אזל המרעה בכפרים, ויתפשטו העדרים בשדות לחפש להם אוכל ולשבור את רעבונם. אי שם מציץ עשב ירוק בין סלע ואבן ויחפצו כבשות אחדות יחד לכלותו. אין מועיל במירעה ערביים עד שעה מאוחרת. גם המירעה אחרי חצות לילה וההשכמה לפני עלות השחר לא מוסיף. קללת הרעב שולטת בהם והעדרים הולכים ורזים.

עיני הרועה משוטטות על פני השדות בדאגה. מסתכל השמימה – הירד גשם והארץ תוציא דשא למען הצאן המסכן? וגשם אָין. הצאן רעב, הולך ורזה, כי מירעה אין. נחמה אחת ויחידה ישנה – לנדוד עם העדרים למקומות מירעה טובים.

הנה העבירו קול במחנה – התחילה תקופת קטיף התירס למטה, בארץ הביצות והקדחת על יד אגם המים שבצפון. כשהגיעה השמועה לרועים – ויצהלו וישמחו. וישלחו את הצוער (אי כּוּרדו – עוזר לרועה) לאוהלי הרועים המנהלים להביא פיתות, ויתחילו להצעיד את העדרים לעבר העמק.

ויהי כי בא הלילה ויתאספו כל העדרים יחד ויביא כל אחד את פיתו ויחלבו קצת מאחרון החלב המלוּח שבעטיני הכבשות ההרות וישבו סביב במסיבה. ויאכלו וישבעו ויתחילו לספר אגדות ומעשיות על רועים שעלו לגדולה והתחתנו עם בנות מלכים, וכהנה וכהנה. אחד הסביר את מערכת הכוכבים הנוצצים משמי התכלת ואת מלחמותיהם, רציחותיהם וגאולות הדם המתנהלות עד היום הזה בין צבא הכוכבים.

וכאשר תקפה השינה – ויקח כל אחד את פרוותו, תר לו מקום טוב מסביב לעדרים, שם אבן למראשותיו, התעטף וישכב. וביום המחרת אחר הצהריים נפגשו על יד המים רועי ההרים עם רועי העמק.

אנשי עמק הביצות רעים הם ומרי נפש. מתקופת בדואיותם נשאר להם רק השם, תלבושתם ושרידי־אוהלים שאף הם הולכים ומוחלפים מפעם לפעם ב“ערישות” – סוכות־מחצלות. גם מידת הכנסת אורחים אינה ממידתם כיאות וכמנהג יושבי אוהלים. היחס כל כך רע, עד שאינם מזמינים חבר־אורח בעברו על יד ביתם להיכנס, אפילו בזמן אפיית לחם. קשה מאוד להשיג אשה בדואית טובת לב שתאות לאפות פיתות בשביל הרועים.

אמנם הרועים רגילים לרעב. הרועה יכול לשבור את רעבונו בעלה הצומח על יד המים – “חמוידה” שמו – ולשתות מים ב“נענה” – ולהסתפק.

הרועה הראשי או בעל הצאן אינו דואג ביותר ואינו שולח צרכי אוכל לרועים. הוא סומך על הרועים ש“ימצאו” להם את אוכלם, ש“יסתדרו” בשדות. הקדימו לבוא, הקטיף טרם התחיל, לקט אין, ובהכרח – או שלא בהכרח – נהנים באיסור, הגורם לקללות וחרפות של בעל התירס השומר על השדות. הוא חורק שיניים על גוזלי פרי עמלו – – – והרועים נשבעים באללה ושליחו שלא נגעו, לא ראו ולא שמעו. הוא רק סר הצידה זועף וזועם – וימלאו הרועים את פיהם צחוק…

* * *

אכן מיסכן הוא בעל התירס החוכר את אדמתו אצל בעל האדמה. הוא ועוד שנים ממשפחתו עובדים מחודש ניסן על שטח אדמה זה. חרשו, זרעו והישקו מים. מזה שלושה חודשים הם יושבים במלונה שבתוך השדה ונוטרים ביום ובלילה מפחד הצאן, הבקר והג’מוסים שלא יכלו את הזרע; ובאחרונה – מפחד השכנים, שכידוע אינם מבדילים בהרבה בשלי ושלך… מאכלם של בעלי־התירס האלה הוא קלחי תירס קלויים או פיתות־תירס במים…

