א    🔗

כאשר גדוד פרשים עם סרטים אדומים על שרוולי מעיליהם, עם דגל אדום בידיהם ושירת “האינטרנאציונאל” בפיהם נכנס לעיירה ר. הפּודולית על שפת דניסטר השמאלית, תקפה שמחה את תושביה היהודים. הם לא חשבו אז, על מה שיביא להם הגדוד הזה מחר ולאחריו. אבל דבר אחד היה ברי להם, שאין לפחוד עוד מפני כנופיות, פרעות, ושחיטות, והם יוכלו לישון הלילה שנת מנוחה. ואמנם חדלו כל מיני ארחי פרחי ומרצחים מאורגנים ובלתי מאורגנים לבקר את העיירה. חדלו לבוא גם השמועות על דבר פרעות בסביבה הקרובה. ואולם עד מהרה הרגישו היהודים, שצרה אחרת מתרגשת לבוא עליהם. השלטון החדש הכריז מלחמה על כל מיני מסחר ומשא ומתן ועל בורגנים וספקוליאנטים. על ידי כך נתמעטה, ולבסוף נעלמה לגמרי, הפרנסה, שרוב הישוב היהודי התפרנס בה גם לפני מאורע זה בצמצום רב. וזה הכלל: במקום שאין פרנסה, משתרש שם הרעב; והאורח הזה מביא עמו את מלוויו: מחלות שונות, רחמנא ליצלן. ובין חולים כאלה מלאך המוות הוא אורח מצוי. וכשמתים מתרבים, מתמעט מספר הישוב בעיירה, ורב האבל והשממון. תחת זאת מתרחב “בית־המועד לכל חי”. כעשב בשדה צצים ומצטופפים שם גלים גלים של עפר תחוח. בעת כזאת שוכבים תחת הגלים החדשים מתים, כשהם ערטילאים בלי תכריכים. כי מאין יקחו בד ל“בגדים” אלה? הם נחים שם גם בלי מצבות על גבי קבריהם. לאושר העיירה רבים הם הפליטים, קרבנות הרוצחים הפורעים הנודדים בכל דרך ומשעול; ובבקשם להם מקלט הם מתגנבים גם לעיירת גבול זו מתוך תקווה, שבליל חושך יעלה בידם לצלוח את הנהר ולהיכנס בסתר לעבר השני, לביסאראביה, שחשבו אותה ל“גן עדן” שברומניה, שהיא השער לאירופה ולאמריקה. פליטים אלה ממלאים זמנית את הבתים, שהתרוקנו מיושביהם, שהלכו לעולמם, ומגרשים מעט את השממון. ואולם מצד שני מתרבים הפיות והקיבות, מתמעטים חמרי המזון, שהם מעטים גם בלעדיהם, והרעב הולך ומחמיר.

בעיירה שכול ואלמון, רפיון רוח ועצבות, ועל כולם הרעב, שבא בגלל הפרת השדוך רב־השנים בין העיירה והכפר בגלל הנדוניה, שאינם מסלקים אותה. והם נפרדו. הכפר טוען לעיירה: מכיוון שאַת אינך ממלאה את התנאים שהתנינו, ואינך ממציאה לי, כמו שהתחייבת לא מלח ולא סבון, לא גפרורים ולא נפט, לא מטווה לבגדים ולא עור למגפים, אם כן, למה אַת לי? לא אתן לך גם אני לא לחם ולא בשר, לא ביצים ולא ירקות וגם לא חלב ותוצרתו, וכדומה. אַת מבטיחה לשלם לי בעד כל אלה בשטרות כסף? בואי ואראך שקים ממולאים שטרות, שעליהם חתומים איתני עולם ומושלי ארץ, והם מונחים בימים אלה כסמרטוטים, שאין בהם תועלת, ועכברים מכרסמים אותם. חסל! אין בינינו כל משא ומתן. עוד טוב שבעיירה נמצאים מהשנים הטובות שחלפו מעט לבנים, שהכינו בשביל הכלות, שמלות משי וקטיפה, אדרות שער ופרוות, נעלים, ערדליים, כלי נחושת וכסף, שהכפר עוד מוצא בהם חפץ, והוא נותן לעיירה בתורת חלופין בעד חפצים אלה: פולים, קמח תירס, שמבשלים ממנו מאמאליגה, ואופים ממנו “לחם נחושת” (מאלאי), תפוחי־אדמה ופולים למלאות בהם את הקיבה התובעת. ואם תאמר: עצי הסקה מניין לבשל בהם לאפות ולהחם קצת בימי החורף הקרים את האיברים הקפואים? הרי השלטון החדש אסר להוציא מהיערות הסמוכים אף ענפים יבשים וזרדים, שהרוח שברה אותם מאילנות יבשים. ואם כן הסקה מאין? אך גם לזה מצאו בעלי־עצה ותבונה דרך: שוברים כסאות, שולחנות, ארונות וכדומה ומסיקים את התנור. ובשעת הדחק הרי אפשר להסיק את התנור גם בספרים ובתמונות התלויות על הקיר. יש אומרים, שחומר דלק זה טוב אפילו מעצים, כי הוא יבש, מתלקח מהר ומתלהב. חבל רק, שחומר זה לא יספיק לכל החורף. ועל כן יושבים יהודים ומצפים לאביב שיבוא, יחד עם תקווה זו באה עוד תקוות סתר, שאפילו הלב לפה אינו מגלה, שאולי יחד עם החורף יחלוף גם השלטון עם תקוות השני, ויבוא שלטון לכל הפחות כזה שהיה לפני המלחמה… לתקווה יש כנפים, ואלוהים הכל יכול.

