א

אשה אומללה היתה רבקה אשת יעקב החייט. כל ימיה היו רעים, והם נמשכו כשלשלת ארוכה של צרות ופגעים, רוגז, דאגה, עוני ומחסור. משום כך היו פניה עוד מימי עלומיה כמושים, זועפים, מצחה מקומט ועיניה עכורות כבות, משקפות תוגה, ופיה מלא תרעומות וקובלנות.

בת להורים עניים, לא יפה וחסרת חן נשיי היתה כנשאה לבחור עני, שוליא דחייט לשמלות נשים. את מלאכתו לא ידע על בוריה; באפנה של שמלות נשים, המשתנה משנה לשנה, לא היה לו כל מושג. נוסף לזה היה רגיל להתעצל בשעות העבודה. ועל כן היתה פרנסתו לקויה. לקוחותיו היו מבנות העניים והזקנות, שפנו אליו רק מפני שהוזיל את מחיר התפירה לעומת חייטים אחרים. היו להם שני ילדים ושתי ילדות, ששלושה מהם לא הגיעו עדיין לגיל של עבודה; ורק לבת הבכירה אפשר היה למסור אילו עבודות ביתיות. אך קיבות היו לארבעתם, והן דרשו כמה פעמים ביום אוכל. ואל מי יפנו תמיד בדרישות ובכל מיני תביעות, אם לא אל אמם? האב, או שהלך לבקש עבודה, או שעבד בבית־מלאכה של אחר, כשהיה מחוסר עבודה. ואיך, איפוא, יכלה רבקה להיות שמחה בגורלה ושקטה?

– נשמה חוטאת אני, כי בי בחר ד׳ ליסרני מכל הנשים? – היתה מתאוננת באזני בעלה ובאזני שכנותיה. – איני זוכרת אף יום טוב אחד בכל ימי חיי, אשר בו אנוח מעט מעצבי ומרגזי. וארגיש את עצמי מאושרת מעט; אף על פי שאיני נופלת בכל דבר מנשים אחרות, ואיש לא יאמר עלי שאני עצלנית. ואלה ה“נגידות”, המזמינות אותי לבוא לביתן לעזור להן להכין שבת בבוא אליהן אורחים מעיר אחרת, או לאיזו שמחה משפחתית, הן תעידנה עלי, שאני יודעת לאפות, לבשל ולצלות כאחת המומחיות בעיר. ובכל זאת רעת־מזל אני, אל אחטא לאלהים.

אכן הגזימה רבקה באמרה, שאף יום טוב אחד לא עבר עליה מעודה. לא יום אחד, אך שני ימים טובים ומאושרים היו לה בכל שנה, בהם הרקיעה על כנפי תקוותה והאמינה, שגואלה ומושיעה חי; ובזכותו עוד יעלה ויזרח כוכבה ותשבע נחת גם מבניה, בעתיד קרוב, או רחוק מעט. הימים האלה היו שני ימי פסח הראשונים. והגורם לאשרה ולתקוותה היתה כוס כסף אחת, אשר מרוב ימים נשחקו מעט ציוריה ונמחקו פתוחיה. רק הכתובת שמתחת לקוו הציורים נשתמרה. הכתובת הזאת מצד אחד הודיעה לאמור: "זה הכוס של אליהו הנביא״. ומהצד השני: “אברהם וגולדה אשתו”.

ואלה תולדות הכוס. אברהם, הסבה של רבקה, היה מלמד דרדקי עני, חשוך בנים. ועל כן חשב כל ימיו לחשוך פרוטה לפרוטה עד אשר תהיינה לרובלים. וכאשר הרובלים יגיעו לסכום הגון, ימסרם ל״סופר־סתם", כי יכתוב לו ולאשתו ספר־תורה, אשר ימלא את מקומו של “קדיש”, ויהיה להם לזכר עולם. ואולם השטן התערב בדבר. בכל פעם, כאשר היה מוכן לבוא בדברים עם הסופר, התרגשה עליו איזו צרה – הוא, או אשתו, חלה, וחלק מהכסף נבלע על ידי הרופאים ובתי־המרקחת. ראה אברהם, שהוא הולך ומזדקן, ותאוותו אינה באה, התייאש מרכוש ספר־־תורה, העולה בדמים מרובים, והחליטו, הוא וגולדה, להסתפק במועט ולהזמין אצל הצורף המקומי, תלמיד חכם וירא אלוהים, כוס כסף יפה לכבוד אליהו הנביא, הצורף יחרוט עליה את שמו ואת שם אשתו, והיתה הכוס הזאת, אשר תעבור אחריהם ליורשיהם הקרובים, ומהם לזרעם, לזכרון עולם, כי היה באחד הזמנים קרוב במשפחתם, אשר שמו אברהם, ואשה, אשר שמה גולדה. חוץ מזה יחשב להם הדבר למצווה… ויהי הוא עושה כה וכה, וגולדה אשתו מתה עליו. לא יכול אברהם לשבת הרבה באלמנותו, ויקח לו כעבור ששה חדשים אשה שניה, צעירה ממנו בשנים אחדות, שנתגרשה מבעלה; ובמקרה נקראה גם היא בשם גולדה, כשם אשתו הראשונה. היא הכניסה לו גם נדוניה לא גדולה. אך הנדוניה הספיקה לו לשלם את שארית החוב, שנשאר חייב עוד מקבורת אשתו הראשונה. אז זכר את נדרו, שנדר מזמן, ואת הבטחתו לגולדה המנוחה לתת לה שם וזכר, והזמין אצל הצורף בכסף הנדוניה, שנשאר לו עוד, את הכוס לשמו של אליהו, וחרת עליה את שמו ואת השם גולדה, שיהיה זכר לשתי הנשים גם יחד. והנה קרה לו נס גדול. אשתו נתעברה; ומקץ השנה השניה לחתונתו ילדה לו אשתו זו בן, שקרא לו בשם מנדל, על שם אבי־אשתו השניה, שמת לפני שנים אחדות. וישמח אברהם מאד, ותקדש הכוס בעיניו באמרו, כי זכותו של אליהו עמדה לו, והאמין, כי הכוס היא סגולה לבנים. ויהי כאשר קרבו ימיו למות ויצוו את בנו מנדל, שהיה אז כבן עשרים, ויאמר לו:

