– אמנם אנוכי הצעיר והמסכן לא אוכל התפאר כמוכם, המאושרים. – אמר בן־־צבי לחבריו בשעת ההפסקה בעבודתם. – אזני תצלינה לשמע הגדולות והנפלאות, אשר הראיתם בעבודתכם: זה מתגאה בתנינים שהעלה במכמרתו, עשירים שקנו מניות לעשרות לקולוניאל בנק, וזה הכה במאות. איש איש ומזלו! אנכי לא אבוש להתודות, כי אינני “בר־מזל” ומוצלח כמוכם; אני מכרתי מניות רק לבני ההמון, שהם על פי רוב קנו רק מניה, מניה לאיש, ולפעמים נמנו אנשים אחדים, כעל קרבן פסח, על מניה אחת – ובכל זאת לא אבוש, בדברי את אוהבי בשער, להראות באצבע על לקוחות אלה ולאמר: אלה הם צבאי.

– ידענוך, ידענוך, שונא קאפיטאליסטים. – קראו כולם בשחוק של נחת, כי קרה לפניהם עוד פעם ענין להתפלפל בו. – אבל הן לא תוכל כחד את האמת, כי מה שעשיר אחד עושה לטובת מפעלנו, לא יעלה בידי עניים רבים לעשותו.

– לא על אלה אני דן – ענה בן צבי במנוחה – אין ברצוני כלל להתווכח בדבר הזה, אשר עוד יש מקום לבעל הדין לחלוק, והנני גולל מעלי את החרפה הגדולה, שנשאתם עלי, בענדכם לראשי שם צעקני: שונא עשירים. חלילה לי מבזות את אלה, שרבי היה מכבדם, וגם לי ידועים אנשי סגולה ויהודים מצוינים מהם. אבל בשמעי את דבריכם ואת ספוריכם על אדות העשירים, את דבריכם אתם, שאמרתם באזניהם ותשובותיהם הם, זכרתי מבלי משים את הגיונות הסופר הרוסי הגדול טורגניב על דבר רוטשילד והכפרי במאמרו “הנזיד”. לבי ידאב בראותי, כי גם לפניכם, העובדים עבודת הקודש, לא תעלה ולא תפקד כבשת הרש. הנני מתנגד לגמרי לדבריכם, כי ה״המון" אשר לנו איננו מוכשר לכל שאיפה רמה ואידיאל נשגב, ועל כן הסכמתו, או התנגדותו, אינן מעלות או מורידות בעיניכם. שאוני, לדבריכם לא אוכל להסכים.

– ובמה תוכיח זאת? – שאל בן־צפור הרוקח האריסטוקרט, שזה לא כבר “התיהד” והצטרף אל הצעירים בעבודה הציונית.

– במה? במעשים ועובדות, אשר ראו עיני ואשר שמעו אזני, בחזרי על פתחי אנשי ההמון האלה למכור להם מניות. רבים רבים מצאתי בהם, אשר יוכלו להיות למופת, וגם בעירכם ישנם כאלה בלי ספק.

– אם כן ספר לנו ונדע גם אנחנו. – בקשו מאת בן־צבי.

– בכל לבי אמלא חפצכם, – ענה בהוציאו את שעונו, – אבל, רבותי, הן רק שעה אחת לחצות הלילה; ובאספתכם, שנאספתם הנה, גזלתם גם בלא זה שעות אחדות ממנוחת בעלי הבית! וחוששני שיארכו דברי עד קריאת שמע של שחרית, והיתה עלי אחרי כן קללת כולכם.

– אל תדאג לדבר הזה – קראו כל הנאספים וגם בעלי הבית ישבו בתוכם. – מחר תסע לדרכך; ומי יודע מתי נתראה עוד? ובנוגע לבעלי הבית אל תדאג מאומה, הם ציונים מסורים מ״אנשי שלומנו", ומכניסי אורחים. וראה, כי גברת הבית עומדת ומחכה לשמוע דבריך, האין זאת, גברת כרמולי?

– כל ביתי לפניכם הוא. – ענתה גברת כרמולי ותאדם מעט – וגם תה אצווה להכין לכם ואוסיף עוד משהו לתה, כי אורחים חביבים אתם לנו.

– הידד, בנות ציון – קראו הצעירים שבאספה: – תחי הגברת כרמולי!

