א

הרחוב הארוך והרחב הרצוף אבנים, שברובן כבר נשחקו ונתעקמו חותך את העיירה ר. לשנים לכל ארכו. רחוב זה היה תמיד עורק החיים לעיירה. השוק, החנויות הגדולות ה“בורסה”, הבנק, הראי־נוע ועוד מוסדות צבוריים ותרבותיים, הגמנסיה, התלמוד־תורה ואחרים היו ברחוב זה. משום כך היתה התנועה ברחוב זה גדולה תמיד. משעלה הבולשביזם לשלטון, באה לרחוב זה, כמו לכל העיירה, ירידה גדולה. גרמו לירידה זו עוד חיילי אוסטריה והונגריה, שחנו בה בזמן כשלונו של צבא גרמניה וגרוריה. הללו ערכו ליהודי העיירה פרעות ושלחו אש בחנויות אחדות, שעמדו במרכז. שאר החנויות, שהאש לא נגעה בהן, נתרוקנו ונסגרו. נשארו עוד חנויות עץ אחדות עם קומצי סחורות פסולות. אך גם הן עמדו להסגר מפני הגזירות, שגזר השלטון הבולשבי על המסחר ועל החנויות להעבירם מן העולם עוד טרם דאגו הם לפתוח מחסנים משלהם למיצרכי התושבים. בכול לכלוך וזוהמא, אף על פי שבכל “יום ראשון קומונאי” כופים את הבורגנים ואת ה“אינטליגנטים” לטאטא במטאטאים רעים את הרחובות. ריק הוא אפילו הרחוב המרכזי מעוברים ושבים. רק בשעות הדחק עוברים אנשים ברחוב בצעדים מהירים ובפנים רציניים מביעי פחד ודאגה ונעלמים מיד. כי קרא ד' בימים ההם מגור מסביב בכל הארץ.

רק בן־אדם אחד נראה יום יום מהבוקר ועד הערב כשהוא פוסע פסיעות מדודות לאורך הרחוב. לבוש הוא מעיל חורף שחור ארוך עם צוארון מעור קאראקול זקוף המגן על אזניו מפני הקור העז; ובין כתפיו נח באלכסון רובה. מגפיו משוחים במין עטרן בלי ברק. ידיו משולבות לאחוריו. הולך הוא הלוך ושוב ברחוב המרכזי לארכו, כחייל השומר על אבק־שריפה, שלא יגש אליו זר, מביט לצדדין, מסתכל בפני כל מי שעובר על ידו בעיניו השחורות, הנושאות בקרבן איזה סוד. לפעמים בערו בהן שלהביות זרות, כמו בעיני איש מוכה שגעון חרישי… ראוהו אנשים מרחוק ונטו הצידה, שלא להפגש בו ולא יביטו בפניו; ועוד יותר שלא יקרא הוא בעיניהם דבר, שיוכל להביא עליהם רעה. כי יראו מפניו, יראו מאד. מי הוא זה? הוא היה חוקר הדין של “המחלקה המיוחדת”, שהבולשביקים פתחו ליד הגבול הרומני לשמור, שלא יעברו את הגבול מכאן לשם ומשם הנה. מוסד זה היה נורא על כל סביביו ממש כ“צ’קה”, שנתפרסמה לאכזריות. כל אחד מפקידיו, לבלריו, ואפילו החיל שומר הסף נחשבו בעיני התושבים כשממית זו, האורגת בחשאי רשת של קורים דקים, בלתי נראים כמעט לעין, לצוד בה את קרבנותיה, שאינם נזהרים, ולמוץ מקרבם את דמם ומוח עצמותיהם. וחוקר־דין של מוסד כזה על אחת כמה וכמה, שיש להזהר מפניו. חוקר הוא כליות ולב, ואוי לו למי שנפל בחרמו. יודעיו, כלומר, אלה שנפל עליהם איזה חשד ונחקרו על ידו, מסרו, שהוא מדבר מתון בקול נמוך ובמלים ספורות. אם אומרים לו דבר, שאינו מוצא חן בעיניו, הוא מתרגש, מתרגז, מתחמם כסיר נחושת באש, אך גם אז אינו מרים את קולו. מדבר הוא בלחש, אך קולו דוקר ומבעית. הנחקרים על ידו לא האמינו לו, כשדיבר אליהם רכות. היתה להם הרגשה, שהוא מדבר אחד בפה ואחד בלב, ומי זה יתאוו להיפגש עמו? התרחקו כולם ממנו וגם הוא לא ביקש את קורבתו של מי שהוא בעיירה. והנה בא מקרה של מאסר קבוצת יהודים בעוון מתן שוחד לאחד מפקד צבאי גבוה, עוון חמור מאד, ואנו נפגשנו בפעם הראשונה בתוך כתלי המחלקה, ואחר כך הרבה פעמים גם מחוצה לה.

– המצב הוא רע מאד. – אמר לי בשוחחנו ברחוב על אודות המשפט, שבגללו הייתי מבקר בימים ההם את המחלקה. – חיי הקבוצה הנם בסכנה. באופן המוצלח ביותר יועמדו ארבעה מהם אל הקיר. והשאר מי יודע?

– היתכן? – שאלתיו בקול רועד. – אנשים חפים מפשע. ביניהם שני רבני הקהילה; והשאר גם כן אנשים ישרים ונכבדים, בעלי משפחה. איה הרחמים, היושר והמצפון?

– רחמים ויושר, אינם בלקסיקון שלנו. – אמר קר־רוח. – אבל צדק יש. עובדה היא, שכולם יחד נתנו שוחד לקומנדנט – עבירת מוות גם לנותן וגם למקבל.

לא חשבתי אף רגע להכחיש דבר, שהיה ידוע לאמת. רק הרציתי לפניו, דרך הליכה, את גוף העניין, שאי־אפשר לקרוא לו בשם שוחד. מסרתי לו את הנימוקים והכוון הנכון, אשר יש לתת למשפט הזה.

– אפשר. נסה. אולי. – זרק לחלל האויר שלוש מלים, כשלוש יריות עמומות, והלך לו לצד אחר, ואותי עזב באמצע הרחוב.

