שמואליק זלמן קארדונסקי היה בן־עיירה וחניך ה״חדר" ובית־המדרש. עוד מילדותו חשקה נפשו בתורה ונתפרסם בין מכריו למתמיד. ב״חדר" ספג את כל מה שלימדוהו רבותיו: חומש עם רש״י, נביאים ראשונים, שלוש ה״בבות" ו״שולחן ערוך“. עזב את ה״חדר” ונכנס לבית־המדרש ללמוד תורה לשמה. המשיך להשתלם בלמודי תלמוד ופוסקים והוסיף ללמוד נביאים אחרונים וכתובים עם פרושי הרד״ק, אבן־עזרא והמלב״ים. עיין הרבה בספרי דרוש, מחקר ומוסר, שהיו בבית־המדרש. גדל עוד ובא במגע־ומשא עם צעירים, שעמדו מחוץ לתחום בית־המדרש, ונודע לו, שיש בעולם חוץ מהתורות, שלומדים בבית־המדרש, גם ספרי השכלה, הנותנים לאדם דעת. השיג כמה ספרים מאלה והגה גם בהם מתוך חשק רב. על ידי אלה התרחב חוג השקפתו. אז נשאהו דמיונו למרחקים. התבל ומלואה נגלו לפניו, והאמין כי שערי בתי־ספר, תיכוניים וגבוהים, פתוחים לפניו לקבלו. אך לפתאום נכנס השדכן קלמן לגבולו וסגר עליו את המרחקים הדמיוניים, נעל את שערי בתי־האולפנא לפניו וטרף את עולם דמיונו והזייתו.

היה זלמן אז כבן תשע־עשרה, צעיר יפה, פניו עדינים, נקיים עדיין משערות, ולו עינים תועות מחפשות מתוך תעיה בעולמות של רזים וכמיהה, ולא חשב כלל על ישובו של העולם הזה. והנה בא ר׳ קלמן השדכן אל אביגדור כהנא הסוחר, יהודי בר־אורין אמיד מחשובי בעלי־הבתים של העיירה, והציע לפניו את זלמן קארדונסקי לחתן לדבורה בתו.

– זה אושר מיוחד בשביל בתו, – טען ר׳ קלמן נגד טענתו של ר׳ אביגדור, שהמדובר הוא בן־עניים. – בבית גנזי יש הרבה מועמדים. לכולם אני דואג ובעזרת השם מצאתי, מוצא ואמצא לכל אחד מהם את בת־זוגו ההולמת לו, ולכל־אחת את בן־זוגה. האמת דורשת ממני לאמר, שבני־עלייה, יינות־קפריסין ואתרוגי־קורפו הנם. מועטים בעיירתנו, ומספר אצבעות ימיני מספיק להם. וזלמן קארדונסקי הוא המעולה שבהם. במה? תורה והשכלה כאחד. גדול כוחו בתלמוד, בקי בתנ״ך, מדקדק וכתבא־רבה בעברית וגם ברוסית, וקצת גם בלשון אשכנז. בעל חשבון ויודע פרק בהנהלת פנקסים. כתלמיד־חכם הוא מקפיד במלבושיו, שלא ימצא עליהם רבב. חוץ מכל אלה הוא בעל מזג טוב, בלי מרה כל שהיא. צנוע וישר־דרך, לא כבני דורנו הצעירים. ומה לר׳ אביגדור עוד? כסף? הלא יש לו ברוך השם משלו ויכול לוותר על הנדוניא מצד החתן. איזה ערך יש לרבית קטנה, אם הקרן יקרה מפז? והקרן הזאת תגדל ותיקר עוד כשתהיה באוצרו.

שמע ר׳ אביגדור את דברי השדכן השוטפים, שהיה חשוד על הגזמה, וחייך. אבל את זלמן ידע והכיר גם הוא, כי התפלל זלמן ולמד עם עוד חבורת צעירים בבית־המדרש, שהוא התפלל בו, ושמע מפי כל את תהלתו. גם את שרגא אביו, החנווני הזעיר, הכיר ר׳ אביגדור כיהודי תמים, ישר וטוב. וכאשר שמע פעם ושתים את דברי השדכן, נכנסה ההצעה ללבבו. מתוך שיחתו עם גולדה אשתו ועם דבורה׳לה בתו נוכח, כי גם הן חושבות את הדבר לטוב.

מצד ר׳ שרגא החנווני וחיה אשתו לא היה כל עכוב לכך. השדוך עם ר׳ אביגדור כהנא נחשב להם לכבוד ולתפארת גם מפאת היחוס וגם מצד המצב החומרי. גם המדוברת היתה לפי רוחם. ומדוע יסרבו? וזלמן? צנוע היה וביישני. אך אפשר היה להכיר, כי דבורה׳לה מוצאת חן בעיניו. הוא מצא בה יופי ופקחות, נמוס והשכלה. לפעמים היה נפגש עמה במקומות שונים, במקרה אמנם. ואז התאדמו פני שניהם, ועפעפיהם הורדו. התוצאות של המשא־ומתן בין השדכן והמחותנים היו, שקרובים וידידים הוזמנו באחד הערבים לביתו של ר׳ אביגדור כהנא ושמעו קוראים מתוך “תנאים”: “למזל טוב יעלה ויצמח כגן רטוב. מצא אשה, מצא טוב” וכו׳. אבי הכלה מתחייב לסלק במזומנים נדוניא כך וכך ומזונות על שולחנו לשלוש שנים. אבי החתן מתחייב גם הוא להשליש נדוניא כחצי הסכום, שמתחייב אבי הכלה. אך כולם ידעו, שסעיף זה בא רק למראית עין, כדי שלא לבייש. ר׳ אביגדור התחייב לתת מתנות לחתן: שעון זהב ושרשרת. גם ש״ס ווילנא. מפה לאוזן נמסר, שהוא הבטיח להזמין לחתן גם מלבושי־חתונה. הורי החתן הגישו לכלה גם הם אילו מתנות: טבעות ונזמים ואצעדה, שנמצאו אצלם מזמן שהם היו לחתן וכלה. נשברו צלחות, אכלו ושתו, שמחו ושימחו עד שעה מאוחרת בלילה. וכשהגיע הזמן הקבוע ב“תנאים”, היה זלמן בעלה של דבורה׳לה.