– מעולם לא עברתי על דברי חברי. – אמר בן צבי. – הנני לספר לכם מקרה אחד אחוז מהרבה, ויהי רצון, שתלמדו לקח והתקרבתם מעט יותר אל “עבר” ההמון שלנו, שלבו עוד רד עם אל ומסור אל האידיאלים של עמו ואל תקוותו ואמונתו.

כל הנאספים התכוננו לשמוע את ספורו של בן־צבי, אשר היה אורח יקר ומכובד עליהם, יען התאחדו בו מעלות ומידות טובות: ציונות נאמנה, השכלה ועושר. חוץ מאלה היה קולו נעים ודבריו מושכים את הלב.

– היה היתה השעה העשירית בערב. – החל בן־צבי לספר במתינות. – בבית היה חם ואויר דחוס, המכביד על הנשימה, כי הימים היו ימי קיץ, ואנו ישבנו בחבורה בחדר, אשר דלתיו וחלונותיו היו סגורים ולא היה דרך לרוח צח כל שהוא. העבודה, אשר עבדנו אז, דרשה מאתנו רכוז, עיון וישוב הדעת, וכל שאון קל היה מפריע לעבודתנו. חוץ מזה היינו צריכים להיות זהירים, שלא תשלוט בנו עינה הרעה של המשטרה, שאסרה כידוע את הציונות. כי על כן הוגפו הדלתות והחלונות בחדר עבודתנו. והמנורה הגדולה הוסיפה עוד חום על חום וטפות זעה יצאו על פנינו.

היינו שלשה, טרודים איש איש בעסקו ובמשלח ידו. בלילה ההוא הכינונו את רשימת המניות, שנמכרו בעירנו. למחרתו היה עלינו לשלוח את הרשימה בלי כל דחיה, והדואר היה יוצא מעירנו רק בבוקר.

אל אלהים! כמה עבודה, עמל ויגיעה דרשה הפצת המניות מאת הציונים! כמה קרבנות הקריבו אז! והקרבנות האלה העירו שחוק ולעג בעיני האנטיציונים, כי מה נחשב בעיני ה״עולם“, אם אילו צעירים לא ישנו ולא נחו, וותרו על כבודם, כתתו רגליהם ויהיו לחרפה ולקלסה בעיני “פקחים”? מה להם פרנסה, מה להם דברי כבושים מצד הורים, אשה ורעים? גם קור וחום, גם מטר ובוץ לא יכלו להפריע בעדם. ההתעוררות היתה רבה, התסיסה בעצם תקפה; ״מכתבים״ עפו מכל עבר, עתונים רעשו, חצבו להבות אש; דם הנוער געש, שטף בחזקה, הלב דפק, הדמיון התלהב, הרצון היה כביר, הרגלים התנשאו, וכל החושים צעקו: אל תתעצלו! עבדו באמונה, אל תנומו! – מנהיגנו הרצל תולה ב״קולוניאל־בנק” הרבה תקוות, ועליכם לעזור לו בכל כוחכם. כי מי יעשה זאת בלעדיכם?

לאן נוליך חרפתנו, אם כלל ישראל לא יוכל לייסד את המכשיר הכספי, אשר יפתח לפניו את שערי האילדיז קיוסק?..

נטיתי מעט הצדה – הצטדק בן צבי בהפסיקו את ספורו. – יען בנפש הומיה ובגעגועים עזים זכר אזכר את ימי העבודה ההם, שכאלו רק אתמול היו, ועתה כבר רפו ידינו ונלאה כוחנו. איה האש והחום? איה הרצון הכביר והקדושה, שמלאו אז את כל חדרי לבנו? ואני אמרתי, כי עד עולם תוקד האש על מזבחנו, לא תכבה. אמנם אין דבר ניצב וקים. גם כל דבר קודש הולך ונעשה במרוצת הזמן לחולין.

