א

המעשנה העגולה הגבוהה העשויה לבנים שרופות אדומות, עם מוליך־הברק בראשה, אשר לבית החרושת לסוכר ליד העירה ר., מזדקפת ומתנשאת מעל לכל הבנינים אשר בסביבה כולה. היא עולה בגבהה אפילו על הצלב הנוצץ, התקוע בכפה הירוקה, אשר על הכנסיה לפרבוסלאבים, העומדת בחשיבות מיוחדת ובהכרת ערכה ותקפה במרכז העירה. ובאותם הימים, שהמעשנה פולטת מקרבה למעלה עמודי עשן שחור מתאבק, והמשרוקית משמיעה שריקת־עבודה ממושכת, אין בכוח צלצולי פעמוני הנחושת, אשר לכנסיה זו להתחרות בשריקה זו ולהשתיקה.

בית החרושת על כל אגפיו ומחלקותיו, שורות הבתים בעלי שתי קומות, שבהם גרים כל הפקידים והעובדים, החל מן המנהל הראשי וכלה בקטן הפקידים, תיאַטרונו, פרדסו לטיול, גני הפרחים, אשר ליד כל בית, גן פרי גדול, הנמצא מאחורי הבנינים, גדר הקרשים ותעלת־המים, הגודרות ומקיפות את כל השטח הרחב והגדול מעבריו, הוא עולם מיוחד בפני עצמו, ביחס לעיירה, והשפעתו עליה מרובה. בית החרושת הוא בבחינת הגביר התקיף, שהכל זקוקים לו ונכנעים אליו. שמה היו מהלכים כל “כלי־הקדש” לפני כל חג ומועד, או בשעת דחקם ומעולם לא שבו משם בידים ריקות. יום, יום נהרו שמה סוחרים מכל המינים, קבלנים, ספסרים, חנוונים, וכל אחד היה ממציא ומציע עסקים מסובכים וכל מיני קבלנות. שליחים היו יוצאים ממנו לכפרי פודוליה ומביאים משם “חוחולים”, המומחים לחפירת הסלק משדה מטעם. קבלנים שכרו עגלות למאות להובלת הסלק מן המשתלות לבית־החרושת. סוחרים עסקו במקח וממכר הסוכר תיכף לעשייתו, ואחרים היו קונים ומוציאים את פסולת מיץ־הסלק מן הגיגיות הגדולות ומוכרים אותה קמעא, קמעא לאיכרים לתבל במיץ זה את המספוא לבהמתם. וכך היה חלק הגון מתושבי העיירה ניזון ומתפרנס מתעשיית בית החרושת ומצרכיו. ולפיכך היו אנשי העיירה נוהגים כבוד בפקידי בית־החרושת; וכשהיו רואים אותם אפילו מרחוק, הרימו מיד את כובעיהם, השתחוו לקראתם וברכו אותם בברכת שלום בקול רם. ואיש מן העיירה, שזכה כי אחד הפקידים יבקרנו בביתו, קנאו בו שכניו, כי הריחו בבקור זה חוץ מהכבוד גם ריח של פרנסה וריווח ממון.

צהרי שבת של קיץ. בעיירה חום ואויר קשה לנשימה. הזקנים נהנים מן המנוחה ומתענוג של שינה בשבת. והצעירים מתקשטים בכל מיני קשוטים ועוזבים זוגות זוגות את העיירה הצרה והמרופשה ושמים פניהם אל מגרש בית החרושת לטייל שם סביב הגדר; והמיוחסים שבהם זוכים ונכנסים גם אל הפרדס פנימה. מביטים בקנאה אל הבתים עם החלונות הרבים והגדולים ועל הבחורים והבחורות העליזים מבני הפקידים, המשחקים ב״לאון־טניס", בכדור־רגל ובמשחקים אחרים, או מטיילים להם בגלוי ראש ובלי מעילים, משתובבים ונוהגים מנהגי־חרות לעצמם. לעת ערב מתפרצות החוצה דרך החלונות הפתוחים מנגינות נעימות מגרון צעירים וצעירות בלוויית זמרת פסנתרים. והפרחים היפים והעצים הרבים והדשאים אשר מסביב מזלפים ומפיצים ריחות־בושם.