פעמים ושלוש חקר את הקבוצה. דרש מהם, שיגידו לו את כל האמת ונסלח להם. אך הם לא האמינו לו ואמרו מה שאמרו, בהבטיחם אותו, שכל דבריהם אמת וצדק. הוא רשם את דבריהם ושלח את תוצאות חקירתו לאינסטנציה הגבוהה שבעיר המחוז, יחד עם הקבוצה – ולב כל תושבי העיירה חרד מאד לגורלם.

כשבאתי לעיר המחוז וזכיתי להתקבל לראיון באותה המחלקה הגבוהה, נודע לי, כי אמנם הכניס חוקר־הדין הרבה מנמוקי והסברותי, ששמע מפי, לתוך כתב החקירה שלו, אך מסקנותיו לא היו ברורות ומפורשות די צרכן; ואי אפשר היה לראות בהרצאתו, אם הוא מצדד בזכות האנשים או בחובתם. לאשרנו עלה בידינו להוכיח באותו המעמד את צידקת אנשי הוועד שלנו, שנאסרו, בהאמינם לאותו הקומנדנט, שקרא לסכומים, שדרש מהם, בשם קונטריבוציה, דבר המותר, ואפילו חובה, על פי “שלחן הערוך” של הבולשביקים, ולא בוועד האשמה, אם הוא השתמש בהם להנאתו הפרטית, והשופטים חושבים אותם לדמי שוחד. נתקיים באופן זה הפסוק: “צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו”. הקבוצה שוחררה, ומקבל ה“קונטריבוציה”־השוחד נידון ל״הוצאה ביריה".

הראשון שפגשתיו ברחוב הראשי בשובנו אל העיירה היה חוקר־הדין. כעין חיוך נראה על פניו. הפעם עצרני הוא.

– היש לנו צדק? – שאל.

מאז הכרתי בו שנוי. בכל הזדמנות היה בא אתי בדברים. על אודות אותו העניין לא דברנו יותר. על פי רוב היינו מדברים על ענייני הפליטים האומללים, שנתפסו על ידי שליחי המחלקה המיוחדת בעוון חפצם לעבור את הגבול שלא כחוק. נוכחתי מהר, שכל שיחה קלה עמו וכל הערה קצרה, שנפלטת מפי, מביאה הקלה לאסירים. לבסוף התחיל מבקר אותי בביתי. אבל רק בערבים שחורים, סגריריים, כשאין עוברים ושבים מצויים ברחוב. כמתגנב היה עולה בצעדים חשאיים על מדרגות ביתי, והיה מטה אוזן מאחורי הדלת, או החלון לשמוע, אם אין איש זר בבית. רק אז דפק בדלת בזהירות ונכנס החדרה. סרב לשבת ולשתות כוס תה. הוא עסוק מאד. נכנס כך סתם להתחמם מעט, כי הקור בחוץ חזק. נכנס לשיחה קצרה. כאילו בלי כוונה מיוחדת מסר לי ידיעות חשובות על דבר הצירקוליארים האחרונים, שנתקבלו רק אתמול על דבר הפליטים ועל דבר הסוכנים הבלשים, שנתקבלו מתוך צעירים וצעירות מקומיים, לחקור ולדעת על ידם, מי הם הרוצים לעבור את הגבול וכדומה… לפעמים הביא לי לקריאה חבילת עתונים שהגיעה מחוץ־לארץ אל המחלקה, והם היו באותם הימים יקרי המציאות בארץ שניתקה מכל העולם החיצוני. זה הכול – ושלום. וליל מנוחה!..

בערב של סופת שלג וקור חזק היו בקוריו ארוכים קצת יותר. אז נכנס לשיחה אינטימית ובא לידי התגלות לב. משתים, שלוש שיחות כאלה נודע לי, שעבד בצבא, השתתף במלחמה, נפצע באחת החזיתות ונרפא. באה המהפכה ואתה יחד הבריחה מן המערכה. שב לעירו ומצא בה בית הרוס. כל מה שהיה בו שודד על ידי הפטליוראים וסתם שודדים מאיכרי הכפרים. ההורים, שני אחים, אחות אחת וילדה נהרגו באופן אכזרי. בבית הקברות מצא רק תל עפר, גל־עד להרוגים רבים, שהושמו בקבר אחים ארוך ורחב. איש לא ידע, מי וכמה הם הקרבנות בבור זה. קשה היה להתאפק מבכי. על קבר האחים נדר לנקום את נקמתם. נכנס לעבוד בצבא האדום ויגזור על ימין ועל שמאל… אחר כך שלחוהו הנה להיות חוקר־דין ב“מחלקה המיוחדת” שעל יד הגבול, אף־על־פי שזה איננו מקצועו. הוא למד את תורת הרפואה. בתורת המשפטים לא עסק מעולם, ועל אחת כמה וכמה, שלא היה חוקר־דין בימי ניקולאי. אך לו אחת היא, יש לו מטרה משלו והיא – נקמה!

מתוך שיחותיו הבנתי, שהוא יהודי. הוא בעצמו לא הזכיר כל הזמן את השם יהודי. למה בחר בי למסור לי ידיעות, שעל פי חובת משרתו אסור לו בהחלט לגלותן לבן אדם פרטי? לא שאלתיו, והוא לא באר לי. עלי להודות, שאפילו אז, בהתקרבותו אלי, פחדתי מפניו לא מעט. עיניו הנוצצות והתועות, לחש דבורו וצעדיו החשאיים הפילו עלי פחד. זכור זכרתי תמיד, כי הוא עובד במוסד גיהנומי, ועל כן מדי ראותי אותו עובר על סף ביתי לבקרני, שאלתי אותה השאלה: למה בחר בי לבקרני ולדבר עמי על עניינים, היכולים להמיט שואה על שנינו? מה כוונתו בזה? וקול פנימי לחש באזני: זהירות! ואף־על־פי־כן חפצתי, שיבוא אלי גם מחר ומחרתים, כי הודות לביקוריו ידעו הפליטים להזהר ולא נפלו ברעה, ואלה שנלכדו יכלו לצאת מן המיצר. ואולם כשם ששמחתי בראותי אותו נכנס אלי, כן שמחתי כשראיתיו מעבר לדלת…

ב

באחד הערבים נכנסה אלי אמה של תלמידה אחת בגמנסיה המקומית, שהייתי בה רופא קבוע, ובראותה שאין זר עמי בחדר, ביקשה את סליחתי ואמרה מתוך צער:

– אסון נורא קרני, דוקטור נכבד. חוקר הדין השחרחר פרש רשת לרגלי בתי שאתה מכיר אותה. עוד טרם גמרה את חוק למודה בגמנסיה, והיא כרוכה אחריו וקשורה בו לאהב אותו.

