מצאו בדואי משבט ח. הרוג בשדה. בלבו היה תקוע פגיון; מי הרגו? שאלה זו היתה שיחת היום ימים ושבועות, בשבט ובסביבה. חשכת הלילה בלעה את צעקותיו ואנקותיו של ההרוג הגוסס, והסתירה את דרכי הרוצח הבורח. הרוח מחתה את עקבותיו מעל פני האדמה ולא הועילו חיפושי המחפשים וגישושי המגששים.
נתאלמנה אשה צעירה ועל ידיה ילד פעוט כבן־שנה, נתייתם – וחסל.
יללה האשה, רגזה תחתיה וחרקה שיניים – דם בעלה צועק מהאדמה והרוצח חי לו אי שם בשלווה ובמנוחה.
פשטו בני המשפחה בשבטים, בעילום־שם, לחפש אחרי הרוצח, לגאול את דם קרובם ולנקום את נקמתו; אבל מקץ ימים שבו לשבטם דוממים, חפויי־ראש וזועפים. העלו חרס בחקירותיהם ולא נודע להם דבר ולא חצי דבר.
שוב יללה האם והבן ינק משדי אמו את שנאתה, וזו נזלה בדמו, כמאליה…
* * *
עברו מאז הרבה שנים. האם הזדקנה וגבה התכופף מרוב סבל וצער כל השנים. הילד גדל ויהי לרועה מפורסם, שמו הולך לפניו בין השבטים. יוצא ובא בין האנשים. אבל מנוחה לא ידע, נודד והולך משנה לשנה למקומות אחרים, לשבטים זרים.
כתם דם אביו הנשפך טרם הסיר מעליו…
אמו הזקנה – מה יכמה לבה לראות בטרם מותה את ראש הרוצח מובא בידי בנה לידיה. דבריה ורמזיה חודרים ללבו כפגיונות וריסי עיניו משתפלות מבושה…
ויהי היום והוא נשכר לרועה אצל אחד משבטי ענזי, שחנה לפני הרבה שנים על יד שבטם, והוא את שם שבטו לא גילה מיום עמדו על דעתו, ומטרתו גלויה לפניו.
בעל הצאן שבע־רצון מהרועה שלו ויחבבנו כבנו, כל רז לא הסתיר ממנו.
ויהי באחד הערבים הקרים – והעדר על יד האוהל והם יושבים להם בתוך האוהל ומתחממים על יד המדורה, שותים קהווה ומעשנים סיגריות במתינות וברשלנות. ובעל הצאן מספר על שנים עברו, על עצמו, על חייו הסוערים בהיותו צעיר. לא ידע פחד ולא נרתע מכל מכשול ומה שרצה להשיג – השיג, מקטון ועל גדול. הנה למשל – מקרה פה, מקרה שם, הוא מעשן לו ומבין ענני העשן שאפפו את ראשו ועירפלו את עיניו ראה את הדברים כאילו אך תמול קרו. ובתוך המקרים – מקרה אחד: “פעם שבתי ברכיבה בערב מקרובי, והנה נראה אדם אחד בשדה, בדרך לשבט ח. מחמולה פ., הכרתיו היטב פנים אל פנים, גבוה, רזה ו”עיני צבי" יפות לו. שמו היה אחמד אל קאסם (היה “אַקְרוּט”, או־הו!…) ולו עבאיה טובה, ועל ה“תוֹב” חגורה רקומה, עבודת התורכמנים. ואומר לו – “תן אותה לי” והלה צחק: “האני אתן לך להוריד ממני בגדים ולהפשיטני?” – – ולא הוספתי דבר, שלפתי את פגיוני והיכיתיו. הנה כאן, ישר ללבו, והשארתיו מת על המקום. והוא גומר את סיפורו ביוהרה: “כזה, יא־חביבי, הייתי פעם”…
בעל הצאן לא ראה את פני הנער הרועה, שישב ממולו והקשיב לסיפורו המעניין. לא השגיח בעיניו הקמות ובידו השולפת את פגיונו מתערו. ברגע שגמר בעל הצאן את סיפורו – זעק גם זעקה גדולה ומרה, הספיק רק לשים ידו על לבו השותת דם אבל לא יסף לצעוק; בידו האחת סתם הרועה את פיו ותחב את קצות הכַּפיה שעל ראשו לתוך פיו הפעור ובשניה דקר ודקר. ומשמת חתך לו את ידו הימנית ואת ראשו – – –
ומשהרגישו בני המשפחה בדבר באותו ערב, היה כבר הרועה רחוק בשדות, רכוב על סוסתו האצילה של בעל הצאן – בדרך לאוהל אמו…
* * *
אחרי מאמצים מרובים הצליחה משטרת עבר־הירדן לאסרו בשבטו ולהביאהו כבול ידיים ורגליים בשרשרות ברזל לבית־האסורים בעמאן.
כשהגיעה הבשורה הזאת לאמו – חשבה לקטוע את שדיה מרוב חרפה ובושה – שהיא היניקה בן כמותו…
אבל כעבור עשרה ימים נתבשרה שהוא ראוי לשם בדואי וראוי הוא להיות בנה של אמא זו – הוא הצליח לברוח, למרות המשמר הגדול, מבית האסורים. עכשו הוא מסתובב כ“דַחִיל” – חסוי, נכבד ונערץ בין שבטי הבדואים הרחוקים והנידחים – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.