שלוו ודומם זורם לו נהר דניסטר בערוצו הארוך בין שתי גדותיו, הנמשכות דרך אלף קילומטר מהרי הקארפאטים עד העיירה מאיאק, ומשם נופלים מימיו אל אשד הלימאן האודיסאי. מימין הנהר ומשמאלו עומדים הרבה כפרים, שנבנו על ידי מולדובאנים ואוקראינאים; וגם ערים, עיירות ומושבות, שיהודים בנו ופיתחו אותן. מהן עיירות, העומדות זוגות זוגות מימין הנהר ומשמאלו והן מחוברות ומקושרות אחת לשניה בקשרי משפחה, בעסקי מסחר, בחוטי חיים חברותיים וגם במילי דשמיא. שתיהן הן כעיר אחת, והנהר הזורם בתווך, לא בא כאילו להפריד ביניהן, חלילה. אדרבה, כלו מוכן לטובתו יהודיהן ולהנאתם, כי הן מקבלות את טובו במידה שווה ובעת אחת..בחורף, כאשר הנהר מתכסה שכבת קרח עבה, הוא נעשה הגשר, שעליו מטיילים תושבי שתי העיירות; מבקרים איש את אחיו בקורי־ידידות, או לשם שיחות עסק. חוצבים בקרח ומביאים את גלדיו אלי תוך בורות עמוקים, שבהם הם משתמרים לימי הקיץ, אשר אז משתמשים התושבים בהם למקרים של מחלות. אך בא האביב, והנהר ישתחרר מאסוריו, אז באות אליו הנשים מזה ומזה עם משארותיהן, מערוכיהן, דפי האיטריות ושאר כלי העץ שהן משתמשות בהם לאפיית הלחם והחלה, לרחצן, לשטפן מכל משהו של חמץ. כמו כן מביאים בעליהן כל מיני כלים חדשים לטבול אותם במים טרם שישתמשו בהם לצרכם. בכל ימות הקיץ הולכים כל התושבים מנער ועד זקן, טף ונשים להתרחץ בו ולהסיר מעליהם את זוהמת הזיעה. וכשבית־המרחץ הצבורי נסגר מאיזו סיבה שהיא, אז משמשים מי הנהר לנשים גם טבילה במקום “מקוה”. מצולה הם מימיו לפשעים ולחטאים של התושבים היהודים בשעת “תשליך”. מן הבוקר ועד הערב, מעונת האביב עד עצם הסתיו רואים את נשי בני־ישראל עומדות על שפת הנהר משני עבריו ומכבסות את לבניהן. והדגים, שפרים ורבים בתוך מצולותיו, דגים שמנים וטובים לאכילה, הלא הם נוצרים כאילו רק לספק ליהודים מאכל תאווה לשבתות, למועדים ולכל משתה של שמחה.
יש אשר באחת העיירות מימין, או משמאל, תפרוץ בערה, עשן ולהבה מתרוממים ומתפשטים. נבהלים התושבים בעיירה השכנה, ממהרים אל שפת הנהר, צועקים ושואלים: אצל מי? וכשעונים להם, הם מרימים את קולם בעצה: למען השם, מים! אל תמעיטו מים! וחתונה, כי יחוגו באחת מהן, ונגוני ה״כלי־זמר" בוקעים את האויר ועוברים אל העיירה השנייה ברקודים בולגאריים, או וואלאכיים, אז אוחזים בחורים ובתולות זה בזה גם בעיירה השניה ורוקדים כנגד המחותנים ההם. וחזן כי יבוא עם מקהלתו אל אחת מהן לשבת, מיד מתפרסם הדבר בעיירה השכנה; ואוהבי נגינה ממהרים לגמור את תפילות קבלת־שבת בבית־התפילה שלהם ויורדים אל שפת הנהר, מטים אוזן ומקשיבים ל״מקדש מלך“, ל״התעוררי, התעוררי” ו״שמרו“, וכדומה. ואותו הדבר גם למחרת ל״קדושה” ול״מוסף". ומביני דבר בחזנות מחווים דעה לשבח, או לגנאי.