בקצה העיירה ב“פרבר הממזרים” כבר נראו הסימנים הראשונים, המראים, שהאביב צועד ומתקרב אל גבולו. שם כבר רוצדים ורוקדים עגלים, שרק אתמול ושלשום יצאו לאויר העולם; תרנגולות מעוברות ביצים מרעישות את העולם בקרקוריהן מאז הבוקר ומודיעות לכל העולם, שהן עומדות להטיל ביצים, לרבוץ עליהן ולדגור דור חדש. חסידות עפות במרום מחנות מחנות, יורדות על גגות בתי הכפר, מקשקשות בחרטומיהן הארוכים והקשים, כשומרי לילה במכושיהם, ומכריזות, שהאביב הולך ובא. והן, החסידות, זוכרות את מולדתן בנכר ושבות לפקוד את נוויהן. האפרים מתכסים ניצני עשבים כמחטים ירוקים. עץ האפרסק והדובדבן יפתחו בקרוב את פקעיהם שצבו ויוציאו לחופש את ניצניהם הלבנים והוורודים יחד עם עלעלים ענוגים ירקרקים. האויר ספוג כולו ריחות אביביים, ורוחות קלילות נושבות ומעוררות הרגשות משובבות נפש, תקוות נסתרות, נחמה. האיכרים הישנים על תנוריהם מקיצים משנת החורף, מתקנים את כלי המחרשה והמשדדה ומתכוננים לצאת אל השדה לחרוש ולזרוע. כמו לא קרה כל דבר יוצא מן הכלל והעולם כמנהגו נוהג.

אחרת הוא בעיירה. חג הפורים כבר עבר אמנם בלי רעשנים, בלי אזני־המן ובלי משלוח מנות; נהר הדניסטר התעבר, בטנו צבתה, ומתחת מכסה הקרח העבה ומעטה השלג, אשר שם עליו שר החורף, התפרצו המים משתי גדותיו, והם גאה גאו. הורם מכסה הקרח בעל כרחו, ותחת לחץ המים נבקע והתפורר. ובליל חם אחד פקעה עקשנתו של הקרח, נאנח, זז ויצא לדרך רחוקה לים השחור, שעל שפתו עומדת העיר אודיסה, שהיתה פעם יפה ועליזה. אל שפת הנהר אסור לגשת. וכדי לשעשע את העין במחזה הנהדר, כאשר גלדי קרח ענקיים מתגוששים יחד, נפגשים, מתאבקים, נתקלים זה בזה, עולים ומטפסים אחד על השני עד שנשברים גם יחד, מתפוררים ונטחנים לדייסא של שלג ונישאים במים הלאה, כדי לראות מחזה נהדר זה עולים ילדים סקרנים על עליות בתיהם ונשקפים דרך חרכים וסדקים שבגג אל מצעד הקרח. אך מיד אוחזת את הסקרנים צמרמורת ועווית – הם רואים שהשנה שונה הקרח מאשר בכל שנה. הוא איננו רק מים – יש בו גם דם ומוח של אנשים. יש בו גם גופות קפואות של אנשים, שמצאו את מנוחתם בתוך הנהר. ויודעים הסקרנים, שגופות אלה הן של אחים אומללים, פליטים שהלכו בלילות אפלים על הקרח כדי לעבור אל עבר הנהר הימני. אך פה על שפת הנהר שודדו, הוכו ולבסוף הושלכו הם המימה ונקברו בתוך ארונות קרח שקופים… עתה הם שטים יחד עם ארונות הקרח אל הים השחור, אל חוף אודיסה. אפשר מאד, שהם היו מתושבי העיר ההיא.

יהודי העיירה מדוכאים מאד גם בבוא האביב. דאגות פרנסה, רעב, מחלות, גזרות רעות, רדיפות ונגישות מצד השלטון החדש מטשטשים ומטריפים את המחשבה ומטמטמים את הלב. והם אינם רואים את השנויים המתהווים בשמים, באויר ועל האדמה. אבל ילדיהם רואים ומרגישים זאת. הם מתגנבים ויוצאים מתוך בתיהם, שהוריהם לא יראו אותם. הם לבושים קלות ונעליהם בלות וקרועות ורצים במגרש שמאחורי בתיהם, קופצים שם ודוהרים, כעגלים וכסייחים. שם, בפרבר, הם שואפים אל תוכם את האויר הרענן ושרים בחברותא: “אל אלוהים, תן את גשמיך למען ילדיך!” רואים אותם אבא ואמא, גוערים בהם ומעיזים אותם הביתה, ומשוחחים ביניהם לבין עצמם שיחה כזאת:

– אויה לי. – קוראה האם. – הפעוטים הריחו כבר את ריח האביב.

– כן. – נאנח האב. – בשבת זו הלא יברכו על חודש ניסן.

– האומנם? – שואלת היא בתמהון. – יסלח לי אלוהים לחטא שפתי. הצרות והאסונות משכיחים את חשבון הימים. ומה בדבר המצות? החושבים אתם, הגברים על זה? עליך לצאת אל העיירה ולהתעניין בדבר גדול זה. אסור להסיח את הדעת מענין המצות. פששש – פסח, מצות.

