איש ואשה עקָרים, אין להם ילדים. שניהם בשנות העמידה. הוא גבר רזה וגבוה עם זקן תיש וקולו רועד בדברו; היא – אשה שמנה במקצת, פנים גבריים ואמיצים.
אוהל יחידי על גבעה בין שדות-המירעה המסולעים. הם עצמם משבט פץ, אבל נמצאים על אדמת התורכמנים בגולן העליון. באשר אין להם ילדים – לקחו להם ילדים לחנכם בביתם, ילדים יתומים של קרוביהם. האחד – חסן – כבן עשר, והשני – חליד – כבן שש-שבע. חסן בעל ראש גדול עם עיניים חומות-כהות, אפלות, בלתי-שקטות, ומחלפות קצרות עוטרות את ראשו. כַּפיה עוטפת את צדי פניו עד צוארו, וקצותיה מופשלים – קשורים לו מאחוריו. בגדיו קרועים ובלויים. כשראה אצלי שני תובים (שמלות ארוכות, בדואיות), והוא רועה אתי בשדה זה כמה ימים, התחיל פונה אלי בחנופה יתירה ומגיד כל מיני שבחים. ניחשתי: בודאי יש לו לבקש דבר ממני והוא מכשיר לו את הדרך… “קיצרתי” לו את דרכו ופתחתי את פיו:
– היש לך יא-חסן איזו בקשה ממני?
הוא נעור והסתכל בי קצת בביישנות, כאילו תפסיו בקלקלתו.
– יא עזיז יא עיני, יא רוחי, יא חנוני…
– הגד מה שאלתך?
– אללה ירחם טרָאב אבוך ואומך… – פתח שוב בלשונו החנפנית – ראיתי אצלך שני תובים ולי אין אף אחד. זה שעלי הנה הוא כזה – והוא מכניס אצבע בחור הכתונת וקורע אותה עד הקצה לשני חלקים, – קר לי בלילות. אני מפחד לבקש מהדוד. רחמני ותן לי אחד…
הוא נמצא כל היום על יד הצאן אשר דודו ודודתו מחזיקים ב“פלאג” (בחכירה). חסן הוא כבר רועה שאפשר לסמוך עליו בכל, פרט ללילות שבהן אי אפשר עדיין להשאירו, הרי הוא ילד ויכול להרדם מתוך עייפות של כל היום – עד שלא ירגיש אם גנבים יוציאו לו כמה ראשים מהעדר. ניסו אותו ולא עמד בנסיון. קיבל כמובן את חלקו מידי הדוד והדודה, כי ישנם ילדים
בני-חיל בגילו שישנים כבר עם הצאן, וביחוד על-יד אוהלים, שתפקידם אינו אלא לקרוא במקרה של גניבה. והוא, המסכן, שְנת-מוות לו ואין לסמוך עליו גם בזה. לכן החליטו להחזיק שכיר עוד שנה. בינתיים מנצלים אותו כהוגן, והכל בשל שְנתו הארורה, כאילו עבודת יום מלפני עלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה אינה נחשבת כלל לעבודה… ואין דואג לו ממש.
אם חסן הוא בכל זאת ילד מעורב בין הבריות ויודע ב“חלקת לשונו” להיכנס בשיחה עם בני אדם זרים, – הרי קרובו, היתום חליד הקטן, מכונס בתוך עצמו. הוא שתקן ומתרחק מחברת זרים ואפילו מדודו ודודתו, כי פחדם עליו.
כבר בימים הראשונים לבואי השתדלתי להתקרב אליו. ואמנם הצלחתי להתיידד איתו ולרכוש את אמונו. הוא היה פותח ומגלה את לבו ונפשו לפני. סיפר לי את עברו: אביו מת, אמו התחתנה עם אחר והיא נמצאת אי שם בין ה“ערַב”. מקומה בדיוק אינו יודע. שמע כך מאנשים, הוא לא שאל אותם, רק “שמועה שמע”, כשדיברו ביניהם והוא יושב בפינה. “הנה כך: הם שם, ואני כאן במקום הזה”…
את הדודה אינו אוהב, כי היא מכה אותו מדי פעם, אבל הדוד “יקר עליו” הרבה, אינו מכה… את אמא שלו אינו אוהב, כי אינה באה אליו אף פעם ואינו מכיר אותה בפניה…
הוא לבוש סחבות משמלות וכותנות, של גדולים. חוט ומחט לו – רכושו הפרטי. בכל פעם הוא מוציא את רכושו זה משולי כותנתו; בזהירות ובסבלנות רבה, מסיר חוט מקיסם עץ אשר טמן לו באחד מכיסיו הקרועים: בנחת, כזקן ורגיל הוא משחיל את החוט במחט במתינות ומחייט לו ומאחה את הקרעים.
השפיעה עליו כנראה הבדידות בין ההרים. באין לו חברת ילדים כלל. אינו משחק ואינו צוחק – דומם יושב לו ושותק, אבל מסתכל סביבו במבט ער וחי, ונדמה: כל רז לא נעלם ממנו. עינים פקוחות.
כל הימים הוא רעב. הדודה בבית כל היום. בימי הגשם, או כשערפל מכסה על הצאן במרחק של מטרים אחדים, נחוצה שמירה מעולה משיני ה“וַחאש” (חיה טורפת) וגם מרועים זרים, היכולים “לסחוב” כבשה או שתיים. לכן, נשאר הוא לרוב יחידי באוהל, ואז הוא מחפש לו בכל הפינות דבר-מה לאכול ולשבור את רעבונו. ממש הופך את הכל, ולא תמיד מוצא את מבוקשו. בדרך כלל אוכלים פעמיים ביום: בבוקר לפני צאתנו למרעה ובערב בשובנו מהמרעה, וקשה לו לחליד לחכות מארוחת הבוקר עד הערב ולא לטעום דבר בינתיים: והדודה אינה נוהגת להשאיר לו אוכל אף פעם.
כשהפיתות עודן מונחות על המחצלת מקום אכילתנו, ובני הבית פונים פה ושם, הוא ממהר להחביא בחובי כותנתו פיתה – שתיים; תוחבן מהר ונשאר יושב תמים ודומם, כתמיד, כלא היה דבר מעולם. אחר כך, כשאין איש או כשישנים, הוא סר הצידה וממלא את פיו פיתה; משתדל ללעוס בחשאי, נזהר במבטו הער שלא ירגישו בו. לפעמים, כשכולם יוצאים מהאוהל והחתולה ממהרת “להתנפל” על שיירי הוכל הנשאר בדודים ובצלחות, ללקק את שארית החלב או הדייסה – הוא ממהר לגרשנה, ואפילו אם היא שקועה כבר בזלילה; והוא גומר במקומה ומנגב את דפני הדודים והצלחות עד גמירא…
בהזמנו לבין חמישים הטלאים הקטנים, הנמצאים בחלק האחר של האוהל ומשתובבים להם במשחקם – הוא נכנס אליהם.
