איש ואשה עקָרים, אין להם ילדים. שניהם בשנות העמידה. הוא גבר רזה וגבוה עם זקן תיש וקולו רועד בדברו; היא – אשה שמנה במקצת, פנים גבריים ואמיצים.
אוהל יחידי על גבעה בין שדות-המירעה המסולעים. הם עצמם משבט פץ, אבל נמצאים על אדמת התורכמנים בגולן העליון. באשר אין להם ילדים – לקחו להם ילדים לחנכם בביתם, ילדים יתומים של קרוביהם. האחד – חסן – כבן עשר, והשני – חליד – כבן שש-שבע. חסן בעל ראש גדול עם עיניים חומות-כהות, אפלות, בלתי-שקטות, ומחלפות קצרות עוטרות את ראשו. כַּפיה עוטפת את צדי פניו עד צוארו, וקצותיה מופשלים – קשורים לו מאחוריו. בגדיו קרועים ובלויים. כשראה אצלי שני תובים (שמלות ארוכות, בדואיות), והוא רועה אתי בשדה זה כמה ימים, התחיל פונה אלי בחנופה יתירה ומגיד כל מיני שבחים. ניחשתי: בודאי יש לו לבקש דבר ממני והוא מכשיר לו את הדרך… “קיצרתי” לו את דרכו ופתחתי את פיו:
– היש לך יא-חסן איזו בקשה ממני?
הוא נעור והסתכל בי קצת בביישנות, כאילו תפסיו בקלקלתו.
– יא עזיז יא עיני, יא רוחי, יא חנוני…
– הגד מה שאלתך?
– אללה ירחם טרָאב אבוך ואומך… – פתח שוב בלשונו החנפנית – ראיתי אצלך שני תובים ולי אין אף אחד. זה שעלי הנה הוא כזה – והוא מכניס אצבע בחור הכתונת וקורע אותה עד הקצה לשני חלקים, – קר לי בלילות. אני מפחד לבקש מהדוד. רחמני ותן לי אחד…
הוא נמצא כל היום על יד הצאן אשר דודו ודודתו מחזיקים ב“פלאג” (בחכירה). חסן הוא כבר רועה שאפשר לסמוך עליו בכל, פרט ללילות שבהן אי אפשר עדיין להשאירו, הרי הוא ילד ויכול להרדם מתוך עייפות של כל היום – עד שלא ירגיש אם גנבים יוציאו לו כמה ראשים מהעדר. ניסו אותו ולא עמד בנסיון. קיבל כמובן את חלקו מידי הדוד והדודה, כי ישנם ילדים
בני-חיל בגילו שישנים כבר עם הצאן, וביחוד על-יד אוהלים, שתפקידם אינו אלא לקרוא במקרה של גניבה. והוא, המסכן, שְנת-מוות לו ואין לסמוך עליו גם בזה. לכן החליטו להחזיק שכיר עוד שנה. בינתיים מנצלים אותו כהוגן, והכל בשל שְנתו הארורה, כאילו עבודת יום מלפני עלות השחר עד שעה מאוחרת בלילה אינה נחשבת כלל לעבודה… ואין דואג לו ממש.
אם חסן הוא בכל זאת ילד מעורב בין הבריות ויודע ב“חלקת לשונו” להיכנס בשיחה עם בני אדם זרים, – הרי קרובו, היתום חליד הקטן, מכונס בתוך עצמו. הוא שתקן ומתרחק מחברת זרים ואפילו מדודו ודודתו, כי פחדם עליו.
