בני השבט פ. אשר בסוריה זוכרים בכאב לב את האמיר המנוח, ששבק חיים לכל חי לפני שנים מעטות. בדואי היה בכל מעשיו והליכותיו, במידותיו ובמנהגיו.

זקן היה האיש; מלבד הדרת השיבה שעיטרה את ראשו ופניו האציליים – היה הדור ואציל גם ברוחו, ביחסו לבדואים שלו, השבטים הנכנעים, שהיו משועבדים לו גם מרצונם הטוב, כי אהבוהו וכבדוהו. מפורסם היה לתהילה לא רק בשבטו, אלא גם בין השבטים הרחוקים, כי מלבד סגולותיו הבדואיות – אמיץ־לב, נדיב־רוח, מכניס־אורחים, רוכב מצויין – היה גם עשיר בצאן, בגמלים ובסוסות מיוחסות ואהוב על הבריות. היה גם רם היחש: ממשפחת הנביא בכבודו ובעצמו, ועל זה יעיד כתב היוחסין שבידיהם, השמור במשפחה. הוא נמנה על קרוביהם של מלכי עיראק ועבר־הירדן.

היה גר כל השנה באוהל בדואי גדול כיתר הבדואים, ורק לחודשי החורף היה עובר ל“אמרה”, בית אבן, ארמון המתנוסס בגולן העליון ההררי, כאי בלב ים של סלעים וגבעות שוממות.

מלבד לבושו האמירי – עאקל, כפיה, עבאיה, כתונת ארוכה, ופגיון זהב בחגורתו – לא היה נבדל מאחד מאנשיו. עניו היה, מסב עם כולם, מדבר עם כל אחד, מסביר פנים, מקשיב לכל דובר בתשומת־לב ראויה; רוח החיים במסיבות המשותפות. כשנכנס לאוהל האורחים, היה מתיישב מיד ובמהירות, שלא להטריח את היושבים בקימת־כבוד, כנהוג. נזהר מלפגוע בכבוד מישהו. בזמן האוכל היה מפשיל את שרוולו ואוכל באצבעות ידיו ככל הבדואים, ובמסיבות הקהוה בערבים היה מאחר שבת ומשתתף בשיחות ובסיפורים.

ומה הפלא שבני השבט היו נוהרים לאוהלו לעשרות ולמאות. תמיד – אורחים, גם ממקומות אחרים, והוא מקבלם בחיבה יתירה. כל יום היו זובחים זבחים כמו לחתונה. רעש והמולה בלי הרף. בארמונו פנימה יש מקום לתפילה בציבור, “ג’אמע”, ואף הוא בין המתפללים הוותיקים.

כשהיה רוכב על סוסתו היפה לאחד המקומות לרגלי ענייניו, היו עשרות רוכבים מקושטים ומזויינים יוצאים אחריו ללוותו בכל דרכיו ומאדירים את שמו ברבים. הכנסותיו היו מרובות: המסים הרגילים,

ה“דביחה” לכל אוהל; מס העדרים והמרעה; מסי החתונות ועוד – בני שבטו היו מביאים ל“ווקיל” (הממונה על המשק) ברצון, בלי שנדרשו לכך, מתוך אהבה ומסירות.

מפירסומו ומגבורתו אָצל על כל אנשיו. הכל פחדו מקנאתם של בני שבטו, כי ידעו את קשי ידיו על אויביו, את קנאתו ועריצותו בגאולת דם בני שבטו וקרוביו, בנקמתו במתנפלים על עדרי השבט.

במשפטו בין בני שבטו לא הרבה גערה ותוכחה. אך הרים את עיניו הגדולות והמבריקות אל החשוד, היה הלז נשאר יושב קפוא על מקומו, או נופל לרגליו, מודה על פשעו ומבקש את חנינתו. ואמנם סלחן היה ומרחם.

אבל לא ידע רחם כלפי מי שעבר עבירה חמורה לפי נימוסי הדברים. מעשה ונתפס אחד מבני שבטו בגניבה מתוך השבט, ואחרי גביית־עדות נאמנה ציווה האמיר להוציא לפועל את משפטו כדין וכדת האיסלם – לקטוע את כף ידו של הגנב. למען ישמעו וייראו. על שום מעשה זה כינוהו בכל מקום אשר שמעו הגיע – בשם: “הקוטע”.

בני השבט קראוהו “אבא” ונשקו את ידו בזמן ברכתו לשלום, כמקובל; והוסיפו ונשקו גם את כנפות בגדיו, מתוך הערצה. בשנת מיתתו קוננו עליו הרבה, לא לבשו בגדים חדשים, התעטפו שחורים, לא ערכו שמחות. עד היום באים להתפלל על קברו במקרה אסון ולבקש את השתדלותו במרומים, כי מזרע קדושים הוא, מזרע הנביא, עליו השלום והתפילה, והשפעתו גדולה ודאי במותו כבחייו.