תחילה הטלאים נפחדים, אולם אחר כך נעשים כחברים וידידים. הוא מושיט אצבע לזה ולזה ללקק, ופניו מאירים אז משמחה; מחליק על צמרם הרך וצוחק במלוא פה ולב. יש והוא מסתכל דרך ה“זירב” (המחיצה), מפחידם בשריקה, כולם מצטופפים יחד בבהלה – והוא מרגיעם ב“מה”…עיניו השחורות הילדותיות צוחקות אז מאושר; אבל בהרגישו בצעדים – הרי הוא נהפך מיד לאחר: שוב מכונס בעצמו, זועם ושותק.
גם עם גורי הכלבים הוא חי בידידות. לפעמים חולק להם מן הפיתה אשר איתו, אגב החלקה וליטוף על גבי הכלבים, אם כי יד בדואית אינה נוגעת בכלב אף פעם, מתוך טומאה וגועל.
והוא, הקטן, אינו בטל כל היום. הוא עובד על יד החמורים: משקם ומשגיח עליהם; ממאסף “גיש” – קוצים וגללי בקר וגמלים, המשמשים למדורות אש לבישול ולחימום באוהל.
בימי-חורף, בימי גשם וסער ורוחות קרות, המקפיאות את קצות אצבעות הידיים והרגליים, הוא חוזר לו עם לקטו-הביתה. מתיישב באמצע האוהל, מפיח בפיו על הגחלת הלוחשת תמיד ב“אש-תמיד” אשר באוהל; מפצל את הקוצים לחתיכות-חתיכות קטנות – ומניחם בזהירות על האש המתלקחת, מוסיף גללים ומתחמם להנאתו; אחר כך מתחיל, כדרכו, בחיפושים אחרי דבר-אוכל…
פעם בצהרי יום מעונן וקר, והצאן רועה על יד האוהל, נכנסה הדודה פנימה ובמבטה החודר הרגישה באי-סדר שבחפצים. בדקה ונוכחה שחסרות שם תאנים אחדות וחתיכות סוכר מאלה שהטמינה. היא התנפלה על הילד והתחילה להכותו בלי חמלה. לא הועילו גם הפצרותי. הילד המסכן התייפח בבכי, כשהוא עומד בפינה וכתפיו הקטנות רועדות…
הדוד שעמד בחוץ, נכנס לקול צעקותיה של הדודה, המתובלות בקללות וגידופים, ואחרי ששמע מפי אשתו את אשר קרה – שם את ידו עליו ונערו קלות:
– ילד מקולל גנב מקולל… שתוק ואל תבכה…
מיד פסק מלבכות; ישב לו מכונס בפינה. רועד מרוגז, מקור ומרטיבות ישב כמאובן.
הכריחוהו לגשת לאש-המדורה ליבש את “בגדיו” הרטובים. אחרי שהסיר את בגדיו וכַפייתו – התכווץ שוב בפינה; שם את ראשו על ערימת הקוצים היבשים, שהוא מאספם ביום; התכסה ב“ג’לאל” (אוכף חמור) הקרוע, שבו הוא מתכסה גם בלילה, אבל קצר הוא ומספיק לכסותו רק כשהוא מתכווץ כולו תחתיו.
אמרתי לדודו:
– בטנו נפוחה; אולי חולה הוא?…
ויען דודו:
– בריא כחמור. זה מאכילה רבה מזלילתו הגסה…
הילד הציץ רק במבט זועם והתהפך על צידו השני כשראשו פונה ליריעות האוהל. הדוד קרא לו לגשת אליו. תחילה לא זז, אבל כששמע קול גערה – קם. הוא הביט בפני הדוד במבט תקיף ואמיץ ובשתיקה זועמת. הדוד פתח את פיו בקללה ואחר כך אמר:
– “הִתְחַזֵם” טוב, התחגר בחגורה היטב…
הילד ציית והתחיל לחגור את חגורתו. חבל דק וצבעוני על סמרטוט חדש שלבש – כתונת כזאת – אחרי שהסיר זה עכשיו את בגדיו הרטובים. אבל לא יכול היה למתוח היטב בידיו הקטנות. הדוד ציווה לו להתקרב אליו והוא מתח בכל כוחו את החגורה.
– למען שלא תתנפח בטנו כ“אצל אשה הרב”… ככה טוב…
– הכואב לך? – שאלתיו.
– לא… ענה בלחש, כשהוא מוסיף עוד להסתכל בדודו במבט תקיף אבל פראי, והוא ישב לו מקופל רגלים על-יד המדורה.
אך יצא הדוד מהאוהל וחליד הסתכל סביבו הנה והנה – קם על רגליו, הסתכל לעבר המחיצה של חדר הנשים. לא, גם הדודה איננה. פתח מהר את חגורתו המעיקה עליו וחותכת את גופו, והשליכה מעליו במרץ ובבוז… אבל תיכף חזר ולקחה: הסתכל לפתח האוהל, כנראה חשש כי ישוב הדוד חזרה…
ידיו הקטנות מששו ועיניו הקטנות תרו ובחנו את בטנו הנפוחה – –
אותו רגע נכנס חסן לאוהל והודיע לחליד:
– הדודה לקחה איתה טלה והלכה עכשיו העירה לקנות בגדים לכבוד חג רמאדן הממשמש ובא…
שני שניהם האירו בתקווה – – –
שני “הכַּתיבים” בשבט פ. הם המורים בבית-הספר. שייך איברהים הבכור, העיוור בשתי עיניו מיום הולדתו; ושייך עבדו הצעיר, בעל עיניים יפות ותמימות. זה ארבע שנים שנים מאז גמרו את מכללת “אל-אזהר”, אבל לא יכלו להסתדר במצרים בהוראה והתחילו לנדוד בארצות השכנות להרביץ את תורת האיסלם ודברי אללה לילדי ערב. היו שנה בארץ-ישראל, היו שנה בעיקאק, אבל ההצלחה לא האירה להם פנים והם באו לסוריה, אחרי נדודים וטלטולים רבים הגיעו לשבט. האמיר קיבל אותם בסבר פנים יפות והקים בשבילם אוהל מיוחד ללמד בו לילדים.
אוכל אינו נחשב אצל הבדואי ככסף; מכל אוהל ואוהל, וגם מבית האמיר, היו שולחים ל“שייכים” ארוחות. בערבים היו מזמינים אותם לארוחות, או למסיבות ול“דביחות”, ושם הם היו משמעים “דבר אללה” למסובים.