– הנה גן־העדן והנה העליזים והמאושרים השוכנים בו! – היו קוראים הזוגות מן העיירה בקנאה ובאנחה.

בכל יום ראשון בשבוע לפנות ערב היו זוגות מהלכים מן העיירה אל התיאטרון, אשר לבית החרושת, לראות במחזות, אשר המשחקים החובבים מבין הפועלים מציגים לפני הקהל, ולשמוע את זמרת־התזמורת העליזה והרועשת, שהיתה נישאת באויר ונשמעת למרחוק. נתקלת זמרת החצוצרות בקירות הסלעים, אשר בהרים הגבוהים מעבר לנהר, והדה חוזר ומתפשט באויר, עד שנדמה כי שתי תזמרות מזמרות כאחת.

בכל פעם כשנראתה בעיירה המרכבה המבריקה, הרתומה לשני סוסים לבנים ויפים, ידעו הכל, כי המנהל, עם סגנו נוסעים, או גבירותיהם המקושטות, המפורכסות והמבושמות עם בנותיהן החורות והרזות, אשר צווארים ארוכים להן, באו לקנות דבר־מה בעיירה. מיד חדלו הכל מעשות את מלאכתם ויצאו מבתיהם. עמדו והביטו בסקרנות אחרי המרכבה ובני־עליון אשר בתוכה עד שנתעלמו מן העין. גברה ההתרגשות בעירה עוד יותר, כשבעל בית־החרושת, יהודי למדן ואדוק, בא אחת בשנה לבקר את נכסיו. הכל השתוקקו לראות את האורח הנעלה, יהודי מיליונר וחרד כאחד, וכל שיחם והגיגם היו בימים ההם רק בו.

כך היה הדבר נוהג במשך כל אותן השנים, שבהן התקיים ועבד בית־החרושת. אך הנה התפרצה המהפכה הגדולה שלאחרי המלחמה העולמית, שגררה אחריה חלופי ממשלות ושלטונות; עד שבאו האדומים ותפסו את רסן הממשלה בידם. אז באה המהפכה גם בבית־החרושת. המיליונר בעל בית החרושת התחבא בראשונה, ואחר כך ברח לחוץ לארץ ועזב את חילו לאחרים. המנהל הורד מגדולתו; אבד ערכם של כל חברי ההנהלה והפקידים החשובים, ובית החרושת עבר לרשותו של הועד הפועל, שנבחר מתוך הפועלים. אז בא הקץ גם לערוגות הפרחים, לגן־הפרי ולפרדס, כי רמסום והרסום מגפי חיילים. נעלמו היופי והנקיון, ואת מקומם ירשו הבוץ, הצחנה והחלאה. נגר אחד, פולני, היה לראש ולמנהל, וה״חבר" ירש את ה״אדון“. בראש מורד ובעינים מושפלות ישבו ה״אדונים” בשעת האספות והישיבות של ועד הפועל ושתקו. וכשתקע מי שהוא מן ה״חברים" לתוך אזנם בקול גס: “הבה, חבר, חתום!” נתעוררו כמו מתוך שינה וחתמו בלי אומר ודברים כל מה שהושיטו להם לחתימה. ואחרים הסתפקו רק בכתם דיו, שהניחו במקום חתימה, כי לא ידעו כתוב… האחד, אשר נהג בהם קצת כבוד, היה החבר פרולוב, אשר שמו היה לפנים אפרים קארש, והכל היו קוראים לו: פרויקה.

