צום רמדאן מתקרב – שלושים יום צום!

פחד הצום נפל על כולם. שלושים יום לפני רמדאן מתחילים כבר להתכונן, להחביא כל דבר שיהיה בו לשבור את הצום בערב, ב“פטור”, ולפני עלות השחר – ה“סחור”: תאנים, מיני מתיקה, ביצים שמשיגים בחליפים אצל הפלחים בסביבה. בימים האחרונים מכינים “שֶׂמנה” – חמאה מראשית החלב (רמדאן בשנים האחרונות חל בסתיו ובין הכבשות מעטות הממליטות, וצריך לגזול את החלב מפי הטלאים הרכים…).

בדואית מתעניינת לדעת אם רק שבטה צם או גם השבטים השכנים. הבעל עונה לה:

– כל העולם צם ברמדאן; “אין קדוש כרמדאן”…

היא מפסיקה בצירוף קללה:

– אבל היהודים אינם צמים…

הוא, הבעל, מרגיעה ומסביר לה:

– היהודים כופרים הם, אללה יקללם…

את הילדים מבני עשר ומעלה מתחילים להרגיל בהלכות צום. אומרים לו לילד:

– תצום בני – למען אללה; יום ראשון – יום שלם, אחר־כך חצי יום…

– אל תתאונן, אל תבקש אוכל, אל תשתה מים, “אתה בן־האיסלם ואינך כופר”…

אותה שנה התחבטו בשאלה חמורה: אימתי חל יום התחלת הצום – ולפי החלטת ראשי השבט ונכבדיו התחילו לצום יום לפני התחלת רמדאן בכל העולם. החכמים במצרים קבעו בדיוק את יום התחלת הצום ושלחו מברקים לערים הגדולות, אבל לשבטי הבדואים לא נודע הדבר.

* * *

שני “כתיבים” בשבט, שני אחים, פיקח ועיוור. “שייכים” הם. תואר זה קיבלו בגמרם את האוניברסיטה הדתית “אל־אזהר” במצרים.

פתחו בשבט “מדרשׂה” (בית־ספר) לבני השייכים והנכבדים ללמדם קרוא וכתוב. בהתחלת “הקורס” של שנתיים, התחילו שלושים־ארבעים ילד ללמוד; כעבור חודש נשארו להם רק ארבעה. וגם מספרם הולך ופוחת… ויאמרו האחים לעזוב את השבט ולנוד הלאה; אולי תאיר להם ההצלחה במקום אחר.

בינתיים הגיע “רמדאן” ובשבט אין “מואזין” ואין “כתיב” שיוכל למלא את טכסי־הדת הדרושים ויבקשם ראש השבט להשאר איתם. הבטיח להם לעזרם בהרמת “קרן התורה” ולכונן בית־ספר, ואפילו להקצות מקום ל“ג’אמע” (בית־תפילה).

האח האחד, הפיקח, עומד יום־יום וקורא מעל הגבעה את המאמינים שבאהלים לתפילה, אבל אין נענים כי הבדואים אינם רגילים להתפלל כל השנה ואף לא ברמדאן… רק פה ושם כורע זקן בודד באוהלו בתפילה.

אך כשמתאספים אורחים באוהלו של ראש השבט מתפללים בציבור. אחד השייכים עומד ומסלסל לפניהם את התפילות, או מזמינים למסיבות־ערב אחרי ה“פטור” את שני ה“שייכים” יחד והם מנעימים בזמירותיהם וקריאותיהם בפרקי הקוראן, בניגון המקובל. ביחוד מצטיין השייך העיוור בקולו הערב והוא בקי בקוראן בעל־פה על תגי תגיו. וכולם – אוזן קשבת. הנה הפרק על משה רבנו ועניין עשר המכות לפרעה. כל המסובים מקללים את פרעה – על שלא ציית לקול משה ואללה – בדתו, באביו, מכנים אותו “כפר” (כופר) כלב וכדומה. וכשמגיע סוף הסיפור, שאללה ענש את פרעה בעשר המכות – כולם מתמלאים שמחה על נקמת אללה מה“אַרס” (הנבל) הזה… וכשמגיע סוסו של פרעה באמצע הים והים מכסהו – פורצים כולם בקול-תרועה:

