדה.

אחר כך, עם דימדוּמי השקיעה, הייתי אוֹרח מַחריש בישיבה של איזה ועד להקמת בית עם. הישיבה נתקיימה בביתוֹ של אחד מפּרחי הגבירים. איחרנוּ קצת ונכנסנוּ באמצע הדיוּן. פילק הלך על בהוֹנוֹת רגליו, ביקש סליחה והציג אוֹתי לפני הנאספים המעטים, שעיטרוּ את השוּלחן עמוס ה“כּיבּוּד”. הכלים וה“כּיבּוּד” היוּ נהדרים. עקרת הבית, היא היא היוֹשבת ראש בוַעד הזה, בּרוּניטית צעירה, בעלת עיני קטיפה מתוּקוֹת, ניהלה את הישיבה וגם פיקחה על האוֹרחים, שיתכּבּדוּ מטוּב השוּלחן. משרתת נוֹכרית, יפה מאוֹד בצמת גרטכן וּבסינר לבן, הגישה את התה בספלים עדינים.

נוֹדע לי באוֹתה ישיבה, שכבר נקנה המגרש במקוֹם סמוּך למרכזה של העיר, וכי מצוּי כבר חצי הסכוּם הדרוּש לבניין וּבקרוֹב יחוֹגוּ את חג יריית אבן הפּינה. פילק ביקש רשוּת הדיבוּר והביע תוֹדה לעסקנים, וּביחוּד לבעלת הבית, שחלקה במגבית הוּא “יחיד במינוֹ”. הישיבה לא ארכה הרבה, וּכשקמוּ הנאספים ממקוֹמוֹתיהם, הגישני פילק אל בעלת הבית הגברת קליין (היא רישרשה חמוּדוֹת בשׂמלת משי כהה עם שרשרת זהב דקה על צוארה שהסתעפה עד אזוֹרה) והיא הוֹשיטה לי שנית את ידה מתוֹך מצב רוּח וָרוֹד ביוֹתר בשל הישיבה הפוריה וקראה:

– ובכן זהוּ ידידוֹ של פילק שלנוּ. נעים מאוֹד. אדוֹני ירגיש עצמוֹ בחוּגנוֹ כמוֹ בחוּג משפּחה.

פניה היוּ משוּלהבוֹת קצת והעיניים התיזוּ גיצים. היא לא יכלה ברגע זה להקדיש עצמה לנוּ, כי נטל עליה לוֹמר כמה דברי חיבה לכל אחד מן הנפרדים.

– הרי זוֹ אשת חמוּדוֹת, – לחשתי על אוֹזנוֹ של פילק.

ציוֹנית נפלאה! – השיב לי בברק עין – הערב תכיר אוֹתה. קבענוּ טיוּל לילי אל החוּרשה. גם היא תהיה שם. וּבכן – פנה שוּב אל הגברת קליין – לא נפריע יוֹתר. אני שׂמח מאוֹד על עניין בית העם שמתקדם יפה. הצלחה יוֹצאת מן הכלל. כשיהיה לנוּ בית עם, נהיה לכוֹח, יכבדוּ אוֹתנוּ. כך טבעם של בני אדם: מי שיש לוֹ נוֹתנים לוֹ עוֹד. וּבכן, בערב לפני ביתך. יוֹצאים יחד בשעה עשׂר.

– כמוּבן, כמובן. אני כבר טוֹעמת מראש את נעימוּת הטיוּל. להתראוֹת, יקירי. להתראוֹת, מר רוּדוֹרפר, לא ניתן לוֹ להשתעמם אצלנוּ. בזה יהא בטוּח. אנוּ נדאג לכך.

ירדנו לרחוֹב. החמה כבר שקעה שקיעה קיצית ריחנית. הרחוֹב היה מן החדשים, רוּבוֹ בנוּי וילוֹת נאוֹת עם גני פרחים ועצים צעירים. בשעה זוֹ היה מראה הרחוֹב רך ונעים מאוֹד, כמעט חגיגי. התנוּעה, כנראה, לא היתה רבה בוֹ, כי כמה זוּגוֹת וחבוּרוֹת טיילוּ בוֹ באמצע הדרך.

– “רחוב המיליונרים”, כך קוֹראים לרחוֹב זה. מאחינוּ בני ישׂראל גָרים בוֹ רק עשירים מספר, – הסביר פילק – רוּבוֹ תפוּס בידי הפּקידוּת הגבוהה. גם אחדים מן הפּרוֹפיסוֹרים של הגימנסיה גרים כאן. אלה ואלה אנטישמיים גמוּרים.

– במה בעצם האנטישמיוּת שלהם? כלוּם הם מזיקים ליהוּדים? – שאלתי, כמעט מתוֹך פיזוּר הדעת.

– לאוֹשרנוּ, עדיין אינם יכוֹלים להזיק. החוּקה האוֹסטרית מגינה עלינוּ. אבל את רעלם אינם חוֹשׂכים ממנוּ בכל מקוֹם. גם בגימנסיה. אף כי רוֹב התלמידים משלנוּ הם, והם גם המצוּינים שבתלמידים – הם מגלים לנוּ את בוּזם תמיד. אבל, הרי זה השׂאוֹר שבעיסת הציוֹנוּת, לא כן? כך לימדנוּ הרצל. בלי האנטישמיוּת לא היינוּ יכוֹלים לפעוֹל גם המעט שאנו פוֹעלים. הנה לא רחוֹק מכאן, בודאי קראת בעיתוֹנים, בבּוֹכניה, היוּ הפגנוֹת של פוֹעלי המכרוֹת נגד היהוּדים עם שבירת חלוֹנוֹת, שדידת חנוּיוֹת וגם מכוֹת לא מעט. חמישה פצוּעים קשה. כמוּבן, מן היהוּדים. מעשׂה ה“לוּדוֹבצים”. גם אצלנוּ מתגברת מפלגה זוֹ, המוּנהגת בעיקר על ידי כמרים שׂוֹנאי ישׂראל. לצערנוּ, יש גם יהוּדים המחזקים ידיהם. הנה רוֹפא הבהמוֹת שלנוּ, ד“ר פּוֹרדס, אף הוּא מכריז על עצמוֹ כ”לוּדוֹביץ" והוּא נדחק אל הקלוּב שלהם… בוּשה וחרפה! ערכנוּ לוֹ פעמיים “סירינאדוֹת” – והוּא בשלוֹ… אדם חסר רגש כבוֹד.

הפסיק בעניין זה וסיפּר לי, כי יש לוֹ שיעוּר בשעה זוֹ, אבל הוּא דחה אוֹתוֹ ליוֹם אחר, כדי שיוּכל להקדיש עצמוֹ לי. כשעברנוּ על פינת רחוֹב אחת, ביקש ממני שאמתין לוֹ בפינה, והוּא עצמו רץ אל אחד הבתים הקרוֹבים, עמד, הפשיל ראשוֹ וקרא אל הקוֹמה השנייה:

– הללוֹ, מוֹסבּאך! הללוֹ! הודיעוּ לך, כי בעשׂר נצא אל החוּרשה? ובכן, תדייק! אין לי את מי לשלוֹח להוֹדיעך שוּב. – וכשחזר אלי:

– הוּא בחוּר מצוין, לוֹמד בלבוּב רפוּאה. חוֹשב ללכת

לאיטליה כדי להתמחוֹת במחלוֹת טרוֹפּיוֹת בשביל ארץ ישׂראל. הוּא גם כוֹתב מאמרים חשוּבים. כבר הדפּיס אחדים. דוקא על ענייני דימוֹגראפיה של היהוּדים. מוּמחה גדוֹל במקצוֹע. עוֹמד בחליפת מכתבים עם גדוֹלי הסוֹציוֹלוֹגים היהוּדים. מנבּאים לוֹ עתידוֹת… עוֹד מעט שמוֹנה, נלך

הביתה לאכוֹל, תספיק לנוּח מעט, וּבעשׂר נצא לטייל. יהיה טיוּל מעניין. ואני – בין תשע לעשׂר אלך לסדר כמה עניינים דחופים.

בעשׂר הדקות שהלכנוּ עוֹד בדרך הביתה סיפּר לי פילק על הגברת קליין. היא בת משפּחה טוֹבה מאוֹד, אף כי חסידית. בת גילוֹ. יש לה שתי אחיוֹת צעירוֹת הלוֹמדוֹת בחוּגים. נישׂאה רק לפני חמש שנים, ויש לה ילדה בת ארבע וילד בן שנה. אינה צריכה לטפּל בהם, יש לה שירוּת מספּיק. בעלה בן למשפּחה פּשוּטה, אבל מצליח מאוֹד בעסקים, ונתעשר מאוֹד באיזוֹ קבלנוּת צבאית יחד

עם שוּתף בטארנוּב. היא, ריינה’לי, כך הם קוֹראים לה, היא עטרת ראשוֹ, הוּא מעריץ אוֹתה ונוֹתן לה אמצעים וּרשוּת לעשׂוֹת כל מה שלבה חפץ. אשה הגוּנה מאוֹד, אף כי נראית כחוֹפשיה ביוֹתר ביחסים. את כל זמנה (וגם חלק הגוּן מהוֹנה – לחש על אוֹזני, כאילוּ מישהו שוֹמע) היא נוֹתנת לעניין הלאוּמי. טמפּרמנט ציבוּרי נפלא! ויחד עם זה – אשה במלוֹא מוּבן המלה.

כשבאנוּ למלוֹן כבר ישבוּ האוּרחים אל השולחנוֹת ואכלוּ,

לפילק ולי היה ערוּך שוּלחן קטן בפינה (המשפּחה אוֹכלת לאחר שהאוֹרחים יוֹצאים מחדר האכילה), הוּא, פילק, הממהר תמיד לאיזה תפקיד, אוֹכל תדיר, חוּץ משבת וּמוֹעד, עם האוֹרחים.

בעצם נוֹח היה לי כך. לא נעים היה לי להסב כאוֹרח בטלן אל שוּלחן אחד עם אנשים מיוּגעים מעמל יוֹמם.

לאחר הארוּחה, שהוּגשה לנוּ בידי האחוֹת הקטנה, מאניה, שבגלל שוּמה שׂעירה בלחיה הימנית היתה מצדדת פניה תמיד, שלא תיראה, קם פילק, וּבגחנוֹ אלי אמר:

אתה תיכּנס לחדר ותשכב מעט, ואני אסדר אילוּ עניינים ואשוּב לקרוֹא לך. כדאי לך שתישן שעה.

אמר ונעלם.

בחדר מצאתי כבר את המיטה והספה מוּצעוֹת. זכרתי כי לי יוּחדה המיטה, אף ראיתי על ידה על כיסא את מזודתי הקטנה. הוֹצאתי מכּוֹננית הספרים את “כה אמר זרטוּסטרה” בתרגוּם פרישמאן, שכבתי בהסיבה וקראתי לאוֹר מנוֹרת החשמל הקטנה שעל השידה.

לא קראתי זמן רב, כי העייפוּת של הנסיעה וריבּוּי העניינים של היוֹם גברה עלי ונרדמתי.

פילק העירני בזמן:

– שׂמח אני שישנת מעט. עתה לא יכני לבי, אם הטיוּל יארך עד אחרי חצוֹת. בדיוּק עכשיו מתחיל הירח עוֹלה. אם לא יהיה ערפל – וּנקוה שלא יהיה – ניהנה מטיוּל נפלא.

ירדתי וסידרתי קצת לבוּשי.

בפרוֹזדוֹר אמר:

– סלח רגע. אלך ואוֹמַר לילה טוֹב לאמא.

וּבשוּבוֹ פנה אל אביו, שהיה תפוּשׂ בשיחה עם יהוּדי יוֹשב למוּלוֹ:

– המפתח יהיה תחת הסף.

– כן, פילוּש, כמוֹ תמיד. אני יוֹדע.

עברנוּ את הרחוֹב הארוֹך. אחר פנינוּ למרכז החנוּיוֹת. בדרך נלווּ עלינוּ שניים מן החבוּרה, שהלכוּ גם הם שמה. פילק הציג אוֹתנוּ ופתח בשׂיחה עֵירה. משם פנינוּ לרחוֹב אחר ולבסוֹף ל“רחוֹב המיליוֹנרים”. לאוֹר הלבנה שכבר התרוֹממה באוֹפק, טהוֹרה מאדמוּמיתה, ראינוּ ליד ביתה של הגברת קליין חבוּרה שרוּיה בתנוּעה, וקוֹלוֹת הגיעוּ משם. היה שם כמניין אנשים צעירים, בחוּרים ובתוּלוֹת. אחדים הכרתי כבר מבעוֹד יוֹם. אחד הוֹביל עמוֹ כלב גדוֹל קשוּר ברצוּעה.

מוֹסבּאך כבר בא? – שאל פילק מתוֹך התעוֹררוּת.

כן, הוּא למעלה.

יוֹתר מדי הם מתייחדים שם. קליין איננוּ בבית… – התחכם מישהו

– Honni soit qui mal y pense! – קרא פילק.

על ריינה’לי אפשר לסמוֹך, – אמרה אחוֹתה של הגברת קליין.

אחד נתן פיו בין שתי כפוֹת ידיו וקרא קריאת גבר: קוּקוּריקוּ!

מה? כבר אחרי חצוֹת? – נראה ראשו של מוֹסבּאך בעד החלוֹן שבדירת קליין.

השוֹמעים צחקוּ.

– רדוּ כבר! רדוּ! כבר רבע אחרי עשׂר.

נתברר שהם לא היוּ שם ביחידוּת. גם האחוֹת הצעירה מיתה אִתם. הם ירדוּ במדריגוֹת ומוֹסבּאך נשׂא בידו סל. האחוֹת ביקשה כל הזמן לקחתוֹ מידוֹ והוּא סירב למסרוֹ: – "איני רוֹצה לתת לך “סל”.

– בשביל הפּיקניק? – גחן אחד על הסל.

– תראה, לכשתגיע השעה.

– האוֹרח פה? – שאלה הגברת קליין – מכיר את אחוֹתי שרה? ואת בת הזקוּנים שלנוּ, את מירה’לי? זוֹהי! וזה מוֹסבּאך. – רבוֹתי, אַל נקים רעש לפני שיצאנוּ מרחוֹב זה. הערילים יצדקוּ, אם יכעסוּ עלינוּ. כבר שעת שינה.

היא היתה לבוּשה שׂמלה בהירה וסוּדר משי, שנראה לאוֹר הלבנה ככחוֹל, על כתיפיה.

נסתדר זוּגוֹת־זוּגוֹת! – פיקד מוֹסבּאך – בדיוּק ששה זוּגוֹת וחצי. אני לוֹקח עלי גם את החצי, כלומר, את העלמה… נוּ, מי היא החצי?…

החבוּרה זזה בהמשך הרחוֹב. בראש הלכה הגברת קליין. מוֹסבּאך עם הסל מימינה והאחוֹת הצעירה משׂמאלה. פילק הלך עם העלמה ווּרצל. בחלקי עלתה שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. הלכוּ באמצע הדרך. הרחוֹב היה שקט, לילי. רק מבית זה אוֹ אחר נשמעה נגינת פסנתר. באילוּ מן הגזוֹזטראוֹת ישבוּ אנשים ושׂוֹחחו, אף צחקוּ. כמה בתים כבר היוּ שרוּיים באפילה, שדריהם הקדימוּ לשכב. מאחוֹרי אחת הגדירוֹת נשמעה נביחת כלב, שעמד בפנים נשען בכפוֹתיו אל יסוֹד האבנים וצעק על חבירוֹ המוּבל ברצוּעה. זה השׂתער עליו בזעם, אך בעליו משכוֹ ברצוּעה והרגיעוֹ בלטיפה. הלבנה התרוֹממה, הבתים והעצים, וּבפרט גגוּת הפּחים, הבהיקוּ באוֹר מכסיף, צוֹנן. האויר היה יבש ללא סימן של טל.

פּסט! – פנה מוֹסבּאך וקרא לאחוֹר.

נסתפּקוּ ההוֹלכים בשׂיחת שניים.

