שנוי וסת, רגשי גועל עד הקאה למאכלים אחדים ותאוות הזולל למאכלים אחרים, ביחוד חמוצים, נטיה לשחוק פתאומי ולבכי בלי כל סיבה נכונה; התרגשות, ולפעמים לאות עצומה ורפיון בכל פרקי העצמות – מה כל אלה מעידים? גם אשה פשוטה יודעת, כי אותות כאלה מבשרי הריון הם. ואולם מטעם זה עצמו, כי היא איננה אשה פשוטה, כי אם מיילדת, בעלת דיפלום, לא חפצה להאמין בסימנים כאלה. היא זכרה את אשר קראה בספרים וגם מפי הנסיון למדה, כי לפעמים, אם גם רחוקות, סימנים כאלה לא כלום הם. הפרעות כאלה ואחרות בגוף האשה מקור אחר להן.
כארבעה ירחים, או יותר, התנחמה… אמנם היא לא תודה, כי התנחמה, אבל האמינה, כי לא תמיד יש בסימנים אלה ממש. אפס עכשיו אין עוד מקום לפקפוקים. בא סימן אחד והכריע את כף הספקות אל צד הוודאי: זה ארבע פעמים, אשר הרגישה בקרבה מעין הזדעזעות, פרכוסים והתרוצצות. והיא הלא כבר היתה לאם ויודעת על כן, מה טיבם של פרכוסים כאלה.
ובכן אין עוד בעיניה כל ספק קל – היא הרתה. הדבר הזה הוא לעת־עתה סודה, ולא תגלהו לשום איש. לאביה ולאחיותיה לא תספר, משום שרוח רעה שוררת בינה וביניהם זה כבר, וטינא ותרעומות להם איש על רעהו. ומבעלה תכחד את הדבר, בדעתה מראש, כי אחת משתי אלה תהיה: הוא ישמח לקראת הידיעה, כאשר שמח בפעם הראשונה, או יתעצב ויצטער כמוה. ועל כן מצאה, כי אם כה ואם כה, טוב לבל תדבר עמו, עד אשר תקבע בלבה איזו החלטה, ותדע איך להתנהג.
אבל מתי תחליט? הלא זה היום השלישי מאז הוברר הדבר בעיניה, ומדוע אפוא לא באה עוד עד היום לידי כל החלטה?
זאת היא הרעה, כי בכל פעם, אשר תרגיש צורך להתיישב בדבר ולהתעסק בחפוש תשובה הגונה לשאלה החמורה, יבואו דברים צדדיים, אשר לכאורה אין להם כל שיכות לשאלה אשר לפניה, והם מבלבלים ומסיתים את דעתה, והשאלה במקומה עומדת.
דומה, כי עתה היא שעת הכושר: הוא נסע לרגל עסקיו וישוב רק בעוד יומים, או שלשה; המינקת הלכה לה יחד עם בֶתי בתה אל אחת השכנות. השעה היא בין השמשות. בחוץ שורר חורף עז, וחדלו התנועה והשאון ברחוב; זגוגיות החלונות מכוסות קרח עבה, ואי אפשר לראות בעדן את הנעשה בחוץ. סביבה דומיה וחשכה; ואין דבר, אשר יוכל לפנות את לבה ולהפריע לה מלדון על כל פרטי השאלה המעסיקה אותה מאד. ואמנם היא ישבה אל השולחן ותורד את ראשה על ידיה במחשבה תחילה לפתור את השאלה הזאת. – אלא המחשבות והזכרונות מעכבים, והספקות וההרהורים הם בעורכיה!
לעמוד ברשות עצמה ולאכול מיגיע כפיה היה אידיאל יחידי שרחף לנגד עיניה ימים רבים מאז התבגרה, אחרי אשר שמה אל לבה, כי מצב אביה יורד מיום ליום, ואחיותיה, שכבר נתבגרו, יושבות בבתוליהן, ומכבידות את עולו עוד יותר, וגם היא איננה כבר צעירה; כל אחת מהן עינה רעה באחותה, מרות נפש הן כולן ואינן יכולות לדבר שלום עם זו. ולמה תשב בטל ולאיזה נס תחכה?
שלש דרכים היו אז לפניה: ללמד להיות למורה, לרופאת שינים או למיילדת; מאלה השלוש בחרה באחרונה. כשגלתה מחשבה זו, היתה מרידה כללית בבית. אביה “היהודי היפה”, היחסן והלמדן כעס ואחיותיה התנפחו והתרעמו.
