אביב בא.
השׂדות מכוסים מרבד עשב ירוק, גבוה, עסיסי, משביע. השמש שולחת קרני אור משעשעות. רוחות קלילות חובקות ומלטפות מרחבי שדות והרים. בת־צחוק בעיני אנשים. הרועה שוכב לו בשלווה על יד עדר הצאן, המשחק ומשתעשע מתוך שובע בשפע הטוב המפוזר לרגליו.
גם הרועה שָׂבֵעַ מחלב טעים ומעשבי השדה למיניהם. נפשו מתעטפת עליו מתוך אושר, והוא בנגינות חליל ובשירה עריבה, שופך את עודף רגשותיו המתרבים, כשהוא נכסף למרחבים ולכל היופי סביבו. פעִיַת הטלאים והצאן העליזה עונה לו כבמקהלה, וטוב לו עכשיו, בלילות הבהירים למראה הירח ואור הכסף השקט, הנסוך על העולם ועל הכוכבים הנוצצים באורותיהם המקסימים.
חמימות מלטפת ואופפת את הנפש והגוף.
כאשר החום מתגבר והולך, הצאן מתנהלות לאיטן. הבוץ החורפי עודנו דבוק בצמר המרובה והוא מעיק בכבדו על הכבשה ואינו נותן להתנועע לה בחופשיות. אז נעשה הצמר מיותר כאותם הבגדים החמים והכבדים שעל גוף הרועה בימים ובלילות החמים. הצאן רוצות להחליף את צורתן החורפית, כאותן ההרים והשדות, וללבוש צורה אביבית קלה. הרועה מסתכל ומתבונן ומבין לנפשן, והוא מחליט להודיע לבעל הצאן:
– הגיע הזמן לגזזן.
באחד הבקרים יוביל הרועה את עדרו למרעה, בעל הצאן מזמין את שכניו וקרוביו לחגיגת הגז.
רועים מתאספים, אוספים אצל שכנים מספּרַיים, ומי שיש לו מביא איתו. זה שאין לו – נותנים לו. אחד קושר את הרגליים, משכיב ומחזיק את הכבשות. חברו גוזז, נזהר שלא לפצוע ולא להכאיב; ומברך, אגב גזיזה, את אללה הגדול על יצוריו הנחמדים ועל שפע ברכתו…
עומד הרועה ועיניו קורנות ברוב אושר:
נגמרה שנת המירעה. לפני שנה, בדיוק באותו יום, התחיל לרעות את העדר, קיבל עליו את האחריות לכל השנה. אז היה העדר ערום, ועכשיו הוא משיבו לבעליו לבוש צמר רך, ברכת אללה עליהם. העדר בריא. עבר איתם את הקייץ הבוער, הלוהט; עבר איתם את החורף הקר בגשם, בסערות; לא עזבם לרגע בימי מחסור במרעה כביום שפע; לא קרו מקרים מיוחדים, לא מתו מהצאן, וגם נוספו עכשיו עשרות טלאים חדשים, נחמדים ובריאים. מנפשו פורצת הודיה לאללה – אלחמדאללה! השבח לאללה!
מה יכול עוד להנות אותו כביום זה? עוד מעט ויקבל את משכורתו: שתיים שלוש כבשות, שכר עבודתו של כל השנה. נוסף על הצאן הנמצאות אצלו, שכרו משנות מרעה קודמות, יהיה לו בקרוב ל“סיג”, לקניית אשה כאַוות נפשו… בעל הצאן שבע רצון ממנו, ואם ירצה יוכל להשאר אצלו לשנה הבאה, ובוודאי גם יוסיף לו מתוך הוקרה – מתנות בעיין יפה, טלה או טליה. כמה טוב לו.
והנה הוא שומע מהגוזזים: “הצאן הבריאו השנה… שמנות… יפות”… נשמתו נעצרת בקרבו מרוב שמחה, זה נאמר על חשבונו, על רוב מסירותו לעדר, שנתן את לבו עליהן כל הימים ושמר עליהן כעל נפשו. זהו שכרו העיקרי …
הכבשות יוצאות מידי הגוזזרים ערומות וקשה להכירן; והן, כמעידות על עצמן שהן־הן ולא אחרות, משמיעות את קולותיהן הידועים:
– ממ… ממ… ה…
כשגומרים לגזוז את הכבשה האחרונה, והיא עודנה מנערת מעליה בגופה את פקועות צמרה הגזוזות והמפוזרות פה ושם – חש בעל הצאן לכבד את המזומנים בקהווה. אחד מבני הבית עובר בין כולם ושופך מים על אצבעות יד ימין, ושניים שלושה אחרים מביאים “דביחה” (זבח) בתוך גיגית מלאה אורז ופיתות־קמח טריות על יד כל אחד ואחד. אחרי הסעודה – מתחילה השמחה: הצעירים יוצאים בריקוד על מרבד הדשא שלפני האוהל, הרועה בראש והצאן אחריו מסובבים את הרוקדים בדהרה פעמים אין מספר, לכבוד השמחה, לכבוד החגיגה… נדבקים בדבקות, בהתלהבות פראית. ידיים ורגליים מתנועעות במהירות לקול החליל. היושבים בתוך האוהל או לפניו, לרוב אלה הם הזקנים, שאינם יכולים לצאת עוד בריקוד, מוסיפים להלהיב את הרוקדים במחיאת כף אל כף, במנגינות ובשירים. מאוהל הנשים עולות ה“יללות” – קריאות גרוניות וסלסולים, וגם שם מסתדר עיגול רוקדות, דבוקות אחת לרעותה, יד ביד.
הרועה עוצר רגע מחוץ לשורות הרוקדים ומהרהר לעצמו: האם להישאר אצל בעל צאן זה לשנה נוספת, או ללכת לנסות את ה“נסיב”, המזל, בעדר אחר, במקום חדש? סתם: להחליף את המקום.
עוד רגע־שניים והוא צריך לענות: כן או לאו…
הנה רועה, שעזב רק אתמול את עדרו הגזוז, עומד ומחכה להחלטתו…
הפעמונים מצלצלים כבר על צווארי הכבשות. פועות הצאן מתוך חוסר־סבלנות ומזכירות:
– רעבות!…
– הי! הי! רררר… הי, הי!… קדימה למרעה!…
שוב לשנה תמימה עם עדרו.
החגיגה נמשכת, סביב ובתוך אוהל בעל הצאן, והוא:
– הי, הי! רררר…
צום רמדאן מתקרב – שלושים יום צום!
פחד הצום נפל על כולם. שלושים יום לפני רמדאן מתחילים כבר להתכונן, להחביא כל דבר שיהיה בו לשבור את הצום בערב, ב“פטור”, ולפני עלות השחר – ה“סחור”: תאנים, מיני מתיקה, ביצים שמשיגים בחליפים אצל הפלחים בסביבה. בימים האחרונים מכינים “שֶׂמנה” – חמאה מראשית החלב (רמדאן בשנים האחרונות חל בסתיו ובין הכבשות מעטות הממליטות, וצריך לגזול את החלב מפי הטלאים הרכים…).
בדואית מתעניינת לדעת אם רק שבטה צם או גם השבטים השכנים. הבעל עונה לה:
– כל העולם צם ברמדאן; “אין קדוש כרמדאן”…
היא מפסיקה בצירוף קללה:
– אבל היהודים אינם צמים…
הוא, הבעל, מרגיעה ומסביר לה:
– היהודים כופרים הם, אללה יקללם…
את הילדים מבני עשר ומעלה מתחילים להרגיל בהלכות צום. אומרים לו לילד:
– תצום בני – למען אללה; יום ראשון – יום שלם, אחר־כך חצי יום…
– אל תתאונן, אל תבקש אוכל, אל תשתה מים, “אתה בן־האיסלם ואינך כופר”…
אותה שנה התחבטו בשאלה חמורה: אימתי חל יום התחלת הצום – ולפי החלטת ראשי השבט ונכבדיו התחילו לצום יום לפני התחלת רמדאן בכל העולם. החכמים במצרים קבעו בדיוק את יום התחלת הצום ושלחו מברקים לערים הגדולות, אבל לשבטי הבדואים לא נודע הדבר.
* * *
שני “כתיבים” בשבט, שני אחים, פיקח ועיוור. “שייכים” הם. תואר זה קיבלו בגמרם את האוניברסיטה הדתית “אל־אזהר” במצרים.
פתחו בשבט “מדרשׂה” (בית־ספר) לבני השייכים והנכבדים ללמדם קרוא וכתוב. בהתחלת “הקורס” של שנתיים, התחילו שלושים־ארבעים ילד ללמוד; כעבור חודש נשארו להם רק ארבעה. וגם מספרם הולך ופוחת… ויאמרו האחים לעזוב את השבט ולנוד הלאה; אולי תאיר להם ההצלחה במקום אחר.
בינתיים הגיע “רמדאן” ובשבט אין “מואזין” ואין “כתיב” שיוכל למלא את טכסי־הדת הדרושים ויבקשם ראש השבט להשאר איתם. הבטיח להם לעזרם בהרמת “קרן התורה” ולכונן בית־ספר, ואפילו להקצות מקום ל“ג’אמע” (בית־תפילה).