בחור עני היה פרויקה, כשנתקבל אל בית החרושת להטליא שם שקים ישנים. עלה לגדולה אחר כך ונתמנה לשומר־הסף של המנהל הראשי ולשמשו. ולאחר חתמנותו זו מנוהו לסוכן על מחסן השקים. הוא היה גוץ ועבה. פניו עגולים ומגולחים ושפתיו עבות ועסיסיות. מעיניו המימיות ניכר כי לב טוב לו, והוא אינו עלול גם אינו מעז לגרום צער למי שהוא. יודע ספר לא היה מעולם, ובקושי רב היה חותם את שמו ורושם את המספרים על השקים. כשנהפכו כל הסדרים במדינה, עליונים ירדו ועלו תחתונים, צף ועלה לגדולה גם פרויקה, שנרשם לחבר באגודת הקומונאים ושינה את שמו לשם פרולוב. בכל יומא דפגרא היה הולך בראש הסתדרות הפועלים דרך רחובות העיירה ונושא בידו את הדגל האדום הגדול, אשר עליו היו מרוקם באותיות גדולות: “מלחמה בבורגנים, שלום לאביונים” והיה שר בקולו הגס ביחד עם המקהלה והתזמורת את האינטרנציונל. הוא עבר לדירה יפה, שעקלו בשבילו והכניסו אליה מאור חשמלי, והיה עורך סעודות שמנות ונשפים לכבוד אדוני המצב החדש ו״החברים האדומים“. עיני העשירים וחשובי העיירה רואות וכלות, בעת אשר בדירותיהם פתילה מהבהבת בצנצנת שמן קטנה, מעלה עשן וצחנה, וכולם רעבים ללחם יבש. ואף על פי כן היו מתיחסים אל פרולוב בכבוד ומבקשים את קרבתו, כי חשבו אותו לאיש מ״שלנו”. ופרולוב אמנם לא התנכר לאחיו, כחבריו; ואיש כי פנה אליו בצר לו מפני עקת בעלי השלטון, לא גרש אותו מעל פניו כי אם עשה בשבילו מה שיכול לעשות.

ב

ליד הפרדס עמד בית גדול ויפה בן קומה אחת עם גזוזטרא עגולה עשויה ארבעה עמודים משוקדים לבנים. חדרים רבים בבית זה. בו גר המנהל הראשי. בבית זה היו שני חדרים, שנועדו בשביל בעל בית־החרושת, כשהיה בא לשהות שם ימים אחדים, ועוד שני אולמים, שנועדו לבית תפלה, לגברים ולנשים. ה״עמוד“, ארון הקודש וספר תורה שבו היו נדבות בעל בית החרושת. בשבת וביום טוב היו מתאספים שמה הזקנים שבין הפקידים, רובם מקרובי בעל בית החרושת, יהודים מליטא ומפולין. לפעמים התגנבו שמה גם פקידים צעירים להתפלל,”קדיש“. ב”ימים הנוראים" ובימים שמזכירין בהם נשמות היה בית התפלה מלא מתפללים ומתפללות גם מן הפקידים והפועלים העיקריים וגם מן השכנים, שגרו בשכונה הקרובה אל בית החרושת. אז באו גם הפקידים הגבוהים עם נשיהם לשמוע תקיעת שופר ולהזכרת נשמות. לימים האלה היו מזמינים מן העיירה חזן הגון, בעל קריאה ותוקע, והיו מביאים משם עוד ספר תורה אחד. “לשמיני עצרת” ושמחת־תורה הביאו שני ספרי־תורה, כדי לזכות את כל המתפללים ב“עליה” וב״הקפה“. ואולם אחרי שנשתנו סדרי מעשי בראשית, התאסף הועד החדש, דן והתווכח בשאלה, מה לעשות בבית הגדול הזה. לבסוף נתקבלה החלטה להוציא מתוכו לעת עתה את ה״פריצים” הבורגנים ובישיבה הבאה יחליטו את מי להושיב במקומם. בינתים בא לעיירה גדוד חיילים רוכבים, שתפס בתים אחדים בחצר בית־החרושת לצרכיו, וביניהם גם את הבית הגדול הזה. הזקנים מיהרו להוציא מבית התפילה את ארון הקודש עם ספר התורה, את ה“עמוד” ואת הכסאות והעבירו אותם לבית אחד, אשר בשכונה הקרובה, והיו מתכנסים שמה בימי השבת להתפלל. בחשאי, בלי רעש ובלי אותה הרחבות, שהיו רגילים בה לפנים, היו גם המיוחסים מלפנים מתגנבים ומתאספים אל בית־התפלה החדש הקטן להתפלל ב״ימים הנוראים". יהודים פשוטים היו השנה הש״ץ, בעל־הקריאה והתוקע והמקריא. השופר יבב בקול ניחר, כאלו נאנח יחד עם המתפללים על גלות השכינה.