בת זוּגי, שחשבה אוֹתי לאדם רציני ביוֹתר, דיברה על עיר מוֹלדתה צ. ועל חיי החברה בה. היא קבלה על הריקנוּת של הדוֹר הצעיר: הנערוֹת שוֹאפות רק לנישׂוּאים, והצעירים – לקאריירה ול“פּארטיה” טוֹבה. אלמלא פילק, אפשר היה להתייאש. הוּא היחידי המלבּה בהם את זיק האידיאליזמוּס. אבל כמה זמן יוּכל להחזיק את הזיק חי? החיים חזקים יוֹתר. לא די ללמוֹד קצת עברית וקצת היסטוֹריה וּלדבר על ארץ ישׂראל. בזה לא די. צריך לעשׂוֹת מעשה – לקום ולעלוֹת לארץ. היא קוֹראה את “הפּוֹעל הצעיר” המתקבל משם, והיא רוֹאה באיזה סבל נתוּנים הפּוֹעלים שעלוּ לארץ: במחסוֹר, בקדחת, ביחס לא הוֹגן מצד האיכּרים. אבל בסבלם יש טעם, הם עוֹשׂים דבר של ממש, הם מניחים את היסוֹד לחיים שיצמחוּ ויעלוּ. והנה מעירם צ. לא עלה עוֹד איש לארץ ישראל, רק מדברים ומדברים. פעמים אחדוֹת בשנה עוֹרכים חגיגה, אוֹ נשף לטובת הקרן הקיימת, מדברים גבוֹהה, אבל לידי מעשׂה אין מגיעים. פילק אמנם החליט זה כבר לעלוֹת, אבל אין היא מאמינה שהוּא יוּכל לבצע את החלטתוֹ. יוֹתר מדי הוּא קשוּר במשפּחתוֹ, יוֹתר מדי רך הוּא וּמפוּנק. ואילוּ גם עלה – כלוּם הוּא יוּכל להיות פּוֹעל, עוֹבד אדמה, לעמוֹד בכל הפּגעים? הוּא חלש בגוּפוֹ. הם אוֹהבים אוֹתוֹ כוּלם, הם מחזיקים לוֹ טוֹבה על כל מה שהוּא עוֹשׂה בשבילם מתוֹך אידיאל – אבל הם יוֹדעים גם את “גבולוֹתיו”. בשוּם פנים אינה יכוֹלה לתאר לעצמה את פילק עוֹבד אדמה.

הנערה הדוֹברת היתה צעירה, אוּלי בת שמוֹנה עשׂרה אוֹ תשע עשׂרה, והתפּלאתי על כוֹח שפיטתה, על בהירוּת מחשבתה וּראייתה האמיצה.

– וּמדוּע לא תקוּמי אַת, שאַת כל כך דעתנית, ותעלי לארץ? לא רק פוֹעלים, גם פוֹעלות דרוּשוֹת שם, – אמרתי לה.

– אני? – ענתה והשהתה רגע תשוּבתה – אני? להגיד לוֹ את אשר עם לבי? יחידה אני מתיראה לצאת לעוֹלם רחוֹק וקשה זה. לכך אין בי האוֹמץ. הסביבה שגדלתי בה לא פּיתחה בי את הכוֹח הזה. ואני – יחידה…

מה יכוֹלתי להשיב על נימוּק גלוּי וחוֹתך זה, שיוֹצא מפי נערה צעירה, לחלל את אמיתה בדבר בדיחה לא נתנני לבי. אחרי שתיקת מה אמרתי:

– גם אני מתלבט זה כמה ברעיוֹן זה – לעלוֹת לארץ – ואיני יכוֹל לקוּם ולעשׂוֹת מעשׂה, חוּלשה היא בנוּ.

– נכוֹן, רק חוּלשה, – ענתה כנוֹזפת בעצמה וגם בי.

בינתיים כלה הרחוֹב ויצאנוּ למרחב פתוּח. ממרחק לא רב נראתה החוּרשה כגוּש שחוֹר מסתמן בחלל המוּצף נוֹגה הלבנה; מזה היה שׂדה תפּוּחי אדמה גדוֹל וּמזה שׂדה סלק לבהמוֹת. הקלחים הכבידים של אלה ואלה נחוּ בשוּרוֹת ישרוֹת, נמתחוֹת לאין סוֹף, מַשחירוֹת וּמכסיפות לסירוּגין.

אחרי השׂדה נראה כר דשא רחב. האדמה היתה משתפּלת לצד החוּרשה, חוּרשת ליבנים לא צפוּפה. עתה הוּתרה הרצועה (גם של הכלב! ) והמהלכים היוּ מדברים וקוֹראים זה לזה בקוֹל, אף כי עדיין הלכו בשוּרה זוּגוֹת־זוּגוֹת.

מוֹסבּאך! שמא כבר תראה לנוּ מה שאתה יכוֹל? – קרא מישהוּ.

בת זוּגי הסבּירה לי, כי מוּנדק מוֹסבּאך זה הוּא שד משחת. יוֹדע הוּא לחקוֹת לא רק קוֹלוֹת של חיוֹת ועוֹפוֹת, אלא גם של כל מיני כלי זמר, מחליל וחצוֹצרה עד לבטנוּן וּפסנתר. גם תזמוֹרת שלימה יוֹדע הוּא לחקוֹת. אפשר להתפקע מצחוֹק.

לא! – ענתה הגברת קליין בטון אפּיטרוֹפּסי, כשהיא עוֹמדת וּפניה לאחוֹר – הנוּמר שלוֹ יהיה אחד האחרוֹנים בתוֹכנית – כשנשב במעגל על העשׂב.

אחרי מהלך עשׂר דקוֹת נסתיימוּ השׂדוֹת והתחיל האפר הגדוֹל. היה מי שרצה לעלוֹת מיּד על העשׂב, אך ההוֹלכים בראש הוֹסיפו לילך בדרך, ורק לפני החוּרשה פנוּ שׂמאלה, וּכשהרחיקוּ מן הדרך כמאה צעדים, עמדוּ. זה היה המקוֹם, שבוֹ היוּ נוֹהגים להתאסף מזמן לזמן. במקוֹם זה נכנס האפר בצוּרת לשוֹן לתוֹך החוּרשה, והליבנים עמדוּ מסביב בחצי גוֹרן כשוֹמרים זקיפים. פה ושם היוּ מוּטלוֹת אבנים, ששימשוּ להם מוֹשב, כשהעשב היה לח. אבל בלילות יבישים ישבוּ כוּלם על העשׂב, דיברוּ את דבריהם ושׂיחקוּ את משׂחקיהם. כשעמדוּ רגלינוּ בתוֹך החלקה הנאה, המסתוֹרית משהוּ, כבר עמדה הלבנה על החוּרשה וכתר של כסף עוֹטר את ראשה. הזוּגוֹת נתפרדוּ ונתערבּבוּ זה בזה. פילק נתן זרוֹעוֹ בזרוֹעי ונלחץ אלי באהבה:

– אין לך מושׂג, איזה נוֹער יקר הוּא זה. אף על פי שלא כוּלם ציוֹנים מוּשלמים והם מדברים פּוֹלנית. אני מאמין שיעלה בידי להביא אחדים מהם שיעלוּ לארץ ישראל. מוּבן, שעלי לשמש להם מוֹפת – אם אני לא אעלה, לא יעלוּ גם אחירים. איך כתוּב? “קשוֹט עצמך תחילה”.

תחילה התהלכוּ קצת בחלקה. אחדים רדפוּ זה אחר זה באפר אוֹ בין האילנוֹת. מוֹסבּאך העמיד את הסל בין רגליו המפוּשׂקוֹת והמשיך שׂיחוֹ עם הגברת קליין.

והנה מחאה זוֹ כף אל כף וקראה:

– בוֹאוּ, חברה, ונשב. יש אתנוּ אוֹרח חשוּב, ידידוֹ של פילק שלנוּ. נשב ונספר לוֹ מחיינוּ, והוּא יספר לנוּ מחייו, ונכּיר זה את זה לתוֹעלת שני הצדדים. אנוּ מקוים שהוּא יבלה עמנוּ ימים יפים. לא רב הוּא מה שאנוּ יכוֹלים להציע לוֹ, ואם נישאר חייבים לוֹ – ידע שאנוּ בעלי חוֹב ישרים ונאמנים לשלם למוֹעד הנכוֹן.

– בּראווֹ, רייבה’לי! – קרא פילק – גם הפעם הצטיינת כנוֹאמת בחסד עליוֹן.

לא עברו רגעים מוּעטים והחבוּרה כוּלה ישבה על העשׂב היבש, ערוּכה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת, אף כי בצירוּף אחר. הפעם ישבתי אני מימינה של מלכת הערב וּפילק משׂמאלה, ולא ברוּר היה, בעצם, בת זוּגוֹ של מי היא. באין מוֹצא הייתי מסיח חליפוֹת עמה ועם זוֹ שמימיני: עלמה קצת כבידה בגוּפה, ואף שלא מנעה עצמה מצחוֹק, היוּ כל דרכיה בכובד ראש. שמה מאניס, מרים מאניס, והיא בחרה לדבּר אידית, מפני שחיבּבה לשוֹן זוֹ והיא “מאמי־לשון” שלה בבית מיוֹם שנוֹלדה ועד היוֹם.

– כמה שנים היא מדברת בלשון זוֹ? – הערמתי לשאול.

– אני יכוֹלה להגיד לוֹ. התחלתי בת שנה, והריני מדברת זה עשׂרים וארבע שנים. נמצא, שאני בת עשׂרים וחמש. בתוּלה זקינה, בעצם.

– נא, נא, – טפחתי על ידה – חיבבתי כבר זקינוֹת ממנה…

נתנה ריינה’לי את רשות הדיבוּר לפילק, שיספּר בקצרה, מה עוֹשׂים ומה היוּ רוֹצים לעשׂוֹת ואינם יכוֹלים.

אבל פילק העיר, שכדאי להציג תחילה במלים אחדוֹת לפני האוֹרח את כל הנאספים, אף שעל אחדים מהם כבר סיפּר לי.

אמרה ריינה’לי:

– את הדבר הזה ייטיב לעשׂוֹת מוֹסבּאך. אך בתנאי מפוֹרש: מינימוּם של הוּמוֹר.

– טוֹב, – השיב מוֹסבּאך – אני יכוֹל לעשׂוֹת זאת בלי הוּמוֹר כלל.

– זה לא! – ענוּ קוֹלוֹת אחדים בבת אחת.

עלי להוֹדוֹת: מימַי לא ידעתי מעיין נוֹבע כזה של חריפוּת דקה. לכל אחד נתן כאראקטריסטיקה קצרה, אך חַדת קוים וּמליאה חיוּת, משהו של קאריקאטוּרה דוֹקרת, אך לא פוֹצעת, וכן אמנם חשבתי בלבי: קאריקאטוּריסט בעל־פה מצוּין! ויוֹתר מכוֹל הצליח בכאראקטריסטיקה של הכלב, שישב על אחוֹריו בלי הרצוּעה, גבוֹה כמעט כאנשים והקשיב בכוֹבד ראש לדברי מוֹסבּאך. וכן נוֹדע לי, כי שכנתי לימיני, מרים מאניס, היא סוֹציאליסטית אדוּקה, כלוֹמר, חבירה של פוֹעלי ציוֹן, אך נתוּנה בקוֹנפליקט מוּסרי קשה, מיוֹם שהפסיקה את לימוּדיה באוּניברסיטה וּבאה לנהל את בית החרוֹשת לפארקיט של אביה. אמנם ניצוּלם של שלושים פוֹעלים, נוֹכרים רוּבם, אינוֹ משׂא כבד על המצפּוּן, אך מבחינת הצדק המוֹחלט, כידוּע, דין פרוּטה כדין מאה…

נכוֹן? – שאלתי את שכנתי.

כנכוֹן הלילה, – ענתה. ולא ידעתי, אם היא מאַשרת את דבריו אוֹ סוֹתרת אותם.

אחר כך תיאר פילק, בלי הוּמוֹר אך בנעימה מלבּבת, את פרשת פעוּלוֹתיהם הלאוּמיוֹת במקוֹם. השתדל לא להבליט את עצמוֹ, אך לא יכוֹל לסלק עצמוֹ ממרכז כל הפעוּלוֹת. היה הרבה צער בדבריו על מיעוט הנעשׂה, וּבעיקר על שׁעירם האהוּבה לא זכתה עדיין לשוּם בא כוֹח בארץ ישראל, והרי ערים קטנוֹת משלהם יש להן אחד אוֹ שניים שעלוּ לארץ.

– נוּ, ור' חיים יוֹאל? – זרק מישהוּ.

הכוֹל פרצוּ בצחוֹק גדוֹל. הסבּירה לי ריינה’לי, שזהוּ זקן מוּפלג, שעלה לפני שנה למוּת בירוּשלים.

עתה הגיע תוֹרי לספּר על עצמי. ניסיתי להשתמט ולא עלה בידי.

– פשוּט, נשב ונשתוֹק עד שיספר, – אמרה ריינה’לי, ושילבה ידיה על לבה.

הכוֹל נשתתקוּ, נשמע רק רישרוּש עלי הליבנים בחוּרשה, רישרוּש מסתוֹרי כמעט בשעה זוֹ.

– סבּוֹטאז'? – אמרתי.

– מעין זה, – השיב מוֹסבּאך – נקוה שלא יצא לבטלה.

פילק התחנן אלי בעיניו.

באין ברירה נקטתי טוֹן של בדיחה וסיפּרתי להם בקצרה משהוּ מחיי וּמנסיוֹנוֹתי. סיימתי: “לפי טיב ציוֹנוּתי אני שייך לסוּגכם, והרי אתם רוֹאים, כי אכן באתי אליכם”.

דברי, כמוֹ דברי כל השאר, נתקבלוּ ברצוֹן.

עתה הגיעה שעת סעד הלב. נתברר, שהסל של הגברת קליין הכיל הרבה. גם כיסיו של פילק, שלא היוּ חשוּדים על שוּם דבר, שפעוּ המוֹן דברים טוֹבים. הופיע גם בקבוּק של יין “כרמל” וכוֹסית אחת. הכוֹל שתוּ על פי התוֹר מאוֹתה כוֹסית. מלבד הפירוֹת הרעננים, היוּ גם תמרים מצוּיינים, כליוֹת של דבש, זכר לארץ ישראל; אף כי אחד הבחוּרים, בנוֹ של בעל חנות דיליקאטסין, העיד עליהם, שהם מארם נהריים.

– אין דבר, ארם נהריים אינה רחוקה מארץ ישראל. והרי גבוּלנוּ ההיסטוֹרי הוּא נהר פרת, – אמר פילק.

אחרי הטעימה, שהיתה מלוּוה אמרוֹת בדוּחוֹת לרוֹב ושנתברר שאינה מספּקת כלל, כי אחירים תבעוּ עוֹד, קמה החבורה על רגליה והתפזרה שוּב זוּגוֹת־זוּגוֹת לשם שׂיחה בשניים. בחלקי עלתה הפעם ריינה’לי עצמה, כלוֹמר, היא שילבה זרוֹעה בזרוֹעי וּמשכתני אל האפר הגלוּי.

