שלשתם היו חברים טובים מימי ילדותם. למדו בגימנסיה העירונית מהמחלקה הרביעית עד גמרם בה את חוק למודם; התרועעו וטיילו תמיד יחד, חלמו את חלומות נעוריהם וחזוּ את חזיונותיהם לעתיד איש באזני רעהו. כיון שקיבלו את תעודת הבגרות, בחרו להם את המקצועות אשר ישרו בעיניהם, ונסעו לערי האוניברסיטאות להוסיף לקנות דעת. מאז נפרדו השלושה איש מעל אחיו גם ברוח, וכל אחד הלך לו בדרך אחרת. אחד מהם, גרשון שפייאר, הצטרף למחנה הבונדאים ויהי למארגן את הפועלים היהודים ואת בעלי המלאכה בעיר ובסביבה. בכל הפגנה נשא באומץ רוח את הדגל האדום ושר בקול טנורי את “השבועה”. פעם אחת נתפס והושם בבית הסוהר, ואחר נדון לגלות למקומות הרחוקים. מאז אבדו עקבותיו. השני, שמואל ציפילובן, היה לסוציאל־רבולוציונר, האמין ברוח המהפכנית, השוררת בכפר, והיה בו אורח מצוין והפיץ בין האיכרים את הגליונות על נייר דק של “הפועל הרוסי” ו״רוסיה המהפכנית“, שנתקבלו מחוץ לארץ. פעם אחת קשרו עליו לבלרי ה״וולוסט” באחד הכפרים, עם עוד שנים מבריוני הכפר, התנפלו עליו והכוהו מכות אכזריות עד אבדן חושיו. זקן־הכפר הוציאהו מידם ושלחהו העירה אל המשטרה. זו הכניסה אותו לבית־החולים שליד המבצר, עד שיתרפא ויועמד לדין כמורד במלכות. אך הרופאים נוכחו, שמורד במלכות זה, הנהו “גברא קטילא” ואינו עוד בר־־עונשין ומסרוהו לידי הוריו, שהם יטפלו בו ויפקחו עליו, שלא יעסוק עוד בפעולות אסורות בעיני השלטונות…
אחרת היתה הדרך של החבר השלישי, אפרים קיטובר, ושונה היה גם סופו. בן לאב עשיר משכיל, חובב הספרות העברית החדשה היה אפרים. צעיר נלהב, עדין רוח ואנין דעת היה; ובלמדו באוניברסיטה הנובורוסית אשר באודיסה לא הלך כציפילובן חברו לדאוג לכפר ולפועל הרוסי, כי גורל עמו נגע עד לבו. בחבלי אהבה מסתורית נקשר לאישיותו המקסימה האגדית של המנהיג הציוני מראשית הופעתו, ורוחו ליותה אותו כצל בכל אשר הלך; חי את חויותיו והתענה בעינויי־התלבטויותיו הטראגיות. למענו הזניח את לימודיו ואחר כך עזב לגמרי את האוניברסיטה והלך לקצווי הכרך להפיץ בין דלת העם את תורת הציונות: אסף נערים ונערות וקרא באזניהם שיעורים בדברי־ימי־ישראל ובתורת הלאומיות. את כסף מחיתו, שהיה מקבל מאביו, ביזבז על שומעי דבריו העניים; הפיץ חוברות תעמולה ורכש שוקלים. מרוב עבודה ומחיי צמצום נחלש ושב על פי דרישת רופאו לבית אביו להינפש. אך גם בביתו לא יכול התענג על המנוחה. קריאת עזרה יצאה מהמנהיג לעשירי־עמו. הוא דרש מבעלי־הון כסף, שחסר לו לעבודתו ולהשגת מטרתו. אפרים נענה לקריאה זו ורצה להחדיר את הרעיון הציוני לתוך בני משפחתו, שהיו כולם מעשירי העיר, ולמכריו וידידיו הרבים ולשאר אילי־ההון בעיר. בתומו האמין, שאלה יבינו לרעיון התחיה, ירגישו בצער האומה ויכירו במעשי המנהיג. בכל בית שבא השתדל לרכוש חברים להסתדרות הציונית, להפיץ את השקל ולהחתים על מניות הקולוניאל־בנק, שעמד להפתח בלונדון. אך עד מהרה התאכזב והתיאש מן ה״גדולים". בני משפחתו וחוג מכריו צחקו, לעגו לבעל החלומות השוטה, השוגה בהבלים, ודחוהו באמתלות ובעקיצות גסות. סוחרים ואנשי־מעשה נדו לו שלא בפניו והשתתפו בצער הוריו הנכבדים, שבנם המוכשר והטוב נשתטה. בעלי־תורה ויראי־שמים גערו בו על דחקו את הקץ – והוא יצא מכולם ריקם ונכלם.