– חכמה היא בעיניה מכל אדם. – רגנו אחיותיה בלשון בסתר. – אין היא חפצה לחשוב, אולי הדבר הזה לא לכבוד לנו ולמשפחתנו.
– אף פרוטה אחת לא תקבלי ממני, אף לא מכתב. – איים עליה אביה.
אך היא היתה תקיפה ועומדת על דעתה ותסע בלא ברכת אביה ואחיותיה לעיר חארקוב ונכנסה שם לבית־־ספר. אביה, הגא והעקשן, שמר גם הוא את דבריו ולא כתב אליה אף פעם כל מכתב. שתקו גם אחיותיה.
את העמל והתלאה, ששבעה בעיר הנכריה, ואת ההרפתקאות שעברו עליה שם שכחה מיד, כאשר אך קיבלה את הדיפלום. השכר הראשון שהשתכרה, במקרה, בעזרה למיילדת מכרה; הארוחה הראשונה, שקנתה לה אז בכספה, השכיחו אותה את כל צרותיה והנעימו לה את חייה בימים ההם. אבל כמה ימים עברו מן היום ההוא, עד שמצאה פרנסה קבועה בצמצום במקצועה? בשעת למודה האמינה, כי כאשר תרכש לה מעט כסף, יקל לה אחרי כן למצוא שדה מערכה להלחם עליו את מלחמת החיים ולהסתדר. אבל הנסיון בא והוכיח לה, כמה קשה דבר זה.
כשהגיע לה התור לבחור מקום להשתקע בו, הגיד לה לבה, כי עליה לבקש מקום מחוץ לתחום, משום ששם אין התחרות כל כך קשה כמו בתחום המושב. וכן גם יעצו אותה כל מכרותיה.
היא חפצה להכנס לבית חולים אשר לזמסטבה, ואמנם מקומות פנויים היו אז, אבל סרבו לקבל יהודיה. פעם מצאה בית־חולים כזה בכפר גדול אחד בפלך קורסק, אך היא לא יכלה להיות שם יותר משני חדשים: האנשים, שעבדו עמה יחד, הראו לה אותות בוז ומשטמה גלויים. גם לב הרופא הראשי לא היה טוב עליה, ותהי אנוסה לעזוב את בית החולים ההוא. אז נסעה לעיר רוסית לא גדולה ותתישב שם, ואולם גם בעיר ההיא מצאה פנים נזעמים, התנכרות ומבטי חשד; חוץ מאלה לא היה נוח לה לגור רק בין הגוים. חינוכה וגידולה בתחום המושב בין אחים, הכבידו עליה את הישיבה במקומות, שהכל זר ונכרי לה, והיא בודדה. אז עזבה את המ״חוץ לתחום" ותלך לבקש את הצלחתה ב“תחום”. בערים הגדולות לא יכלה להתבסס מרבוי המיילדות ומחוסר האמצעים הנחוצים שם. ובערים הקטנות היתה גם מיילדת אחת יתירה, כי התושבים רובם עניים והיולדות מסתפקות ב״זקנות" שיש להן… באין ברירה שבה לעיר מולדתה.
שחוק אירוני מצד בני משפחתה, אי־תשומת לב מצד התושבים והתחרות מצד המיילדות שבעיר – פגשה בבואה שמה. הדברים האלה, הכאיבו, כמובן, את רוחה; אך יותר מכל ציערה אותה ההתחרות המגונה. אי אפשר לה לזכור את הדבר, מבלי אשר יאדימו פניה. הוצאת שם רע ודבות שווא, רכילות ולשון הרע מצד המיילדות; התרפסות ובזבוז חנופה וחלקות ביד רחבה מצידה לכל איש ואשה וחתירה תחת פרנסת אחרים – אלה היו כלי הזין והמכשירים, שבהם נלחמו שני הצדדים על קיומם.
אחר התאמצות עצומה והשתדלות נמרצת הצליח בידה לרכוש לה חוג נשים, אשר נתנו לה להשתכר. אמנם רק היולדות מהמעמד הבינוני ביכרו אותה. העשירות ביכרו את המיילדות הנוצריות שבעיר, אך היא ידעה, כי לא בפעם אחת אפשר לכבוש את כל העיר. המועט, אשר כבר נפל בחלקה, נתן תקווה בלבה, כי בעתיד יגדל חוגה, ועבודתה תתרבה. החדר הקטן שבו דרה, הרהיטים הפשוטים שפארו את מעונה זה, מיני מזונות שהיו שמורים בארון הקטן, בקורי אחיותיה שלאט לאט השלימו עמה והיו באות לבקרה, התה ששתו בביתה, הפירות והשוקולדה שבהם כיבדה אותן – כל אלה הרוו אותה נחת רב. גם אביה הקפדן כמעט שהשלים עמה, והיא היתה באה מפעם לפעם לבקרו; ועוד מעט וכיבד אותה גם הוא בבקוריו. שלום המשפחה שבא לה הניח את דעתה. והנה באה האהבה והכניסה ערבוביה בסדר חייה וגם גרמה לרוגז חדש בינה ובין אביה.
