א

היו ימים שחייקל ודוד ראו בעיניהם ככל האדם. אך זה כמה שנים שעיניהם נסתמאו, ושניהם לא צלחו עוד לשום עבודה. וכדי לפרנס את עצמם ואת בני־ביתם לא היתה לפניהם דרך אחרת מאשר לנסוע, או ללכת ברגל, לסביבות הקרובות ולמקומות רחוקים יותר לחזור על הפתחים ולבקש נדבות. בימות הקיץ היו מזיעים מחום ובימות החורף היו מתענים בקור, אך העניות הגדולה לא נתנה להם לבקש לעצמם נוחיות. שניהם היו כבר זקנים. אך על צבע הזקנה שלהם, על בגדיהם הישנים והדהים ועל נעליהם הישנות והמטולאות כסתה תמיד שכבה עבה של אבק דרכים וחוצות.

חייקל העגלון שרת בנעוריו אצל עגלונים שונים כרכב. אחרי שנים אחדות, כאשר חשך לו מעט כסף מזומן, קנה לו שני סוסים ועגלה פשוטה ויהי לעגלון עומד ברשות עצמו. מטבעו היה בעל אופי קשה והיה מתנהג בגסות אפילו עם נוסעיו. ועם חבריו העגלונים היה מתקוטט תמיד על דברים של מה בכך. אך לשבחו יאמר, שנוטר שנאה לא היה מעולם. בבקר תגרה ובערב פיוס, היום ריב ומחר שלום, ואז היה מזמין את היריבים לבית־יין, ואוכל ושותה עמהם; ובהתבסמו היה נכון להתנפל על צווארם, לחבקם ולנשקם. רק אשתו סבלה תמיד מגסותו וגם בניו, כל זמן שהיו קטנים ונמצאו ברשותו, סבלו מהנהגתו הקשה אליהם. עם סוסיו נותני לחמו התנהג באהבה וברחמים כל זמן שעשו רצונו. אך יש שגם לסוסים יש רצון משלהם, ביחוד בימות הגשמים, כשרגליהם טובעות בבוץ, וקשה עליהם להוציאן ולעלות למעלה על הר וגבעה. אז מרו את פיו ולא שמו לב לצעקותיו ולמהלומות־שוטו, ובמקרים כאלה גדל כעסו מאד והיה מכה אותם בלי רחם.

פעם בערב ערפל, בשעת קלקול דרכים, כשסוסיו פגרו בדרכם, ואחד מהם כשל ונפל והוא לא יכול להקימו. היכה אותו חייקל באכזריות חימה עד טרוף הדעת. ובאפו פגע שוטו בשגגה בעינו השמאלית, וזו נמקה. לא הועילו הרופאים שאליהם פנה, והיא נסתמאה. מסבה שלא נתבהרה חלה כעבור זמן אחרי המקרה גם בעינו הימנית, וסוף סוף ניטל גם מאורה. הרפוי לשוא והבטול מעבודה אכלו כל מה שקיבל במחיר סוסיו ועגלתו, והוא יצא נקי מאור עיניו ומסוסיו. נזדקנה גם אשתו, אשת נעוריו, לפני עת ותהי שבורה ורצוצה. בניו שגדלו בינתים עזבו את ביתו והלכו להם לבנות את ביתם באשר יכלו. מה יכול לעשות אדם כחייקל, שלא יגוועו הוא ואשתו ברעב? התרגל אט אט לבקש נדבות בעירו. אחר כך עזב את עירו לעתים מזומנות ויצא לעיירות הקרובות ויהי למחזר על הפתחים בעל מקצוע.