האח האחד, הפיקח, עומד יום־יום וקורא מעל הגבעה את המאמינים שבאהלים לתפילה, אבל אין נענים כי הבדואים אינם רגילים להתפלל כל השנה ואף לא ברמדאן… רק פה ושם כורע זקן בודד באוהלו בתפילה.
אך כשמתאספים אורחים באוהלו של ראש השבט מתפללים בציבור. אחד השייכים עומד ומסלסל לפניהם את התפילות, או מזמינים למסיבות־ערב אחרי ה“פטור” את שני ה“שייכים” יחד והם מנעימים בזמירותיהם וקריאותיהם בפרקי הקוראן, בניגון המקובל. ביחוד מצטיין השייך העיוור בקולו הערב והוא בקי בקוראן בעל־פה על תגי תגיו. וכולם – אוזן קשבת. הנה הפרק על משה רבנו ועניין עשר המכות לפרעה. כל המסובים מקללים את פרעה – על שלא ציית לקול משה ואללה – בדתו, באביו, מכנים אותו “כפר” (כופר) כלב וכדומה. וכשמגיע סוף הסיפור, שאללה ענש את פרעה בעשר המכות – כולם מתמלאים שמחה על נקמת אללה מה“אַרס” (הנבל) הזה… וכשמגיע סוסו של פרעה באמצע הים והים מכסהו – פורצים כולם בקול-תרועה:
– אלחמדאללה! ככה טוב… טוב…
מפסיק השייך לרגע ומתחיל “סורה” (פרשה) אחרת, מסלסל בניגון תוך הנאה אמיתית מהמלים שהוא משמיע, וממשיך לספר ולבאר למסובים את חשיבותו של רמדאן, החשוב ונערץ מאוד בעולמות העליונים ומקריא בעל־פה את ה“חדית” (המסורות) הקשורות בצום זה: כי נתון ניתן הקוראן בחודש זה, ומוחמד הנביא היה מתבודד במערות, והמלאך “ג’ובראיל” (גבריאל) בא ללמדו ולגלות לו את דברי אללה… אברהם “אבי האיסלם” צם עשרה ימים בחודש זה כשצריך היה להעלות את בנו לעולה לפני אללה, ואין יודע עשרה ימים אלה מתי חלו, אם בראש החודש, באמצע, או בסוף, ולכן צמים כל החודש…
הבדואים אינם יודעים כלל מה טיבו של הצום. יודעים:
– מן אללה, צו אללה ונמלאהו…
כל המוסלמים בכל העולם צמים, ומה, אני לא מוסלם?…
– כך המנהג אצלנו, המוסלמים…
נער כבן שלוש־עשרה יושב מאחורי הכַּתיבים ומקשיב בפה פעור לכל מלה היוצאת מפי השייך העיוור, מעביר את כף ידו על זרועו:
– יא שייך… למדנו את הפתחה… זה הרבה שנים שאני רוצה מאוד להתפלל ואינני יודע אף מלה…
תופס השייך ביד הנער ומלטפו בחיבה:
על ראשי, יא־אִבְּני, אלמדך, אינשאללה – –
אך קמו השייכים והלכו לאוהלם הרי שוכחים כולם את התורה ואת “חרדת הקודש” שהטילו עליהם הדברים.
אין “שביתת-נשק” גם החודש: הגנבים עובדים; המריבות נמשכות; פוצעים בפגיונים ובנשק; השקרנים נשבעים לשקר אחרי כל שתים־שלוש מלים היוצאות מפיהם, כנהוג, אין אימת “רמדאן” עליהם כלל; ומנבלי־הפה התמידיים – גם הם לא יטמנו לשונם בצלחת ו“מנעימים” את המסיבה הנמשכת עד שעה מאוחרת מאוד בסיפורים “המפורסמים”, לצחוק כולם.
כשמגיע שעת “הסחוּר” – אוכלים ומעשנים סיגריות בזו אחר זו וגומעים קהווה, גמיעה אחר גמיעה – ומתפזרים לישון.
לרוב קמים אחרי הצהריים; מתיישבים בחוץ או באחד האוהלים על “פראש” (מזרונים ומרבדים) ומשוחחים מתוך פיהוק וגירוד…
– אח, לוּ היה מותר לעשן – לא היה איכפת הצום כלל וכלל – כך דעת כולם… ואחד ישאל את השני:
– כמה יש עוד לשקיעה?
– עוד חצי שעה – שעה.
– המ… מעליש, אין דבר – – –
הכל מחכים בכליון עיניים לקול “המואזין”, כל אחד מלפף לו סיגריה מתוך קופסת הטבק ומניח לפניו. בעל האוהל קולה גרעיני קהווה, כותשם ומכין לשתייה. רק מחשיך היום וקול המואזין נישא על פני השדות והגבעות – משפשפים כולם את פיהם במים ומציתים בבת־אחת את סיגריותיהם המוכנות, מתכבדים בקהוה ואחר כך סועדים.
* * *
רועה הצאן, החי כל השנה בחוץ, בקור ובגשם בלי הפסק סובל ביחוד מצום “ראמדאן”. בשנים שתקופת “ראמדאן” חלה בזמן ההמלטות – מוכרח הרועה להיות עֵר בלילות הקרים לעתים קרובות מאוד, כדי לקבל את הוולד הרך תיכף להיוולדו; לחממו ולשמור עליו בתוך פרוותו. רוב הלילות הוא מוותר על “הסחור”, כי עייף הוא עד מוות. בגשם שוטף הוא חושש לעזוב את העדר, מתוך חשש של גניבות והתנפלויות, השכיחות במזג־אוויר זה.
בדרך כלל מוחזקים הרועים ל“אורחים-פורחים” ול“מופקרים” בענייני דת, וגם בענייני צום אינם מקפידים ביותר. אבל יש רועים שמזמינים אפילו את השייך ה“כַּתיב” להקריא לפניהם בשדה את דבר־אללה, כמובן: בשכר חלב או טלה. יושב לו כך ה“כתיב” על יד הרועה במסיבת הצאן, קורא לפניו ומסביר לו את המשפטים המסולסלים והמליציים. מתקרב רועה אחד, שני וחמישי – ולפתע רואים את רוב הרועים שבסביבה הקרובה מתכנסים על מקום גבוה – לשמוע תורה… אולם העליזות והשמחה הטבעית שמבורכים בהן הרועים – אינה פוסקת אף בימי הצום.
הנשים דומות לרועים בסבל הצום. כמעט שאינן פוסקות מלעבוד. נדמה שעם בואו של החודש “רמדאן” אינן ישנות כלל, בדיוק כמו בתקופת הקציר, כאשר עליהן לאסוף את חלקן אחרי הקוצרים. כל היום הן עובדות ועסוקות באוהלים: העבודה הרגילה על יד הילדים; אוסף גללים וקוצים למדורה; לקט עשבי־שדה מיוחדים לבישול; טחינת גרעינים לאפיית פיתות ולבישול; חליבת־הצאן; עיבוד הלבן; בישול ואפיית פיתות ל“פטור” ול“סחור”; ומה גם כשאורחים באוהל, וביחוד בזמן ה“דביחה” בשביל המתים, עת מתאספים עשרות שכנים ועל האשה להכין ולהכין… ולא פעם בערבים או בלילה גשם שוטף בחוץ ורוח מייללת, והנה נרפה חבל המקשר את יריעות האוהל ליתד. אז יקרא הבעל, השוכב לו שטוח על מזרונו, את אשתו המכינה אוכל: “הי, אשה; נרפה החבל. צאי החוצה וראי מה שם. אם יש צורך – מתחיהו היטב!” – והבעל מתקפל בעבאיתו, מעשן לו סיגריה, גומע קהווה ומקלל מפעם לפעם את אשתו העצלנית, שאינה עושה ואינה מבינה כלום… והאשה המסכנה יוצאת כמובן ומותחת את החבל בהכנעה – לא לחינם מתאוננות הנשים, ביחוד בימי “רמדאן”, על כאב־ראש מתמיד…
* * *
נוהגים הבדואים לשחוט זבח “בשביל המתים” ומקפידים במנהג זה יותר מאשר בדינים ובמנהגים אחרים, וכמובן נהנים מזבח זה אך ורק – החיים… כל אחד שוחט כבשה, טלה, עז וכדומה. העשירים – כל שבוע או גם פעמיים בשבוע, האמידים – פעמיים – שלוש במשך החודש, והעני – או ששוחט זבח אחד במשך החודש או יוצא ידי חובתו בהיותו מוזמן אצל מישהו משכניו העשירים. ובעיקר הכל שוחטים אם מת עליהם מי שהוא ממקורביהם האהובים עליהם.