– ומה האסון? – שאלתיה. – מעשים בכל יום ובכל מקום בזמננו.

– אללי לי! – קראה בפרשה כפים. – בת יחידה, ילדה כמעט, שלא מלאו לה עדיין שמונה־עשרה שנה, ואיש נורא כמוהו, שאין איש יודע מאין בא ומהו עברו. ישנם אנשים המפקפקים אפילו ביהדותו. ואיזו משרה ובאיזו סביבה הוא נמצא! בכל פעם, כשהוא נכנס לביתי, שיני דא לדא.

– גם הם בני־אדם כמונו. – נסיתי להפיג צערה ופחדה. – קשים הם, אמנם, אבל לעוברי רצונם ולשונאיהם, אך לא לאנשים ישרים ועמלים. אדרבה, לאלא הם טובים מאחרים. ובנוגע ליהדותו יש לי הרושם, שאמנם הוא יהודי ואיש לא רע.

– לא מעוקצם ולא מדבשם – קראה. – איך אפשר ללמד עליהם זכות? בלי אלוהים, בלי אמונה בלב, בלי מוסר ודרך־ארץ. בני־שטן ממש, אשר שולחו לארצנו החוטאת לענות אנשים ולהחריב את העולם. ואיככה אמסור לאחד מהם את בתי היחידה והענוגה, שהיא אישון עיני? כמה מבנותינו סרו, בעוונותינו הרבים, מדרך הישרה והלכו אחרי הקומוניסטים הארורים? בלי חופה וקדושין, בלי הסכמת הורים וקרובים, ממש כבהמות נדמו, אל יענשני אלוהים. כל אחד – שתים, שלוש לו, וכל אחת – היום פלוני ומחר אלמוני. הפקר, ככלבים…

– בוודאי צדקת. אך הפקרות זו תעבור מהר. – ראיתי לי לחובה לומר משהו, ברגע שהפסיקה את מרי שיחה.

– תעבור, – אמרה בהניעה ראש מתוך צער. – ועד שתעבור נשמטות להן בנותינו ממנו אחת אחת. בוודאי שמעת, אדוני, כי בתו של באבד, יהודי כשר וירא־אלוהים וממשפחה מיוחסת, עזבה לפני שבועים את בית הוריה ואת אמה החולה ותלך אחרי בן הכומר השכור, שגם הוא התחבר אל האדומים. ומה היה סופה? סופן של כל הבנות הסוררות והמופקרות. טרם עברו “שבעת ימי המשתה” ו“בעלה” כבר כיבד אותה במהלומות ידיו ובבעיטות רגליו, ולבסוף גרש אותה מעל פניו. ובתו של צוגל נעלה מגפים כחייל אדום, לבשה מעיל עור שחור וכובע אפור מחודד חבשה לראשה הגזוז, והיא מסתובבת עם סאשקה הגנב, שזכה לעמוד בראש ה“קומפארטיה”, והיא עוזרת לו לדרוש לפני בית יראתם דרשות של דופי נגד אלוהים ואנשים, שאינם מבני חברתם, כלומר, נגד כולנו. אוי לעינינו שכך רואות ואזנינו שכך שומעות.

– ובכן, ־ הפסקתי שטף דבריה, כדי לדעת, למה באה אלי.

– יודעת אני, כי אתה ו“הוא” ידידם טובים הנכם. – אמרה בגשתה אלי עוד צעד אחד, – וכי הוא מבקר בביתך בערבים. ועל כן… אשה קצרת־שכל אני ואיני יודעת בעצמי מה לבקש ממך. אני יודעת רק דבר אחד. מוכרחה אני להציל את בתי משיני הזאב. ואין לי אל מי לפנות מבלעדיך.

– בנתי למחשבתך, – אמרתי לה. – ואולם הקשית לשאול. ראשית איננו ידידים, אלא סתם מכירים. שנית, אין אני יכול להתערב בענינים פרטיים ואינטימיים כעניני אהבה. הנסית לדבר עם בתך בעניין זה?

– נסיתי. אך היא כופרת בכול, ואני יודעת, שהיא מרמה אותי. לדבר אתה קשות אני יראה, פן אקניטנה ותעזוב את ביתי, או תספר לו, כי אנו מפריעים בעדה. הרי היא ילדה עדיין, ואז אבדנו כולנו…

ושטף דמעות התפרץ פתאום מעיניה. לא יכולתי לראות בצערה ואמרתי לה, שאני אחפש הזדמנות לדבר עמו, או עם בתה, ולברר אם יש מקום לחשדה. בזה נגמרה השיחה והיא הלכה לה.

כעבור שבוע נכנסו אלי בערב אחד שניהם – הוא והיא, ועיניהם קורנות. הפעם ראיתי, שהוא חפשי יותר בתנועותיו והתנהג כבן־בית, בעצמו לקח שני כסאות, לו ולה. הוא ישב בהרחבה על יד השולחן מזה, והיא, ילדת חן, עדינה ורעננה, ישבה מעבר השני נכחו. היא היתה לבושה שמלה אדומה דקה ומעיל אדום, ומגבעת משי אדום עם שוליים רחבים על ראשה היפה עטור השערות. בתלבשתה זו נראתה כילדה בת ארבע־עשרה. גומות לחייה הוורודות היו מלאות חיוך גיל על גדותיהן. רק לרגע הרימה את ריסי המשי השחורים הארוכים והביטה עלי בשתי עיניה האפורות הגדולות והלחות, שמבטיהן היו רכים וחלקים כקטיפה. אך מיד הורידה את עפעפיה כמתביישת והסתירה את עיניה מפני. הגישו לשניהם תה, והוא לא התנגד הפעם. בערב אביבי זה נעים מאד לשתות כוס תה, אמר. במקרה יש לו הערב פנאי. הוא בא לבלות שעה קטנה בביתו של ידיד טוב, שהיא, דבורה מארקובנה מכבדת מאד. אגב יש לו ענין. – תסלח לי, אדוני, אם נטריח אותך קצת. – אמר בקולו הלחשי – הרי ידוע, שאין החבוש מתיר את עצמו…

הוא היה אנוס להפסיק את דבריו, כי באותו רגע התפרצה מגרון דבורה מארקובנה כעין גניחת צחוק; ובתנועה לא מוצלחה הפכה את כוס התה, שעמדה לפניה על השולחן; והמים נזלו שלוליות, שלוליות על הרצפה. כמעט שהכוס התגלגלה ונפלה על הרצפה גם היא, אלמלא הספקתי לעצרה. היא נחפזה לקום ממקומה וברחה אל חדר שני בהחניקה במטפחתה את צחוקה.