– אלחמדאללה! ככה טוב… טוב…

מפסיק השייך לרגע ומתחיל “סורה” (פרשה) אחרת, מסלסל בניגון תוך הנאה אמיתית מהמלים שהוא משמיע, וממשיך לספר ולבאר למסובים את חשיבותו של רמדאן, החשוב ונערץ מאוד בעולמות העליונים ומקריא בעל־פה את ה“חדית” (המסורות) הקשורות בצום זה: כי נתון ניתן הקוראן בחודש זה, ומוחמד הנביא היה מתבודד במערות, והמלאך “ג’ובראיל” (גבריאל) בא ללמדו ולגלות לו את דברי אללה… אברהם “אבי האיסלם” צם עשרה ימים בחודש זה כשצריך היה להעלות את בנו לעולה לפני אללה, ואין יודע עשרה ימים אלה מתי חלו, אם בראש החודש, באמצע, או בסוף, ולכן צמים כל החודש…

הבדואים אינם יודעים כלל מה טיבו של הצום. יודעים:

– מן אללה, צו אללה ונמלאהו…

כל המוסלמים בכל העולם צמים, ומה, אני לא מוסלם?…

– כך המנהג אצלנו, המוסלמים…

נער כבן שלוש־עשרה יושב מאחורי הכַּתיבים ומקשיב בפה פעור לכל מלה היוצאת מפי השייך העיוור, מעביר את כף ידו על זרועו:

– יא שייך… למדנו את הפתחה… זה הרבה שנים שאני רוצה מאוד להתפלל ואינני יודע אף מלה…

תופס השייך ביד הנער ומלטפו בחיבה:

על ראשי, יא־אִבְּני, אלמדך, אינשאללה – –

אך קמו השייכים והלכו לאוהלם הרי שוכחים כולם את התורה ואת “חרדת הקודש” שהטילו עליהם הדברים.

אין “שביתת-נשק” גם החודש: הגנבים עובדים; המריבות נמשכות; פוצעים בפגיונים ובנשק; השקרנים נשבעים לשקר אחרי כל שתים־שלוש מלים היוצאות מפיהם, כנהוג, אין אימת “רמדאן” עליהם כלל; ומנבלי־הפה התמידיים – גם הם לא יטמנו לשונם בצלחת ו“מנעימים” את המסיבה הנמשכת עד שעה מאוחרת מאוד בסיפורים “המפורסמים”, לצחוק כולם.

כשמגיע שעת “הסחוּר” – אוכלים ומעשנים סיגריות בזו אחר זו וגומעים קהווה, גמיעה אחר גמיעה – ומתפזרים לישון.

לרוב קמים אחרי הצהריים; מתיישבים בחוץ או באחד האוהלים על “פראש” (מזרונים ומרבדים) ומשוחחים מתוך פיהוק וגירוד…

– אח, לוּ היה מותר לעשן – לא היה איכפת הצום כלל וכלל – כך דעת כולם… ואחד ישאל את השני:

– כמה יש עוד לשקיעה?

– עוד חצי שעה – שעה.

– המ… מעליש, אין דבר – – –

הכל מחכים בכליון עיניים לקול “המואזין”, כל אחד מלפף לו סיגריה מתוך קופסת הטבק ומניח לפניו. בעל האוהל קולה גרעיני קהווה, כותשם ומכין לשתייה. רק מחשיך היום וקול המואזין נישא על פני השדות והגבעות – משפשפים כולם את פיהם במים ומציתים בבת־אחת את סיגריותיהם המוכנות, מתכבדים בקהוה ואחר כך סועדים.