מותו הטראגי של המנהיג הממהו. הרגיש, שבלבו פקעה נימה רגישה, אשר המתה בקרבו תמיד כמיתר דק, המית־געגועים לכל שאיפה נאצלת ולכל אסון שבא על עמו. נימה זו שאבה לו תמיד, כפתילת נר, שלהבת קדושה ממעין האמונה בכוח העם וברצונו להיגאל ונתנה לו כוח ומרץ. עתה כאילו כבתה השלהבת, והקור שלט בו… אך בעוד שהיה מתהלך בימי האבל הכללי מדוכא ורצוץ, שמע את קול המנהיג המעוררו וקורא לו לשמור על הדגל שהנחיל לצבא המתנדבים לתחית העם, והוא התעודד, התנער והוסיף לעבוד במשנה מרץ. ואולם הפעם עזב את העשירים, שאליל הכסף הקשה את לבם, ואת החרדים ה״כבושים והקפואים“, שהכריזו חרם על התנועה, ושם את פניו אל הצעירים מתוך אמונה, שהנוער, עתיד העם, יבין לרוחו ויצטרף אל בוני מולדתם. ואמנם בחוג זה עשה חיל רב ומצא נוחם ומרפא. האגודה “שבי ציון” שייסד התפתחה יפה ומהר. חבריה היו מכל השכבות. גם מבני העשירים והחרדים נתנו את ידם ל״חולמים ובעלי הזיה”" הבעיות הציוניות נלמדו ונחקרו מתוך כובד ראש והתעמקות; דרשו וקראו בשים לב את הספרות העברית החדשה; התאמנו בדיבור העברי ועסקו גם בעבודה מעשית, ככל אשר דרשו מהם המרכזים. היתה משמעת חזקה בין החברים, וכל מעשיהם ודרך חייהם היו מכוונים לאותה המטרה, שאליה שאפו – לעלות לארץ. שם יצא לאגודה, ונפתחו לה סניפים גם בערים אחרות. הרגיש קיטובר את עצמו בתפקיד של מפקד מחנה־צבא. בלי ליאות סבב בערים ובעיירות לפקוד ולבדוק את העבודה בסניפים. בכל מקום היה לרוח חיה ולכוח מעודד ומעורר לפעולה. לשיא השיגה שמחתו, כאשר שנים מאגודה שיסד בעיירה קרובה, עזבו את הארץ ועלו ארצה ושם הסתדרו באחת המושבות…
והנה נשבה פתאום רוח חדשה בארץ. אחר חורף ארוך, קשה וזועם נשמעו ממרומים קולות החסידה והעגור, הסנונית והחוגה מבשרי אביב נהדר לארץ ולדרים עליה – ועמל קיטובר נסחף בזרם הכביר ששטף את כל הארץ. השתכר הנוער מריח־אביב חריף זה, והשכרון סיחרר גם את ראשי חבריו לעבודה. אחד, אחד, נשמטו ממחנהו… ובפרוץ אחרי כן המהפכה בשנות 1905 בכוח אדיר, נשא הרוח את כולם. שירת רוסיה החדשה הרנינה אותם והשכיחה מלבם את שירת התחייה העברית. אז בא הקץ לאגודת “שבי ציון”. המרכז התפרק, הסניפים נסגרו; כי לא היה עוד מי שיאבה לעזוב את “ארץ המולדת” הגדולה הרת אפשרויות כבירות ולנדוד למדבר ישימון לגור בין בדוים פראים". ויהי קיטובר כקצין, אשר גדודו עזבהו בשעת מלחמה, ויעבור למחנה האויב, והוא נשאר בודד, אכול־יגון וכעס.