היא דיברה אלי על פילק. הם אוהבים אוֹתוֹ כוּלם. וּמדוּע לא יאהבוּהוּ? נשמה כשירה ואידיאליסט נלהב כמוֹהוּ, שאינוֹ חי אלא בשביל האחירים וּבשביל האידיאה, איך אפשר לא לאהוֹב אוֹתוֹ? פגם קשה יוּטל בחייהם, אם הוּא ייעדר מתוֹך חבוּרתם. יש סכנה שהכוֹל יתפּוֹרר. אבל ברור להם, בייחוד לה, שהוּא לא יוּכל לבעוֹר כך זמן רב. הוּא יאוּכּל סוֹף סוֹף. הוּא כבר בן עשׂרים וחמש (אדוני ראה, שיש כבר סימני קרחת בראשוֹ?) ולא הגיע לשוּם תכלית. אף לא יוּכל להגיע. יוֹתר מדי הוּא נתוּן לאחירים משיחשוֹב על עצמוֹ. וּבכן אין לפניו דרך אחרת אלא לעלוֹת לארץ ישראל. והרי זה חלוֹם חייו. אבל הוּא לא יצלח להיוֹת פּוֹעל. ידוּע להם, שבריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא ירש, לאסוֹנוֹ, את לב אמוֹ. הוּא גוּפוֹ חוֹלם על עבוֹדת אדמה, אבל זהוּ חלוֹם מסוּכּן בשבילוֹ. הוּא יוּכל להיוֹת שם אוֹ מוֹרה אוֹ פקיד. ויש לסייע לוֹ בכיווּן זה. אוּלי אני, שיש לי בודאי קשרים בלבוּב, בין גדוֹלי הציוֹנים, אוּלי אוּכל להשׂיג בשבילוֹ איזוֹ המלצה בעלת ערך. הם נכוֹנים לעזוֹר לוֹ לעלוֹת באביב הבא. הוֹריו אינם אמידים כלל ולא יוּכלוּ לשׂאת בהוֹצאוֹת הדרך. אבל הם, חביריו, יסדרוּ את הדבר בדרך כבוֹד – יסדרוּ לוֹ הלואה (אסתניס הוּא ולא יסכים לקבל פרוּטה מאחירים). נכוֹן, יש גם צד של אמבּיציה בדבר, הם מעוּניינים, שיהיה להם בא כוֹח בארץ ישראל, ואין כפילק ראוּי להיוֹת ראשוֹן…

לא יכוֹלתי שלא להסכים לדבריה. הם נראוּ לי, אבל מה כוֹחי לעשׂוֹת בשבילוֹ? נזכרתי, כי פעם בעברי באחד:הכפרים ביקש ממני נער גיבּן בפוּנדק, כי אמליץ עליו ב“טאגבּלאט”, שידפיסוּ שם את “יצירוֹתיו”. אמנם הכּרתי אחדים מן הציוֹנים בלבוּב, אבל מסוּפק הייתי, אם יש להם איזוֹ השפּעה על העניינים בארץ ישראל גוּפה. הבעתי לה את ספיקוֹתי בנידוֹן זה, אך היא עמדה על־דעתה, שאנַסה. מוּבן, בשביל פילק אעשׂה כל מה שבכוֹחי. גם אני רוֹצה, שפילק יהיה בארץ ישראל. גם מטעם אֶגוֹאיסטי – כשאעלה ארצה, אמצא שם ידיד נאמן כמוֹהוּ…

עוֹד הרבינוּ שׂיחה על פילק, היא דיברה עליו בחוֹם רגש, באהבת אם ואחוֹת, ואני לא נוֹח היה לי, שאיני יכוֹל לדבּר בחוֹם כזה. הסתפּקתי במה שאישרתי את כל דבריה. אחר כך דיבּרה מעט גם על עצמה, על בעלה, על שני ילדיה, וּביחוּד על אחיוֹתיה. היא היללה אוֹתן מאוֹד. גם אני יכוֹלתי לשׂמחתי להוֹסיף דברי שבח אמיתיים על אחוֹתה שׂרה, שהלכה עמי בדרך. בעלה מצליח מאוֹד בעסקיו. ייתכן לוֹמר, שהוּא כבר עשיר. בכל הנוֹגע לחיי המשפחה – הוּא סוֹמך עליה. אֵמוּן כזה באשה הוּא בימינוּ חזוֹן לא נפרץ, לא כן? והיא – תוֹכניתה זוֹהי: אחרי שנים אחדוֹת, וּכשיגדלוּ הילדים מעט, והם יגיעוּ למצב שיוּכלוּ להבטיח קיוּמם בארץ – יעלוּ. לפי חשבוֹנה יכוֹל הדבר לצאת לפוֹעל לאחר ארבע אוֹ חמש שנים. בעלה מסכים לעלוֹת, הוּא חוֹשב להקדיש עצמוֹ לפיתוּח התעשׂייה בארץ. לעת ההיא הם מביאים, כמוּבן, בחשבוֹן את פילק. העיקר, שיוּכל להתקיים שם בשנים הראשוֹנות, עד עלוֹתם.

בינתיים נשמעוּ קריאוֹת לשוּב וּלהמשיך בתוֹכנית, כי הזמן אינוֹ עוֹמד. שני זוּגוֹת, שהעמיקוּ בין הליבנים, התמהמהוּ, וּמבדחוֹת מאוֹד היוּ הקריאוֹת שהליצנים שלחוּ אחריהם. סוֹף סוֹף ישבנוּ שוּב כוּלנוּ

על העשב, בסדר אחר קצת. היה, כנראה, מי שדאג לסדר הזה. אני ישבתי הפעם בין פילק ובין אחוֹתה הצעירה של ריינה’לי. אחת הצעירוֹת שרה בקוֹל קטן אך ערב מאוֹד כמה שירים, בתוכם “שם במקוֹם ארזים” ו“אוֹיף דעם פּריפּיצ’יק”, וגם שיר פּוֹלני־עממי אחד.

הגיעה שעתוֹ של מוֹסבּאך החַקאי. אבל הוּא דחה באמתלאוֹת שוֹנוֹת. נקטה ריינה’לי את התכסיס המנוּסה שלה: “נשב ונשתוֹק” – ונתרצה. הייתי פעמים רבוֹת בקאבּאריטים, בוַארייטה – חַקאי כזה לא שמעתי מימַי. אלוֹהים חננו עשׂרוֹת קוֹלוֹת והוּא שלט בכוּלם שליטה גמוּרה. היוּ מקוֹמוֹת שהמסוּבּים נפלוּ על העשׂב והתפּתלוּ מצחוֹק. שכנתי החזיקה ברגלי כמוֹ בעוית. ביחוּד הייתי נדהם בשעה שנתן את “הקוֹנצרט־הסימפוֹני” עד היוֹם איני יכוֹל להסבּיר לעצמי את היכוֹלת הפינוֹמינאלית הזאת, לחבּר קוֹלוֹת רצוּפים בזמן כאילוּ הם נשמעים בבת אחת.

בכל פעם שסיים צרחוּ אחדים בקולות לא להם: "בּיס, מונדק! עוֹד פעם! " הוּא נענה פעמיים אוֹ שלוֹש. אחר כך הודיע בבאס רציני: “פיניטא לא קוֹמדיה”. שוּם הפצרה לא הוֹעילה עוֹד. היה למוֹסבּאך אחר.

– חבל, אילוּ היה עוֹד “כּיבּוּד” אפשר שהיה מתרצה, – התלוֹצץ הפעם גם פילק.

שוּב שרה הזמרת שירים אחדים, שרוּ גם בשני קוֹלוֹת, וגם במקהילה. לסוֹף קמה העלמה מאניס וקראה:

עתה נשיר את “השבוּעה” באידית.

השיר הזה היה חביב על הכוֹל. קמוּ כוּלם על רגליהם, עמדוּ וּפניהם למזרח, כלוֹמר, לחוּרשה, הרימו ידיהם וּפתחו: “מיר הייבין די הענד קעגין מזרח אוּן שווערין”.

על כל הקוֹלוֹת גבר קוֹלוֹ של מוֹסבּאך, שעשה אוֹתוֹ טינוֹר רוֹעד.

– הוֹאיל וכך, נשיר גם את “התקוה” – אמר פילק. ולא חיכּה להסכמת האחירים ופתח מיד: “כּל עוֹד בלבב פּנימה”.

הכול עמדוּ דוֹם ושרוּ ברגש.

כשסיימו, אמרה הגברת קליין:

– וּבכן, כנראה, נגמרה התוֹכנית. מה השעה?

– רק שתים עשׂרה וחצי, – ענה מוֹסבּאך.

כלוֹמר, באחת נהיה בבית. כך הבטחתי לבעלי.

– התוֹכנית הצליחה למעלה מכל תקוה, – אמר פילק, מביט כשוֹאל אל כל בני החבוּרה.

הכוֹל הסכימוּ עמוֹ.

זזנוּ בדרך חזרה העירה. הלבנה עברה כבר את רוֹם הרקיע. לא היה סימן לערפל. הכוֹל נראה בוֹלט בנוֹגה הכּחלחל. הכוֹכבים המעטים שנראוּ באור החזק נוֹצצוּ

כמו בליל חורף. מרחוֹק נראוּ גיבּוּבי הבתים והעצים של העיר כצללים עבים רוֹבצים על הארץ. כל הבתים היוּ אפילים, חוּץ ממגדל גבוֹה אחד, שאוֹר קטן, אדמדם, ניצנץ בראשוֹ. הוּא מגדל השעוֹן המוּאר כל הלילה. רוּח קלה נשבה מאחוֹר, מן השפילה. קלה, אך צינה בה. בעוֹד הכוֹל מסיחים בעליצות, נשמע קוֹלה של מרים מאניס:

– רבוֹתי, אני רוֹעדת מקוֹר. – והתחילה לרוּץ לפני המחנה על פני הדרך, כאוֹמרת לחמם עצמה. אחר עמדה וחיכתה לבאים.

– באמת כל כך קר לך? – ניגש אליה פילק ראשוֹן.

– באמת. איני יוֹדעת מה היה לי, אבל אני רוֹעדת מקוֹר. – שיניה נקשוּ בפיה.

פשט פילק את מעילוֹ ותלה אוֹתוֹ על כתיפיה. היא סירבה תחילה והחזירתוּ לוֹ. אבל הוּא לא הניח לה. ולא עוֹד אלא שהכריח אוֹתה ליתן את ידיה לתוֹך שרווּלי המעיל. גם פּרף את כפתוֹרי המעיל על חזה.

הוּא נשאר בשרוולי הכוּתוֹנת הלבנים, החזייה הקצרה גילתה את מַחשוֹף הלבן שבּינה ובין המכנסיים. מראהוּ היה מצחיק, אבל מצב רוּחוֹ היה מצוּין.

הגברת קליין משכה אוֹתי בידי, וּבגחנה אל אוֹזני:

– זהוּ פילק. את הנשמה הוּא מוּכן ליתן.

העלמה ווּרצל, ששתקה בשעת כל הטיוּל, מכוּנסה בתוֹך עצמה, ריטנה בקירוּב מקוֹם:

– שטוּת כזו!. הוּא עלוּל להצטנן יוֹתר ממנה.

הכלב רץ בראש ההוֹלכים כשהוּא מוֹתח בכוֹח את הרצוּעה שבידי מוֹסבּאך. פה ושם נתן עליו מאחוֹרי הגדר אח נרגז קוֹל, שהיה דוֹמה בדוּמיית הלילה כמהדהד בחלל ריק. הכלב ניסה להשיב, אך בעליו השתיקוֹ: “דוֹם, פּשא קריב!”

כשנכנסנוּ לרחוֹבוֹת העיר, היה שוֹטר מזוּין מתהלך על המדרכה, הוּא עמד וקרא אל החבוּרה:

פאנוֹביה! (אדונַי! ) הביתה. השעה מאוּחרת.

ליוינוּ כוּלנוּ את הגברת קליין עד ביתה, הבעל עמד למעלה והשקיף מן החלוֹן הפּתוּח ומוּאר באוֹר רפה, הוּא חיכּה לה.

– כבר אחת? – תמהה ריינה’לי, מלמטה.

– ורבע, אבל אין בכך כלוּם. גם אני חזרתי רק לפני חצי שעה. היה מעניין?

מאוֹד, – ענוּ קוֹלוֹת אחדים.

היא נפרדה מכוּלנוּ ברוֹב חביבוּת. נתנה למרים מאניס את הסוּדר, וזוֹ החזירה לפילק את המעיל. אחר כך ליותה כל החבוּרה את פילק ואוֹתי, אוֹרחוֹ, עד בית המלוֹן. נפרדנוּ בחשאי, שלא להעיר את הישינים בבית.

על השוּלחן עמדוּ שתי כוֹסוֹת חלב וצלחת מליאה עוּגוֹת טוֹבוֹת.

יד רגינה במעל הזה. קח עוֹד עוּגה, הן טוֹבוֹת, – אמר פילק, כשהוּא גוֹמע מן החלב הקר ולוֹעס בתאוה את העוּגה.

סבוּר הייתי, שהוּא ירבּה לדבּר קודם השינה, אבל טעיתי: אך התפּשט ושכב והתכּסה עד סנטרוֹ בשׂמיכה, אמר לי:

– היה טיוּל יוצא מן הכלל. ליל מנוּחה, יקירי.

לא יצאוּ שני רגעים ושמעתי את נשימת הישן שנת ישרים.

ואני, כטבעי על משכב חדש, לא יכוֹלתי להירדם.

זכרוֹני העביר לפנַי כל מה שראיתי ושמעתי משעת שבאתי לכאן. הכוֹל היה טוֹב ויפה ונעים. היוּ דברים שהסבוּ לי בדיחוּת הדעת והיוּ דברים שהעלוּ בלבי רגש חם. אבל דבר אחד היה ברוּר לי – עלי להסתלק מכאן. כי מה אעשה פה עוֹד? שוּב אותה “תוֹכנית” בקצת שינוּיים? שוּב אלך עם פילק לבקר בשיעוּרים ובישיבוֹת של עסקנים? שׂיחה שנייה, דוֹמה לראשוֹנה, עם הגברת גוּטשאל? ואוּלי שוּב טיוּל לילה אל החוּרשה? ואפשר במקומו מין Five o’clock בביתה של ריינה’לי? לא! די לי במה שנתנסיתי היוֹם. גם מוֹסבּאך הגאוני, שעדיין לא דיבּרתי עמוֹ, לא משך את לבי. דוֹב אני, שמוֹליכים אוֹתוֹ בחבל לראוה? יוֹדע אני כבר כמעט כל הנעשה בחוּג תמים זה. מנוּי וגמוּר: אני נוֹסע מהר.

היו בי מעין שתי הכּרוֹת־רגשוֹת נאבקוֹת: חיבּה וחוֹבה לפילק ולנלוים עליו, כוּלם אנשי חמוּדוֹת, אדיאליסטים קטנים, השׂמיחים לחברתי ורוֹצים להנעים לי, וּכנגדן מעין הרגשה של בדידוּת, מעין יראה לחרוֹג מתוֹך קליפתי, להתחייב בנפשי במה שאין בכוֹחי לעמוֹד בוֹ. מתוֹך היאבקוּת שני הרגשות הללוּ הייתי מתהפך מצד אל צד, מרחיב את עיני לתוֹך חלל החדר, שהיה מוּאר למדי, אף כי תריס החלוֹן מוּגף, ועוֹצם את עיני בחזקה מתוֹך רצוֹן להירדם, בלי יכוֹלת למשוֹך עלי את השינה.

ולא סרה ממני זוֹ מוּעקת המראוֹת והמחשבות. היה בי איזה פחד סתוּם להישאר פה, מאוֹתוֹ מין הפחד שהיה תוֹקפני לעתים בילדוּתי להישאר יחידי בין זרים.

ברוּר היה: עלי להסתלק מחר. והרי לא הבטחתי לשוּם אדם שאשאר יוֹתר. מה שהם הציעוּ לי בטוּב לבם אינוֹ מחייב אוֹתי. האחד שיצטער באמת, הוּא פילק. אבל הוּא הרי ירש מאמוֹ “הבנה מתוֹך אהבה” ויסלח לי. אגיד לוֹ פשוּטוֹת: “צר לי מאד, אבל אנוּס אני לחזוֹר ברכּבת היוֹצאת בצהריים”. ברוּר לי, שהוּא יזכּני בעיני האחירים. כי על כן פילק הוּא. וּכבר תיארתי לי, היאך הוּא הוֹלך בבוֹקר מאיש לאיש ומוֹדיע, שעלי לחזוֹר היוֹם בצהריים וּמבקש מאלה ששעתם פנוּיה לבוֹא וללווֹתני אל התחנה.

מחשבה זוֹ הקלה לי וחיזקה אוֹתי. ומתוֹך תוֹקף ההחלטה נרדמתי.

העניין נעשׂה בקלוּת יוֹתר ממה שחוֹשש הייתי על משכבי בלילה.

פילק נבהל רגע מהוֹדעתי, אחר הצטער, וּבסוֹף השלים ברוּח טוֹבה. הוֹאיל ואיחרנוּ קוּם (פילק רגיל היה לשכב עד תשע ומעלה, וגם אני איחרתי להקיץ) ועד שנתלבשנוּ ואכלנוּ פת שחרית – לא נשאר לי עד הנסיעה אלא כשעתיים בלבד. הצעתי לפילק, שילך עמי לסייר מעט את העיר. אתמוֹל ראיתי רק מקצתה, ומי יוֹדע, אם מזלי יביאני לכאן עוֹד פעם?

הוּא הסכּים בשׂמחה.

כשעה התהלכנוּ ברחוֹבוֹת העיר. תכוּפוֹת נפגשנוּ עם מכירים מאתמוֹל: היוּ גם התוַדעוּיוֹת חדשוֹת. העלמה ווּרצל נטפלה אלינוּ לחצי שעה, שפנוּיה היתה בין שיעוּר לשיעוּר.

חזרנוּ לבית המלוֹן. לרצוֹני הכניסני פילק לחדר אמוֹ, לשם פרידה.

