הייתי פוגש אותן יום יום.

אך השקיתי בגיא את צאני וקול קריאותי המכנס והמזרז את הצאן נשמע בהרים, להקימן מרבצן השלווה על-יד המים – התחלתי להפעיל עם עדרי לאט לאט על הגבעות. אותה שעה היו יוצאות מאוהלן לברכני בשלום שתי האחיות הקטנות והנחמדות, חדיג’ה – בת שש, ובנייה – בת שלוש-ארבע. לפעמים הזמינוני לבית אביהן, ידידי הטוב, לספל קהווה או ארוחה; ולרוב – סתם, לרכב קצת להנאתן על החמור, ה“נושא כלים”, המתנהל לאיטו לפני העדר.

אף פעם לא ניגשו בשקט. ברעש וצחוק באו, שחוק בלי הרף. מכניסות רוח-שובבות, שמחה, שפע, טוב וזוהר בחלל העולם, עד שהיו משכיחות לגמרי רגשות צער והתלבטות בלב פנימה. צחוקן הפראי, הבריא, הטבעי, כמוצאן הבדואי עצמו, והעליזות הילדותית האמיתית – היו משתפכים בשממת ההרים וצלצלו כפעמון הקטן והעדין שעל צואר הטלה המבוגק; והיה בהם כדי לחדור גם לנבכי הלב של זקן שבע ימים ושבע רוגז ולהסיר כבמחי-יד את היגיון שהצטבר בקרבו.

גם אותי היו “משתפות” במשחקיהן. הן הרגישו את עצמן כעין “בעלים” על הטלאים והטליות הרכים, היו מטפלות בייחוד עם ה“אמריות” הקטנות, המשכוכיות הנחמדות, המתחנכות ללכת בראש העדר וקשורות לבן-אדם, הרועה, ככלב מסור, כי אינן מכירות את אמותיהן הכבשות. אלו – אך זה נולדו ונלקחו מאמן עוד טרם ראתה אותן, והרועה מיניקן חלב חָלוב בצלחת בתחבו אצבע הזרת בפיותיהן הפעוטים.

הטלאים עודם קטנים ועוד מעט יגמלו מחלב אמם. הולכים הם עכשיו בעדר “הקטן” להתחנך וללמוד לאט-לאט ללחוך עשב, מאכלם העיקרי בעתיד. אבל בכל פעם שרואים מרחוק איזה עדר, הם מתחילים מיד לרוץ אליו בחשבם כי אמותיהם הן הרועות שם לחוד – כדי שלא ינקו הם את החלב המצטבר בעטיניהן במרעה-היום. געגועים עזים תוקפים אותם ומתפרצים ב“מֶ-מֶה” מחריש אוזניים, כאילו רוצים הם לבטא יחד עם הרגשת געגועיהם – את מחאתם התקיפה על העוול הגדול הנעשה להם בהילקח מהם החלב אשר צריכים לינוק וחולבים ומשתמשים בחלבם הם – לצרכים אחרים…

– ממ… מממה… ורצים-בורחים.

וחדיג’ה ובנייה קמות בכל פעם ומחזירות אותם כרועים מנוסים שוב לעדר ושומרות עליהם בהקפדה ומלמדות אותן בלשון הרועים – כחחח…

ושוב צלצול צחוק משתפך בשממת ההרים.

כך יום-יום.

* * *

באחד הימים ואני עולה לי על הגבעות כמנהגי יום-יום ומחכה כבר בכליון עיניים לבואן. אחרו היום לבוא ובלבי מועקה. הקרה מה את חביבותי? אין על מי לעזוב את העדר. שדות התבואה קרובים והצאן לוטש את עיניו לירק המושך, המגרה והמפתה. אבל איך להיוודע, מה קרה? החולה מי מהן, חלילה?

עננים קלים וכבדים מטליאים טלאי על גבי טלאי את השמים הכחולים והטהורים, ומכסים את עין-השמש. גושי צללים שחורים מטיילים על הגבעות וההרים ויורדים לעמקים, כמחפשים דבר מה… עצוב. הסכנתי איתן יום-יום ועכשיו עצוב מאוד בלעדיהן. בדידות.