נבוכותי מעט, כי לא ידעתי את פשר הצחוק והנהגתה.

– זה לא כלום. היא מתביישת, הרי היא ילדה עדיין, – באר לי הוא בפנים מחייכים מאושר את סיבת צחוקה ובריחתה הפתאומית. – אמנם לא הייתי צריך לקחתה עמדי. ואולם קשה היה לי לבוא אליך ולהטריחך בבקשה פרטית, ולקחתיה עמי. והנה יצאה קללה כזו. הענין שבגללו באנו אליך הוא פשוט מאד. בעוד ימים אחדים, בל“ג בעומר, תהיה חתונתנו. אף־על־פי שאני קומונאי ומבטל בלבי את כל הצרמוניות הנהוגות בחיינו, בכל זאת החלטתי בענין חשוב, כמו הנשואין, לעבור על השקפתי ולרשום את יום הנשואין וחסל. ואולם הוריה התעקשו ורוצים דווקא בחופה וקדושין “כדת משה וישראל”. תקפו של ה”שטריימל" גדול עדיין. מה לעשות? הסכמתי. אך בתנאי, שתהיה חופה חשאית, ובבית, אפילו לא בחצר. הנימוקים לזה מובנים, ואיני צריך להרחיב את הדבור עליהם. פנו אל הרב, והוא מסרב משני טעמים: ראשית אין זה לפי המנהג המקובל; ושנית, הוא מפחד, ואני אינו יכול להאשימו, כי יש מקום לפחדו. אולי תוכל אתה לסדר לנו את הדבר? יודע אני, כי הרב ישמע לך ויעבור על מדותיו. אני איני יכול לנהל עמו משא ומתן בשאלה זו. את חסדך זה לא נשכח לך… הרי הרב צריך להיות שבע רצון, שאנו רוצים, כיהודים נאמנים, בחופה כשרה, כדת משה וישראל. אלא יש לנהוג זהירות… דבורה מארקובנה! – קרא לכלתו מהחדר השני, – בואי הנה. את יכולה כבר להיות עמי כאן, גמרתי.

היא נכנסה בכסותה את פיה, שלא יפרוץ מתוכו שוב צחוק.

– בשם שנינו ובשם ההורים, אתה, דוקטור, ורעיתך מוזמנים לחתונתו. לא רבים יהיו הקרואים, ואתם מן הראשונים. – אמר כשהתכונן ללכת.

הודיתי והבטחתי. היתה עוד שיחה קצרה בינינו על מה בכך, והזוג המאושר נפרד ממני והלך לו.

ג

לא נגמר עוד הענין הראשון, – הוסיף ד“ר הורנשטיין לאחר הפסקה קצרה, – והנה עוד מעשה בתוך מעשה. הדבר היה בל”ג בעומר בבוקר. נפתחה דלת חדרי ונכנסה אלי גיטל הנגידה, אשה פטפטנית קצת, אשת־חיל בביתה ובעסקי בעלה ואוהבת לעסוק גם במצוות שונות, ביחוד ב“הכנסת כלה”. מדברת על כל דבר בהתול דק ובצחוק של אירוניה, שאיננה מעלימה. הפעם היה מצחה מקומט ופניה רצינים, כעמוסת דאגה.

– גיטל נפלה לתוך בור צרה וגררה אחריה גם את הרב שלנו, ועכשיו אינה יודעת, כיצד לצאת מתוך הצרה. – אמרה על עצמה בגוף שלישי ועשתה הפסקה, כדי שאשאל אותה לפשר דבריה.

– איך זה הלך הרב שלנו אחרי אשה ועוד לתוך בור צרה? – שאלתיה בחיוך.

– קוזלובסקי, ימח שמו. בגללו נכשלתי והכשלתי גם את הרב. רשע זה כועס ואומר, כי ישלח את הרב לאחד היערים לחיטוב עצים ביחד עם כל הבורגנים. עפרא לפומיה.

התחלתי מתייחס לדברי גיטל בכובד ראש, כי ידעתי את קוזלובסקי ואת דרכו, שהוא מסוגל לעשות כדבר הזה. כמה אנשים מחשובי הקהלה שולחו על ידו לעבודות־כפיה ואין מידו מציל. הוא ראש ה“רבקום” וכוח שלטונו רב. הוא כבן עשרים ושבע. רם הקומה ובעל בשר. פניו רחבים ומלאים עם שרטוטים גסים. חטמו קטן ועבה בקצהו. עיניו בהירות ושערותיו צהבהבות. קולו עבה – בס, ומדבר רוסית במבטא ובנגינה של פלכי רוסיה הפנימים. הוא היה ידוע לאיש קשה, המטיל מרה בכל אלה, שהגורל הביאם אתו במגע ומשא. מעיר הפלך שלחוהו לפני כארבעה חדשים לשפוך את ממשלתו על העיירה. חדר בחר לו בדירתה של גיטל, שהיתה תמיד מלאה כל טוב. כי בעל הבית היה גם בעל טחנה גדולה, אשר טחנה עפ“י רשיון מיוחד קמח לתושבים, והכול היו צריכים לו. האיכרים היו מביאים לגיטל מכל טוב הכפר, וע”כ לא ידעו בבית זה מחסור בצרכי אוכל נפש, אפילו באותו הזמן, אשר כל התושבים רעבו.

– מה לקוזלובסקי ולרב שלנו? אילו עסקים ישנם ביניהם, שבגללם הוא אומר לרדת לחיי הרב שלנו התם והישר? – שאלתיה בדאגה מרובה.