זאת היתה באמת שאלה קשה ומסובכת מאד. אמנם תנור הקהל עומד על מקומו לשרות הצבור, ויש רק להכשירו ולכשרו מחדש. גם כלי האפיה ישנם שם עוד מאשתקד. גם עצים להסקה יש להשיג. מהיכן? עומדים מחסנים ריקים, שאין מה להכניס לתוכם, ורק עכברים מתרוצצים בתוכם, ושלדים של חנויות, שנשרפו בשעת הפרעות, שעכרו האוסטרים והצ’כים לפני עזבם את העיירה – אותם אפשר לפרק ולהוציא מתוכם כל אשר האש שולט בו, ויהיה לאפות בו את המצות. הנשים העוזרות, הלשן והתנורן, ואפילו הנער היוצק את המים, והסבלים, כמו כן כל כלי הקודש, המשגיחים על הכשרות – כולם מוכנים ומזומנים למצווה גדולה זו. השאלה היחידה היא רק, מאין לקחת קמחא דפסחא? “האיספולקום” וה“פרדקום” (הוועד המקומי והוועד לאספקה) רשמו את כל החיטה שבכפרים, ובלי רשיונם אין להוציא אף גרעין אחד. והטחנה היחידה שבעיירה אף היא תחת פקוחם. וקמח לפסח מאין ימצא? שנית, מה תאמר ה“קומפּארטיה” היהודית (המפלגה הקומוניסטית), אשר לפי דעתה המצה היא לחם ופולחן דתי. והדת לגבי קומוניסט יהודי, תדבק לשונם לחיכם, חתיכה דאסורה. ובוודאי לא ירשו להשיג את הקמח הדרוש. בעוונותינו הרבים כבר וותרו היהודים על הרבה מצוות דאורייתא ודרבנן, כמו: אתרוג לולב, משלוח מנות, בשר ודגים, גלוסקאות ואיטריות לשבת וכדומה. אבל חמץ בחג הפסח!.. נאנחו יהודים בבתיהם, רגנו והתלוננו בבתי התפילה, התאספו כבר פעמים בבית הרב. אך מה יכול הרב, ואפילו שני הרבנים אשר לעיירה, לייעץ? היתירו להם קטניות? הרי גם קטניות אין להשיג.

– הרי יודעים אתם, אחים יקרים. – נאנחו הרבנים. – שאנו כלי־הקודש איננו מיוחסים בעיני ה“גדולים”. טוב לנו להתעלם מעיניהם. משה הנחתום יוכל לעשות בנידן דידן יותר ממנו. הוא יודע את הדרך אליהם ואינו חושש גם “ללא תעשה” של שוחד, וגומר.

משה הנחתום הוא יהודי נמוך קומה, רחב שכם, שראשו גלוח בקיץ, ועיניו צרות עקומות. חוטמו שטוח, רחב. שפתיו עבות וזקנקנו גזוז ושערותיו דוקרות. קולו סדוק וניחר. פרצופו הוא פרצוף קאלמוקי, אך בגלל פניו השחומים קראו לו בעיירה משה הצועני. הוא היה מקורב בזכות מעשים, שאינם אוהבים את אור השמש, ומשא־ומתן בצנעה, לפקידי כל השלטונות, שצצו בכל הזמנים, מפקידי הקיסר עד פקידיו של פטליורה, דניקין ואפילו של הבולשביקים. בגלל קורבתו זו ולשונו החריפה והחוצפה היה מוראו אפילו על הגבירים ונשואי הפנים שבעיירה. לכל אחד מהם פנה ב“אתה”. בזכות “מעלותיו” אלה זכה ל“חזקה” על תנור הקהל הגדול, שבבית הקהל, העומד על שפת הנהר, והוא דאג והכין בכל שנה את אפיית המצות לתושבים.

הנה למשה זה שלחו הרבנים את חשובי הקהל לדון עמו בענין המצות.

– וכסף למצות הכינותם כבר? האספתם כבר “מעות חטים”? – שאל אותם משה בהעמידו עליהם את עיניו הצרות והעקומות. – הוועד שלכם, לפי שנדמה לי, ישן במנוחה, והרבנים שלנו יודעים רק לגנוח ולהאנח. לכו דפקו בדלתות בתיהם, אמרו להם, שהשנה אינה דומה לשנים שעברו. נחוץ כסף והרבה כסף, ואז יש לקוות שתהיינה גם מצות. אך הזדרזו!

הולכים העסקנים אל ראש הוועד. ומי הוא הראש, אם לא שלום חנציס? שלום זה היה איש באמצע שנותיו, משכיל נאמן ומסור לעבודת הכלל וחביב על הכול. הוא היה היחידי, שהיתה לו דריסת רגל ל“המחלקה המיוחדת”, שנפתחה לאורך נהר דניסטר כדי לשמור על הפליטים, שלא יעברו חס ושלום את הגבול, וגם לשם מטרות פוליטיות. עתה באו קרואי מועד אל חנציס לבקש ממנו, שיצטרף אליהם ויעשה מה שהוא, כדי שתהיה ליהודים מצה לפסח, ולא יכשלו חלילה באכילת חמץ.

– האמינו לי,יהודים טובים, שלא חדלתי עוד מחשוב על זה. אמר להם שלום. בכל ימי חיי לא אכלתי ברוך השם חמץ בפסח וישמרני אלהים גם להבא מעבירה זו. השתדלו רק, שבעלי האמצעים יפתחו את לבם ואת כיסם ויתנו השנה ל“מעות חיטים” יותר מאשר היו רגילים לתת בשנים כתקונן. כי העניות גדולה מאד. ואנו נעשה הכול, מה שתלוי בנו, ואלוהים יהיה בעזרנו. ואתם אל תשכחו לדבר על זה גם עם משה הנחתום.

 

ב    🔗

ברביעי לחודש האביב, שהיה נהדר, והשמש האירה בהדרה, חממה ויבשה את הבוץ, אשר בסמטאות של העיירה, התעוררה משנתה אשה צעירה ההרה ללדת בקרוב, נשמה באפה נשימה עמוקה ואמרה לבעלה,שהקדים לקום, ועמד מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין והתפלל שחרית:

– היודע אתה, בעריש, מה שאומר לך? ריח מצה אפויה טריה הגיע לאפי, ויש לי חשק לטעום ממנה. הרי ידוע לך, שלנשים מעוברות יש תמיד ריח וחשק לטעום מאכלים, שקשה להשיגם. – כה אמרה הצעירה תוך פנוק וחיוך.