עברו שעות אחדות, קמתי עם עדרי והעליתיו לגבעה אחרת. הרימותי את קול קריאותי לצאן, והתכוונתי להן. אולי לא שמעו מקודם בעלותי על הגבעות, אולי תשמענה עכשיו… אחרי שעה קלה שבתי חזרה עם עדרי למקום הקודם, וקריאותי תכופות למענן, הפעוטות…

על סלע בולט ישבו שני גופים קטנים. ישבו צמודים אחד לרעהו, דוממים מחכים. התבוננתי מרחוק, התבוננתי היטב, הילדות הן או לאו? הנה ידיים קטנות מנפנפות אלי באוויר והנה גם קוראות בשמי. קמתי ורצתי – דהרתי ממש – אליהן בשמחה.

הצאן נבהל, הסתכל בי כמתפלא…

– “אהלן וסהלן”, המדבר והמרחב לכן, חביבותי, יא-חדיג’ה ובנייה החמודות! אבל מה אתן כה שתקניות ועצובות? מה היום מיומים? איפה הייתן? מה לכן? – –

– אם ירצה-השם כולם בריאים בבית? אבא, אמא, ת’רייה ובהייה אחיותיכם, הסוסה, הצאן, הגמל, החמורים?

– אלחמדאללה! כולם בריאים, אללה ישמרך, אללה ידרוש בשלומך…

– אבל מה היום מיומים, הבנות?

– אין דבר!…

– לא, באללה, אני משביעכן, הילדות, ספרנה מה קרה?

התפרצה חדיג’ה:

– אתה יודע יא-אחי, אם “יומא” (אמא) תכעס ותלך מ“יובא” (אבא) – אנו כולנו נלך איתה, בהייה בנייה ואנוכי, לא נשאר עם יובא…

ובקול עצוב הוסיפה: – ות’רייה אחותנו – היא לא תלך אתנו. היא מתה… הנה שם-שם, אתה רואה ה“רוג’ם” (רוגם האבנים), שם היא קבורה. אבל אנחנו כולנו נלך עם יומא – – –

– למה זה תכעס אמא?

– מפני ש“יובא” איננו רוצה ב“יומא”. רוצה להתחתן עם אחרת, הולך תמיד ל“עַרב חרבת סמך” שם היא. יומא תלך ממנו למשפחתה, דרומה, ואנו כולנו איתה. לא נשאר עם יובא –

והוסיפה בקול רגשני:

– אתמול תפסנו, אני ובהייה, את יובא בשערות ראשו, הנה כאן – והיא מראה על קדקדה – כאן; ואמרנו לו: “למה לא תביא ליומא בגדים חדשים בשביל החג? היא לובשת קרועות: ואתה הבאת מקוניטרה העיר, “מדרי מן א-שם” (ואפשר מן דמשק), שמלה יפה, ולקחת אותה מתחת לעבאיה, מאחוריך, והבאת אותה שם לחרבת סמך”… אבא צחק לנו, אבל זה אמת, באללה!וקולה רעד:

– אני אקרע את השמלה שעלי, שהביא לי. אתה זוכר, זו שראית, כשבאת אז בגשם להתחמם “על האש”. באללה, אני אקרענה אם לא יביא ליומא בגדים חדשים – – – בשביל החג, כלום לא הביא לנו יובא, הוא כועס!…

– ולי – צועקת בנייה הקטנה ועיניה אורות – אמר יובא שיביא “קונדרה”…

אבל חריג’ה מפסיקה:

– להתחתן הוא רוצה, והדודה שיכָה אומרת “מעליש, – בלקי יג’יב, אינשאללה ווילד” (“אין דבר, אולי יביא, אם ירצה השם, ילד”)…

עיני חדיג’ה נוצצות ומבריקות, בוערות –

– אלען אל ווילד, אללה ילענהו… אלענ-דיק חובא) מקולל הילד, הבן, אללה יקללהו), מקולל תרנגול יובא! (על משקל קללת-הדת, אלענ-דין" – אומרים אצל הבדואים “אלענ-דיק”…) למה רוצה להתחתן עם אחרת ויעזוב את יומא?… רק יביא את אשתו, אנו כולנו נלך עם יומא. לא נשאר עם יובא “יחרטש – דיקהו”… (ישרף תרנגול)…

– אבא יביא לך שמלה חדשה, מגפיים צהובים יפים, מטפחת יפה של משי, וחגורה נהדרת – ותשארו את, בנייה ובהייה בבית עם יובא, לא כן?