מזמין בעל הזבח את שכניו ואת ידידיו. מתכנסים כל המוזמנים באוהל הצר. עשן המדורה והסיגריות עומד מעל ראשיהם כענן מדמיע עיניים ומחניק, אבל מי ישים לב לדבר זה? – ישיבת־אחים לבבית ואידילית היא, זה מכבד את חברו בסיגריות וזה אינו רוצה לשתות לפני שכנו – מתוך כבוד. קשה תמיד למצוא באוהלים יודע־תפילה שיוכל להתפלל בקול, אחר האוכל, את התפילות המיוחדות לטכס זה “בשביל המתים”. הצעירים כזקנים אינם יודעים ומסתפקים ב“פתחה” וגומר. יותר מתמיד נזכרים בשעת זבח זה בעניים שאין להם כלום בבתיהם, ושולחים צרכי אוכל לאוהלים בעין יפה. אחרי האוכל מתיישבים כולם והמסיבה נמשכת אגב שיחה בטלה ורגילה עד ה“סחור”.
* * *
מתקבלות ידיעות לא משמחות מן הסביבה. בחוּלָה כולם “מופטרין”, בדמשק ובירות אוכלים, בעמק הירדן אין צמים, וכן ממצרים וארצות אחרות, ואף אומרים שבדמשק ובבירות אוכלים בפרהסיא ואינם יודעים בושה… אבל גם בשבט גופו רבים האוכלים והמעשנים. אחד – סתם, מתוך “אפיקורוסות”, פורק עול ואינו רוצה לחכות לכל טוב ה“גֶ’נּה” (גן־העדן) המוכן למאמינים. שני – מתוך רוגז וכעס על אללה וגזר־דינו הבלתי־צודק שנחתך לו השנה …
– חרבת א־דוניה, העולם נחרב…
עומד לו הסייס עבדאללה בצידו של ארמון האמיר ומעשן סיגריה כשהוא מאהיל עליה באגרופו, רואה אותו פריש העבד בקלקלתו ומוכיחו על פניו בכאב מעושה:
– לא יפה יא עבדאללה, האם אינך מוסלמי? למה אתה מעשן “ודוניה ראמדאן” כל העולם צם… – נאנח עמוקות וקורץ בעיין שמאל בערמומיות – נגמר אין איסלם כיום, חסל…
עבדאללה מודד אותו במבט רציני וקורץ בעינו לעבר הארמון:
– הגד זאת יא־עיני, להם… שם בפנים… בנת?…
– ראה – משדלו פריש ומוכיחו שוב – ראה עבדאללה! – והוא מחקה בדיוק את קולו של ה“כַּתיב” – תצום יא־עיני וחביבי יהיה לך גן־עדן “ביום אל קימא”, ביום תקומת המתים… תאכל אז טוב, תשתה טוב, יהיו לך הרבה נשים יפות, בעלות עיני צבי, “דביחות” יום־יום, אורז, קהווה, סיגריות טובות, פיתות מקמח סולת וכדומה.
– “דֶשר”, הַנח, יא פריש – עונה עבדאללה בנדנוד יד – יותר טוב לוּ נתת לי עכשיו, כרגע, מה לאכול. מוותר אני על גן־העדן שיהיה פעם אחרי המוות, הנה…
ה“כּתיב”, העיוור, בשמעו על האפיקורסות המתפשטת בעיר ובשבט גופא – מקלל את הכופרים האלה בחייהם, באביהם ובמשפחתם. “אפס ובטל מן העולם האיסלם… המאמינים האמיתיים”. ומתאונן לפני בן־שיחתו, הזר בשבט:
– אין אלה מוסלמים כלל. הם גנבים, רוצחים, שקרנים וכו'. אין שומרים על דת האיסלם, באללה יא־עזיז, אתה מוסלמי יותר מהם… אינם יודעים מה כתוב בקוראן הקדוש ואינם יודעים את דברי אללה, הרי לפי הדין מותר לחתוך את ראשיהם כמו לצאן שלך… כי מה הוא מוסלם? זה השומר את דיני האיסלם וירא את אללה ונביאו? ואם לאו – הרי הוא כופר. כן, כופרים הם ותו לא … הנה אצל אבן־סעוד – אלה יא־חביבי מוסלמים אמיתיים, מוסלמים טהורים, קנאים לדת. אבל אלה הבדואים הרי הם כ“צואה” לעומתם… אבן־סעוד “אללה יאריך ימיו” קורא בפני אנשים בג’אמע ובוכה, כולם מתפללים ויודעים את הכתוב והעיקר שומרים שם על הכתוב, והנשים צנועות הן – – – באללה, מלבד נג’ד וחג’ז אין איסלם, השאר כולם כופרים… כאן הלא אף את בניהם אינם שולחים ללמוד, כבהמות וחמורים נמשלו…
ישב זקן אחד על ידו, מכובד וירא שמים, מבין היחידים התמימים בשבט שמבלה הרבה זמן עם השייך הקנאי הזה. הוא אמר:
– אין פלא, שלכך הגענו. ראש השבט שלנו, “הגדול”, אינו מתנהג כשורה, אינו מתפלל, ואומרים – מי יודע? אצל אללה הידיעה – כי גם אינו צם… שותה אראק, וכולם כמותו! כן, רוע האסון אצלנו וכן בכל העולם שאין גדול, ראש, והראש שלנו גם כן נגוע בזה, אך בזה הרע!
שניהם נאנחו עמוקות.
* * *
ובאמת כבר קצה נפש הצמים בצום המטריד. רבים נחלשים ומרגישים עצמם ברע, בעיקר אלה שיש להם עבודה ועניינים, שאינם מרשים להם לשכב באוהל עד אחרי הצהרים, ומוכרחים להשכים קום. סופרים כולם את הימים שעברו: הנה עשרה, הנה עשרים, הנה עשרים וחמישה – נשארו עוד חמישה ימים, ואלה חמשת הימים מכבידים יותר מכל החודש, פקעה הסבלנות ורובם בפה אחד:
– אללה ילען אל־רמדאן!… יקלל אללה את החודש רמדאן…
עינוי הצום גדול מדי, אם כי גם בשאר ימות השנה אין הבדואים מרבים לאכול; ודוקא בזה סוד העינוי, כי גופותיהם חלשות ואינם די חזקים להחזיק מעמד שלושים ימי צום רצופים, ובעיקר: איסור העישון ושתיית הקהווה מענה אותם ומדכאם עד דכא. ויש ששואלים זה לזה:
– למה צריכים כל זאת? – – – יחרב־בית אל דין – – –
וכשמתקרבים הימים האחרונים לצום מבשר האחד לרעהו בשורת־שמחה, כתגלית חדשה שרק הוא גילה אותה זה עכשיו:
– עוד יומיים, עוד יום וחסל…
– אלחמדאללה; תודה לאל… עונה חברו לעומתו.
וכבר מתחילים כל בני השבט להתכונן לקבל את פני “החג רמדאן”, שהוא לפי דברי ה“כתיב” – “חג הבטן”, חג לא רשמי, ורק לאכילה גסה ולמלא את הקיבה נוצר… כל ראש־משפחה לוקח אתו טלאים אחדים מהמלטות השנה, כבשה זקנה, איל שתש כוחו ומובילם העירה למכירה, ובכסף זה קונה בגדים ונעליים לביתו וצרכי אוכל וממתקים לילדים. הגברים מגלחים את פאת זקנם ומשאירים רצועה דקה וישרה סביב הפנים. הנשים מכבסות ורוחצות את פניהן ופני הילדים, סורקים ופולים את שערות הראש, מסדרים יפה את המחלפות – הכל לכבוד החג.
* * *
הכל לבושים בבגדיהם החדשים. הצעירים מתהדרים ביפי מלבושיהם, הבנות מתקשטות בשמלותיהן הצבעוניות והרקומות. רושם מוזר קצת עושים האנשים הפראים האלה, מגודלי השער ובעלי המחלפות, שלבשו פתאום צורה חגיגית, מתונה, אידילית, שקטה – זו האפיינית לשייך בעל הדרת־פני־שיבה, הצועד לו במתינות ומשחק – “במַסְבַּכַה” (בחרוזים) שבין אצבעותיו …
הבדואים מקיימים בעיין יפה את מצוות ה“זאכה” (מתנות לעניים). כל משפחה נותנת למסכנים למעלה מהיכולת – בלב שלם, בסבר־פנים ובעדינות אצילית האפיינית לבדואי, מכל אשר איתה: מהצאן, מהחלב.
בערב שוחטים “דביחה” לכבוד החג; מזמינים כנהוג אורחים ושכנים. הרועים מביאים את הצאן על יד אוהל בעליהם, נכנסים לשעה קלה, גומרים לאכול ותיכף שבים לצאנם.
המסיבה נמשכת כתמול־שלשום, בעיקר על הצום המעַנה, ש“אל־חמדאללה” – “הלך” ונפטרו ממנו.
ליד אוהל האמיר יורים בלי הרף, יריות מבשרות את החג; “לוכּסים” גדולים מאירים בפנים ואת הסביבה למרחוק.