שלושתם זרעו שני פידנים (הפידן הוא כ־150 דונם בערך, ואינו שווה בכל הארץ). התחיל הקטיף ויבואו נשיהם, ילדיהם, אחיהם ואחיותיהם – כל המשפחה לקטוף. דרך העבודה: כולם קוטפים ושמים בעבאיה התלויה על כתפי אחת הנשים. הולכת היא להריק על הערימה הגדולה והשנייה באה – ככה כל היום. אם ישכרו בן אדם לעזור בקטיף – ישלמו לו חצי “מיד” (מידה) ליום משכורתו (כשלושה גרוש בערך) עם אוכל שהחוכר ומשפחתו רגילים ונוהגים לאכול גם בזמן העבודה – פיתות במים או בלבן של תאו שמקבלים תמורת תירס.

בעלי מומים והרועים בעלותם עם הצאן על הקטיף, הם מהראשונים הזוכים בלקט. אחריהם הרבה נשים וילדים מלקטים קלח קלח – “שכחה”. ויהי לפנות ערב ואמתחתם מלאה וימדדו והיה כחצי מידה ויותר. גם “ווקיל” (מנהל) בא מטעם בעלי הקרקע להשגיח שלא ישים החוכר בכליו טרם מדדו ושקלו.

דשים את התירס בלוח עשוי לכך הסובב על ידי בהמות על הערימה, או בהכאת מקלות – ימים הרבה. והתוצאות? לכל אחד מהשלושה – מאה מידות תירס (המידה המקומית היא “עיזית”, זאת אומרת, 18־17 קילו גדולה יותר מאשר במקומות אחרים. מחיר המידה כשישה גרושים). אבל לא כל מאה המידות שייכות לחוכר: בעל האדמה לוקח מזה 37 וחצי אחוז, 2 אחוזים למשגיח, כ־10 אחוזים לממשלה, וישאר אצל כל אחד מהחוכרים אחרי ששת־שבעת חודשי עבודה ושמירה כחמישים מידות! זאת אומרת, בכסף – כשלוש לירות!

בעל הקרקע הגדול, כשבא לראות את אדמתו ויבול השדה, אף הוא בטענתו:

– מה יש לי מהאדמה הזאת שמנצלים אותה פעמיים בשנה? – בחורף זורעים עליה חיטה או שעורה, שפע של מים ממעיינות מכל עבר. מה היא מכניסה לי? בעל האדמה יודע שאם האדמה הזאת היתה בידי היהודים – “יחרב ביתהוּם” (יחרַב ביתם) – היו מעבדים כאן גנים פורחים ומנצלים את האדמה המבורכה הזאת באופן שהיתה מפרנסת בריווח הרבה משפחות. והמחלות, והקדחת? בעל הקרקע יודע שהיהודים מבריאים את מקומותיהם ומגרשים את הקדחת משדותיהם ואדמתם.

שומעים המסובים בשדה. שולחים קללה במלריה המקוללה, ולשם הבעת תמהונם והתפעלותם – גם במבריאים והלוחמים בה. אחד אחד מראה על איברי גופו:

– כאן בלב כואב אחרי הקדחת… הבטן כואבת, הנה כאן…

אשה צעירה מראה על החזה:

– הנה, מאז שחליתי כואב כאן נורא.

אין צורך לדבר הרבה. פרצופיהם הצהובים מעידים היטב על מצב בריאותם.

– המבקר אצלכם רופא מהממשלה? הנותן לכם רפואות?

– בא לפעמים רחוקות. לא אלינו, אלא לשייך או למוכתר. אינו נותן רפואות ל“כל דיכפין” – אלא ל“גדולים”…

כן, כמנהג העולם כולו.

כשמדברים עם השייך על המצב העגום הזה, הוא משיב:

– זה טוב מאוד!

– מה יש? כמה הם צריכים הבדואים האלה? יחליף “מידות” אחדות בחנות בדברים אחרים והיה לו לאכול כל החורף בשפע… מעליש…

כן, בשפע – אומר השייך.