כל זמן שבתו סמוך לשולחן חותנו היה הוא ואשתו מאושרים ללא כל דאגה, והוא יכול להקדיש את זמנו להשתלמות. אך שלוש השנים, שהובטחו לו ל״מזונות", טרם תמלאנה, ור׳ אביגדור הסתבך בעסקים מפוקפקים ובא לידי פשיטת־רגל ויהי אנוס לנוד למדינת הים. נשאר זלמן כתלוי באויר ולא ידע מה לעשות. כי גם את כסף הנדוניא איבד חותנו. ניסה זלמן את מזלו במסחר־תבואה, בספסרות, בסוכנות, בהפצת עתונים וספרים עברים. אך מחוסר כשרון להגזים ולהפריז ולהשתמש בשפת חלקות, כדי לזכות אישים בטובות ובאושר, שאינם רוצים בהם, לא הצליח אף באחד מהם. בינתים נוספו למשפחתו שני ילדים, ומצבו היה דחוק מאד. באין ברירה הסכים לקבל שעורים פרטיים, שהציעו לו שני סוחרים ממכירי חותנו ומידידיו. במשך הזמן נוספו לו עוד שעורים אחדים, והוא היה למורה עברי, אשר על השעורים פרנסתו.

ואולם השעורים הפרטיים לא סיפקו את רוחו. לא אהב להשמיע את השעורים בפני האם ושאר בני־המשפחה, שהסתובבו בחדר והיטו אוזן, כפי שנדמה לו, לכל היוצא מפיו. ביחוד לא מצא חן בעיניו היחס של בטול ללמודים העברים מצד תלמידיו, שהיו על פי רוב מבני עשירים שלמדו בגמנסיה. ורק אחרי ששבו מהגמנסיה, בא הוא ללמד אותם למודים עברים, שלא הכירו בנחיצותם. על ידי כך הכיר כעין זלזול מצידם גם אליו, המורה העברי. יחס זה הכאיב לו. והאמהות אף הן יחס משונה להן ללמודים העברים. לבית־הספר הכללי הן מעוררות את בניהן בבוקר השכם ומזרזות בהם, שלא יתעצלו ושולחות אותם שמה אפילו ביום סגריר! מה שאין כן כשהוא מבאר להם פרק בתנ״ך, או בשפה העברית. אז ניגשת האם אל בנה, ממששת במצחו ומוצאה, שיש לו מעט חום ואומרת לו: די, בני, היום. תספיק ללמוד את השעור מחר. ומחר יש יומא דפגרא משפחתי. מחרתים יש נסיעה של טיול. בירחי הקיץ הרי חם, והם נוסעים למעון־קיץ. אגב פטורים ההורים משלם שכר־־למוד בעונה זו. וכך עוברת השנה. התלמיד אינו עושה חיל בלמודים, והוא אינו מרויח די פרנסתו. הגיע הדבר לידי כך, שהוא קץ בשעורים הפרטיים והסתלק מהם. אז אסף לו עשרה תלמידים מבני בעלי־הבתים ויהי ספק מלמד ל״חדר" ספק מורה ל״בית־־ספר מתוקן". על ידי זה באה לו רווחה מעטה בפרנסתו, ובזמן הראשון גם ספוק־רוח.

וזלמן עשה את מלאכתו באמונה ובמסירות. ההוראה בבית־ספרו היתה בעיניו באמת למלאכה קדושה. רצה להיות להועיל לתלמידים והשתדל למסור להם את רובי ידיעותיו ותורותיו, שרכש לעצמו בעמל רב. ואולם במשך הזמן נוכח, שהרצון הטוב לבדו אינו מספיק. בימים הראשונים היה נבוך ומישש כעוור באפילה. הוא ראה והבין, שבית־ספר איננו כשעור פרטי, שהיה ממלא את תפקידו על פי השעון. בא, השמיע את לקחו. נגמרה השעה, והוא הלך לו, והקשר בינו ובין תלמידו נפסק, ואין ביניהם כלום. מה שאין כן בבית־ספרו. לפניו יושבים עשרה ילדי בני־ישראל יחד, שאחריותם עליו. הוא צריך ללמדם את הלמודים העברים, לעשותם לאנשים ישרים שומרי־תורה ומצווה, לבעלי נמוס והנהגה טובה. והנה ראה לצערו, שאיננו יכול לשלוט עליהם, לבצור את רוחם, לכוון את כולם לדרך הרצויה בעיניו ולחבב עליהם את הלמודים. כל תלמיד הוא עולם בפני עצמו. אחד הוא מפוזר, שני שכחן, השלישי לגלגן, הרביעי שובב בשעת הלמודים ומצחיק את חבריו. החמישי רשלן, מפהק. וכן גם שאר התלמידים. כל אחד ומגרעתו ומומו עמו. הוא היה מצטער מאד בראותו את תלמידיו אינם שוקדים על למודיהם במידה מספקת, לא יקשיבו לבאוריו. ויש שהוא מרוכז בבאור מקום קשה בשעורו בתלמוד, או בפרוש פסוק קשה בדברי הנביא, שהם לומדים, ופתאום תתפרץ מריבה בין שני תלמידים; אחד דוחף את שכנו במרפקו, והשני הודף אותו עד שהלז נופל ממקומו על הרצפה. על ידי כך נפסק כל מהלך מחשבותיו, ועמלו יוצא לריק… במקרים כאלה היה מתמלא חרון, ששלל ממנו את כשרון הדבור… מחוץ לכתלי בית־הספר, כשבא לקראתו אחד התלמידים, נהג בו התלמיד כבוד: עמד תחתיו, הרים את כובעו לפניו וברך אותו בברכת שלום. וכן בשעות ההפסקות. כשהשתובבו בחצר, והם ראו אותו פתאום עומד בפתח, או פניו נשקפים דרך החלון, אז הפסיקו מיד את שובבותם והתפזרו. ורק בשעות, שהם יושבים לפניו ועוסקים בלמודיהם, דווקא אז, כמו שנדמה לו, סרים מהם הכבוד והמורא של מורה, והנהגתם מרגיזה אותו, והוא חושד בהם שכאלו כוונתם היא להכעיסו.

מדוע יהיה כדבר הזה? – הרהר אז, – האינם רואים, שהוא רוצה בטובתם ומוסר את נפשו ללמדם בינה, דעת ושכל. ולמה בא מצידם יחס של זלזול לכל אשר ילמדם? האומנם חסרים לו הסגולות והכשרון להורות לילדים?

בזמן הראשון ניחם את נפשו, שמתוך העבודה ירכוש לו את האומנות ואת הנסיון הדרושים וגם ימצא את הדרך לקרב את לבות תלמידיו אל תורותיו, שהוא משמיע להם. אך “עד שיעלה השמש בשמים״ – כמו שאומר הפתגם הרוסי – “ישחית הטל את העינים” לעת עתה הולך המצב ורע מיום ליום. ישיבתם בחדר וכל מה שהם לומדים הם על פי רוב כאלו מתוך הכרח וכפיה. והנה התחילו האמהות באות אליו ומתאוננות באזניו על בניהם, שהם מתחצפים בהיותם בבית ומתנהגים בלי “דרך־ארץ” כלפי גדולים מהם.,”כפי הנראה רך־לב הוא המורה וטוב יותר מדאי כלפי תלמידיו. – העירו האמהות – והללו מתפרעים. לא יזיק להם, אם האדון המורה יראה להם את נחת זרועו למען ידעו איך להתנהג". ושנים, שלושה מאבות תלמידיו החושבים את עצמם ליודעי ספר, אמרו לו בפגישתם הארעית, כי בחנו את בניהם בפרשת השבוע ומצאו אותם לקויים בידיעותיהם.