– חלמא טבא חזית, חביבה. אמנם כבר עבר ראש חודש ניסן. שמעתי שהוועד שלנו עם הרבנים מתחבטים בשאלת המצות, אך אלוהים יודע, אם יעלה בידם לאפות מצות השנה. הרי יודעת את את השלטון הקשה של הבולשביקים ואת קשי־ערפם והל“הכעיס” של ה“יבסקים”שלנו.

ואולם אשתו חייה־ליבה עמדה בשלה ואמרה, שחוש ריחה מעולם לא שיקר לה. אז יצא בעריש מיד לאחר גמרו את תפילתו החוצה והביט לצדו של הנהר, ששם עומד בית הקהל, וראה לתמהונו הרב, שמהארובה הגדולה, אשר לאותו בית, עולה ומתמר עמוד עשן. לא יכול התאפק והלך שמה להיווכח, אם עיניו לא הטעו אותו. עוד מרחוק הגיעה לאזניו ההמולה הידועה בעיירות, כשאופים מצות. שקשקו מערוכים, שבהם מגלגלות הנשים “העוזרות” את בצק המצות על קרשי עץ מעוצדים ארוכים. מקשקשים ומצלצלים הפחים המונחים על שולחנות של לוחות ועליהם מנקבים את המצות בגלגל־שינים מברזל. הלשן צועק: מים, קמח! והתנורן צועק: מצות לתנור! מיהר בעריש לביתו לבשר לאשתו ההרה, שאמנם היא לא טעתה. וברגע ההוא שקע בהרהור: מאין יקח כסף לתת ל“מעות חטים” ואחר כך לקנות מצות, שמחירן השנה יהיה בוודאי רב?

איך זה קרה ונעשה הדבר? סוד כמוס הוא עם משה השחור וסתום ומופלא הוא מכל התושבים, באיזה אופן השיג משה את הקמח עם הכשר השלטון הצבאי והעירוני. ומכיון שנפתח התנור והתחילו באפיה לעיני היום, התחילו באים יהודים אדוקים שיש להם חיטה שמורה, שהצילו מעיני נמרים ומשיני אריות משחרים לטרף, לשאול את משה, מתי יאפו להם “מצה שמורה”? שואלים סקרנים את משה המנצח על המנגנון ומפקח בעינים מלאות נצחון על סביביו: מאין ואיך? אך הוא גוער בהם מטוב לב ואומר:

– אל תהיו סקרנים ואל תשאלו שאלות. יש אלוהים בשמים ומשה השחור בארץ ויהודים וברכו “על אכילת מצה”.

וכשנראו ברחובות ובסמטאות שני הסבלים, שאול ופייבל, שהם בעלי “חזקה” לתפקיד זה משנים, והם נושאים על כתפותיהם במוט בשנים סדין לבן עם מצות טריות מפיצות ריח נעים, תקפה את לבות העוברים ושבים שמחה גדולה. אורו העינים, והלב נתמלא תקווה, כמו שרואים את השמש עולה וזורחת אחרי ימים קודרים מעוננים. ראו ילדים ורצו אחרי הסבלים, רקדו וקראו: מצות, מצות! והגדולים שאלו את הסבלים למחיר המצות ולמי הללו נועדו? מאותו הרגע התחילו הכל מהרהרים ומדברים על מצות. נשים האיצו בבעליהן, שיזדרזו להזמין מצות ולהביאן הביתה. כי יראו פן יאחרו.

– מי יודע מה ילד יום? – טענו הנשים. – ישמרנו אלוהים מעין רעה. יש לנו שונאים רבים.

ובצד השני של בית־הקהל יושב לו משה השחור במשרדו בהרחבת הדעת ובשביעת רצון. מסביבו עומדים בעלי ה“שמורה”; הם עומדים עמו על המקח ומבקשים ממנו לקבוע להם יום, שיוכלו לבוא לאפות את מצותיהם. אחרים עומדים עמו על המקח בעד המצות האפויות, שיש לו למכירה.

– היתכן, ר' משה? הרי יודע אתה את הזמן הרע ואת המצוקה הגדולה. – מתחננים הם אליו. – מי יכול לשלם מחיר גבוה כזה?

– מה תצעקו אלי? למה נאספתם עלי? – הוא רוגז עליהם בקולו הניחר. – וכי הכסף נכנס לכיסי? היודעים אתם, מה פרוש הדבר לקבל בימינו מכל ה“קומים” למיניהם רשיונות לקנות חיטה, להכשיר את הטחנה ולאפות מצות? שאלו את שלום חנציס ויגיד לכם. לא בשטרות נייר, רק במטבעות זהב וברובלי כסף מימות יקתרינה היה לשלם בעד כל אלה. ואתם עודכם מתחטאים לפני ומתאוננים באזני. וכשהוסיפו האנשים לעמוד עמו על המקח, איים עליהם ואמר:

– אל יעלה על לבבכם, שנוכל לאפות מצות השנה עד ערב פסח, כמו בשנים הקודמות. מי יתן ויכולנו לאפות ששה, או שבעה ימים. מעט הוא הקמח. גם העצים לא יספיקו, ומי יודע, אם לא תהיה פתאום רוח אחרת עם המושלים בנו? כל הקודם יזכה. תדעו גם זאת, שעשו מתמרד. שואלים הערלים, מדוע מותר ליהודים לאפות מצות ואסור להם לאפות ה“פסחא” שלהם? הם יודעים רק לשאול. אך מטבעות זהב, יש להם יותר מאשר לנו, אינם רוצים לתת. תבאנה הקדחת ושאר המחלות בעצמותיהם. איך שהוא, אך למיחש מיבעי.

