רקע
פסח בר-אדון
בית-ספר אצל הבדואים
5.jpg

שני “הכַּתיבים” בשבט פ. הם המורים בבית-הספר. שייך איברהים הבכור, העיוור בשתי עיניו מיום הולדתו; ושייך עבדו הצעיר, בעל עיניים יפות ותמימות. זה ארבע שנים שנים מאז גמרו את מכללת “אל-אזהר”, אבל לא יכלו להסתדר במצרים בהוראה והתחילו לנדוד בארצות השכנות להרביץ את תורת האיסלם ודברי אללה לילדי ערב. היו שנה בארץ-ישראל, היו שנה בעיקאק, אבל ההצלחה לא האירה להם פנים והם באו לסוריה, אחרי נדודים וטלטולים רבים הגיעו לשבט. האמיר קיבל אותם בסבר פנים יפות והקים בשבילם אוהל מיוחד ללמד בו לילדים.

אוכל אינו נחשב אצל הבדואי ככסף; מכל אוהל ואוהל, וגם מבית האמיר, היו שולחים ל“שייכים” ארוחות. בערבים היו מזמינים אותם לארוחות, או למסיבות ול“דביחות”, ושם הם היו משמעים “דבר אללה” למסובים.

לא ארכו הימים והתלמידים פחתו והלכו מיום ליום; רבים מהנערים עזבו ושבו לרעות את הצאן בשדות או הלכו בטל סתם והסתובבו בין האוהלים. נוח להם בחיי הפקר מאשר לשבת כל היום על דף הקוראן ולשנן אותו מאה פעמים ואחת ולהיות נתונים תמיד להשגחה ומשמעת; בדיעבד – שמחו ההורים בלבם על כך… עבודת הנערים נחוצה לו לבדואי – על יד הצאן, לשלוח אוכל למירעה בשדה ולעזור בתורת “מלחאק” (צוער) או לעזור לחבוש את הסוסה, לשרת באוהל, להגיש גחלת להדלקת הנרגילה או הסיגריה, להביא מה שנחוץ. אחרת – הרי יצטרך להטריח את עצמו, ואם יש לו בן – הרי מוטב שהוא ימלא את מקומו…

כעבור זמן קצר ובבית-הספר נשארו רק חמישה תלמידים. אף אלה לא ברצונם הטוב באו ללמוד, בני שייכים היו וההורים הכריחום. לא כימים עברו ימינו אלה, שייך צריך לדעת באותיות הקטנות; עניינים תמידיים עם הממשלה; משפטים, ענייני הרשמה, פגישות עם עירונים גאוותנים; לפעמים יש צורך לכתוב מכתבים; ובכלל, אף בשבטים מכבדים יותר בימינו את היודעים קרוא וכתוב…

6.jpg

הנערים יושבים מקופלי רגלים על מחצלאות, העאקלים והכַפיות שמוטים על פדחתם, מתנועעים ומשננים כל היום מדפי הקוראן, ולבם בל עמם; פראים הם הנערים. יושבים באי-סבלנות, נוהגים קלות-ראש; מחליפים מבטים וקריצת-עיין זה עם זה. מחייכים צוחקים, משתובבים, אינם שמים לב לדובר אליהם, מחשבותיהם – אי-שם במרחב…

ניסה שייך עבדו להוכיחם על פניהם, דיבר אליהם רבות אבל לא הועיל; מיום ליום נעשה קשה יותר ללמדם. שייך עבדו יודע פרק בחינוך מודרני ושיטתי, אמר להתרועע איתם, להתחבר אליהם, לחבב עליהם את הלימודים, להחדיר ללבותיהם את ההכרה וההבנה בצורך הלימוד; אבל נוכח כי ילדי הבדואים לא כילדי עירונים המה, וכי צריך לרסן את יצרם הפראי, ובפרט של ילדי שייכים מפונקים, המתחנכים מילדותם לצוות ולפקד על ילדים אחרים בני גילם; כי רק הכוח והגבורה – הם השולטים בשבט ורק הם מכבדים את בעליהם. חישב שייך עבדו את דרכו והחליט להחליף הדיבורים וההוכחות המילוליות – בשוט, ב“קורבאג”…

7.jpg

עכשיו יושבים הנערים ופחד השוט עליהם; מרים אחד את מבטו לשני ומתחיל לקרוץ בעיניו והוא מקבל תיכף את תגמולו – הצלפה, עד כי נשאר סימן אדום על גבו; הילדים משחקים ביניהם ואינם שמים לב – מרים הוא את השוט ומרביץ לכל אחד מנה. פניו רציניים וקרים, והנערים שינו מהרה את יחסם אליו; התחילו מפחדים ואף מתעניינים ומתמידים בלימודיהם. השוט מוטל לפניו על ברכיו, הוא אומר לפניהם וכולם אחריו בהתעוררות, מלה במלה…