כבר בימים הראשונים לבואי השתדלתי להתקרב אליו. ואמנם הצלחתי להתיידד איתו ולרכוש את אמונו. הוא היה פותח ומגלה את לבו ונפשו לפני. סיפר לי את עברו: אביו מת, אמו התחתנה עם אחר והיא נמצאת אי שם בין ה“ערַב”. מקומה בדיוק אינו יודע. שמע כך מאנשים, הוא לא שאל אותם, רק “שמועה שמע”, כשדיברו ביניהם והוא יושב בפינה. “הנה כך: הם שם, ואני כאן במקום הזה”…
את הדודה אינו אוהב, כי היא מכה אותו מדי פעם, אבל הדוד “יקר עליו” הרבה, אינו מכה… את אמא שלו אינו אוהב, כי אינה באה אליו אף פעם ואינו מכיר אותה בפניה…
הוא לבוש סחבות משמלות וכותנות, של גדולים. חוט ומחט לו – רכושו הפרטי. בכל פעם הוא מוציא את רכושו זה משולי כותנתו; בזהירות ובסבלנות רבה, מסיר חוט מקיסם עץ אשר טמן לו באחד מכיסיו הקרועים: בנחת, כזקן ורגיל הוא משחיל את החוט במחט במתינות ומחייט לו ומאחה את הקרעים.
השפיעה עליו כנראה הבדידות בין ההרים. באין לו חברת ילדים כלל. אינו משחק ואינו צוחק – דומם יושב לו ושותק, אבל מסתכל סביבו במבט ער וחי, ונדמה: כל רז לא נעלם ממנו. עינים פקוחות.
כל הימים הוא רעב. הדודה בבית כל היום. בימי הגשם, או כשערפל מכסה על הצאן במרחק של מטרים אחדים, נחוצה שמירה מעולה משיני ה“וַחאש” (חיה טורפת) וגם מרועים זרים, היכולים “לסחוב” כבשה או שתיים. לכן, נשאר הוא לרוב יחידי באוהל, ואז הוא מחפש לו בכל הפינות דבר-מה לאכול ולשבור את רעבונו. ממש הופך את הכל, ולא תמיד מוצא את מבוקשו. בדרך כלל אוכלים פעמיים ביום: בבוקר לפני צאתנו למרעה ובערב בשובנו מהמרעה, וקשה לו לחליד לחכות מארוחת הבוקר עד הערב ולא לטעום דבר בינתיים: והדודה אינה נוהגת להשאיר לו אוכל אף פעם.
כשהפיתות עודן מונחות על המחצלת מקום אכילתנו, ובני הבית פונים פה ושם, הוא ממהר להחביא בחובי כותנתו פיתה – שתיים; תוחבן מהר ונשאר יושב תמים ודומם, כתמיד, כלא היה דבר מעולם. אחר כך, כשאין איש או כשישנים, הוא סר הצידה וממלא את פיו פיתה; משתדל ללעוס בחשאי, נזהר במבטו הער שלא ירגישו בו. לפעמים, כשכולם יוצאים מהאוהל והחתולה ממהרת “להתנפל” על שיירי הוכל הנשאר בדודים ובצלחות, ללקק את שארית החלב או הדייסה – הוא ממהר לגרשנה, ואפילו אם היא שקועה כבר בזלילה; והוא גומר במקומה ומנגב את דפני הדודים והצלחות עד גמירא…
בהזמנו לבין חמישים הטלאים הקטנים, הנמצאים בחלק האחר של האוהל ומשתובבים להם במשחקם – הוא נכנס אליהם.
תחילה הטלאים נפחדים, אולם אחר כך נעשים כחברים וידידים. הוא מושיט אצבע לזה ולזה ללקק, ופניו מאירים אז משמחה; מחליק על צמרם הרך וצוחק במלוא פה ולב. יש והוא מסתכל דרך ה“זירב” (המחיצה), מפחידם בשריקה, כולם מצטופפים יחד בבהלה – והוא מרגיעם ב“מה”…עיניו השחורות הילדותיות צוחקות אז מאושר; אבל בהרגישו בצעדים – הרי הוא נהפך מיד לאחר: שוב מכונס בעצמו, זועם ושותק.
גם עם גורי הכלבים הוא חי בידידות. לפעמים חולק להם מן הפיתה אשר איתו, אגב החלקה וליטוף על גבי הכלבים, אם כי יד בדואית אינה נוגעת בכלב אף פעם, מתוך טומאה וגועל.
והוא, הקטן, אינו בטל כל היום. הוא עובד על יד החמורים: משקם ומשגיח עליהם; ממאסף “גיש” – קוצים וגללי בקר וגמלים, המשמשים למדורות אש לבישול ולחימום באוהל.