כנר עני ודל היה דוד בשנות נעוריו. אצל אביו חיים־שמעון הכנר, שהיה כל ימיו חבר באגודת התזמורת בעירו, למד מעצמו לפרוט על כנור. וכשהתבגר הצטרף דוד מחוץ למנין בראשונה כמתופף ומצלצל במצלתים. כעבור שנים אחדות קיבלה אותו האגודה בקושי רב בהשתדלות אביו לפני ראש האגודה גם לכנר. אף על פי שדעת כולם היתה, שהוא חסר כשרון של מנגן, ואצבעותיו אינן זריזות דיין, ויש שלווי כנורו נכנס לתוך “הקומפוזיציה” שניגנה כעין יוצא דופן והפרעת ההרמוניה, אך משום כבוד אביו ומחמלת החברים על “לא־יצלח” זה, שקיבל בחלקו משכורת קטנה מאשר קיבל כל אחד משאר החברים, הוסיף לעבוד באגודה בתנאים גרועים. בדרך כלל היה דוד אחד מאלה היצורים, שאין ישותם ניכרת כלל בחיים ואינם תופסים כל מקום בחברה, מחוסר הסגולה להפנות אליהם את תשומת־לבם של אלה, שבתוכם הם מסתובבים, ועל כן הם חסרי צבע בחייהם, ובמיתתם ישכחו אותם מיד, כאשר יסתם הגלל עליהם, ונימח זכרם, כאלו לא היו מעולם על אדמה זו. הוא ובני ביתו התגוללו תמיד במרתף אפל ושפל, שכתליו האפורים והעמוקים רטובים ומעלים דמעות על העוני והתלאה של היושבים ביניהם. החשכה והטחב וחוסר מזון וחולשתו מילדותו היו, כפי הנראה, הגורמים שבעצם ימי העמידה כהו עיניו בתחילה ולבסוף נסתמאו לגמרי. הן נשארו אמנם פקוחות, אך לא ראו מאומה, מחמת התבלול שעלה ומנע את האור מחדור אל העינים. אחרי שהיה במשך חדשים אחדים אובד עצות בשאלת מה לעשות לשם קיום עצמו ובני משפחתו, ואחרי ששכנים ואנשי־חסד נלאו לתמוך בו, עזב את ביתו ואת עיר מולדתו והלך לבקש בעזרת עיניו הכבויות, מה שלא יכול למצוא דיו, כשעיניו עוד יכלו לראות. לעזרתו לקח אתו את כנורו המרופט ויצא עם נער קטן לנהוג בו לנדוד בעולם הרחב.

הולכים שני העוורים, חייקל העגלון ודוד ה״כליזמר", בדרך הכבושה לקבצנים מבקשי נדבות, בעזרת שני נערים המוליכים אותם. לכל אחד נערו המתאים לאפיו ולרוחו. שם הנער המלווה את חייקל הוא יאקל ושם הנער של דוד, זלמן.

גבה קומה היה יאקל, בעל בשר ורב כוח לא לפי גילו. קווי פניו הרחבים מטושטשים, עיניו הירקרקות נעות תמיד לכל סביביו, שפתיו עבות ונוצצות, לחייו רכות ונפוחות, שערות ראשו המסולסלות בקציהן בהירות, מסובכות ומאובקות. במילי־דעלמא היה טיפש כמשמעו, ופניו נראו תמיד כצוחקות; אך בעניני אכילה היה חריף. כי אהב רק מאכלים חריפים, כגון: שומים, בצל ישן, צנון ודווקא גדולים, מלאי מיץ וליח בשפע, המעלים דמעות בעיני אוכליהם, והם ממולחים ומפולפלים. תאווה יתירה חש לפירות, שנתבשלו יותר מכפי השעור, המעלים כתמים צהובים, סימני רקיבה, והם נושרים מן העץ, וריח חמוץ נודף מהם. בגדיו היו קצרים וצרים ממדת גופו, כי על כן נתפקעו התפרים במקומות שונים. מתוך החורים נתבלטו חלקי בשר אדום נפוח של זרועותיו וברכיו… כיסי מעילו ומכנסיו, שלפי דעתו הם העיקר ובשבילם נוצרו הבגדים, היו מלאים תמיד מיני מזונות. היה בעל מזג טוב, והיחסים בינו ובין פטרונו היו בכלל טובים, ידידותיים. אף על פי שרגיל היה חייקל לקללו קללות נמרצות ולחרפו בכל מיני שמות גנאי, בכל זאת לא התרעם עליו יאקל. אדרבה, בשעה שהלז שפך עליו קב של חרפות וגדופים, התפשטו פניו והתרחבו, וצחוק נחת של מאושר, בשעה שאומרים לו את שבחיו בפניו, התגלה עליהם. לפעמים קרה, שחייקל הרתחן כעס עליו ושלח את ידיו לעברים שונים, כדי לתפסו ולצבטו. באותם הרגעים נשתמט יאקל מתחת ידיו, רקד והידד ועשה הקפות מסביבו וקרא: הנני, דודי, תפסני נא.