לא ארכו הימים והתלמידים פחתו והלכו מיום ליום; רבים מהנערים עזבו ושבו לרעות את הצאן בשדות או הלכו בטל סתם והסתובבו בין האוהלים. נוח להם בחיי הפקר מאשר לשבת כל היום על דף הקוראן ולשנן אותו מאה פעמים ואחת ולהיות נתונים תמיד להשגחה ומשמעת; בדיעבד – שמחו ההורים בלבם על כך… עבודת הנערים נחוצה לו לבדואי – על יד הצאן, לשלוח אוכל למירעה בשדה ולעזור בתורת “מלחאק” (צוער) או לעזור לחבוש את הסוסה, לשרת באוהל, להגיש גחלת להדלקת הנרגילה או הסיגריה, להביא מה שנחוץ. אחרת – הרי יצטרך להטריח את עצמו, ואם יש לו בן – הרי מוטב שהוא ימלא את מקומו…
כעבור זמן קצר ובבית-הספר נשארו רק חמישה תלמידים. אף אלה לא ברצונם הטוב באו ללמוד, בני שייכים היו וההורים הכריחום. לא כימים עברו ימינו אלה, שייך צריך לדעת באותיות הקטנות; עניינים תמידיים עם הממשלה; משפטים, ענייני הרשמה, פגישות עם עירונים גאוותנים; לפעמים יש צורך לכתוב מכתבים; ובכלל, אף בשבטים מכבדים יותר בימינו את היודעים קרוא וכתוב…
הנערים יושבים מקופלי רגלים על מחצלאות, העאקלים והכַפיות שמוטים על פדחתם, מתנועעים ומשננים כל היום מדפי הקוראן, ולבם בל עמם; פראים הם הנערים. יושבים באי-סבלנות, נוהגים קלות-ראש; מחליפים מבטים וקריצת-עיין זה עם זה. מחייכים צוחקים, משתובבים, אינם שמים לב לדובר אליהם, מחשבותיהם – אי-שם במרחב…
ניסה שייך עבדו להוכיחם על פניהם, דיבר אליהם רבות אבל לא הועיל; מיום ליום נעשה קשה יותר ללמדם. שייך עבדו יודע פרק בחינוך מודרני ושיטתי, אמר להתרועע איתם, להתחבר אליהם, לחבב עליהם את הלימודים, להחדיר ללבותיהם את ההכרה וההבנה בצורך הלימוד; אבל נוכח כי ילדי הבדואים לא כילדי עירונים המה, וכי צריך לרסן את יצרם הפראי, ובפרט של ילדי שייכים מפונקים, המתחנכים מילדותם לצוות ולפקד על ילדים אחרים בני גילם; כי רק הכוח והגבורה – הם השולטים בשבט ורק הם מכבדים את בעליהם. חישב שייך עבדו את דרכו והחליט להחליף הדיבורים וההוכחות המילוליות – בשוט, ב“קורבאג”…
עכשיו יושבים הנערים ופחד השוט עליהם; מרים אחד את מבטו לשני ומתחיל לקרוץ בעיניו והוא מקבל תיכף את תגמולו – הצלפה, עד כי נשאר סימן אדום על גבו; הילדים משחקים ביניהם ואינם שמים לב – מרים הוא את השוט ומרביץ לכל אחד מנה. פניו רציניים וקרים, והנערים שינו מהרה את יחסם אליו; התחילו מפחדים ואף מתעניינים ומתמידים בלימודיהם. השוט מוטל לפניו על ברכיו, הוא אומר לפניהם וכולם אחריו בהתעוררות, מלה במלה…
טוב לנערים כשנכנס מישהו לאוהל ומפריע להם בלימודים. בדואים נכנסים בכל שעה ולכל אחד בקשה משייך עבדו: כתיבת מכתב לבנו החבוש בבית-הסוהר, ענייני משפט אצל הממשלה וכיוצא באלה. אחרים באים סתם לראות איך לומדים; והשייך מקבל את כל אחד ואחד בסבר פנים יפות, מגיש לכל אחד את קופסת הטבק המונחת לפניו או מלפלף סיגריה בשביל האורח; נכנס בשיחה, שומע את כל שיח לבו וצערו של מבקרו, ולבסוף רושם וכותב מה שאומרים לו או כותב בעצמו כיד המליצה הטובה עליו; הוא מסלסל את האותיות בכתב נאה, המרים את כבודו בעיני המסתכל הבור, ומפרסם את שמו ברבים.
– אין “שאטא” (בן-חיל) כשייך עבדו בכתיבה; לו ראיתם את כתב-ידו, או – הו…
ובעת שרבם יושב ומתעסק עם האורחים שלו – על הנערים ללמוד ולחזור בעצמם מה שלמדו לפני כן; אבל כאשר עין שייך עבדו אינה משגיחה ואינה מופנית אליהם – למה להם להתמיד בלימודיהם? והם עושים מה שעולה על רוחם, אם כי הם מוסיפים להתנועע ולקרוא בניגון המקובל את המלים סתם, כדי לא לשתוק ולהסב על ידי כך את מבט השייך ושוטו עליהם…
כשבא אל שייך עבדו איש זר לבקרו – הרי הוא מתבייש בשוט אשר על ברכיו והוא מתנצל:
– מה לעשות? מוכרחים להכות כאן, אחרת לא ילמדו…
הוא נזכר בילדותו – אותו אף פעם לא היו מכים למען שילמד; להיפך, אביו היה מכה אותו כדי שיפסיק את הקריאה בלילות לאור המנורה, כדי שלא יקלקל את העיניים. היה לומד יום ולילה ומשנן את דברי אללה וספרי קדושים. לא הלך לאכול ולא שכב לישון עד שאביו היה בא ומכריחו לכך.
ואמנם עד היום הוא יושב בכל שעה פנויה ועוסק בספרים. צעיר הוא, כבם עשרים ושש-שבע, אבל בעל ידיעות רחבות בכל הנוגע לענייני האיסלם.
פעם ישבו במסיבה בתוך אוהל אחד המכובדים ודברו על חינוך וידיעות, והוא אמר:
– אם יגיד לי בן-אדם: “אקטע לך יד אחד ובשכר זה אלמדך דברים אשר לא ידעת אותם ותדע יותר מאשר אתה יודע עכשין” – באללה ובא-נבי אני נשבע: הנני מוכן לכך…
הסתכלו בו המסובים בתמיהה וברחמים כעל אדם שנטרפה עליו דעתו, חלילה. החליפו ביניהם מבטים, כאומרים: “משוגע”… רק אחד אמר בנימוס:
אח, קלאם… רק מלים…
פתח שייך עבדו והסביר להם מה זה לימוד, כדי שירדו לכוונת דבריו ושלא יפקפקו באמיתותם:
– הלימוד והדעת הם דבר הפותח לפני האדם את העולם, המרחיב את השכל; ומה תועלת אם השכל אטום? האם לא מוטב להיות בלי יד מאשר בלי שכל?…
כולם נענענו בכתיפיהם בהבעה גלויה:
– השייך מוסיף לדבר שטות על שטות…
למעלה משכלם ומהשגתם היו הדברים.
* * *
שייך איבראהים.
ביום החמישי לבואו לשבט נלקח מכאן; באו שוטרים ואסרוהו. לא ידעו תחילה פשר דבר, אבל עד מהרה התברר, לפני בואו לשבט היה בעיר והתפלל ב“ג’אמע”. אחרי התפילה שמע מדברים על ידה החזקה של הממשלה הצרפתית בסוריה, והוא פרץ בקללות ובתוכחה על ממשלת הכופרים וקרא את המתפללים למלחמת-מצווה לנקום מהנוצרים הכופרים הללו שידם גברה על האיסלם. לב אחד – הוא דרש, לב האיסלם, כמו במלחמת-מצווה שבזמנים קדומים, בימי התפשטות האיסלם על פני העולם. שמעו זאת שוטרי-חרש, המסתובבים במסגדים, ומסרו את דבריו לרשות. שלושה ימים ארך עד שנודע להם מקום מושבו החדש – באו ואסרוהו. וכאשר נשאל לפשעו – לא הכחיש את הדבר והוסיף באומץ:
– כך דעתי!