בימי-חורף, בימי גשם וסער ורוחות קרות, המקפיאות את קצות אצבעות הידיים והרגליים, הוא חוזר לו עם לקטו-הביתה. מתיישב באמצע האוהל, מפיח בפיו על הגחלת הלוחשת תמיד ב“אש-תמיד” אשר באוהל; מפצל את הקוצים לחתיכות-חתיכות קטנות – ומניחם בזהירות על האש המתלקחת, מוסיף גללים ומתחמם להנאתו; אחר כך מתחיל, כדרכו, בחיפושים אחרי דבר-אוכל…
פעם בצהרי יום מעונן וקר, והצאן רועה על יד האוהל, נכנסה הדודה פנימה ובמבטה החודר הרגישה באי-סדר שבחפצים. בדקה ונוכחה שחסרות שם תאנים אחדות וחתיכות סוכר מאלה שהטמינה. היא התנפלה על הילד והתחילה להכותו בלי חמלה. לא הועילו גם הפצרותי. הילד המסכן התייפח בבכי, כשהוא עומד בפינה וכתפיו הקטנות רועדות…
הדוד שעמד בחוץ, נכנס לקול צעקותיה של הדודה, המתובלות בקללות וגידופים, ואחרי ששמע מפי אשתו את אשר קרה – שם את ידו עליו ונערו קלות:
– ילד מקולל גנב מקולל… שתוק ואל תבכה…
מיד פסק מלבכות; ישב לו מכונס בפינה. רועד מרוגז, מקור ומרטיבות ישב כמאובן.
הכריחוהו לגשת לאש-המדורה ליבש את “בגדיו” הרטובים. אחרי שהסיר את בגדיו וכַפייתו – התכווץ שוב בפינה; שם את ראשו על ערימת הקוצים היבשים, שהוא מאספם ביום; התכסה ב“ג’לאל” (אוכף חמור) הקרוע, שבו הוא מתכסה גם בלילה, אבל קצר הוא ומספיק לכסותו רק כשהוא מתכווץ כולו תחתיו.
אמרתי לדודו:
– בטנו נפוחה; אולי חולה הוא?…
ויען דודו:
– בריא כחמור. זה מאכילה רבה מזלילתו הגסה…
הילד הציץ רק במבט זועם והתהפך על צידו השני כשראשו פונה ליריעות האוהל. הדוד קרא לו לגשת אליו. תחילה לא זז, אבל כששמע קול גערה – קם. הוא הביט בפני הדוד במבט תקיף ואמיץ ובשתיקה זועמת. הדוד פתח את פיו בקללה ואחר כך אמר:
– “הִתְחַזֵם” טוב, התחגר בחגורה היטב…
הילד ציית והתחיל לחגור את חגורתו. חבל דק וצבעוני על סמרטוט חדש שלבש – כתונת כזאת – אחרי שהסיר זה עכשיו את בגדיו הרטובים. אבל לא יכול היה למתוח היטב בידיו הקטנות. הדוד ציווה לו להתקרב אליו והוא מתח בכל כוחו את החגורה.
– למען שלא תתנפח בטנו כ“אצל אשה הרב”… ככה טוב…
– הכואב לך? – שאלתיו.
– לא… ענה בלחש, כשהוא מוסיף עוד להסתכל בדודו במבט תקיף אבל פראי, והוא ישב לו מקופל רגלים על-יד המדורה.
אך יצא הדוד מהאוהל וחליד הסתכל סביבו הנה והנה – קם על רגליו, הסתכל לעבר המחיצה של חדר הנשים. לא, גם הדודה איננה. פתח מהר את חגורתו המעיקה עליו וחותכת את גופו, והשליכה מעליו במרץ ובבוז… אבל תיכף חזר ולקחה: הסתכל לפתח האוהל, כנראה חשש כי ישוב הדוד חזרה…
ידיו הקטנות מששו ועיניו הקטנות תרו ובחנו את בטנו הנפוחה – –
אותו רגע נכנס חסן לאוהל והודיע לחליד:
– הדודה לקחה איתה טלה והלכה עכשיו העירה לקנות בגדים לכבוד חג רמאדן הממשמש ובא…
שני שניהם האירו בתקווה – – –
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.