היה לו באודיסה רע טוב וחבר לאוניברסיטה, אשר אהב אותו אהבת נפש. שמו סאשא טופורוב. רעו זה היה גם הוא מן הצעירים הראשונים, אשר נענו לקריאתו האדירה של הרצל והצטיין בהתלהבתו הגדולה ובמסירותו לתנועה החדשה ובכשרון בלתי מצוי של נואם ווכחן. כל שומעיו נשאו עליו משל של כדור לוהט, המתגלגל ממקום למקום, ובכל אשר יגע יצית אש. בין התעמלנים, שקמו בתקופה הראשונה לתנועה, לא היה דומה לו, אשר ישפיע על הנוער ועל המון העם כמוהו. פעם אחת עשה טופורוב מעשה נועז – ברגל הלך לוינא, כדי לראות בעיניו את המנהיג, לנשק את ידו ולהביע לו את נאמנותו. על ידי כך נתפרסם שמו עוד יותר ונערץ בפי כל. ובכוח זה עשה נפשות רבות לציונות.
לרעו זה פנה קיטובר לעזרה באותה השעה הטרופה, שעת הבגידה. “אנא, חביבי, חושה אלי ועזרני להציל את הצעירים, אשר השטפון גרפם, והם נישאים אל התהום, אשר תבלעם. בזה תציל גם אותי, כי אומלל אני מאד, ורוחי נכאה…״ – בדברים אלה סיים את מכתבו אל סאשא טופורוב וחיכה בכליון עינים לתשובה. כעבור חודש קיבל קיטובר את מכתבו בחזרה בצירוף מכתב קצר מאת מכרו שכנא גרין, שבדירתו גר טופורוב. השורות היו קצרות ונתונות בתוך מסגרת שחורה: ״טופורוב איננו! – כתב לו המכר – הרצל נתן אותו לנו, והמהפכה לקחה אותו מאתנו. – יהי שמו מקולל מעתה ועד עולם. הוא התחבר לאנרכיסטים, גזל, שדד, ויהי זולל וסובא ולבן סורר ומורה, אשר העטה קלון על כולנו. אומרים עליו שבגד בעמו והתנצר… קרע קריעה, כמו שעשו הרבה מחברינו, ומחה את שמו מלבך”… המכתב הזה היה כמכה אחרונה לקיטובר. כל רכושו הרוחני נשרף, והוא יצא נקי מנכסיו. אוצר אמונתו בעמו ובתחיתו דלל ונחרב ולא יכול מַלט עוד את משא צערו. הוא שקע לתוך תהום אפלה ומאורו דעך…
בעת ההיא והמטיף אברהמי, חברו השני של קיטובר והקרוב אליו ברוחו מאותם ימי האושר באודיסה, נזדמן לקורסון. המרכז הציוני שלח אותו לביסאראביה לשם חיזוק השורות, שנפרצו מחמת המהפכה. התפלא אברהמי בבואו העירה, וחברו קיטובר לא בא אל מלונו לקבל את פניו, אף על פי שהודיעהו במכתב על דבר בואו. מחל על כבודו והלך לבית־הוריו לראותו – ונבהל. הוא מצא את חברו, שהיה תמיד שלהבת מאירה ומחממת, והנה היה לפחם שחור וקר. לפניו עמד צעיר, שנזדקן קודם זמנו, וגדל פרע. עיניו כבו, מבטן תעה, ותנועותיו מרושלות. לא הראה קיטובר כל אות שמחה לפגישה זו ולא גילה כל רצון להכנס בשיחה עם אורחו. בקושי עלה בידי אברהמי להוציאו מביתו ולצאת עמו מחוץ לעיר, לסביבה של גנים וכרמים מרהיבת עין ומרהיבת דעתו של אדם. עלה עמו על סלע מזדקר על שפת הנהר וצמרת ערבה זקנה וענפה מצילה עליו. השתמש אברהמי בכל כוח דברנותו; גלל לפני חברו דף אורה של זכרונות מרוממים את הנפש של “ימי אודיסה” והצליח לפזר מעט את ענן הטשטוש והקהות, ששכן על חברו – ואפרים פתח את פיו ובקול נוגה ונמוך גלגל אבנים כבדות מעל לוח לבו.