שפטוהו לשלושה חודשי מאסר.
כששב חזרה לשבט, אחרי ריצוי עוונו בדמשק, שמחו כולם לבואו. הזמינוהו להרבה אוהלים ושחטו לכבודו “דביחות”.
שייך איברהים נולד עיוור ולא ראה אור השמש מימיו, אבל ידיעותיו בספרים – כפי שאומרים – עולות על ידיעות אחיו הפיקח. הוא יודע את הקוראן וכן עוד הרבה ספרים בעל-פה לכל תגיהם ודקדוקיהם, פסוקיהם ונקודותיהם; כוח זכרון מפליא לו; קולו נעים וערב והוא מנעים בכל מקום בואו בהקראת פרשיות מהקוראן בניגון שובה לב ומקהיל סביבו קהל שומעים רב. הוא לבוש כאחיו, תרבוש אדום עטוף מטפחת לבנה על ראשו, גלימה ארוכה – גלימת חכם – על גופו, רק משקפיים שחורים מכסים את חורי עיניו הריקות.
מימיו הראשונים התחיל גם הוא ללמד את הנערים ב“כתאב”, בבית-הספר של אחיו הצעיר. הוא הכיר במהרה את כל אחד ואחד בקולו וכן את כל אנשי השבט. הוא זכר עוד את האנשים שנפגש איתם בחמשת הימים הראשונים לשהותו בשבט ושמח לפגשם שוב הפעם.
את הנערים הגדולים הוא מוכיח על פני הקטנים מהם:
– הנער הקטן הזה יודע יותר ממך, הגדול; בושה…
כשכולם היו צועקים יחד בהקראותיהם מדפי הקוראן היה מעמיד את השוגה מקריאתו:
– סלים עמוד רגע, ראה, התבונן היטב בספר: אות זו בחיריק, האות השנייה, – בשוא, אחרי ה“מם” – יש “יוד”… דוק היטב… עוד הפעם…
רבו הולכי-בטל המבקרים באוהל הילדים, לראותו מלמד ולשמוע בקול שירתו הנעים, לקח האמיר הצעיר והעביר את האוהל על יד קבר אביו המנוח, הושיב שם עבד והיה מסדר מדורה ומכין יום יום קהווה. הרבו הבדואים לבוא ולהאזין לקול הילדים ורבותיהם השניים. ולפנות ערב, כשהילדים היו עוזבים את האוהל לשוב לאוהליהם, היה שייך איברהים עוד ממשיך לקרוא לפני המסובים בכל-פה מפרקי הקוראן; משתפך בנועם קולו ומסלסל כל מלה ומלה בהתרגשות נלהבה; ניכר שהמלים הקדושות הן מזור לנפשו ומאירות לו בעולמו החשוך והאפל. כולם כמבינים ללבו, כאילו אינם שמים לב לתוכן המלים אלא לאומרן.
– יא מסכין… יא מסכין…
וכך באים בדואים ונכנסים לאוהל לשמוע אותו. לשתות קהווה, להתחמם בימי החורף באש המדורה, וכלפי חוץ עושה הדבר רושם כאילו באים להשתטח על קברו של האמיר המנוח ולכבודו.
* * *
עברו חודשים אחדים.
הבדואים התרגלו אליו ולא שמו עוד לב לדרשותיו ולהקראותיו; הבדואים צריכים תמיד דבר חדש ומעורר; אחרת הם מאבדים את סבלנותם הקצרה ונעשים אדישים, אם כי בלבם כבדוהו מאוד.
שייך איברהים הרגיש בדבר. דבריו הם עכשיו כקול קורא במדבר. הוא ראה בעיניו העיוורות את קלקול המידות וההפקרות בשבט. לא יכול היה לסבול עוד את שבועות השקר, הגניבות, הרציחות והקטטות שבשבט; והילדים למאות המתחנכים כאותם המבוגרים ההולכים בטל ואינם יודעים צורת אות ותפילה, ללא תורה וללא דעת; וגם הורי הנערים המעטים שעדיין לומדים אצלם, גם הם מרמזים שמספיק לנער כמה שיודע, ובוודאי יפסיקו בקרוב ויישארו שניים שלושה…
שייך איברהים פנה לשייך עבדו אחיו:
– יא עבדו, יא אחי, הבה נלך מכאן, מהכופרים האלה… האם הם מוסלמים?… בוא נלך מכאן…
והם התכוננו לדרך.
בשיחה על לימוד בנים השתתף אסעד, אב לילדים, מכובד מאוד בשבטו. לא פעם טעם טעם בית אסורים בעוון עבירות שונות, גניבות, התנפלויות וכדומה; בדואי פיקח ואיש דברים. שאלתיו:
– הצריכים הם הילדים ללמוד קרוא וכתוב?
– אני אגיד לך, ענני, לפעמים טוב שידע בן-אדם קרוא וכתוב ולפעמים גם לא טוב, לגמרי לא טוב…
והוא מרצה לפני באריכות ובהסברה מנומקת את דעתו בענייני חינוך בזה הלשון:
– איש היודע לקרוא ולכתוב – יש לו שכל ויודע מה לעשות; בא למשפט השלום, למשרד המחוז או למשטרה ויגבו ממנו את עדותו באיזה עניין – יראה שלא יחליפו את עדותו בעדות אחרת; והפקיד מוכרח לכתוב מה שהוא אומר לו, כי הוא יודע לקרוא ורואה אם הפקיד כותב נכון או לא; האיש שאיננו יודע לקרוא אינו יודע מה כתוב שם; גם לא יפה כשהשופט או הפקיד שואל אותך בפני “כל העולם”; “אתה יודע לכתוב?” – טצריך לענות בפני כולם: “לא, יא-חואג’ה!” – והוא מגיש לך את הכתב והינך צריך ללכלך את האצבע בדיו ולחתום כך, בטביעת אצבע… ויש שלפעמים מוכרים או קונים וצריכים לכתוב איזה נייר, תעודה או קבלה או שטר, בייחוד אצל החנוונים הנותנים בהקפה והמלווים בריבית, יקללם אללה; ואינך יודע כמה כתבו שמה ומי יודע את העדים ואת המקריא שקוראים מן השוק להקריא לפניך אם לא מאנשיהם הם ובכוונה מסתובבים לפניהם כדי לרמות אותך, ואתה אינך יכול לישון אחר כך – אולי רימה אותך…
אבל טוב גם שאין יודעים… והנה מעשה שהיה: נסעתי ב“טרומביל” מצמח לטבריה; ואתה הלא נכיר איש בדואי שרוכב על סוס, או גמל, רגיל הוא “לשתות עשן”; וכך גם אני, הוצאתי סיגריה והדלקתי. ממולי ישב קצין משטרה ו“מאדם” יפה על ידו. הוא הוציא פנקס ועיפרון מכיסו ושאל לשמי.