הנני על ידך והכני! ובשעה שחייקל הרים את קולו הניחר ושר שירי עוורים, ששרים אותם כדי להסב אליהם את תשומת לבם של העוברים ושבים, נצטרף אליו יאקל מיד בקולו הרחב והמרגיז את האוזן, וניכר היה, שהוא שבע רצון במצבו ומוצא בתפקידו זה ספוק רוח גמור.

ההיפך מיאקל היה זלמן, נערו של דוד. צפוד ומקומט, כפרי שנבל על העץ בטרם שנגמל; היה עור ועצמות וחוור פנים; אחד מנערי בני־ישראל, המזקינים בלי עת ונקמלים בטרם תגיע להם שעת הגידול והצמיחה. מתוך עיניו השקועות נשקף היה פחד, שמילא אותו. קולו היה רפה; וכשהגיע בשפתיו הדקות והיבשות להוציא מתוכן מלה, נראה היה, כאלו חפץ לבכות ולקרוא: אויה, ירא אני! היחידי, שהיה חובב אותו ומתהלך עמו ברוך ואבהות, היה דודו בעליו. ולפיכך היה זלמן קשור אליו והסתפק במה שנתן לו והיה רוחש לו תודה.

גם העוזרים וגם נעריהם המוליכים אותם לא ידעו זה את זה מעולם. כל עוור הלך מעירו לדרכו. אך במקרה יצאו פעם שניהם לכוון אחד; ובאחד הימים נזדמנו שניהם לעיר אחת. והתוצאה היתה כמקרה שני סירים, אחד של נחושת ואחד של חרס, שהתגלגלו בדרך אחת ונתקלו זה בזה – מי נדחה מפני מי ומי נפגע על ידי מי?

ב

ביום קיץ אחד, בשעה שהחמה נטתה לערוב ורוח קלילה צננה מעט את האויר, שהתלהט במשך היום, נכנסו דוד העוור וזלמן לעיר ס' מאותו העבר, ששם מתנשא הר ענק, המזדקר כלפי שמים, ומצד שמאלו גבעה משופעה, מכוסה חורשה. לא רחוק מהם שטף לו נהר שלוו ושקט, שעל שפתו מפוזרים סלעים זקופים ושברי סלעים, וביניהם גדלים עצי לבנה וערבה. בין ההר והגבעה ובין הנהר נמתח כביש אבנים המוליך העירה. אלמלי נעשה נס ונפקחו עיני דוד, גם אז לא התעכב אף לרגע להתבונן להדר הטבע הפרוש כאן לפני שקיעת החמה. כי נדכא היה ורצוץ מעמל הדרך, מכאב רגליו וכובד הנשימה, שבא מהאבק, שמילא את פיו והגיע עד לועו. עכשיו בהיותו עוור, ואחת היא לו ערבה חשופה וערומה, או הדר הכרמל והשרון, לא חש ולא הרגיש מאומה והוסיף לצעוד בכבדות, כשהוא מקיש במקלו העקום אשר בימינו, ובשמאלו אחז בכנף מעילו של זלמן מוליכו. כעשרים פרסא הלכו מאותה העיירה, שמשם באו, ורק לפעמים עברו על ידם עגלות, שלקחו אותם והעבירום בדרכם מרחקים לא גדולים. דוד מיהר לבוא אל העיר, שהוא מבקר אותה בכל שנה בעונה זו שלפני “שבת נחמו”. בעיר זו יש לו כבר “חזקה” על מקום קבוע בבית־התפלה הטלנאי מאחורי התנור, והוא שוהה בה כשלושה שבועות, או מעט יותר. יש לו בה מכרים רבים, שמקבלים אותו בסבר פנים יפות, נותנים לו נדבה בעין יפה ומזמינים אותו ואת נערו לסעודת שבת; ולפעמים גם לארוחת ערב ביום חול. נהירים לו רחובות העיר וסמטאותיה. משום כך, כשהרגיש שרגליו עומדות על תחומה של עיר זו, הוקלה נשימתו ורווח לו.