– ראה, בני, כל ימי היו רעים, לא רכשתי לי לא בית ולא כסף, או חפצים יקרי־ערך. רק כלי אחד אני מוריש לך, וזאת היא כוסו של אליהו. למעלה מארבעים שנה הייתי חשוך בנים. וכשנשאתי את אמך לאשה ובעזרת כספה יכולתי לרכוש את הכוס, שאליה נשאתי את נפשי במשך שנים אחדות, נולדת אתה ובזכותה. וגם אני הארכתי ימים והגעתי לשנות השבעים. מכאן אתה רואה, שכוס זו היא סגולה לבנים ולאריכות ימים. ועל כן, בני, הזהר בה ושמור עליה מכל משמר.

התבגר מנדל ובחר לו כאשר בחר בחורה, שנשאה חן בעיניו, ונוכח מהר, כי נכונים היו דברי אביו לפני מותו. כי בשנה השלישית לחתונתו ילדה לו אשתו תאומים, בן ובת. והם לא היו האחרונים. אך במשך הזמן התפתחה בו חולשה ליין, ותהי לו הכוס לישועה. בכל פעם, אשר תקף אותו יצר השתיה, וכסף לא היה לו לקנות את הטיפה המרה, נשא את הכוס בסתר אל המוזג; ועל חשבונה יכול למלאות את תאוותו שבוע, או שבועים, עד אשר התפכח, ויהי ככל האנשים. אז הכפיל את מרצו והוסיף על שעות עבודתו. ובכסף הראשון, שהשתכר פדה את הכוס. ואף פעם לא קרה, שהכוס לא תעמוד, כשהיא מלאה יין, בליל “הסדר” של פסח, על השולחן לכבודו של אליהו הנביא.

בהגיע עת דודים לרבקה בתו הבכירה, שהיתה כבר בתולה לא צעירה, נתן את עיניו בבחור אחד ששמו יעקב, שעבד אצל מכירו ונחשב לישר דרך, ויבחר בו לחתן לה. לנדוניה הדלה, שפסק לה, הוסיף עוד את הכוס. וכשקרבו ימיו למות, צווה והזהיר אותה ואת חתנו כמעט באותם הדברים, שהסבה שלה צווה והזהיר את אביה, שישמרו על הכוס ואל ימכרוה בכל מחיר.

ורבקה, שלא זכתה לעדיים ולקשוטים, לא לפני חתונתה ולא אחריה – אפילו הכפות והמזלגות על שולחנה היו קצתם מבדיל, וקצתם מעץ – האמינה להבטחת אביה, שהכוס תביא לה הצלחה ואושר, ועדות לכך שמשו שני בניה ושתי בנותיה שילדה, ולא הסירה את השגחתה מעל הכוס לא ביום ולא בלילה. הרוח כי הילילה בארובת עשן; חתול כי טפס מאחורי חלון המטבח, וכל רשרוש קל העיר בלבה חשד, שגנב בא במחתרת לגנוב את אוצרה וגזל את שנתה.

– התשמע יעקב? – העירה אותו בשנתו בלילה. – דומני, שגנב מנסה לפתוח את הדלת, או את החלון.

– ומה יגנבו ממך? – שאל אותה בהתול. – אני אפתח להם את כל החלונות והדלת, ויקחו להם ברשיוני את הדלות שבביתי. ואולי ישכחו משהו משלהם, ונהיה אנו הנשכרים.

– הוי, למזלי הרע! – רטנה בקול בוכים. – והכוס איננה ולא כלום?

– אל תדאגי, שטיא. – לעג לה. – זכותו של אליהו תגן עליה. ויד הגנב תיבש, כאשר רק יגע בה. ולחנם חרדתך לה.

קצפה רבקה על בעלה, שהוא קל־דעת בעיניה. אך בשמעה את נשימותיו הכבדות בשנתו חדלה לטעון נגדו. ירדה מעל מטתה, ניגשה אל הארון ואל הדלת, מששה גם בבריחי החלונות ונוכחה, שהם סגורים ונעולים. אז שבה, ועלתה על מטתה, התהפכה כמה פעמים על צדיה עד שנרדמה שוב.

אך לא רק הפחד מפני גנבים מחוץ הפריע את מנוחתה. לא פעם היה עליה להתקוטט עם בעלה. כאשר היה במצב קשה חפץ לתת את הכוס בעבוט; ולפעמים בשעת דוחק מיוחד חשב אפילו למכרה. הוא טען אז:

– לאבותי ולאבות אבותי לא היו מעולם כל כלי כסף. ובמה אבי טוב מהם, שבארוני תהיה מונחת לבטלה כל השנה כוס כסף? הרוטשילד אני? או, האם נגלה אליהו הנביא למי שהוא ואמר לו, שהוא רוצה דווקא בכוס כסף? הוא ישתה את היין גם מכוס זכוכית, כמו שהוא שותה בכל בתי עוני, שאין להם כוס כסף.