האהבה אמנם אחרה לבוא בהרבה. היא היתה אז מעט יותר מבת שלושים, אך היא באה ברעש ורעם, כאילו היתה עלמה צעירה.
מחאות היו גם משני הצדדים: אביה מחה, מפני שמצב בחירה בחיים לא היה איתן, ואביו – מפני שהכלה לא מצאה חן בעיניו.
– לפנים, עת בקשו ההורים “בחורים הגונים” לבנותיהם ודאגו גם לסידורם בחיים, אז היה אולי ערך גם לחתן כמישא שלך. – טען אביה. – פנים יפות, בגדים לפי המודה האחרונה וידיעה ללכת עם נשים לא יתנו עוד את הזכות לגבר בימים האלה לקחת לו אשה, בטרם מצא לו משלוח יד, או עסק נאמן. מישא שלך היה מוצא חן גם בעיני, לו הבין ודאג לאחריתו לפני התוודעותכם, אבל עתה הנני מנבא לך, כי עליך יהיה לפרנס אותו. הוא כלי ריק. אין בו מאום. ואביו? השתיקה יפה לו. ועל כן איני מייעץ לך ללכת אחריו.
– נכון אנכי לתת לך אלף רו״כ נדוניא – אמר אביו אל מישא. – והכלה שנמצא תביא לך בוודאי גם היא אלפיים, או יותר. אז אני אעזור לך ואתה תוכל לבצר את מעמדך כיאות. אך אם תלך אחריה, אל תקווה לקבל ממני אף פרוטה. אי־אפשי בכלה, העוסקת תמיד בשפיר ושליא. לנשים כאלה פה רחב לדברי נבול, לשון ארוכה וידים מסואבות. הרי מכירים אנו את מאשא שלך המיוחסת, המתגאה באביה היחסן. אתה תהיה המטאטא בידה לכבד את הבית, וסמרטוט לנקות את הרצפה. להתגאות ביפיה לא תוכל גם כן, ולמה היא לך? תמצא אחרת נאה ממנה.
בנוגע לה החליטה מיד לבלי שמוע בקול אביה.
– בשעת ענויי לא חפץ לנקוף אצבעו למעני, ועתה הוא אומר פתאום לדאוג לאשרי.– אמרה לבחירה, בשעה שגם אחיותיה שמעו. – לא לחנם סבלתי עד הנה. עתה הנני חפשיה לעשות כרצוני. בוחרת אני חבר בחיים לפי טעמי אני.
תחת זאת היה לו קשה להשתחרר מאפוטרופסות של אביו. מהיותו תמיד תלוי בדעת אביו ואמו חורגתו, לא היה בו גם עתה די עוז לצאת נגדם ביד רמה. אך היא עשתה את מעשיה בחריצות וזריזות ותכריעהו. היא נצחה את מורך לבו.
ידעה שאביה הגא וגם הורי מישא לא יבואו להשתתף בחופתם; וכדי שלא תתן חומר לרכילות ולדיבת עם, החליטה להעמיד את החופה בתחנת הרכבת הרחוקה כעשרים קילומטר מהעיר, ובחרה את הזמן, שאביה נסע לימים אחדים לאודיסה. גם אבי מישא לא היה בעיר. אז הכינה היא ואחיותיה, שהתקרבו אליה בימים האחרונים ועזרו לה, להכין כל מה שנחוץ לסעודה קלה לאחר החופה, ונסעה עם החתן ושתי אחיותיה. לוו אותם צעירים וצעירות אחדים מהקרובים אליהם אל התחנה. הזמינו את הרב ואת השמש של העיירה הקרובה אל התחנה, העמידו את החופה, סידרו את הקדושין, שתו “לחיים”, ברכו את הזוג במזל־טוב, אכלו על רגל אחת את הסעודה, ושבו עוד באותו ערב העירה. את השבת הראשונה חגגה מאשא בדירתה. באו כמה ידידים וגם אחדים מקרובי שניהם, שעקשנות ההורים לא מצאה חן בעיניהם, לשמח את הזוג. אכלו, שתו, שרו ורקדו עד חצות. השכנים נדו ראש לחתונה כזו ודנו גם את ההורים משני הצדדים וגם את הזוג לכף חובה. אך מאשה הרגישה יחד עם העלבון גם רגש נצחון וגאווה מלאה את לבה, שעלה בידה להוכיח לכולם, שעברו הימים, עת גורל הבנים נמצא כולו בידי ההורים, אפילו כשהבנים מבוגרים די צרכם, ואינם זקוקים עוד לאפוטרופסותם המלאה. יראו הכל שגדול ערך האהבה, הרצון, החופש והקוממיות.