אנחנו עבדנו במרץ ובשקידה, ופרי עבודתנו היה כשתי מאות רובל “שקלים”, מאה וחמשים ל“קרן הקיימת”, ארבע מאות מניה, כשלש מאות רובל לטובת ישא״י, וחוברות ציוניות נפוצו למאות, חוץ מהכסף, שנאסף להוצאות מקומיות. באותו הזמן ובעיר קטנה כעירנו נחשבו תוצאות עבודתנו כנצחון גמור ושלם גם לנו וגם לציונות, ויכולנו להיות שבעי רצון. והנה נשארה לנו עוד עבודה אחת: לערוך את רשימת בעלי המניות, לכתב מכתבים אחדים ולשלוח ידיעות ותשובות למקום פלוני ולעיר אלמונית, שפנו אלינו בשאלות; וכל אלה, היו צריכים להעשות כמובן בכתב ישר ונקי, בשלוש העתקות בעברית, באידית וברוסית – הכל לפי המכתב ולפי המקום ששמה ישלח – ובזהירות יתירה לבל תפול כל שגיאה בשמות הקונים במספר המניות ובחשבון הכסף.

לפנינו על השולחן היה צבור גל גדול של ניירות מעוכים וקמוטים, המסומנים בכתמי דיו בעלי צבעים שונים; ומתוך הגל הזה היה עלינו לחבר את הנחוץ ולזרות את אשר איננו נחוץ. למען הקל את העבודה חלקנוה בינינו: האחד קיבל על עצמו להיות בורר, השני מקריא, והשלישי כותב בכתב נקי. אך כמו כל עבודה, הדורשת עיון, זהירות וזריזות, כן בעבודתנו זו חלו טעויות שונות, כמו להכעיסנו. ואולם אנחנו לא כעסנו ולא התייאשנו. ואדרבה, רוח של שמחה ועליזות לבשה אותנו, ונבדח איש את רעהו בבדיחות שונות ומהתלות, למקרא שמות בעלי המניות. הנה, למשל, המקריא קורא את השם גרונם נדיב־לב. הוא עשיר גדול, אך עכברא דשכיב אדינרא. הוא התחייב בחתימת ידו לרכוש חמש מניות ולא נתן לעת עתה כל דמי־קדימה. ובבואנו אל ביתו לתבוע ממנו כסף לא מצאנוהו, כי הסתתר בראותו אותנו דרך החלון. אבל בפעם אחרת “התנפלו” על ביתו לפתע פתאום, בטרם יספיק לנוס אל המטבח, ולא יכול עוד להשתמט ממנו ובעל כרחו שלם רק בעד שתי מניות, ולא הוסיף. עוד אחד, ר׳ שלומקה המלווה, “בעל בית” נכבד וטיפש גדול. הוא ביקש מאתנו להוריד למענו “בשתיקה” מן המהיר ויקנה שש מניות. וכשהסבריו לו שאי אפשר, הסכים בקושי לרכוש מניה אחת. להיפך שרה רבקה, זקנה מופלגה, חזרה אחרינו וקנתה מניה אחת ושלמה למפרע את כל המחיר מכספה, שחשכה לה לתכריכים, תוך תקווה, שהמניה תשמש לה לסגולה להקל את הכניסה לגן־עדן. והנה המקריא קורא בשם שמואל הצהוב, איש פשוט וגס רוח, החי בקמצנות וכילות נוראה, מתחסד ומתחכך בין תלמידי־חכמים, אם רק אין חסרון כיס בדבר. גם אותו נדבה רוחו לקנות שלש מניות, יען ראה, כי שם פלוני הירא־שמים, אלמוני הלמדן ופלמוני היחסן נרשמו בין הקונים, אך בבוא עת תשלום חזר מדבריו, באמרו שפלוני הדרשן, שדרש בבית־המדרש על הציונות לא מצא חן בעיניו במלבושיו ונמוסיו, שאינם לפי רוח האדוקים, על כן איננו רוצה להיות מסייע לעוברי עבירה. טפוסים כאלה עברו לפנינו הרבה, ואנחנו לא יכולנו להתאפק משחוק.

פתאום שמענו קול שריטה בדלת החלון, כעין נקישה קלה.

לא עברו רגעים אחדים וקול השריטה נשנה ונשלש ויבלבלנו. אך מכיון שלא ראינו מאומה, חדלנו לשים עוד לב לקול והמשכנו את עבודתנו.

עברו עוד רגעים מועטים ונפתחה הדלת. הרימותי את ראשי וארא כעין צל עומד ליד דלת חדרנו בפנים.