דנה אותו רבקה ברותחין ושפכה עליו קיתון של חרפות.

– את עיניך אנקר, אם תעז לגעת בכוסי. – הרימה עליו רבקה קול צעקני! ופניה היו אז כפני חיה רעה, כשאומרים לגזול ממנה את פרי בטנה.

– הטוב טוב אני מאביך? – שאל אותה בעקיצה. – האם לא היה נותן אותה הוא בעבוט, כשהרגיש יובש בגרונו? ואנכי הרי רוצה להשתמש בה רק לצרכי שבת, או חג, או במצב של פקוח נפש.

שנינה זו הכאיבה את רוחה מאד ופתחה את מעין דמעותיה. לבסוף אימה עליו בשבועה, שתעזוב אותו ואת בניה ותברח לקצווי תבל. איום זה השפיע עליו וחדל להתגרות בה ולהכעיסה; ואף השתדל לפייסה ולהשקיטה.

אכן הדריכה הכוס את מנוחתה. אך תחת זאת היתה מאושרת ומלאה שמחה בלילות “הסדר” הראשון והשני, כשראתה את הכוס עומדת לפני נרות דולקים בפמוטות הנחושת הממורקים, והיא מלאה יין אדום! אורו אז פניה, ואת עיניה לא הסירה מן הכוס. ברגעי האושר ההם שכחה את סבלה במשך השנה, ותקוותה החייתה אותה, כי השנה הבאה תהיה טובה מזו שעברה. פתיחת הדלת לפני “שפוך חמתך” היתה יקרה לה, כפתיחת ארון לגברים בראש השנה, או ביום כפור. וכשפתח אחד מבניה את הדלת, עמדה מן הצד לתת דרך לאליהו הנביא, הנכנס לביתה לטעום מן היין אשר בכוסו, וקידמה את פניו, שנדמה לה, שהיא רואה את צלו, ב״ברוך הבא"! שני לילות אלה נתנו לה עוז ועצמה לסבול בכל השנה ולעמוד כסלע איתן מול כל הפגעים ושלא תמעל בכוס הקדושה.

אכן לא לעולם יכלה לעמוד בנסיון. בא מאורע, אשר שבר את עקשנותה ואומץ לבה. אהבת־אם נצחה אותם.

פעם לפני חג השבועות נפל בנה הבכור למשכב, ומחלתו היתה אנושה. גם מצב בריאות בעלה לא היה בסדר. וכל הסבל הרב רבץ עליה. היא פנתה אל ה״נגידות", שהיתה עובדת אצלן זמנית, ואל מוסדות אחדים לבקש עזרה. אך העזרה לא באה במידה הנחוצה.

באותה עת צרה נצנצה במוחה בפעם הראשונה המחשבה להשתמש בכוסה. ברגע הראשון נבעתה בעצמה מפני מחשבה זו, ולבה נע בקרבה. אך אחרי שאפסה לה כל תקווה מאיזה צד שהוא, הכריעה אהבתה לבנה, שמצבו היה קשה מאד, והחליטה לתת את הכום לערבון וללוות סכום מה בערבונה.

– צדיק אתה ד׳. – אמרה בעמדה לפני מטת בנה, ונפשה מרה עליה. – אתה יודע, כי לא למען עשות לי שמלה חדשה, או כותונת לבשרי; או אפילו לקנות לחם לנפשות ביתי, אוציא את הכוס מהבית. כי אם למען הצל את בני מסכנה לחייו. גם אתה אליהו הנביא, הטוב ועושה חסד לעניים, לא תחשוב לי את הדבר לחטאת ולפגיעה בכבודך. לא לאורך ימים אני נפרדת ממנה. אני נודרת, כי כאשר אך ירפא בני, לא אשקוט ולא אנוח עד אשר אשיבנה אלי.

והכוס נמסרה לזאב המלווה ברבית, והיא קבלה ממנו שלושה רובלים. היא בקשה מהמלווה בכל מיני בקשה לנצור את המשכון היקר מכל משמר, והוא הבטיח לה, כמובן. עגומה ונדכאה שבה לביתה. בדרך נדמה לה, שהעולם חשך בעדה, ולבה נשבר בקרבה. בבית ראתה את עצמה בודדה. פניה לבשו קדרות כפלים מאשר קודם לכן. הקמטים במצחה התרבו, ועיניה שקעו עוד יותר בחוריהן.

ב

חודש אחר חודש עובר, והכוס מונחת בארגז מיוחד בחדר המטות של ר׳ זאב בין הרבה חפצי ערך: כלים, עדיים, קשוטים עטופי פתקאות, שעליהן שם הלווה, הסכום וזמן הפרעון.