בשעת צרה, חלילה, כשרואים מעבר אחד הלויית המת מעבר השני, יורדים שומרי מצווה מיד אל שפת הנהר מעברם, שואלים בקול רם: מי? וכששומעים את שם הנפטר מברכים: “ברוך דיין האמת” והולכים צעדים אחדים לקיים את המצווה של הלוויית המת עד שקהל המלווים מהצד ההוא נעלמים עם “המטה” מן העין. כך היא דרך החיים בשתי העיירות – שתים שהן אחת. אמנם העיירה שמימין היא בביסאראביה וזאת שבשמאל היא בפודוליה. אך מה בכך? לשתיהן קיסר אחד, והשוטר והפריסטאב שומרים גם שם וגם פה על אותם החוקים. והרי הדבר דומה לשני חדרים בבית אחד. אימתי שאתה רוצה, או צריך, אתה עובר את הסף ואתה בחדר השני.
אך הנה ארעו בעולם הגדול מאורעות כבירי ערך, שהביאו שינויים גדולים בחיי עמים בארצות שונות באירופה ועוד יותר ברוסיה. המלחמה העולמית, שהתפרצה בקיץ של שנת 1914 הביאה אסונות רבים לעולם, ובתוכו גם לשתי העיירות משני עברי הדניסטר. הנהר השקט והשלוו נהפך למין סמבטיון, הזורק אבני בליסטראות גם בשבת, ואינו נותן לשום איש לעברו, ואפילו לגשת אליו. ומי שאינו נזהר, הריהו מתחייב בנפשו. באופן זה נותקו מאחרי המלחמה הראשונה ומאחרי המהפכות ונקרעו כל הנימים והקשרים שהיו ביניהן. הקרובים והידידים של כל השנים, כאלו נעשו פתאום לאויבים בנפש; וכל אחד מהם נתרחק מרעהו ונמצא מעבר ל״הרי חושך" ואין לדעת, מה מתרחש שם. אין עוד משפחות משותפות; נתרחקו הבנים מעל הוריהם; אין קשר בין אח ואחות. נשבת המסחר השתופי. הכל אבד, ירד תהומה וצלל בחושך…
ה״צאר“, שכל רוסיה הרחבה היתה נחלתו, ובה גם שתי העיירות, איננו עוד בעולם, באו יורשים רבים, שאינם משלשלת משפחתו, והם רבים ומתקוטטים בגלל הירושה ויורדים איש לחיי רעהו. בשטח הימני לנהר קמו עוררים הטוענים, שחבל הארץ ההיא להם הוא, תפסו אותו ודרשו, שהשפה הרומנית תהיה במקום הרוסית. היו היהודים שבאותו החבל נבוכים ונדהמים. אין איש יודע לכמה זמן ישאר ה״רומון” שהתפרץ לגבולות החבל והשתקע בה כאילו לעולם. התרגלו יהודיה לאט לאט והשתמשו בזכות שניתנה להם, לשמור על אורח חייהם, כמו לפני המלחמה. עושים הם לעת עתה כל מיני עסקים ומנהלים משא ומתן זה עם זה. שומרים שבת ומועד ושמחים בכל מיני שמחות קודש ושמים את בטחונם באלהים, שלא יעזבם גם להבא.