״אפשר שההורים צודקים בטענותיהם אלי״ – הרהר – עלי לשנות את דרכי עמהם. בדברי מוסר בעלמא אי אפשר להשפיע עליהם ויש להראות להם יד קשה". לאט לאט גברו ורבו הרהוריו אלה, והם הביאוהו לידי כך, שנעשה נרגז ומתמרמר, והתחיל משתמש באותה התחבולה, שהשתמשו בה המלמדים הקפדנים מדור דור: דחיפות, אגרוף, צביטות בעזרת הבוהן והאצבע ולבסוף בהכאות באגרוף ובמהלומות בכף ידו הפשוטה.

– אם אינכם מסוגלים לקלוט דברים הנאמרים בנחת ולהבין, איך להתייחס ללמודים, אבינכם אני בחוזק היד. – אמר, או צעק אחרי עשותו את הנסיון הראשון. – שוט לסוס, מתג לחמור ומהלומה לתלמידים אטומי לב ואוזן. כך נוהגים כל המלמדים עם תלמידים כמוכם. כך אתנהג גם אני בלב כואב ובצער, אם לא תיטיבו את מעשיכם והנהגתכם. – והוא קיים את התראתו.

ויד זלמן צנומה וגרמית, ואת מהלומתה הרגישו גם המוכה וגם המכה. ואחרי הכותו פעם ופעמים, היה נמשך אגרופו אל גבם ואל לחייהם של המפגרים והנחשלים בצביטה ובסטירה בכל פעם שנכשלו בחזירתם על למודיהם.

– הבה, גרשון, קרא נא את הפסוק ברש״י, שהסברתי לכם אתמול! – הוא פונה אל אחד מהם. – אך אל תגמגם כמנהגך. יהיו דבריך ברורים.

וגרשון הוא נער חסר כשרון וכל תשוקה ללמודים. נער חזק הוא, בעל שרירים מפותחים ואוהב תנועה. ברצון היה מקבל עליו כל עבודה קשה ובלבד שלא ישב שחוח לפני ספר פתוח ויביט אל אותיות זעירות. אך אביו רוצה, שיהיה דווקא בן־תורה. מחכחך גרשון בגרונו ומשתעל. עיניו רצות בתוך כך משורה לשורה בפרוש רש״י, כעיני עכבר בראותו את החתול, הקופץ אליו, והוא רץ לבקש חור להמלט לתוכו ואינו מוצא. הוא דוחף במרפקו את שכנו מימין, מושך מתחת לשולחן את כנף בגדו של חברו משמאל, שיבואו לעזרתו ויראוהו את מקומו של הפסוק הדרוש.

– כך, כך! – יקרא זלמן במרירות, בהביטו אל גרשון הנבוך. – אתה יושב ליד השולחן ומהרהר ביונים פורחות. הנני לפזר את הרהוריך שאינם במקומם ובזמנם.

ידו הצנומה תצמד ללחי גרשון, וצלצול נשמע בכל החדר. גרשון ממהר להצמיד את כף ידו הפשוטה למקום המוכה, כאילו היתה רטיה קרה מצננת, ומפיו מתפרצת צעקת כאב.

– קרא אתה, ירמיהו, את הפסוק ברש״י. – פונה זלמן לתלמיד שני. – ואתה, גרשון המטומטם, דע שלא פטרתיך עדיין מכול.

ירמיהו אמנם יודע את מקום הפסוק, אך פרושו נעלם ממנו. מלאך השכחה שולט בו על פי רוב, והפרוש ברש״י יוצא מפיו מעוך, נתוק וכרות. ויד זלמן מתכווצת לאגרוף קשה. הפרק האמצעי של אמתו יתבלט ויתחדד, כחודו של מסמר, האגרוף יסתתר בתוך השרוול, שלא ייראה. אז יתקרב לאט אל ירמיהו. ובבוא הרגע הנכון, יעוף האגרוף, כנץ אל טרפו, ישר אל גבו של ירמיהו, והמכה חזקה, עד אשר יטה המוכה את ראשו אחורנית, יעצום את עיניו, ידו תצמד אל הגב, ומפיו תתפרץ צווחה דקה ממושכה… צווחה זו תרגיז את זלמן, תזעזעהו ותכאיב גם לו; והוא מוצא צורך לבאר להם את חטאם נגדו, ויחד עם זה גם להצטדק: – הכה תלמדו? – הוא פונה בצעקת שאלה אל כל תלמידיו, ושעול המגרה את לועו יתקפנו. – רק אתמול שיננתי לכם את דברי רש־׳י פעמים ושלוש. הכול היה ברור ומובן, והיום הכול פרח מזכרונכם. הגידו, רוצחים, הטוב הדבר? התדמו שכוח ברזל כוחי? מה אענה להוריכם, אם ישאלוני?

ובראותו את ירמיהו מתפתל עדיין מכאב ומעווה את פניו, יתעורר בו מוסר כליות, והוא מוסיף:

– עוד תריד, תאנק, כאלו צדקת אתה. – יטען אליו. – מי שמכיר באשמתו אסור לו לבכות… קרא אתה, פיני, את רש״י מתחילתו.

זלמן רוצה להוכיח את צדקתו ומשום כך הוא בוחר בגרועים שבתלמידיו, למען יראו כולם עד כמה הם חוטאים ואשמים נגדו. פיני רועד כעלה מפני רוח מרוב פחד. מגמגם ומוציא מפיו דברים זרים, מקוטעים. מרגיש זלמן, כי חמתו מתעוררת ועולה בתוכו. אך ברגע ההוא תחרד אשתו אליו החדרה בשמעה את יללת ירמיהו ואת שעולי בעלה ודבריו הנרגזים.

– אנא זלמן. – תתחנן אליו. – חוס עליך ורחם גם עלי ואל תרופף את בריאותך.

– את בריאותי כבר רופפו אלה האכזרים ה־ה… הפסיק את דבריו, כי התקשה למצוא עוד כנויי גנאי להם.

– סגרו את החומשים וקחו את ספר התהלים, – פקד עליהם. דבורה הניעה בראשה ויצאה מן החדר.

מחזות כאלה הלכו ונשנו בחדרו לפעמים קרובות.