* * *

רועה הצאן, החי כל השנה בחוץ, בקור ובגשם בלי הפסק סובל ביחוד מצום “ראמדאן”. בשנים שתקופת “ראמדאן” חלה בזמן ההמלטות – מוכרח הרועה להיות עֵר בלילות הקרים לעתים קרובות מאוד, כדי לקבל את הוולד הרך תיכף להיוולדו; לחממו ולשמור עליו בתוך פרוותו. רוב הלילות הוא מוותר על “הסחור”, כי עייף הוא עד מוות. בגשם שוטף הוא חושש לעזוב את העדר, מתוך חשש של גניבות והתנפלויות, השכיחות במזג־אוויר זה.

בדרך כלל מוחזקים הרועים ל“אורחים-פורחים” ול“מופקרים” בענייני דת, וגם בענייני צום אינם מקפידים ביותר. אבל יש רועים שמזמינים אפילו את השייך ה“כַּתיב” להקריא לפניהם בשדה את דבר־אללה, כמובן: בשכר חלב או טלה. יושב לו כך ה“כתיב” על יד הרועה במסיבת הצאן, קורא לפניו ומסביר לו את המשפטים המסולסלים והמליציים. מתקרב רועה אחד, שני וחמישי – ולפתע רואים את רוב הרועים שבסביבה הקרובה מתכנסים על מקום גבוה – לשמוע תורה… אולם העליזות והשמחה הטבעית שמבורכים בהן הרועים – אינה פוסקת אף בימי הצום.

הנשים דומות לרועים בסבל הצום. כמעט שאינן פוסקות מלעבוד. נדמה שעם בואו של החודש “רמדאן” אינן ישנות כלל, בדיוק כמו בתקופת הקציר, כאשר עליהן לאסוף את חלקן אחרי הקוצרים. כל היום הן עובדות ועסוקות באוהלים: העבודה הרגילה על יד הילדים; אוסף גללים וקוצים למדורה; לקט עשבי־שדה מיוחדים לבישול; טחינת גרעינים לאפיית פיתות ולבישול; חליבת־הצאן; עיבוד הלבן; בישול ואפיית פיתות ל“פטור” ול“סחור”; ומה גם כשאורחים באוהל, וביחוד בזמן ה“דביחה” בשביל המתים, עת מתאספים עשרות שכנים ועל האשה להכין ולהכין… ולא פעם בערבים או בלילה גשם שוטף בחוץ ורוח מייללת, והנה נרפה חבל המקשר את יריעות האוהל ליתד. אז יקרא הבעל, השוכב לו שטוח על מזרונו, את אשתו המכינה אוכל: “הי, אשה; נרפה החבל. צאי החוצה וראי מה שם. אם יש צורך – מתחיהו היטב!” – והבעל מתקפל בעבאיתו, מעשן לו סיגריה, גומע קהווה ומקלל מפעם לפעם את אשתו העצלנית, שאינה עושה ואינה מבינה כלום… והאשה המסכנה יוצאת כמובן ומותחת את החבל בהכנעה – לא לחינם מתאוננות הנשים, ביחוד בימי “רמדאן”, על כאב־ראש מתמיד…

* * *

נוהגים הבדואים לשחוט זבח “בשביל המתים” ומקפידים במנהג זה יותר מאשר בדינים ובמנהגים אחרים, וכמובן נהנים מזבח זה אך ורק – החיים… כל אחד שוחט כבשה, טלה, עז וכדומה. העשירים – כל שבוע או גם פעמיים בשבוע, האמידים – פעמיים – שלוש במשך החודש, והעני – או ששוחט זבח אחד במשך החודש או יוצא ידי חובתו בהיותו מוזמן אצל מישהו משכניו העשירים. ובעיקר הכל שוחטים אם מת עליהם מי שהוא ממקורביהם האהובים עליהם.