התוכל להרחיב מעט את צעדיך למען נספיק לבוא לבית־התפלה עוד לתפלת מנחה? – שאל את זלמן נערו.

– כואבות כפות רגלי. – נאנח זלמן והתגרד בגבו. – טוב היה להתרחץ מעט במי הנהר.

– נבוא לבית־התפלה וננוח שנינו הלילה ומחר נלך להתרחץ. – ניחם אותו דוד. – עתה השעה מאוחרת.

כשקרבו אל בית־התפלה, גמר הש״ץ את חצי ה״קדיש" שלפני י״ח, והמתפללים כוונו את רגליהם ישרות, עצמו את עיניהם, ושפתותיהם התחילו לוחשות ודובבות: “אדוני שפתי תפתח”. נזדרז דוד ונכנס בחשאי כמתגנב, נדחק אל בין הכותל והתנור, הוריד את תרמילו מעל גבו יחד עם כנורו, שהיה בתוך תיק של בד, הניחם על ספסל, שהיה ישן עליו, מיהר להרטיב את אצבעות ידיו מתוך הכיור וחש להצטרף למתפללים. זלמן לקח לו סדור, ישב על הרצפה ליד דוד והביט אל הסדור, אך לאט לאט צנח ראשו למטה, והוא ישב נרדם, כצפור קטנה, שאמו נלקחה ממנה, והיא נשארה גלמודה בעולם…

בו בערב נכנס גם חייקל יחד עם יאקל נערו מעברה השני של העיר. עייפים היו גם שני הנודדים האלה בלכתם ברגל מרחק רב מהעיר, שבאו ממנה. גם הם היו מיוזעים ומכוסי אבק־דרכים. הם באו לעיר זו בפעם הראשונה ולא ידעו לאן לסור ללינת לילה. שאלו והראו להם את ה“הקדש” הישן, שנשאר עוד, כשריד זכרון משנים קדמוניות, וגם הוא נוטה לנפול. נכנסו שמה והניחו את תרמיליהם. התפלל חייקל ביחידות וסעד את לבו בשרידי אוכל שהביאו עמם; הניח את תרמילו על אחת המטות מתחת למראשותיו ויישן מהר, כשהוא בבגדיו.

לא כן יאקל. הוא תר לו אחת הפינות, נדחק אל תוכה לבל יראהו איש, הוציא מכיסיו שלל רב, שמצא בדרך בעברם ליד מקשאות: מלפפון גדול שנצטהב וגרעיניו טובים כבר לזריעה, עגבניה, שני תפוחים עם חורים קטנים בקליפתם, סימן שבהם שוכנות תולעים, הוציא פת לחם יבש וישב לכסרמם ולאכלם מתוך הנאה מרובה. אחר ישב עוד ושחק בצללים, שידיו הטילו על הקיר ואצבעותיו התנועעו בכוונים שונים; ורק כשנמאס עליו לעשות מעשה זה נכנס לחדר, שבו שכב חייקל, ושכב גם הוא.