לו עמד איש זר והביט מן הצד בהכותו את תלמידיו, חשב בוודאי, שאכזר הוא זלמן מטבעו, מין סאדיסט. ואולם יודעיו ומכריו יכולים להעיד, שלב טוב ורך מלא חמלה בקרבו. כל מי שהיה פונה אליו בשעת דחקו באיזו בקשה, לא יצא מאת פניו ריקם. נטירת שנאה היתה רחוקה ממנו, והיה סולח גם לעולביו. כשנפצע תלמיד במקרה ונראה דם במקום הפצע, התעלף בו לבו. שלא בשעת הלמודים רחש אל תלמידיו רחשי אהבה, היה דואג להם, שלא יתחממו ולא יצטננו; הזהיר אותם, שלא ירוצו בדרך פן יכשלו ויפלו, חלילה. אך בכניסתו לחדר הלמודים ורואה אותם יושבים, כמו שנראה לו, בקלות־ראש, ואחר כך הוא שומע אותם מגמגמים בקריאה ומשבשים אותה, או שוכחים וטועים בפרושי הכתובים והבאורים, שביאר להם, הוא משתנה מיד. רוחו הטובה סרה ממנו כרגע, מוחו מטשטש, ואינו יכול להתאפק משפוך עליהם את זעמו. רק בלילה, כשהוא נח, מתעורר בו מוסר כליותיו. "למה אני מתנפל עליהם ומכה אותם באכזריות חימה? – הוא שואל את עצמו – איך זה אני דורש מנערים רכים בשנים, שיבינו ויקלטו דברים, שהם אולי למעלה מגילם ומהבנתם? וכי, הגדולים, אינם מתקשים בהרבה מושגים וענינים, שהם למעלה מהשגתם? האם השכחה אינה מצויה גם אצלם והם שוגים וטועים במה שלמדו? ואפשר, שהאשמה היא כולה בי, כי איני יודע, כיצד לבאר להם את המקומות הקשים בלמודים, שיהיו קלים ונוחים להבנתם, ואני שופך את חמתי עליהם?

תוך הרהורי חרטה כאלה הוא מתהפך מצד אל צד ומחליט לשנות את דרכו עם תלמידיו. אך למחרת היום, כשהם יושבים על מקומותיהם ושונים את פרקם, שוגים וטועים בהסברותיהם, יורדת עליו שוב רוח רעה, כמו אתמול ושלשום.

עד כמה שהיה אפשר, היה זלמן נוהג להסתיר מאשתו את צרות לבו ומכאובי נפשו. הוא ידע עד כמה היא סובלת מזה, שכל חלומותיהם, שחלמו לפני חתונתם, וגם אחרי כן, כשהיו סמוכים על שולחן אביה, נופצו אל המציאות. היא מצטערת מאד שהוא היה אנוס לאחוז בענף פרנסה, שאינו חביב על שניהם. ולמה אפוא יבוא ויגלה לפניה עוד את הענויים אשר בלבו? ועל כן נשא את הסבל ואת הצער בלבו ושתק. אך לפעמים, כשלא יכול עוד לשאתם בלבו, שפך את מרי שיחו לפניה ואמר לה:

– הלחם, שאני אוכל, מאוס עלי ופגול בטריפה. מתעב אני את עבודתי זו.

– ומי אשם בדבר? – שאלה אותו. – למה אתה מפקיר את בריאותך? התאמר, כי ההורים יכירו טובה לך על מסירותך היתירה לבניהם?

– רואה אני, כי אינך יכולה להבין את הענין. – ניסה לבאר לה, מה שהוא מרגיש – הנהגתי בשעת הלמודים אינה מכוונת להכרה מיוחדת מצד ההורים. בטוחני, שלו ידעו ההורים, שאני מכה את בניהם, היו דנים אותי בוודאי לכף חובה. ואולי הוציאו את בניהם מבית־ספרי. איני יכול למסור לך בדיוק את כל הנעשה בקרבי בראותי את פרצופיהם של אחדים מהתלמידים בשבתם לפני בשעת השעורים, רואה את רמיזותיהם ותנועותיהם ובשמעי את שגיאותיהם כאלו להכעיסני. ראשי מסתחרר אז, בכל אברי תבער אש זרה, אשר חומה יגיע על לועי ומשם עולה עד מוחי. ברגעים כאלה אני מרגיש, שאם אתאפק ולא אשלח בהם יד, תתפקע בי מררתי… מכאן אני בא לידי דעה, שאיני מסוגל לעבודת קודש זו, ואסור לי לעסוק בהוראה, שהיא חכמה ולא מלאכה.

– הנך מדבר שטויות. – התקוממה דבורה להרהורי פקפוק אלה. – אמנם גם אני הייתי רוצה שתמצא לך פרנסה אחרת, אך לא מטעמך. מי מהמורים שאנו מכירים יודע יותר ממך? רואה אני, שהורים אמידים, בהם גם בעלי־תורה, מוסרים את בניהם לידך. בוודאי הם יודעים את אשר עושים. אך אתה פקפקן ואוהב לחטט בקמטי נפשך ולמצא בך מומים. השתדל לשלוט ברוחך ולכבוש את כעסך; התעודד ואל תתענה. חכה באורך רוח עד שתבוא הזדמנות טובה ותיפטר מפרנסה בזויה זו, שאתה בוחל בה.

דברי ארגעה אלה של אשתו השקיטו אותו רק לימים מעטים. מיום שנולד בו החשד כי בו תלוי הקולר ונעדר כשרון הוא להוראה לילדים, התחיל מציק לו הרעיון שהוא גוזל את ההורים, ועוד יותר, שהוא משחית נשמות רכות ונקיות, מפני שאינו יודע, כיצד לטפל בהן, ואיך לעורר בהם את התשוקה ואת האהבה ללמודיהם, להאיר את נשמתם באור תורה ולהחדיר לתוכם ידיעות יעילות בדברי נועם ולא באגרוף רשע ובדברי נאצה. כשרון זה חסר לו, ועל כן איצטלא של מורה ומחנך אינה מתאימה לו, ויוצא שהוא עושה את מלאכתו רמיה רק משום שהוא זקוק לפרנסה. וזה חטא, שאין לו כפרה… כתוצאה מחשבון־נפשי זה התחיל דורש וחוקר בספרות הפדגוגית החדשה ובדרכי החנוך הכבושים. חיפש בהן עצות והוראות להקל ולשפר את דרכי ההוראה בבית־ספרו, וביחוד שאף להינזר מהתאווה האכזריה להינקם בבשר תלמידיו. אך למגינת לבו נוכח, כי תורה ועצה בכתב לחוד ומעשה במציאות לחוד. כשהוא קורא בספרי המקצוע הכול ברור ומחוור, ישר וחלק, והוא מסכים לכל. אך בבואו למלאות אחרי ההוראות והעצות שבספרים, אינו יכול לעמוד נגד יצר הרע, המעלה על לבו את הפסוק:,“חושך שבטו שונא בנו”, והוא הדין תלמידו. הספרים האלה עוד זורים מלח על פצעיו, כי את כל הצדדים השליליים והלקויים, שהם מוצאים במורים גרועים, הוא מוצא אותם בעצמו. וקול פנימי קורא באזניו הסתלק, זלמן, ממלאכת שמים, שהיא נעשית בהגיון, בהבנה, ברגש, בארשת פנים ובהבעת עינים טובה ומלבבת, אך בלי ידים ואגרופים!…