– ניסיתי להשיב אותה בזהירות מהחלטתה.

– ארורה השמלה, ארורים המגפיים, ארורות המטפחת של משי והחגורה הנהדרת – ביום שיביא יובא את כלתו הארורה אנו נלך עם יומא!!…

ובנייה מרימה את שתי עיניה, שני כוכבים נוצצים, ואומרת בקול כבוש ובגמגום:

– עם יומא נלך, למשפחתה… דרומה… נעזוב את יובא….

– האינך אוהבת יא בנייה את יובא? – שאלתיה.

– לא!

– ואת יומא?

– כן, הרבה!

– ולמה אינך אוהבת את יובא?

– ולמה הוא רוצה לגרש את יומא?…

– מי אמר לך זאת, יא בנייה פעוטתי?

– א-נ-י י-ו-ד-ע-ת – ונענעה בראשה הפעוט – אני י-ו-ד-ע-ת!

חדיג’ה סיפרה לי, שמעתי… אני יודעת, יובא רוצה לגרש את יומא. יחרטש-דין דיקהו (תשרף דת תרנגולו…) יודעת…

כך ידעתי את כל פרשת העניינים במשפחה זו. עוד מראשית החורף “נכנס השטן” בבית נצאר. הבעל והאשה רבים ביניהם בלי ברף, גם הכה יכנה בכעסו עליה. האשה הביאה לו רק בנות ואך זה מקרוב ילדה לי בת… הבכירה כבת שתים-עשרה, ועכשיו אפסה לו כל תקווה שיוליד בנים ממנה. אמנם הוא אוהב אוהב אותה גם עכשיו, כי נבונה היא ובת-חיל. גם יפה וחמודה, אלא “מזל” אין לה… והאם הוא ימות בלי בן, בלי שיקים שם ונחלה אחריו, והוא הולך ומזדקן?! – האשה אינה נותנת לו להתחתן כי מה יהיה ערכה אז אצלו בהכניסו אשה צעירה בבית?… והוא כבר “נתן עינו” באחת, צעירה ויפה – ביָקה שמָה, – מבין בנות הבדואים השכנים. וקנאת האשה היא לאין גבול, רוגזת ורבה איתו יום-יום, היא כבר קמה פעם והלכה ממנו למשפחתה, ורק אחרי שידולים רבים חזרה ובאה. אבל אחת החליטה והודיעה:

– ביום שיביא את ה“היא” לאוהל – היא לוקחת את ילדותיה והולכת למשפחתה, בלי לשוב אליו לעולם – – –

– הי יא-ראעי! (הי הרועה!) ראה, ראה, הצאן כולו בתוך התבואה! – שמעתי קולות רועים מזהירים מרחוק.

אמנם, כמעט כל העדר היה בתוך התבואה הזרועה.

– לכנה עכשיו הביתה, ילדות חביבות. “אינשאללה” יהיה טוב, – צעקתי אליהן כשרצתי לכנס את הצאן – אל תצטערנה, החמודות, “יובא” לא יגרש את “יומא”…

– תמצא תמיד טוב, יא-אחונא! – ענו לי שתיהן בבת אחת – – –

רוח קרירה תעתה בין ההרים, לטפה את העשב ושיבולי התבואה בעמקים, חשפה ובדרה את צמר הכבשים עד שורשיהם הצחורים. עננים קלים וכבדים כיסו שמי תכלת, אור וצל שימשו בערבוביה… וגם עיני שתיהן היו בהירות ומעונות.