אור שלוות ליל־ירח בהיר עוטה את ההרים והשדות רחבי הידיים, הנראים כחולמים והוזים כאותם הרועים השטוחים על יד עדריהם, חדורי צינת לילה וליבותיהם נכספים לעולמות רחוקים וגבוהים ככוכבים.

פתאום – יריה פלחה את דממת הלילה. אחריה עוד אחת ועוד אחת. הד היריות חדר אל תוך מחנה הכבשות הפחדניות ותצטופפנה אחת לחברתה ותשאנה ראש ועיניים תמהות, מבלי הבין מה קרה. נדמה: קולות, צעקות, אי־שם רחוק רחוק – ששש…

שוב דממה. מעיזות הכבשות להתרחק זו מזו. הסכנה עברה. מתבודדות כמקודם. ממשיכים הרועים להזות ולשזור את חוטי מחשבותיהם והזיותיהם כמקודם. רחוקות היריות. אין סכנה. אין דאגה. מחר נדע מה קרה. ששש… דממה.

אבל עיני חברי אבו־קאסם מתלקחות ומבריקות כגחליליות עפות בלילה. קם ושוב שוכב מתעטף בעבאיתו ובפרוותו, פושט את הרגליים ומכווצן תחתיו, מכניס את הראש בתוך הפרווה ותיכף מוציא אותו. מתהפך מצד לצד, מנוחה לא ימצא. שלוותו נתערערה לפתע. דמו הסוער עוררו. דמיונו הוצת כבמו אש.

– ודאי “קוֹם”, נקמת דם בשבט ת… פלט ולא יסף. רגע שקט, אבל המלה “קום”, שזה עכשיו הפליט כמתוך חלום, חדור הרגשת קודש, עוררתו ותנסוך עליו כעין שכרות מתוק מרווה־מצמיא ויפעם בו רוחו וכולו כאחוז קדחת שקע בזכרונותיו, זכרון נקמת דם דודו.

* * *

היה אז עוד ילד כגדלו של בנו של קאסם היום, בן שבע או שמונה, כשנהרג דודו אחי אביו בידי אחד מבני שבטו, והם חונים במרחבי החורן. כמעט שאינו זוכר את פרצופו של דודו. הוא זוכר רק מתוך חלום את פניו הצלוקים של הרוצח קצר הקומה, כי מבאי אוהל אביו היה והסב תדיר במסיבות הקהווה אצלו.

ויברח הרוצח ומשפחתו רחוק רחוק, לג’בל א־דרוז, וגם משם נדד שלא תשיגנו יד גואל הדם. לשבט אחר הלך, לחסות בצלו של שייך גדול וחזק בבחינת “דחיל”. הרבה שנים עברו מאז, כעשרים שנה ויותר, ודם הנרצח עוד טרם נגאל. דמו צועק מהאדמה. כתם רובץ על המשפחה, כבוד המשפחה חולל…

לפני שנים מספר ואבו־קאסם רוכב לו בעבר הירדן בדרכו לשבט בני־חאלד לראות בבנות השבט, כי נפשו חשקה לקחת לו אשה יפה וצעירה, נוספת על אשתו הראשונה, שלבו סר ממנה ואינה משביעה עוד את רצונו. – רוכב ושוגה לו בדמיונות על מזלו החדש שיביא איתו לשבטו.

והנה הֵלֶך זקן הולך לו בדרך ויט אליו. אינו יודע עד היום משום מה, רבים הלכו בדרך זו ולא שם לב אליהם. למה דוקא נתן עינו באותו זקן – ודאי מאללה היה הדבר. הזקן הולך לו לאט לאט, ידיו רועדות מזוקן, פניו מקומטים וצמוקים, לבוש קרעים; ויברכהו אבו־קאסם לשלום, וישב לו הזקן שלום.

כהרף עיין נהפך לב אבו־קאסם בקרבו. “הנה ככה – הוא מסובב בכפות ידיו ושיניו חורקות – ככה, מלמעלה למטה” וישאלהו:

– לאן, דודי, אללה יַנחֶךָ?

– לבני־חאלד, באללה.

– האם חאלדי אתה?

– חאלדי, באללה.

ויבחן אבו־קאסם את הזקן בעיניו וישאלהו:

– הגד נא לי מה שמך, דודי?

וירם הזקן את עיניו הלאות וישהה עליו רגע ושניים ויאמר:

– מה לך ולשמי, “יא ולד”. לך לדרכך ואני לדרכי. ויפן ללכת בשביל השדה אשר לפניו. ויקרא לו אבו־קאסם וישביעהו:

– באללה, אם אגיד לך את שמך, תגיד: כן או לא.

וישאל הזקן:

– מניין אתה? וישקר לו אבו־קאסם בכוונה:

– חאלדי אנוכי.

– לא, באללה, אינך חאלדי, אמר הזקן, ויוסף:

– את מי אתה מכיר?

ויקרא אבו־קאסם בשמות שייכים ונכבדים ומכרים מהשבט ויגמור: “ואני פלוני בן פלוני”. ולא הוריד אבו־קאסם את מבטו מהזקן וישאלהו פתאום:

– ושמך לא עשֶׁבּ? והאם אינך משבט פ…?