–…לא הקשיים והמכשולים, שפגשתי בדרך עבודתי הוגיעוני והמיתו בי את רוחי – התוודה אפרים באזני חברו־אורחו – אלא העם המדומה, שבשבילו התחלנו סוללים את דרך התחיה והשחרור הוא נטל ממני את חיי. מתוך אימה וכלימה נוכחתי, שאין לנו עם. אותו העדר המפוזר והנפוץ בכל העולם, הקורא לעצמו בשם עם ישראל, שקע יותר מאשר במ״ט שערי־הגלות – וכבר מתה בקרבנו השאיפה הכנה לפרוק מעליו את עול הגלות והנכר ולהיגאל. רק מתוך הרגל הוא קורא עדיין שם משיח בשם ארץ־ישראל ובשם הגאולה, אך לבו בל עמו. ואולי לא היה בו רצון כזה מעולם. נטייתו הנומאדית נשארה בדמו עד היום הזה, אך בלי האהבה היוקדת של הנומאדי לחופש ולחירות. נוח לנו להישאר בעבדות עולמית ללא הבדל בגלות של מצרים, בבל, פרס, רומא, אשכנז, רומניה, רוסיה ודומיהן, ובלבד שיהיו לנו סיר בשר ודגים. ואם שני אלה לא יהיו לנו, נסתפק גם בבצלים ושומים ובלבד שיתנו לנו להתפלש שם בבוץ ובחלאה… וכשיעלה רצון רע מלפני השליטים והעמים, שבקרבם אנו מתגוררים, ויבעטו בנו ברגל גסה, יערכו פוגרומים ויחריבו את עמלנו של מאות־שנים, יגרשונו כגרש כלבים מצורעים במקלות, באבנים וברקיקות בוז, אז יקום מחנה הצוענים עמוס סמרטוטים מלוכלכים וילך לו בנהימות וביללות לנדוד לארצות אחרות, לתור לו ביצות אחרות להתפלש בהן. וחוזר חלילה. תיף! גועל נפש עד לחרדה…
מתוך סבלנות רבה שמע אברהמי את הדברים הקשים, שהטיח חברו. הוא לא רצה להפסיקו, עד אשר יריק מקרבו את כל המרירות שנצטברה בלבו, אולי ירווח לו. ורק כאשר התעייף קיטובר ועמד מדבר, השתמש הוא בהפסקה זו והעיר לו:
– ובכל זאת, הלא יצאו ממצרים והלכו לארץ אבות דרך מדבר קשה. וגם את גלות בבל עזבו והלכו לבנות את המולדת החרבה באת ובחרב.