מזמין בעל הזבח את שכניו ואת ידידיו. מתכנסים כל המוזמנים באוהל הצר. עשן המדורה והסיגריות עומד מעל ראשיהם כענן מדמיע עיניים ומחניק, אבל מי ישים לב לדבר זה? – ישיבת־אחים לבבית ואידילית היא, זה מכבד את חברו בסיגריות וזה אינו רוצה לשתות לפני שכנו – מתוך כבוד. קשה תמיד למצוא באוהלים יודע־תפילה שיוכל להתפלל בקול, אחר האוכל, את התפילות המיוחדות לטכס זה “בשביל המתים”. הצעירים כזקנים אינם יודעים ומסתפקים ב“פתחה” וגומר. יותר מתמיד נזכרים בשעת זבח זה בעניים שאין להם כלום בבתיהם, ושולחים צרכי אוכל לאוהלים בעין יפה. אחרי האוכל מתיישבים כולם והמסיבה נמשכת אגב שיחה בטלה ורגילה עד ה“סחור”.

* * *

מתקבלות ידיעות לא משמחות מן הסביבה. בחוּלָה כולם “מופטרין”, בדמשק ובירות אוכלים, בעמק הירדן אין צמים, וכן ממצרים וארצות אחרות, ואף אומרים שבדמשק ובבירות אוכלים בפרהסיא ואינם יודעים בושה… אבל גם בשבט גופו רבים האוכלים והמעשנים. אחד – סתם, מתוך “אפיקורוסות”, פורק עול ואינו רוצה לחכות לכל טוב ה“גֶ’נּה” (גן־העדן) המוכן למאמינים. שני – מתוך רוגז וכעס על אללה וגזר־דינו הבלתי־צודק שנחתך לו השנה …

– חרבת א־דוניה, העולם נחרב…

עומד לו הסייס עבדאללה בצידו של ארמון האמיר ומעשן סיגריה כשהוא מאהיל עליה באגרופו, רואה אותו פריש העבד בקלקלתו ומוכיחו על פניו בכאב מעושה:

– לא יפה יא עבדאללה, האם אינך מוסלמי? למה אתה מעשן “ודוניה ראמדאן” כל העולם צם… – נאנח עמוקות וקורץ בעיין שמאל בערמומיות – נגמר אין איסלם כיום, חסל…

עבדאללה מודד אותו במבט רציני וקורץ בעינו לעבר הארמון:

– הגד זאת יא־עיני, להם… שם בפנים… בנת?…

– ראה – משדלו פריש ומוכיחו שוב – ראה עבדאללה! – והוא מחקה בדיוק את קולו של ה“כַּתיב” – תצום יא־עיני וחביבי יהיה לך גן־עדן “ביום אל קימא”, ביום תקומת המתים… תאכל אז טוב, תשתה טוב, יהיו לך הרבה נשים יפות, בעלות עיני צבי, “דביחות” יום־יום, אורז, קהווה, סיגריות טובות, פיתות מקמח סולת וכדומה.

– “דֶשר”, הַנח, יא פריש – עונה עבדאללה בנדנוד יד – יותר טוב לוּ נתת לי עכשיו, כרגע, מה לאכול. מוותר אני על גן־העדן שיהיה פעם אחרי המוות, הנה…

ה“כּתיב”, העיוור, בשמעו על האפיקורסות המתפשטת בעיר ובשבט גופא – מקלל את הכופרים האלה בחייהם, באביהם ובמשפחתם. “אפס ובטל מן העולם האיסלם… המאמינים האמיתיים”. ומתאונן לפני בן־שיחתו, הזר בשבט:

– אין אלה מוסלמים כלל. הם גנבים, רוצחים, שקרנים וכו'. אין שומרים על דת האיסלם, באללה יא־עזיז, אתה מוסלמי יותר מהם… אינם יודעים מה כתוב בקוראן הקדוש ואינם יודעים את דברי אללה, הרי לפי הדין מותר לחתוך את ראשיהם כמו לצאן שלך… כי מה הוא מוסלם? זה השומר את דיני האיסלם וירא את אללה ונביאו? ואם לאו – הרי הוא כופר. כן, כופרים הם ותו לא … הנה אצל אבן־סעוד – אלה יא־חביבי מוסלמים אמיתיים, מוסלמים טהורים, קנאים לדת. אבל אלה הבדואים הרי הם כ“צואה” לעומתם… אבן־סעוד “אללה יאריך ימיו” קורא בפני אנשים בג’אמע ובוכה, כולם מתפללים ויודעים את הכתוב והעיקר שומרים שם על הכתוב, והנשים צנועות הן – – – באללה, מלבד נג’ד וחג’ז אין איסלם, השאר כולם כופרים… כאן הלא אף את בניהם אינם שולחים ללמוד, כבהמות וחמורים נמשלו…