לא כן הוא הדבר בעיירה ר. שמעבר הנהר השמאלי. שם חלו היהודים בקדחת קשה: קור וחום משמשים בגופם בערבוביה. הלב פועם בחזקה. אך יחד עם זה תוקף אותם קור חזק, והשינים דא לדא נקשן… עבים שחורים כיסו את השמים, וחפרה הלבנה בלילה ובושה החמה ביום. שוכבים כולם בנשימה עצורה בעליות ובמרתפים, כאשמנים בקבר, ואין איש מאמין בחיים. מכל הסביבה מגיעות ידיעות נוראות. גדודי שודדים, כנופיות של רוצחים מתנפלים על כל ישוב יהודי ודנים אותם בחרב, בדם ואש. בדרך נס ניצלה לעת עתה עיירה זו, וכוס הפרעות לא עברה עליה עדיין, אך כולם מרגישים ויודעים, שסוף סוף יבוא גם תורם. בעיירה אנארכיה גמורה. אין בה כל שלטון ואין מי שיעמוד לימינה ויגן עליה ביום תוכחה. הלב רועד ושואל, מה ילד יום? הדממה היא לפני סער, שיתחולל מחר מחרתים. והולכים הימים הארוכים באותו קיץ לאט, זוחלים. והלילות הקצרים נמשכים בלי קץ ונותנים לדמיון החולה ולעצבים הנרגזים תמונות של ענויים נוראים ויסורים. חדשי הקיץ ההוא היו כ״ימים נוראים" ארוכים ו״ימי תשובה“. הסוחרים והחנוונים וותרו בהרבה לכפריים לקוחותיהם, במדה ובמשקל, כדי שלבם יהיה טוב עליהם, לא מכרו להם יי״ש ויי״ג; ובכלל נמנעו מבוא בריב עמהם. לאט, לאט נתמעטה התנועה בדרכים, והחיים נשתתקו, וחנויות אחדות נסגרו לגמרי. בעלי־המלאכה לא מצאו עבודה ורעבו. קול חתן וקול כלה לא נשמע. הנה אחר שבת “נחמו” באה אימתו של חודש אלול. הידיעות על דבר ההריגות והחורבנות בישובים היהודים התרבו. הפחד גבר והלך. שני בתי הקברות של העיירה היו בחודש זה מלאים גברים, נשים וילדים, ובפיותיהם ויללותיהם ליד הקברים בקעו שמים. על חזנים עם משוררים “לימים הנוראים” לא חשבו הגבאים, כל אחד הסתפק בבעלי התפילה מאשתקד. שני ימי ראש־השנה עברו מתוך פחד גדול מפני השמועות שנפוצו. יראו לתקוע בשופר. לא הלכו ל״תשליך״… מיד אחר “כל־נדרי” נסו המתפללים מנוסת חרב מבתי התפילה מפני השמועה שהעבירו: “הם הולכים”. כך היה גם ביום הכפורים. הטליות והמחזורים היו רטובים מדמעות. במצב נרגז כזה בא חג הסכות, שעליו אומר הכתוב: “ושמחת בחגך”. אתרוגים ולולבים לא נמצאו אז אפילו בערים הגדולות. המלחמה והמהפכות שלאחריה הרגילו את היהודים להסתפק ב״יהי רצון כאלו”… לא בנו סכות ליד הבתים בחוץ. אף העשירים, שיש להם סכות בפנים בתוך ביתם, פחדו להרים את האגף על הגג מעליהן הנשים לא טרחו ולא טפלו בחדרים כדרכן שנה, שנה. אפו ובשלו כדי לצאת ידי חובת אכילה, לשבור את הרעבון.
יום נורא היה היום הראשון של החג. מבוקר רחפו בחלל העיירה שמועות. שאיש לא ידע מאין באו, והן השרו על כולם עצבות וחרדה מפני כל קול הבא מן החוץ. כאשר התאספו אל בתי־התפילה היו כלם חוורי־פנים, ועיניהם הביעו מורך לב. דברי התפלות יצאו מבין השפתים, כצפרים נבהלות, שהורסים את קניהן. כשחזר הש״ץ על תפלות י״ח וניסה את כחו ב״אתה בחרתנו" בנוסח של חג, עמדו רבים מהמתפללים בפרוזדור ושוחחו ב״חדשות“. היה מי שמסר, כי אמש קרא אותו החוצה מכרו מהכפר הסמוך והודיע לו כזאת וכזאת. בא השני והוסיף, מה ששמע מפי גוי פלוני שמועה הדומה לראשונה אמנם, אך בשנוי קצת. מיד הוסיפו השלישי והרביעי מה שנודע גם להם. על פי כל הידיעות והשמועות הללו יצא, שמחר, ואולי עוד הלילה, יבוא הדבר: הרוצח צ׳ופרינה עם גדודו, שהתפרסם בפרעות, שערך בכמה ישובים, נמצא קרוב לעיירה; והוא בא בדברים עם פקידי הדואר והטלגרף שלעבר; וגם ה״שקצים” מ״הר הממזרים" פרוור העיריה, יצטרפו למרצח; והתוצאה מזה כבר מובנה לכל אחד….