טוב לנערים כשנכנס מישהו לאוהל ומפריע להם בלימודים. בדואים נכנסים בכל שעה ולכל אחד בקשה משייך עבדו: כתיבת מכתב לבנו החבוש בבית-הסוהר, ענייני משפט אצל הממשלה וכיוצא באלה. אחרים באים סתם לראות איך לומדים; והשייך מקבל את כל אחד ואחד בסבר פנים יפות, מגיש לכל אחד את קופסת הטבק המונחת לפניו או מלפלף סיגריה בשביל האורח; נכנס בשיחה, שומע את כל שיח לבו וצערו של מבקרו, ולבסוף רושם וכותב מה שאומרים לו או כותב בעצמו כיד המליצה הטובה עליו; הוא מסלסל את האותיות בכתב נאה, המרים את כבודו בעיני המסתכל הבור, ומפרסם את שמו ברבים.

– אין “שאטא” (בן-חיל) כשייך עבדו בכתיבה; לו ראיתם את כתב-ידו, או – הו…

ובעת שרבם יושב ומתעסק עם האורחים שלו – על הנערים ללמוד ולחזור בעצמם מה שלמדו לפני כן; אבל כאשר עין שייך עבדו אינה משגיחה ואינה מופנית אליהם – למה להם להתמיד בלימודיהם? והם עושים מה שעולה על רוחם, אם כי הם מוסיפים להתנועע ולקרוא בניגון המקובל את המלים סתם, כדי לא לשתוק ולהסב על ידי כך את מבט השייך ושוטו עליהם…

כשבא אל שייך עבדו איש זר לבקרו – הרי הוא מתבייש בשוט אשר על ברכיו והוא מתנצל:

– מה לעשות? מוכרחים להכות כאן, אחרת לא ילמדו…

הוא נזכר בילדותו – אותו אף פעם לא היו מכים למען שילמד; להיפך, אביו היה מכה אותו כדי שיפסיק את הקריאה בלילות לאור המנורה, כדי שלא יקלקל את העיניים. היה לומד יום ולילה ומשנן את דברי אללה וספרי קדושים. לא הלך לאכול ולא שכב לישון עד שאביו היה בא ומכריחו לכך.

ואמנם עד היום הוא יושב בכל שעה פנויה ועוסק בספרים. צעיר הוא, כבם עשרים ושש-שבע, אבל בעל ידיעות רחבות בכל הנוגע לענייני האיסלם.

פעם ישבו במסיבה בתוך אוהל אחד המכובדים ודברו על חינוך וידיעות, והוא אמר:

– אם יגיד לי בן-אדם: “אקטע לך יד אחד ובשכר זה אלמדך דברים אשר לא ידעת אותם ותדע יותר מאשר אתה יודע עכשין” – באללה ובא-נבי אני נשבע: הנני מוכן לכך…

הסתכלו בו המסובים בתמיהה וברחמים כעל אדם שנטרפה עליו דעתו, חלילה. החליפו ביניהם מבטים, כאומרים: “משוגע”… רק אחד אמר בנימוס:

אח, קלאם… רק מלים…

פתח שייך עבדו והסביר להם מה זה לימוד, כדי שירדו לכוונת דבריו ושלא יפקפקו באמיתותם:

– הלימוד והדעת הם דבר הפותח לפני האדם את העולם, המרחיב את השכל; ומה תועלת אם השכל אטום? האם לא מוטב להיות בלי יד מאשר בלי שכל?…

כולם נענענו בכתיפיהם בהבעה גלויה:

– השייך מוסיף לדבר שטות על שטות…

למעלה משכלם ומהשגתם היו הדברים.

* * *

שייך איבראהים.

ביום החמישי לבואו לשבט נלקח מכאן; באו שוטרים ואסרוהו. לא ידעו תחילה פשר דבר, אבל עד מהרה התברר, לפני בואו לשבט היה בעיר והתפלל ב“ג’אמע”. אחרי התפילה שמע מדברים על ידה החזקה של הממשלה הצרפתית בסוריה, והוא פרץ בקללות ובתוכחה על ממשלת הכופרים וקרא את המתפללים למלחמת-מצווה לנקום מהנוצרים הכופרים הללו שידם גברה על האיסלם. לב אחד – הוא דרש, לב האיסלם, כמו במלחמת-מצווה שבזמנים קדומים, בימי התפשטות האיסלם על פני העולם. שמעו זאת שוטרי-חרש, המסתובבים במסגדים, ומסרו את דבריו לרשות. שלושה ימים ארך עד שנודע להם מקום מושבו החדש – באו ואסרוהו. וכאשר נשאל לפשעו – לא הכחיש את הדבר והוסיף באומץ:

– כך דעתי!