האשה האצילה ישבה בכוּרסא גבוֹהה ורגליה עטוּפוֹת בסוּדר, אף כי לא קר היה. היא כבר ידעה, כמוּבן, על נסיעתי. הביעה את צערה על כך, אף ביקשה סליחתי על מה שדיברה אלי אתמוֹל. “לב אֵם הוּא לפעמים פחוֹת חכם מראשה”. הפעם, קוֹדם שאני עוֹזב אוֹתם (אוּלי, על מנת לבוֹא עוֹד פעם?), יש לה בקשה אחת אלי: שלא אגרוֹם לוֹ לפילק לחכוֹת זמן רב לתשוּבתי על מכתביו. זה אצלה העיקר. יוֹדעת היא את נפש בנה…

הבטחתי לה, ונשקתי את ידה. היא הניחה בשעת מעשה את ידה השמאלית על ראשי, כמברכת אוֹתי. הדבר גרם לי רעד הלב.

רגינה דאגה לשוּלחננוּ הקטן, שיהא מוּכן לפני הארוּחה הכללית. קלארה הגישה. היא התנצלה, שלא יכלה לקחת חלק בטיוּל: חשה בראשה. הקטנה לא היתה בבית: בשעה זוֹ יש לה שיעוּר בנגינה.

כחצי שעה לפני צאת הרכּבת באה מרכּבה ועמדה לפני הבית, מוּכנה להוֹליכנוּ אל התחנה. במרכבה באוּ שלוֹשה מן המשתתפים בטיול: שׂרה, היא אחוֹת הגברת קליין, העלמה ווּרצל ומוֹסבּאך. הם באוּ ללווֹתני.

אביו של פילק לחץ את ידי בחזקה מאחרי המכתיבה:

– בודאי שעתוֹ דחוּקה. חבל. שמחנוּ מאד. אני מוֹדה לוֹ בשם כל ביתי.

החזרתי לוֹ תוֹדת לב בשביל כל ביתוֹ.

יצאנוּ וּפילק בראש. הוּא רץ לפנינוּ לבדוֹק את המרכבה, אם ראויה היא לתפקידה.


ג

עתה הגעתי לעיקר סיפּוּרי.

כשחזרתי מצ. היה נראה לי, שעניין פילק נסתיים אצלי. אבל לא כן היה. מכתביו היוּ עתה חריפים וסוֹערים משהיוּ. אנוּס על פי הבטחתי לאמוֹ, החזרתי לוֹ תשוּבה,לפחוֹת אחת על שלוֹשה מכתבים, אבל מכתבי הלכו הלוֹך וקצוֹר. באחד ממכתביו הוֹדיעני, כי רגינה נתארסה עם בנוֹ היחיד של בעל אחוּזה. בקרוֹב תהיה החתונה (שמא יש צל של אפשרוּת, שאבוֹא לחתוּנה?) והיא תצא לגוּר באחוזה. מצב האם, לדאבוֹנם, הוֹלך ורע. כמעט אינה יוֹרדת מערשׂה. הרגליים נפוּחוֹת ואינן נוֹשׂאוֹת אוֹתה. הוּא יצטרך, כנראה, לנטוֹת שכם יוֹתר בחוֹבוֹת הבית. אבל גם בריאוּתוֹ אינה כשוּרה. הוּא שרוּי בחוֹם, אמנם קל מאד, אבל בלתי פוֹסק. הוּא גם משתעל, אלא שאין הוּא נוֹתן דעתוֹ על כך. העיקר, שפעוּלתוֹ הלאוּמית נסתעפה הרבה. בית העם עוֹמד בבניינוֹ. הוּא הצליח לעשׂוֹת כמה נפשוֹת חדשוֹת לענייננוּ, ויש תוֹכנית להקים אגוּדה כדת וכדין. עזרתה החוֹמרית של ריינה’לי מוּבטחת. הסתתם של ה“לוּדוֹבצים” גוֹברת, ויש לנגד את הברזל בעוֹדוֹ רוֹתח…

מכתב זה עורר בי מחשבוֹת על פילק. סימני חוליוֹ הביאוּ דאגה בלבי. כתבתי לוֹ שוּרוֹת חמוֹת אחדוֹת, והן גרמוּ לוֹ להשיב מכתב ארוֹך שלא כרגיל. על מכתב זה והבאים אחריו לא החזרתי תשובה. אחר כך באה תקוּפה של העדר מכתבים. והנה, כעבור מספר ירחים, הגיעני מכתב ורוֹד במעטפה כחוּלה, כוּלוֹ צהלה, והוּא פוֹתח במלים: “בן אדם, אמוֹר לי מזל טוֹב! – נתארסתי”. ומכאן ואילך פרשת האירוּסין. המדוּברת היא מרים, מרים מאניס. יוֹם אחד, בשעת בין ערביים, פגשה אוֹתוֹ ברחוֹב. אמרה לוֹ: “רצוֹנך לטייל עמי מעט מחוּץ לעיר, בדרך לחוּרשה?” מוּבן שהסכים, אך יצאוּ מן הרחוֹב, נתנה זרוֹעה בזרוֹעוֹ ואמרה לוֹ: “חשבתי בזמן האחרוֹן הרבה על שנינוּ וּבאתי לכלל החלטה להציע לך, שנינשׂא זה לזה. אחי הצעיר כבר בן עשרים, והוּא מבין יפה בעסק. גם אחוֹתי עוֹזרת על ידוֹ. עד החתוּנה עוֹד אוֹסיף לעבוֹד בבית החרוֹשת, אחרי כן נראה מה נעשׂה. המטרה האחרוֹנה, כמוּבן, היא: ארץ ישׂראל. ייתכן שהנסיעה תבוּצע מהר מן המשוֹער”. הוּא נדהם רגע. אמנם היתה בלבוֹ חיבּה למרים, אבל לא פחוֹת ממנה חיבב גם אחירוֹת. אמת הדבר, אוֹתה גם כיבּד מאד, על שוּם אוֹפיה ויכוֹלתה לחיוֹת לפי רצוֹנה, בלי להתחשב בדעת אחירים. אבל לא עלה על דעתוֹ, שדוקא היא מיוּעדה לוֹ, היא בעלת ההשקפוֹת הסוֹציאליסטיות… איך שהוּא, עוּבדה היא: מרים מאניס ופישל גוּטשאל – מאוֹרשׂים. אחר כך בא הימנוֹן עליה, על מרים. כאילוּ הסיר מלבוֹ את ביתוֹ, את חביריו, אפילוּ את אמוֹ הנערצה הזכיר בשלוֹש מלים: “אמא, כמוּבן, מאוּשרת”, ולא יוֹתר. כל העוֹלם נצטמצם במרים, וּמרים עצמה נתפּשטה על כל העוֹלם. בשוּלי המכתב באוּ שוּרוֹת מוּעטוֹת כתוּבוֹת בידי מרים עצמה. אידית כתבה וּכתב יוֹשר לה נשי־אמיץ. אינה מסכימה כמוּבן, לכל הגוזמאוֹת של פילק. כמה עוּבדות דוֹרשוֹת הגהה. אבל בטוּחה היא, שהתחבּרוּתם תהיה מבוֹרכת. לאחר שפילק יתחזק בבריאוּתוֹ – יעמידוּ חוּפּה ויעלוּ לארץ ישׂראל. עכשיו ארץ ישׂראל חשוּבה בשבילוֹ עוֹד יוֹתר משהיתה – בשל אקלימה החם. היא בטוּחה, שאשׂמח לבשׂוֹרה, והיא לוֹחצת את ידי מרחוֹק, לחיצה של חיבּה וידידוּת, שקנתה לה בזכוּתוֹ של פילק.

שוּרוֹת ישרוֹת אלוּ עשׂו עלי רוֹשם יוֹתר מכל המכתב. משהוּ לא רגיל נהר מתוֹכן אל לבי. מדבריה למדתי ברוּר, מה טיב חוֹליוֹ של פילק. יוֹצא, שהיא פרשׂה כנפיה עליו מדעת. היא ידעה שמצב חזהוּ אינוֹ כשוּרה (לא “הלב שירש מאמוֹ” הוּא בעוֹכריו), והחליטה להיות לוֹ למגן. על טיפּוּס כמותה אפשר לסמוך: היא תעשׂה הכוֹל כדי להבריאוֹ ו“להציג רגלוֹ בדרך החיים”, כדבר דוֹדוֹ ריינהארד (נבוּאה נזרקה בוֹ בריינהארד!).

שׂמחתי למזלוֹ של פילק, שהיה טעוּן עתה רחמים יוֹתר מבשנים הקוֹדמות. שׂמחתי על כך כמכּיר, כידיד, כאדם. אבל כבר ברגעים הראשוֹנים הרגשתי גם טיפּה של עצב בשׂמחתי. מעין דיכדוּך נפש שלא מדעת. חזרתי וקראתי את שוּרוֹתיה המעטוֹת בשוּלי המכתב. כל המכתב שלמעלה כמוֹ בטל בשוּרות אלוּ. היה בהן בשבילי משהוּ יוֹתר מגילוּי אנוֹשי. כמעט ראיתי בחוּש את היד הכוֹתבת את הכתב, גם את הדמות הנטוּיה על הגיליוֹן, אף את פניה של הכוֹתבת. כל דמוּתה, כפי שזכרתיה מליל הטיוּל, אף קוֹלה בדבּרה עמי, ריצתה על פני הדרך רוֹעדת מקוֹר, תנוּדת יריכיה ברוּצה וּשׂערה המתבדר לאוֹר הלבנה, הליכתה במעילוֹ של פילק, המעיל הגברי הקצר, הפּרוּף בקושי על חזה. את כל אלה קסמוּ והעלוּ לעיני השוּרוֹת הללוּ. ניסיתי לטוֹרדה ממוֹחי ולחשוֹב על התוכן האנוֹשי שבמלים הפשוּטוֹת – ולא עלה בידי, עד שהתחלתי רוֹגז על עצמי. אוּלם רוֹגזי לא שיכּך את דמיוֹני, וּלהפך, תמיה הייתי על עצמי: מכל אלה שהכרתי באוֹתוֹ יוֹם הביקוּר בצ. רק דמוּתה קמה וחיתה בי בהתמד עקשני כזה. והרי אז לא עשׂתה עלי כל רוֹשם בנשיוּתה. אדרבה, אחירוֹת היוּ יפוֹת בעיני ממנה. ריינה’לי, למשל, היה לה חן רב, שהצית בי הירהוּרים. גם אחוֹתה, שׂרה, נתקבלה על לבי בדיבוּרה הנעים, גלוּי הלב. גם אחוֹתוֹ השנייה של פילק, קלארה, היתה רבת חן. וּבה, במרים, לא ראיתי אז כלוּם. ולא עוֹד, אלא שדמוּתה היתה אז כבידה בעיני, וּמה שדיברוּ בה מתח עליה קו של גברוּת לא מלבּבת. וּראה, עכשיו, משאוֹרשׂה לוֹ לפילק וכתבה אלי שוּרוֹת מספר, בלשוֹן עממית פשוּטה – חיתה בי פתאוֹם בתוֹאר חמדה! לא ידעתי נפשי.

מצב נפשי זה לא נסתלק ממני כשבוּע ימים. לא אחת תפשׂתי עצמי, שאני מוֹציא את המכתב וקוֹרא את תוֹספתה של מרים. את המכתב כוּלוֹ לא זיכּיתי בשׂימת עין. יש שמתוֹך התנערוּת פתאוֹם זרקתי את הגיליוֹן לתוֹך מגירת שוּלחני, מתוֹך החלטה נפרצה לא לנגוֹע בוֹ יוֹתר. ואחרי זמן מה ראיתיו שוּב בידי.

הייתי אז שוּב בלבוּב, נתוּן לסבך ענייני. זנחתי את תוֹרת המשפּטים ונסיתי לעבוֹר לפילוֹסוֹפיה והיסטוֹריה. אוּלי יעלה בידי סוֹף סוֹף לגמוֹר לימוּדי, ואז אוכל לחשוֹב על נסיעה לארץ ישׂראל, שזוֹ היתה עוֹמדת לעיני תמיד כאוֹתה יד המוֹרה את הדרך על פרשת דרכים. הימים היוּ ימוֹת החוֹרף ונכנסתי לעבוֹדה בשקידה, שלא ידעתי כמוֹתה זה שנים רבות. משוּלחני לא פסק גל של ספרים, ולא הסתפקתי באלה, אלא הייתי יוֹשב שעוֹת בבית הספרים האוּניברסיטאי. רק לאחר שבועיים אוֹ יוֹתר החזרתי תשוּבה לפילק על מכתבוֹ. בירכתיו במלים חמוֹת לאירוּסיו. הבעתי שׂמחתי על המאוֹרע, אף ניבּאתי לוֹ תקוּפה חדשה, תקוּפת בריאוּת ואוֹשר, בחייו. כתבתי לוֹ משהו על עצמי. הרגשתי מעין חוֹבה לתקן מה שפגמתי בבלי דעת בידידוּתנוּ אחרי מכתבוֹ האחרוֹן. בסוֹף, כמסתבר מאליו, הוֹספתי שוּרוֹת תשוּבה אחדוֹת לה, למרים. התאמצתי לנקוֹט טוֹן רשמי ככל האפשר. אך לא יכוֹלתי שלא להוֹסיף מתוֹך התרגשוּת הלב: “אני מחזיר לך לחיצת יד לבבית במאד מאד”. מלים פשוּטוֹת וּרגילוֹת מאד, ואף על פי כן נדמה לי שגיליתי בהן יוֹתר ממה שרציתי לגלוֹת. וּלאחר ששלחתי את המכתב עוֹד נקפני לבי, שמא תבין היא, מרים, מה שיקעתי במלים אלו. אף כי, מצד אחר, רציתי שתבין.

תשוּבה על מכתב זה קיבלתי רק כעבוֹר חוֹדש. הפּעם בלי תוֹספת שלה. פילק התנצל, שהיא טרוּדה מאד בעסק. לרגל העסק נסעה לקראקוּב ותשוּב רק לאחר שלוֹשה ימים, והוּא אינוֹ רוֹצה להשהוֹת עוֹד את המכתב. (כאילוּ לא השהה אוֹתוֹ חוֹדש ימים! ) בכלל נעשׂוּ עתה מכתביו של פילק נדירים יוֹתר. והדבר היה מחוּור לי; הם מספיקים לעצמם. אין להם צורך ל“שלישי לברית” (כך, בודאי, היה פילק מצטט את שילר!). לא הצטערתי על כך. דרשתי להם כל טוּב וסבּוֹתי את לבי לעסקי אני, שהספיקוּ לי באוֹתם הימים. במשך כל אוֹתוֹ החורף קיבלתי עוֹד מכתב אוֹ שניים. אחר כך באה הפסקה ממוּשכת.

בחג הפסח הייתי בבית אבי. אחר כך חזרתי ללבוּב. עם בוֹא האביב ועוֹלמוֹ של הקב"ה עמד בליבלוּבוֹ, בא בי שיכרוֹן. גני העיר, בפרט “פארק קילינסקי” הגדוֹל והנהדר שמחוּץ לעיר, משכוּני החוּצה. עניין הלימוּדים נתרוֹפף בידי שוּב, והתחלתי לפקפּק, אם יפה בחרתי. ניעוֹרה בי שוּב, כדרכי, תשוּקת הנדוּדים. הצוֹרך לנסוֹע, ביחוּד, למקוֹמוֹת של טבע נאה. שנים אחדוֹת חוֹשב הייתי על נסיעה להרי הטאטרה ועל הליכה ברגל לעֵבר הוּנגריה. אפשר אסע שמה.

והנה – שוּב “והנה” – כבחצי חוֹדש מאי – "בירח מאי נפלא ההוֹד'', כדבר היינה – הוּבא לי מכתב כתוּב בסדר הפוּך: הפּוֹתחת היא מרים, והוּא כוֹתב קצרוֹת אחריה. והמכתב אינוֹ שלוּח מצ., אלא ממעוֹן המרפּא הידוּע שבקארפּאטים ש'. שם המקוֹם בראש הגיליוֹן, מוּדפּס יפה על טוֹפס של בית מלוֹן – הפעים את לבי. אף היא, בכתב פחוּז קצת, כוֹתבת הפעם פוֹלנית. וּבכן, עד כאן הגיעוּ הדברים! אנוּסה היתה, המסכּנה, להוֹבילוֹ לש., ועוֹד לפני העוֹנה. מצבוֹ, כנראה, הוּרע במידה מרוּבה. טוֹן המכתב עצוּר מאד. היא השתדלה אפילוּ להיוֹת בדוּחה, מתארת קצת את המקוֹם, את הנוֹף, את החיים במלוֹן. אבל מכוֹתלי הדברים ניכר היה ברוּר מה מצבוֹ של פילק. ואם דבריה כיסוּ טפח, באוּ דבריו וגילוּ, כדרכוֹ, את הכול. בקלוּת חוֹלנית כתב על שני “שטפי הדם שהיו לוֹ: אחד באמצע החוֹרף ואחד בחוֹל המוֹעד של פסח. אבל הכול עבר בשלום”. הרוֹפא מבטיח, שהפגם הקטן ניתן לתיקוּן, אם יאחזוּ באמצעים ראוּיים – והריהוּ בידי מרים. גם הרוֹפא סוֹמך עליה. העיקר הוּא הביטחוֹן. וּשניהם, גם הוּא וגם מרים, מליאים אמוּנה עזה בחיים, שהוּא ישוּב בקרוֹב לאיתנוֹ ויעלוֹ לארץ ישׂראל.