לא הועילו דפיקות השמש ב“שולחן”; גם לא קריאות התרעומות של החזן, שהביט בכל פעם אחורנית וקרא: “נו..נו… הקריאה בתורה עברה בחפזון ובלחש, כקריאת ה״תוכחה”. מיד לאחר ה״קדושה" השניה נתמעטו המתפללים במידה ניכרת ול״נעים זמירות" לא נשאר אף “מנין”. מיהרו כולם הביתה לצרור צרורות ולחפש מחבואים נסתרים, שאפשר יהיה להתחבא שם.
היום היה מעונן מאז הבוקר. האויר היה ספוג לחות ועצבות. אבני המרצפות היו רטובות, אף כי גשם לא ירד. היום נתקצר, כי בין השמשות מיהר לבוא, וככל אשר קרבה האפלולית, כן גברו הפחד והבהלה. בכל פעם, כאשר נשמע רעש אופני עגלה על מרצפות הרחובות, מהרו האנשים הכלואים בבתים אל החלונות, אשר זגוגיותיהם היה מכוסות הבל, להביט החוצה לראות, מי הוא הנוסע. אחדים מאמיצי־לב וגבורי־רוח הרהיבו לצאת החוצה לבוא בדברים עם האכר הנוסע, ולחקרו, מה ראה, מה שמע מחוץ לעיירה?
– כשתים עשרה פרסאות מן העיירה פגשתי מחנה צעירים חמושים בקרדומות, בקלשונות ובמזמרות, ושני פרשים רוכבים לפניהם. – סיפר קיריל קוקורוזה למכרו היהודי, אשר עיכב אותו לחקרו.
ידיעה זו עברה במהירות הברק מקצה העיירה ועד קצה. מפה לפה חלו בה שנויים, והיא נתרחבה, נתגזמה ונתפרשה באופן מבהיל. הצעירים האחדים היו למחנה גדול; שני הפרשים היו לגדוד שלם והקרדומות, הקלשונות והמזמרות נהפכו לרובים ולמכונות יריה. תחת זה נתקצר המרחק שבין העיירה לאותו המחנה לשש, שבע פרסאות. על פי השנויים וההוספות האלה יצאה הידיעה בנוסח מפחיד, שאויב נורא מזויין מכף רגל ועד ראש מתקרב אל העיירה ועם בוא הלילה יתנפל עליה ויעשה בה כלה… להגדיל את הפחד נשמעה בחשכת הערב צעקת יאוש: הוי, הצילו! איש לא ידע, מי צעק ומאין יצאה הצעקה. אך חרדת מוות אפפה את כולם, ומרוצת בהלה החלה. עזבו האנשים את בתיהם האפלים, שחשבו אותם לבלתי בטוחים, ורצו להסתתר בבתים אחרים, משום שחשבו, שאותם הבתים בטוחים יותר; בעוד שיושבי הבתים ההם נחפזו לבתים אלה להסתתר בהם. ירדו למרתפים, לבורות, למטמונים ועלו לעליות. רצו אל מכרים מהנוצרים להסתתר אצלם. כתנשמות המגיחות בערבי־הקיץ מקניהן הנסתרים, פורחות ונעלמות באפלולית, כך נראו לרגעים צללים נעים, נדים עם צרורות בידיהם ועם ילדים, שנגררו אחריהם, ונבלעו בחשכה. בעיירה שלטה דממת מוות, כמו בבית הקברות בלילה בסוף החדש. אפילו הכלבים המעטים, אשר בבתי היהודים, נאלמו הערב. הם הסתתרו בפנות חבויות, או הלכו אחרי בעליהם ולא נשמע קולם. תחת זאת חרצו לשון הכלבים הרבים שבפרוור של הבריונים והגנבים. נבחו הכלבים ההם מתוך רוגז והתמרמרות, ונביחותיהם גרו והרגיזו את עצבי היהודים ועוררו בדמיונם החולה תמונות זוועה.
