אביב בא.

השׂדות מכוסים מרבד עשב ירוק, גבוה, עסיסי, משביע. השמש שולחת קרני אור משעשעות. רוחות קלילות חובקות ומלטפות מרחבי שדות והרים. בת־צחוק בעיני אנשים. הרועה שוכב לו בשלווה על יד עדר הצאן, המשחק ומשתעשע מתוך שובע בשפע הטוב המפוזר לרגליו.

גם הרועה שָׂבֵעַ מחלב טעים ומעשבי השדה למיניהם. נפשו מתעטפת עליו מתוך אושר, והוא בנגינות חליל ובשירה עריבה, שופך את עודף רגשותיו המתרבים, כשהוא נכסף למרחבים ולכל היופי סביבו. פעִיַת הטלאים והצאן העליזה עונה לו כבמקהלה, וטוב לו עכשיו, בלילות הבהירים למראה הירח ואור הכסף השקט, הנסוך על העולם ועל הכוכבים הנוצצים באורותיהם המקסימים.

חמימות מלטפת ואופפת את הנפש והגוף.

כאשר החום מתגבר והולך, הצאן מתנהלות לאיטן. הבוץ החורפי עודנו דבוק בצמר המרובה והוא מעיק בכבדו על הכבשה ואינו נותן להתנועע לה בחופשיות. אז נעשה הצמר מיותר כאותם הבגדים החמים והכבדים שעל גוף הרועה בימים ובלילות החמים. הצאן רוצות להחליף את צורתן החורפית, כאותן ההרים והשדות, וללבוש צורה אביבית קלה. הרועה מסתכל ומתבונן ומבין לנפשן, והוא מחליט להודיע לבעל הצאן:

– הגיע הזמן לגזזן.

באחד הבקרים יוביל הרועה את עדרו למרעה, בעל הצאן מזמין את שכניו וקרוביו לחגיגת הגז.

רועים מתאספים, אוספים אצל שכנים מספּרַיים, ומי שיש לו מביא איתו. זה שאין לו – נותנים לו. אחד קושר את הרגליים, משכיב ומחזיק את הכבשות. חברו גוזז, נזהר שלא לפצוע ולא להכאיב; ומברך, אגב גזיזה, את אללה הגדול על יצוריו הנחמדים ועל שפע ברכתו…

עומד הרועה ועיניו קורנות ברוב אושר:

נגמרה שנת המירעה. לפני שנה, בדיוק באותו יום, התחיל לרעות את העדר, קיבל עליו את האחריות לכל השנה. אז היה העדר ערום, ועכשיו הוא משיבו לבעליו לבוש צמר רך, ברכת אללה עליהם. העדר בריא. עבר איתם את הקייץ הבוער, הלוהט; עבר איתם את החורף הקר בגשם, בסערות; לא עזבם לרגע בימי מחסור במרעה כביום שפע; לא קרו מקרים מיוחדים, לא מתו מהצאן, וגם נוספו עכשיו עשרות טלאים חדשים, נחמדים ובריאים. מנפשו פורצת הודיה לאללה – אלחמדאללה! השבח לאללה!

מה יכול עוד להנות אותו כביום זה? עוד מעט ויקבל את משכורתו: שתיים שלוש כבשות, שכר עבודתו של כל השנה. נוסף על הצאן הנמצאות אצלו, שכרו משנות מרעה קודמות, יהיה לו בקרוב ל“סיג”, לקניית אשה כאַוות נפשו… בעל הצאן שבע רצון ממנו, ואם ירצה יוכל להשאר אצלו לשנה הבאה, ובוודאי גם יוסיף לו מתוך הוקרה – מתנות בעיין יפה, טלה או טליה. כמה טוב לו.

והנה הוא שומע מהגוזזים: “הצאן הבריאו השנה… שמנות… יפות”… נשמתו נעצרת בקרבו מרוב שמחה, זה נאמר על חשבונו, על רוב מסירותו לעדר, שנתן את לבו עליהן כל הימים ושמר עליהן כעל נפשו. זהו שכרו העיקרי …

הכבשות יוצאות מידי הגוזזרים ערומות וקשה להכירן; והן, כמעידות על עצמן שהן־הן ולא אחרות, משמיעות את קולותיהן הידועים:

– ממ… ממ… ה…

כשגומרים לגזוז את הכבשה האחרונה, והיא עודנה מנערת מעליה בגופה את פקועות צמרה הגזוזות והמפוזרות פה ושם – חש בעל הצאן לכבד את המזומנים בקהווה. אחד מבני הבית עובר בין כולם ושופך מים על אצבעות יד ימין, ושניים שלושה אחרים מביאים “דביחה” (זבח) בתוך גיגית מלאה אורז ופיתות־קמח טריות על יד כל אחד ואחד. אחרי הסעודה – מתחילה השמחה: הצעירים יוצאים בריקוד על מרבד הדשא שלפני האוהל, הרועה בראש והצאן אחריו מסובבים את הרוקדים בדהרה פעמים אין מספר, לכבוד השמחה, לכבוד החגיגה… נדבקים בדבקות, בהתלהבות פראית. ידיים ורגליים מתנועעות במהירות לקול החליל. היושבים בתוך האוהל או לפניו, לרוב אלה הם הזקנים, שאינם יכולים לצאת עוד בריקוד, מוסיפים להלהיב את הרוקדים במחיאת כף אל כף, במנגינות ובשירים. מאוהל הנשים עולות ה“יללות” – קריאות גרוניות וסלסולים, וגם שם מסתדר עיגול רוקדות, דבוקות אחת לרעותה, יד ביד.

הרועה עוצר רגע מחוץ לשורות הרוקדים ומהרהר לעצמו: האם להישאר אצל בעל צאן זה לשנה נוספת, או ללכת לנסות את ה“נסיב”, המזל, בעדר אחר, במקום חדש? סתם: להחליף את המקום.

עוד רגע־שניים והוא צריך לענות: כן או לאו…

הנה רועה, שעזב רק אתמול את עדרו הגזוז, עומד ומחכה להחלטתו…

הפעמונים מצלצלים כבר על צווארי הכבשות. פועות הצאן מתוך חוסר־סבלנות ומזכירות:

– רעבות!…

– הי! הי! רררר… הי, הי!… קדימה למרעה!…

שוב לשנה תמימה עם עדרו.

החגיגה נמשכת, סביב ובתוך אוהל בעל הצאן, והוא:

– הי, הי! רררר…