לצערה של רבקה וליסוריה אין גבול. בנה אמנם נרפא וקם ממטתו אחרי שכבו בה למעלה מחודש. אך חבלי המחלה ותשישותו דרשו ממנה להשגיח עליו השגחה יתירה להחלימו כליל. דווקא באותו קיץ קרה בביתה עוד מקרה אחד, שהגדיל את העוני בבית. בעלה הלך ברחוב, כשהוא שקוע באילו הרהורים, והנה בא מאחד הרחובות הצדדיים סוס צבאי, שהשתולל והשליך מעליו את רוכבו, שטף במרוצתו ועבר ליד בעלה, ועוד רגע והיה רומס אותו והורגו. אך בדרך נס ניצל ממות. ורק מפחד פתאום נכשל ונפל על מרצפת אבני הרחוב. נפגעה עצם השוק והברך הימנית, והיה צורך להביאו הביתה בעגלה. תאונה זו בטלה אותו מעבודה לכמה שבועות. ועליה, המסכנה, היה מוטל לכלכל את ביתה בכל דבר. זה היה למעלה מכוחה. ממילא נשתבשו תכניותיה, ונתקלקלו חשבונותיה, שחשבה לפדות את ערבונה היקר. על ידי כך גדלו צרותיה וצערה. בינתים בא החורף, והוא היה קשה בקרחו ובשלגיו, והיא, רבקה, הרי לא כוח ברזל לה… שמלותיה ונעליה אינן יכולות לעמוד בפני הטחב, הרוח והקור. יש שעול, יש דקירות בחזה ובצלעות ויש שגרון ברגלים ובידים, ויש גם ראש לכאבים ולסחרחורת. וכולם כאלו נוצרו לה. בין כאב לכאב ובין שכיבה לשכיבה מאונס, היא גוררת את רגליה אל ה“נגידות” מכרותיה להציע את שרותה. יש שטרחתה לא לשוא, והיא משתכרת כמה פרוטות, אך הללו מספיקות בקושי לסתום את פיות ילדיה, הנשארים רעבים גם אחרי “המעדנים”, ששכר עבודתה הספיק להם. כך עברו חדשי טבת ושבט, ואף שביב של תקווה לא נצנץ לפניה לגאול את הכוס. פעמים ביקרה את ר׳ זאב המלווה להיווכח, אם לא נגנבה הכוס, חלילה. פעם גם בקשה ממנו, שיעשה עמה חסד ויראה לה את הכוס, שלא ראתה אותה כשבעה חדשים. הוא מילא את בקשתה, הוציאה מארגזו והראה אותה לה. דמעות נוצצו בעיניה. היא לא יכלה שלוט ברוחה, חטפה אותה מידו ונגעה בה בשפתיה לנשקה. אז מצא זאב צורך להודיעה, שמכיוון שכבר עברו ששת החדשים לפרעון החוב, כמו שקבע לה מראש, והיא לא עמדה בהתחיבותה, תדע, שהוא שם עליה את הקנס המקובל אצלו בחצי אחוז נוסף על רבית רגילה. ואם בעוד שלושה חדשים לא תסלק את החוב, הרבית והקנס, יוציא את המשכון למכירה. חלחלה אחזה אותה, בשמעה את איומו זה. ובלכתה הביתה חשבה, שהיא מוכרחה לפדות את הכוס ויהי מה. ולא רק מחמת האיום, כי אם בעיקר בגלל זה, שחג הפסח הולך וקרב, ואיך תשב אל ה״סדר“, כשהכוס לא תעמוד על השולחן? איך זה תעליב את אליהו הנביא עלבון כזה? היא היתה מוכנה אפילו ללכת לשרת בבתי אחרים, ובלבד שתשתכר את הסכום הדרוש למטרה זו. לעת עתה החליטה לנצל את בניה ביום הפורים הקרוב. היא פנתה לכל מכרותיה מ״הנגידות” ובקשה מהן לשלוח על ידי בניה את “משלוח המנות” לכל ידידיהן. הן הבטיחו לה למלאות את בקשתה זו, והיא קוותה להבנות על ידי זה. ואולם גם הפעם נתאכזבה מרה. על פי הכלל “בתר עניא אזלא עניותא”, לבשו השמים עוד ביום “תענית אסתר” ענני קדרות. לאחר קריאות המגילה התחילו השמים מרססים רסיסים, רסיסים; ולמחרת הבוקר היו הרסיסים לטפות גדולות ותכופות יותר ונשפכו כמו ממרזבים. התערבו המים עם עפר הארץ, זוהמה ולכלוך, ויהיו לרפש. נשבתה תקוות המחזרים על הפתחים, שביום זה בכל שנה גדל סכום הנדבות, שהיו אוספים פי כמה על הסכומים של ימים רגילים. התאכזבו הזוגות של בני בעלי־הבתים, שהתכוננו לחזור על פתחי הנגידים ובעלי הבתים האמידים לטובת אלה שהיו אמידים, אך בסבות הזמן ירדו מנכסיהם, והנם עדיין בגדר “נסתרים”. הגשמים הפריעו לקיים את המצווה של “משלוח מנות איש לרעהו”, ומובן שגם בני רבקה היו אנוסים לשבת בית; כי בגדיהם, ועוד יותר נעליהם, לא הרשו להם לצאת החוצה – והבנין, שבנתה רבקה על יסוד זה, נתרופף ונפל. ויהי לה “יום אורה ושמחה משתה ויום טוב ומשלוח מנות איש לרעהו”, ליום חושך ויגון לה ולמשפחתה.