בראשונה לא חשדתי כי איש עומד שם, כי עמד מכווץ ומכונס כולו אל תוכו, כתרנגולת ברדת עליה הגשם, ולא הניע אבר. אך באמצי את חוש הראות ראיתי, כי איש חי הוא. דק בשר ורזה, פנים חוורים ועינים שקועות, זקן שחור, מעוך, שתפש חלק רב מהלחיים, מצנפת ישנה קמוטה, בגדים דהים, ועל צווארו מטפחת צמר עבה. כניסתו חרש החדרה כמתגנב ושתיקתו עשו עלי רושם לא נעים. נגעתי ביד חברי ורמזתי לו שישים גם הוא עין על הצל, העומד ליד הדלת.

הבין האיש, כי עורר תמהון בבואו הפתאומי ויאמר בגמגום:

– מחילה, אדוני!

לקולו הרים גם חברנו השלישי את ראשו ויבט על הבא ועלי בתמהון.

– אני איש פשוט – גמגם. – באתי לשאול עם עדיין לא שלחו את הכסף ה… הא…

– המניות? שאלתיו, בשערי, כי לא ידע לבטא את המלה הזאת.

– כן, כן, המניות – אמר ויעקר את רגליו לגשת אלינו. אך פקפק רגע ונשאר עומד על מקומו.

– עוד לא נשלחו. – ענינו לו והזמנו אותו לגשת אל השולחן.

– ברוך ד׳. – קרא, וצל של שמחה חלף על פניו – והתקרב צעד אחד אל השולחן. – אני יראתי פן אחרתי את המועד.

רמזנו אליו, והוא ניגש אל השולחן, הושיט את ידו, פתח את אצבעותיו הכפופות, ונראה בתוך כפיו שקל כסף.

– שב פה על הכסא. – אמרתי אליו, בהעמידי לו כסא לשבת.

– שתי פעמים הייתי היום בבית הגזבר לכסף המניות ולא מצאתיו בביתו – המשיך האיש בקול נמוך. – והנה נודע לי, כי הנכם יושבים פה ואבא הנה… עיפתי קצת, כי מיהרתי בלכתי – הוגד לי, כי היום הוא המועד האחרון. זה זמן רב מאז התחייבתי לרכוש מניה.

– הגידה נא לנו מה שמך? – שאלתיו ואבקשהו עוד פעם לשבת.

– חיים קרסנר שמי. – ענה בקרבו אל השולחן תוך פקפוק.

חיים קרסנר. – שנה המקריא וישם את עיניו בגליונות הרשימות. – חכה מעט ואעיין ברשימה.

רגע קל עבר בחפוש ואחר כך קרא המקריא: חיים קרסנר, סנדלר רחוב “עבודה”. מספר שנים־עשר. מניה אחת, דמי קדימה שקל אחד. הערה: חולה, שוכב בבית החולים.

– אני, אני הוא. – אמר: – רק היום יצאתי מבית החולים, ועל כן אני עטוף מטפחת צמר, כי אני נזהר עוד מפני קור הערב – ובדברו הסיר את המטפחת ויאחזנה בידו.

אז זכרתי והכרתי את האיש חיים קרסנר.

אחר הקונגרס הראשון, הכתה הציונות גלים ותשטוף בזרמתה ותמשך אליה רבים מהצעירים ומהמון העם; בכל בתי־המדרש הטיפו לעם דברים נלהבים והשמיעו זמירות חדשות. במקרה ראיתי פעם ופעמים את האיש הזה, שלא ידעתי עוד מי הוא, שבא לשמוע את הדרשות ואתבונן, כי שונה הוא מכל יתר השומעים: תמיד עמד

מול הדורש ויקשב בשים לב ובפה פעור ובכוונה עצומה לדברי המטיף ומתוך פניו ותנועותיהם קראתי את המתהווה בקרבו. פניו השתנו חליפות: פעם נהרו ופעם כסו בצל יגון; פעם הפיקו תמהון ופעם רוגז ושממון – הכל לפי דברי הנואם, כשרונו ותכן דרשתו. אחר כן ראיתי אותו בא בחברת אנשים, ונכר היה, כי הוא אספם, יען רמז להם לבלי העלות שאון, ולהקשיב. ובשמעו דבר, שמצא חן בעיניו, הביט אליהם בעינים מפיקות גיל וחדוות נפש. גם לאספות, אשר נקראו לבתי אנשים פרטים, שאליהן הוזמנו חשובי העיר ועתודיה על פי הזמנות מיוחדות, היה בא מבלי הזמנה וביקש להרשות לו להיות נוכח. אבל באספות כאלה היה איש אחר לגמרי. פה היו פאותיו וזקנו מסודרים, בגדיו נקיים וידיו ופניו רחוצים מן הזפת והדבק שהיו עליהם תמיד, פניו הביעו התבטלות מפני “הגדולים” והכרת ערכו המך. פה עמד תמיד באיזו פנה, מסתתר בצל איש אחר, ועיניו הפיקו תחנונים לבל יחשבו לו לעזות על בואו בלי הזמנה. הרי הוא בא רק לשמוע מה מדברים מביני דבר מבלי להשתתף בווכוחים ולחוות דעה. הכרתי בו, כי באספות האלה הוא שואב כח ועוז מבאר הדמיון והתקוה, למען יוכל לשאת את סבל חייו הקשים, אשר היו כנראה מרים כלענה…