למחר השכים דוד, כאשר המתפללים ב״מנין" הראשון התחילו מתאספים. מכיריו פגשוהו ב״שלום עליכם", והוא הכיר את כולם על פי קולם ומשוש בידם, קרא בשמותם והחזיר להם שלום בשמחה. אחר התפלה בצבור ואמירת פרק תהלים על פה אכל עם זלמן שיורי אוכל, שהיו לו עוד, מאתמול, לקח את כנורו, ושניהם יצאו אל רחוב החנויות. היה בוקר קיץ רענן. משעה לשעה התרוממה השמש והגדילה את חומה. האנשים טרודים עברו לעברים שונים במרוצה ובבהילות. אופני עגלות עמוסות משא כבד שרקו וחרקו. כרכרות רקדו והשתקשקו על אבני המרצפות; ילדים וילדות מהרו לרוץ לבתי־הספר, ותיקיהם עם הספרים על גבם או בידיהם. זבובים גדולים וקטנים עפו, זמזמו ועקצו את אלה, שנחו על חלקי פניהם, או על חלקת ידיהם. זלמן אחז בידי דוד והלך עמו אל אותו עבר, ששם גדל עץ שיטה רב ענפים, והעמיד אותו בצילו. לקח דוד את כנורו והתחיל מעביר על מיתריו בקשתו איזה נגון ישן עצוב, שזכר מאותו הזמן, שהשתתף בתזמורת, ושבו היו מלוים את הבדחן, כשחרז את דברי מוסרו לכלה יתומה. באותו הזמן הסתובב זלמן עם קערות פח בידו וקרא בקולו הרפה:

– בני־ישראל, חוסו על איש עוור.

פעמים רבות חזר דוד על נגונו, וזלמן – על בקשתו. אך מקול שאון הרחוב לא נשמעו גם שניהם. רק העוברים והשבים, שעברו קרוב אליהם, זרקו את פרוטותיהם אל הקערות; וזלמן הוריק אותן מידי פעם בפעם אל כיסו של דוד, אשר נראה היה, שלא שם לב לדעת, אם רבות הן או מעטות. כי בעת אשר העביר בקשתו על המיתרים המרופטים פעם נגון זה ופעם נגון אחר, עסוק היה מוחו במחשבות נוגות, המחריבות את לשדו המעט, שנשאר לו, ומכלות את נפשו. לפניו עוברים חייו האפלים, שכולם שלשלת ארוכה של אסונות ופגעים; חיים שמיום עמדו על דעתו היו בלי קרן אורה ותקווה. חיים של קור, רעב, מחלות, עלבון וצער. מקום רפש, צחנה ורמשים היתה חצרו ברחוב בני העוני, ומרתף אפל וטחוב היה דירתו. אשה גבנת במקצת וידועת חולי היא אשתו, חברתו הנאמנה, שמיום בואו עמה בברית הנשואין, היא נושאה עמו יחד את הסבל הקשה ומטפלת בילדיהם בעלי עצמות רכות ורגלים עקומות, כבדי־־פה ועינים טרוטות. האדמה הלחה היתה מטתם בלילה וכסאם ביום. הרבה פעמים הזינו את עצמם בשיורי־אכל; פירות וירקות, שאנשים זרקו אותם, היו להם למלא את בטנם הרעבה. כזה היה גורלו מאז נתעוור והוא תלה את עצמו, באין מוצא אחר, בנדבת לבם של אחרים ובקריאות זלמן האומלל כמוהו, המסתובב וקורא:

– בני ישראל, חוסו על איש עוור!

סגורות עיניו זה שנים אחדות וסגורות תהיינה עד רגעי חייו האחרונים. אפלת מוות סביבו, ואפלה כזאת בתוך נפשו. חלש ורפה כוח הוא מעודו. אך בימים האחרונים עזבהו כוחו כולו. רגליו בצקו, והוא גרר אותן בעמל רב. ידיו רועדות ואינן יכולות לשלוט עוד בכנורו. שיניו המעטות, שנשארו עוד בפיו, רעועות ואינן יכולות עוד ללעוס את הלחם היבש; השעול מציק לו גם הוא. וכך חסר מנוחה הוא ביום ובלילה, חורבה שוממה ונופלת הוא. ובכל זאת עליו לסובב בשווקים וברחובות ולקרא ולבקש… וזלמן כאלו יודע את מחשבות מגינו ואפוטרופסו והולך אחר כל עובר בחוץ ומתחנן:

– בני־ישראל, חוסו על איש עוור!