ישב זקן אחד על ידו, מכובד וירא שמים, מבין היחידים התמימים בשבט שמבלה הרבה זמן עם השייך הקנאי הזה. הוא אמר:

– אין פלא, שלכך הגענו. ראש השבט שלנו, “הגדול”, אינו מתנהג כשורה, אינו מתפלל, ואומרים – מי יודע? אצל אללה הידיעה – כי גם אינו צם… שותה אראק, וכולם כמותו! כן, רוע האסון אצלנו וכן בכל העולם שאין גדול, ראש, והראש שלנו גם כן נגוע בזה, אך בזה הרע!

שניהם נאנחו עמוקות.

* * *

ובאמת כבר קצה נפש הצמים בצום המטריד. רבים נחלשים ומרגישים עצמם ברע, בעיקר אלה שיש להם עבודה ועניינים, שאינם מרשים להם לשכב באוהל עד אחרי הצהרים, ומוכרחים להשכים קום. סופרים כולם את הימים שעברו: הנה עשרה, הנה עשרים, הנה עשרים וחמישה – נשארו עוד חמישה ימים, ואלה חמשת הימים מכבידים יותר מכל החודש, פקעה הסבלנות ורובם בפה אחד:

– אללה ילען אל־רמדאן!… יקלל אללה את החודש רמדאן…

עינוי הצום גדול מדי, אם כי גם בשאר ימות השנה אין הבדואים מרבים לאכול; ודוקא בזה סוד העינוי, כי גופותיהם חלשות ואינם די חזקים להחזיק מעמד שלושים ימי צום רצופים, ובעיקר: איסור העישון ושתיית הקהווה מענה אותם ומדכאם עד דכא. ויש ששואלים זה לזה:

– למה צריכים כל זאת? – – – יחרב־בית אל דין – – –

וכשמתקרבים הימים האחרונים לצום מבשר האחד לרעהו בשורת־שמחה, כתגלית חדשה שרק הוא גילה אותה זה עכשיו:

– עוד יומיים, עוד יום וחסל…

– אלחמדאללה; תודה לאל… עונה חברו לעומתו.

וכבר מתחילים כל בני השבט להתכונן לקבל את פני “החג רמדאן”, שהוא לפי דברי ה“כתיב” – “חג הבטן”, חג לא רשמי, ורק לאכילה גסה ולמלא את הקיבה נוצר… כל ראש־משפחה לוקח אתו טלאים אחדים מהמלטות השנה, כבשה זקנה, איל שתש כוחו ומובילם העירה למכירה, ובכסף זה קונה בגדים ונעליים לביתו וצרכי אוכל וממתקים לילדים. הגברים מגלחים את פאת זקנם ומשאירים רצועה דקה וישרה סביב הפנים. הנשים מכבסות ורוחצות את פניהן ופני הילדים, סורקים ופולים את שערות הראש, מסדרים יפה את המחלפות – הכל לכבוד החג.

* * *

הכל לבושים בבגדיהם החדשים. הצעירים מתהדרים ביפי מלבושיהם, הבנות מתקשטות בשמלותיהן הצבעוניות והרקומות. רושם מוזר קצת עושים האנשים הפראים האלה, מגודלי השער ובעלי המחלפות, שלבשו פתאום צורה חגיגית, מתונה, אידילית, שקטה – זו האפיינית לשייך בעל הדרת־פני־שיבה, הצועד לו במתינות ומשחק – “במַסְבַּכַה” (בחרוזים) שבין אצבעותיו …

הבדואים מקיימים בעיין יפה את מצוות ה“זאכה” (מתנות לעניים). כל משפחה נותנת למסכנים למעלה מהיכולת – בלב שלם, בסבר־פנים ובעדינות אצילית האפיינית לבדואי, מכל אשר איתה: מהצאן, מהחלב.