בענויים כאלה עברו עליו ארבע שנים. הוא הגיע רק לשנות הכוח, וכבר התערה בו שעול מטריד. עצביו נחלשו. לבו הולם ובפניו חוורון. שנה באה, שנה עוברת; תלמידים עוזבים את חדרו המתוקן, כשידיעותיהם שרכשו בו אינם מניחים את דעתו, ואחרים באו תחתיהם, וטבעו הקפדני והרגזני כאילו הולך ורע. ומוצא ממצב טראגי זה אינו רואה לפניו. יש שהוא מתפלא על סבלנותם שלל תלמידיו, שאינם מורדים בו ואינם מתאוננים עליו באזני הוריהם… אמנם אשתו שבה פעם מן השוק וסיפרה לו, שאמו של תלמידו לוי פגשה אותה בשוק ואמרה לה, שבנה מתאונן על מורו, שנעשה נוח לכעוס ומתהלך קשה עם תלמידיו, אך היא, האם, מצאה שהבנים בדור זה חצופים ושובבים ומרגיזים את המורים, ועל כן ראויים לענשים. וכן גם אמרה לבנה המתאונן.

– מכאן אתה יכול להבין, – הוסיפה לו אשתו – שכל חששותיך־ומחשבות האימים והפחדים הם פרי דמיונך המגזם, ואל לך לנפול ברוחך.

היה סוף חודש מנחם־אב. ארבעת חדשי הקיץ ההוא היו לזלמן ירחי עמל ויגיעה באופן קשה מאד. בסוף האביב התחיל מרגיש סחרחורת וכאב־ראש. עברו עליו לילות ללא שינה, או שינה פרועה, שנת חלומות רעים, שגזלו את שלוותו גם ביום והשפיעו לרעה על תאבונו. דרשה אשתו ממנו, שישאל בעצת הרופא, שהיה ממכירם. הלה רשם לו אי אלו רפואות. אך בעיקר דרש ממנו, אם לא להסתלק לגמרי מההוראה, יקח לו לכל הפחות חופש לחודש, או לחדשים, יעזוב את העיר ויעבור לגור בחורשה, או בכרם. עצה טובה מאד, אך לא למורה עברי מחוסר אמצעים, שעליו “לחטוב עצים” יום יום. באין ברירה החליט להשתמש בחופש החדשי של ימי החגים, אז יסע לאחד הכפרים הקרובים, שהצטיין בחורשה, שעל ידו ובכרמי־־חמד אשר סביבו, וינוח שם מעצבו ומעבודתו הקשה. ועד שיבוא החודש ההוא השקיע זלמן את כל כוחו ומרצו בעבודה עם תלמידיו וקבע את החודש האחרון, שהוא גם סופה של שנת הלמודים, לחזור על כל מה שלימד אותם בכל השנה, ובעיקר באותו קיץ. בטוח היה, שאחרי העמל הרב שהשקיע בכל השנה, הם יודעים פחות או יותר, את תלמודם, ועליו יהיה רק להשלים, למלאות ולהזכיר את הנשכחות. והנה באה המציאות והעמידה אותו על טעותו. בעוד אשר התלמידים הטובים, שמספרם היה קטן, זכרו מה שלמדו וענו על שאלותיו תשובות, שהניחו את דעתו, ישבו האחרים כגולמים ולא ידעו לענות על שאלותיו, כאלו הם שומעים אותן בפעם הראשונה, וכל התורה שלימד אותם היתה כחדשה בעיניהם. הוא ישב נבוך, המום ולא ידע מה לעשות. הרגיש שבקרבו מחלחל כעין סם חריף, צורב, המתפשט בכל קרביו ומרתיח אותם. העמיד את עיניו על תלמידיו אלה לראות, אם הם מתאמצים לכל הפחות להחיות בזכרונם מה שלמדו, והנה נזדקרו לעיניו פני יחזקאל העגולים והגלוים, עיניו השחורות, שמתוכן נוצצים זיקוקי אש, כמו תמיד, והן דוקרות אותו במבטיהם, ועל שפתיו המפושקות קצת מרחף גחוך. גחוכו זה הרגיזו תמיד והעלה בו את כעסו. כי נדמה לו, שהוא לועג לו ומבטלו בלבו. כמה פעמים ניסה להבריח מעל שפתיו את הגחוך וההתול על ידי צביטות וחבטות. אך הדבר לא עלה בידו.

– עוכרי ישראל, רשעים! – קרא בכעס. – למה אתם מקצרים את חיי? למה בקעתי עצים כל השנה ואיני רואה כל פרי בעבודתי הקשה? אדרבה, הגידו, העשיתי את מלאכתי רמיה?

כה שאל וטען באזני תלמידיו, שישבו אלמים ולא פתחו פה לענות על שאלותיו. ברגע באפו אמר להכניס בחודש זה לתוך ראשם של אלה מתלמידיו בעל כרחם את כל אשר שכחו, ויהי מה. והוא ניגש אל מלאכתו ברעש ושאון, במרירות ובקרי. לא חדל מזרזם ומקרוא באזניהם: חושו, מהרו, כי אין זמן! ממש כעגלון, המאיץ בסוסיו בשעת קלקול דרכים לפני עלותם על הר גבוה. אשתו הרגישה בסערה, שהתחוללה. נכנסה אליו, התחננה שישלוט ברוחו ויזכור את מצב בריאותו. אך הוא היה חרש לכל דבריה. שגעון של כעס תקף אותו, גזר על ימין ועל שמאל ויהומם…

כאשר עבר יום העברות ההוא חש זלמן, כי שיכות חדות ננעצו בגרונו וירא לכעכע, פן יירק דם קרוש מתוכו. כל עצמותיו היו כשבורות, ויהי תש נלאה, כאלו התעורר מהתעלפות קשה על ידי דקירות וטלטולים. אור עיניו דעך, ושערותיו פרועות. בוש להראות במצב זה לעיני אשתו וילדיו, ועל כן נשמט מביתו בהחבא וברח מבלי לדעת לאן. הוא ברח מפני עצמו ורדף אחרי עצמו, והרודף כאלו קורא באזני הנרדף: שמח, אומלל, במעשי ידיך ובגבורותיך! רק עתה כשיבואו הביתה ירגישו את כאביהם. ימאנו לנגוע באוכל, שתגיש להם האם… ״אוי, גזלן שכמותו״! – תקרא האם – את זקנו ופאותיו אמרוט. אתבע אותו לדין… איך זה מוסרים ילדים רכים לידי תליין שכמוהו?!"