בראשון לחג הסוכות ניתן צו, שהגדוד יעזוב את העיירה, וביום א׳ דחול המועד נתפנה הבית הגדול מדייריו החדשים. הבית ניזק מאד. רבתה בו העזובה, הקירות והרצפות היו מלוכלכים, רפש וחלאה היו בכל חדר. ניטלו הודם והדרם. רק שני החדרים, ששמשו לתפלה, ניצלו על פי נס, כי היו סגורים כל הזמן, שראשי הגדוד ישבו בבית, ולא שמו אליהם לב. ויהי הדבר לפלא בעיני המתפללים האדוקים. אז אמרו להשיב תשמישי דקדושה למקומם ולהתפלל שם כמקודם. אך החדרים האלה היו נעולים ויראו, בלי רשיון, לעשות זאת, ולפנות בבקשה כזו אל הועד הפועל חששו. על כן החליטו לפנות אל פרולוב בבקשה, שהוא יהיה לשליח־מצוה ומליץ עליהם לפני הועד הפועל. פרולוב לא היה אז בעיירה ועל כן חיכו לשובו. הוא שב לביתו רק לפני “הושענא־רבא”. כשבאו אליו זקני הפקידים והרצו לפניו את בקשתם, הרגיע אותם והבטיח להם, כי למחרת הבוקר יסירו את המנעול מעל הדלתות, והם יוכלו להתפלל שם כאוות נפשם.

– אני נותן לכם הבטחת קומונאי ישר, – אמר להם פרולוב, – על אחריותי. הוא נתן צו, והסירו את המנעולים ופתחו את שני החדרים. כנמלים חרוצות עבדו ממחרת הבוקר הזקנים עם הצעירים בחדרים ההם: שפשפו ונקו את הרצפות ואת החלונות, הסירו את קורי־העכבישים, שהספיקו, בימים שהחדרים היו סגורים, לארוג בהם את רשתותיהם, הכניסו את הארון עם ספר־־התורה ואת ה״עמוד" וסדרו את טור הכסאות. פרולוב השתדל והכניסו אל שני החדרים את החשמל שנפסק זה כבר. שמחת האנשים היתה גדולה, והודו לפרולוב ואמרו לו, שהוא מועמד לעולם הבא. התחזקה בקרבם אמונתם והתפללו בקול רם ובהתלהבות. והנה נזכרו, כי הערב הרי תהיינה “הקפות”, ולהם יש רק ספר־תורה אחד. ואיך איפוא יזכו את כל המתפללים בהקפות? אז שלחו שליח מיוחד אל גבאי בית כנסת, שיבקש ממנו לשלוח להם שני ספרי־תורה ל״הקפות", כמו שהיה עושה כל שנה. לפנות ערב שב השליח בידים ריקות.

– הגבאי אמר, כי אחרנו את המועד – מסר השליח.– הוא נתן ארבעה ספרי־־תורה ל״מנינים“, אשר בכפרים הסמוכים, ולהם נשארו רק ששה ספרי־תורה, ואין לו איפוא עוד ספרי־תורה בשביל ה״מנין”, אשר בבית החרושת.