שפטוהו לשלושה חודשי מאסר.

כששב חזרה לשבט, אחרי ריצוי עוונו בדמשק, שמחו כולם לבואו. הזמינוהו להרבה אוהלים ושחטו לכבודו “דביחות”.

שייך איברהים נולד עיוור ולא ראה אור השמש מימיו, אבל ידיעותיו בספרים – כפי שאומרים – עולות על ידיעות אחיו הפיקח. הוא יודע את הקוראן וכן עוד הרבה ספרים בעל-פה לכל תגיהם ודקדוקיהם, פסוקיהם ונקודותיהם; כוח זכרון מפליא לו; קולו נעים וערב והוא מנעים בכל מקום בואו בהקראת פרשיות מהקוראן בניגון שובה לב ומקהיל סביבו קהל שומעים רב. הוא לבוש כאחיו, תרבוש אדום עטוף מטפחת לבנה על ראשו, גלימה ארוכה – גלימת חכם – על גופו, רק משקפיים שחורים מכסים את חורי עיניו הריקות.

מימיו הראשונים התחיל גם הוא ללמד את הנערים ב“כתאב”, בבית-הספר של אחיו הצעיר. הוא הכיר במהרה את כל אחד ואחד בקולו וכן את כל אנשי השבט. הוא זכר עוד את האנשים שנפגש איתם בחמשת הימים הראשונים לשהותו בשבט ושמח לפגשם שוב הפעם.

את הנערים הגדולים הוא מוכיח על פני הקטנים מהם:

– הנער הקטן הזה יודע יותר ממך, הגדול; בושה…

8.jpg

כשכולם היו צועקים יחד בהקראותיהם מדפי הקוראן היה מעמיד את השוגה מקריאתו:

– סלים עמוד רגע, ראה, התבונן היטב בספר: אות זו בחיריק, האות השנייה, – בשוא, אחרי ה“מם” – יש “יוד”… דוק היטב… עוד הפעם…

רבו הולכי-בטל המבקרים באוהל הילדים, לראותו מלמד ולשמוע בקול שירתו הנעים, לקח האמיר הצעיר והעביר את האוהל על יד קבר אביו המנוח, הושיב שם עבד והיה מסדר מדורה ומכין יום יום קהווה. הרבו הבדואים לבוא ולהאזין לקול הילדים ורבותיהם השניים. ולפנות ערב, כשהילדים היו עוזבים את האוהל לשוב לאוהליהם, היה שייך איברהים עוד ממשיך לקרוא לפני המסובים בכל-פה מפרקי הקוראן; משתפך בנועם קולו ומסלסל כל מלה ומלה בהתרגשות נלהבה; ניכר שהמלים הקדושות הן מזור לנפשו ומאירות לו בעולמו החשוך והאפל. כולם כמבינים ללבו, כאילו אינם שמים לב לתוכן המלים אלא לאומרן.

– יא מסכין… יא מסכין…

וכך באים בדואים ונכנסים לאוהל לשמוע אותו. לשתות קהווה, להתחמם בימי החורף באש המדורה, וכלפי חוץ עושה הדבר רושם כאילו באים להשתטח על קברו של האמיר המנוח ולכבודו.

* * *

עברו חודשים אחדים.

הבדואים התרגלו אליו ולא שמו עוד לב לדרשותיו ולהקראותיו; הבדואים צריכים תמיד דבר חדש ומעורר; אחרת הם מאבדים את סבלנותם הקצרה ונעשים אדישים, אם כי בלבם כבדוהו מאוד.

9.jpg

שייך איברהים הרגיש בדבר. דבריו הם עכשיו כקול קורא במדבר. הוא ראה בעיניו העיוורות את קלקול המידות וההפקרות בשבט. לא יכול היה לסבול עוד את שבועות השקר, הגניבות, הרציחות והקטטות שבשבט; והילדים למאות המתחנכים כאותם המבוגרים ההולכים בטל ואינם יודעים צורת אות ותפילה, ללא תורה וללא דעת; וגם הורי הנערים המעטים שעדיין לומדים אצלם, גם הם מרמזים שמספיק לנער כמה שיודע, ובוודאי יפסיקו בקרוב ויישארו שניים שלושה…

שייך איברהים פנה לשייך עבדו אחיו:

– יא עבדו, יא אחי, הבה נלך מכאן, מהכופרים האלה… האם הם מוסלמים?… בוא נלך מכאן…

והם התכוננו לדרך.

10.jpg

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!