מחשבותיו מתרוצצות ומסתבכות זו בזו. מחזות אימה עוברים ומתחלפים לפניו והוא נושך מרוב התרגזות את שפתו התחתונה.

פתאום הרגיש אויר צח ורוח קלה חלפה על פניו. הרים את עיניו וראה, כי מחוץ לעיר הוא נמצא על כר דשא. לפניו משתרעים עד כדי מלוא עיניו שדות קצורים. רק התירס עומד עדיין על מקומו וגבעוליו הגבוהים פושטים את עליהם הארוכים והרחבים מזה ומזה ברשלנות ומתנועעים ברוח; והקלחים האפילים העטופים מעטפות הורידו את ראשיהם עם בלוריותיהם החומות למטה. האיכרים, שגמרו את עבודתם היומית בשדותיהם, מתכוננים לשוב לבתיהם. להקות עורבים פורחים לאי־שם בקריאות: קרע־קרע! צפרים מנתרות באבק דרכים ומלקטות זרעונים, המפוזרים לרוב בכל מקום, בשביל אפרוחיהן. נמלים עמוסות גרעינים רצות בקוו שחור אלכסוני ועקלתוני אל קינן; ולצדן נמשכות פה ושם שתים או שלש נמלים, האוחזות בגבעול קש וגוררות אותו אל הקן. האויר הצח ספוג הדים של געיות פרות, צהלות סוסים וצלצולי פעמונים של כנסיות אשר בכפרים קרובים ורחוקים. המולה חשאית, שריקות וזמזומים. עייף בלי כוח התנפל על משטח עשב רך, השתרע לכל ארכו וכוון את מבטי עיניו אל משחק הגוונים אשר בשמים לפני השקיעה. אך בלבו לא חדלה תולעת צער החרטה מכרסם ומזלול אותו. נזכר מה שקרא לפני ימים אחדים בעתון עברי, כי באחת העיירות היכה מלמד את תלמידו מכה חזקה בראשו, חלה הילד ימים אחדים ומת, והמלמד נתבע לדין. “ואני לא חשבתי אז, כי כמקרה ההוא יקרני גם אותי, יפרסמו בעתון, שגם המלמד זלמן יעמוד למשפט…”

הוא התנודד והתהפך על צדו השני. לפני עיניו עמד נפתלי, אשר סטר לו על לחיו סטירה חזקה, שהזיזה בוודאי אחת משיניו. והנה יחזקאל הלגלגן. אותו חבט ודש היום, כמו במורג, ובשרו בוודאי מלא כתמים כחולים וחבורות… והנה עוד ועוד… קור וחום בכל איבריו. לא! אי אפשר להאריך מצב נורא כזה. לו ניחא לשלוח מהר את תלמידיו לבתיהם ולהודיע להוריהם, שעד כה קיבל מהם שכר לימוד לא בצדק. הוא אינו ראוי לעבודת ההוראה. תחת להיטיב, הוא הרע לבניהם, ויסלח לו אלוהים וגם הם. הקץ למצב זה! הוא יברח רחוק רחוק מעירו, שלא ידעו את מקומו. דינו כדין חותנו, שפשט את הרגל ואין מקומו כאן. אבד שמו…ודבורה ובניו?״ – עלתה לפניו שאלה. – מה יהיה גורלם…?

היום פנה. קבוצות של עננים רובצות באופק המערבי, והן בלעו את השמש והצטבעו באודם של להבות עוממות. האילנות הנטועים בשדות פה ושם מצטעפים בצעיף כהה, וצורתם מטשטשת. צפצופי הצפרים משתתקים. להקות יונים, שהשתובבו ברום, נעלמו. מרחוק נשמעות שעטות פרסות סוסים ושריקות אופני עגלה, שלא נמשחו בזפת. זלמן שוכב עדיין שקוע בהרהורי חרטה ובבקורת עצמית, ודמיונו מצייר לפניו ציורי זוועה… פתאום הרימה אותו סערה פנימית, קפץ על רגליו וקרא בקול רם רועד: "הריני נשבע ונודר נדר מעתה ועד עולם לבל ארים עוד יד להכות תלמיד!״…

שקט ודממה מסביב. באויר הדהד הד שבועתו. נכנע, שפל רוח, רציני ושתקני, כמו אחר צום יום־כפור, שרך את רגליו בדרך לביתו. "מחר, אם יבואו עוד תלמידי לבית־הספר, אבקש מהם סליחה על העבר ואבטיח להם להתחיל מעתה חיים חדשים, חיי אחווה, רעות ושלום״. – כה הרהר בכל הדרך. כשנכנס העירה והתקרב אל ביתו ראה מרחוק את דבורה יוצאת מהבית ושמה את פניה אל סמטא הקרובה. הבין, שהיא הולכת אל חנות המכולת, שבה היא קונה את מיצרכי הבית, ונטה הצידה שלא תראהו. ולאחר שנעלמה מעיניו, מיהר לביתו, נכנס למטבח תחילה ויצק מים מהברז על קצות אצבעות ידיו וניגב אותן במגבת. משם נכנס אל חדרו ועמד, כשפניו אל הקיר, והתחיל מתפלל “מנחה” מתוך הכנעה ורוח נמוכה.

בינתים שבה דבורה מהחנות עם המיצרכים, שקנתה לארוחת הערב, וראתה דרך החלון את בעלה העומד בתפילה והרגישה הקלה מהמועקה והדאגה, שלחצו את לבה מאז עזב את הבית מיד אחרי ששחרר את תלמידיו ונחפז לאי־מקום מבלי שיאמר לה דבר. היא הבינה, שלבו רע עליו באותו יום, התרגז על תלמידיו והכה אותם, כפי שנראה לה, יותר מאשר ביום אחר, כי על כן יצא בוודאי לשאוף רוח ולפזר את רוחו העכורה ולהרגיע את סערת לבו. אך כשראתה, שהיום ירד, והוא איננו עדיין, התחילה הדאגה לשלומו מטרידה אותה. עתה כשראתה אותו עומד בתפילה נח לבה, והיתה בטוחה שלאחר התפילה יכנס אליה ויפתח אתה בשיחה. לתמהונה נכנס אליה החדרה בברכה קצרה: ערב טוב! שנאמרה בשפה רפה ונשתתק. החליטה לא להציק לו בשאלות ורק הזכירה לו, שהשולחן ערוך לסעודת ערב. הוא נענה לה אף על פי שלא היה לו כל תאבון. אכל מעט תוך שתיקה ולאחר ברכת המזון אמר לה, שהוא עייף ורוצה שתציע לו את המטה וילך לישון. היא נאנחה כשראתה את הבעת פניו העגומה ותלך למלאות את בקשתו. לפני עלותו על המטה אמר אליה בקול מעורר רחמים:

– בבקשה דבורה׳לה, תכנסי מחר, כשהתלמידים יחזרו על שעוריהם, לחדר הלמודים מפעם לפעם, כאילו לשם מה שהוא. וכאשר תשמעי, שאני מרים את קולי, תפני אלי באיזו שהיא שאלה.