– מה לך ולשמי, יא סידי?… – שאלתיו.
והוא הורה באצבע על נייר התלוי על קיר האוטו: אתה רואה שם…
– יא סידי, אמרתי, דחילך, רחם-נא, אינני יודע מה כתוב שם… הגד לי ואדע גם אני.
הוא התבונן בפני ואמר:
– יחרב-ביתך… כתוב שם שאסור לעשן ב“טרומביל”…
זרקתי את ההסיגריה ואמרתי לו:
– יא סידי, אני איש בדואי. מעודי לא למדתי קרוא וכתוב. ראשי – ראש-חמור, ומניין כי אדע מה שכתוב שם…
הוא חייך והחזיר את הפנקס והעיפרון לכיסו: רק הזהירני:
– זכור תזכור זאת…
ועכשיו הגד אתה: לו ידעתי לקרואהאם לא הייתי משלם אז קנס?…
– או למשל, איש גונב, או גוזל, וקורה שנתפס בשעת מעשה; לוקחים אותו חמשטרה וחוקרים. ברגע הראשון אתה מבולבל, מקבל מכות, ואתה אומר את האמת. אבל עד שהינך בא לשופט-השלום עוברים ימים אחדים ואתה נוכח שנפלת בפח, ומתחיל לחזור מדבריך:
– כך וכך היה הדבר ואני חף מפשע, אינני יודע דבר…
– הרי אמרת במשטרה אחרת; הנה מה שכתבו מלה במלה מפיך ואתה חתמת…
– חתמתי באצבע ואני אינני יודע על מה חתמתי, כי לקרוא אינני יודע, ומנין לי לדעת מה שכתב שם… היכו ואמרו לשים אצבע טבולת-דיו על הנייר – ושמתי…
כך גם כשתופסים אותך על הגבול בשעה שאתה מעביר בהמות, והשופט שואל:
– האינך יודע שאסור להעביר סחורות בלי לשלם מס?
– מניין לי לדעת זאת, אדוני השופט? אני בדואי…
– האין השייך קורא לפניכם את ה“ג’רידה רשמיה” (העיתון הרשמי)?
– כל ימי חיי לא ראיתי ולא שמעתי על זה – לקררוא ולכתוב טינני יודע…
השופט מתחשב בזה ומקיל בעונש, ולפעמים גם מזכה לגמרי בדין; ואם אפילו מקבלים מאסר – מעליש… אין דבר… “חַבְש מִישַאן רגַ’אל מוּש מִישַאן נשּואַן” (בית-החבושים[האסורים] – נועד לבני אדם, כלומר: גברים, בני-חיל, ולא בשביל נשים)…
הילדים רגילים לשמוע סיסמה זו מפי אבותיהם ומפי נכבדי השבט. כי מקובלת היא הדעה בין השבטים: מי שלא ישב בעכו, בדמשק, בעמאן – הרי זה אינו אלא בטלן, שלומיאל…
שנים הם “שותפי” המירעה: מוחמד ויוסיף מוחמד – אב לארבעה ילדים, בדואי טיפוסי כבן עשרים וחמש, בעל מחלפות גדולות ועיניים פראיות אבל אדם ישר וטוב-לב. כל מחשבותיו נתונות עכשיו לרכישת אשה נוספת על אשתו המזדקנת. יוסיף – עלד יתום כבן שמונה, המתחנך אצל מוחמד, לבוש סחבות וחגורה רחבה על מתניו, וסכין תלוי לו בצד, עודנו ילד והוא מלא ערמה ונטייה לשלוח יד באשר לא לו, שקרן וחוצפני. ידו בכל ויד כל בו. אין הוא יודע בכי אמתי. כאשר הוא מוכה על ידי חברו, הוא עושה את עצמו בוכה וצועק, מקלל קללות נמרצות ולאט לאט מתקרב למכהו; ותיכף משתנה כולו: עיניו הדומעות צוחקות וכולו כחיה טורפת, מכה וצועק בלי גבול, אך פעם אחת בכה באמת, בחשאי, ילל כתן בלילה. היו לו נעלים, נעלים קרועות, טלאי על גבי טלאי, הוא תיקנן עד שהגיעו לידי מצב כזה, שאי אפשר היה לתקנן יותר. במרוצתו אחרי העדר צעק וצרח, ומדי פעם ישב על הארץ ותיקן את הנעליים, אך אחרי צעדים אחדים שוב נקרעו. הפעם נתמלא חימה וזרקן, אבל עד מהרה הוכרח ל“התפייס” איתן והרימן, כי קשה ההליכה בין קוצים ברגל יחפה. נעלן שנית אבל כעבור רגעים מספר השליכן בכעס ובקללות, כי הכאיבו לו את הרגלים. עיניו דמעו בלי הרף, דמעות אמיתיות: הלך אחרי העדר, המקל מתחת לזרועו, ובכה. קראתיו והושבתיו על חמור-העדר שרכבתי עליו והוא פסק מלבכות. מוחמד שב מהעיר, הוא לא הביא ליוסיף נעליים, למרות הבטחתו, פני הילד התכווצו מכעס אך שתק.
ישבנו תחת צל שיח ענף שעל גדות הירדן. מוחמד הביא לי מכתבים. כשהתחלתי לקרוא בהם שאלני “ממי זה”?
– מ“אמא”, עניתי. מוחמד השתומם מאוד:
– באמת? כמה “טאיב” היא כותבת!… אנחנו – כמו הבקר, אף אחד – מלבד השייך ואחיו – אינו יודע לכתוב. אפילו הנשים והבנות – ומה אנו?…
הוא לקח את המכתב ביד, הפך אותו בידיו הנה והנה.
– יא מוחמד – אמרתי – אני אלמדך לכתוב ולקרוא.
– הא… טוב, תלמדני אתן לך “בקשיש”!
– “בקשיש” לא צריך, ובלבד שתלמד – –
– בחייך ו“חיאת-אל-נבי” אלמד, ובלבד שתלמדני… יש לך פיסת נייר, למדני תיכף!
– הא לך פיסת נייר, וגם עיפרון. הנה כתוב שמך: מוחמד אל מחמוד…
– הם… זה באמת שמי, באמת, מוחמד…
– כן, יא-שייך… כתוב גם אתה מו…ח…מ…ד…
פניו הביעו שביעות רצון, עיניו נוצצו מאושר בהסתכלו בפועל ידיו והוסיף:
– בן אדם שאינו יודע לכתוב, בחיי אללה, דומה לחמור הזה… איך, מה אתה אומר, האלמד, האדע עוד?
– אני מבטיחך, יא-מוחמד, שתדע, ובלבד שתרצה!
– אתה אחי…
– יא-אחי מוחמד…
ואמנם: מלים מעטות שהראיתי לו – חיקה בכתב יד מגושם, אבל לצרף בעצמו אות לאות לאיזו מלה שלמה – קשה היה בהחלט. מוחו לא תפס זאת.