באחת האספות האלה, שנקראו להפצת שקלים, ראיתי את חיים קרסנר הסנדלר שוקל שקל על ידי איש מאנשי חבריו, שהביא עמו אל האספה, כי בוש לתת את פרוטות הנחושת הישנות והשחוקות שהביא וגם לא הרהיב לגשת אל השולחן, מקום שם יושבים עשירים ויחסנים, שגם הם היו בעת הראשונה לציונים. ראיתי, כי נתן את שקלו בעין יפה ובשמחה, ואת השובר, טמן במקום סתר, אחרי אשר התבונן עליו פנים ואחור, כנראה, לבל תמצאהו אשתו. עבר זמן מה, ושמועה נפוצה במחנה הציונים, כי על פי דרישת המנהיג הרצל, הנפגש עם שרים ומושלי ארץ, והוא מתכונן לנסוע לקונסטנטינופול לנהל משא ומתן עם השולטן, יש צורך ליסד קולוניאל־בנק עברי, ועל הציונים לנסות את כוחם למצא חותמים למניותיו על סכום של שני מיליון לירה. לשם זה קראנו לאספת־עם. בא מטיף מפורסם שהזמנו לשם תעמולה.

באספה הראשונה שנקראה לשם זה, ראיתי גם את חיים קרסנר. עלי להגיד לכם, כי לא אחת חפצתי להתקרב אליו ולבוא עמו בדברים, אך בכל פעם השתמט הוא מפני. בראותו אותי מתקרב אליו, ונטה הצידה, על כן הרפיתי ממנו ואתבונן אליו מרחוק. והנה ראיתי, כי נפנה הוא לצדדין ומוציא מכיסו מלא חפניו מטבעות נחושת גדולות וקטנות ונותנן על יד צעיר ציוני אחד, שעמד קרוב אליו, מבלי אשר ימנן, כמו ידע כבר, כמה יש בכיסו. הבנתי, כי הוא נותן דמי קדימה על מניה. וכמובן יכולתי לשמוח, כי נוסף עוד קונה אחד. ובכל זאת לא אכחד, כי שמחתי זו לא היתה שלמה. חמלה התעוררה בקרבי על העני הזה. כולו, פניו ובגדיו, היו אות ומופת על העוני הגדול, השורר בביתו; והפרוטות העידו עד כמה עמל ועבד עד אשר אספן; ורעיון עלה על לבי, כי בתתו את מעט הכסף הזה מידו, אולי לא יהיה לו מחר במה לקנות לחם לבני ביתו. בבוקר תדרש אשתו ממנו כסף ללכת השוקה לקנות צרכי אוכל, והוא, האומלל, יעמד כנאשם ולא יוכל גם להצדיק את נפשו ולבאר לה את אשר עשה בכסף המעט שהיה לו.

כאלה וכאלה חשבתי בנפשי, וכמעט גמרתי לבאר לו זאת, אך בו ברגע זכרתי את דברי אחד מטובי מנהלינו, אשר דיבר באזני בהתרגשות לאמר: “איש הירא ורך הלבב ישב בביתו ולא יבוא לעבוד בעבודת הציונות. כל מחשבה, על רחמנות, אל תעלה בלבבנו! הציונות באה להצלת העם, וכולם חייבים להקריב קרבנות, אין נקי. פקוח נפש של אומתנו היא תנועתנו זו.” הדברים האלה צללו באזני ואתאפק ואחריש.