עיקר שכחתי: שניהם ביקשוּ ממני, כמעט השביעוּני, לעשׂוֹת עמהם חסד ולבוֹא אליהם לימים אחדים. מזג האויר נפלא, הנוֹף קוסם. בית המלוֹן טוֹב וריק למחצה. והמחירים צנוּעים מאד. אם ארצה – אוּכל לשבת עמם גם ירח ימים, עד תחילת העוֹנה הגדוֹלה.

איני יוֹדע מה היה לי – ישבתי וכתבתי גלוּיה: מחרתיים אני בא. ואני מתוַדה מיד: כל נימה שבי רצתה לראוֹת את מרים. רציתי לראוֹתה על רקע זה של טבע הדוּר, של חיים בשביל אחר, את מרים באנוֹשיוּתה הזכּה – לא יכוֹלתי לוַתר על החוייה הזאת. כל מחשבה של פיקפוּק, כל חשש של מצפוּן, כל רגש חיסה על פילק – הכוֹל נדחה בכוֹח הרצוֹן להיות בקרבתה של מרים.

קם בי איזה גל של מרץ, איזה רוֹן עלוּמים, אשר לא ידעתים זה שנים. איזה סיפּוּק מעצמי, מגוּפי, מבשׂרי ודמי. ביישוּב דעת מפליא עשׂיתי תוך יוֹם אחד את כל ההכנוֹת הדרוּשוֹת. קניתי אילוּ מלבוּשים הוֹלמים את מעוֹן הקיץ. אפילוּ מקל הרים בצוּרת גרזן. גם מתנוֹת קניתי בשביל שניהם (הרי חייב אני להם מתנה אחרי אירוּסיהם!), חפצים קטנים, לא יקרים.

כשהכוֹל היה מוּכן, הוֹדעתי לבעלי הדירה שגרתי אצלם, כי נוֹסע אני לשבוּע אוֹ לשבוּעיים, וביקשתי מהם רק דבר אחד: לאַורר בכל יוֹם את חדרי במשך שעוֹת מספר. הלכתי לתחנה הוינאית וקניתי כרטיס עד סאנץ ישן, היא התחנה האחרונה לפני ש., ואחרי המתנה של חצי שעה באה הרכּבת ונסעתי.

המסילה הפּוֹנה דרוֹמה מטארנוּב נכנסה לנוֹף הרים ירוֹק, אוֹתוֹ נוֹף שהוּא כל כך אהוב עלי. וביוֹתר נתעלה בי רוּחי, כשעברתי מן התחנה לעגלת סוּסים מכוּסה כילה בכביש הרץ בתחתית הרים, המתנשׂאים מימין הנוֹסע; וּלמטה מן הדרך, בעוֹמק רב, שוֹטף נהר הדוּנאיץ, נהר עז, מתגון בכל גוֹני השמיים והאויר אשר בנוֹף חמד זה. כך נסעתי עד בואי לעיירה ק., וּמשם בדרך עוֹלה מן הנהר עד מקוֹם המרפא, שאינוֹ אלא יישוּב כפרי גדוֹל. בכל מפגע העין גבעוֹת והרים, נקרות ועמקים, רוּבם מכוּסים עצי מחט, אוֹרן ותוֹרנית, ומיעוּטם חלקוֹת שׂדה יפוֹת, חרוּשות וזרוּעוֹת, אוֹ אפרים

עטוּפי דשא. זעיר שם חלקת טרשים חשׂוּפה, אך גם בה שׂיחים וּסבכים ירוּקים. שבילים וּמשעוֹלים מתפּתלים בכל עֵבר. והנה כבר הבניינים הראשוֹנים: בתחילה בקתוֹת איכּרים, אחריהן וילוֹת קטנות וּגדוֹלוֹת, בסגנוֹן הררי, בתוֹכם גם בנייני לבינים אדוּמים, ובניינים עם מגדלים נאים, עם גגוֹת גבוֹהים משוּפּעים וּכתוֹבוֹת עליהם. העגלה דהרה בעליצוּת רבה על הדרך, עד שבאנוּ למרכז היישוּב, שם מקוֹם תחנוֹתן של העגלוֹת.

שניהם עמדוּ ברחבה וחיכו לי. אך קפצתי מעל העגלה, ראיתים עוֹמדים כמעט נוֹגעים זה בזה. פניו היוּ טוֹבים. הוּא שמן מאז ראיתיו באחרוֹנה. היה לבוּש חליפה טוֹבה. השינוּי היחיד שחל בוֹ: סוּדר ירוֹק, מקוּפּל, היה כרוּך על צוארוֹ. אבל אוֹתה, את מרים, כמעט לא הכרתי. קוֹמתה כאילוּ גבהה. לא היה בה סימן לאוֹתוֹ כוֹבד הגוּף, שהרגשתי בה באוֹתוֹ ליל הטיוּל. לבוּשה היתה שׂמלת בד ספּוֹרטיבית, תפוּרה בטעם, לראשה מגבעת פּאנאמה קטנה, מוּטה כלשהוּ על אוֹזנה. השׂיער הכּהה הבהיק מתחתיו בשפע. ועיניים חכמוֹת וחמוֹת דוֹברוֹת וּמאירוֹת את הפּנים הגלוּיים, האמיצים, המפיקים רוֹך בריא, פשוּט וטבעי. כוּלה קסמה לי כחזיוֹן חלוֹם שנראה בהקיץ.

פילק ניפנף לי בכוֹבעוֹ בלכתוֹ לקראתי. שׂערוֹ נתקלש והקרחת כבר נתפּשטה על שטח הגוּן של קוֹדקדוֹ. הוּא תפס את ידי בשתי כפּיו. מיד חשתי את לחוּתן הזרה. כמה רגעים החזיק אוֹתן, מביט לתוך עיני הבטה עליזה־עצוּבה ולא קירב פניו אלי.

– אמרתי למרים, כי תבוֹא, ואמנם באת. נדמה לי, כבר נצח לא התראינו. לא אמרתי לך, מרים?

מרים באה והחזיקה גם היא בשתי ידי:

– תודה לך. לא נשכח את מעשׂך זה. איך היתה הדרך?

– נפלאה. פני שניכם רעננים.

– אנוּ כאן כבר שבוּע ימים. הכוֹל: האויר, המזוֹן, הטיוּלים מרבים בריאוּת.

פילק לא זז ממרים. זכרתי, שהיה תמיד מסתער ליטוֹל מידי האוֹרח את המשׂא שהוּא נוֹשׂא. הפעם יצא ידי חוֹבתוֹ באמירה סתמית:

– מלתחתך, כנראה, כבידה. תהיה עמנוּ לפחוֹת שבוּע ימים. לא כמוֹ אז, בצ., שברחת אחרי יוֹמיים.

– איני אץ הפעם.

הלכנוּ משם ברגל כברת דרך. עברנוּ על גשר קטן מתוּח על פלג הרים צר, וּפנינוּ בשביל עוֹלה, כבוּש בתוֹך עֵשׂב, אל בית מלוֹנם, שהיה בעל שתי קוֹמוֹת גדוֹלוֹת, דוֹמה קצת לבית המלוֹן של הוֹרי פילק, בהבדל זה, שמרפּסות גדוֹלוֹת היוּ תלוּיוֹת בחזיתוֹ, משׂוּרגוֹת חבלבּלים פּוֹרחים.

ואוֹרנים מגוּדלים עמדוּ סביב ולפניו גינת ורדים עם מקלוֹת צבוּעים וגוּלוֹת כחוּלוֹת עליהם.

– יש עשׂרה חדרים פנוּיים, – אמר פילק – מרים בחרה בשבילך את הטוֹב שבכוּלם בקוֹמה השנייה. אנוּ גרים למטה בשני חדרים סמוּכים. בעל המלוֹן לא הסכים לאַכסן אוֹתנוּ בחדר אחד. כמוּבן, מטעמי מוּסר, שעדיין אין אנוּ נשׂוּאים.

כנף הסוּדר שמטה מעל כתיפוֹ ונתלתה לפניו. היא העמידה אוֹתוֹ והחזירה את הסוּדר למקוֹמוֹ. אגב ליטפה את לחיוֹ כלטף ילד.

בעוֹד חצי שעה יקרא הגוֹנג לארוּחת הצהריים. אם רעב אתה – תוּכל לקבל משהוּ, – אמרה מרים.

בעל המלוֹן, יהוּדי קראקוֹבי יפהפה, בעל זקנקן שחוֹר וכיפּת משי קטנה כלביבה על תסרוֹקתוֹ העשׂוּיה, רשם את שמי בפנקס הגדוֹל. מסר את המפתח לידי המשרתת הנוֹכרית. זוֹ לקחה מידי את המזוָדה ועלתה עמנוּ במדריגוֹת וּפתחה לפני את החדר: חדר רחב ידיים, קירוֹת עץ צהוֹב, שעיע, רצפת פּארקיט נהדרה ותקרת עץ מצוּבעת. רהיטים קלים ונוֹחים. וילאוֹת חוֹרי על החלוֹן הרחב ועל הדלת הפתוחה אל היציע הקטן, ששׂריגי הפרחים עלו עליו. שתי מיטוֹת בוֹ, רק אחת מוּצעת. רוּח צהריים, רוּח נוֹשׂאת זוֹהר שמש וּבוֹשׂם הרים, התהלכה בחדר. עמדתי כמוּקסם. לא יכוֹלתי להתאפק מלשאוֹף מלוֹא חזי מן האויר הטוֹב.

– ברוּך טעמך, מרים, – אמרתי.

– בעוֹנה זוֹ קל לבחוֹר, – ענתה.

– יש לנוּ כבר המוֹן מכּירים פה, – התפּאר פילק.

– יוֹתר מדי, – אמרה מרים.

אחר לקחוּני אל חדריהם, חדרים לא גדוֹלים, שקיר נסרים חוֹצץ ביניהם.

– פילק אוֹהב אויר פחוֹת חריף, – אמרה מרים.

– אני אוהב? – הוּא, הרוֹפא, ציוה. כן, פילק חדל להיוֹת ציפוֹר דרוֹר. שני טיראנים שוֹלטים בוֹ: הרוֹפא וּ… מרים.

הוּא חבק את גזרתה לעיני: "טיראן שלי! " ועיניו הציצוּ פעם בה וּפעם בי ברוֹב מתיקוּת.

באחוֹרי הבית היתה חוּרשת אוֹרנים נאה בשביל האוֹרחים. בין העצים היוּ ספסלים וכיסאוֹת־נוֹח וערסלים ושוּלחנוֹת קטנים. אחדים עם מפּוֹת צבעוֹניוֹת. גם נדנדה וּמכשירי התעמלוּת.

– הנה שם המקוֹם החביב עלינוּ, – הוֹרה לפנינוּ פילק את הדרך.

ישבנוּ במשוּלש על כיסאוֹת־נוֹח בתוֹך רשת צל ואוֹר.

– מה בריאוּתך? – פניתי אל פילק.

– כמאה חזירים, – ענה וחייך אל מרים – אבל משתעמם, עם עשׂרוֹת המכּירים. העבוֹדה בצ. מוֹשכת.

– אין דבר, יש לוֹ שם ממלא מקוֹם טוֹב, – אמרה מרים – שׂרה, אחוֹתה של הגברת קליין. אין לך מוּשׂג, איזוֹ אדיקוּת היא מראה בעבוֹדתה. והעלמה ווּרצל, כמוּבן, עוֹזרת על ידה. שׂרה אירגנה קוּרס לעברית, שלוֹשים בחוּרוֹת משתתפוֹת בוֹ. לא היית מאמין: בנוֹת חסידים וּמתבוֹללים יחד. אפילו בתוֹ של ה“לוּדוֹביץ” ד"ר פּוֹרדס לוֹמדת שם.

– אה, מה בכוֹח בחוּרה לפעוֹל? – קרא פילק וחוֹטמוֹ הבשׂרי נתעקם בביטוּל – אבל מה יכוֹל אני לעשׂוֹת, אם הטיראנים שלי גזרוּ עלי פרישׁוּת מכל עבוֹדה במשך איזה זמן. אין דבר, אני אפצה את עצמי. יש לי כמה תוֹכניוֹת קאפּיטאליוֹת!

שאלתי לשלוֹם ההוֹרים, המכּירים. הזכרתי כמה מראוֹת שראיתי בצ. לשׂמחת לב שניהם. טבע הוּא באדם לשׂמוֹח כשמזכירים לוֹ דבר ידוּע לוֹ. ישבנוּ ושׂוֹחחנוּ מתוֹך עירוּת רוּח של אנשים שנפגשוּ לאחר פרידה ארוכה. לעתים קרוֹבוֹת נשתתק פילק וראשוֹ שקע על חזהוּ ועיניו נראוּ כמחייכוֹת בהנאה אל עצמן. ניכּר היה בוֹ, כי מנתוֹ שפרה עליו והוּא מקבל פּינוּקיו באהבה.

פתאוֹם הניחה מרים ידה על ראשוֹ:

– יקירי, שכחת – עליך לקחת משהוּ.

הוּא ניעוֹר וקם:

– אה כן, סלח לי, תיכף אחזוֹר.

– עליו לקחת רפוּאה, רבע שעה לפני הסעוּדה.

נשארנוּ לבדנוּ. נטלתי את כף ידה של מרים, כף יד לא קטנה, אך נשית וּנעימה.

מצבו רציני?

– יוֹתר מן הנראה. פניו טוֹבים וּמצב רוּחוֹ טוֹב. אף אינוֹ משתעל הרבה. דם אינוֹ נראה. אך החוֹם אינוּ פוֹסק. הרוֹפא – יש כאן מוּמחה גדוֹל – אוֹמר, שה“מוֹקד” עודנוּ בתהליך ההתפּשטוּת. דרוש טיפּוּל אנרגי. אני מטפּלת בוֹ לפי הוֹראוֹת הרופא; פעמיים במעת לעת אני חוֹבשת את גוּפוֹ למשך שעתיים בכל פעם. אחר כך הוּא צריך לשכּב שעה. נמצא, שאת רוֹב זמנוֹ הוּא מבלה במיטה. זה המצב.

– ואַת מקבלת כל זה באהבה?

– בחוֹבה. פעמים אחדוֹת בלילה הוּא מקיש לי על הקיר, ואני נכנסת אליו.

לחצתי אצבעוֹתיה. היא צחקה צחוֹק לא ברוּר והשיבה לי לחיצה קלה. הסתכלתי בה מקרוֹב מאד. לא שיערתי כי עוֹר פנים שחוּם עלוּל להיוֹת כה ענוֹג. הוֹסיף על עניגוּתוֹ האוֹר שנהר מעיני הקטיפה ארוֹכוֹת הריסים.

– הצרה היא, שבביתוֹ אין מי שיוּכל לעשׂוֹת משהוּ בשבילוֹ. אמוֹ אוֹהבת אוֹתוֹ אהבה חוֹלנית, אבל היא גוּפה מרוּתקת אל המיטה וּמתקיימת בחסד טיפּוּלם של בני הבית. והם, בייחוּד אחרי יציאתה של רגינה, רתוּמים בעוֹל בית המלוֹן יוֹם ולילה.

– ואביו?

מה יש לדבר – לעבוֹדה אינוֹ מסוּגל, חצי הגוּף משוּתק. אבל – הרי לא באת לכאן, שנשפּיע עליך מרה שחוֹרה. המקוֹם באמת נפלא. נוּכל לטייל.

– הוּא, פילק, מוּתר בטיוּלים?

– מוּבן, שאסוּרה לוֹ כל יגיעה יתירה. רק בסביבה הקרוֹבה אנוּ מטיילים יחד. אבל אפשר שנוּכל להרחיק מעט – בשעוֹת שעליו לנוּח במיטה.

– תוֹדה! – אמרתי לה מתוֹך התרגשוּת – איך יכלה העיירה צ. להעמיד אדם נפלא כמוֹך?

– קוֹמפּלימנט?

– לא, אמת לאמיתה.