– ממצרים לא יצאו, אלא גורשו! – קרא קיטובר כמעט בצעקה – הכתוב מעיד: “כי גורשו ממצרים וגם צידה לא עשו להם”. מאחרי כל הנסים והנפלאות, אשר הראה להם אלהים ליד ים־סוף ובכל הדרך, ואחרי עמלו הרב של המנהיג הגדול להורותם חוק ומשפט ולטעת בלבם אהבה לארץ אבות, הביטו יהודי הגלות כפעם בפעם לאחוריהם. ריח הבצלים והשומים הלך אחריהם בכל הדרך ועורר בקרבם געגועים לארץ מעניהם ומעבידיהם, כי על כן דרשו כפעם בפעם: “נתנה ראש ונשובה מצרימה”. ובבואם לארצם ובהתנחלם על אדמתם, גדל עליהם השעמום לחיות בכברת ארץ, שאין בה אדונים זרים ומעבידים, ואין תחום גלות בה. אז קם הפירוד הגדול בין אחים, ואיש את בשר זרועו אכלו. “מנשה את אפרים ואפרים את מנשה, ויחדיו המה על יהודה”. ויהודה ידע גם הוא להתפלג בגלגול שני: חסידים, פרושים, צדוקים, איסיים, קנאים, סיקריקים, הנלחמים זה בזה ומטביעים את הארץ בדמי אחים – ואימתי? בשעה שנשר רומי תקע את צפרניו בבשר האומה, ואדמתם רוותה דם העם, ובית המקדש היה אחוז להבות – והם השיגו את חפצם. משנים־עשר שבטים בתחילה נשארו שנים, ואחר כך גלו גם אלה והתפזרו לארבע רוחות השמים…
– ובכל זאת הלא רואה אתה את התנועה הכבירה שקמה. – ניסה אברהמי להכניס פיסקה של סניגוריה בנאום הקטיגוריה של חברו. ואולם קיטובר לא נתן לו לגמור את המשפט ומתוך קוצר רוח שלח את ידו וסתם את פי אברהמי שלא יוכל לדבר.
– איזו תנועה כבירה? – שאל מתוך כעס. – כשהופיע גדול־אומתנו בזמננו וקרא את קריאתו הגדולה לעמו וזירזו שיקח את גורלו בידו, ובקראו בשם מדינת היהודים ובשם גאולה, האם לא נזדעזעו כל אוהבי הביצה וחובקי אשפתות הגולה, בהם שוע וטפסר, עשיר ובעל בעמו, תופש תורה ויושב על כסא הרבנות – כולם והרימו יללה נוראה על “עוכרי ישראל” שבאו לגזול מהם את תרמילם?! איזו צחנה עלתה מסביב ואילו אידי־רעל הפיצו כל ביצות הגולה, ואיך השמיצו את המנהיג הגדול, ששרף את חייו בלהב אהבה לעמו! וזכור את דברי: יבוא יום וחלק ממגורשי־רוסיה ורומניה, אשכנז ופולין יסורו בדרך נודם גם לארץ ישראל, ואז תיווכחו גם אתם, המאמינים עוד בתנועת העם ובשאיפתו לגאולה, את מעשי המגורשים האלה בשובם לארצם. עוד בטרם יכו בה שרשים ובטרם יוכלו לקרוא לארץ: ארצנו, יתפצלו לכתות, לסיעות, ולמפלגות יתפלגו וייפרדו…מלחמת הרס לא לחיים, כי אם למוות יקדישו איש על רעהו. אז תשמעו באיזו שפה ידברו כל אלה, אשר מלבד שיקוצים וחירופים לא נתנו אף שרוך נעל לבנין הארץ. בשם אלהים ידברו ואת כל הכבוד והגדולה ידרשו לעצמם. כל מי שיסור שמה יפתח את תרמילו ויגולל את מגילת היוחסין שלו וימנה את מספר הקרבנות, שהקריב על מזבח ארצנו ואת החסד והטוב, שעשה עם עמו בזה שבא לארץ. למדנים ולמחלוקת, לפירוד ולמלחמת אחים יקראו בזמן שאויבינו מחוץ יפילו גורל על הארץ ועלינו, ושוב יקוים בנו: “מנשה את אפרים ואפרים את מנשה”. לא ישקטו עד אשר ישיגו את חפצם. ושוב תתך חמת אלהים…
שטף דיבורו נפסק פתאום, והוא הרים ידיו ולפת בהן את צווארו וערפו. לחץ ומישש באצבעותיו מסביב לפיק גרגרתו, כאילו דבר מה נתקע בלועו ומחניקו. עפעפיו התרחבו ונפקחו, ותפוחי עיניו גדלו ובלטו.