עבר כחצי שנה. עולמנו רגש, רעש; ובכל עבר ופנה נשמעו השמות קולוניאל־בנק, שני מיליון מניות, הרצל, הסולטן, וכו׳. שינסנו את מתנינו ונלך מבית לבית למכור מניות לקונים חדשים ולגבות את הכסף מהחותמים הישנים. אז באנו גם לבית חיים קרסנר לדרוש ממנו את הרובל השני לתשלום המניה שחתם עליה. שם מצאנו דלות נוראה, פנים חיוורים של ילדים כרסנים, ערומים ויחפים ופני אשה חולנית ורגזנית לבושה סחבות, אשר קדמה את פנינו ותודיענו, כי בעלה חולה ושוכב בבית החולים. אף כי כל סכום הניתן למניה היה נחשב בעיני לאבן בחומת ירושלים, בכל זאת למראה העוני הזה שכחתי את דברי מנהלנו וגמרתי להשיב לקרסנר גם את הרובל הראשון. וכן גם עשיתי; שלחתיו מבלי ידיעת חברי, ע״י אחד מעושי דברי, לבית החולים לתתו על ידו. אך האיש שב והרובל בידו. הוא סיפר לי, כי חיים התרגש מאד, באמרו, כי הכלימוהו, מאן לקבל את הרובל, והביע את תקוותו, כי גם את הרובל השני ישלם בעזרת השם, כאשר רק יבריא ויעזוב את בית־החולים.

עניני הציונות היו תכופים ומבוהלים, ואשכח את חיים קרסנר. והנה עתה, בשעות האחרונות לפני חסל סידור הרשימה, הוא בא ועומד לפנינו…

– ובכן הבאת עתה את הרובל השני? שאלתיו – טוב מאד. שב ורשמתי פה בגליון, וחתמת בידך על הגליון, וגם תקבל קבלה.

הסנדלר נגש אל השולחן, הניח את הרובל וישב מן הצד על הכסא, שעמד שם, וישאף רוח ברווחה. התבוננתי אל פניו החוורים המעוררים חמלה ואזכור, כי הערב הוא אור ליום הששי, עת העוני לעניים, שאין להם מעות לשבת; וחיים זה, ששכב שבועות אחדים בבית החולים, הן לא השתכר מאומה; ובוודאי ריקה עתה משארתו מקמח. ובכל זאת נשא את הכסף המעט שמצא לשלם בעד המניה. גמרתי להשתדל ולפתותו, כי יקח את כספו בחזרה, הבנק יתקיים גם בלעדיו. באתי עמו בדברים ושאלתיו ראשונה למחלתו.

– זה שנים אחדות, אשר אני סובל הרבה ממחלת השגרון. – ענה – אך מי מהעניים ישים לבו למחלה אחרי דעתו, כי ידו לא תשיג לשלם לרופא ולבית המרקחת? ואולם בחורף העבר אחזתני צינה חזקה, ויתגבר המכאוב עד לבלי נשוא. לקחוני חברי לפני חג השבועות והכניסוני אל בית־החולים.

– וכמה בנים לך? שאלהו המקריא.

– שלשה בנים קטנים ובת אחת בת שש־עשרה, המשרתת בבתי זרים.

– ובמה החייתה אשתך את נפשה ואת נפש ילדיה בשכבך בבית החולים?

אנחה גדולה התפרצה מגרונו ויחרש רגעים אחדים.

– אתם לא תדעו במה, וגם אני לא אדע. – אמר באחרונה. – אך טוב ד׳ ורחמיו על כל מעשיו. בעזבי את בית החולים היום הספקתי להיות במעוני רק רגעים אחדים, כדי לראות את אשתי וילדי. אך לא הספיקה לי השעה לשאול מפיה על המצב. אל נכון נתנה איזה חפץ בעבוט, כדי לקנות קמח לחלה. מסתמא לא עזבה אותה גם בתי המשרתת ועזרה לה בשקלים אחדים.

– ומתי יצאת מבית החולים?

– היום אחר הצהרים. הרופא אמנם יעצני להישאר בבית־החולים עוד יום, אבל ד׳ יודע, כי לא יכולתי.

– ומדוע לא יכולת?

הוא שתק.

התגעגעת לביתך? – הוספתי לשאול.