פילק חזר, נוֹשׂא בשתי ידיו תפוּחים. ניפנף בהם מרחוֹק:

– קיבלתי במיוּחד לכבוֹד האוֹרח.

אך גמרנוּ לאכוֹל את התפוּחים הטירוֹליים הטוֹבים

(משוּמרים מאשתקד) – צילצל הגוֹנג. מעברים נמשכוּ אנשים אל השביל העוֹלה אל בית המלוֹן, רוּבם מראה בריאוּתם עלוב. אחדים משתעלים לתוֹך מטפּחוֹתיהם.

אכלנוּ שלוֹשתנוּ ליד שוּלחן אחד. כמה שוּלחנוֹת לא היוּ ערוּכים כלל, מפני מיעוּט האוֹרחים. אך בין המעטים היוּ אחדים, שניפנפוּ ממקוֹמוֹתיהם ברכה לפילק וּלמרים. מרים מילאה חוֹבתה בשירוּת הגברים. פילק אכל בתיאבוֹן רב והיה מזרז אוֹתי לאכוֹל הרבה.

אני מצוּוה על “מאסטקוּר”, וגם לך לא יזיק, אם תקבל אילוּ קילוֹגראמים. אתה דק מדי. לא כן, מרים? אתה זוֹכר בודאי מה אוֹמר שקספּיר על הדקים?…

הוּא קיבל, מלבד מה שאכל עמנוּ, גם בקבוּק של “מוֹלקן”, מין חלב מוּתקן ביחוּד בשביל החוֹלים. שפך מעט על בגדוֹ, וּמרים קמה, טבלה קצה המפית במים, גחנה עליו וניקתה את המקוֹם המרוּבב.

– בעלת בית טוֹבה? – הבריק עלי בעיניו.

– על כל בחוּרי ישׂראל! – עניתי בהלצה.

אחרי הסעוּדה, שלא ארכה הרבה, קמה מרים ואמרה:

– עכשיו, יקירי, עליך להינפש שעה. אחר כך אבוֹא ואחבשך. בארבע וחצי נצא יחד לטיוּל.

– כמוּבן, – ענה מרוּצה.

הוּא נכנס לחדרוֹ וּמרים נכנסה לחדרה, ואני עליתי במדריגוֹת אל חדרי.

לא דבר ריק היא נבוּאת הלב. זוֹ ההתפעמוּת המוּזרה, זוֹ התמוּרה שחלה ברוּחי לפני כמה חדשים עם קריאת השוּרוֹת המעטוֹת, כתב ידה של מרים, בשוּלי מכתבוֹ של פילק – היה להן יסוֹד במציאוּת, שהיא לרוֹב נעלמת מעינינוּ, אך מכריעה בחיינוּ. לא ידעתי אף החצי מחינה של אשה זוֹ (לא נערה, כי אם אשה מוּשלמת בכוֹל!), כפי שנתגלתה לי כאן. שלא מדעת נשׂאתי את בבוּאתה בנפשי, עד שבא המגע המגי והפריחה בקרבי. עתה נפקחוּ עיני לראוֹת כוּלה במציאוּת הגלוּיה. ברוּר לי: יש בלבי אהבה למרים. עוֹד אז, בליל הטיוּל בצ., אהבתיה ולא ידעתי. עתה אני יוֹדע. כל בשׂרי ירנן אל מראיה, אל קוֹלה, אל מבט עינה, אל חין הליכוֹתיה. ואוּלם יוֹדע אני כמוֹ כן, כי גדוּרה דרכי אליה. זה האיש פילק, עם כל פחיתוּתוֹ (רק עתה, לאחר שמצא לוֹ את ה“משען” הדרוּש לוֹ, ראיתי את מיעוּט ערכוֹ), הוּא מכשוֹל, שאיני רוֹאה דרך לפסוֹח עליו. אם גם אתחכּם למצפּוּני, אם גם אמצא בי את העוֹז לנסוֹת לפסוֹח עליו – עוֹד אין היא נענית לי, אחרי שהיא כבוּשה לוֹ. אין ספק, היא בחרה בוֹ מרצוֹנה, מהכּרתה, וּבוֹ היא דבוּקה, עליו היא מגלגלת את מידוֹת האשה שבה בתוֹם לבב, בשלימוּת המחשבה והרצוֹן, שרק אשה בעלת הכרה ואופי וכשרוֹן מעשׂה כמוֹה מסוּגלה לכך. ומה כוֹחי כי אביא תמוּרה בנפשה? ואין אני רוֹאה כל מקוֹם תוֹרפה בחוֹמת רוּחה, שאנסה לפרוֹץ בו. הכלים והתכסיסים הבדוּקים לא יצלחוּ עליה… האם נגזר עלי שוּב, כמוֹ שאירע לי כבר פעמים אחדוֹת בחיי, לשלוֹח את ידי, כמסוּפר באגדת משה, אל קערת האש וּלהיכווֹת? האוּמנם זה גוֹרלי? האוּמנם הוֹליכני מזלי גם הפעם אל תחוּם הצער המדכּא הבא מקוֹצר יד?…

שכבתי על מיטתי לבוּש ונעוּל, ידי תחת ראשי, ועיניתי עצמי במחשבוֹת, שסבוּר הייתי, כי מסוּלק אני מהן לצמיתוּת. וּמתוֹך ידיעת עצמי ידעתי, כי בבוֹא המחשבוֹת האלו, רב תוֹקפן עלי, כאילוּ אני מתנסה בהן פעם ראשוֹנה. שוּב קם וניעוֹר בי אוֹתוֹ החיטוּט החם המכאיב־המתוֹק, שאינוֹ מַרפּה לרגע, אוֹתוֹ הגירוּי, שמרכזוֹ במוֹח החוֹשב וקרניו שלוּחוֹת בכל סעיפי העצבים שבגוּף המרגיש. כמוֹ חיים זכרתי את לילוֹת הנדוּדים שגרמוּ לי לפנים מצבים דוֹמים לזה ויראתי מפניהם. אבל ידעתי, שלא אעצוֹר כוֹח להימלט מהם. אילוּ גם מצאתי בי אוֹן לעשׂוֹת מעשׂה, בדוֹמה לזה שעשׂיתי אז בצ., להוֹדיע שאני נוֹסע מחר וּלקיים את הוֹדעתי – לא ירפא לי בזה. נשׂוֹא אשׂא עמי את אבן הכאב אשר לא תחדל מלחוֹץ בקרבי. ואפשר שהדמיוֹן הפּוֹרה עוֹד יגדיל לחצה… אך לא! אוֹתוֹ כוֹח לא מוּשׂג, שאחז בציצית ראשי והביאני הלוֹם, אוֹתוֹ כוֹח יעמוֹד לי לחתוֹך את הדבר לכאן אוֹ לכאן. לא היתה בי אמוּנה בהצלחתי אצל מרים, אף כי כל ישוּתי שיועה להצלחה זוֹ; אבל גם להישאר תלוּי בחזון תעתוּעים לא אוּכל, לא אוֹבה. לא לפי גילי הוּא עוֹד, לא לפי ערכי וּכבוֹדי בעיני עצמי.

התהפּכתי ברוֹב מכאוֹבים על משכבי. אף כי החלוֹן והדלת היוּ פתוּחים ואויר הרים קריר וטוֹב זרם בעדם, חשתי חוֹם עד לידי כוֹבד נשימה. דמוּתה של מרים לא משה מעיני רוּחי. ראיתיה לכל קו ותו שבפניה וּבתוֹאר גוּפה. מאוֹר עיניה, חיתוּך פיה, גוֹן עוֹרה, תנוּעוֹתיה. מכאוֹב

חמדה חילחל בי בלי חשׂך, ולא מצאתי לי מנוֹח. חפצתי שתגיע כבר שעה ארבע וחצי, שנצא לטיוּל שאמרה. מוּזר הדבר, כשאני שרוּי עמה, ואפילוּ בחברתוֹ של פילק, אני שקט יוֹתר, כאילוּ מציאותה מאצילה לי איזה כוֹח וביטחוֹן. בלעדיה ההירהוּרים מכריעים אוֹתי.

סוֹף סוֹף הגיעה השעה ארבע. הגוֹנג קרא לתה. התקנתי עצמי וירדתי למטה. גם אוֹרחים אחירים שבקוֹמה השנייה ירדוּ. רוּבם יהוּדים פשוּטים מן הדוֹר הישן, אך לבוּשים בקפדנוּת וּמנהגם בשלוה של בני תרבוּת. עברתי על דלתוֹת שני החדרים. לא ידעתי אם לדפוֹק. מרים היא בודאי אצלוֹ, עסוּקה בהתרת התחבוֹשת. יצאתי אל חזית הבית. בגינה, בין שׂיחי הורדים, התהלכוּ אוֹ ישבו אוֹרחים. עוֹד מעט יצאוּ גם הם. התהלכתי מעט בשבילים. בכל מקוֹם שנשׂאתי עיני ראיתי גבנוּני הרים ירוּקים ורקיע תכלת, רקיע אביב רענן, פרוּשׂ עליהם. הבניינים מפוּזרים על צלעוֹתיהם ובעמק. מן הסאלוֹן נשמעה נגינת פסנתר, אחד האוֹרחים ניגן שם ואלס קל, מרקיד. פני רוֹב האורחים הביעוּ סבל ודיכדוּך נפש, אך היוּ ביניהם גם עליזים וצוֹחקים צחוֹק של בריאים והיה תמוּה שהם נמצאים כאן.

והנה יצאוּ שניהם יחד, מרים וּפילק, עמדוּ על המדריגה והסתכלוּ לתוֹך הגינה כמחפּשׂים אוֹתי. ניפנפתי להם בכוֹבע שבידי והם ירדוּ לקראתי. מרים לבשה חוּלצת משי בהירה, קצרת שרווּלים. ידיה היוּ יפוֹת מאד. שׂערה היה גלוּי, עשׂוּי בטעם. רק עתה השגחתי בטבעת שבאצבעה. מראה הטבעת לא נעם לי. הוּא, פילק, היה שרוּי במצב רוּח מצוּין, אף שהסוּדר הירוֹק היה כרוּך על צוארו, הוּא שאלני בקוֹל ניגוּן:

– נוּ, ישנת מעט? באויר זה אי אפשר שלא לישוֹן. הוּא כמוֹ מנענע אותך. לא כן?

– פילק באמת ישן יפה. אף פעם לא דפק לי. היה ילד טוֹב. – אמרה מרים וחבקה את כתיפוֹ.

עלינוּ וישבנוּ אל שוּלחננוּ. ראיתי שהכוֹל ממהרים לשתוֹת את מַשקם. פילק קיבל בקבוּק קפיר וּמרים ניערה אוֹתוֹ וּמילאה לוֹ את הספל, אגב דיבוּרה:

– עוד עלינוּ לגשת אל ה“מעיין”. פילק צריך לגרגר. כאן בהרים מקדים היוֹם להחשיך, ואם רצוֹננוּ לטייל מעט, עלינוּ למהר.

– Carpe diem! – אמר פילק ושתה את הקפיר.

גם הפעם הרבוּ לברך אוֹ להחזיר ברכה לאנשים שבאוּלם.

– אתה רוֹאה את זה הגבוֹה, לבן השׂיער? לפני שלוֹשה ימים מתה פה אשתוֹ. סבוּרים היינוּ, אחרי מוֹתה יקוּם ויסע, וטעינוּ. הוּא מוסיף לשבת כאן. יוֹם יוֹם הוּא יוֹרד לבית הקברוֹת עם צרוֹר פרחים. בכלל מרוּבוֹת כאן הלויוֹת בלילוֹת. אחרי חצוֹת מעבירים את המתים לק., כדי שהאוֹרחים לא ירגישוּ…

– נדבר, פילק, על דברים יוֹתר שׂמיחים, – העירה מרים.

– למשל, על חתוּנתה של קלארה, – אמרתי.

– בודאי, – תפסה מרים את חוּט דברי – היתה חתוּנה נהדרה. מחצית אנשי צ. היוּ בחתונה. אפילוּ נוֹצרים. הגוּטשאלים חביבים על הכוֹל. לא כן, פילוּש?

– מובן. וכי אינם ראוּיים לכך? – ענה והוֹשיט לה את הספל שתמלאוֹ שנית.

חוֹשש לעיניהם של האורחים (מרים משכה עליה עיני רבים), נמנעתי מהביט אליה. ידעתי מה מבטי מביע.

הלכנוּ יחד אל ה“מעיין” – סוּכּה עגוּלה, מחוּטבת, ושלוֹש נערוֹת נוֹכריוֹת, לבוּשוֹת לבוּש הררי יפה רקמה, צמוֹת דקוֹת מקיפוֹת קוֹדקוֹדיהן הבהירים, רצוֹת מבית לגדר העץ, נוֹטלוֹת את הכוֹסוֹת הריקוֹת מידי האוֹרחים, נוֹתנוֹת אוֹתן בזריזוּת תחת הזרם וּמחזירוֹת בתנוּעה מלוּמדת לידיים השלוּחוֹת. שלוֹש הנערוֹת ברוּצן הלוֹך ושוּב ושׂמלוֹתיהן

הקצרוֹת מתבדרוֹת נראו כיוֹצאוֹת במחוֹל מחניים.

מרים קיבלה כוֹס מים מינראליים וּמסרה לפילק. הוּא קיבלה מידה והתרחק משם, כמעשׂה האחירים, עד הבּיב העשׂוּי לכך, גמע מן הכוֹס והפשיל ראשוֹ וגירגר בחזקת בגרוֹנוֹ, מגרגר וּפוֹלט, גוֹמע שוּב, מגרגר וּפוֹלט. מרים קראה לוֹ מרחוֹק:

– גם את האף. אַל תשכח!

הוּא ציית לה. כשגמר, ניגש אל ברז, שטף את הכוֹס וּנתנה בכיסוֹ.

משם הלכנוּ, בתוֹך קהל צפוּף למדי, במעלה הדרך המוֹבילה אל הפּארק של התחנה האקלימית. גן גדוֹל, צעיר וּמטוּפח יפה. שבילים רחבים וּנקיים מתפּשטים לאוֹרכוֹ וּלרוֹחבוֹ. מזריקוֹת זוֹרקוֹת מימיהן באויר

הצח. מן הצד, על בימת עץ סכוּכה, כבר ישבה התזמוֹרת עם כלי הנחוֹשת המבהיקים. עוֹד רגע ויפתחוּ בנגינה. רבים כבר ישבוּ על הספסלים המרוּחקים מן המזריקוֹת, מחכּים לנגינה. אחירים טיילוּ בשבילים אוֹ הרחיקוּ במעלה הפּארק אל המשכוֹ – היער.

– השעה כבר מאוּחרת בשביל פילק, – אמרה מרים – מחר בבוֹקר נלך אל היער. אם הוּא לא יהיה עייף, נלך עד “המים הבוֹערים”.

והיא הסבירה לי: במרחק קילומטר בתוֹך היער יש מעיין פתוּח, גדוּר מסביב בקיר של אבנים, כעין בריכה. בשני מקוֹמוֹת, בשׂפת המים, פּוֹרצים מן האדמה גאזים, המתפּשטים על שטח מה על פני המים. כשזוֹרקים שמה גפרוּר דוֹלק, נדלק הגאז המרחף ונראה כאילוּ המים בוֹערים. מראה יפה מאד, ביחוד בלילה.

– כלוּם הייתם שם בלילה? – שאלתי תמיה. ידעתי, שפילק אינוֹ יוֹצא בלילוֹת.

הייתי שם פעם אחת עם מכירים. אבל בהיעדרי קיבל פילק התקפה קשה של שיעול… לא נוֹרא היה. צילצלתי והמשרתת הביאה את הרוֹפא.

– כן, אבל כל אוֹתוֹ הלילה לא ישנת עוֹד…

בפּארק נטפל אלינוּ גבר גבוֹה ודק, בעל “קוֹטליטין” על שתי לחייו. פילק שׂמח לקראתוֹ. הציג אוֹתוֹ לפני: ד"ר זננזיבּ, עוֹרך דין מהוֹרוֹדנקה. ציוֹני טוב. כבר למד מפיו, אגב טיוּל, כעשרים מלים עבריוֹת.

שניהם הלכוּ לפנינוּ תפוּשׂים בשׂיחה, ואני וּמרים נשארנוּ

מאחוֹר. להזדמנוּת זוֹ חיכיתי. בשׂיחת שניים אנסה לתהוֹת על יחסה האמיתי אל פילק. האוּמנם כה בצוּרה החוֹמה? גם היא חיכתה לכך, כנראה, והיא גם שפתחה בשׂיחה, שגרמה לי אכזבה:

– מה בעיניך פילק?