יוסיף הקטן הקשיב לכל השיחה קשב רב, וכעבור שעות מספר בהיותנו לבדנו בשדה, התקרב אלי והתחיל בדברי חנופה כדרכו. כששאלתיו: “מה בקשתך?” התבלבל רגע והתחיל כמתבייש:
– “למדני גם אני!”
– טוב יא-יוסיף, אלמדך, אבל בתנאי אחד: שתהיה ילד טוב.
הוא הבטיח הכל ובלבד שאלמדנו לכתוב כמו חמדן, אחיו הקטן של השייך, באותו מעמד הוצאתי נייר ועיפרון, ישבנו על ערמת קש, כתבתי לו את שמו. לשמחתו לא היה גבול, אבל ידו, שאינה מנוסה להחזיק עיפרון, לכלכה את הנייר בשרטוטים, בלי להעלות על הנייר אף אות אחת, הסתכל בביטול על ידיו המלוכלכות כאילו רצה להגיד: “מה תועלת בהן”… אני נחמתיו.
אחרי החליבה הצלחתי ללמדו לכתוב את שמו.
הוא שמר על הבטחתו ונעשה “ילד טוב”; וזה עולה לו כמובן, בקושי רב, גם מוחמד “עובד” ומתקדם. כותב כבר את שם השייך… פניו חגיגיים והוא אינו יודע במה להודות לי על “החסד” הזה. הוא מתגאה מאוד בפני חבריו הרועים ומראה להם את “כתב-ידו”. שמחתו הגיעה למרום פסגתה כשהשייך עלי, בבקרו פעם בשדה, קרא את כל השמות שהוא, מוחמד, כתב. הוא הסתכל בעיני נצחון על כל הרועים ו“יצא מהכלים”.
פעמים יש שרועה ניגש אלי, לוקח את עט-הצמיד שלי, פותחה בזהירות גדולה וכותב שרטוטים אחדים על גבי פנקסי. הוא אינו יודע לכתוב ומאושר הוא שהעט נשמע לו, ושואל אותי:
האפשר לקרוא זאת? מה כתבתי?! לאחר שהוא מתבונן בפני הוא אומר בביישנות: בוודאי כתבתי “כזב”…
רק עיד, רועה כבן ארבע עשרה, רוגז עלי: “הלבנתי” את פניו. עיד היה מחזיק תמיד עפרון ונייר והיה רושם שרטוטים במהירות על גבי הנייר, ואמר לכולם שהוא “כותב”. האמינו לו. והנה כאשר הראו לי את “כתב-ידו” ואמרתי שזה לא כתב כלל, האדים מאוד ופרץ בצחוק גדול, אבל הרגשתי כי התחיל לשנאני…
ערב אחד ישבנו במסיבה אצל השייך ושתינו “קהווה”. הזקנים קמו להתפלל תפילת ערבית, כשהם פושטים מעליהם את עבאיותיהם ופורשים אותן על האדמה. עיד הרועה התקרב אלי. שאלתיו: “למה אתה אינך מתפלל? ענה לי: “לא למדוני”. – “למה?” והוא עונה: אבי היה חולה תמיד. כשהייתי עוד קטן, אמר לי אבא – “לך תרעה את בקר השייך”, ומאז אני עובד… חמדן, אחי השייך – הוא מראה על נער כבן שתים עשרה – מתפלל, כי הוא יודע, ולמד אצל ה”כַּתיב" ואני – כמה אני רוצה לדעת כמוהו… אלה – והוא מראה על העבדים השחורים – הם “עביד” (עבדים), וגם הם עובדים כאן אצל השייך – תמיד, גם הם אינם יודעים כלום, כי מילדותם הם עובדים, אוכלים וישנים כאן, אצל השייך, כמוני.
תמה התפילה. המתפללים ישבו על מקומותיהם. השיחה בינינו נפסקה. עיד התחמק וישב במרחק-מה ממני, ורק בלכתו שאלני:
– התלמדני?…
הייתי פוגש אותן יום יום.
אך השקיתי בגיא את צאני וקול קריאותי המכנס והמזרז את הצאן נשמע בהרים, להקימן מרבצן השלווה על-יד המים – התחלתי להפעיל עם עדרי לאט לאט על הגבעות. אותה שעה היו יוצאות מאוהלן לברכני בשלום שתי האחיות הקטנות והנחמדות, חדיג’ה – בת שש, ובנייה – בת שלוש-ארבע. לפעמים הזמינוני לבית אביהן, ידידי הטוב, לספל קהווה או ארוחה; ולרוב – סתם, לרכב קצת להנאתן על החמור, ה“נושא כלים”, המתנהל לאיטו לפני העדר.
אף פעם לא ניגשו בשקט. ברעש וצחוק באו, שחוק בלי הרף. מכניסות רוח-שובבות, שמחה, שפע, טוב וזוהר בחלל העולם, עד שהיו משכיחות לגמרי רגשות צער והתלבטות בלב פנימה. צחוקן הפראי, הבריא, הטבעי, כמוצאן הבדואי עצמו, והעליזות הילדותית האמיתית – היו משתפכים בשממת ההרים וצלצלו כפעמון הקטן והעדין שעל צואר הטלה המבוגק; והיה בהם כדי לחדור גם לנבכי הלב של זקן שבע ימים ושבע רוגז ולהסיר כבמחי-יד את היגיון שהצטבר בקרבו.
גם אותי היו “משתפות” במשחקיהן. הן הרגישו את עצמן כעין “בעלים” על הטלאים והטליות הרכים, היו מטפלות בייחוד עם ה“אמריות” הקטנות, המשכוכיות הנחמדות, המתחנכות ללכת בראש העדר וקשורות לבן-אדם, הרועה, ככלב מסור, כי אינן מכירות את אמותיהן הכבשות. אלו – אך זה נולדו ונלקחו מאמן עוד טרם ראתה אותן, והרועה מיניקן חלב חָלוב בצלחת בתחבו אצבע הזרת בפיותיהן הפעוטים.
הטלאים עודם קטנים ועוד מעט יגמלו מחלב אמם. הולכים הם עכשיו בעדר “הקטן” להתחנך וללמוד לאט-לאט ללחוך עשב, מאכלם העיקרי בעתיד. אבל בכל פעם שרואים מרחוק איזה עדר, הם מתחילים מיד לרוץ אליו בחשבם כי אמותיהם הן הרועות שם לחוד – כדי שלא ינקו הם את החלב המצטבר בעטיניהן במרעה-היום. געגועים עזים תוקפים אותם ומתפרצים ב“מֶ-מֶה” מחריש אוזניים, כאילו רוצים הם לבטא יחד עם הרגשת געגועיהם – את מחאתם התקיפה על העוול הגדול הנעשה להם בהילקח מהם החלב אשר צריכים לינוק וחולבים ומשתמשים בחלבם הם – לצרכים אחרים…
– ממ… מממה… ורצים-בורחים.