– כן… אך עוד טעם אחד יש בדבר. לפני שלשה ימים שמעתי, כי היום הוא המועד האחרון לתשלום בעד המניות, ועלי הן לתת עוד רובל אחד, משום כך החלותי משתדל לצאת מבית החולים, למצא כסף. הרשוני ואצא היום.

דבריו אלה, שנאמרו בתמימות פשוטה, עשו עלינו רושם חזק.

– ואיפה לקחת את הרובל? שאלנוהו כמעט כולנו.

– איפה? אין כל נפקא מינה בדבר לדעת, אבל אומר לכם, כי ברוך השם יגעתי ומצאתי.

– ואיך הרשית לך להוציא את הפרוטות האחרונות שבוודאי לווית גם אותן על מותרות כאלה? – שאלהו הכותב, מבלי להיות זהיר בלשונו ולקרוא באזני העני הזה את המניות בשם מותרות.

הוא לטש את עיניו למולנו. השאלה הזאת היתה לו כמים קרים, אשר ישפכו פתאום על איש. הוא כנראה לא חיכה לשמוע דברים כאלה מפי עסקנים ציונים כמונו, ויהי כנבוך.

– כוונתו היתה בשאלתו, אם הרשתה לך אשתך לתת את הרובל האחרון לדבר, אשר בעיניה אולי למותר הוא. – נסיתי לתקן את דברי רעי.

– הלא הגדתי לכם, כי אשתי לא תדע זאת, והיא ראתני היום רק רגעים מעטים. לו ידעה – וודאי שלא היתה נותנת לי לצאת מביתי טרם לקחה ממני את הכסף. – זאת היא הרעה, כי לנשים אין בינת גבר להבין מה ולשם מה בא הרעיון הציוני…

– הרעה אשתך לך?

– היא איננה רעה מכל נשי בעלי־המלאכה. כמו כולן היא סובלת מעוני ומדחקות, משום כך לא תוכל הבין, מה הוא ה״ענין" אשר תפש בימים האחרונים את לב בני־ישראל וגם את לבי… לא לחנם הננו מברכים בכל בוקר: “ברוך שלא עשני אשה”. אני מקווה, שעוד יעלה בידי לרכוש עוד מניה אחת. הוא שאף רוח והוסיף: אנחנו הננו אנשים פשוטים בלתי מלומדים, כל השבוע הננו כשור לעול, עובדים בזיעת אפינו מבוקר עד ערב להשיג לחם צר. וכל הימים יעברו עלינו בלי כל שנוי ותמורה, עד כי יהיו עלינו החיים למעמסה. ועל כן יש אחדים מאתנו, אשר בבוא יום השבת הם הולכים בחבורה אל בתי־היין לחקור ממסך. תוצאות הדבר הזה לא טובות הן כמובן. בעת האחרונה, עת התעוררה הציונות, ובבתי המדרש החלו להטיף לעם, שינו גם אחדים מבעלי המלאכה את דרכם וחדלו לבקר את בתי היין. גם בנו התעוררה התשוקה לאיזה דבר טוב, ולפעמים קרובות הננו מתאספים יחד. חבל רק, כי בהתאספנו לא נדע מה לדבר. הננו שואפים וצמאים לשמוע איזה דבר חדש. יש לנו, בעלי המלאכה, ת״ל בית־מדרש מיוחד, אבל איש מכם לא יבוא אלינו לבית תפלתנו להשמיע גם באזנינו איזה דבר טוב. הולכים הנואמים רק לבתי־התפילה, ששם מתפללים הגבירים ובעלי בתים אמידים, ואותנו מזניחים.

– אבל התדע, מה היא ציונות ואל מה שואפים הציונים?

– כן, לא פעם שמעתי, כי בווינא יש דוקטור גדול ונכבד ושמו הרצל, והוא דיבר עם השולטן ועם יתר הקיסרים, כי ישיבו לנו את ארץ ישראל בכסף מלא, והעם היהודי יוכל לעזוב את הגולה לשוב אל ארצנו, ונהיה גם אנו עם, כמו שהיה בימי המלך דוד ושלמה בנו החכם. אנו בטוחים, כי למטרה זו מפיצים מניות ומאספים שקלים. גם אנחנו, הסנדלרים, קנינו לנו בשותפות חמש מניות, מלבד זאת קניתי מניה לי לבדי. יעזרני נא ד׳ ואקנה לי עוד.

– הן לא תדע מה זאת מניה ולמה היא?