ויסתכל בו הזקן ויאמר:

– אמנם כן, כדבריך, ומניין אתה יודע את שמי ואת שבטי?

ויכוון אבו־קאסם את רובהו ויאמר:

– אתה המקולל, רוצח דודי, עתה הגיעה שעתך!

וישלוף הזקן כהרף עין את פגיונו מתערו ויאמר:

– גם אותך אהרוג, כלב טמא, נוסף לדודך המקולל.

ואבו־קאסם – דמו התלקח וסער בקרבו ולא יכול עוד להתאפק. סר קצת אחורנית ויפגע בו מתחת ללב, ויכרע הזקן תחתיו; ויאזור הזקן את שארית כוחו וינסה לקום והפגיון בידו הקמוצה, ויירה אבו־קאסם עוד הפעם ויפגע בראשו ולא יסף. דם, בשר ועפר התערבו יחד – –

* * *

אבו־קאסם לא המשיך הלאה את דרכו. ויקטע את ידו הימנית של עשֶׁבּ, ויקח את הפגיון מעליו ושב חזרה לשבטו, כשהוא דוהר על סוסתו האצילה.

כשהגיע למחנה – היה לילה. ושקט בין האוהלים, רק כלבים נבחו. באוהלו של סעיד אביו עוד ישבו רבים מבני השבט במסיבה על יד המדורה. אבו־קאסם לא הרגיש בבגדיו המכוסים בדם ובמראהו הפרוע ויכנס האוהלה. עוד טרם ברך לשלום את המסובים – חרדו כולם תחתם ויקראו בקול:

– אבו־קאסם, מה קרה?

אביו ניגש אליו ויאמר:

– מה היה, בני? הגד.

לא יכול אבו־קאסם להוציא הגה מפיו, רק הושיט את היד הקטועה ואת הפגיון לאור המדורה ויגמגם:

– “יא־יובא (אבא)”, זו היד שהרגה את אחיך– – –

– מה? יד עשֶׁבּ?… לא, אתה שקרן, כזבן. אין זאת יד עשֶׁבּ. אני מכיר אותה היטב־היטב. כתובת קעקע עליה: עקרב, פגיון וחצי ירח בין שתי שורות, כמו בידי… וירחצו אחדים מהמסובים את היד המלוכלכת מדם, ולב אבו־קאסם פועם בקרבו, ויכירו את הסימנים שבפי סעיד ויכריזו כולם:

– אמנם הוא־הוא רוצח אחיך ודודך, אבו־קאסם, יד עשֶׁבּ היא.

ויגש אליו אביו וישק לו על מצחו לעיני כל המסובים.

כשנזכר אבו־קאסם היום בנשיקה הזאת, בנשיקת אבא, נפשו נסערת ומתרגשת. הוא מוכן לרקוד ולקפוץ ולחבק את כל העולם…

אמו ואחיותיו יצאו מפתח אוהלן והילילו ויתאספו בני השבט לפני אוהל אביו וישמעו ורחב לבם וינשקוהו ויחבקוהו רבים. וישחטו לנאספים “דביחה” (זבח) לכבוד גאולת הדם. והשמחה היתה גדולה וכבירה ונמשכה עד עלות השחר.

בבוקר התאספו גם מיושבי האוהלים הרחוקים אשר אליהם הגיעה השמועה. וירחצו את היד הקטועה ויעטפוה בבד לבן וישימו את הפגיון על ידה ויקברוה בטכס, כדת – – –

ורוכבים ממשפחת עשֶׁבּ באו מהשבט הרחוק המגן עליהם, לבקש משייך השבט פ. להשלים בין שתי המשפחות ולסדר את ה“סֻלְחָה”. ויאמר השייך:

– אין צורך בסידורים ובדיבורים. הכל נגמר, הוא הרג והוא נהרג. אין ביניכם עוד ולא כלום. שובו לשבט, לא יאונה לכם כל רע.

ויבואו כולם לבית סעיד אבי אבו־קאסם ויתקעו דגל לבן לפני האוהל, ויקבלם סעיד כקבל אורחים יקרים ויתנשק איתם ויכן קהווה וישחט הרבה כבשים לכבודם.

– נקמנו את דם אחינו וגאלנו את כבוד משפחתנו. מהיום והלאה אין איבה ושנאה בינינו, אחים אנחנו.

ועתה נודע הדבר: לאן היו מועדות פניו של עשֶׁבּ הזקן המסכן? הוא הלך לבני חאלד, לשייכי השבט ונכבדיו, לבקשם ללכת לשבט פ… לבקש “סֻלחה” ממשפחת הנרצח; ובידו כופר נפשו, אשר אסף לאט־לאט במשך שנים למטרה זאת, כי נפשו חשקה לשוב עם משפחתו הגדולה לשבטו הקודם. התגעגע לשבט מולדתו ורצה למות שם, כי ידע שלא יאריך ימים עלי חלד;

את הכסף מצאו בחגורתו המלוכלכת בדם, דם נקמת אבו־קאסם, דם הלב, הראש והיד הקטועה שהרגה את דודו בן שבטו, אשר אכן נקברה בטכס עם פגיונו בשבט פ., בשבטו הוא.