ויעקב בעלה לא יכול שאת את העגמה ואת הצער בביתו וברח אל יקותיאל ידידו, שהיה ממציא לו מפעם לפעם עבודה משלו, לבלות במשפחתו אותו ערב ולא יראה בצער בניו ולא ישמע את “תחינות” אשתו. ואולם כן לא תעשה אם בישראל ובעלת־בית, אפילו אם הוא משכן עוני. היא לעולם לא תלך מביתה לבלות שעות נעימות של חג בחברת משפחה אחרת, ולא תעזוב את ילדיה לבדם. ישבה רבקה קפואה עגומה ומדוכאה בערב של אורה ושמחה בחדרה, ולבה כאב עליה מאד, שאינה יכולה לתת גם היא לבניה “אזני המן” ושאר מטעמים, כמו שנותנים לכל הילדים בפורים. סוף דבר היה, שהם נרדמו, כל אחד, כמו שהוא במלבושיו ובמקום שישב, או שכב. בלבה שלטה ערבוביה של הרהורים, עצות והצעות, שהסתובבו מסביב אותה השאלה העיקרית, שתפסה את כולה, כיצד לפדות את הכוס לפסח, שהולך וקרב. לבסוף מצאה, שהמוצא היחידי הוא ללכת אל נחמיה הנחתום ולהציע לו את שרותה באפיית המצות. היא ידעה, שגלגול מצות במשך שתים־עשרה וחמש־עשרה שעות ביממה, אינו לפי כוחה; ידעה גם כן, שבעלה יתקומם נגד זה. טענתו תהיה, על מי תעזוב עבודות הבית ומי ישגיח על הילדים? הרי גם הוא יצטרך בוודאי לעבוד בשבועות האחרונים לפני החג אצל אחרים. ואם כן מה יהיה על הבית והילדים? אך אחת גמרה אומר ויהי מה.

כששב יעקב לביתו, והוא מבוסם קצת, התפלא, שאשתו לא התנפלה עליו בגדופים ובתוכחה, כמו שחשב. אדרבה, היא היטיבה אליו פנים וספרה לו מה שהחליטה לעשות והוסיפה:

– תדע לך, יעקב, שלא תוכל להשיבני מהחלטתי זו בשום אופן; ואל נא תביאני לידי דמעות ולידי שערוריות.

ג

עונתה של הסבתא הרעה “נוא זילי”, (תשעת הימים) שבין עונת החורף והאביב, עברה כבר. במשך תשעה ימים ותשעה לילות סכסכה סבתה רעה זו לפי אמונת ההמון, וגרתה מדון בין החורף והאביב והכניסה אנדרלמוסיה בעולם: גשם, שלג, כפור, רוחות רעות, שמים טהורים, זוך שמש, רוח קלילה משיבת נפש – כל אלה באים זה אחר זה, או זה בתוך זה יחד. אך החורף הזועם והזועף התכונן לדרך מתוך רגון ואיום, שעוד יבוא יום ועוד יתראה פנים עמהם. ואולם האביב אינו שם לב למה שיהיה בעוד שנה. עליז ורן הוא כמנהגו, והוא ניגש לפאר ולקשט את עולמו. מעלה הוא עננים, שירביצו את מימיהם על האדמה, ינקו אותה מכל לכלוך, ישקוה ויצמיחו מתוכה דשא עשב, ציצים ופרחי־־שדה. נחה קורת־־רוח גם על יהודי העיירה, שנפטרו מכבדו של החורף ומזעמו ומתכוננים לקראת חג החרות הבא אליהם. מבשרים את בואו: הרעש והשאון, היוצאים מבתי הנחתומים, והמצות המסודרות בסדינים לבנים, הנשאות על כתפות הסבלים. מראיהן וריחן של המצות, שרק היום הוציאו אותן מן התנור, מעוררים שמחה וחדווה בלב הילדים, שהשתחררו כבר מן החדר, והם משחקים ומסתובבים בחוץ. עומדים ומביטים בריר על שפתם על המצות.

המאפיה של נחמיה הנחתום עבדה “במלוא הקיטור” כבית־חרושת ממש, מאשמורת הבוקר עד שעות הערב לאור עששית נפט. המאפיה נחלקה למדורים. בכל מדור עבדו פועלים במקצועם והכינו את התוצרת למדור הבא אחריהם בתכיפות בלי כל הפסק בינים. בחדר קטן עמד שמריל, הסבל בכל השנה, יהודי גבה־קומה ורחב שכם, כשהוא בלי מעיל, וציציותיו תחובות מאחור לחגורת מכנסיו. שרוולי כתנתו מופשלים עד למעלה ממרפקיו. לפניו טס נחושת, שבו ערמת קמח. שמואליק הקטן שופך לתוך הקמח בכד חרס חדשה “מים שלנו”, עד שר׳ שמריל קורא ומצווה: די! אז נותן שמריל את שתי ידיו המאוגרפות אל תוך הקמח, בולל ולש את הקמח עם המים יפה יפה, הופכו ממטה למעלה וממעלה למטה עד שנעשה בצק סמיך, שאין בו כל סימן לקמח, ואז הוא מוסר אותו לידי רבקה, שהיא ראש המגלגלות. היא חותכת את הבצק לעשרה חלקים שווים, מחלקת אותם בין תשע הבחורות העוזרות ולוקחת לעצמה את העשירי. ואז מתחילות כולן מגלגלות את המצות במערוכים על לוחות הקרשים המעוצדים בכח ובמרץ. הנשים, שאת מצותיהן אופים באותה שעה, משגיחות בשבע עינים, שהעבודה תעשה בדייקנות ושהמצות תהיינה דקות כולן ועגולות. מידי הלשות עוברות המצות אל דף פחים, שעליו מנקבים אותן בגלגל שינים של ברזל לארכן ולרחבן. מחדר התנור רועם קולו של שפסיל התנורן: מצות אל התנור! מצות! מתעורר יחיאליק המגיש, שם שתי מצות על שתי ידיו ומגישן אל התנורן, ואחריהן עוד ועוד. התנורן מרדד אותן אל התנור הלוהט, ומהפך בהן עד שהן נאפות. אז הוא מוציאן ושם אותן אל סל גדול, העומד לימינו. לכל אלה העובדים והמטפלים בהן יש להוסיף עוד את “כלי הקודש” וה״נאמנים" על הכשרות הבאים מפעם לפעם להעיר לכל העובדים הערות, השייכות לכשרות. המפקד העליון הוא נחמיה הנחתום, שהכשרות אינה מענינו. הוא רק משגיח ומפקח בשבע עינים, שלא יתעצלו העובדים ולא יפהקו, ומעיר להם שעליהם לזכור, שהם מקבלים כסף בעד עבודה ולא בעד בטלה. עוד שנים יש, שאינם שייכים לארגון הפנימי. אלה הם ליזר הריש־דוכנא ונוח העילג שהם הסבלים. כל היום הם נושאים את המצות בסדינים לבתי בעליהן ומקבלים מהם שכר טרחה.