– מי יאמר, כי לא אדע? אשלם עשרה רו״כ ונתנו לי שטר קבלה, ואהיה שותף לבנק שלנו. בכספי יחד עם כסף של המניות אשר יקנה עם ישראל יגאלו את ארצנו ויבנו אותה. ישובו אליה אחינו מכל ארצות הגולה ונהיה עם יושב על אדמתו.

– הרב הוא הרווח אשר תאמר לקבל בעד מניותיך? – שאל אותו אחד מאתנו לנסותו.

– ישמרני ד׳ מחשוב מחשבה זרה כזו!– קרא הדך נכלם. – הסחורה היא, כי יבקשו לה רווח? לו רווח בקשתי, כי אז קניתי בכסף הזה עור ועשיתי נעלים והרווחתי כסף. לא, בדברים שבקדושה לא אעשה מסחר. די לי בדעתי, כי הכסף יבוא לידים אמונות, די לי בזאת, יותר איני רוצה לדעת. איזה יהודי אני, אם אינני מוכשר להקריב סכום דל כזה לטובת כל ישראל. רבש״ע! – קרא פתאום בקומו ממקומו ופניו האדימו – בעת שתפרוץ מלחמה, האם עומדים האזרחים ונמלכים בדעתם, ללכת או לא? ובמלחמה הן חיי האנשים עומדים בסכנה! ופה דורשים ממני היהודי סכום קטן, אשר אולי בעזרתו תצמח לנו ישועה, העלי לעמוד ולשית עצות בנפשי, אם גם אני, העני, מחויב לתת ולחשוב אם ארוויח בסכום הזה רווח, ואם ישוב כספי אלי עוד? שאלות נבערות הן! בכל עת צרה אזכר, כי מניה לי בבנק הנוסד להושיע את עם ישראל מיד, ויוקל לי; בשכבי גוסס על מטתי בבוא קצי ובני ואשתי סביבי, ובביתי, לדאבוני, אין כול להניח להם, אז אזכור, כי בארוני טמונה מניה בת עשרה רובל, אשר חשכתי פעם במשך חיי המרים, ואותה אני משאיר לבני למען ידעו, כי גם אביהם, הסנדלר העני, לקח חלק בבנין ארץ ישראל. זכרון זה יהיה נחמתי האחרונה. זאת היא, רבותי, המניה בעיני! ואתם עבדו ויתן ה^,, כי העבודה תעשה פרי…

הלא מעצמכם תבינו, חברי, מה גדול היה הרושם, אשר עשו עלינו דברי חיים הסנדלר האחרונים. – כלה בן צבי את ספורו. – לא חפצנו להאמין למשמע אזנינו. סנדלר פשוט ובלתי מלומד ידבר בחום ובהתרגשות כזו, ודברים רמים ונשגבים כאלה יצאו מפיו! נוכחנו אז, כי ישנם רגעים בחיי האנשים, אשר גם לשון אלם תפצח רינה ונשמת ההדיוט תברא לה פה להביע את רחשי הלב בדברי שירה רוממה! בעת ההיא ראיתי, כי ציונינו אינם יודעים כלל איה מקום הפנינים, והם הולכים לפעמים אל מקום, אשר שם לב אטום, אזנים סתומות ועינים שאינן רואות נכוחות. בין העשירים ו״בעלי הבתים" החשובים, שקנו עשרות מניות, לא מצאנו כמעט אף אחד, כחיים קרסנר. ועל כן בלכתו מעמנו סר ממנו השחוק. הרוח העלז ובדיחות הדעת לא היו עוד עמנו. העבודה נתקדשה בעינינו מאד; ובכוונה עצומה ישבנו עד אשר בישר התרנגול, כי אתא בוקר, ואז תמה עבודתנו.

– הפגשת אותו עוד אחרי כן? שאלו את בן־צבי. – הבא לרכוש לו עוד מניה אחת?

לא ראיתיו עוד. – ענה בן־צבי. – הוגד הוגד לנו, כי נסע לאמריקה, ובטוח אנכי, כי גם בהיותו בארץ הרחוקה ההיא לא ישכח את עמו ואת ארצו.

– יחי הסנדלר האקציונר ואחרים כמוהו! קראו אחדים. קמנו וכולנו שרנו את “התקוה” בחשאי, שלא ישמע קולנו חוצה.