ומוחו של דוד היבש מוסיף לחשוב, כי כל עוד בקרבו דופק עורק חי אחד, הוא צריך לסובב בערים ובעיירות לבקש מחיה לו ולנפשות ביתו. מי יגיד לו כמה עליו להתענות עוד? מי יודיעהו באיזה מקום תיפח רוחו? והידעו אשתו ובניו על מותו ומקום קבורתו? מי יתענין בו, ומי ידע למי להודיע על מותו?

– בני־ישראל, חוסו על איש עוור!

ראשו יורד. כנורו תפוס בידו האחת וקצהו השני נח על כתפו; וידו השניה עם הקשת עולה ויורדת ממעלה למטה, ועפעפי עיניו הסגורות מורדים, והוא כולו נשען על גזע העץ, כתמונת־צל, סמל העוני והצער העולמי. לידו ישב זלמן הקטן, שרגליו עיפו לקפץ ולרדוף אחרי העוברים ושבים, הפסיק את התרוצצותו וישב לנוח. על פניו הזעירים והצמוקים רשום, מה אומללה וגלמודה היא בריה קטנה זו בתבל הרחבה. אביו, שהיה שכור ועצל, עזב את אמו, כשהוא היה בן ארבע שנים. אמו עבדה קשה מאד עד שכרעה תחת עולה ומתה מתוך שחפת. חמל עליו אחד הדודים, לקחו לביתו והכניסו לתלמוד־־תורה. אך גם הדוד היה עני מדוכא ולא יכול להחזיק אותו עוד בביתו ומסרו לדוד העוור, שחיפש לו ילד שילווהו בדרכו. מאז הוא מתענה יחד עם בעליו בקור ובטחב, בחום וברוח וגשם ומענה את רגליו בדרכים. וכשבאים לאיזה מקום ישוב, הוא רץ מאחד לשני העוברים על ידו, ומתחנן אליהם: בני־ישראל, חוסו על יהודי עוור! ובני־ישראל טרודים מאד איש איש בהרהוריו ובעניניו, והם אצים איש איש לדרכו ואין להם זמן לשים לב לאיזה כנור שורק ומזעזע את העצבים ולילד המתלבט בין הרגלים. רק אחדים מהם נשמעים לרגש החמלה ונעצרים בדרכם, מחפשים בכיסים: ואם מוצאים שם פרוטה, או פרוטתים, משלשלים אותה לתוך הקערית והולכים הלאה. רק בשעות אחר הצהרים, כשהילדים חוזרים מבתי־הספר לבתיהם, או בשעות האחרונות לפני שקיעת החמה, יש שהם מתאספים מסביב העוור המנגן בכנור ונערו. אז יש שגם הם ינדבו את הפרוטות שיש בידם. ואחרים יביאו מי תפוח ומי אגס, או שזיפים, או גם עוגה מתוקה, וימסרו אותם לזלמן, והוא יחלק אותם בערב חלק כחלק עם דוד.

ג

גם חייקל ויאקל התעוררו למחרת הבקר. אך חייקל לא חיכה להתפלל ב“מנין”. ובכלל לא תפסה התפלה אצלו מקום מיוחד. את השמש המשגיח על ה״הקדש" מצא וחקר לדעת מפיו, אם יש בעיר איזה עשיר יושב “שבעה” ובביתו מתפלל “מנין” וכשקיבל כתובות מיהר אל האבל ובידיו הטלית והתפילין, כדי להצטרף ל״מניף" כי היה בטוח, שיקבל שם גם לגימה וגם נדבה. בין המתפללים אסף ידיעות על ברית־מילה, חתונה, או שמחת־מצוה אחרת שיש בעיר; והוא שמר את השעה ויהי שם הראשון. אחר שאסף את הידיעות האלה ציווה על יאקל, שידע לכתוב, לרשום את כל הכתובות ויצא עמו לעבודתו הרגילה. הוא התחיל מאותו הצד, שבו נמצא ה״הקדש". מצנפתו הישנה, שנקרעה באמצע, נעתקה למעלה אל קדקדו, ומתוכה הציצה קווצת שער אפורה וסבוכה. בשתי ידיו נשען אל גולת מקל העבה וצרח בקול ניחר אל עבר ההולכים ושבים:

"כסף רב הוצאתי, פיזרתי,

בעצת הפרופסור מנדלשטאם דרשתי,

אך לשוא כל רפאות תעלה –

לאור עיני לא מצאתי הצלה".