בין הנחפזים והרצים היו אנשים, שלא יכלו למצוא להם כל מקלט בעיירה. הם שמו פניהם אל שפת נהר דניסטר להיסתר שם. לאורך הנהר היו סלעים זקופים, גבעות חמר, שאנשי המקום היו חופרים ולוקחים מהן טיט לצרכם, בקעות עמוקות, שנעשו במשך שנים רבות על ידי גשמים שוטפים ומי־שלג ושטף גאות הנהר. כל אלה יכלו לשמש בימים הנוראים ההם למקום בטוח לאומללים בהאמינם כי אנשי הכנופיות ייראו לגשת אל שפת הנהר, שהוא גבול, ורומנים שומרים עליו מעברו השני. ולפיכך ברחו רבים מהיהודים עם ערב הנה ונדחקו אל המעמקים, שתרו להם מבעוד יום, או עוד לפני ימים אחדים.
שוכבים היהודים בבורות ובגיאיות, רועדים מצינת הערב והמים ומפחד, ולבם דופק כפטיש על סדן הנפח. הם שולחים מבטים מסביבם, ואזניהם נטויות ומתוחות להקשיב ולשמוע כל רחש וכל זיע. מי הנהר מבהירים מעט בתוך האפלולית; גלים זעירים גולשים בלחש אל שפת הנהר. מעבר הנהר השני נשמעים קשקושי אופני עגלה, המשתרכת מן השדה אל העירה, והיא עמוסה תבן, וקול האיכר ישורר נגינה וואלאכית מלאה תוגה. כל החלונות של בתי היהודים שם מוארים באור של חג. עוד יותר נראים מרחוק החלונות הרבים המקומרים של בית הכנסת הגדול, הנשקף על פני הנהר, ושל עוד בתי־מדרש ותפילה, הקרובים אל שפת הנהר והם מוארים כולם באור חגיגי. כעין מלמול והמולה עמומה יוצאים מהם… דווה לב היהודים, שהערב של החג, ליל “שמחת השואבה” נהפך להם לחגא, והם נמצאים בסכנה גדולה. הם נתכוונו להתפלל יחד עם אחיהם שמעבר השני את תפילת ערבית של החג, אך מפחדים להרים קול, ורק שפתותיהם נעות.
מזג האויר השתנה במקצת. רוח מזרחית נשבה. עננים התחילו זעים דאים כגלגלי עשן. ברקיע מעבר הנהר נטהר שטח כרצועה כחולה ארוכה, ושם נראו פני הלבנה המלאה והחיוורת בתוך כיפה כחולה, וכוכבים אחדים נוצצו. פס רחב רועד בנהר המכסיף, וכל הסביבה עמדה כנסוכת קסם. אך ההר הגבוה אשר מצד זה עמד שחור מאיים… פתאום הגיעו מאותה העיירה המון קולות וזמירות חגיגיות עליזות. היהודים אשר מעבר ההוא קימו את החג כהלכתו. ישבו בסכות מוארות, אכלו חלות סולת, בשר ודגים, ושתו יין מגיתם, יין ביסאראבי חדש וישן, כל משפחה בסכתה. אחרי הסעודה התאחדו כמה משפחות, כדי לשמוח את שמחת “בית השואבה” בצבור. במקום נסוך המים נסכו יין רב. היין בא אל קרבם, והם נעשו עליזים, מתרוננים. הפיות פצחו בזמר, והרגלים יצאו למחולות. הסכות נעשו צרות להם, והם יצאו אל הרחוב. מעגלים, מעגלים רקדו, וקולות השירה גברו והלכו.
ו״טהר לבנו״, ו״טהר לבנו״! – נשמעה משם תפילת המחוללים. ומיד נשמעה מקהלה של קולות עבים, שהתחילה בקצב איטי “שבענו, שבענו, שבענו מטובך ושמחנו בישועתך”. וכרגע נצטרפו אליה עוד הרבה קולות של נערים, זקנים וילדים ששרו: ו״טהר לבנו, וטהר לבנו, וטהר לבנו לעבדך באמת", ולאחר זה התחילו שרים וטהר לבנו בקצב מהיר: “והנחילנו ד׳ אלהינו באהבה וברצון, בשמחה ובששון”. ושוב כולם יחד: “וטהר לבנו”..