באותה שעה נכנם פרולוב אל בית־התפלה לראות, אם הכל בסדר, ושמע את דברי השליח.

– לך אל אותו הגבאי ואמור לו, כי אנכי שלחתיך, ויתן לך שני ספרי־תורה. – אמר פרולוב לשליח.

– אני ספרתי לו, כי ה״חבר" פרולוב השתדל בעדנו והוא נתן לנו את הרשיון לפתוח את בית התפלה, – ענהו השליח.

– ובכל זאת לא נתן לך את ספרי התורה? אני אראה לקונטר־רבולוציונר זה את ידי, וידע את תנופתי. שני ספרי תורה יהיו לכם עוד הערב! – קרא פרולוב בכעס ויצא מבית התפלה.

ג

עם בוא הבולשביקים נחה, שקטה קצת העיירה. סר פחד הגדודים השודדים והרוצחים ששלטו בסביבה, ומורא הפרעות פג. ואולם תחת זאת באו דאגות אחרות ליהודים. הקומונאים היהודים הצעירים קבלו על עצמם לסגור את ה״תלמוד־תורה“, את ה״חדרים” ואת בית התפילה ולבער את הספר העברי. שמועות התהלכו בעיירה, כי ב״ימים הנוראים" יתפרצו מרשיעי ברית אלה אל בתי הכנסת והתפלה ושם יערכו מלחמה על ה״רבונו של עולם" ויפריעו את הסדר; לא יתנו להתפלל, לקרא בתורה ולתקע בשופר. אף על פי שהשמועות הללו לא נתאמתו בכללן, בכל זאת לא נרגעו היהודים. ולפיכך נקל להבין עד כמה חרדו ונבהלו מתפללי בית־הכנסת שבעיירה וכל הקהל הרב של נשים ובתולות וטף, שבאו לנשק את התורה בשעת ה״הקפות", כשנודע להם פתאום, כי שני פרשים מזוינים ברובים קרבו אל בית הכנסת… חרדה אחזה את כולם. גדלו המהומה והצעקה. הפחדנים השתמטו וברחו, והנשארים נדחקו אל הדלת, וכמעט שבא הדבר לידי אסון.

שני הפרשים נכנסו לבית הכנסת, כשרוביהם מאחוריהם, והכל הכירו אותם. – אלה היו פרולוב וחברו דמיטריב, חוחול־טהור, רם־קומה ורחב שכם. הקהל הנבהל נרגע מעט, כשראה את פרולוב. הכל נתנו עיניהם בשני האורחים הללו, שהיו אדומים ומכוסי זעה מרכיבה מהירה, רוביהם בין כתפיהם ואקדוחיהם תחובים במתניהם. כולם חכו בקוצר רוח לשמוע מה בפיהם. היתה כרגע דממה.

– מי פה הגבאי? – נשמע קולו הקשה של פרולוב.

כל הנאספים הסבו את פניהם אל ארון הקודש, מקום שם עמד ר׳ קלמן צדוק׳ס הגבאי, יהודי בעל זקן אדום, שהלבין קצת בקצהו, כובע קטיפה שחור לראשו וקפוטה שחורה ארוכה לגוו, והוא עומד מוכן ומזומן לצוות לשמש, העומד על ידו לכבד את המתפללים באלוף התורני “תן כבוד לתורה”.

– אני הוא – ענה קלמן לאחר רגע של פקפוק, כשהוא רועד.

– כך הוא! – קרא פרולוב בתמיה, שיש בה רוגז ואיום – אתה הוא שהסתלקת לתת שתי תורות לבית התפלה אשר לבית החרושת? טוב לדעת זאת.

הגבאי התחיל מגמגם דברי הצטדקות והתנצלות. אבל פרולוב לא חפץ לשמוע ולא נתן לו לגמור את דבריו. הוא התחיל נואם נאום תוכחה בשפת רוסית מעורבת למחצה במלים משפת אוקראינה, וקולו הולך ומתגבר מתוך התלהבות ומהנאה פנימית.