– אין מקשין על המן הרשע. – השיבה. – הוא שונא אל כל בני האדם, וביחוד את ה“פופים” (הגלחים) ולהבדיל באלף הבדלות את הרבנים שלנו. ואם מעיזים להשיב את פניו בדבר מה, הרי יש לו פתחון פה להתמלא חרון ולהיות מוכן ומזומן להעביר אנשים מן העולם. אלמלא ראית באיזה כעס קרע את המזוזה מהחדר, אשר תפס בחזקה, כאילו הבית שלו הוא. הוי, גלות מרה! תפס את המעולה שבחדרי, אוכל ושותה כשור הבר, ומה חסר לו עוד? בכל הוא זוכה, כמו מן ההפקר, כאילו היה חתן בן־תורה, אברך משי סמוך על שולחן חותנו העשיר. מילא, כיוון שעוונותינו גרמו לנו ימים רעים כאלה, עלינו לקבל את היסורים ולידום. אבל אילו היה לכל הפחות אדם הגון, אפשר היה לקבל גם ממנו איזו טובת הנאה, לא בשבילי, חלילה, כי אם בשביל אומללים, מסכנים הזקוקים לרחמי אכזרים. אך לא קוזלובסקי יכול להיות אדם הגון. פניו הנם תמיד כפני תרנגול, בראותו תרנגול זר בא לגבולו. אינו מראה אפילו לאנשי ביתי פנים מסבירות. מדבר לכולם בלשון “אתה”; ובקול פקיד ומצווה. הוא דורש, שיכבסו לו את לבניו, ייקבלו את אורחיו ויאכילום, וכדומה.כל צרות ישראל על ראשו תחולנה…

ראיתי שאין קץ לדבריה והפסקתיה:

– אבל איזו שייכות יש לכל אלה הדברים ולרב שלנו? – שאלתיה.

– יש ויש. – אמרה, ־ אלא שזקוק אתה לסבלנות. אי אפשר להיכנס הביתה דרך העליה ואין מתחילים סעודה מן הלפתן. כל דבר דורש הכנה והסברה. הדבר היה לפני שבוע, בין הערבים. אני ובתי עומדות לפני הבית ומחכות לפרה, שתשוב מהבקעה. והנה קרבה עגלה ועמדה ליד ביתי. בעל העגלה שואל: “זהו ביתה של גיטל?” “כאן ביתה של גיטל”, אני עונה לו. ומיד צפצף קול של בחורה: “כאן גר קוזלובסקי?” “כאן” – ענתה בתי. אז ירדה הבחורה מעל העגלה וציוותה על העגלון להוריד את ארגזה הגדול ואת יתר חפציה ולהכניסם הביתה. “הנה לך יום־טוב שני של גלויות!” הרהרתי בלבי, אך אמר לא אמרתי כלום וחכיתי לראות, איך יפול דבר. פתחתי לה את חדרו של קוזלובסקי ואמרתי לה: “בבקשה, גברת”. אז פנתה אלי הבחורה בבקשה להשאר שנים, שלושה ימים בביתי, אך בחדר אחר, מפני שאינה רוצה ואינה יכולה להיות עם קוזלובסקי בחדר אחד. דבר זה מצא דוקא חן בעיני. נראה הדבר, שהיא בת להורים הגונים ומחונכה אבל מי היא ולמה באה הנה? עוד באות והערב נודע לי, כי היא כלתו של קוזלובסקי. ובאה על פי הזמנתו על מנת להנשא לו. ובארגז הגדול נמצאים הכרים, הלבנים, הבגדים ויתר שלוחיה, אשר הוריה נתנו לה. אביה שוחט בעיירה קטנה…

– האם קוזלובסקי הוא…? – התפרצה מפי שאלה, אשר לא הספקתי לגמרה, מפני שגיטל הפסיקה אותי:

– כן. “גוי” זה לבשתנו יהודי הוא. גם עשיו זה איננו חס ושלום בן־בלי־שם. אביו הנהו חזן בביהכ“נ הגדול, אשר באותה העיירה. “תכשיט” זה שייך ג”כ ל“כלי־קודש”, כי היה “משורר”, והכול היו מתענגים, כמו שספרה לי היא, על קולו הערב ועל תפלותיו. אלא אח“כ נתפס בעוונותינו הרבים לאותה החבריא, ימח שמה, ונעשה בזכותה לראש ה”רבקום", בכדי להצר ליהודים.

– כך הוא הדבר. – אמרתי מתוך הרהור. – ובכן?

– ובכן זבדני אלוהים בחתן ובכלה גם יחד. – קראה בטון עליז ומחאה כף. – שניהם בודדים וגלמודים בלי הורים וגואלים – אם אין אני להם, מי להם? מובן מאליו, כי מכיוון שאני המחותנת היחידה גם מצד החתן וגם מצד הכלה, אני מחויבת לדאוג לחתונה שלהם ולהכין הכל בעין יפה. ואמנם אני ובנותי טרחנו ואפינו כל מיני מתיקה, הכינותי עופות ויין לסעודה. אם החתונה תהיה בביתי, אז היה בטוח שתהי, כמו שנאמר. הכלה קשטה ופארה את כל החדרים וגם את חדרו של כלב זה בירק ופרחים. אתמול בערב שלחתי את העופות לשוחט, והבוקר הלכתי אל הרב להזמין אותו לסדר את הקדושין…

– וקוזלובסקי מסכים? – שאלתי בתמהון.

– ומי שואל אותו? האתן לו עלמה כשרה, בתו של שוחט, בלי חופה וקידושין? יחכה עד שתקהינה שיניו. לא בסדום אנו חיים. והרי זו גם רצונם של הכלה והוריה – ומה יועיל לו, אם לא יסכים? אמנם היא נכנסה אליו ושהתה עמו הרבה, ואנו שמענו צעקות ובכיות יוצאות מחדרו. אבל סוף דבר היה, שנכנסה אלי והודיעתני בשמחה, כי הוא מסכים, אך בתנאי שהחופה תהיה חשאית, כלומר, בבית ובלי אורחים. דברים לבטלה, כמובן, מי ישמע לו? פחות מ“מנין” הרי אי אפשר. ואם יבואו עוד ארבעה, חמשה מקרובי, הרי אל ביתי יבואו. הכינותי נרות עטופי ניר צבעוני אל החופה. ועם הכלה קבעתי שעה ללכת ל“אותו מקום”. וכיצד אפשר אחרת? מצוה שבאה לידי אקימנה לכל פרטיה ודקדוקיה.

– טוב, מצוין! – אמרתי בחיוך.