בערב שוחטים “דביחה” לכבוד החג; מזמינים כנהוג אורחים ושכנים. הרועים מביאים את הצאן על יד אוהל בעליהם, נכנסים לשעה קלה, גומרים לאכול ותיכף שבים לצאנם.

המסיבה נמשכת כתמול־שלשום, בעיקר על הצום המעַנה, ש“אל־חמדאללה” – “הלך” ונפטרו ממנו.

ליד אוהל האמיר יורים בלי הרף, יריות מבשרות את החג; “לוכּסים” גדולים מאירים בפנים ואת הסביבה למרחוק.

בחדרים הכל מכוסה ומקושט בסדינים לבנים על גבי שטיחים יקרים. לארכו של אוהל האורחים פרוסים שטיחים ומרבדים יפים; העבדים מתרוצצים בלי הרף, מביאים צאן וזובחים זבחים לכבוד האורחים, הבאים לברך בלילה הראשון את האמיר. באים באי־כוח הדרוזים, האינצירים והצ’רקסים השכנים וגם מערי הסביבה שבסוריה והלבנון. בשביל ה“כבאר” (הגדולים) העירוניים ידידי האמיר עורכים שולחן מיוחד, שולחן מלכים ממש, וגם מכינים בשבילם אולם מיוחד מלבד אולם־האורחים הכללי, ואחרי בלותם שם כחצי שעה יוצאים כולם – לבושת הבדואים הזקנים – מבוסמים…

הלכו הזקנים מהאמיר בלב כואב ונאנח:

– כך נאה ויאה לאמיר, ראש השבט? – –

* * *

בבוקר השכם.

בדואים רוכבים על סוסות מקושטות והולכי רגל מהסביבה נוהרים לאוהל האמיר. זה היום היחידי בשנה, מלבד, “עיד־אל־אדחה”, שמתאספים כל בני השבט אצל ראשם ומנהיגם. מברכים זה את זה בברכת יד על לב, שפתיים, עיניים וראש, חיבוקים ונשיקות על זוויות שפתיים…

– “כל עאם ואנתי סלם” – כל שנה ואתה שלם.

– “סלם דיימן” – שלום לעולם.

– “כל עאם ואנתי בחיר” – כל שנה ואתה בטוב.

– “כל עאם ואנתי סלם” – כל שנה ואתה שלום. – – –

יושבים שורות שורות כולם מקופלי רגליים תחתיהם; השייך העיוור קורא לפניהם את התפילות וכולם מסיימים בבת־אחת בניגון מונוטוני ומביע:

– אללה אכבר… אללה אכבר…

זמן התפילה הגיע. כולם עומדים, לרוב מבוגרים וזקנים, שורות שורות, צפופים, מורדי־ראש, בהכנעה אילמת; האמיר באמצע – בשורה הראשונה. לרגע נעשים פני כולם תמימים וחסודים, כורעים בחרדת־קודש על ברכיהם בקצב, כולם בבת־אחת. משתטחים ונוגעים במצחם בארץ, כמעשה שליח הציבור הקורא לפניהם, וקמים בלחישת־תפילה לבבית. שוב מתכופפים בהתבטלות עד הברכיים, מתיישרים ואינם מעיזים להרים את הראש מעל החזה. ברגע זה אתה שוכח את כל “עברם” ושיחותיהם ב“רמדאן” וכל השנה ומתרשם: הנה עומדים כאן צדיקים עילאיים, שלא טעמו טעם חטא מעולם.

וכך נשארים בעמידה עד שגומר ה“כתיב” את קריאת “סורות” הקוראן ודרשתו על ענייני דיומא – חיזוק הדת הרופפת; ומסיימים כולם בתפילה ובקריאות: אללה אכבר!