בתוך גיהנום זה, שבו שורר חום, היוצא מאש התנור הלוהט במשך ארבע עשרה שעות ויותר ביום, המחניק ומכביד על הנשימה; רעש גלגול המערוכים וצלצול גלגלי המנקשים על פחי ברזל, שיחות הבחורות והנשים המגלגלות את המצות, וצעקותיהן; ולפעמים גם מריבותיהם של שאר העובדים, המחרישות את האזנים, עומדת רבקה על רגליה, שצבו במשך כל שעות העבודה, ומגלגלת במערוך את המצות בידיה, שגם הן צבו כרגליה. היא נחה רק בשעה הקצרה, שנקבעה לארוחות קלות. ונחמיה עומד ומשגיח, שלא תארך הסעודה הדלה יותר מדי. ושוב לעבודה הקשה המשמשת זכרון וסמל לעבודה הקשה, שעבדו בני ישראל במצרים יותר מה״מרור".

רבקה משכה בעול מרצונה ובלי כל כפיה מצד נחמיה המנצל. העבודה היתה קשה עליה, כמו על חברותיה, אך גם חביבה ורצויה. היא ידעה, שעבודתה תתן לה את האפשרות לגאול את כוסה, שזכרה לא מש מקרב לבה זה יותר מתשעה חדשים, ואגב תוכל לחסוך חלק גם לצרכי בניה וביתה. כי נוסף לשכר, שתקבל מנחמיה, מעניקות כל ה“נגידות”, שאופים להן מצות, כמה פרוטות, הענקות תודה, לכל העובדים, והיא, רבקה נתמנתה לחלק ביניהם את ההענקות האלה. בכל לילה, כשהיא שוכבת עייפה ורצוצה על משכבה, היא חושבת ומצרפת את הסכומים האלה ומוצאה, שהם יחד עם השכר הקבוע יאפשרו לה לגאול את הכוס “ולסתום את החורים” של תקציב הבית. מחשבה זו נותנת לה כוח לעבוד בחריצות ובשקידה. לא תרבה להג כיתר העוזרות ולא תספר מעשיות. אינה יוצאת החוצה כחברותיה לראות ברקוד קופים לנגינת ה״שרמאנקה" בידי הצוענים ואת מעשי להטיהם, שהם מראים במקומות שונים ברחוב. היא לא בקשה רשות אפילו ללכת לשעה קלה לספוד את מלכה “המגדת” ידידתה ולבכות את מותה, שקרה באחד הימים ההם.

בליל אשר ליום השלושה־עשר לא ישנה כמעט. השעות האחרונות נקבעו לאפיית המצות בשביל כל עובדי המאפיה חינם אין כסף. השעות האחרונות האלה היו קשות עליה, כמו שנדמה לה מכל ימי העבודה. לבה נחלש, ומוחה מהומם. לפני עיניה כאלו הכל מסתובב, מסתחרר. אך היא עשתה את המאמץ האחרון וגמרה את המצה האח­רונה, ומיהרה אל נחמיה, שעמד מן הצד וחישב את חשבונותיו.

– עשה נא עמי, ר׳ נחמיה, את החסד ושלם לי את שכרי לפני כל. אם אני לילדים ולא הכינותי לי לחג כמעט כלום, ואני עייפה עד מוות.

הביט נחמיה על אשה זו, שרק צל אשה היא, גל של עצמות. פניה ועיניה הביעו ליאות ובקשת רחמים. הוא ידע, שעבדה בנאמנות ובחריצות, ושילם לה את שכרה. אור רגעי האיר את פניה הקודרים היא ברכה את נחמיה ואת כל העובדים ב״פסח כשר" וכיוונה את צעדיה אל השוק, שהיה באותו הלילה, האחרון לפני החג פתוח עד חצות, וקנתה בחפזון מבלי לעמוד על המקח: דגים, בשר עוף ושאר המצרכים, שיש בהם צורך לחג.

"מחר בבוקר אלך אל זאב המלווה ברבית, אגאל את הכוס מהחוב ומהרבית שעלתה עליו, ואביאנה הביתה, ויהיה חגי שלם.״ – הרהרה רבקה בגררה את רגליה בכבדות. נדמה היה לה, כאילו הכוס כבר בחיקה, והיא מחממת, מרגיעה ומשקיטה אותה. תוך הרגשה זו היא באה אל ביתה, שהיה בו חושך, כי בעלה לא שב עדיין מעבודתו, ובניה נרדמו.