– אנחנו נוכל להיות מאושרים גם בלעדיהם. – אמרה במסיבת הריעים והידידים, – הבושה להם היא. אך אני מקווה, שעוד יעלה בידי לפייסם, והם ישלימו אתנו.
עמוסה חובות נכנסה לתוך החיים החדשים, חיי משפחה. דירה נאה ורהיטים מפוארים היו דרושים לה, כי נשים מעוברות וחולות היו באות אליה לדרוש בעצתה, ולא היתה יכולה אפוא לשבת בסימטא צדדית ובבית פשוט, בלתי מרוהט יפה. ולכל אלה היה רק לה לדאג, כי בעניני ממונות ידעו רק אותה.
עוד לא עברה שנה מחתונתה והיא הרגישה כי הרתה. היא, הבתולה הזקנה, תשא במעיה גולם, אשר כעבור המועד הקבוע יהפך לילד חי… אשרה זו השכיח מלבה כל חשבון וכל דאגה. והיא המשיכה את עבודתה במרץ ובלי כל לאות.
והחדשים עוברים וחולפים, וכרסה מתבלטת ומכבידה עליה את העבודה, אך היא תאמץ כוחה, כשיש לה עבודה; וכשאינה תשב כפופה ותתפור בקול רינה את החיתולים, את הלבנים ואת הכרים לילד שיולד. רגשות עדינים, שמעולם לא הרגישה כמוהם מלאו עתה את כל לבה ונסכו עליה רוח קסם, עונג, נחת ואושר…
חבלי לידה, צירים ומכאובי־מוות, שנאה עצומה לגברים בכלל ו״לו" בפרט, אפיסת הכוחות, התעלפות עצומה – מז״ט!…
שכוב תשכב מרים במטה ותחלום חלומות נעימים. לה נדמה, כי מעמק עכור, מארץ עיפתה, מקום שם כל דבר דוקר, פוצע ומכאיב, הובאה אל ארמון פלא מלא קסם, אשר בו כל טוב, כל יקר וכל הדר. בצידה מונח יצור נפלא, נחמד ואהוב, אשר לו שפתים דקות ורכות, והשפתים האלה מוצצות את חלב שדיה. כל מציצה, שהוא מוצץ, משפיעה עליה רפואה, שפע ברכה, חלב, דם ועדנה. רצונה, הממלא את לבה בשעות כאלה, הוא להשאר בארמון הזה לעולם, והיציר אשר בצידה אל יפרד ממנה לנצח, ואל יחדל למוץ.
– בתי, כתי, מתי, לתי – תפטפט מלים בלי שחר ובלי כל קשר, בעת אשר תכונן את מבטה אל פני בתה, השוכבת דומם בעינים עצומות ובשפתים מתנועעות; אך היא תרגיש, כי המלים האלה מגידות לה הרבה יתר מכל המלים המצלצלות, אשר בכל השפות היפות.
היא תביט אל אישה ברוך, באהבה, בחיבה וחמלה, כי לא זכה לסבול ולהיות אחרי כן מאושר כמוה. מבטה יביע גם בקשת סליחה ממנו על הרהוריה הרעים ומחשבותיה המכלימות, שחשבה עליו בבוא עליה המשבר.
– היש לך, מישא יקירי, עינים לראות ולב להבין את ערך בתנו? – שאלה אותו, בשבתו לידה על קצה המטה. – רק עתה יש לחיינו ערך גדול. מה נעימה היא הדעת, כי האחד התפלג ויהי לשנים ואחרי כן לשלשה ועוד! הקטנה הזאת היא אבי ואמי, אחי ואחיותי, חם וחמות. לו ילדתי עוד תשעה כמוה והייתי מאושרה ממלאך אלהים. עשרה בנות ובנים – היש לך מושג מאושר כזה!