– די לך הפעם, חברי המסכן. – אמר לו אברהמי ברחמים ולטף את שערות ראשו שנרטבו מזיעה. – קשה־רוח אתה, ואיני דן אותך לכף חובה. זכרתי לך חסד הפרסיפ והמולדובנקה בירכתי אודיסה ובתי התפילה אשר בקצות הכרך. אז היו דבריך אחרים.
– אז הייתי עשיר־רוח – קרא אפרים בקול דממה רווי דמעות בהביטו לפניו לתוך מרחקים. – בן הייתי לעם, אשר האמנתי כי סוף־סוף יקום על כל שכבותיו, יתאחד, יתלכד וברצונו כי עז ישבור את שלשלאות הגלות ויפרוץ את חומות הנכר. לפני היו עשירים, שאת הונם, אמרתי, יתנו לגאולת עמם; לומדי תורה, אשר ישננו באזני ההמונים את כל פסוקי הגאולה והפדות. לפני עמד קוממיות דור צעיר, אשר טיפחתיו בלבי, אחזתי בו, והוא הקשיב כאילו לשירת הגאולה וענה וקרא: אמן! – אך, אהה לי, כי דלותי והתרוששתי. העבד הקופץ בראש, מושל בכל. דור זה שחשבוהו לראשון לגאולת עמו שמע את המלה הרוסית “סוובּודה” והשכיח מיד מלבו את המלה העברית “גאולה”. למה לו לעבד ללכת לבנות את ארץ מולדתו ההיסטורית, בשעה שתקווה מנצנצת להישאר במולדת הגלותית?… איני יכול, אחי, לשאת את הכאב הגדול ואת הכלימה הלוהטת. טוב מותי מחיי…
מעיני אפרים התפרץ זרם דמעות ונשמעו יבבות חנוקות.
– חולה עצבים אתה, אחי הטוב. – אמר לו אברהמי רכות, והתמיך את ראש חברו על שכמו. – עצביך מרופטים עוד מהעבודה הקשה, מאודיסה. למנוחה אתה זקוק. נשמה טהורה כנשמתך לא תאבד.
לפניך עתה רק דרך אחת – הדרך לציון. שם תראה בעיניך, מה עשו כבר הנחשונים הראשונים, שקפצו ועלו ארצה. הם התחילו הופכים את השממה והכשירו את הקרקע לדור יבוא. אם תראה את הנוער הגא, שגדל על אדמת מולדתנו ושאף לתוכו את אויר הגליל והשרון ואת רוח גבורינו הקדמונים. אליהם מצטרפים יום יום ושבוע שבוע בחירי צעירי עמנו הנוהרים שמה ברצון עז לבנות ולהבנות. כולם יחד בבוא השעה הנכונה יכו וימחצו את ראש פרעות אויב וידם לא תשוב אחור עד אם שחררו את הארץ לעמנו ואת עמנו – מחרפת הגולה. נצח ישראל לא ישקר, והנוער שלנו לא יכזיב את תקוותנו בו. אל יפול רוחך, אפרים הטוב והיקר. התעודד ועלה לארצנו ולמולדת אומתנו. שם תעלה ארוכה לרוחך הנדכאה, וארגעה תבוא לעצביך הרפויים. שם נפגש גם אנו שנינו ליד חומת ירושלים. חזק ואמץ!
ושניהם חזרו העירה דוממים, וצללי שמש דועכת לוו אותם.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.