בקושי רב פקחה את עיניה בבוקר ונבהלה, כאשר לא יכלה להניע ברגליה ובידיה, כאילו תקף אותן שתוק. בקול רועד ביקשה את בתה הבכירה להכין בשבילה כוס תה ואת בנה ביקשה להגיש לה קערה וכלי עם מים לשם נטילת “מי־צפרנים”. לאחר “נטילת־ידים”, לחשה “מודה אני” ושתתה כוס תה. אז הוקל לה קצת. ומבלי לאחר קמה, התלבשה והלכה מיד אל זאב המלווה, כדי שתמצא אותו עדיין בבית לפני לכתו להתפלל. ואמנם היא מצאה אותו, כשיצא כבר מביתו עם שק הטלית ותפילין, ללכת לבית־התפילה ל״מנין" של הבכורים, שהכינו “סיום”; כי גם הוא היה בכור. הוא נחפז ודחה אותה, שתבוא אליו לאחר הצהרים. ואולם עמדה לרבקה זכותה של אשת המלווה, שגם היא אפתה את מצותיה אצל נחמיה, ורבקה השביעה אותה רצון בשרותה, ועל כן בקשה היא את בעלה לשחרר אותה מיד. הוא שמע בקולה ונכנס עם רבקה לחדרו, הוציא את הכוס וחישב את סכום הרבית עם הקרן המגיע לו. הודות להמלצת אשתו, עשה לה הנחה והוריד את הרבית דרבית. רבקה שלמה לו ככל אשר דרש, ובקבלה את הכוס לידה, רטט בה לבה, וכמעט שהתעלפה מרוב שמחה.

ד

ליל התקדש חג הפסח. העולם כלו קיבל פנים חדשות. השמים עמוקים וכחולים, משובצים בכוכבים. ירח מלא הגיה באור קסם, האופף את כל היקום במעטה של חלום והזייה. נפלאה הדומיה השוררת בכל. גם הכלבים, אשר בפרברי הגויים, שדרכם לנבוח בכל ערב נביחות סרק, נאלמו גם הם בערב נפלא זה, לקיים מה שנאמר על בני מינם בארץ מצרים: “ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו”. דרך חלונות בלי תריסים חודר אור מלא החוצה אל הרחובות; ודרך סדקים של תריסים מוגפים מציצים ונמשכים קווי־אור. מתוך בתים אחדים נשמעים החוצה קולות שונים בערבוביה. מבית אחד מזמינים: “כל דכפין ייתי ויכול”. מבית שני מסלסל ושר קול צעיר: “כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים” ומבית שלישי נשמע קול ילד רועד: "אבא, אשאלך ארבע קושיות: מה נשתנה?.. בעוד שמבתים אחדים קוראים את התשובה: “עבדים היינו!”

גם בבית יעקב החג כמעט בכל משפטיו וחוקותיו. ביום אפשר להכיר, שסיוד הקירות והתקרה אינו כליל השלימות. גם הטיוח שבו נטוחה הרצפה בטיט ובצפיע בהמות, אינו ישר והוא גבנוני מלא כתמים. אך מי יבוא בטרוניה אל ילדים, שלא נתבגרו עדיין. די להם במה שעשו, כדי לעשות את החדרים חגיגיים, ניקו את הכלים והרהיטים וסידורם כהוגן בלי עזרת אמם. השולחן ערוך. שני נרות “מה נשתנה” עומדים בשני פמוטות נחושת ממורקים בראש השולחן. לפני מקומו של יעקב מונחות שלוש המצות ועליהן ה״קערה“, עם כל המיצרכים המסורתיים של ה״סדר”, אף על פי שאינם מסודרים על פי התכנית ש״בשולחן ערוך" מחמת אי־ידיעתו של ה״מלך" באותיות הזעירות, שהפך את ה״קערה" על פיה ויצא שהזרוע והביצה, המרור והכרפס אינם במקומם הראוי להם, אך בקדרות נמצאים כל מיני תבשילים טעימים, ועל השולחן מונחים כל כלי־אוכל. עומדים גם בקבוק מלא יין אדום וכוסות זכוכית לפי מספר המסובים. ועל כולם מתרוממת ומתנשאת כוסו של אליהו הנביא, כסף טהור, והיא ממורקה וממורטה ומלאה יין על גדותיה. יושב לו בעל־הבית על המצע, כמלך במסיבו, ורגליו משתרעות על הספה הקשה, ובניו ובת אחת יושבים לידו. על כסא ישן יושבת ה״מלכה“. ראשה תמוך על כר שמאחוריה, והיא מתנמנמת. ה״מלך” ובני־המלך היו פזיזים קצת באמירת ה״הגדה" מחמת הרעב שהציק להם. גם הריחות הנעימים מהמטעמים, שנדפו והגיעו אליהם מהמטבח, עוררו את תאוותם והאיצו בהם למהר ולפסוח אפילו על דף או שנים, והם גמרו מהר את מחצית ההגדה הראשונה; בלעו את המרור עם החרוסת; לא דקדקו בסיר של הכרפס, החזרת ואכילת הביצה. לגמו מהכוס השניה, שהקדימו לה את “הנני מוכן ומזומן” ואכלו בתאבון רב את כל מה שהגישה חנצי, הבת הגדולה. רק רבקה לבדה כמעט שלא נגעה בכל המאכלים הטעימים. חולשה גדולה בכל אבריה. שעול חזק הטריד אותה לרגעים וגרם לה דקירות בצידיה. לבה מתכווץ בקרבה; וראשה כואב. היא אמרה להודיע לבני ביתה, שאינה יכולה עוד לשבת עמהם עד הסוף, ומוכרחה לעלות על מטתה, אך התאמצה לשבת ליד השולחן לכל הפחות עד אחר “שפוך חמתך^”^ כדי שתראה, בהפתח הדלת, את אליהו הנביא בבואו וטועם מן היין אשר בכוסו; ובראותה את יעקב בעלה, שהחסיר שנה מעיניו בלילות האחרונים לפני החג בעבדו בביתו של החייט הנותן לו עבודה, ועתה, כשמלא את הקיבה במעדנים יותר מן המדה וגם שתה יין למעלה “מארבע כוסות”, נרדם עוד לפני אכלו את האפיקומן, עוררה אותו ברוב עמל משנתו לשם שתיית הכוס השלישית. אז רמזה לאחד מבניה, והלה פתח את הדלת. התאמץ יעקב וקם ממקומו לכבוד אליהו וקרא “ברוך הבא”! קמה גם רבקה והשתחוותה לקראתו. בקושי ובדלוגים גמר ה״מלך" “ואת נוהו השמו” וצנח על מקומו בהודיעו: עד כאן. לא אסע הלאה הערב. מחר ב״סדר" השני נגמור את המחצית השניה. רבקה והבנים לא מחו נגד זה. וה״סדר" הראשון תם תשלם.