– הפגשת את מי שהוא מההורים בדרך? – שאלה בדאגה.

– לעת עתה לא. – ענה ולא הביט בפניה. – אך פשפשתי בהנהגתי עם תלמידי ובאתי לידי החלטה, שדרכי זו עם תלמידי לא תתכן. היא גם מזיקה לבריאותי.

– המרגיש אתה איזה כאב, חלילה? – חקרה אותו בדאגה.

– שום כאב. – הרגיע אותה. – אבל שמתי אל לבי, באחור זמן אמנם, שחוטא אני נגד תלמידי, ומי יודע למה תביאני עצבנותי.

– הלא כה היו דברי אליך תמיד. אלא אתה לא יכלת למשול ברוחך. – אמרה לו באנחה. – הלוואי שמעתה תבוא תקופה חדשה בעבודתך.

כאשר שכב במטה וכבה את האור, עלתה מחשבה בלבו, ששבועת שווא נשבע בשדה. כי גם בלי שבועה לא יהיה לו את מי להכות. כי לאחר יום התוכחה, כמו שהיה היום, מי מהתלמידים עוד יבוא אליו? דמיונו הביא אליו את האמהות בצעקות חריפות ותודענה לו, שלא תשלחנה אליו יותר את בניהן… הוא ישאר בלי פרנסה ולא יוכל להרים ראש ולהביט בפני אנשים. המורים והמלמדים ישמחו לכשלונו…

– למה אתה מתנודד ומתהפך מצד אל צד? – שאלה אותו דבורה פעמים ושלוש באותו לילה.

– ככה. –ענה. – דאגות וטרדות אינן נותנות מנוחה.

– גרש אותן מלבך. – יעצה לו. – אם לא תישן בלילה דייך, לא תוכל לעבוד מחר.

הוא מלמל דברים בלתי מובנים לה ונשתתק.

למחרת היום אחר להקיץ משנתו, שלא כמנהגו. דבורה הודיעה לו, ששלשה מתלמידיו כבר באו. ידיעה זו שימחה אותו. משמע שפחד פחד שווא.

– מה זה השכימו הבוקר לבוא? – שאל.

– לא הם השכימו. – אמרה בחיוך קל. – אך אתה אחרת להקיץ. אני הייתי עסוקה במטבח ושכחתי לעורר אותך.

הוא קם, התרחץ והתלבש בחפזון. התפלל והיה מוכן לעבודתו, כשרוחו שקטה. פתח את החלון הפונה אל החצר וראה כל תלמידיו כמעט עומדים בחבורה ומשוחחים בלחש.

– אתם יכולים להשתעשע עוד בחצר עד שאגמור לשתות כוס תה. – אמר להם בידידות. – עוד נספיק לעבור על שעורינו היומיים. ראה שהם מביטים איש אל רעהו תמהים והרהר: “הם באמת ילדים טובים. מהיום תתחיל תקופה חדשה של הבנה וידידות”.

כאשר נכנס אחר שתיית התה לחדר הלמודים וראה את תלמידיו רחוצים, מסורקים ומסודרים, יושבים איש איש על מקומו מחרישים ומכוונים את מבטיהם אליו, נחה דעתו. חשב שעתה היא שעת הכושר לפנות אליהם בנאום קצר של פיוס ואמר אליהם:

– אכלתם בוודאי ארוחת בוקר טובה, שהכינה לכם האם הטובה ושתיתם חלב חם. יבושם לכם. בעוד כשלושה שבועות תשתחררו מבית הספר ותתענגו על חופש במשך חודש שלם. בטוחני, שישנתם שינה עריבה, ומוחכם עתה צלול ללמודים. יהיה לנו יום נוח..

התלמידים החרישו, אך עיניהם הביעו תמיה. הוא אמר להוסיף עוד אמרי נועם ופיוס, אך פתאום נחו מבטיו על יחזקאל וראה את ברק שיניו, הנשקפות דרך שפתיו הפשוקות, ונדמה לו, שתלמידו זה צוחק צחוק לעג חוצפני והרגיש כעין עקיצה בלבו. הסב מיד את פניו מיחזקאל אל מאיר שכנו, אשר פניו מסבירים יותר. אך הלה הביט הצידה ולא שמע כאילו את דבריו. אז החליט להפסיק את “דרשתו” ולהתחיל בעבודתו. שעור הבוקר היה בתלמוד. לפנים משורת מנהגו בימי החזרה חזר לפניהם את השעור מחדש בהוספת באורים והסברות להחוויר להם את הסוגיא של “יאוש שלא מדעת” ונתן לטובים שבהם לחזור על השעור בתלמוד. לאחר השעור הזה עבר עמהם פרק ב״שולחן ערוך" על כבוד אב, אם ומורים. וכך עברו שעות הבוקר בשקט ובשלום. כאשר שלח אותם הביתה לארוחת הצהרים הכיר בהם, שהם עליזים וטובי־לב, ונהנה מאד.

– הבוקר ראיתי, “שאין דבר העומד בפני הרצון” ו"הבא לטהר מסייעים לו״ – אמר לדבורה בשעת ארוחת הצהרים. – לא לחנם אמרו רבותינו: “איזהו גבור? הכובש את יצרו” חבל, שהכרה זו באה לי באחור זמן.

– הלוואי ומצב רוחך זה יהיה מהיום ולתמיד, ולא נוסיף שנינו לסבול ולדאוב.