* * *

הזמנים השתנו. הבן ירש את מקום האב. צעיר הבן, כבן עשרים ושמונה. פנים כהים, יפים וטיפוסיים. בנערותו הצטיין באומץ לבו, קולע מצויין, רוכב “אחד בשבט ואין שני לו”. בקריאה וכתיבה אינו “שאטר” (בן־חיל) גדול, למד קצת וגם זה שכח – בקושי רב יצליח בקריאת מכתב קצר, ולבסוף הוא נאלץ לבקש מה“כַּתיב” שיבאר לו את התוכן. אבל בשבטים אין זה חשוב כלל.

מחלפות ארוכות עטרו את פניו וזקנו היפה. בחיי אביו היה חביב על כולם כי ראו בו את היורש המתאים, את ראש־השבט הבא.

אחרי מות אביו קיבל את ההנהגה ואת התואר “אמיר” והחל לבוא לבין הבריות. שהה בערים ולפתע גזז מחלפותיו, לבש בגדי “פרנג’י” לפי המוֹדה האחרונה, חליפה הדוקה יפה לגזרתו, נעלי לַכַּה, עניבה לצווארו. רק הכַּפיה והעאקל וזקן מסופר, מעשה בדואי, אלה שרדו לו מבדואיותו.

קצרה רוחו, אינו יכול לשבת הרבה בשבט. בעיר, בבירת סוריה – כל מיני תענוגות. אפשר שם לבלות את הזמן בנעימים, בנשפים עם בנות חוץ־לארץ, נשים עדינות ולבנות גוף; שם אפשר להיות מעורב בין “גדולי הדור” ו“אנשי־השם” מהשלטונות הסוריים והמקורבים אליהם – ראשי השבטים הידועים הנתמכים על ידיהם, כדרך “שמור לי ואשמור לך”. לראשי השייכים בשבט ר. – אוטומובילים יפים, שבעה במספר. ולמה, באמת, לרכב ימים שלמים על סוס וגמל, אם אפשר לטוס באוטומוביל בשעות מספר מן השבט לעיר ובחזרה? ועוד זאת: השפעת מכונית מצוחצחת על דמיון הבדואים גדולה מאוד, ולמה לא ירכוש לו גם הוא, האמיר הצעיר, העולה בייחוסו ובמידתו על רוב השבטים האחרים אוטומוביל מצוחצח?

ואכן רכש לו. הרושם בשבט היה באמת מפתיע: דברו ושוחחו עליו בהתפעלות, אבל יחד עם זה התחילו בני השבט להרגיש מועקה כבדה. כי כל זה דורש הרבה כסף, אוצרות ממש. כשאמיר בא לעיר הרי הוא צריך להראות את כוחו ואת רוב עשרו, להתנהג ביד רחבה, כנסיך. ההכנסות המעטות מהשבט אינן מספיקות לאורח־חיים כזה. הטיל מס חד־פעמי על האוהלים – ושילמו, כי זכרו לו זכות אבותיו. פעם שנייה – ונתנו, אמנם לא ברצון רב, אבל בכל זאת נתנו. כאשר תבעו בפעם השלישית והרביעית קמה התמרמרות בשבט, קודם בסתר ועד מהרה – בגלוי.

האמיר מוקיר את רגליו מהשבט. מבקר בו אחת לשבוע או שבועיים שעות מספר, או לן לילה וקם בבוקר ושב באוטומוביל שלו. הוא יודע כבר לנהוג באוטו בעצמו. הנהג יושב לו רק לצידו. כשהאמיר עובר אין לעמוד בדרך, והיו מקרים שצאן, חמור או גמל, וגם אנשים, היו למרמס המכונית. כשבאים אליו הרועים או הפצועים, הריהו מעניק להם תמורת הנזק לוויית־צחוק… יודעים ומפחדים.

עריצותו כבר נתפרסמה: מכה מכות רצח את העבדים; רואה סוסה יפה או גמל יפה, מצווה להביאם אליו – ומביאים.

לפעמים באים אורחים נכבדים לשבט. סידר “סאלון” מקושט בשטיחים וכסאות רכים מסביב לשולחן, המכוסה במפה לבנה; עם צלחות קטנות, כפות, מזלגות וסכינים, בדיוק כמו במסעדות בעיר.

כשנכנס לאוהל הכללי בו מתאספים בני השבט למסיבות הקהווה – לא ישב עוד על המזרונים והמרבדים הפרושים מקופל רגלים (ודאי גם מחשש כּינים…). בשיחותיהם ובסיפוריהם אין לו עניין. הוא “מכיר את העולם”: הוא יכול לספר להם על רדיו ועל מכונות, ששמע עליהם או ראה בעיניו בערים. מזלזל בזקנים ומכנה אותם בשמות זלזול וגנאי.

אינו מתפלל, ויש מתלחשים שבצום רמדאן אינו צם וגם אינו מדיר עצמו מן הכוהל.

רב המרחק בין האמיר ובין בני השבט, רב מדי.