שמעו יהודים את איומיו והתרוצצו הנה והנה וביקשו מה ואצל מי למשכן, כדי לתת לעת־עתה דמי־קדימה והזמינו מצות. ובני עוני צרו על בית הוועד והתדפקו בדלתות הרבנים ועוררו את רחמיהם, שלא ישכחו אותם בחלוקת המצות שיקבעו.

והוועד הצבורי, שנתארגן לאחר שהשלטון של הקיסר התפורר, כאשר העיירה נשארה כספינה בלי קברניט בים סוער, העמיס על עצמו אחריות גדולה מאד ומשא כבד מנשוא. היה עליו להתפתל עם כוחות שחורים ושליטים קשי־לב מחוץ ועם דחקות, עוני, רעב ומחלות ושאר פגעים רעים בפנים. עליו היה לטפל ולדאוג גם לפליטים, שנהרו לעיירה. עתה כאשר הגיעה עונת המצות נוספה לו עוד עבודה קשה, שגרמה לו דאגות מרובות. ברור היה, שאם כל אחד יקנה לו מצות לפי צרכו ויכלתו, כמו בכל השנים, לא יספיק הקמח שהוכן לכל העדה ולפליטים. ומה יהיה גורלם של העניים? משום כך ניגש להכין רשימה של כל המשפחות גם של האמידים ולקבוע את משקל המצות, שיכולים לקנות וגם לקבוע מחיר מוזל בשביל אלה, שאין ידם משגת לשלם את המחיר שנקבע לאמידים. באחרונה רשם את רשימת העניים, שיש לחלק להם מצות חינם. בכל העבודה הקשה הזאת עסק שלום חנציס. הוא היה יושב רוב הימים ההם במשרד הוועד, או בבית הרבנים, ועבד קשה בלי הרף. השתתף עם עסקנים אחרים גם באוסף “מעות חטים”, שהיה קשה מאד בגלל צוק העתים. לא קל היה גם המשא ומתן עם משה הצועני, שבכל יום הציג דרישות אחרות לוועד.

– גם אני אינני מן העשירים ועלי לדאוג ראשונה למשפחתי. – טען משה, והתנגד להזמנות חדשות, שהזמין הוועד לפי הצורך מחוץ להזמנה הראשונה.

האחד שיכול להשקיטו, לשכנעו ולהשפיע עליו, היה שלום חנציס.

– טוב, משה – השקיטו שלום ופיסו בדברים נוחים. – גם מצווה גדולה אתה מקיים, ושכרך בעולם הבא יהיה גדול. ובעולם הזה תחוג את חג הפסח לא גרוע מאשר הגביר ר' פנחס בשנים הטובות. ואיך תוכל לשבת בהרחבת הדעת על ההסבה בליל הסדר, אם תדע, שנשארו משפחות בלי מצות? איך תוכל לקרוא: “כל דכפין ייתי וייכול?” הודה לד' שזכית לאפות מצות ליהודים ולא “כעכים מתחת לאדמה”.

צוחקים חברי הוועד מטוב לב, וגם משה בתוכם; ועיניו הצרות נעצמות כמעט תוך צחוק ניחר.

 

ג    🔗

באחת הישיבות, שהתקיימה בבית הוועד בערב בימים האחרונים שלפני החג, באה אשתו של שלום אליו אל מקום הישיבה וקראה לו החוצה. היא סיפרה לו, שרק לפני רגעים מועטים בא אליהם חייל אדום להזמינו, שילך מיד אל ראש המחלקה למעונו הפרטי.

– ולא אמר לך לשם מה הוא קורא לי בשעה מאוחרת כזו? – שאל אותה.

– הרי ידוע לך, למה מסוגלים השדים הללו. – ענתה היא לו. – וכי הם מדברים כבני אדם? הוא לא רצה להאמין לי שאינך בבית. נכנס בלי רשות וחיפש אותך בכל החדרים. וכשלא מצאך פקד עלי, שאלך למצוא אותך ולשלחך מיד אל ה“חבר”.

– כשקוראים צריכים כמובן ללכת. – אמר לה שלום בחיוך מעושה, כדי להרגיע אותה. – העניין הוא בוודאי של מה בכך; ואני אשוב הביתה מיד כשאפטר ממנו.

שב לחדר המועצה והודיע, שקוראים לו ל“מחלקה המיוחדת”, ועל כן ימשיכו לדון בשאלות העומדות על הפרק בלעדיו. ואם ישתחרר מהר אפשר שישוב אליהם ויודיע לשם מה קראו לו.

– ואם יהיה צורך לשחררני, – אמר להם בצחוק. – מובטחני, שתשתדלו לעשות זאת בלי דחיה עוד מחר בבוקר. כי הרי ידוע לכם שהמלאכה מרובה.

אשתו חפצה ללוותו עד ביתו של ראש המחלקה ולחכות לו עד שיצא משם. אך הוא דיבר על לבה, שתלך הביתה.

– אל לך לדאוג לי. – הניח את דעתה. – השארת את הילדים בבית כמעט בלי השגחה.