גם הוא היה מאושר. פניו היו מחייכים. אך בשמעו את מאוויה להיות אם עוד לתשעה, העיר בצחוק: – דווקא ב״מנין" את רוצה. האין זה יותר מדי?
כאשר החלימה ויכלה לעזוב את המטה, סר כרגע הרבה מהקסם, חלף הארמון הנפלא, ושמחתה ערבה. היא מצאה על השולחן פתקאות, אשר הודיעו לה, כי בעד ביצים, חלב, חמאה, לחם, סוכר, בשר ועוד מיני מכולת, שלקחו לביתה בימי הלידה ואחריהם מהחנויות, וגם בעד צרכי רפואה וסמים שונים שלקחו בהקפה מבית המרקחת, מגיע סכום לא קטן. על חובותיה הישנים נוספו אפוא חדשים, שכל שעה זמן פרעון הוא להם. ובין בעלי החובות כאלה, שאינם יכולים לחכות עוד. ואם אינם באים לסלק את המגיע להם, הם באים לדרוש אותם. הם אינם מאיימים שיתבעו לדין. אך הם מתחננים, ולפעמים בדמעות בעינים. לעת־עתה הם מפסיקים לתת עוד בהקפה…
אל אנשי הבית נוספה עוד מינקת, שקיבלה להניק את הבת, לטפל בה, להשגיח על נקיון הבית ולפעמים גם להכין ארוחה. המינקת דורשת גם משכורת לא קטנה ומזון טוב ומבריא. ומאין לקחת את כל אלה, אם היא לא עבדה חודש וחצי? גם מישא בעלה לא השתכר כלום זה זמן רב. הוא בכלל אינו מצליח. סוכן הוא לחברות שונות:
להבטיח באחריות מאש, ממוות ומכל מיני פגעים ומרעין בישין. לפני חדשים קיבל סוכנות למכירת מכונות תפירה ועוד חפצים שונים. החדרים מלאים תמיד גליונות פרסומת ותעמולה, אך כיסו ריק. הזמן בכלל רע, ובחדשים האחרונים היה עליו להיות לידה בבית ולא יכול להסתובב בעיר ולחפש לקוחות.
כל אלה הוכיחו, שאסור לה להתפנק כיולדות אמידות. עליה לגשת אל עבודתה אף על פי, שהיא מרגישה עוד חולשה, וטוב היה לו יכלה להיות עוד שבועים לכל הפחות בבית־הבראה. אך תענוג זה לא לה הוא. בצאתה בפעם הראשונה החוצה, אחזתה רעדה בהוודע לה הנזק הרב, שגרמה לה הלידה. אחדות מלקוחותיה ילדו ימים אחדים לאחר שילדה היא, ובאין ברירה הזמינו מיילדת אחרת. אחת הפילה בחודש השמיני להריונה ועוד אחת לקחה אותה חמותה לעירה, שתלד שם מתוך נמוק, שבעירה יש פרופסור מפורסם ללידות. פעמיים חלתה היא: פעם במחלת הגרון ופעם בדלקת הריאות, שדרשו ממנה לשכב שבועות אחדים במטה. וקשה מאד היה לה לספק את צרכי המינקת ואת צרכי בתה במלבושים ובצעצועים. כך עברו עליה כמעט שנתים במחסור ובעוני…
פתאום היא מתעוררת נרגזה וכעוסה שהשתקעה בזכרונות ובהרהורים צדדיים תחת להחליט סוף סוף מה לעשות עתה. באזניה קורא קול גדול: הנך הרה, הנך הרה! אל תדחי את הדבר עוד. קבלי את ההחלטה מיד. כל דחייה תחמיר את מצבך ותגדיל את האחריות… אך ברגע ההוא נפתחה הדלת, והמינקת נכנסה עם הילדה בזרועותיה.
– איפה אחרת ככה לשבת? – שאלה אותה בקומה ממקום שבתה בחפזון.
– טסס! היא נרדמה. – אמרה המינקת בלחש. – נעים היה לראות איך שחקה והשתעשעה עם ילדי השכנה. אל תשלוט בה עין רעה. נתנו לה דייסא בחלב, והיא אכלה עם הילדות ואחר כך נרדמה.