וחדיג’ה ובנייה קמות בכל פעם ומחזירות אותם כרועים מנוסים שוב לעדר ושומרות עליהם בהקפדה ומלמדות אותן בלשון הרועים – כחחח…
ושוב צלצול צחוק משתפך בשממת ההרים.
כך יום-יום.
* * *
באחד הימים ואני עולה לי על הגבעות כמנהגי יום-יום ומחכה כבר בכליון עיניים לבואן. אחרו היום לבוא ובלבי מועקה. הקרה מה את חביבותי? אין על מי לעזוב את העדר. שדות התבואה קרובים והצאן לוטש את עיניו לירק המושך, המגרה והמפתה. אבל איך להיוודע, מה קרה? החולה מי מהן, חלילה?
עננים קלים וכבדים מטליאים טלאי על גבי טלאי את השמים הכחולים והטהורים, ומכסים את עין-השמש. גושי צללים שחורים מטיילים על הגבעות וההרים ויורדים לעמקים, כמחפשים דבר מה… עצוב. הסכנתי איתן יום-יום ועכשיו עצוב מאוד בלעדיהן. בדידות.
עברו שעות אחדות, קמתי עם עדרי והעליתיו לגבעה אחרת. הרימותי את קול קריאותי לצאן, והתכוונתי להן. אולי לא שמעו מקודם בעלותי על הגבעות, אולי תשמענה עכשיו… אחרי שעה קלה שבתי חזרה עם עדרי למקום הקודם, וקריאותי תכופות למענן, הפעוטות…
על סלע בולט ישבו שני גופים קטנים. ישבו צמודים אחד לרעהו, דוממים מחכים. התבוננתי מרחוק, התבוננתי היטב, הילדות הן או לאו? הנה ידיים קטנות מנפנפות אלי באוויר והנה גם קוראות בשמי. קמתי ורצתי – דהרתי ממש – אליהן בשמחה.
הצאן נבהל, הסתכל בי כמתפלא…
– “אהלן וסהלן”, המדבר והמרחב לכן, חביבותי, יא-חדיג’ה ובנייה החמודות! אבל מה אתן כה שתקניות ועצובות? מה היום מיומים? איפה הייתן? מה לכן? – –
– אם ירצה-השם כולם בריאים בבית? אבא, אמא, ת’רייה ובהייה אחיותיכם, הסוסה, הצאן, הגמל, החמורים?
– אלחמדאללה! כולם בריאים, אללה ישמרך, אללה ידרוש בשלומך…
– אבל מה היום מיומים, הבנות?
– אין דבר!…
– לא, באללה, אני משביעכן, הילדות, ספרנה מה קרה?
התפרצה חדיג’ה:
– אתה יודע יא-אחי, אם “יומא” (אמא) תכעס ותלך מ“יובא” (אבא) – אנו כולנו נלך איתה, בהייה בנייה ואנוכי, לא נשאר עם יובא…
ובקול עצוב הוסיפה: – ות’רייה אחותנו – היא לא תלך אתנו. היא מתה… הנה שם-שם, אתה רואה ה“רוג’ם” (רוגם האבנים), שם היא קבורה. אבל אנחנו כולנו נלך עם יומא – – –
– למה זה תכעס אמא?
– מפני ש“יובא” איננו רוצה ב“יומא”. רוצה להתחתן עם אחרת, הולך תמיד ל“עַרב חרבת סמך” שם היא. יומא תלך ממנו למשפחתה, דרומה, ואנו כולנו איתה. לא נשאר עם יובא –
והוסיפה בקול רגשני:
– אתמול תפסנו, אני ובהייה, את יובא בשערות ראשו, הנה כאן – והיא מראה על קדקדה – כאן; ואמרנו לו: “למה לא תביא ליומא בגדים חדשים בשביל החג? היא לובשת קרועות: ואתה הבאת מקוניטרה העיר, “מדרי מן א-שם” (ואפשר מן דמשק), שמלה יפה, ולקחת אותה מתחת לעבאיה, מאחוריך, והבאת אותה שם לחרבת סמך”… אבא צחק לנו, אבל זה אמת, באללה!וקולה רעד:
– אני אקרע את השמלה שעלי, שהביא לי. אתה זוכר, זו שראית, כשבאת אז בגשם להתחמם “על האש”. באללה, אני אקרענה אם לא יביא ליומא בגדים חדשים – – – בשביל החג, כלום לא הביא לנו יובא, הוא כועס!…
– ולי – צועקת בנייה הקטנה ועיניה אורות – אמר יובא שיביא “קונדרה”…
אבל חריג’ה מפסיקה:
– להתחתן הוא רוצה, והדודה שיכָה אומרת “מעליש, – בלקי יג’יב, אינשאללה ווילד” (“אין דבר, אולי יביא, אם ירצה השם, ילד”)…
עיני חדיג’ה נוצצות ומבריקות, בוערות –
– אלען אל ווילד, אללה ילענהו… אלענ-דיק חובא) מקולל הילד, הבן, אללה יקללהו), מקולל תרנגול יובא! (על משקל קללת-הדת, אלענ-דין" – אומרים אצל הבדואים “אלענ-דיק”…) למה רוצה להתחתן עם אחרת ויעזוב את יומא?… רק יביא את אשתו, אנו כולנו נלך עם יומא. לא נשאר עם יובא “יחרטש – דיקהו”… (ישרף תרנגול)…
– אבא יביא לך שמלה חדשה, מגפיים צהובים יפים, מטפחת יפה של משי, וחגורה נהדרת – ותשארו את, בנייה ובהייה בבית עם יובא, לא כן?
– ניסיתי להשיב אותה בזהירות מהחלטתה.
– ארורה השמלה, ארורים המגפיים, ארורות המטפחת של משי והחגורה הנהדרת – ביום שיביא יובא את כלתו הארורה אנו נלך עם יומא!!…
ובנייה מרימה את שתי עיניה, שני כוכבים נוצצים, ואומרת בקול כבוש ובגמגום:
– עם יומא נלך, למשפחתה… דרומה… נעזוב את יובא….
– האינך אוהבת יא בנייה את יובא? – שאלתיה.
– לא!
– ואת יומא?
– כן, הרבה!
– ולמה אינך אוהבת את יובא?
– ולמה הוא רוצה לגרש את יומא?…
– מי אמר לך זאת, יא בנייה פעוטתי?
– א-נ-י י-ו-ד-ע-ת – ונענעה בראשה הפעוט – אני י-ו-ד-ע-ת!