– כלוֹמר?

– רוֹשם בריאוּתוֹ.

– אלמלא ידעתי שהוּא חוֹלה – הייתי חוֹשבו לפוֹרח.

– הרבה חוֹלים כאן מראיהם כך. לצערי, הוּא חוֹלה מאד. אבל אני אבריא אוֹתוֹ. אם יהיה צוֹרך לשבת עמוֹ כאן כל הקיץ, אשב עמוֹ. ואם יהיה הכרח לנסוֹע עמו לדאווֹס, אסע עמוֹ שמה. פילק יהיה בריא. אני אביאנוּ לארץ ישׂראל, ושם – אין עוֹד כל סכנה. גם דעת הרוֹפא היא כך. באקלים של ארץ ישׂראל לא ייפּגע עוד. אבל תחילה יש לאַתּר את הנגע.

– לא אמרת לי, מה אתם חוֹשבים לעשׂוֹת בארץ ישׂראל.

היא עמדה והסתכלה בי בפנים צוֹחקוֹת־רציניוֹת:

– לכך איני דוֹאגת. אני אמצא עבוֹדה, ואם יהיה צוֹרך לעסוֹק במסחר – נעסוֹק במסחר. למשל, חנוּת של ספרים.

– פילק יהיה סוֹחר?!

– כן. באין ברירה. יחד עמי.

– והאידיאלים הסוֹציאליים?

– גם הסוֹציאליזם אינוֹ שוֹלל את המסחר כפוּנקציה כלכלית – אם אין עמוֹ ריכוּז של רוחים קאפּיטאליסטיים.

– וּפילק יחיה בלי עסקנוּת ציבוּרית?

– אם ירצה לעסוֹק שם בצוֹרכי ציבוּר – ימצא לוֹ זמן לכך.

– ואם בכל זאת תתעשרוּ?

– בארץ ישׂראל אין סכנה כזוֹ. על הכרתי הסוציאליסטית לא אוַתר.

– אשריך, שאת מאמינה כך. הרי בצ. חטאת בעסק חמוּר מזה: היית בעלת בית חרוֹשת…

– נוּ, הוֹסף: מנצלת עוֹבדים…

– חסרי הכּרה…

וכן היינוּ הוֹלכים וּמתנצחים בבדיחוּת הדעת, עד שהגענוּ לסוֹף הפּארק, כמעט עד סף היער.

פילק וּבן לוייתוֹ עמדוּ והמתינוּ לנוּ. הוּא הזיע הרבה והיה מספּג במטפּחת את פניו, את שׂערוֹ ואת צוארוֹ בתוֹך הסוּדר.

– מרים! – קרא – אני חוֹשש להיכנס ליער. עייפתי מעט. את יוֹדעת שעלי להיזהר.

– אם כן, נחזוֹר, – ענתה – אבל בטרם נחזוֹר, נשב קצת לנוּח.

ואני אטייל כחצי שעה ביער, – אמר ד"ר זננזיבּ ונפרד מעמנוּ ברוֹב נימוּס.

בקירוּב מקוֹם היה ספסל פנוּי. פנינוּ שמה וישבנוּ שלוֹשתנוּ.

ממקוֹם גבוֹה זה אפשר היה לסקוֹר את כל הפארק, שלא רק אילנוֹתיו וּפרחיו, אלא גם רבים מן האנשים המתהלכים והיוֹשבים בוֹ נראוּ כפוֹרחים. ידעתי, כי רוּבם הם אנשים ידוּעי חוֹלי, ביניהם גם חוֹלים אנוּשים, אוּלי גם הוֹלכים למוּת פה במקום – ואף על פי כן נראה הכוֹל כפוֹרח וחוֹגג. נזכרתי ביטוּי משירוֹ של המשוֹרר הנגוּע מיכ"ל: “מות פוֹרח”. העברתי מבטי מפילק אל מרים. היא תפסה את מבטי. רגע דוֹבבה אלי עינה מתוֹך הבנה הדדית, אך מיד חזרה אל עצמה ואל תפקידה.

– לא סיפרת לנוּ כלוּם מחייך בשנה האחרוֹנה. ממכתביך הקצרים לא יכוֹלנוּ לדעת הרבה.

– צדקה מרים, – החזיק אחריה פילק – כתבת תמיד בסגנוֹן טלגראמה, כביטוּיוֹ של אלטנברג.

– פשוּט, לא היה מה לכתוֹב. את עיקרי הדברים כתבתי לכם.

– עיקרי דברים כוֹתבים בפרוֹטוֹקוֹל. בחיים אין עיקרי דברים. הכוֹל עיקר. – הוֹרתה מרים.

– אמוֹר, היא לא חכמה? – והוּא הניח ידו על שוֹקה־של ארוּסתוֹ.

היה בי רצוֹן לסלק ידו משם.

– מי יוֹדע, – התמוגג פילק. נטפי זיעה גדוֹלים עמדוּ על מצחוֹ, שלא היתה עליו עוֹד כל עננת מחשבה.

– חכמה אוֹ לא חכמה, – פסקה מרים – אבל אני אוֹמרת לכם: היוֹם עוֹמד להחשיך.

אוֹר החמה עוֹד הציף את כל הפּארק. דבריה היוּ אפוֹא תמוּהים בעיני. היא לקחה את ידי והצביעה בה אל האוֹפק מוּלנוּ. גלגל החמה עמד במרחק מעט מעל לפסגת ההר.

– הר זה מחשיך עלינוּ את היוֹם פתאוֹם. הסתכל בשעוןֹ: בעוֹד עשׂר דקוֹת. אבל מתוך שתיקה גמורה.

הבחנתי בקוֹלה הד לטוֹן של ריינה’לי בצ.

שעוֹני בידי ישבנוּ שלושתנוּ ועינינוּ אל החמה הנראית כנמשכת אל קו ראש ההר. לאחר דקוֹת מספר נגע דיסקוּס האש באדמת ההר. עמוּדי אוֹר אדוּמים הפציעוּ ממנוּ לעברים. אט אט נבלע הכדוּר האדוֹם מאחוֹרי האדמה, עד שפּאתוֹ העליוֹנה לא נראתה עוֹד. מיד כהתה עין הארץ, הוּרגשה נשיבת רוּח אחרת. השפלתי עיני המסוּנורוֹת אל הגן: כוּלוֹ נראה לי כשרוּי בצעיף ורוֹד־כחלחל. קמה בוֹ תנוּעה. רבים נהרוּ לעבר ה“קוּרזאל” והשער, כדי להגיע הביתה בטרם ערב.

– עתה נרד. טוֹב שלא נכנסנוּ ליער. יהיה ערב קר, – אמרה מרים.

– כן. עוֹד קוֹדם חשתי בדבר, – אמר פילק ונטל את זרוֹעה של מרים.

כן נגמר הטיוּל של אוֹתוֹ יוֹם ולבי נבוֹך משהיה.


ד

בערב לא אכל פילק, כרבים אחירים, באוּלם, כי רוּח נשבה שם. מרים עצמה הכניסה לוֹ ארוּחתוֹ לחדר. אמרתי לעזוֹר לה וסירבה לקבל. ישבתי אל השוּלחן וחיכיתי לה. הנה נשב ביחידוּת, אוּלי אַעלה משהוּ.

היא חזרה ולבה טוֹב עליה. עוֹד מרחוֹק הסבירה לי פניה כאוֹת תוֹדה על שחיכיתי לה בסעוּדה.

– פילק המסכן, – אמרה – אנוּס הוּא לאכוֹל ארוּחתוֹ ביחידוּת. אין לך מוּשׂג, כמה הוּא כרוּך אחרי חברה. בודאי תסכים שניכּנס אליו אחרי הארוּחה.

– מוּבן שאסכים.

בשעת הסעוּדה גילגלנוּ בשׂיחה קלה. ברוּר היה לי, שאטייל עמה הערב ביחידוּת. פילק לא יצא הערב. החלטתי להציע לה כך בפניו.

חשבוֹני עלה יפה. פילק קיבל הצעתי בהתלהבוּת:

– צאי, צאי, מרים! לי אל תדאגי. שעה אחת אוּכל להיוֹת לבדי. אין דבר, אקרא ספר. ואם תאחרי קצת לחבשני – אין רע. אני מבטיחך, שאני ארגיש עצמי בטוֹב. ואתה, יקירי, לא תתקשה לשעשע אוֹתה. וכי למה באת לכאן?

עתה מצא חן בעיני, הוּא דיבר כלבי. מרים הסכימה.

היא לבשה מעיל עליוֹן ויעצה גם לי ללבוֹש כך. במקוֹם מגבעת חבשה לראשה צעיף מקוּפל, שקשרתוּ תחת סנטרה. פניה היוּ חמוּדוֹת.

– הערב יהיה קר מאד. שמעתי כך מפי כמה חוֹלים. אלה – חוּש להם לגבי מזג האויר.

כשיצאנוּ החוּצה נתתי זרוֹעי בזרוֹעה, כמקבל סוֹף סוֹף את המגיע לי.

– יפה עשׂית שבאת, – אמרה בטוֹן עליז, משוּחרר – פילק לא האמין שתבוֹא. עתה הוּא שׂמח כילד.

– ואת?

– לא פחות ממנוּ.

– וגם לא יוֹתר? – נלחצתי אליה.

– למה לך יוֹת? – נענתה לגוּפי.

– זה סוֹדי.

– הבאת עמך סוֹדוֹת?

– אוֹהוֹ! סוֹד על סוֹד.

– אם לא תמהר לנסוֹע, בוַדאי תספּיק לגלוֹת כוּלם.

– אני מקוה.

התחלה לא רעה.

אוֹר חשמל רב האיר את המקוֹם. פּנסים דוֹלקים היוּ קבוּעים בחלל האפלוּלי בכל צד, בעמק ועל צלעוֹת ההרים. ב“קוּרזאל” ניגנה התזמוֹרת. מרכבוֹת נסעוּ הלוֹך ושוֹב, מוֹבילוֹת אוֹרחים לבוּשי פאר. נוֹפי האילנוֹת

רישרשוּ מעל לראשים. רוּח הרים חריפה הטתה הכוֹל לעבר אחד. הלכנוּ דבוּקים נגד הרוּח שטיפּחה על פנינוּ.

– בוֹא אראך את בנייני התחנה האקלימית: את “מכוֹן האינהאלאציה”, את בניין המנהלה, את בית הקפה החדש, את מלוֹן “בּלוודר”. בלילה הרוֹשם חזק יוֹתר מאשר לאוֹר היוֹם.

– הרי זה מקוֹם תענוּגוֹת ולא מקוֹם מרפא.

– התענוּגוֹת הם חלק מן הריפּוּי.

– צדקת, – אמרתי. נתאויתי לעמוֹד ולחבקה. חשקתי את שיני, שלא תהיינה נוֹקשוֹת בפי.

עברנוּ על כל הבניינים היפים, העליזים, שוֹפעי האוֹר. נוֹפי האילנוֹת הגזוּזים היוּ ככדוּרים חיים, פוֹרחים וּמפרכּסים באויר.

דוֹמה היה, התנוּעה בערב רבה מביוֹם, אף כי מספר האוֹרחים במקוֹם לא הגיע עוֹד למחציתוֹ. הייתי תמיה: הרי רבים, כדוּגמת פילק, נזהרים מצאת בערב – מאין כל ההמוֹן הרוֹחש בחוּץ? לא חפצתי לשאוֹל את מרים. היתה בלבי שאילה אחת, שטיפחתי אוֹתה זה כמה שעות – אוֹתה אשאל עוֹד מעט, כשהרגע יהא כּשר לכך. את סוֹדי אגלה לה…

פנינוּ אל הפארק, שעברנוּ אוֹתוֹ לעת המנחה.

– ניכנס גם ליער?

אוּלי נספיק עוֹד. נמצא שם מטיילים.

הלכנוּ במעלה הגן הליכה מתוֹאמת, נמרצה וּמתוֹך שתיקה. אילוּ יכוֹלתי לדעת את הנעשׂה עתה במוֹחה החכם, הבריא, השקוּל! לא, עת השאילה עוֹד לא הגיעה.

עברנוּ על זוּג שלוּבי זרוֹע. שניהם צעירים לפי קוֹמתם והליכתם, אך לראשה עטרת שׂיער לבן.

ראש מרים נטה אל אוֹזני.

גראפים פּוֹלנים. צעירה וּשׂערה לבן כוּלוֹ. הם פה רק שלוֹשה ימים. לא ידוּע מי משניהם החוֹלה.

קווּצה משׂערה של מרים שנתפרעה ברוּח דיגדגה את פני.

הרחקנוּ מהם בדרכנוּ למעלה.

– כרבע שעה נוּכל להיוֹת ביער. בתשע עלי לחבוֹש את פילק.

– כמה שתרצי, יקירה.

המעלה נעשׂה תלוּל יוֹתר, בכל זאת לא האַטנוּ צעד.

גם בפאת יער האוֹרנים, שעציו עמדוּ רוחים, היוּ אילוּ פנסים תלוּיים בענפי העצים, ואנשים נראוּ שם, קצתם מהלכים וּקצתם יוֹשבים על ספסלים אוֹ בכיסאוֹת־נוֹח. נכנסנוּ כמוֹ לתוֹך רשוּת כשפים. הסאינה הדקה, הנוֹהרת של עצי המחט כאילו קידמה את פנינוּ בברכה והזמינתנוּ לעשׂוֹת ככל הטוֹב והנעים לנוּ. עברנוּ בשדירה קצרה ופנינוּ לפינה פנוּיה. שם חיכּה לנוּ ספסל שרוּי באפלוּלית, כי הפּנס היה מעבר מזה לנוֹף העץ.

ישבנוּ על הספסל, ואני נטלתי כף ידה לתוֹך כף ידי. הטבעת שעל אצבעה היתה בין אצבעוֹתי, אך הסחתי דעתי ממנה. עתה הגיעה עת השאילה המוּכנה על לשוני.

לחצתי ידה כבעוית:

– מוּתר לשאלך שאילה גלויה?

– בבקשה, שאַל.

– למה, בעצם, קראת לי?

– שנינוּ קראנוּ לך. חברתך נעימה לנוּ מאד.

– והרי פילק אינוֹ צריך לי עוֹד. אַתּ והוּא עצמוֹ מספיקים לוֹ בהחלט. וּלשם התבדרוּת יש לוֹ כאן מכירים די והוֹתר. שמעתי מפיו, שהוּא קוֹרא לאסיפה של ציוֹנים.

– וּבכן?

– וּבכן, למה קראת לי אַת?

– איני מבינה, לאן שאילתך נוֹטה.

– תרשיני אפוֹא לשאלך שאילה אחרת.

– בבקשה.

– למה מיהרתי אני לבוֹא לכאן?

– פשוּט: לבלוֹת ימים מספר עם ידידים במקוֹם נאה.

– ולא הרגשת, בחוּש האשה שבך, משהוּ לא רגיל, משהוּ חגיגי, בזוֹ ההזדרזוּת מצידי לבוא?

– מובן שהרגשתי ושׂמחתי על כך, וּבכן?

– וּבכן, הייתכן קשר רגשוֹת בינינוּ בלי המיצוּע שלוֹ, של פילק?

– לא ייתכן.

– התשוּבה היא מוֹחלטת?

– מוֹחלטת.

חשתי כמוֹ האדמה נשמטת מתחת רגלי. צינת הזהב של הטבעת באה פתאוֹם בבשׂרי. ירדה עלי עצבוּת, עד כדי פחד מפני עצמי. עוֹד החזקתי כף ידה בחיקי. שנינוּ שתקנוּ כמקשיבים לזרמת הסאינה הדקה מסביב. מפינה קרוֹבה הגיע לאוֹזני פרץ צחוֹק שהחרידני. במוֹחי היתה סערת מחשבוֹת קשוּרוֹת בלב ההוֹלם בחזי, מחשבוֹת נוֹעזוֹת, אחת נוֹאשת, אוילית מחברתה. מלאתי דברים חדים, נוֹקבים על פילק, על עצמי, עליה – אף אחד מהם לא הגיע עד סף ההברה. שכחתי שהרגעים המכריעים נחפזים לעבוֹר. היתה בי מעין הרגשה של צוֹלל בתוֹך גבעוֹלי סוּף: הוּא אוֹחז באחד, תוֹפס אחר, שוֹלח ידוֹ שוּב לאחר – אך כולם אין בהם אחיזה של ממש, כוּלם רוֹפפים ונמשכים אחרי הגוּף השוֹקע. קרוֹב הייתי לדמעוֹת. לא הרגשתי שידה נשמטה מתוֹך ידי.