מאשא קמה והדליקה את מנורת החשמל. הלכה אחרי המינקת לחדר הילדה ותעזור לה להשכיב אותה בעריסתה. האירה מאשא את מנורת החשמל הקטנה תחת סככה כחולה, אשר בפינת החדר. עמדה רגעים אחדים ליד העריסה ולא יכלה להסיר את עיניה מעל בתה היפה, הנאורה באור הכחול של המנורה, והיא נושמת אט אט. לבה רטט מאושר ומחדווה; וקשה היה לה להיפרד מהכרוב הקטן הישן שינה שלווה. אך כאשר יצאה המינקת מן החדר, יצאה גם היא אחריה בזהירות, סגרה את הדלת ונכנסה אל המטבח להכין ארוחת ערב למינקת ולה. אז שבו הרהורי דאגה להעסיקה.
"כעבור זמן מה תחדלי יקירתי מהיות בת יחידה, לך יהיה אח, או אחות״. – חלפה מחשבה במוחה וכאילו פנתה לבתה בדברים אלה. בעקב המחשבה הזאת עלה בלבה עוד הרהור, כי בעבור זמן מה יהיה עליה לבקש מינקת אחרת, שתכביד עליה, כמו זו ואולי עוד יותר.
היא רעדה רעידה קלה, כמו טעמה דבר חמוץ מאד. בחפזון באה אל חדר משכבה, אשר בו היתה עוד חשכה. עלתה על משכבה, שמה את ראשה בכר ותתעמק בשאלה: מה לעשות? התעמקות זו ארכה רק דק אחד, כי מיד באה שאלה אחרת, אשר השיאה את מחשבתה לצד אחר.
– מי אשם בדבר בלתי טבעי זה? – חקרה לדעת: ראשונה האשימה את אביה וביותר את חמיה, שהתנהג עמה, כמו עם זרה, האשימה את המיילדות, המתחרות עמה.
“לולא הן, כי לא הייתי במצב דחוק כזה”, הרהרה. אך מיד התחרטה על הרהור זה.
היא מבינה, כי אי אפשר להאשים אחרים במה שאחרים יכולים להאשים אותה. הרי גם הן זקוקות כמוה לפרנסה. אז האשימה את עצמה על… על כי עלולה להתעבר… פעמיים במשך ארבע שנים. מאשימה היא את הטבע הסורר, המונע פרי בטן ממי שיבקשנו, ונותנו לאשר לא ידרשנו. באחרונה תגולל את כל האשמה על ראש בעלה ותקבול עליו בלבה. למה אינו יכול להסתדר כאחרים ולהקל מעליה את העול. אך כרגע תתחרט ותחל להפוך בזכותו.
– הן כל זאת ידעתי מראש, והוא לא הוליכני בתקוות שוא. אני רואה שפניו יפלו מיום ליום בראותו אותי עובדת קשה. האם הוא אשם בדבר, אם ד׳ לא יתן בשתי מדות? או האיש יפרנס את אשתו או האשה תפרנס את בעלה. – כי ישתכרו גם שניהם הוא דבר
רחוק. – הוא רץ, פונה ימינה ושמאלה, משתדל בכל כחו לפרנס את ביתו, אך ביש־מזל הוא. בימים האחרונים נלאה לשבת בית, והוא נוסע לערים ולעיירות הקרובות, לחפש שם את מזלו. נראה במה ישוב מדרכו. אולי יצליח הפעם.
בזכרה, כי בעוד ארבעה ימים ישוב הביתה, כאשר הודיע לה במכתב, זכרה, כי צריכה היא היום להחליט דבר ברור בטרם בואו, כי להסתיר את הדבר אי אפשר עוד. אבל מה תחליט? לפניה רק שני דרכים: לחכות עד אשר יעברו תשעה ירחי לידה, ואז תחל גסיסתה הממושכה והאיומה, או…
היא אינה יכולה להביא את מחשבתה עד סופו של הרעיון המתחיל ב“או” אבל מודה היא, כי הפעם אנוסה היא לברר את הדבר מכל צד לבל ישאר עוד כל ספק, הפעם לא תועיל עוד כל העלמה, גם לא כל פשרה.
“עלי להיפטר מן הצרה, שהבאתי עלי….”
סוף כל סוף הביאה אותה מחשבתה לאותו המקום המסוכן, שכך יראה מפניו. סחור, סחור הלכה במחשבתה עד שבאה דרך עקלתון לידי ההחלטה הנוראה. הנה עד היכן מגיעה אכזריותה!