חדיג’ה סיפרה לי, שמעתי… אני יודעת, יובא רוצה לגרש את יומא. יחרטש-דין דיקהו (תשרף דת תרנגולו…) יודעת…
כך ידעתי את כל פרשת העניינים במשפחה זו. עוד מראשית החורף “נכנס השטן” בבית נצאר. הבעל והאשה רבים ביניהם בלי ברף, גם הכה יכנה בכעסו עליה. האשה הביאה לו רק בנות ואך זה מקרוב ילדה לי בת… הבכירה כבת שתים-עשרה, ועכשיו אפסה לו כל תקווה שיוליד בנים ממנה. אמנם הוא אוהב אוהב אותה גם עכשיו, כי נבונה היא ובת-חיל. גם יפה וחמודה, אלא “מזל” אין לה… והאם הוא ימות בלי בן, בלי שיקים שם ונחלה אחריו, והוא הולך ומזדקן?! – האשה אינה נותנת לו להתחתן כי מה יהיה ערכה אז אצלו בהכניסו אשה צעירה בבית?… והוא כבר “נתן עינו” באחת, צעירה ויפה – ביָקה שמָה, – מבין בנות הבדואים השכנים. וקנאת האשה היא לאין גבול, רוגזת ורבה איתו יום-יום, היא כבר קמה פעם והלכה ממנו למשפחתה, ורק אחרי שידולים רבים חזרה ובאה. אבל אחת החליטה והודיעה:
– ביום שיביא את ה“היא” לאוהל – היא לוקחת את ילדותיה והולכת למשפחתה, בלי לשוב אליו לעולם – – –
– הי יא-ראעי! (הי הרועה!) ראה, ראה, הצאן כולו בתוך התבואה! – שמעתי קולות רועים מזהירים מרחוק.
אמנם, כמעט כל העדר היה בתוך התבואה הזרועה.
– לכנה עכשיו הביתה, ילדות חביבות. “אינשאללה” יהיה טוב, – צעקתי אליהן כשרצתי לכנס את הצאן – אל תצטערנה, החמודות, “יובא” לא יגרש את “יומא”…
– תמצא תמיד טוב, יא-אחונא! – ענו לי שתיהן בבת אחת – – –
רוח קרירה תעתה בין ההרים, לטפה את העשב ושיבולי התבואה בעמקים, חשפה ובדרה את צמר הכבשים עד שורשיהם הצחורים. עננים קלים וכבדים כיסו שמי תכלת, אור וצל שימשו בערבוביה… וגם עיני שתיהן היו בהירות ומעונות.
התארח אפנדי בשבט, מידידי השייך. מצא חן בעיניו פרחן, אחד מבחורי השייך ומשרתיו הזרזים, ובשובו לקחו איתו העירה לטפל בסוסו העומד להתחרות, ובכלל – לשמש סייס באורוותו.
בעיר הלבישהו תלבושת עירונית ומלבד אוכל ולינה נתן לו גם כסף להוצאות קטנות.
פרחן בהשפעת יתר משרתי האפנדי, התחיל לבקר בראינוע ובתיאטראות, בבתי-קפה ובקירקָסים, בילה את לילותיו אצל זונות זולות; בקיצור: ראה חיים…
חשקה נפשו להראות עצמו בשבט. לבש בגדיו הנאים, ביקש מאדוניו ימים אחדים של חופש; ובאחד הימים הופיע בשבט מצוחצח ומגוהץ, לבוש פרנג’ית, רק העאקל והכפיה על ראשו.
רושם חזק עשה בשבט, בייחוד בסיפוריו הרבים לצעירים על חיי העיר עצמה, על חייו הוא, על מה שראו עיניו ושמעו אזניו. כל פלאי הטכניקה, לא יאמן כי יסופר, נעלמות ממש. לא שבעו השומעים לשמוע ולהקשיב לכל הגה היוצא מפיו. הכל חדש, נוצץ, מגרה. חיי העיר…
קינאו בו כולם. נדברו אחדים מחבריו והחליטו לנסוע יחד איתו, וכי מי מהבדואים אינו יכול לטפל בסוסים? הרי כולם חונכו על יד סוסים וכולם רוכבים טובים. בוודאי תמצא להם עבודה כזאת. ולמה זה לא יתענגו גם הם וייהנו מהחיים הטובים והנעימים בעיר?…
שלושה נסעו איתו. האחד משרת אצל השייך; השני, מי שהיה רועה והפסיק לפני כמה חודשים את עבודתו אצל בעל-הצאן, כי החליט בנפשו להתחתן ועוד טרם אינה לו הגורל נערה כאוות נפשו; והשלישי – הולך-בטל סתם.
ועוד שניים נסעו, שני נערים צעירים, בלי להודיע על כך לאיש, כי גם נפשם יצאה לחיי עיר ודעתם נתבלבלה עליהם בשמעם את הסיפורים הנפלאים.
כל אחד לקח לירה-שתים בכיסו. הרועה מכר כבשה אחת; המשרת מכר מידות תבואה אחדות ממשכורתו אשר קיבל מידי השייך; השלישי ושני הנערים “הסתדרו” בדרך כלשהי – ונסעו.
לא עברו שבועיים מיום נסעם וכולם שבו בבושת-פנים לשבט. רק נער אחד בלבד, יסין, הסתדר ונשאר בעיר.
המשרת – זקן יפה עיטר את פניו לפני צאתו. רק יצא מהשבט והוא גילח את זקנו. חשב: ישאר בעיר, ולמה לו להראות לכולם את “מוצאו”? מוטב שיחשבו כי עירוני הוא ככל העירונים…
אבל המשחק לא שיחק להם. אמנם הם מאשרים את כל הנפלאות אשר סיפר פרחן, וטוב לו במשרתו אצל האפנדי; אבל עבודה בכל העיר בשביל “אנשים-בדואים” כמוהם – אין. הם עברו את כל בתי הכרך ובכל מקום ישנם משרתים ואין צורך בחדשים. כל הזמן ישבו אצל פרחן באורוותו; אבל משנודע הדבר לאפנדי הביע בגלוי את אי-רצונו ומוכרחים היו להתגולל בחוצות; הכסף אזל ואיננו. פעם השיגו יום עבודה על יד הנמל, אבל עזבו את העבודה לפני שקיעת-השמש, כי לא יכלו לעבוד בעבודה מפרכת כמו הסבלות. בדואים אינם רגילים לעבודה קשה…
כולם לעגו להם, בייחוד למשרת שגילח את זקנו ונעשה ל“פרנג’י”. התגרו בו ועקצו אותו בבדיחות ובדיבורים.
– ולמה הסתדר יסין הנער? – שאלו אותם.
– הוא נער יפה וצעיר… ראה אותו אפנדי אחד ולקחו לעבודה.
– מה היא עבודתו?
– מה היא עבודתו, אתה שואל? כל הנערים היפים, יא חביבי, יכולים להסתדר בבירות. מחפשים כאלה. האפנדים אוהבים אותם. כאלה יכולים להרוויח המון כסף בנקל.
ישב אברך צעיר ולא ידע למה דבריהם מכוונים, ושאל שנית:
– טוב, אבל מה היא עבודתם של הנערים היפים?
– יא-חְמַר (חמור)! מה אינך מבין? – והמדבר ממצמץ בעיניו – זונים איתם האפנדים, יחרב-ביתהום.
– אללה יקללם. טפו! טפו! – ירקו וקיללו כל השומעים.
וכעבור ימים אחדים נעלמו נערים יפים אחרים מהשבט ופניהם לבירות, לחיי העיר הנוצצים והמזהירים.
– לצבור כסף בנקל.
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.