שנים הם “שותפי” המירעה: מוחמד ויוסיף מוחמד – אב לארבעה ילדים, בדואי טיפוסי כבן עשרים וחמש, בעל מחלפות גדולות ועיניים פראיות אבל אדם ישר וטוב-לב. כל מחשבותיו נתונות עכשיו לרכישת אשה נוספת על אשתו המזדקנת. יוסיף – עלד יתום כבן שמונה, המתחנך אצל מוחמד, לבוש סחבות וחגורה רחבה על מתניו, וסכין תלוי לו בצד, עודנו ילד והוא מלא ערמה ונטייה לשלוח יד באשר לא לו, שקרן וחוצפני. ידו בכל ויד כל בו. אין הוא יודע בכי אמתי. כאשר הוא מוכה על ידי חברו, הוא עושה את עצמו בוכה וצועק, מקלל קללות נמרצות ולאט לאט מתקרב למכהו; ותיכף משתנה כולו: עיניו הדומעות צוחקות וכולו כחיה טורפת, מכה וצועק בלי גבול, אך פעם אחת בכה באמת, בחשאי, ילל כתן בלילה. היו לו נעלים, נעלים קרועות, טלאי על גבי טלאי, הוא תיקנן עד שהגיעו לידי מצב כזה, שאי אפשר היה לתקנן יותר. במרוצתו אחרי העדר צעק וצרח, ומדי פעם ישב על הארץ ותיקן את הנעליים, אך אחרי צעדים אחדים שוב נקרעו. הפעם נתמלא חימה וזרקן, אבל עד מהרה הוכרח ל“התפייס” איתן והרימן, כי קשה ההליכה בין קוצים ברגל יחפה. נעלן שנית אבל כעבור רגעים מספר השליכן בכעס ובקללות, כי הכאיבו לו את הרגלים. עיניו דמעו בלי הרף, דמעות אמיתיות: הלך אחרי העדר, המקל מתחת לזרועו, ובכה. קראתיו והושבתיו על חמור-העדר שרכבתי עליו והוא פסק מלבכות. מוחמד שב מהעיר, הוא לא הביא ליוסיף נעליים, למרות הבטחתו, פני הילד התכווצו מכעס אך שתק.
ישבנו תחת צל שיח ענף שעל גדות הירדן. מוחמד הביא לי מכתבים. כשהתחלתי לקרוא בהם שאלני “ממי זה”?
– מ“אמא”, עניתי. מוחמד השתומם מאוד:
– באמת? כמה “טאיב” היא כותבת!… אנחנו – כמו הבקר, אף אחד – מלבד השייך ואחיו – אינו יודע לכתוב. אפילו הנשים והבנות – ומה אנו?…
הוא לקח את המכתב ביד, הפך אותו בידיו הנה והנה.
– יא מוחמד – אמרתי – אני אלמדך לכתוב ולקרוא.
– הא… טוב, תלמדני אתן לך “בקשיש”!
– “בקשיש” לא צריך, ובלבד שתלמד – –
– בחייך ו“חיאת-אל-נבי” אלמד, ובלבד שתלמדני… יש לך פיסת נייר, למדני תיכף!
– הא לך פיסת נייר, וגם עיפרון. הנה כתוב שמך: מוחמד אל מחמוד…
– הם… זה באמת שמי, באמת, מוחמד…
– כן, יא-שייך… כתוב גם אתה מו…ח…מ…ד…
פניו הביעו שביעות רצון, עיניו נוצצו מאושר בהסתכלו בפועל ידיו והוסיף:
– בן אדם שאינו יודע לכתוב, בחיי אללה, דומה לחמור הזה… איך, מה אתה אומר, האלמד, האדע עוד?
– אני מבטיחך, יא-מוחמד, שתדע, ובלבד שתרצה!
– אתה אחי…
– יא-אחי מוחמד…
ואמנם: מלים מעטות שהראיתי לו – חיקה בכתב יד מגושם, אבל לצרף בעצמו אות לאות לאיזו מלה שלמה – קשה היה בהחלט. מוחו לא תפס זאת.