בהתרעמה על מחשבתה זו ובתתה דין וחשבון לנפשה, מצאה כי אמנם המחשבה הזאת לא ברגע זה נולדה. תוצאה ישרה היא ממעשיה, שכבר עשתה. באמת כבר השתמשה בתחבולות המכוונות למעשה עוול כזה. בערמומיות שונות, באמתלאות שווא ובהונאת עצמה התרחצה באמבטאות מים חמים יותר מן השעור, כאשר אך נולד החשד בלבה; אחרי כן הזתה לקרבה מים חמים, שהיד סולדת בהם, מעורבים בסמים שונים. ולמה עשתה כזאת, אם לא למען “היפטר מן הצרה”? האם לא תודה, כי מחשבת רצח זו קננה בלבה זה ימים מספר?
כן. היא איננה עוד מה שהיתה. פרחה ממנה נשמתה הטובה, ונשמה שחורה באה לשכון בקרבה. רגשי אם רחמניה, אשר ישנם גם בנמרה ובלביאה נטלו ממנה… אמנם גופה מכוסה עתה כולו זיעה קרה; שערותיה מסתמרות, ואבריה רועדים, כאלו תקפה אותם פלצות, אבל האם הצטדקות זו תנקה אותה ממעשה כזה?
גם בימים, אשר ענייה גדל מאד, והיא סבלה מחסור נורא, גם בימים, אשר לא ראתה לפניה כל צל תקווה ונחמה, כל נקודה מאירה על אפקה, גם אז לא קיבלה את כל אלה, הבחורות והנשים, שבאו לבקש ממנה תרופות להשמיד את הזרע אשר בתוכן ולהכחיד את העובר אשר בקרבן אפילו כשהבטיחו לה שכר רב. היא לא רעדה אז, גופה לא הזיע, ושערותיה נחו במקומן, ובקול נכון היתה עונה:
– אין חלקי עם הורגי נפש אדם. בטוחה אנכי, כי עד עולם לא תהיה ידי עם אלה, העוסקים בהפלות מלאכותיות.
רֵעה אחת, מיילדת נוצרית, היתה לה; מאלה ה״סובלים בעד צרת המין האנושי“, והיא היתה מספרת לה תמיד על גבורותיה ב״נתוחים” כאלה ותהלל לה את ספרו של מלטוס האנגלי. לא פעם השתדלה להוכיח לה, כי לא רק מותר, כי אם גם חוב קדוש למעט את ה״שריצה" ואת ה״רביה" בין האנשים, כמו אצל העכברים. על פי רוב שחקה ולא ענתה מאומה על פלוסופיותה של רעותה, אך שתיקתה לא היתה הודאה. עמוק בלבבה חשה, כי כל מיני שיטות חדשות שבעולם לא תוכלנה להוכיח לה דבר כזה. היא נתגדלה בבית איש עברי ובסביבה עברית, החושבת את הצוו של “פרו ורבו” למצווה גדולה, וכל לידה מביאה לבית שמחה אמיתית. אם כן, אפוא, מדוע סרה עתה מן העקרון הזה? העל אחרים חסה ועל עצמה ובשרה תתאכזר?…
מחשבותיה התפלגו לפלגות. מחשבות מתנגדות וסותרות זו את זו עולות במוחה בבת אחת. בה בעת, אשר השאלות האלה תקרענה את בשרה, תנקרנה את מוחה ותגרומנה לה יסורי נפש גדולים וצער עמוק, בה בעת רוקדים לפני עיני רוחה שמות אותם התרופות והסמים, המביאים את ההפלה… ברגע אחד תבקר ותוכיח את עצמה, כי רעה היא, נשחתה, אכזריה ונבלה; ובו ברגע תתאמץ לזכור את הסמים המצליחים יותר והם בלתי מזיקים לגוף המעוברת…
"חבלי לידה שניים, שכיבה במטה שבועות אחדים… מינקת, אומנת ופרנסה מתמוטטת ומתמזמזת… שתי בנות, או בת ובן, ואחר כן עוד ועוד.. לסבול ולסבול בלי קץ יחד עם הילדים, שהבאת בלי משפט לאויר העולם,.. אם הטבע ילך עמך קרי, הלא יכול תוכלי גם את להלחם עמו ולהתקומם נגד חוקיו… אי את יכולה להרוג אחרים, אבל
שליטה הנך על עצמך לעשות כך כרצונך… אם את יכולה לאבד את עצמך לדעת, הלא יכול תוכלי לאבד גם את העצם שבעצמך.. מאהבתך את בניך עליך במקרים יוצאים מן הכלל לאבדם מן העולם." הפתרון לשאלה, אשר ענתה אותה ככה, נכון. עתה היא יודעת איך להתנהג. כאשר ישוב הוא מדרכו, יהיה כבר אחר המעשה.