היא נשמעה לו והלכה לה. הוא כונן את צעדיו אל דירתו של ראש המחלקה אל החבר קרוגליאק, ובמוחו נקרה מחשבת־נחוש לדעת לשם מה קוראים לו. מאד מאד לא נעים לו הבקור בשעה זו. לא מובן לו, לעצמו, כיצד היה פתאום לשתדלן ויוצא ונכנס באותו מוסד, שכל שומר נפשו יתרחק ממנו כמטחווי קשת; כי סכנה אורבת לכל מי שיש לו משא ומתן עם העובדים בו. יום יום הוא בא אל שער המוסד ומוצא חיילים שומרים, אשר פניהם מאובנים, עקשנים, מביעים מרת נפש, בוז ושאט לכל מי שאיננו מבני בריתם, ובידיהם מגלבים. כל הקרב אליהם, נהמת דב תהממהו: גש הלאה! נפטר בשלום מהשומרים, נכנס אל תוך החצר וניגש אל הבית, וגם שם עומד שומר־סף זועם, זועף וגוער: לאן אתה נדחק? החליק ועבר על פניו והנהו בחדר הקומנדנט, לאטיש גבוה כענק. כשהוא רואה את הענק הזה המתקרב אליו בתנועה מרושלת, נדמה לו, כי הוא אומר להתנפל עליו ולמוללו באצבעות ידיו הארוכות והגסות. “לאן, חבר? שוב עם ענייניך?” “הוי, חבר שלום, הזהר. שש פעמים תצא מכאן שלם ובשביעית…” והוא מראה לו על האקדח שבחגורתו.

הוא כבר התרגל לכל אלה והולך לו הלאה. נכנס לחדר המלא אפרורית עשן וריח “מאחורקה” (טבק פשוט מפורר). זוהמא בכל. רוק, כיח וניע על הרצפה. על כסאות מתנודדים־חורקים יושבים לבלרים אשר כל אחד מהם מעמיד פני גזלן, והעינים יורות זיקי אש. אימה גדולה נופלת עליו. נדמה לו, כי פה יושבים מונגולים פראים ממחנות של צ’ינגיס חאן, שנתאבנו מאותה התקופה. הם שולחים בו עינים בולשות ובודקות לא רק בכיסי בגדיו ובקפוליהם, אך גם בכל גופו וחודרים גם אל תוך לבו, נפשו ומוחו. דומה יושבים במארב בלשים, רואים ואינם נראים, השולחים אלפי עינים לכל עבר; ועוד מעט יגיחו ממסתריהם וירעמו עליו: אל הקיר! ומיד יפלח כדור מאקדח את מוחו.

מדמיון תעתועים זה מוציאו טיגרוב, חוקר הדין של המחלקה. צעיר חיוור הנושא על ראשו כובע פרווה אפור מחודד אפילו בשעת עבודתו. בלורית בהירה מציצה מתחת כובעו. שתי רצועות רחבות משערות גזוזות כמטליות יורדות משתי פאות ראשו עד מתחת לסנטרו החלק ונראות כאלו הדביק אותן ללחייו, כדי שלא יכירוהו. עיניו הדוקרות חודרות אל תוך פני הדובר עמו. תמיד הוא כועס, רותח ורוטן, והמלה: ליריה! שגורה על לשונו תמיד. בכל איש הוא רואה ספקוליאנט, קונטר־רבולוּציוֹנר. בכל יהודי, אף על פי שגם הוא יהודי, הוא רואה נוכל, רמאי, המלא תוך ומרמה, החותר תחת ממשלת הסוביטים, ודינו למוות.

– שוב באת, שלום, להמליץ על ספקוליאנט, המתחפש בבגדי פליט מסכן? – פונה אליו טיגרוב זה בקול מטיל פחד – ליריה! מה לך פה בשעה מאוחרת כזו?

הוא מראה לו בידו על הדלת, המובילה אל ראש המחלקה. בצעדים חשאיים ובחפזון הוא נגש אל הדלת ההיא. אך פתאום מגיח בר־נש שזוף פנים עם מצח צר בולט ועינים קטנות בוערות, כעיני חתול באישון ליל כשרואה עכבר. כובע שחור עגול שטוח כתוף קטן על ראשו, המחובר אל שכמו כמעט בלי צוואר באמצע, ובתנועה פזיזה ניגש אליו, כשידו מונחת על אקדחו שבחגורתו. מציץ לתוך עינו ופולט מתוך שפתיו המכווצות: לעזאזל! ונעלם. לאחר רגע הוא, שלום, דופק ביד רועדת בדלת ונכנס לפני ולפנים למשרד, אל השופט העליון. צעיר הוא ראש המחלקה, כבן עשרים ושבע־שמונה, שחרחר, מגולח למשעי. רק כתם שחרחר על שפתו העליונה מתחת לחטמו הדק – סימן הוא לשפם. עיניו חשדניות, קפדניות. מדבר מעט, מתון. קולו נמוך, אך צלילו קר וקשה. אומרים עליו שהוא גרוזין. חם מזג ואכזרי. הכול יראים מפניו.

– היודע אתה, מי אנו וכיצד אנו מתנהגים עם אלה, שנופלים לידינו? – שאל אותו בפעם הראשונה, כשנפגש עמו. – הזהר, חבר! והוא ידע והרגיש זאת תמיד.

– מובטחני, שגם להבא לא אכשיל אתכם ולא אכשל גם אני. – הוא עונהו בחיוך. – יודע אני, שהאנשים, שבשבילם אני בא אליך, חבר, נקיים מחטא ועוון נגד ממשלת הצדק, והם סובלים בלי משפט. ואם אתה, החבר, תעשה דבר טוב, לא תתחרט לעולם.