בחדרים הכל מכוסה ומקושט בסדינים לבנים על גבי שטיחים יקרים. לארכו של אוהל האורחים פרוסים שטיחים ומרבדים יפים; העבדים מתרוצצים בלי הרף, מביאים צאן וזובחים זבחים לכבוד האורחים, הבאים לברך בלילה הראשון את האמיר. באים באי־כוח הדרוזים, האינצירים והצ’רקסים השכנים וגם מערי הסביבה שבסוריה והלבנון. בשביל ה“כבאר” (הגדולים) העירוניים ידידי האמיר עורכים שולחן מיוחד, שולחן מלכים ממש, וגם מכינים בשבילם אולם מיוחד מלבד אולם־האורחים הכללי, ואחרי בלותם שם כחצי שעה יוצאים כולם – לבושת הבדואים הזקנים – מבוסמים…
הלכו הזקנים מהאמיר בלב כואב ונאנח:
– כך נאה ויאה לאמיר, ראש השבט? – –
* * *
בבוקר השכם.
בדואים רוכבים על סוסות מקושטות והולכי רגל מהסביבה נוהרים לאוהל האמיר. זה היום היחידי בשנה, מלבד, “עיד־אל־אדחה”, שמתאספים כל בני השבט אצל ראשם ומנהיגם. מברכים זה את זה בברכת יד על לב, שפתיים, עיניים וראש, חיבוקים ונשיקות על זוויות שפתיים…
– “כל עאם ואנתי סלם” – כל שנה ואתה שלם.
– “סלם דיימן” – שלום לעולם.
– “כל עאם ואנתי בחיר” – כל שנה ואתה בטוב.
– “כל עאם ואנתי סלם” – כל שנה ואתה שלום. – – –
יושבים שורות שורות כולם מקופלי רגליים תחתיהם; השייך העיוור קורא לפניהם את התפילות וכולם מסיימים בבת־אחת בניגון מונוטוני ומביע:
– אללה אכבר… אללה אכבר…
זמן התפילה הגיע. כולם עומדים, לרוב מבוגרים וזקנים, שורות שורות, צפופים, מורדי־ראש, בהכנעה אילמת; האמיר באמצע – בשורה הראשונה. לרגע נעשים פני כולם תמימים וחסודים, כורעים בחרדת־קודש על ברכיהם בקצב, כולם בבת־אחת. משתטחים ונוגעים במצחם בארץ, כמעשה שליח הציבור הקורא לפניהם, וקמים בלחישת־תפילה לבבית. שוב מתכופפים בהתבטלות עד הברכיים, מתיישרים ואינם מעיזים להרים את הראש מעל החזה. ברגע זה אתה שוכח את כל “עברם” ושיחותיהם ב“רמדאן” וכל השנה ומתרשם: הנה עומדים כאן צדיקים עילאיים, שלא טעמו טעם חטא מעולם.
וכך נשארים בעמידה עד שגומר ה“כתיב” את קריאת “סורות” הקוראן ודרשתו על ענייני דיומא – חיזוק הדת הרופפת; ומסיימים כולם בתפילה ובקריאות: אללה אכבר!
אחרי התפילה ואחרי שמזגו העבדים קהווה מתוק לכולם, מתחילים הצעירים להראות את כוחם ב“דֶבּקוֹת”, אחד מחלל בחליל וכולם עונים לעומתו – בחרוז. הנה מתחיל הריקוד הפראי ה“סחאג’ה”, תוך כדי הכאת כף על כף עד זוב דם ומתוך התלהבות. הנה יוצאים בהתחרות סוסים. הנה עומדים ה“גדולים” ורוביהם בידיהם וקולעים למטרה בדייקנות מפליאה.
פתאום רוצה אחד ה“גדולים” מהאורחים העירוניים לחבוש תרבוש על ראש אחד העבדים וינסה לקלוע בו מעל לראשו… נבהל העבד המסכן עד מוות, ומתחיל להתחמק. צועק אליו ראש־השבט:
– עמוד, “יא־אקרוט”, על אחריותי! ירה, – פנה אל ידידו – לא יזיק לו הדבר… הניאו אותם הזקנים מלעשות זאת. עומד לו העבד וצוחק בצחוק בהמי:
– לוּ האמיר, אללה יאריך ימיו ויסעדהו, היה יורה מעל לראשי, לא הייתי מפחד, הוא לא יפגע בראשי. אבל, “יחרב־ביתהו” העירוני, באללה, היה שובר את ראשי…
העבדים קוראים לאכול. הביאו שלוש גיגיות גדולות עם אורז, ועליהן מלא וגדוש בשר. שחטו גמל, בקר וצאן לכבוד החג. עומדים אחדים ומזמינים קודם את האורחים, לפי כבודם ומעמדם בשבט, להסב במסיבה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית וכו'. כל מסיבה סביב גיגית מכילה עשרים – שלושים איש. אלה גומרים, ואחרים – לפי הזמנה – ממלאים את מקומם.
מאות אנשים אוכלים ושבעים, עבדים עומדים עליהם עם כדי מים בידיהם ושופכים על אצבעות הידיים שאכלו בהן, המושטות לרחיצה. את האצבעות השמנות מנגבים גם בעבאיות או בזקן…
ושוב מתפשטים – לבלות את החג בשמחה ובחינגא, בריקודים, בדהירה ובביקורים אצל ידידים.
הרועים מתקרבים עם הצאן למעגלי הרוקדים בהתלהבות ומראים את כוחם בחלילים.
יריות מתוך המעגל ופני כולם משולהבים – עד מרום הפראות והדבקות.
הרועים קוראים את עדריהם וסובבים עם הצאן סביב הרוקדים בדהירה, המשמחת ומצחיקה עד דמעות את כל המסתכלים.
לפתע נזכר הרועה, או מבט של בעל הצאן ומזכיר לו לרועה, שדי לשחק, והעדר זקוק למרעה, ויעזוב בלי חשק את החוגגים ויצעד לשדות ולהרים עם צאנו…
אחד מזקני השבט מתבונן כל הזמן להתלהבותם של הצעירים, נד להם ואומר:
– כשאנו היינו “שבאב” – היינו יותר “שאטרין” (בני־חיל) מאלה; אלה של היום, באללה, לא יצלחו לכלום. “חלשים”… כאילו אינם כלל “ולאד־אל־ערב” (בני בדואים)!… באללה – אני נשבע לך בשם אללה – “לא יצלחו” לכלום – – –
– אין יראת אללה עליהם. אני, כשהייתי ילד, הייתי עומד ליד אבי, ירחמהו אללה, ומתפלל. ואלה? הראית? עמדו להם מרחוק בזמן התפילה… ואפילו הריקודים, האם הם כמו בזמננו?…
– כן… בהחלט העולם נחרב… חסל! – – –
בבית האמיר נמשך החג שלושה ימים ושליש, כדין וכנהוג בערים ובכפרים. אורחים באים מקרוב ומרחוק לבקרו ביקור־חג. אבל בשבט נמחו סימני החג תיכף למחרתו. התחילו ימי חול. השבט מקבל את צורתו הרגילה …
משפחת גנבים בשבט. ראש המשפחה, חג’י הזקן, כבן שישים ומעלה, כולו שיבה, ובהדרת פניו עושה רושם כמלומד וחוקר ותיק. שישה בנים לו, כולם כאחד גבוהים ויפים. ארבעה מהם נשואים. הזקן גר ביחד עם שני בניו הרווקים באוהל אחד גדול ורחב, בעל “שלושה עמודים”, המחולק חדרים חדרים; סביבו שלושה אוהלים קטנים יותר, ליתר שלושת האחים עם נשיהם וילדיהם. כל זה עושה רושם כ“חמולה” (בית־אב) בפני עצמה.
יש להם מעט צאן, גמלים אחדי וסוסי־רכיבה אציליים. אבל עיקר פרנסתם היא – הגניבות. אין הם בוררים בין שבטם הם לבין שבטים אחרים; ומפני זה ערך משפחה זו בעיני השבט ירוד מאוד. למשל ולשנינה הם בפי כל. להיות גנב אין זה חרפה כלל בשבטים, אבל חרפה היא אם בן השבט גונב מחברו היושב יחד איתו במסיבה, שותה איתו קהווה ואוכל איתו לחם ומלח, ואחר כך – יבוא אליו בלילה במחתרת. המזל משחק להם: אף פעם לא נתפסו “ביד”, אם כי הדבר ידוע למדי.
והנה בערב אפל אחד נגנב טלה אצל אחד משכניהם, ג’ומע, והוא עני ואביון; אין לו צאן משלו בלתי אם בחכירה מאחרים. ג’ומע, ככל בני השבט, חשד תיכף במשפחה הזאת. כשהוא עודנו נרגז ורותח, נכנס לאוהל הראשון והקרוב לו מבני חג’י, לאוהלו של פריש, ובלי אומר ודברים התחיל לחפש בין חפציו, כי חשב ששחטו את הטלה והבשר עודנו אצלו. פריש, נרגש בגלל חשד זה, הוציא אקדוח וכיוון אותו אל ג’ומע. לאשרם לא ירה האקדוח ברגע זה מחמת קלקול. התחילו צעקות איומות. הנשים צווחו והתחילו לקרוא לעזרה. באו כל האחים ועזרו גם הם לפריש ל“הסיר” מעליו את החשד הזה ב…מכות־רצח שהיכו את ג’ומע המסכן. התאספו גם שכנים וקרובים משני הצדדים ופרצה קטטה נוראה, שלא היתה דוגמתה זה כבר בשבט. אצבעות ידי אחד בשערות חבירו, תפשו זה לזה בגרון, חנקו, והנה שלף אחד פגיון ואחריו שלפו כולם…
הנשים הרימו יללה אגב חירופים וגידופים; עמדו בין הגברים ולא נתנו להמשיך את הקטטה. וכי מי ירים יד על אשה זרה, ואפילו בשעת כעסו, להכותה? והן נכנסות באצבעותיהן בתוך העיניים והשערות של המתלהבים והמתפרצים:
– הרפו, כלבים!…
התאספו מהמחנות הקרובים והתחילו בדחיפות גסות להפריד בין שני הצדדים. הוציאו מידי המסרבים, אגב נשיקות בלחי ובזקן, את הפגיונות, הנבוטים והמקלות מידיהם, גזירה שמא שוב תתפרץ הקטטה, ולמה ישפך דם נקי; אחר כך בוודאי יתחרטו על מעשיהם.