פתאוֹם ריטטוּ אצבעוֹתיה בשׂיער ראשי:

– חייב אתה להכיר אוֹתי: בשלוֹשה קשרים קשוּרה אני בפילק – בקשר אם ואחוֹת ואשה. פילק זקוּק לשלוֹשתן. לך די באחת. באחרוֹנה. זוֹכרת אני פסוּק אחד, שפילק לימדני פעם ב“קוֹהלת”: “והחוּט המשוּלש לא במהרה ינתק”. לא, החוּט המקשר אוֹתי עם פילק לא יינתק. כך אני – מה שקשרתי בידי לא אנַתק לעוֹלם, לעוֹלם…

קוֹלה רעד בדבּרה.

היו על לשוֹני הרבה טענוֹת ונימוּקים – אבל דבריה החותכים סתמוּ את כוּלם.

ישבתי כנער שלָקה.

והנה נטלה את ראשי ונשקה לי על שתי לחָיי. הרפתה ממני ואמרה:

– ראה, נשקתיך נשיקת ידידוּת בשמי וּבשם פילק. הן תחזיר לי נשיקתיים: אחת לי ואחת לפילק. ידעת, כי הוּא במצבוֹ – לא עת נשיקוֹת לוֹ.

לא היה צל של קלוּת ראש בדבריה. נטלתי את פניה בשתי כּפּי. פניה להטוּ. אָצלתי נשיקה ללחיה הימנית וּנשיקה לשׂמאלית. כשסילקתי ידי ממנה, לא ידעתי מה אדבּר. ישבתי ושתקתי נבוֹך. היה בי צוֹרך לבכּוֹת.

היא הוֹציאתני מן המבוּכה:

– עבר, כמדוּמה, רבע השעה. עלינוּ לרדת אל פילק. לא כן?… ראה, הירח מתחיל עוֹלה…

בתנוּעה נמרצת קלטה את זרוֹעי ולחצה אוֹתה אל גופה החזק. כמשועבּד לרצוֹנה פסעתי עמה במוֹרד.

כשבאנוּ למלוֹן הציעה לי שאכּנס בעוֹד חצי שעה לחדרוֹ של פילק. הוּא כבר יהיה מחוּבש. נשב ונשׂיח מעט.

עניתי לה מתוֹך השתמטוּת.

– אם עייף אתה – אַל תכבּיד על עצמך. נתראה בבוֹקר.

החליקה בחטיפה על לחיי ונבלעה בחדר.

השעה היתה תשע. לפי שנאמר לי, בתשע וחצי נפסק, בפקוּדת המנהלה, כל רעש במקוֹם. לא רק בסאנאטוֹריוֹת אלא גם בבתי המלוֹן הגדוֹלים והקטנים חייבים להפסיק כל נגינה וזמרה. גם האוֹרוֹת מכוּבּים, רק פּנסים אחדים נשארים דוֹלקים. תנוּעת המרכּבוֹת פוֹסקת. החוֹלים חייבים לשכּב במיטותיהם.

הייתי לבדי בחדר הגדוֹל, לבדי עם המבוּכה והצינה שבנפשי.

גם כאן, כמוֹ בלילה ההוּא בצ. מצאתי על השוּלחן כוֹס חלב עם עוּגוֹת אחדוֹת. גם קערה עם פירוֹת אחדים. מנהג הוּא במלוֹן. מן האוּלם עוֹד נשמעה נגינת הפסנתר. בעד החלוֹן הפּתוּח הגיעוּ קוֹלוֹת משׂיחים, צחוֹק וזמרה חרישית מן החורשה.

דמיוֹני ראה את מרים לבוּשה סינר לבן, סינר חוֹבשת, מטפּלת בפילק העירוֹם במיטתוֹ, טוֹבלת את הבּד וכוֹרכת את חצי גוּפוֹ, מהדקת וּמקשרת, כשהיא כפוּפה עליו, וחזה, חזה הבתוּלי, המשכּר, נטוּי עליו, על המתפּנק, המקבל טיפּוּלה כדבר המגיע לוֹ כמשפּט.

לבי נלחץ בכאב קשה מנשׂוֹא. לא היתה בי לא קנאה ולא שׂנאה לפילק. לא קינאתי בוֹ, כי ידעתי את חוֹליוֹ, לא שׂנאתיו, כי לא הוּא כבש את מרים. היא היא שעשׂתהוּ אוֹבּייקט כנדרש לה, לחַיי רוּחה, לטבעה החזק – והוּא מה כי אשׂנאהו? אבל הוּא נעשׂה זר לי, ניתּקה כל זיקה בלבי אליו, כאילוּ חיוּתוֹ פרחה מלבי ורק פגרוֹ מוּטל שם.

שעוֹת רבוֹת התעניתי בהירהוּרי על משכבי. עשׂרת מוֹנים חזרה בי השׂיחה הקצרה שהיתה בינינוּ בפאת היער. בתוֹכם היוּ גם הירהוּרי תקוה משוּנים, מרעידים את הבשׂר: חוֹליוֹ של פילק גוֹבר. אין תקוה לחייו. הוּא נפטר באחד הימים. היא עצמה מוֹדיעתני על כך. אני כוֹתב אליה בדקוּת רבה ושוֹאלה, אם יש עתה מקוֹם לקשר הרגשוֹת שדיבּרתי עליו אז, ביער… אבל מיד ראיתי לא רק את ההבל שבמחשבה זוֹ, אלא גם את האֶגוֹאיזם שלי. התהפּכתי על משכּבי מתוֹך זיעה קרה. ויש אשר נדמה לי, כי קדחת אחזה בי. חלפני רעיוֹן מוּזר: שמא נדבקתי מפילק? מיששתי את צוארי, את דוֹפק ידי. שטוּת! רק היוֹם באתי במחיצתוֹ…

וכל העת אני רוֹאה אוֹתה כמו חיה לעיני, וּדמוּתה מחמידה אוֹתי. אף שתי הנשיקוֹת, נדמה לי, בוֹערוֹת על לחַיי, ואת להט פניה אני חש על שׂפתי. ישבתי והלטתי פני בידי. ושוּב שכבתי כדי להתהפּך במצוּקת נפשי. ירדתי מן המיטה והתהלכתי יחף על רצפת העץ וחזרתי אל המיטה. ניסיתי גם לשכב על המיטה השנייה, הזרה. באה לי מחשבה אבּסוּרדית: לרדת ולדפּוֹק על דלת חדרה. אוּלי תכניסני, אוּלי תתנני לדבּר, לחשׂוֹף את כל לבי לפניה… טענוֹת משוּנוֹת וּדברים נוֹעזים צצוּ ונסתדרוּ במוֹחי הקוֹדח. ושבתי

ודיבּרתי אל נפשי, שאין זוֹ אלא טעוּת, ועלי להסתלק ממנה. צחוֹק עשׂה לי דמיוֹני החוֹלה. עלי להירדם, לישוֹן שעוֹת אחדוֹת, ואז יתנדף הכוֹל. בחיי נתנסיתי לא פעם בהירהוּרי לילה קשים, שנמוֹגוּ עם בוֹקר כקוּרי חלוֹם. לוּ רק יכוֹלתי להירדם! אחזתי בכל התחבּוּלוֹת שידעתי – ולא עלה בידי. ההירהוּרים שבוּ וזחלוּ ושרצוּ במוֹחי הגרוּי עד לכאב.

הירח כבר זרח באוֹר חזק בעד החלוֹן. מזמן לזמן נטלתי את השעוֹן המוּנח על השידה הסמוּכה והסתכלתי בוֹ בתוֹך פס הנוגה כמאיץ בזמן שימהר לעבוֹר. אך הוּא, הזמן, התקדם במתינוּת מרגיזה. אך הנה כבר עבר חצי הלילה. גם שעה אחת עברה. בחוּץ היתה דממה. לא נשמע כל רעש, לא נביחת כלב, לא קריאת גבר. יפה דאגוּ כאן למנוּחתם של החוֹלים. את הדממה שׂרטוּ פה ושם רק שיעוּלים קוֹראים זה לזה, מין שׂיח של שיעוּלים קרוֹבים וּרחוֹקים וּרחוֹקי־רחוֹקים. מילמוּל הפּלג היה כשׂיח הדממה.

אחרי שתיים לא יכוֹלתי עוֹד נשׂוֹא. היתה לי תחוּשה. כמוֹ הבית כוּלוֹ, הכתלים, הסיפּוּן מלמעלה והרצפה מלמטה מתקרבים ולוֹחצים ודוֹחסים עלי את האויר. ירדתי וּפתחתי לרוָחה את החלוֹן: החוּץ השטוּף אוֹר הלבנה הבהיק לעיני. נוֹף ההרים הדוֹמם, ללא נידנוּד רוּח, היה מוּטל לעיני כמכוּשף. קמה בי החלטה ללבּוֹש מה ולצאת. אוּלי באויר החוֹפשי, בליל היקרוֹת, ירוַח לי, יעוֹרוּ מחשבוֹתי האוֹרוֹת, הבריאוֹת, לגבוֹר על אלוּ

האפילוֹת, החוֹלניוֹת…

בזהירוּת ירדתי בשטיח המדריגוֹת. מצאתי את שער המלוֹן לא נעוּל. פתחתי בחשאי את הדלת ויצאתי החוּצה. לבנה גדולה, כמעט לא פגוּמה, טהוֹרה, צרוּפה וצוֹננת עמדה על הנוֹף המתוּלל. היערוֹת השחירוּ. בנייני הפּאר, הוילוֹת, גם ביקתוֹת האיכּרים – כוּלם היוּ מובלטים וּמוּבהקים.

ראיתי בקירוּב מקוֹם את ברק הפּלג המתגלגל באפיק האבנים. עמדה צינה דוֹממת. האוֹר נח על הכוֹל כציפּוּי של כסף אפרוּרי. לא נראתה רגל שוֹטר אוֹ שוֹמר. כביכוֹל, צבא השמים מוּפקד על שלוֹם שנתם של שוֹכני המקוֹם. שׂיח השיעוּלים צילצל במפוּזר. שיעוּל פה, שיעוּל שם.

ירדתי עד דרך המלך, שלא היתה אלא שכבה עמוּקה של אבק שׁחוּק. הלכתי בדרך בלי דעת, אנה אני הוֹלך. אך רגלי הוֹליכני לעבר העיירה ק., אשר משם באתי, הקרוֹבה מאוֹד ואינה נראית מפני ההר החוֹצץ בעדה. זכרתי ברעדה מה ששמעתי מפי פילק, כי המתים מוּסעים שמה בלילה, כדי שהחוֹלים לא ידעוּ. אבל לא ראיתי כל לוייה. הלכתי בצעד מהיר, חשבתי, אוּלי אתייגע בהליכה ואוּכל להירדם בשוּבי אל חדרי.

והנה – עיני נקרעוּ לרוָחה – איש יהוּדי, בעל זקן, לבוּש קאפטאן ארוֹך, יוֹצא מאחד הבתים ויוֹרד לדרך. תחת בית שחיוֹ צרוֹר לבן. אף הוּא פניו לק., העיירה הסמוּכה. המרחק בינינוּ לא היה רב. הוּא לא הרגיש בי ההוֹלך אחריו באבק הרך. אך כשקרבתי יוֹתר שמע, כנראה, את צעדי הנמרצים, כי הפך פניו פתאוֹם כנבהל, עמד והביט בי רגע, אחר שב ללכת, מחיש צעדוֹ. החשתי גם אני צעדי, אבל נוֹכחתי, שאם לא ארוּץ לא אוּכל להשׂיגוֹ. החלטתי לקרוֹא לוֹ, שיעמוֹד. לבי כבר דפק בי ממאמץ ההליכה המהירה, ואוּלי מסערת נפשי. עמדתי רגע ושאפתי רוּח. אחר קראתי בקוֹל:

– ר' יהוּדי, ר' יהוּדי, יעמוֹד רגע!

הוּא עמד והסתכל בי, היוֹרד אליו, מחכה לי, כנרגע מקוֹלי.

כשהגעתי אליו בירכתיו לשלוֹם. אמרתי לוֹ, שאני אוֹרח בריא בש., לא יכוֹלתי לישוֹן ויצאתי להתהלך מעט לרוח הלילה. אפשר ירשני ללכת עמוֹ כברת דרך. הרי הוּא יורד לק.?

הוּא הסתכל בי במראה פנים תוֹהה ולא ענה דבר.

חזרתי על הצעתי.

פתאום אמר בקוֹל עצוּב, דק, נשי כמעט:

– אני הוֹלך לבית הקברוֹת. הנה אתי נפל. חוֹלה אחת הפּילה בערב וקראוּ לי לבוֹא ליטוֹל את ה“מת’ל”.

– קברן הוּא?

– כן. אני ממהר. עלי לחזוֹר עוֹד מעט לקחת בר מינן גדוֹל.

אמר והלך לוֹ. עמדתי אחריו. הצרוֹר הקטן הלבין בוֹלט מן הדמוּת השחוֹרה. עמדתי כנטוע ולא יכוֹלתי להסיר עיני מן הקברן הרץ במוֹרד הדרך, עד שהגיע אל המפנה ונבלע מאחרי ההר. וגם כשנתעלם מעיני, עוֹד עמדתי ולא יכוֹלתי למוּש ממקוֹמי. המלה “מת’ל” צילצלה באוֹזנַי וּמילאה אוֹתי קוֹר. רחוֹק הייתי מבית מלוֹני, ממרכז היישוּב, בקצה פרבר העניים. עמדתי והבטתי אל הדרך, שהשׂתרעה לפנַי ריקה ושוֹממה, מלבּינה כתכריך של בד תחת אוֹר הלבנה.

פתאוֹם חשתי דמעוֹת בעיני, ולא ידעתי מה פשרן של הדמעוֹת. עצבוּת גדוֹלה תקפה עלי, ועם העצבוּת הרגשתי בי מעין הפשרה של רגשוֹת וּמחשבוֹת. משהוּ דיבר בי בחיתוּך קוֹל ברוּר: “הנה נפל אהבתך, אשר טרם עוּצבה בלבך, טרם היתה לנפש חיה, וּכבר הוּבלה לקברוֹת. עוֹד נפל נוֹסף על הנפלים אשר קברת עד כה. חזוֹר לאחוֹריך, בן אדם, בוֹא בחדרך ושכב. המת לא יחיה. לא לך היא מרים. לא היתה לך ולא תהיה לך. לוּ גם הלילה ימוּת פילק – לך לא תהיה. שוּב קוֹרבן היית לאוֹתה תשוּקה לא מוּבנה ועצוּמה אל אשר לא לך, זוֹ התשוּקה, שתוֹרת ישׂראל קראה לה בשם חימוּד ואשר כה הזהירה מפניה”…

שמעתי לקוֹל הדוֹבר בי וחזרתי לאחוֹרי. הלבנה באה בענן וכל הנוֹף כהה. הצינה גברה עם האשמוֹרה האחרוֹנה. גניחוֹת שיעוּלם של החוֹלים גברוּ אף הן.

שעוֹני לא היה עמי. מה השעה? בוַדאי שלוֹש אוֹ ארבע. הנץ החמה אינוֹ רחוֹק עוֹד.

הלכתי לאִטי באבק הדרך. לא אמהר, כי מה אמצא? מה אאַחר? שוּב, שוּב אני יחידי תחת השמיים הגדוֹלים וּצבאם. שוּב עלי ללכת, לנדוֹד יחידי, יחידי עם רבים, יחידי עם מכירים, יחידי עם ידידים ורעים, יחידי עם קרוֹבים, עם נשים אהוּבוֹת, עם גדוֹלים ועם קטנים. תמיד יחידי… יחידי…

בחדרי נפלתי על המיטה כהרוּג.

ובבוֹקר, כשנפגשתי עם שניהם (מראה פני היה, כנראה, רע), שאלתני מרים בחרדה קלה:

– מה היה לך?

– חלוֹם חלמתי, ובחלוֹמי הוּגד לי, כי עלי לנסוע היוֹם. בהחלט.

– הוּא מתלוֹצץ, – קרא פילק בנעימה ילדוּתית.

– לא, – אמרתי – מאמין אני בחלוֹמוֹת.

– אפשר שהצדק עמוֹ, – אמרה מרים.

נדמה לי, שראיתי בעיניה ניצנוּץ לח.

לאחר שעתיים ישבתי בעגלה.

שניהם עמדוּ כדבוּקים זה אל זה וניפנפוּ לי ברכת פרידה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48648 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!