*
היא חוורת פנים ורפת־כח, וקולה כאוב. המעשה כבר עשוי. עתה היא בטוחה, כי חבלי לידה שניים לא ישובו עוד אליה, לכל הפחות בקרוב; עתה לא תירשנה עוד אותה המיילדות האחרות, בעלות בריתה לא תעזובנה אותה. בעוד ארבעה חדשים תלד כלת פינקינזון העשיר, והלידה הזאת תביא לה שכר רב. עוד אחדות עומדות ללדת במשך הזמן. יש תקווה, כי בעתיד לא רחוק תיגאל מצרותיה, וחובותיה יפרעו. בעלה, הודיע אותה במכתב, כי מצא לו עסק חדש, אשר יבסס את פרנסתו. בדיעבד היא שבעת רצון מאד שהחליטה לפני שנים ללמד את תורת המיילדות. נשים אחרות במצבה היא ובתנאי החיים שהיא נמצאה בהם, צריכות לבקש עזרה מאחרים, והדבר מתפרסם, אך היא יכלה בעצמה לתקן את המעוות ולהתיר אסוריה, והדבר נשאר בסוד. אמנם רמזים שונים העירו בלבה חשד, כי מישא כאילו יודע וחש מה שהוא, ואולם היא תדע להסיר את החשד מלבו. כן, היא אינה רוצה שידע. היא אינה יראה, אך תתביש… עוד שלושה ארבעה ימי מנוחה ושכיבה בבית, והיא תוכל לשוב לעבודתה, והמעשה ישכח כולו גם מלבה. עוד שנים אחדות ובתי תגדל, תתחנך כראוי, מצבה בחיים יהיה טוב מאשר הוא עתה, ואז אפשר שתשוב ללדת לו עוד בנים… לעת עתה היא מרגישה עוד חום, כחום הקדחת. אבל יודעת היא, כי בכך צריך להיות אחרי הפלה מלאכותית, אפילו אם היא באה בידי רופא מומחה. ומה גם אחרי נפל, שנעשה על ידי עצמה; והיא הלא בפעם הראשונה נסתה…
"טוב מאד, כי אין אף בריה אחת, אשר תדע דבר, לולא זאת יתחילו שוב לבוא אלי ב״הזמנות״ כאלה ולהדריכני מנוחה״. – חשבה וחייכה חיוך אונס…
*
את הסוד גלתה היא בעצמה, אך לא מרצונה הטוב, כי אם בעת אשר לא היתה לה עוד שליטה על רצון חפשי, כי עזבה אותה דעתה המיושבה, ומזימותיה נתקו מחום רב שעלה בה. המלים המעטות, שאותן שננה פעמים רבות הגידו וגילו הכול. הרופא המיילד המומחה, שנקרא אליה מעיר הפלך יחד עם יתר הרופאים שהוזמנו, קראו את המחלה בשם “הרעלת הדם”. אז ידעו הכל, כי למחלה זו אין כל תרופה, והחולה מות תמות בה.
ואמנם למחרת היום בבוקר שכבה מאשא כבר על הרצפה הקרה פשוטת רגלים ומכוסה צעיף שחור וסביבה נרות דולקים. בטרם פרחה נשמתה התעוררה ותקרא בקול גדול: בתי, אלי! חיים! ולא יספה. בעלה ואחיותיה היו הראשונות, אשר געו בבכיה גדולה. בין המבכים אותה היו נשים רבות ממכירותיה, גם שתי מיילדות באו לספד לה ולבכותה, ובין המתעסקים בצרכי קבורתה היו גם אביה וגם חמיה. – הכל השלימו לה!
השמועה ע״ד מות מאשא המיילדת נתפשטה מהר בכל העיר, והלוויה היתה גדולה: הלא מיילדת מפורסמת היתה בעיר. הנשים הנאורות, בשמען את סיבת מותה, התפלאו שמיילדת לא השכילה לעשות “נתוח רגיל” כזה; והנשים הפשוטות מצאו, כי עונש הוא מאלהים הבא על כל המתחכמים נגדו.
– דור חדש קם, אשר לא יאמין בפתגם הנושן: “מאן דיהיב בני הוא יהיב מזונא”!
ככה התקוממה מאשא נגד החיים בעד החיים!
עתה כבר שכחו אותה החיים!…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.