יוסיף הקטן הקשיב לכל השיחה קשב רב, וכעבור שעות מספר בהיותנו לבדנו בשדה, התקרב אלי והתחיל בדברי חנופה כדרכו. כששאלתיו: “מה בקשתך?” התבלבל רגע והתחיל כמתבייש:
– “למדני גם אני!”
– טוב יא-יוסיף, אלמדך, אבל בתנאי אחד: שתהיה ילד טוב.
הוא הבטיח הכל ובלבד שאלמדנו לכתוב כמו חמדן, אחיו הקטן של השייך, באותו מעמד הוצאתי נייר ועיפרון, ישבנו על ערמת קש, כתבתי לו את שמו. לשמחתו לא היה גבול, אבל ידו, שאינה מנוסה להחזיק עיפרון, לכלכה את הנייר בשרטוטים, בלי להעלות על הנייר אף אות אחת, הסתכל בביטול על ידיו המלוכלכות כאילו רצה להגיד: “מה תועלת בהן”… אני נחמתיו.
אחרי החליבה הצלחתי ללמדו לכתוב את שמו.
הוא שמר על הבטחתו ונעשה “ילד טוב”; וזה עולה לו כמובן, בקושי רב, גם מוחמד “עובד” ומתקדם. כותב כבר את שם השייך… פניו חגיגיים והוא אינו יודע במה להודות לי על “החסד” הזה. הוא מתגאה מאוד בפני חבריו הרועים ומראה להם את “כתב-ידו”. שמחתו הגיעה למרום פסגתה כשהשייך עלי, בבקרו פעם בשדה, קרא את כל השמות שהוא, מוחמד, כתב. הוא הסתכל בעיני נצחון על כל הרועים ו“יצא מהכלים”.
פעמים יש שרועה ניגש אלי, לוקח את עט-הצמיד שלי, פותחה בזהירות גדולה וכותב שרטוטים אחדים על גבי פנקסי. הוא אינו יודע לכתוב ומאושר הוא שהעט נשמע לו, ושואל אותי:
האפשר לקרוא זאת? מה כתבתי?! לאחר שהוא מתבונן בפני הוא אומר בביישנות: בוודאי כתבתי “כזב”…
רק עיד, רועה כבן ארבע עשרה, רוגז עלי: “הלבנתי” את פניו. עיד היה מחזיק תמיד עפרון ונייר והיה רושם שרטוטים במהירות על גבי הנייר, ואמר לכולם שהוא “כותב”. האמינו לו. והנה כאשר הראו לי את “כתב-ידו” ואמרתי שזה לא כתב כלל, האדים מאוד ופרץ בצחוק גדול, אבל הרגשתי כי התחיל לשנאני…
ערב אחד ישבנו במסיבה אצל השייך ושתינו “קהווה”. הזקנים קמו להתפלל תפילת ערבית, כשהם פושטים מעליהם את עבאיותיהם ופורשים אותן על האדמה. עיד הרועה התקרב אלי. שאלתיו: “למה אתה אינך מתפלל? ענה לי: “לא למדוני”. – “למה?” והוא עונה: אבי היה חולה תמיד. כשהייתי עוד קטן, אמר לי אבא – “לך תרעה את בקר השייך”, ומאז אני עובד… חמדן, אחי השייך – הוא מראה על נער כבן שתים עשרה – מתפלל, כי הוא יודע, ולמד אצל ה”כַּתיב" ואני – כמה אני רוצה לדעת כמוהו… אלה – והוא מראה על העבדים השחורים – הם “עביד” (עבדים), וגם הם עובדים כאן אצל השייך – תמיד, גם הם אינם יודעים כלום, כי מילדותם הם עובדים, אוכלים וישנים כאן, אצל השייך, כמוני.
תמה התפילה. המתפללים ישבו על מקומותיהם. השיחה בינינו נפסקה. עיד התחמק וישב במרחק-מה ממני, ורק בלכתו שאלני:
– התלמדני?…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.