– אל תאמר טוב בטרם שמעת גם את הרע. – אמרה לי בקול של מוכיח. – הכול היה טוב עד שבאתי אל הרב. שם נתקלתי בקיר של ברזל. הוא אינו מסכים לסדר את הקדושין. הוא ירא לעמוד אפילו בד' אמותיו של קוזלובסקי. “מאין אני ידוע, שהוא יהודי? מאין אני יודע, שאינו נשוי ושהיא פנויה ואין לה בעל?” ובכלל הוא מתפלא. לא היה עוד מקרה שיבוא מי שהוא מאותה החברה אליו באיזה “שאלה” בענין עריות. ומה זה פתאום, שהם רוצים בחופה וקדושין? מכאן הוא מוציא ראיה, שכל כונתם של הרשעים הללו להכשילו, בכדי שיוכלו אח"כ להתגולל עליו ולהביאו לידי אסון. כך טוען הוא, הרב. והרבנית תחיה התנפלה עלי בטענות ובכיות לאמור: “מה רוצים ממנו? למה שופכים את דמנו? גם בלאו הכי קשים לנו החיים מנושא. והנה באים ומסכסכים אותנו בענינים מסוכנים כאלה”. בינינו לבין עצמנו הרי ידוע, שהרב איננו חכם גדול, והרבנית, תסלח לי היא “מר ממות”. לא ארבה בדברים. לא יכולתי להזיז אותו מדעתו. ואז עשיתי שטות: הלכתי ומסרתי לכלה את דברי הרב, והיא הלכה ומסרה לו, לחתנה הטוב והמיטיב. ולו ראית את הגזלן הזה באותה שעה! שבעים ושבעה רוחות נכנסו אל תוכו. פניו אדמו, כדגל שלהם, על מצחו התנפחו גידים, ומפיו נזה קצף, דפק בידיו ורקע ברגליו. “אני אשרש את הקונטר־רבוליוציונרים, אבער אחרי הריאקציונרים. ואת הרבנים, המוליכים את העם שולל, בהזיותיהם ובהבליהם נשלח לחטוב עצים ביער, ולא יחיו, כפרזיטים, על חשבון העמלים”. כה דבר פה טמא זה, ואמר שהחופה לא תהיה, אפילו אם יהפך העולם לתוהו ובוהו.

– ובכן? – שאלתיה שוב.

– ובכן חורבן בבית. הכלה – עיניה צבו. התרנגולות מונחות שחוטות, ואין מי שיטפל בהן, והוא, הרשע, עזב את הבית בחרון־אף. ומי יודע במה יגמר כל הענין? אני החלטתי שלא לתת אותה לו בלי חופה וקידושין, אפילו אם תבוא עליו מיתה משונה.

– באמת עסק ביש. – אמרתי מתוך השתתפות בצער גיטל ובצער הכלה. – אבל מה אני יכול לעשות?

– הרוצה אתה שאבאר לך? אין לי חשק ואין זמן להרבות בדברים. אתה סדרת את הענין עם קדושי חוקר הדין ועליך לסדר גם את הענין הזה. “אין חופה בלי תגרא ויסורין” – עלי נאמר המשל הזה. תהיינה שתי חופות בערב אחד.

– הרי אמרת, שהוא חזר בו ואינו רוצה עוד בחופה.

– ומה אם אמר מר־בר־רב־אשי זה? יסכים נא הרב ואז נכריחהו, שיסכים גם הוא. אני והיא נערוך לו “קונצרט” כזה, שאזניו תצילינה משמעו. איני יראה מפניו. אני הכינותי הכל לסעודה ולא אתן שילך הכל לטמיון.

– טוב אנסה.

– לא לנסות, כי אם להכריח את הרב אתה צריך. תאמר לו, שלא יתעקש ולא ינחם באחריתו. ואל תאחר, כי יש לי עוד עבודה רבה. וזכור, כי אם יעבור, חלילה, יום זה, נהיה מוכרחים לחכות עד אחר שבועות – ומעשי האופה, העופות וכל ההכנות שעשינו, מה יהיה בסופם? ועוד דבר אחד, תסלח לי על חוצפתי זאת, כי לא לכבודי אני טורחת, כי אם לשם המצווה הגדולה. עלי לדעת את השעה, שיקבע הרב לתת חופה וקדושין, כי אני צריכה ללכת אתה ל“אותו מקום”…

התאפקתי מצחוק בפניה והבטחתיה ללכת אל הרב. – ונפטרתי ממנה.

– אני סומכת עליך, דוקטור, ואני ניגשת להכין את סעודת הערב! – קראה דרך החלון הפתוח, כשהיתה כבר בחוץ

את הבטחתי קימתי, אך לא תיכף ומיד, כי את הרב לא מצאתי בביתו. – המשיך המספר – בינתים הבהילו אותי לחולה מסוכן. נכנסתי אל הרב בפעם השניה, ואמרו לי, כי הלך לסדר את קידושי חוקר הדין. מיהרתי הביתה להחליף את בגדי וללכת אל החתונה, שהוזמנתי אליה, ולדבר שם עם הרב. אך מעשה שטן. גם בבית עכבוני קצת. היתה שעה ארבע אחר הצהרים כשבאתי למקום החתונה ונכנסתי אל מסדרון הבית, נשקפתי דרך החלון אל החצר וראיתי ארבע כלונסאות עם חופה אדומה עומדים שם נשענים אל קיר הבית, ועל הארץ מונחים שברי זכוכית נוצצים לעיני השמש. משמע, שבאתי אחרי ככלות הכל. ונצטערתי מאד, שלא עלה לי לראות את הקומונאי עומד תחת החופה והמחותנים עם הכלה סובבים אותו, והחזן שר: “הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל”, ושובר את הכוס בכף רגלו. חפצתי לראות ארשת פניו של חתן מודרני בצרמוניה ישנה – אך אין צועקין על שעבר.