מתמרמרים. תחילה בלחש, מפה לאוזן, במסיבות המשפחתיות. אבל עד מהרה התחילו לרנן אחרי מעשיו ואורח חייו בפומבי. הנה מדברים כבר גלויות – מה לשבט ולאמיר ומה לאמיר ולשבט? האם הוא בא אליהם, או מבלה איתם? שם, בעיר, הוא מבלה עם זונות חוץ לארץ, מפזר את רכושו ואת רכוש השבט לריק. שם מקומו עכשיו, ומה להם ולו?

פסקו לבקר באוהלו. את מי יבקרו? את יריעות האוהל? האלמנה, זו אמו, נותנת יום־יום לממונה על הקהווה מנות קהווה להכין בשביל הנאספים, אבל ללא הועיל. האם באמת באים הבדואים לראש שבטם אך ורק לשתיית קהוה ולאכילת ארוחה? מוטב שיישבו באוהליהם ויבלו עם שכניהם הקרובים והרחוקים.

ההכנסות המעטות שבאו לו ממסים – הולכות ופוחתות, והאמיר

שוקע בחובות אצל מלווים בריבית. הוא מוכר מהעדרים, מהצאן ומהגמלים וגם בסוסות נגע.

לאמיר דוד זקן, אחי־אביו, שעכשיו עלה לגדולה. זקני השבט ונכבדיו התחילו להתקרב אליו. באוהל הזקן עודם מוצאים עניין, נפש מבינה, לב רוגש. בחגים, רמדאן ועִיד אלאַדְחָא, עת מתאספים בני השבט אצל האמיר להתפלל, לברך, ולאכול יחד ארוחה משותפת, הנערכת ברוב פאר, כמנהגם מדורי דורות – מעטים הבאים עתה לאמיר; רובם הלכו לזקן, ואצלו סדרו את החגיגה, הריקודים, ה“דֶבּקות” והמשחקים.

סר לבם ממנו. כזר להם בלבוש, במנהגיו ובהילוכו.

כאיש אחד החליטו לא לשלם יותר את מסי השעבוד.

נפקחו עיני האמיר. ראה עד היכן הגיעו הדברים, חובותיו מעיקים, שטרות והתחייבויות טרם סולקו, הוא דחה כבר כמה פעמים את תשלומיהם, אך המועד האחרון בא. וכסף אין.

בינתיים התארס עם בחורה עירונית ובעלת יחוס גדול, ושילם בעדה אלף לירה זהב. עוד מעט מגיע זמן החתונה. התחיל לגבות את המסים בכוח, אבל השבט עומד במריו.

פתח בדרך שלום: אסף את בני השבט, נכבדיו וזקניו, לאסיפה ב“סאלון” שבארמון. ישבו כולם מורדי ראש ומקופלי רגלים ושתקו, והוא יושב על כסא רך בראש ושואל את האחד ואת השני מה בפיהם. ענו:

– עֶנדך חאבּר" – אצלך הידיעה.

לבסוף לבשו עוז והגידו גלויות:

– האדמה – אדמתנו. המירעה – שלנו. אין אנו רוצים לשלם מסים לך ולביתך – בני חורין אנו מהיום והלאה.

רגז תחתיו האמיר, אבל האסיפה נגמרה בלא כלום. קרא לאסיפה שנייה וגם זו נגמרה כראשונה בלא־מוצא. הגיע הדבר עד לבית המשפט בעיר הבירה.

נסע האמיר לקושטא. חיפש באוצרות המלכות ומצא כתב, כתוב וחתום, שחור על גבי לבן, כי האדמה היא של אבותיו והוא יורשם.

כאשר בא לשבט, הודיע דברים ברורים:

– הנה ה“קושאנים” בידי, על שמי הם, לי היא האדמה בכוח החוק! המשפט הממשלתי חייבם לשלם את מסי השבט. מי שאינו שבע רצון יעזוב את המקום. אבל מה תועלת בנדודים, בכל מקום יצטרכו לשלם בעד מירעה צאנם לבעל השדות, ואולי יותר מאשר משלמים לאמיר.

לא נחה דעתם של הבדואים והוסיפו למרוד.

קרא האמיר את בני שבטו לאסיפה והודיעם בפעם האחרונה, ובקולו היה רטט־כאב, כי אם לא ישובו מדרכם הרעה ימכור את האדמה לאנגלים או לצרפתים, והשבט יגורש מהמקום. “סהדי במרומים ובכבוד הנביא”, לא היה רוצה לעשות זאת, אבל מכריחים אותו לכך. עליהם לשים את הדבר אל לבם. הוא ימכור את אדמתו בעד חמישים אלף לירה זהב, יבנה לו שוק חנויות באחת מערי סוריה ויחיה לו בשקט ובשלווה. לא יהיה לו עסק עם השבט המסב לו רק כאב־ראש ו“עניינים” עם הממשלה, בגלל הרוצחים, השודדים והגנבים הרבים שבשבט.

שמעו זאת הבדואים ולא דברו דבר. כאילו לא נגע הדבר ללבם.

אולם בשבט מהומה ורעש. רוח מלחמה ומרד עולה מכל אוהל.