כך הולך הדבר ונשנה כמעט יום יום במשך חדשים אחדים. הולך הוא אל גוב האריות ושב משם בשלום. ואולם בכל פעם הוא הולך למשרדו בשעת הצורך מדעת עצמו וברצונו הטוב, מה שאין כן עתה. למה שלחו אליו שליח מיוחד לקרוא לו לא בשעות העבודה ולא אל המשרד? למה? מה קרה? הברח שוב אחד מאלה, שהוא ערב בעדו? המצאו תעודה חשודה אצל אחד הפליטים ושמו נזכר בה? מי יכול לדעת דברים הנעשים מעבר לקלעים? כשראה לפניו את הבית הפרטי, שבו שוכן ראש המחלקה, הסתלקו הצידה כל המחשבות וההרהורים, שנתעוררו בו, מוחו כאלו התרוקן, והוא נכנס אל החצר בלב רוטט.

 

ד    🔗

כששב שלום לביתו בשעה מאוחרת מצא שם לתמהונו את שני הרבנים עם שנים מהוועד הצבורי יושבים ומחכים לו, כי ראו, שהוא מאחר לשוב ודאגו מאד לחברם, שנקרא פתאום אל ראש המחלקה וחשדו, שזה בא בוודאי בקשר עם פעולות הוועד ואפיית המצות. ועל כן לא יכלו ללכת לבתיהם לישון במנוחה טרם ידעו את תוצאות הבקור. הוא מצא גם את אשתו חוורת ורועדת.

– תודה לאל, שחרדתכם היתה חרדת שווא. – אמר להם שלום מחייך. – רחוק הדבר מכל סכנה. אבל לזקוקים למצות נוספה עוד משפחה אחת, שהיא מן ה“נסתרים”, ואנו נצטרך לתת לה חצי פוד מצות רגילות, כלומר לא “מצה שמורה”…

– תודה לאל, שחרדתנו היתה חרדת־שווא. – אמר אחד הרבנים. – אך מי היא המשפחה העניה,שאין אנו יודעים אותה, ושהאדון הגדול דואג לה ומצא לו לחובה להטריחך בשעה כזו?

הביט שלום כה וכה ואמר בלחש:

– ה“נסתר” הוא האדון הגדול בכבודו ובעצמו…

מרוב תמהון קמו כולם מעל כסאותיהם.

– גרוזין זה! ולמה לו ובשביל מי? – שאלו שלשתם כמעט בבת אחת. והגברת חנציס הפנתה את ראשה הצידה, ירקה בחשאי שלש יריקות יבשות ופלטה מפיה: כל חלומותי על שונאי…

– כן, כן. – אמר והניע בראשו תנועת הן. – גרוזיני זה הוא אחד מבני אברהם, יצחק ויעקב. וכשם שהוא זקוק למצות, כך יהיה זקוק בוודאי לאחר מאה ועשרים שנה לתכריכים. אם רק אפשר יהיה אז להשיגם, לא כמו בימינו.

והוא סיפר להם, שקרוגליאק, ראש המחלקה, הציגו לפני אמו, שבאה אליו רק לפני שלשה ימים. היא סיפרה לו, שמוצאה מגזע רבנים וקדושים; וכל ימי חייה היתה זהירה באכילת מצה בפסח. וגם עתה לעת זקנתה, חלילה לה, להכשל בחשש חמץ. על כן באה אל בנה יחידה לכל החג בהיותה בטוחה, שהוא יוכל להשיג לה בשנת רעבון כל הדרוש לחג זה.

– ואמנם הזמין הבן בשביל אמו מצה. כפי הנראה תהיה המצה למאכל גם לו. – הביע שלום השערה. – כי למה לזקנה חצי פוד? ביקש האדון החבר לשלוח לו גם תפוחי אדמה, שומן, ביצים ושאר ירקות, וגם כלים חדשים לבשול. ועלינו כמובן למלאות את בקשתו.

– מהולל שמו יתברך, שהענין נגמר בכי־טוב. – אמר הרב השני והרים את עיניו למעלה. – אסור להרהר אחרי יהודי, כדרשת חז"ל על הפסוק: “כפלח הרימון רקתך”. אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון.

– הוא ביקש שהמצות תהיינה דקות ואפויות יפה, ששיני הזקנה תוכלנה לאכלן, וישלחו אותן אליה על ידי השמש שלנו ובערב. – הוסיף למסור להם. – מכאן שלא רצוי לו שיתפרסם הדבר.

– הנה לך גרוזין קומוניסט, המזמין מצות וכלים חדשים לאמו האדוקה, והוא ראש המחלקה. – אמר אחד המבקרים, כשקמו כולם להפרד ולעזוב את הבית. – באמת אמרו, שאין מקום בעולם, שלא ימצא שם את אחינו. ואין דבר שבקדושה, או בטומאה, להבדיל, שיד ישראל לא תהיה באמצע.

 

ה    🔗

שלושה ימים לפני פסח נגמרה אפיית המצות. נדם הרעש בבית הקהל, והוא נסגר. אך לוועדה, שעסקה בחלוקת המצות, לא הונח. חבלי החלוקה נמשכו עוד. נתברר שנעשו בלי יודעים כמה שגיאות ברשימה. משפחות אחדות לקו בחסר נפשות, אחדים אחרו לבוא מחמת מחלה, או מסבה אחרת. באו גם פליטים חדשים אחדים. היו צעקות, תלונות ובכיות. פתאום באמצע העבודה בא אל משרד הוועד חייל ושאל לחבר חנציס, וכשהראוהו עליו, אמר לו השליח, שהחבר טיגרוב דורש שיבוא אליו אל משרדו מיד, כי הוא אומר לנסוע לאיזה מקום לרגל תפקידו.

– לחוקר הדין טיגרוב? – שאל שלום את השליח. – ולמה אני לו?