בשעה שלוש אחר הצהרים ישבו התלמידים שוב על מקומותיהם. בחוץ היה חום צורב, שלפני שלהי הקיץ, ובחדר חום עבה מחניק, מרפה כל רוח ומשרה עצלות. קווי־אבק רחבים נמתחו באלכסון דרך החלונות, שהיו פתוחים למחצה. בתוך קווי האור האלה הסתחררו נקודות זעירות של אלפי חמרים שונים: מטוויי בגדים ולבנים, אבק נעלים וכו' הנישאים באויר ומופזים בנוגה קרני השמש. זבובים גדולים וקטנים עפו בזמזום וירדו על כל מקום מגולה בגוף, בזוויות העינים ועל קצה החוטם. עקצו והציקו מאד. זלמן נרדם מעט אחר ארוחת הצהרים, אך התנומה היתה חטופה ומוטרדת על ידי הזבובים. ועל כן נטה לנמנום גם בשבתו לפני תלמידיו, ועצלות שלטה בו. הרהר, שטוב היה לו יכול להשתטח על הקרקע ולשכב מעט בלי כל תנועה. ואולם לא כאן המקום, ולא עתה הוא הזמן לחשוב על תענוג כזה. התעורר וקם בזריזות ממקומו. זבובים אחדים, שזחלו על אזניו, על מצחו ועל לחייו נבהלו ופרחו להם, אך התחרטו ושבו אליו. ביחוד הציק לו זבוב אחד, שנטפל אל פניו ועקץ אותם. הוא גרש אותו בתנופת־יד מעל מצחו, אך הטרדן שבו נח על חטמו בין עיניו. גרש אותו והוא שב כמו להכעיסו על שפתו תחת החוטם. ״לעזאזל!״ – חרץ וקילל את הזבוב החצוף ופקד על תלמידיו לפתוח ספר התהלים בפרק י״ח שהיה עליהם לחזור עליו היום. הם פתחו את הספרים, והוא קרא בשם אחד התלמידים לקרוא את הפרק מתחילתו. הלה התחיל קורא את פסוקי השירה באותה הנעימה שהוא לימד אותם את פרקי התהילים. אך קול התלמיד הלך ורפה מחמת החום וההבל, וגם טעה בפרוש מלים אחדות.

– לא טוב, לא נכון. – העיר זלמן בצער בשמעו את שגיאותיו של התלמיד, שנחשב בין הבינונים וצווה על תלמיד שני, שהוא ימשיך מהפסוק שקודמו הפסיק. אך מיד ניחם והחליט לעשות, כמו שעשה בבוקר בשעור התלמוד – לחזור לפניהם את פסוקי השירה ודרש מהם, שיקשיבו היטב לבאורו והתחיל מ״מנצח לדוד". אך החום ועקיצות הזבובים והנטיה לנמנום הכבידו עליו מאד. קולו נפסק כמה פעמים באמצע הקריאה, לשונו התנהלה בכבדות, שמורות עיניו התחילו מתקרבות זו לזו, והכול נראה לעיניו דרך קו אור צר, ונקודות זעירות רוצדות בו… פתאום רעם באזניו צחוק, שהתפרץ מפיותיהם של אחדים מתלמידיו. הוא נזדעזע ונתחלחל. ברור היה לו שהוא גרם לצחוקם. נעלב ונתכעס. התרדמה נתגרשה. הרים את ראשו, סקר את כולם במבוכה ובאלם.

– שמואליק ה״גרגרת" נרדם. ראשו ירד למטה ונתקל חוטמו בקצה השולחן, וספרו הפתוח נפל על הרצפה. – הודיעו אחד הצוחקים.

– האם כך אתם מקשיבים להסברה האחרונה, שאני יכול להקדיש עוד לפרק זה? – שאל בתרעומת. – השנה מתקרבת אל קיצה, ואתם עוסקים בשטויות.

הרגיש, שגל של כעס עולה בקרבו ומסעיר אותו. הפסיק את דברי התוכחה ושב לקרוא את דברי השירה: “עלה עשן באפי ואש מפי תאכל”..

– רבי, כבר בארת לנו את הפסוק: ״יצילני מאויבי עז״ – העיר יחזקאל את אזנו על טעותו. וכפי שנדמה לו באה הערה תוך חיוך של לעג.

– ואתה הנך עז־־פנים וחצוף! – קרא זלמן בכעס גלוי וחש שעוד מעט וישקר. – מי ביקש מידך להעיר לי על טעותי? אני יודע שכבר קראתי את הפסוק הזה, אבל כוונתי היתה להדגיש לפניכם, שאפילו אלוהינו, שהוא מקור הרחמים והסליחה, עשן עולה באפו ושולח חצים על רשעים להפיצם וברקים להממם. ורק עם נבר יתּבר ויתנהג עמו בחסד. הוא הדין עם תלמידים טובים וישרים…

באותו רגע, כשהיה מלא התעוררות ורצון להריק את מבוכתו ועלבונו בדברי מוסר, ראה לחרדתו זבוב גדול, שרצועת קש צר כחוט, תחובה בקצה כרסו, ואל קצהו השני של הקש קשור זבוב קטן הפוך על גבו ונגרר אחר הזבוב הגדול, הזוחל על ספר התהילים הפתוח לפניו; ומבטי כל התלמידים מרוכזים אל הזוחל ואל הפגר שהוא סוחב… תעלול זה הרגיז והסעיר אותו עד מאד והחשיך על אור שכלו. ״לסוררים ופראים כאלה רק מקל חובלים יאה להם,״ – חלף הרהור בלבו. חמה עזה השתפכה בכל גופו, ודמו התגעש בעורקיו. עיניו התבלטו מחוריהן ונתכסו בהבל, שטשטש את דמויות תלמידיו, עד שנראו לו כגוש כהה אחד. אצבעות ימינו שהיתה חבושה בכיס מעילו, והשמאלית שנחה בחיקו, התכופפו ונתאגרפו. הרגיש שחסר כוח הוא לעצרם. הם התפרצו ממאסרם נכונים להכות את כל מי שקרוב אליו מכה רבה, שתכאיב לו. ולא – תשפך מררתו בקרבו, לבו יקרע ובגרונו יתפוצץ צנור, ודמו ישתפך החוצה. אגרופיו התכופפו למעלה תלויים רגע באויר תוך פקפוק על ראש מי לנחות תחילה. אך ברגע הגורלי הורידם בחימה, שפוכה על חזהו, על לחייו ועל ראשו, כשהוא צורח מתוך טשטוש בינתו:

– הנה לכם, רוצחי־נפשי! הנה לכם, אכזרים! בדברי אליכם רכות אינכם אובים לשמוע. אלך גם אני עמכם בקרי. אני קרבנכם, כפרתכם!

– הוי, הרבי בוכה ומכה את עצמו! קראו כולם נבהלים וקפצו ממקומותיהם, כשפניהם החווירו ונמתחו מתמהון ופחד…

כאשר חרדה דבורה לקול התלמידים הנבעתים החדרה מצאה את בעלה יושב על כסאו, כשראשו מורד על שתי זרועותיו ובוכה כילד. היא אחזה בזרועו והוליכה אותו לחדרם. ואל התלמידים אמרה, שהם יכולים לצאת אל החצר לשחק עד אשר ירגע המורה מהתקפתו, ואז יקרא להם להמשיך את למודם…