ורבקה היתה מאושרת. נדמה היה לה, שראתה את אליהו בגשתו אל כוסו ובצאתו מן החדר, כאלו הפנה את פניו אליה בחיוך. היא יכולה להשבע, ששמעה באזניה את המלה “תודה”, שהפליט כלפיה. בחלום נגלה אליה אליהו שוב וברך אותה ואת בניה בכל טוב והבטיח לה, שלשנה הבאה לא תצטרך לעבוד עוד קשה, כי הם יתעשרו בדרך פלא ויראו חיים טובים ומאושרים.

ויהי בוקר חג נעים ושקט. השמש של פסח החדירה את קוויה דרך התריסים, שלא היו שלמים, אל הבית פנימה ועוררו את בני הבית, שישנו שנה קשה לאחר סעודת חג מלאה ושמנה. פתח יעקב את החלון וראה, שהשעה מאוחרת וזרז את בנותיו לקום ולעשות סדר בחדרים ובמטבח, ולדאוג גם לארוחת הצהרים, כי שמע מפי אשתו, שיש לה כאבים חזקים ולא תוכל לרדת מעל המטה. ואת בניו זרז לקום להתרחץ, להתלבש ולהתכונן ללכת עמו לבית־התפלה להתפלל לכבוד החג. שפתו הבנות את הקומקום והכינו תה. שתו בחטיפה רק כדי לשטוף את הגרון. הלך האב עם הבנים לבית־התפילה, והבנות שטפו את הכלים, שלא ניקו אמש לאחר ה״סדר“. אחר כך נתנה להם האם הוראות מה ואיך להכין את ארוחת הצהרים. היא קוותה, שלעת ערב תוכל איך שהוא לרדת מעל המטה ולהכין הכל ל״סדר השני”. אך תקוותה לא באה. לפנות ערב גברו מכאוביה ורבו אנחותיה. בערב הקיאה פעמים. הראתה על בטנה הנפוחה והתאוננה שבתוכה צרבת. “כעין אש בוערת כאן, התאוננה, וגורמת לי כאבים נוראים”. לא מהרו לקרוא אליה רופא, כי הוא הלא ידרוש שכר בקור, שאיננו בבית, והסתפקו בעצות, שנתנו השכנות, שנכנסו אליה לבקרה. אך כאשר גברו מכאוביה ואנחותיה עד לאין נשוא, הזמין יעקב אליה את הרופא העירוני. הלה מצא בה כמה מיני מחלות פנימיות. אך הרעה ביותר, שמצא בה לאחר משושים ובדיקות, היה החשד, שיש בקיבתה סרטן נושן, שהתעורר בקרבה בסיבת עבודתה הקשה באפיית המצות. סרטן זה גרם לה את המכאובים ואת ההקאות התכופות. וכפי שגילה לשכנה, שהיתה אז עמו ליד מטת החולה והלכה ללוותו, היא לאחר יאוש, וימיה ספורים.

בקושי רב עלה ליעקב ולידידיו להשפיע על אלה, שהדבר תלוי בהם, שיעבירו אותה לבית־החולים היהודי. היא שכבה שם שלושה שבועות ונסתלקה לעולם הבא.

דבריה האחרונים לבעלה יום לפני מותה היו דברי אזהרה על שמירת הכוס מכל משמר. הוא הבטיח לה. אך עוד ביום ההוא הפר את הבטחתו. כי מה יכול לעשות המסכן, אם לא היה לו במה להכין בשבילה תכריכים ולשאר ההוצאות שדרשה קבורתה? חזרה הכוס לארון המשכונות של זאב המלווה בריבית. לא היתה עוד אשה, שתפקיר את חייה לשם גאולת כוסו של אליהו הנביא. ולא ידוע מה גורלה של הכוס ומקומה עד היום הזה.