– תשאל אותו, ויאמר לך הוא. – ענהו החייל גסות.

כשנכנס שלום אל משרדו מצא את טיגרוב עסוק באיזה דבר. הלה הצליף עליו מבט קפדני, זועם והפליט לצדו כעין פקודה, לחכות. כשכילה את עבודתו קרא אותו אליו ברמיזת אצבע, וכשניגש קרוב אל שולחנו, שאל אותו טיגרוב בטון של חוקר:

– אמור נא, חבר חנציס, השלחת כבר אל החבר קרוגליאק את כל אשר הזמין? אך את האמת אמור, אל תכחד ממני.

שלום נבהל לשאלתו זו. “הנה למה קרא לי “שד” זה.” – הרהר שלום. – הוא רוצה לחקור אותי ולדעת, אם קרוגליאק קיבל מצות, כדי שיכשילהו ויפילהו, כמו שהם נוהגים תמיד. כל אחד רוגל וחותר תחת חברו ובי בחר לשליח למזמתו".

– אין לי זמן לשהות כאן הרבה. – אמר לו טיגרוב. – בעוד חצי שעה עלי לנסוע לעיר המחוז ואשוב רק מחר לפנות ערב.

– החבר קרוגליאק הזמין מצה בשביל אמו הזקנה. – אמר לו שלום מתוך כוונה להרך מעט את חטאו של קרוגליאק בהזמנה זו.

– גם לי יש אם זקנה ועלי לדאוג לה. קרוגליאק יודע זאת. אך הוא יודע לדאוג לעצמו ולאמו ואותי שכח כנראה, אף על פי שביקשתי ממנו לזכור זאת.

לשלום הוקל. הפחד פג. אך מאין יקח מצה גם לזה?

– חבר טיגרוב. – אמר לו שלום מתוך יאוש. – מדוע לא אמרת לי זאת לפני שלושה, ארבעה ימים? התנור כבר סגור. הקמח אזל, והעוזרים התפזרו. המצות כבר חולקו. ומה אוכל לעשות?

– אתם הבורגנים והרכושנים יודעים לדאוג לעצמכם בעוד זמן. אתם תסבו עם ה“מלכות” שלכם, המקושטות והעדויות, ועם בניכם ובנותיכם הפרינצים והפרינצות ליד שולחנות ערוכים בכל. תאכלו כדורים במרק ותשתו “ארבע כוסות”, ואנו, פקידי הממשלה המועצתית, מסכנים את חיינו. רצים נחפזים ביום ובלילה לבער את הבאנדיטים; ואין לנו זמן לדאוג לעצמנו. לירות את כולכם! איני רוצה לדעת כלום. אתה, חנציס, אחראי, ומידך אבקש מצה מחר בערב. לירות את כולכם ביריה אחת!

בישיבה דחופה מסר חנציס לחברי הוועד את דרישתו של טיגרוב. באין ברירה בחרו בשני חברים והטילו עליהם לחזור מחר על פתחי העשירים והאמידים ולאסוף מכל אחד שתים, שלוש מצות, כדי למלאות את דרישתו של טיגרוב.

עייף מאד שב שלום חנציס מבית־הכנסת אחרי תפילת ערבית של פסח עם ה“הלל הגדול”; נכנס לביתו ומצא את אשתו מחכה לו בכליון עינים. מיד לאחר שברך אותה בברכת החג, הודיעה לו שבחדר עבודתו מחכים לו. רעד לבו של שלום, ורוח החג עזב אותו באותו רגע, אף על פי ששיער בקור זה למה בא. כשנכנס לאותו החדר קם בר־נש שחרחר נמוך קומה, שהכירו מיד. זה היה שומר הסף של משרד ראש המחלקה.

– חבר סיביריאקוב! – פנה אליו חנציס תמה. – מה הוא הענין, שהביאך אלי בערב זה?

– כל השבוע לא הייתי בעיירה. – הרצה לפניו האורח. – כי שלחוני לעיר הפלך ושבתי רק לפנות ערב. מצאתי את אשתי מוטלת עוד במטה, כי הצטננה לפני שלושה ימים. היא לא נתנה לי אפילו לנוח מן הדרך, גרשה אותי מן הבית, פשוט כמשמע, ודרשה ממני ללכת אליך להביא לה מצה.

שלום הביט אליו כל עת דברו במבט תמה. הלה הבין את תמיהתו והוסיף:

– בנוגע אלי עלי להודות, שאני יכול לוותר על מצה. יהודי גרוע אני; אולי איני יהודי כלל. עוד לפני ארבע שנים בהיותי בסיביר התנצרתי. ומה לי לפולחן היהודי? אך מה לעשות לאשתי? אגלה לך סוד, שאני גנבתי אותה לפני שנים אחדות מביתם של יהודים אדוקים, למדנים, ואני אוהב אותה. היא אומרת, שאם לא אביא לה מצה, תשב בתענית כל ימי החג.

הרהר שלום מה לעשות. וכדי להפטר מאורח זה נכנס אל אשתו, הסתודד עמה ויצא ממנה עם חבילה קטנה של מצות, שלוש ביצים ומעט תפוחי־אדמה ואמר לסיביריאקוב:

– גם לנו אין הרבה. קח את החבילה הזאת ומסור לאשתך. יספיק לה לשני ימי החג הראשונים. בחול המועד אראה מה וכמה אפשר להוסיף.

לקח סיביריאקוב את החבילה, השתחווה לשלום, נפרד ומיהר הביתה להרגיע את אשתו.

– אנו יכולים להסב אל ה“סדר”. – אמר שלום לאשתו. – הלואי שלא יבקרונו עוד, חוץ מאליהו הנביא, אורחים מעין אלה.