– הס! אל קול! אנו יודעים אתכם, בורגנים ומתנגדי הריבולוציה, – קרא והניף את אגרופיו כלפי ה“מזרח״. – אתם תפסתם בידכם הקשה את כל השלטון והממשלה בכל העולם, את הרכוש ואת בתי חרושת והתעשיה. ותמעט כל זאת לנפשכם הזוללה ותשפכו את ממשלתכם גם על בתי הכנסת והתפלה ותקחו לכם את “המזרח” ואת התורה. אתם, הכרסתנים השמנים, סוחרים ב״עליות”, מפטמים זה את זה ב״שלישי“, וב״שישי” נוטלים לכם את ה״הקפות" הראשונות, ולבני הפרוליטריון, העובדים והעמלים אתם זורקים פרורים ושיריים, אשר לא יצלחו לכל, כאלו היו בריות שפלות, כלבים וחתולים. ואולם חכו מעט. הנה ימים באים ואנו הקומונאים נוציא אתכם מן הבתים האלה בעל כרחכם. אנו נדרוש מכם חשבון על מעשיכם, ואוי ואבוי אז לכולכם… דמיטריב – פנה אל חברו – מהר בוא הנה !

דימיטריב עמד כל הזמן, שפרולוב נאם את נאומו, ליד השולחן והביט בעינים תמהות אל ארון הקודש, אל התקרה המצוירת ואל הנשים והבתולות שעמדו על היציע ועל הספסלים שראה בפעם הראשונה בחייו ונשם בחוטמו הקטן את ריח הנרות הדולקים. כפי הנראה לא שמע כלל את נאום חברו. אך כששמע את שמו, נזדעזע מעט.

– למה אתה עומד כבול־עץ? – שאל אותו פרולוב. – גש הנה!

הקהל נצטופף ונתן דרך לדמיטריב לקרב אל ארון הקודש, מקום שם עמד פרולוב. הגבאי ושמשו נרתעו לאחוריהם, נדחקו אל בין הקהל, שלא יראו אותם. פרולוב כיבד את עצמו ב״פתיחת הארון" וב“הוצאה”. הוא הוציא ספר תורה אחד, נשקו ומסרו לדמיטריב, אחר הוציא ספר תורה שני ונשקו.

– מה אתה עושה, חבר פרולוב? – גח השמש מתוך הקהל ושאל את פרולוב בקול נפחד. – אתה נותן ספר־תורה קדוש לידי ״גוי״?

– תורתנו היא! – נהם פרולוב ככפיר. – גש הלאה!

הרי יהודי אתה. – התחנן אליו השמש. ואתה מוסר את התורה הקדושה לידים טמאות. – תנני, לפחות, לעטוף את התורה בטלית.

והשמש מהר ועטף שני ספרי התורה בטליות. שני הקומונאים יצאו ועלו על סוסיהם, כשחבקו את ספרי־התורה העטופים בטליות.

– הזהר, דימיטריב, לבל תפול התורה מידך. – הזהירו פרולוב. – התורה איננה חפץ פשוט.

ושניהם עפו כחץ מקשת אל בית החרושת למסור את התורות לאלה המחכים להן.

– טפו! – ירק קלמן צדוק׳ס אחרי שעזבו הקומונאים את בית הכנסת והתרחקו משם. – ראה נא מה התלקחה פתאום האהבה בלבו אל התורה. הוא הביא אל בית הכנסת “שקץ” ואומר, שהתורה היא שלהם. ריקים שכאלה.

– ישראל אף על פי שחטא, ישראל הוא – אמר השמש הזקן.

עברה הבהלה. החזן קרב אל העמוד והתחיל מזמר בנוסח הקבוע: “אתה הראית לדעת, כי ד׳ הוא האלהים. אין עוד מלבדו”.

והקהל חזר אחריו בהתלהבות, פסוק אחר פסוק, וההקפות החלו.