ג’ומע, כולו פצוע וזב דם, רץ אל האמיר לספר לו את כל אשר קרה. למי לפנות אם לא לאבי־השבט, לראש, שיכנס בעבי העניין ויוציא לאור משפטו.
– הנשמע כדבר הזה, הארורים גונבים משכנים, מבני השבט היושבים איתם לבטח ועוד מכים, הורגים, רוצחים נפשות…
ציווה האמיר להביא את ששת האחים אליו.
באוהל הגדול, הבנוי לכבוד אורחים, בוער ה“לוכּס” ומפיץ אור על המסובים הרבים שבאו לברך את האמיר. רובם שותקים ואינם מעיזים לפצות פה, רק מקשיבים לשיחותיהם של היושבים בשורה הראשונה, על מזרונים ומרבדים, סביב המדורה.
על יד קומקומי הקהווה יושב עבד שחור ומוזג בכל פעם טיפין, טיפין. הערב אין במקרה אורחים זרים. כדי לבלות את הזמן בחרו במשחקים. כשנכנס ג’ומע התחילו זה עכשיו במשחק: “קופסת גפרורים” עוברת מיד ליד. כל אחד זורקה למעלה ובוחנים לאיזה צד היא נופלת ארצה, אם לצד המצויר או החלק. הזוכה ביותר הוא ה“שופט” המצווה לתת מכות למפסיד ביותר, ובוחר לו מוציאים־לפועל חזקים… האמיר זוכה כמעט תמיד, באשר אם הוא מפסיד לפי הכמות המדוברת – מזכים אותו להתחיל מחדש וזורק עד שהוא זוכה… להוצאה לפועל הוא לוקח את העבדים המסורים לו ומצווה מתוך זירוז:
– אודרובו… הכו… הרביצו כהוגן!…
והמסכן, המפסיד, מקבל באהבה את חלקו מידי שליחי האמיר לקול צחוקם של המסתכלים, והשופט מצווה גם לחזור על מכה שלא ניתנה כהוגן, פעם ופעמיים…
– על זו המכה החמישית והשביעית, יא־אקרוט (רמאי) – חזור עוד הפעם; זה לא צחוק, “מוש מסחרה”, לא נתת כהוגן…
ושוב צוהלים כולם.
נכנסו האחים, ברכו לשלום את כל המסובים. ניגשו אל האמיר לנשק את ידיו. הוא רק העיף ידו באוויר ולא נגע באצבעותיו את כפות ידיהם, והם בהכנעה הגישו את קצות אצבעותיהם לפיהם בנשיקה וברכוהו.
– שבו!
החליפו ברכות עם כל המסובים. ממולם ישב ג’ומע ופניו זבים דם. האמיר שינה תיכף את הבעת פניו ופנה לאעטיה הבכור ולפריש החשוד בגניבה, חזר בהדגשה על דברי ג’ומע ושאל:
– מה בפיכם?
הם שמעו בענווה ודרך־ארץ וענו שניהם כאחד:
– שקר, הכל שקר. באללה ונביאו, בחיי הקדושים, בחייך ובעפר האמיר הנפטר… אנו מוכנים להשבע על יד “מיזר”, בקוראן ובמה שתגידו. אנו חפים מפשע. וכעבור רגע הוסיפו:
– מה, האם אנו גנבים, שיכנס ויחפש אצלנו בכל פעם שנגנב ממנו איזה דבר?…
פני האמיר רגזו:
– ולמה לא נתת אותו לחפש אצלך, אם יודע אתה, פריש, שהנך חף מפשע?
– חיפש אחר כך מוחמד אבו־עלי וראה שלא היה אצלי שום דבר…
– מוחמד אבו־עלי?
– באללה, יא־אמיר!
– הביאו הנה את מוחמד מהר! – פקד האמיר.
אחד העבדים רץ להביא את מוחמד. בינתיים הוכיחו האמיר ואחיו הצעיר את ששת האחים נמרצות.
– הייתם קודם במואייסה (בשבט ת.). אמרו שם, שכל הגניבות נמצאות אצלכם. הלכתם משם ועכשיו שקט ושלווה אצל השכנים; אין מריבות ואין צווחה. הייתם במרייר (בשבט נ.) וגרמתם תמיד למריבות וקטטות. רבו הגניבות במקום וחשדו רק בכם. טענתם: ת. ונ. הם שבטים שאינם אוהבים את בני שבטנו; וכשגרשו אתכם משם ועברתם לכאן – שוב אותו דבר. הלגרש אתכם? הגידו אתם בעצמכם!
ואחיו של האמיר הוסיף:
– אללה ברא באדם עיניים לראות, אוזניים לשמוע ושכל להבין ולהבחין בין טוב ורע. בן־אדם ישר – כולם אוהבים אותו. כל אחד מבחין מיד עם מי יש לו עסק. ואת הרע גם כן מרגישים תיכף – ושונאים. ולמה אין טענות לאף אחד אלא רק עליכם? ולמה טרם בואכם הנה היה שקט, ורק אחרי שבאתם רבו הגניבות בשבט?… ידוע: אתם גנבים! אבל לכו לגנוב ממקומות אחרים, “מעליש”, אין דבר, אבל כאן, על המקום, בין שכנים, אין זה יפה כלל וכלל. זה “בלא דין ובלא כבוד”. דעו לכם זאת!…
כל האחים ישבו מרוכזים ושמעו בהקשבה ובכבוד לכל נאומי האמיר ואחיו. רק אעטיה הבכור ישב כל הזמן בלי שקט, הרים את כתפיו והושיט ידיו לפניו כאילו מעלילים עליו דבר שלא היה מעולם והוא שומע זאת בפעם הראשונה ועיניו מביעות תמיהה: האם להם מכוונים הדברים? – וכשגמר אחי האמיר את דבריו הוסיף האמיר: – דעו לכם, עליכם לשנות את דרכיכם אם אינכם רוצים שנגרש אתכם מכאן כמו שגורשתם מכל המקומות, נגרשכם בבזיונות ולא יקבלו אתכם בשום מקום, אל תשכחו זאת…
גמר את דבריו ושב למשחקו, פניו הרציניים לבשו שוב קלות דעת. שוב הפסיד אחד הצעירים המכובדים, והאמיר לא הסתפק בעבד אחד שירביץ בו, אלא ציווה לארבעה שירביצו בו – שירגיש היטב… ובאמצע הצחוק המתפרץ נכנס מוחמד אבו עלי, רועה צעיר. עוד לא גמר מוחמד לברך ולנשק את ידי האמיר פנה אליו בכובד ראש:
– יא מוחמד, החיפשת אצל פריש?
– כן יא אמיר! חיפשתי ולא מצאתי כלום, הלכתי לחפש עז והנה שמעתי את הצעקות וג’ומע קרא לי “דחילך, פריש רוצה להרגני, שלף עלי אקדוח” וכו' וכו', ופריש תפשני ביד ואמר לי “חפש יא מוחמד ותראה, אם יש אצלי טלה חי או מת”, חיפשתי פה ושם ולא מצאתי דבר באוהלו.
– לא מצאת כלום?
– לא, באללה, לא כלום…
אחרי רגע, כשנוכח כי האמיר אינו מוסיף לשאלו, קם בשאילת רשות, ברך את כולם ויצא.
אחריו יצאו גם ששת האחים וכעבור רגע גם ג’ומע.
* * *
למחרת פרצו שוב מכות. הצעיר בין ששת האחים התחיל, והשאר עזרו לו, להתנפל על ג’ומע המסכן, שעמד יחידי בין כולם, והפצעים שנגלדו במקצת מאתמול זבו דם ופצעים חדשים נוספו ורבו על גופו ופניו.