אחרי התפילה ואחרי שמזגו העבדים קהווה מתוק לכולם, מתחילים הצעירים להראות את כוחם ב“דֶבּקוֹת”, אחד מחלל בחליל וכולם עונים לעומתו – בחרוז. הנה מתחיל הריקוד הפראי ה“סחאג’ה”, תוך כדי הכאת כף על כף עד זוב דם ומתוך התלהבות. הנה יוצאים בהתחרות סוסים. הנה עומדים ה“גדולים” ורוביהם בידיהם וקולעים למטרה בדייקנות מפליאה.

פתאום רוצה אחד ה“גדולים” מהאורחים העירוניים לחבוש תרבוש על ראש אחד העבדים וינסה לקלוע בו מעל לראשו… נבהל העבד המסכן עד מוות, ומתחיל להתחמק. צועק אליו ראש־השבט:

– עמוד, “יא־אקרוט”, על אחריותי! ירה, – פנה אל ידידו – לא יזיק לו הדבר… הניאו אותם הזקנים מלעשות זאת. עומד לו העבד וצוחק בצחוק בהמי:

– לוּ האמיר, אללה יאריך ימיו ויסעדהו, היה יורה מעל לראשי, לא הייתי מפחד, הוא לא יפגע בראשי. אבל, “יחרב־ביתהו” העירוני, באללה, היה שובר את ראשי…

העבדים קוראים לאכול. הביאו שלוש גיגיות גדולות עם אורז, ועליהן מלא וגדוש בשר. שחטו גמל, בקר וצאן לכבוד החג. עומדים אחדים ומזמינים קודם את האורחים, לפי כבודם ומעמדם בשבט, להסב במסיבה ראשונה, שנייה, שלישית, רביעית וכו'. כל מסיבה סביב גיגית מכילה עשרים – שלושים איש. אלה גומרים, ואחרים – לפי הזמנה – ממלאים את מקומם.

מאות אנשים אוכלים ושבעים, עבדים עומדים עליהם עם כדי מים בידיהם ושופכים על אצבעות הידיים שאכלו בהן, המושטות לרחיצה. את האצבעות השמנות מנגבים גם בעבאיות או בזקן…

ושוב מתפשטים – לבלות את החג בשמחה ובחינגא, בריקודים, בדהירה ובביקורים אצל ידידים.

הרועים מתקרבים עם הצאן למעגלי הרוקדים בהתלהבות ומראים את כוחם בחלילים.

יריות מתוך המעגל ופני כולם משולהבים – עד מרום הפראות והדבקות.

הרועים קוראים את עדריהם וסובבים עם הצאן סביב הרוקדים בדהירה, המשמחת ומצחיקה עד דמעות את כל המסתכלים.

לפתע נזכר הרועה, או מבט של בעל הצאן ומזכיר לו לרועה, שדי לשחק, והעדר זקוק למרעה, ויעזוב בלי חשק את החוגגים ויצעד לשדות ולהרים עם צאנו…

אחד מזקני השבט מתבונן כל הזמן להתלהבותם של הצעירים, נד להם ואומר:

– כשאנו היינו “שבאב” – היינו יותר “שאטרין” (בני־חיל) מאלה; אלה של היום, באללה, לא יצלחו לכלום. “חלשים”… כאילו אינם כלל “ולאד־אל־ערב” (בני בדואים)!… באללה – אני נשבע לך בשם אללה – “לא יצלחו” לכלום – – –

– אין יראת אללה עליהם. אני, כשהייתי ילד, הייתי עומד ליד אבי, ירחמהו אללה, ומתפלל. ואלה? הראית? עמדו להם מרחוק בזמן התפילה… ואפילו הריקודים, האם הם כמו בזמננו?…

– כן… בהחלט העולם נחרב… חסל! – – –

בבית האמיר נמשך החג שלושה ימים ושליש, כדין וכנהוג בערים ובכפרים. אורחים באים מקרוב ומרחוק לבקרו ביקור־חג. אבל בשבט נמחו סימני החג תיכף למחרתו. התחילו ימי חול. השבט מקבל את צורתו הרגילה …