מתוך הבית הגיעו אל אזני המולת־אנשים עמומה וקריאות: לחיים, לחיים! נכנסתי אל החדר הראשון ומצאתי שם שמש אחד אדום־פנים, מכוסה זעה, אשר כובעו שמוט לו על ערפו, ושתי בחורות מקושטות פאר עם פרחים אדומים על חזיהן, והן נבהלות. זו נושאת כלים ריקים, שהסירה מעל השולחנות, וזו – כלים מלאים והשלישית – בקבוקים עם משקאות. הצצתי דרך הדלת הפתוחה אל תוך האולם הגדול וראיתי, שאין אף אחד מתושבי המקום. כל האורחים הנם ה“פני” – פקידי ה“מחלקה”, ה“איספולקום”, ה“רבקום” ושאר המוסדות, שבאו עם הסרטים האדומים, אשר עליהם. בראש השולחן יושב החתן לבוש שחורים עם עניבה אדומה ופניו מאירים כפני מלך. על ידו הכלה היפה עם ההינומא הלבנה הדקה על ראשה עד גבות עיניה, שהלמה אותה מאד. את ידה עם האצבע המקודשת, העטופה במטפחת לבנה, אחזה על השולחן לעיני הרואים. שניהם היו ממש כחתן וכלה בתקופה שלפני הבולשביזם. ליד החתן משמאל, בקצה השולחן, ישב הרב בקפוטתו מאטלס שחור שהוריק מחמת הזמן, וה“שטריימל” על ראשו. לבי כאב בראותי אותו יושב שחוח וראשו מכונס ושקוע בין כתפיו, מצטמצם כולו, שלא יתפוס מקום כלל. פניו הביעו חרדה, ועיניו מורדות אל השולחן. הוא חפץ להיות “אינו רואה ואינו נראה”. התלבט שם על ידו בפינה גם החזן מבית־הכנסת, שלא יכול למצוא לו מקום ליד השולחן, והסתובב ממקום למקום בעינים תועות. לרגעים התגרד והשתעל שעולים קצרים, כאילו נתקע דבר מה בגרונו. פני האורחים היו משולהבים. הבקבוקים הריקים שעל השולחן העידו, כי הגיחו אלכוהל לא מעט אל קרבם. על השולחן היו מיני משקאות, אשר המחותנת טמנה לפני כמה שנים במרתף בעומק האדמה, והם נשתמרו וניצלו מכל החיפושים והבדיקות, שעשו חיילים שונים באותו המרתף, ועתה השתמשו בהם לאותה המטרה, שבשבילה הכינו אותם. עשן טבק והבל המשקאות וזיעה של גופות שנתחממו נדפו בכל החדרים והגיעו עד המסדרון. מעבר לשורת המסובים ישבו עוד ארבע בחורות משלהם, אשר להן פנים גסים, לחים, אדומים, ושערותיהן הגזוזות פרועות. הן ישבו ישיבת־חורין, עשנו הרבה ושתו. פני כל האורחים בערו, דלקו, העינים נצצו, אכלו, שתו ודברו בקול רם רוסית ואוקראינית. מצב רוחם היה מרומם.

ראה אותי המחותן, שעמד מאחורי החתן והכלה כצל, וילך לקראתי בחיוך טפשי, אחז בידי והביאני אל האולם. החתן הניע לי בראשו בנימוס, והכלה העמידה עלי עיני צחוק של אושר ורמזה לי בידה עם אצבע הקדושין. ניגשתי אליהם וברכתים במז“ט. יתר הקרואים כמעט שלא הרגישו בי. שמח לבואי הרב המסכן. הוא התעודד מעט בראותו אותי, ורוח חדשה לבשה אותו. רציתי להיכנס אתו בשיחה ולמלאות את שליחותי ונגשתי אליו. אך ברגע ההוא קם ממקומו וניגש אל הרב “שקץ” אחד, לבלר ב”איספולקום", רם הקומה וחסון עם שערות בהירות סרוקות לשני עברי הראש ושביל לבן באמצע. ביד אחת אחז כוס יין סמוך לחזהו ובשניה הושיט כוס יין אל הרב ויאמר בקול רחב.

– צ’וקנומסיא, רבין, לחיים!

הרב נבוך, הביט אלי בעינים חרדות, מבקשות עזר ממני. אך באותו רגע משך אחד הקרואים ל“שקץ” במעילו אחורנית.

– הרף, טימושה. – אמר אליו הלז. – כסבור אתה, שהרבין הנהו כמו ה“פופ” שלנו הזולל וסובא עד לשכרה וכרוך אחרי שמלת־אשה? לא פה המקום. זס!

הלז נכלם. פנה לצד הקרואים והריק בעצמו את שתי הכוסות בזו אחר זו. הרב אמר להשתמש בהזדמנות זו, עשה תנועה, כרוצה לקום ממקומו. אז קם קוזלובסקי, שהיה גם הוא “מלא”, ופניו להבים, ופנה את הרב בקול רם ספוג־יין בשפה בלולה מרוסית, עברית ואידיש:

– לא רבניו, לא נתן לך לעזוב אותנו. אתנו תשב עד אחר “שבע הברכות”. אם עד הנה היה כדת משה וישראל, יהיה כך עד גמירא. לעזאזל! אליבא דאמת הרי חתונה יהודית, ובפרט כשיש כלה יפה, כדבורה מארקובנה, איננה רעה כל עיקר. ומה, כמו שנוהגים עכשיו הבריונים, החושבים, כי מכיוון שהקומונה שולטת, והפרוליטריאט מושל, נעשה הכל הפקר? לוקחים את ה“דויוקא” וקוראים לה “ז’ינקא” ולמחר, – הרי את מגורשת בלי דת ובלי צרמוניות. חה־חה־חה! לכל הרוחות! מאוס ותעוב!

פתאום ירד על פניו כעין ענן. שרטוטיהם התכווצו, התעוותו, כמו מכאב. הוא הטה את ראשו אחורנית, אישוני עיניו התהפכו והביטו למעלה אל התקרה, והוא התחיל שר בקול חזק ונעים מלא סלסולי עצב: “אדם – אדם – אדם יסודו מעפר וסופו לעפר. בנפשו יביא לחמו”… באולם השתררה ברגע אחד דממה עמוקה. הנגון שהשתפך מגרונו בלי שום פגם, בקול חלק ושמן מלא סלסולים, השרה על כל הקהל רוח של עצבות וכובד ראש. הוא הלך ונמשך והסתלסל, טס ורחף בעולמות העליונים וחדר גם לעמקי הנשמה, זעזע והרגיע את רשת העצבים, הרים את הנשמה והשפיל את גאוות האדם וביטל את תענוגות העולם הזה כעפרא דארעא. שקר החן והבל היופי, ואל יתהללו הפרולטרי והקומיסר, כי האדם – היום הוא כאן ומחר בקבר, וכל תענוגיו עפר ואפר וחרסי האדמה, כי “יסודו מעפר וסופו לעפר – בנפשו יביא לחמו… אדם – אדם משול כחרס הנשבר, כחציר יבש וכציץ נובל וכצל עובר וכענן כלה וכרוח נושבת וכאבק פורח וכחלום יעוף – אדם – אדם…”