נגון זה המלא דבקות, כליון נפש, אהבת ד׳ ותשוקה לטהרת הלב ולעבודת הבורא מתוך שמחה וששון עובר את הגבול, שט על פני המים השלווים והשקטים וחודר אל תוך אזני האומללים, השוכבים בחושך, כמו בתוך קברים, והם רעבים וצמאים, חרדים ונבהלים, נאנחים ונאנקים מתוך לב כואב: הוי, אבינו שבשמים, למה? אוי אל רחמן עד אנה?!… ולבם ואזנם נמשכים שמה אל הנגון. בעבר השני עלתה ההתלהבות וגברה. אנשים טפפו, קפצו ודהרו ומחאו כף. נרות דולקים נוצצו באויר הכהה. קולות בקעו שמים ושרו “וטהר לבנו לעבדך באמת”.
פתאום נשמע מעבר מזה קול שעטות פרסות סוסים וכרוז יוצא וכורז: ״התבשרו, יהודים, צאו ממחבואיכם! סרה הסכנה! פחד שוא! שלום, שלום, חג שמח!״
קריאות אלה יצאו מפי שני השומרים הרוכבים, אשר העיירה היתה שולחת בכל ערב לתור ולרגל, מה נעשה בשכונות הגוים, אשר בקצות העיירה ומחוצה לה. גם הערב יצאו בזהירות לרגל ונודע להם, כי לא דובים ולא יער, אדרבה, גדוד של “חיילים אדומים” מתקרב לכבוש את האזור ההוא, והוא הניס והבריח את כל השודדים, למחר בבוקר יכנס הגדוד הזה העיירה.
חיתה מיד רוח היהודים, והם גחו מכל המסתרים. גם אלה שברחו אל שפת הנהר להתחבא גחו מחוריהם.
– תודה לאל, שבח לבורא עולם! – הודו וברכו היוצאים ושמו פניהם אל העיירה.
– איך שיהיה אחר כך תחת עול האדומים. – לעת עתה הצלה! – קראו יהודים ואספו את חפציהם.
– עמדו רגע! להיכן אתם רצים, טפשים? עוד תספיקו! – קרא זקן אחד מתוך החבורה, – עכשיו, כשעזרנו אלוהים, ואנו נמלטנו מצרה גדולה, אל נא נהיה כפויי טובה ונשמח שמחת בית־ השואבה פה יחד עם אחינו, אשר מעבר ההוא. גם אנו יהודים כמוהם, אף על פי, שאין לנו סוכה ואין לנו לולב ואתרוג, גם חלה ויין אינם. אך יש לנו אל בשמים, והוא צווה לנו: ושמחת בחגך!
מיד התלקטו אליו בחורים וזקנים, אשר אחזו איש ביד רעהו ועמדו במעגל. אותו הזקן היה למנצח והתחיל: “שבענו מטובך”, ואליו נצטרפו כולם ושרו ו״טהר לבנו" עד הסוף, וטפיפת רגלים ומחיאות כפים והנגון של ו״טהר לבנו" עפו ועברו בגלי האויר מעל הנהר ממקום השלווה והבטחון, ומגרון שבעים ורווים לכאן, מקום המוכן לפורעניות; וקולות שירה ורקודים של רעבים וצמאים אחוזי בעותי מות נישאו באפלת הערב לשם. והדי קולות מתוך התלהבות ועליית הנשמה היהודית התנשאו ונפגשו מעל המים והתפשטו למרחוק; והאויר התמלא תחינה של השתוקקות: “וטהר לבנו לעבדך באמת”.
וירח מלא חיוור הזיל זליפי נוגה. כוכבים נוצצים רמזו וקרצו עין זה אל זה; וגלי כסף שטים על מימי הנהר התלחשו בדממה גם הם.
“שבענו מטובך ושמחנו בישועתך”
“וטהר לבנו לעבדך באמת”…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.