ג’ומע החליט לתבעם למשפט הממשלתי ולאסור אותם, ללמדם קצת דרך־ארץ. יש עדים שפריש שלף כנגדו אקדוח, ופצעיו שעל גופו ופניו גם הם עדים נאמנים הם. הוא ירד עוד באותו יום העירה עם טלה למכירה, ותמורתו תהיה לתשלום שכר כותב־הבקשה, הבולים וכו'… בשובו לא פסק מלחפש סימנים, עדויות והוכחות כדי ל“קברם” אחת ולתמיד, שיזכרו זאת לעולם. ואמנם, באחת החנויות בשבט השכן, אצל צ’רקסי, מצא את עור הטלה
שפריש החליפו רק אתמול בקופסות סיגריות אחדות. הוא פדה את העור והלך מאוהל לאוהל והביאו גם לאמיר כדי להראותו:
– הנה העור, כפי שאמרתי לכם, צבעו לבן וכתמים שחורים על בטנו ועל גבו…
האמיר לא התנגד על שג’ומע תבע למשפט הממשלתי. אדרבה, עודדו בדברים: יהא זה להם לארורים לזיכרון, לא לגנוב אצל שכנים!…
בתורת עדים למשפט העמיד בחורים צעירים אחדים שהיו נוכחים בשעת הקטטה. תחילה לא רצו כלל להעיד והודיעו לו שילכו מכאן לשבוע־שבועיים כדי שלא יעידו כלל; אבל אבי ג’ומע הזקן נכנס אליהם והוא שם את ידו האחת בחגורותיהם וידו השנייה על ראשם והשביעם בשם אללה ונביאו – ללכת להעיד נגד משחיתי־מידות אלה.
המשטרה באה וגבתה עדות, רשמו כל אשר שמעו, לכלכו בדיו את בוהן ידם של הצעירים והחתימום בטביעת־אצבע על הניירות.
בהיוודע הדבר לפריש החל רועד מפחד. הוא לא האמין עד הרגע האחרון שג’ומע יעשה זאת ויגיש נגדו משפט ממשלתי, ובעיקר – שגם האמיר איתו בעצה אחת. כל גבורתו כאילו פגה. הוא, שלא התחשב עם איש ולבו עשוי לבלי חת, כביכול; הוא המסכן את נפשו בלילות, התחיל רועד ושיניו נקשו כמו אצל כבשה חלשה וחסרת צמר ביום גשם קר. הוא נראה פתאום כה קטן, מסכן וחלש בטבעו “האנושי”. רך נעשה כצמר, איבד את תקיפותו. הוא בא אל מוחמד בשדה, לבקש אצלו “דחילך”, רחמים! ישלם מחיר הטלה ואל יעיד לרעה… הוא יודע; ישפטוהו למאסר, ואינו רוצה להאסר; ולברוח, להיות “פראר”, לחיות בפחד תמידי אינו רוצה… אבל מוחמד אינו יכול כבר לחזור מעדותו כי חתם עליה ואין להשיב. הוא הבטיח בכל זאת להשתדל לפשר ולהשלים ביניהם.
– ה“עַרַבּ כַּלְבהוּם נדִיף”, הבדואים לבם טהור – אמר מוחמד אבו־עלי – אינם נוטרים איבה איש לחברו, אלא כשהשטן תוקף אותם ואז נורא, אבל אחר כך אין כמותם לטוב… בוודאי יסלח להם ג’ומע, מסכן פריש ומסכנים כולם…
תחילה היה מוחמד דוקא בעד זה שיגרשום מהשבט ושיאסרו אותם, כי לחרפה תחשב הישארותם בתוך השבט, יקללם אללה. אבל משבא פריש והחל בבקשות ובתחנונים, נכמרו רחמיו עליו והבטיח לעזור לו במה שיוכל… באותו ערב נכנסו פריש ואביו הזקן, חג’י, לאוהל אבו־עלי;
– “דחילך יא אבו־עלי” – ופריש ניגש ונשק לו את הידים בשימו ידו בחגורתו.
– מה קרה כי באתם אלי עתה? – הקשה את לבו אבו־עלי.
– אינני רוצה אחר בלעדיך, אני בנך ואתה אבי ומה שתגיד לי לעשות הנני מסכים להיכנע. – רצה להזמינם לאכול אבל הם זרזוהו: – נכנס עכשיו ונגמור עם ג’ומע…
קמו והלכו לאוהל ג’ומע.
אבו־עלי היה ראש המדברים, נשק את קצה זקנו – והתפלל על הנביא…
אחרי דין ודברים וחזרות על בקשות ודרישות הסכים לבסוף ג’ומע לשלום:
– מידת המאמינים היא.
לפי הדין מגיע לו פי שישה־עשר ממחיר הגניבה, אבל הוא מרצונו הטוב מוריד עד לחצי. אחרי בקשה קצרה הוריד תיכף לרבע – ארבעה טלאים.
אבו־עלי עמד על דעתו:
– משאן חטרי… למען רצוני, שיתן לך פריש שני טלאים ותסלח לו…
– למען כבוד אבו־עלי אני סולח. – ולאבו־עלי אמר: – אם תגיד לי, למענך ולמען כבודך – אפילו “בלאש”, בלי כלום, אסכים, באללה, לא אקח למענך אף אחד – אללה ישמרך וינטרך..
הוסכם: הוצאות המשפט ועונש העדים שלא יעידו באם לא יבוטל המשפט – על חשבון פריש; ועליו, על פריש, לקנות אקדוח, צעצוע של ילדים, והם יעידו שכזה ראו בידיו… שתו קהווה, סדרו דבר מה לאכול בשביל “מִלְחָה” (ברית מלח). באותו ערב מסרו את תוצאות “הסלחה” לאחיו של האמיר. הוא היה מרוצה וקיבל עליו להיות “כפיל” – ערב בעד פריש שיתן לג’ומע את שני הטלאים וישלם את כל ההוצאות הכרוכות בביטול המשפט. בשבט מדברים ומתווכחים על מקרה זה. דעת רבים שצריכים היו ללמדם בינה ודרך־ארץ, למען יזכרו שאסור לגנוב משכנים ומבני השבט. ואחרים בדעה: לא, שום דבר לא ילמד אותם… כאלה לא ידעו בושה, אלא “בַלַא דין ובַלַא שֶרֶף” (בלא דת ובלא כבוד), לגרשם מהשבט, “ניג’יסין” הם, טמאים ומטמאים כל הבא במגע איתם בשבט…
– בכל זאת מעונש המשפט פחדו, – אמרתי להם – לו ראיתם איך נכנס רועד לבקש מאבו־עלי רחמים, לו ראיתם את פרצופו בבקשו ממוחמד שלא יעיד עליו… הפחד משפיע בכל זאת גם על שכמותם..
– צַחיח (אמת), – ענה זקן אחד, אבל פחד אללה ונביאו אין עליהם… ומה הפחד מפני אנשים ומשפט… האם לא נשבעו לשקר באללה ונביאו בבית האמיר, ורצו עוד להשבע על “מֵיזר”, יחרב־בתהום…
– צַחִחְתֵין… שתי אמיתיות… – ענה לו חברו, גם הוא זקן.
– יחרב־בתהום – – –
עבדים
מאתפסח בר-אדון
אסון בשבט
מאתפסח בר-אדון
שם אשר לא ימָחה מבעליו לעולם, לנצח, זהו “עבד”.
עבד בשבט משמעו: נחות־דרגה, שפל שבשפלים, שאינו יכול להגיע למדרגה גבוהה יותר בין אם הוא עודנו תחת ידו ועולו של השייך ובין אם יצא לחופשי ועובד בתוך “משקו” הפרטי, שלו.
יש עבדים שמצבם אינו גרוע משל משפחות אחרות בשבט; מעט צאן, גמל, סוסה, חמורים אחדים; אבל היחס שונה אליהם, יחס מכובד לנקלה. נער בן־חורין יושב במסיבה בשורות הראשונות לפני זקן ממשפחת העבדים; כשמכבדים את המסובים בקהווה – העבדים הם האחרונים תמיד לכיבוד; והוא הדין בהגשת גיגית האוכל בשעת הסעודה.
רגילים הם ליחס זה ואינם מתאוננים.
– אללה ברא את העולם מינים־מינים, דרגות־דרגות – אמר לי פעם עבד זקן ועיניו חייכו בהכנעה – “נסיב”, גורל, מי שאללה רצה – נעשה אמיר, שייך; וגורלי – עבד…
אין הם יכולים להתחתן עם מי שהם רוצים; בת־חורין לא תנשא להם. בושה היא וכלימה. שום משפחה, ואפילו הפחותה שבפחותות, לא תרצה בעד כל הון שבעולם להכתים את שמה במעשה זה. עם “נַואָר” – צועני – נאה יותר להשתדך מאשר עם עבד. עבד נושא לו לאשה רק “עבדה”, שפחה.
ה“סיג” (המוהר) של ה“עבדה” הוא קטן מאוד. עשר, ואם הרבה – עשרים לירה בעד היפה והטובה בבנותיהם, לעומת מאה לירה ויותר בעד בת־חורין רגילה.
בנות השבט אוהבות דוקא את הבחורים הנאים הללו, המצטיינים לרוב באמיצותם מיתר בני השבט, ונמשכות אחריהם. אבל פחד המשפחה על שניהם וכל אחד מתחתן לבסוף עם בן־מעמדו. כך נהוג מדורי־דורות; מזה מאות בשנים לא קרה שום מקרה יוצא מהכלל.