את הפזמון, השגור בפי הרבה עוורים, שר בקול רם, אשר בקע לו דרך באויר והתנשא מתוך שאר הקולות השונים אשר בשאון הרחוב. באותו הזמן עמד יאקל וגרד בשיניו הרחבות החזקות חצי אבטיח, שרובו היה עדיין ירוק. סנטרו, שפתיו וקצה חוטמו נתלחלחו ונתלכלכו בליחו של האבטיח.

– תאכלך רימה, אבטיח רקוב. – הפסיק חייקל את פזמונו ודחפו במקלו, – העת הוא לך לזלול בשעה שאנשים הולכים להם לדרכם? חרץ לשון, כלב שוטה!

הכיר יאקל בצדקת אדונו, בלע בחפזון את חתיכת האבטיח שגרס והיה כבר בפיו וכמעט שנחנק בה; הוציא מגרונו געיה משונה, כגעית פרה בשובה מן העדר, והיא רואה מרחוק את עגלתה וצרח:

"לשוא כל רפאות תעלה –

לאור עיני לא מצאתי הצלה".

וכשהרגיש חייקל, שיאקל עומד תחתיו, התחיל גוער בו מתוך קללה:

– תנקרנה עיניך ותעקמנה רגליך, בחור נבזה. למה, אוכל חנם, תתן לאנשים לעבור בטח? רוץ אחריהם ותבע בפיך!

יאקל מתחיל רץ כמשתולל מאיש אחד למשנהו, מעמיד פנים מעונה, מושך במעיל האיש, או האשה, ובקול רחמים קורא:

– דוד, דודה, תנו נדבה לאיש עוור אומלל. רחמנות גדולה, אשה, וילדים בבית רעבים; לא אכלנו היום מאומה. וחייקל מוסיף לצעוק ולהריע. גידים כחולים מתנפחים ובולטים על מצחו מרוב מתיחות, ונטפי זיעה מבצבצים ונוזלים על לחייו ומגיעים עד קצה זקנו המסובך ונבלעים שם. הוא ויאקל רק מחשבה אחת ממלאה אותם – למשוך אליו את העוברים ושבים, שיפתחו את כיסיהם.

עומדים הם שניהם כחצי שעה במקום אחד, ואחר כן הם סרים משם למקום אחר עד שהם מתקרבים ובאים אל רחוב החנויות, ששם עומדים דוד וזלמן בפינה הראשונה של אותו הרחוב. עמד חייקל ופצח את פיו בפזמונו הרגיל:

כסף רב הוצאתי, פזרתי וכו׳

ויאקל הוסיף לרדוף אחרי העוברים ושבים וכמעט בעל כרחם הוציא מידם את פרוטותיהם, עוד טרם קרבו העוברים אל המקום, ששם עמד דוד ושרק בכנורו, וזלמן ישב על הארץ ונשא עיניו למרום. לאזני חייקל הגיע קול הכנור, והוא קרא ליאקל ושאל אותו, מי שם המנגן?

יאקל סיפר לו את אשר ראה. נתמלא חייקל חרון ושאל בכעס:

– איך זה אפשר שבעיר אחת יהיו שני קבצנים עוורים? ראה, ממזר, לגרש אותו מכאן.

וכאשר התקרב חייקל אל המקום, ששם עמד דוד, והתחיל שר בקולו הצרחני את פזמונו, שאל דוד מתוך דאגה את זלמן, מי השר שם? זלמן ענה לו על מציאתו של עוד עוור אחד. אז נאנח דוד ואמר:

– אם כן, זלמן, נלך מפה. ברחוב אחד אין מקום לשני עוורים.