כל הזמן עמד החזן על אצבעות רגליו והביט בפנים מתוחים ובעינים לטושות מעבר לראש הרב אל אותו הפה, אשר דרכו יצא הקול החזק, המתוק והנעים והנגינה הערבה, אשר מעולם לא שמע כמוהם. כל המסובים ישבו כגולמים, ופניהם הפיקו טפשות כפני נער שנתפש בעבירה. בחורה אחת עם פנים נפוחים, שהאדימו מרוב יין ששתתה, ופה רחב, אשר שינים כתומות גדולות נשקפו מתוכו, התחילה חוככת באגרופה הגס את עיניה הבולטות הדומעות. בלאט ניגשה אל קוזלובסקי, הביטה ישר אל פניו, וכשהלז גמר את נגינתו, צנח בלי כוח על כסאו בעינים תועות כהוזה והוריד את ראשו אל בין שתי כפות ידיו הזקופות, שמה היא את ראשה הגדול פרוע השער על ערפו, נשקה לו בערפו ואמרה בקול נחנק מתוך התרגשות:

– הוי, פטינקה, הרעשתני, פצעתני!

– גשי הלאה, בת נעוות המרדות! – התעורר קוזלובסקי בגערה וסילק אותה בידו הצדה. – יש לי כלה נאה וחסודה, ואסור לך לנשקני.

פתאום קם שוב ממקומו, הכה ביד אחת במצחו ובשניה בשולחן וקרא:

– חברים! רעיון מזהיר נצנץ במוחי. אנו נשב כאן עד הערב ואחר נלך כולנו אל הזקנה שלי, אל ה“באבא” גיטל. אתנו ילך גם ה“רבין”. הוא יסדר לנו את הקדושין, כמו כאן. ה“באבא” תאכילנו “מרק־זהב” וגם יין טוב תתן לנו. היא לנו כמו אם, ואנו נגיל ונשמח עד אור הבוקר. המסכימים אתם?

– ה־ו־ר־ר־ה! – הרעימו כל המסובים, מחאו כף ורקעו ברגליהם והרקידו את השולחנות עם כל אשר עליהם.

– קאַצ’אַט יווא! (לנדנד אותו) – הציע ראש ה“איספולקום”.

ועשרות ידים תפסו בגוף קוזלובסקי הכבד, הרימוהו על, הניפוהו, טלטלוהו והריעו לעומתו.

– אבל ה“רבין” לא נתן עדיין את הסכמתו. – אמר קוזלובסקי, אחרי אשר השתחרר מהידים, שתפסו בו.

כולם הפנו את פניהם אל הרב, שישב נבוך ולא ידע מה לענות. גחנתי אליו ולחשתי באזניו שיאמר: הן. הוא הניע בראשו לאות הסכמה. פני קוזלובסקי אורו. הרים את כוסו וקרא:

– אני שותה לחיי ה“רבין”!

– לחיי ה“רבין”! – מלאו כולם אחריו.

אז באה שורה שלמה של טוסטים. שתו לחיי הזוג, לחיי לנין וטרוצקי וכו'. ראיתי שאין קץ לטוסטים ולכוסות היין, נגשתי אל קוזלובסקי ולחשתי לו באזניו, שנשלח תיכף ומיד אל גיטל להודיעה, כדי שתספיק להכין הכל לערב.

– צדקת. כן, כן. – הסכים וקרא מיד לאחד מחבריו. – גרישקא! קח את הכלונסאות ורוץ מהר אל ה“באבא” גיטל ואמור לה, כי תכין הכל לחופה שתהיה הערב. גם לזינה שלי תאמר, שאבוא הביתה בשעה תשע בערב. מהר! הלה יצא. כולם התרוממו ממושבותיהם והקיפו את קוזלובסקי בדרישה, שישיר עוד דבר מה. ובחורה אחת, אשר קולה היה קול גבר, הודיעה, שאמנם היא רוצה שישירו, אבל יחד עם זה היא רוצה לרקד. כלום ראו חתונה בלי ריקודים? מצאה ההצעה חן בעיני כולם. סלקו את הכסאות הצדה ואת השולחן העמידו ליד הקיר. אחד ה“חברים” יצא ושב מיד ובידו “הרמוניקה”, שהביא עמו. השני הוציא מתוך מגפו חליל. הללו התחילו לנגן קרקוביאק – וכעין סערה עברה באולם.

אני, הרב והחזן, השתמשנו בהזדמנות, נפרדנו מעל החתן־כלה ויצאנו שלושתנו מן הבית. היתה שעת שקיעת החמה של ראשית האביב, שעה שאין כמותה לטוב, ליופי ולרוך בכל שעות השנה. האדמה, השמים, האויר, הרוח, השמש וכל הממלא אותם נדמה לי, כי לא ראיתי מראה נהדר כזה מעולם. כשזרם האויר הנעים נכנס אל תוכנו פתח הרב בשבח עם ישראל ואמר:

– היש עוד בכל העולם אומה נאה ויפה כאומתנו? כל כך פחדתי מפניהם כל הימים וחשבתי אותם לבני־תופת. והנה התחממה הנקודה שבלב, התלהבה הנשמה ונתגלה שהם כאחד משלנו. אי־אי־אי! – הוסרה הקליפה, אשר השטן והגלות שמו על בנינו – ולפניך אחיך, עצמך ובשרך. הרי אני כפרתכם, בני ישראל. והחזן פתח את פיו וגמר את ההלל על קוזלובסקי וה“קומפוזיציה” שלו.

– אך זהו קול, אך זהו “שטייגר”! – אמר מתוך התפעלות. – יין מפואר בקנקן מכוער. אוי, לו היה לי קול כזה!

נפרדתי מבני הלווי שלי – גמר הד"ר הורנשטין את ספורו – ונכנסתי לסמטא אחת המובילה לביתי. והנה ראיתי את גיטל הולכת עם זינה לקראתי, שתיהן עטופות מטפחות צמר עד העינים. כשעברו על ידי, הורידה זינה את ראשה והסתירה את פניה במטפחת. גיטל לא אמרה כלום. אך בעיניה, הנוצצות והפקחיות קראה: אנו נצחנו!

הן שבו כבר מ“אותו מקום”.