והנה קרה מקרה שעורר סערה באוהלים והרושם הקשה היה חזק ועצום. נדמה, שאילו התבשרו, למשל שכל העדרים מתו בשדה לפתע –
לא היה האסון עושה רושם כה חזק על בני השבט, כבשורה הפתאומית הזו שהתפשטה במהירות הבזק;
– העבד פאהד חטף את בתו של חסין ה“כתיב” וברח איתה. אומרים לבֵירות, ואולי לחַלֶבּ… והיא בחורה נאה, בת לבדואי מכובד, בעל־בעמיו, סופר ומזכיר של ראש השבט… וכששאלתי בזהירות:
– בשל מה הרעש הזה? האם דמו של פאהד אחר מדמו של מוחמד, אחמד, או פלוני ואלמוני בן־חורין?…
הסתכל בי ידיד בא בשנים במבט חונן על בערותי הגדולה, אחרי רגע של שתיקה הצביע לי החוצה במצמוץ־עין, דרך פתח האוהל בו ישבנו;
– ראה, הנה סוסה אצילית ושם חמור; האם הם זוג?…
נעניתי לו בראשי, לאות כי תפסתי וירדתי לסוף דעתו ודבריו.
אותו יום הוספתי ושאלתי לשני, לשלישי ולעשירי:
– בכל זאת, מה הרעש הזה? האם דמו של פאהד אחר?… האמנם דם אחר?…
השנאה לעבדים
מאתפסח בר-אדון
העבד נג’יב מפורסם בשבטים כשודד וגנב זריז. הוא יד ימינו של ראש השבט ע. בעמק הירדן. אם צריכים לנקום ו“להסיר” את מי שהוא מהדרך, שלא יפריע או שלא יהיה עד למעשה שהשייך זומם לעשות, הרי מספיק רק רמז דק, ונג’יב יודע מה עליו לעשות…
פנים לו רחבים, שחורים; בלורית ראשו ושפמו הקצר מסלוסלים; שיניים בריאות לבנות בולטות מבין שפתיו העבות; אישוני עיניו מבריקים מתוך הלובן המארך, פעם ברכות כעיני ילד, ופעם בזעם כעיני חיה טורפת. כשהוא ידיד טוב וחבר עם בן אדם – הרי אינו יודע גבול באהבתו; מתמסר לו כולו ומשתדל לעשות למענו למעלה מכוחותיו, כדי להנעים לו ולהשביעו רצון; אבל אוי לאדם שהוא שונאו ונותן בו עיין זועפת. אינו יודע רחם. בקושי שולט הוא על עצמו שלא לזנק ולהתנפל עליו כשהלז יושב במסיבה באוהל בעליו ואינו יכול אז להוציא את חמתו החוצה. הוא רוטן מתחת לאפו, עיניו מוצפות זעם, ומשתדל בעצמו להתחמק לגמרי מהאוהל “לבל יגָרֶנו השטן”…
בימים “שקטים” הוא המקבל את האורחים באוהל השייך. לבוש גלימה שחורה וטובה, כפיה אדומה, חגורות כדורים על מתניו וצולבות את חזהו. בחגורתו שעל מתניו תקוע פגיון משובץ. הוא מכין קהווה; מנעים בקצב הקשותיו, בכתישת גרעיני הקהווה בתוך ה“ג’ורן” (מין מכתשת), מנגינה ממש מתבל את דבריו בבדיחה, במשל ובפתגם, להנאת המסובים.
כשהשייך רוכב העירה, נג’יב מלווהו תמיד. רוכב אחריו במרחק כמה צעדים, משום כבוד; נושא את כלי־זינו של השייך עליו בחשיבות ובגאוה. ניכר: נג’יב משרת את בעליו מתוך חיבה, כבוד, אהבה, הערצה וקשר נפשי. השייך שואל תמיד בעצתו ומתחשב בדעתו; וגם בני השבט, אם הם צריכים לבקש דבר־מה מהשייך – באים תחילה לנג’יב ומשוחחים איתו, והוא, לרוב, מביא את דבריהם לפני השייך…
השייך מפנקו במתנות שונות: אוהל יפה בנה לו על יד אהלו הגדול; קנה לו שתי נשים יפות, שחורות, “עבדות”; סידר לו על חשבונו את חגיגת חתונתו ברוב פאר והדר; קנה להם את כל הנחוץ להם באוהל, אם כי כל משפחתו אוכלת ושותה על שולחן השייך.
שתי הנשים עובדות ומשרתות אצל נשי השייך. גם שלושת ילדיו בגיל ארבע־שבע משמשים בבית השייך לשליחויות קלות: להביא מים לאורחים,
להגיש גחלים, להדליק סיגריות למסובים וכדומה.
הרבה עבדים לשייך, אבל על נג’יב גאוותו. אין זריז ואמיץ כמוהו. בזמן חגיגות, חתונה, ברית־מילה וכדומה מראה הוא את כוחו ברכיבה נאה ומשחקים על סוסות צעירות ופראיות; כטוב לבו עליו, בייחוד בחג, הוא קולע למטרה, ממש בשערה, ממרחקים שונים. אבל שונאים לו הרבה בתוך השבט. מרננים אחריו ולועגים לו, ביחוד הצעירים, כשהם שמים את האצבע על האף ומרחיבים את קצהו לשם גנאי, בדומה לצורת האף של נג’יב, ומעווים את פניהם בבחילה:
– עבד… יחרב־ביתהו…
וזה נאמר בשנאה, בבוז, בגועל.
– למה אתם שונאים אותו? – שאלתי פעם – הלוא אדם טוב הוא? אהוב הוא על השייך ועבדו הנאמן…
– אין אמונה בנשים ובעבדים…
וליתר כובד ומשקל מוסיפים בנקישת לשון, אגב הרמת ראש למעלה:
– עבידן… בהחלט… אין אמונה בהם…
ומישהו עוד מוסיף:
– עבד… באללה, “ניג’יס”… טמא הוא…
והאומר מרעיד את כתפיו וגופו כמתוך בחילה. האם רק השנאה או הקנאה מדברת מתוך גרונם? אבל מניין להם השנאה הזאת לעבד?! – –
מחיר העבד
מאתפסח בר-אדון
העבדים הוותיקים שעברו בירושה – למאות הם בשבטים, רובם מיום התהוות השבט, ואין יודע גלגוליהם ומוצאם. אבל יש גם עבדים חדשים, קניין כסף, שרק לפני דור נקנו, או אפילו זה מקרוב בשנים האחרונות. מטעם הממשלה אסור לסחור בעבדים, ובכל זאת נעשות הקניות בשקט ובאיסור.
אמנם, כשאתה שואל בשבט, ואפילו את העבדים, אם משועבדים הם – וענו לך:
– היום “חוריה”! חופש, אין שעבוד; כל איש – הישר בעיניו יעשה והולך לו לאן שנפשו חשקה!…
כך יענו. אולם למעשה: אם עבד ילך לו מאדוניו כרצונו – בנפשו הדבר; חייו תלויים לו מנגד. ימצאו אותו וינקמו בו. יד אדונו תשיגנו בכל מקום…
הנה, אחמד, נער יפה כבן חמש־עשרה, הוא ממצרים. קנה אותו השייך מאביו בהיותו עוד קטן. לא היה לאביו מה לתת לו לאכול ומכרו.
עלי, כבן עשרים, מ“ג’בל עג’לון” הוא; אבי־אביו של השייך קנה את אבו־עלי בהיותו עוד צעיר, ונולד לו עלי זה, ואחרי מות אבי השייך עבר עלי בירושה לשייך. הוא בחור מצטיין ובוודאי יתן לו השייך בקרוב אחת השפחות ואז יקים לו דור עבדים קטנים – משרתים חדשים לו ולצאצאיו אחריו…
יש שהשייכים קונים עבד האחד אצל השני, או מחליפים עבד בעבד. מחיר העבד – ארבעים־חמישים לירה! ה“עבדה”, השפחה, עשרים־שלושים לירה. אבל לרוב אין קונים אותה לחוד אלא עם משפחתה… העבד נערך לפי הגיל וחוזקו. חזק, יפה וצעיר – יותר; מכוער – פחות…
ממש כממכר הבהמות בשוק.
השייך חייב בהלבשתם, בהאכלתם ובחיתונם, שזה כל הדרוש להם.
– טוב להם הרבה יותר מאשר לאחד בן־חורין – אומר אחד מבני השבט – אוכלים תמיד ממאכלי השייך… אוכל טוב…
– אבל חופש אין לו. כשירצה ללכת ממנו – הרי הרוג יהרגנו!…
– ולמה לו ללכת למקום אחר אם טוב לו; יש לו לחם לאכול ובגד ללבוש וגם… אשה! האם אצל אחרים יהיה לו חופש? האדם תמיד תחת עול… אני, אתה, הוא – כולנו תחת עול ופקודת אחרים… כך, באללה.
הקשיב בדואי זקן לשיחה והוסיף על דברי חברו:
– תחת פקודת אללה… תחת עולו… כולנו. – – –
מכירת ילד
מאתפסח בר-אדון
ישבנו במסיבת־רועים באוהל בעל הצאן. שני בניו עובדים במירעה והוא יושב אוהל ומקבל אורחים באדיבות. באו שכנים, באו רועים, בא גם “עבד” זקן, שחור.