והם עזבו את הרחוב ודרך סמטא קטנה עברו לרחוב אחר ועמדו שם. אך גם חייקל הגיע שמה בסופו של אותו יום ושר עוד שיר המסתיים בנוסח אחר:

"אנא, אישים, אל תתנוני לגווע.

רחמו על איש מוכה בידי אלוה".

והאנשים העוברים על יד שני העוורים, בין שנתנו מפרוטותיהם לאחד, או לשניהם, ובין שלא נתנו אף לאחד מהם, מעמידים פנים של רוגז ומביעים את תרעומותיהם על רבוי העניים בעיר, שאין נותנים מנוחה גם ברחוב.

– אל נא יענשני אלוהים. – אמרו אלה: – הרי גם את הרחוב אינם נותנים לעבור. על כל צעד עוורים ונעריהם, התובעים בחזקה.

מהימים הראשונים הספיק יאקל להתפרסם בין ילדי הרחוב ולהתחבב עליהם, כי ידע לדבר עמהם בקריצות עין וברמיזות נלעגות ובידח את דעתם בקראו קריאות תרנגולים, נבח ככלבים בני גזעים שונים, והיליל כחתולים. הילדים, שהתאספו קודם מסביב לזלמן, עזבוהו והלכו אחרי יאקל והריעו לכבודו. הרגיש דוד בקרבתו של מתחרו וקרא לזלמן, שיעבירהו לרחוב אחר. וכשראה יאקל את זלמן אחז בידי דוד ונחפז לעזוב את מקומו, קרא ברגש נצחון וזלזול בחברו:

– חתלתול קטן, מיאהו! עוד לא אכלת היום, אפרוח. הער את העוור שלך הנרדם, וייניק אותך.

והילדים הרימו קול צחוק, בשמעם מפי יאקל את חרפת זלמן ודוד, ולוו את הלגלגן בצחוק ובקריאות הידד!

כה הלך הדבר וחזר כמעט בכל יום גם בשאר הרחובות. דוד הרגיש כי “הכנסותיו” בעיר זו הולכות ופוחתות מיום ליום, והחליט לקצר את ימי שהותו כאן, והוא עבר לעיירה הקרובה. ואולם גם שם נתקל במתחרה החזק והזריז ממנו גם בעמדם ברחוב וגם בחזרם שניהם על הפתחים.

– הגם כאן הוא? – קרא חייקל בכעס ובבוז בשמעו בדרך את נגינתו החשאית של דוד. – האינך יכול, יאקל, לטאטא את שני אלה מדרכי? לא די שהאנשים מקשיחים את לבם ואוטמים את אזניהם בדרך כלל משמוע את בקשותינו לנדבות, כי בא עוד שטן ההולך אחרי כצל לכל מקום שאני הולך!…

ויאקל רץ עם קופסת הפח בידו ומקשקש בפרוטות אשר בתוכה. וכשהוא רואה את דוד העומד וראשו נטוי הצדה ומנגן בכנורו וזלמן נערו עומד על ידו ופושט את ידו הצנומה אל העוברים, מתקרב הוא אליהם, פוער את פיו הרחב וצורח פזמונו של חייקל:

"כסף רב הוצאתי, פזרתי

בעצת הפרופסור מנדלשטאם דרשתי…"

באותו הזמן הוא מקשקש בפחית לעיני העוברים וקורא: תנו יהודים רחמנים נדבה לעוור אומלל ויעזר לכם אלוהים…

כה נזדמנו שני עוורים אומללים בדרך נדודיהם ונתקלו זה בזה במשך שבועות מספר עד שחלה דוד באחת העיירות והובא לבית החולים אשר שם. וכעבור ימים אחדים השיב את רוחו אל אלוהים. נשאר זלמן המסכן בודד בעיירה זרה חסר מגן ועוזר. הוא הלך בין המלווים המעטים אחר המטה. מרר בבכי ושאל: על מי עזבתני דוד הטוב?!

שני העוורים היו עניים אומללים. אך אחד מהם היה סיר נחושת, השני סיר חרס.