אביו מכר אותו בילדותו לאחד מנכבדי השבט. מכָרוֹ רק לנפשו ולא לבניו וצאצאיו. חופשיים הם.
שערות ראשו וזקנו הלבינו, פניו הצמיקו, והוא יושב לו ומקטר במקטרת ישנה שעשאה בעבודה עצמית. על ידו יושב נכד קטן, בן חמש־שש, שחור ונחמד. יתום הילד. אין לו אב ואם והוא מתחנך אצלו, אצל זקנו.
בעל הצאן התבונן בילד, בחנו בעיניו ואמר בקול רם לשכנו:
– באללה, ילד זה “יועיל” לעבודה.
– באללה, בן־חיל יהיה… ענה לו השכן. והוא פנה לזקן:
– מכור לי “אותו”… טוב יהיה לו אצלי. ילך עם בני אל השדה לרעות את העדר, יקבל אוכל ובגדים וישאר אצלי…
הזקן הוסיף לקטר כאילו לא אליו מכוונים הדברים.
הגישו לילד לבן ופיתה. הוא אכל ושתה בתיאבון והסתכל במשוחחים בעיניים פקוחות ותמימות; הרגיש שמדברים בו ומיד נפגש במבטים המכוונים אליו; פניו הסמיקו וכרגע השפיל את עיניו; תפס בידיו הקטנות את קערת הלבן והגישה לפיו. הלבן נשפך משני עברי פיו.
– אתה שופך על עצמך…
הילד התבלבל עוד יותר והלבן נשפך על כותנתו הפרומה ובמצבו זה הבלתי־נעים נראה נחמד יותר מאשר תמיד.
– מכור לי אותו, באללה, טוב יהיה לו אצלי… – חזר בעל הצאן על דבריו בהתבוננו בו היטב במבט מבקש.
הזקן הוציא את מקטרתו מפיו, בהשאירו ענן־עשן מעל לראשו; התבונן ברועה, במבט חודר ומאומץ, בשתיקה עקשנית; עיניו לבשו הבעת־רוגז והוא הסב את מבטו לאט לאט על נכדו; שם את ידו הרועדת על ראשו הקטן, ליטף בחיבה על שערותיו המסולסלות ולחש:
– יא אִבְּני… יא עיני…
ובקול מוחלט, קול ברזל, אמר לבעל הצאן:
– באללה ובאל־נבי, אפילו באלף לירה לא אמכרנו…
עיניו השחורות נוצצו מתוך הלובן המבריק; מבטו פנה למרחקים…
מי יודע מה עבר באותו רגע במוחו. אולי נזכר בילדותו, בהיותו בגיל נכדו, ובשעבוד כל ימיו הארוכים אצל אחרים… הוא הכניס את מקטרתו בפיו ועטף את עצמו בענני־עשן עבים, שחורים, בלתי־פוסקים.
העבד ה"מוכתר"
מאתפסח בר-אדון
בין ארבעים משפחות העבדים המפוזרים בשבט – הוא, אחמד־אל־פואז, המשכיל והעשיר מכולם. בעל הדרת־פנים; עורו בהיר כמו לרבים מגזעו בשבט זה. לבוש נקי ומסודר. שלוש מאות ראש צאן לו, עשרה גמלים, אוהל גדול ורחב בעל “שני עמודים”, כי שתי נשים לו. הוא יודע לכתוב ולקרוא. מנהל – מלבד ה“כתיב” וה“ווקיל” (מנהל המשק) – את ההתכתבות של האמיר, אשר איננו בקי ביותר ב“אותיות”. אדם מבין ויודע פרק בפוליטיקה, מתעניין וקורא לפעמים – בכל אופן יותר מכולם – בעיתונות המתקבלת אצל האמיר והמונחת כאבן שאין לה הופכין. אדם בעל כשרונות מצויינים. הוא היה במצרים, היה בארצות הסמוכות, היה גם מפקד בצבאות פייסל בזמן הכיבוש והצטיין באמיצותו.
בין העבדים הוא נערץ ונכבד. משמשים אותו מתוך אהבה. כשהוא נכנס לאחד האוהלים והעבדים יושבים – קמים כולם כאחד לכבודו ויש ניגשים אליו לנשק את ידו כלגדול ול“שייך”; הוא מסרב לכבוד זה, מושך במהירות את ידו מהם וגוער בהם:
– אסטע’פר אללה… יסלח אללה… חלילה לכם מעשות זאת…
הוא בא־כוחם של כל העבדים אצל האמיר, הוא ה“מוכתר”. כל בקשה מהם באה לאמיר בתיווכו והוא כאח וכאב מסור להם, משתדל תמיד בכל כוחותיו לעשות למענם מה שביכולתו. מרצונם הטוב הם מעלים לו מס ומפרישים לו מכל מוהר סכום קבוע, כמו לאמיר, משום כבוד והערצה.
את ילדיו הוא שולח אל ה“כתיב” שבשבט, המלמד את בני השייכים והמכובדים קרוא וכתוב; הוא בעצמו חוזר איתם על לימודיהם באוהלו ומקפיד מאוד על חינוכם ומעורר גם אחדים לעשות כמוהו. הוא כמתגאה על מוצאו; הוא מבליט זאת ומזכיר בכל הזדמנות את גזעו:
– עבד.
ומוזר הדבר: שנאה גלויה אליו מכל בני השבט, בני החורין.
שאלתיו פעם:
– מהי הסיבה לשנאה זו מצד בן־החורין לאחיו העבד?
– בן־חורין אינו אוהב שעבד יעלה עליו, ידע ויצליח יותר ממנו… – ענני.
– ומה הם בכלל ההבדלים הללו בין עבד לבן־חורין?
– אין הבדל, יא אחי, – ענני פשוטות, – כולנו עבדים, כולנו “עביד־אללה”, עבדי אללה… כולנו שווים לפניו, אין קטן וגדול לפניו, אין “חור” ואין “עבד”, אין הבדל.
אוי לנחות דרגה
מאתפסח בר-אדון
אבו־חנֵין (אבי ריר־האף)… אבו קוֹמֶל (אבי־הכינים… הכוונה לאבו־פייסל, מכונה גם בשם “שריף”, על שום שקרא לבנו שנולד ביום שהמלך פייסל כבש את דמשק – בשם הכובש הנערץ…), אבו־ניג’יס (אבי הטומאה)… וכאלה כינויים רבים לכל אחד ואחד. אוי לאבו־פייסל וחבריו אם עשו דבר שלא מצא חן בעיני האמיר, או אם הם נראים בפני עיניו בשעה שרוחו אינה טובה עליו.
הוא קורא לאחד מהם ואומר לו להביא את השוט, לעמוד הכן ולא לזוז, לא לצעוק, לא לבכות, לא להניע אבר, והוא מצליף… עד שמתעייף. כשקרבנו נופל אין־אונים לרגליו ומנשקן אגב רעידת כתפיים ומתחנן: “דחילך”… רחם, יא אבונא, רחם אבינו!… – הוא מסתכל עליו בחיוך ושולח אותו בבעיטה באחוריו:
– יאללה קום, קאום, וסיקטר, קום מהר והסתלק…
ועוד טרם הספיק האמיר לגמור את משפטו, קרבנו קם על רגליו במהירות הבזק, מתנועע על רגליו מתוך כאב וחולשה ורץ נפחד בכל כוחותיו, לבל יוסיף חלילה האמיר לקראו חזרה ולהצליף בו שוב…
האמיר צוחק, והעומדים סביבו, בני השבט והעבדים מתפרצים גם כן בצחוק, צחוק חונף לו, לאמיר.
ניגשתי פעם לאבו־פייסל, בשעה שברח על נפשו אחרי הצלפתו של האמיר. הוא ישב תחת סלע ופשט את כותנתו שנדבקה לגופו. כל גופו, ביחוד גבו, היה צלוק ומסומן בחריצי־דם עמוקים ואדומים… הוא הפנה בקושי את ידו, הזבה דם, על גבו; מישש פה ושם ובנגיעה קלה ומרחפת, כדי שלא להכאיב. האצבעות נתלכלכו בדם, דם טרי ודביק…
עיניו קמו, מוצפות דם וזעם; הוא לא קילל ולא חירף, כמנהגו תמיד עם בני מינו. רק לחש לעצמו:
– באללה, דַבַּחתני… הוא הרגני.
– ברח לך, – אמרתי לו – למה לך להישאר כאן?!
– באללה, האמיר ימצא אותי בכל מקום ויהרגני.
– כמה משכורתך, יא אבו־פייסל? – הוספתי לשאלו.
מִיתל מא־שאיף יא אחי, צֶ’טל וּטְפִיל… כמו שהנך רואה, אחי, מכות ורוק… – ענני.
מרחוק הגיע קול צחוקו של האמיר אחרי מעשי “גבורתו”, והעומדים סביבו ענו לו בצחוק חנף…
אבו־פייסל רטן מתחת לאפו.
בלבו פנימה מצטבר והולך דבר־מה, שסוף סוף מוכרח יהיה לפקוע ולהתפרץ – – –
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.