מאדרעי יצאנו דרך מרחבי הבשן לשייך מסכין, מקום הצטלבות הדרכים לצפון, לדרום, למערב, ולמזרח סוריה. פנינו דרך עזרה לשער שני עמודים מסויידים לבן עם כתובת בצרפתית: ג’בל-דרוז – הר הדרוזים, הר החורן.

מראה הארץ משתנה. נכנסים לרוכסי גבעות מסולעים, תילי בזלת – מבצרים טבעיים אשר שמרו על חירות הדרוזים במשך עשרות בשנים לבל ייכנעו תחת עול זרים מאז כיבושם את ההר. לראשונה בשנת 1711 ובשנייה – בשנת 1860. אבל קלון-השעבוד של עכשיו גלוי לכל הנכנס לשטח ההר. העמודים הלבנים הרחבים, אשר לפני כל כפר ושלטי הדרכים מסמנים רק בצרפתית את שם המקום. לערבית אין זכר.

אחרי שלוש שעות נסיעה מאדרעי הגענו לעיר הראשית של הג’בל – סווידה. העיר – עיר תרבותית: חשמל, ברזי מים ציבוריים מסודרים, שדרות עצים, חנויות, גן צבורי עם קפה, מודעות של סינימה – אם כי לא גדולה העיר. בסך הכל חמישה-שישה אלפים נפש. אבטומובילים – לכל חלקי הארץ.

הרחובות רחבים ומסודרים לגמרי לא כבכפרים ערביים. הבניינים גדולים, גבוהים, פשוטים ויפים. ניכר – הדרוזים אוהבי סדר ומרחב הם. הממשלה הצרפתית המרכזית הקימה הרבה קסרקטי-חיילים מכל המינים והגוונים. כולם לבושי קרעים אבל – מזויינים היטב…

מקורות הכלכלה של התושבים נראים: עדרי-צאן ובקר, גמלים וסוסים, העולים לשתות מבריכת-המים הגדולה – בתוך העיר בשוק; גרנות תבואה על המגרשים מחוץ לעיר, שדשים בהם באופן פרימיטיבי מאוד עם שוורים וקרש-דיש וזורים בקלשון כלפי-הרוח. האדמה, לרוב אינה שלהם. היא שייכת למשפחת אל-אטרש, או שיש לה החלק הרביעי באדמות, ובני המשפחה לוקחים את חלקם ג’בול.

כשנכנסים בשיחה עם הדרוזים – הם מעירים ראשית כל את תשומת הלב על תילי הבתים, עקבות דיכוי המרד. בתי-הקפה לא של הדרוזים הם; אין זה מנהגם. הם שייכים לאַרמנים המעטים אשר נמצאים ביניהם. הדרוזים אינם נוהגים לשבת בבית קפה. הם יושבי בית ומתאספים על קהווה במסיבת ריעים אחד אצל השני ב“מודפה” (בית המארח) ומבלים בשיחות אחים.

כמובן שאין עיר בלי יהודים. גםכאן בסווידה ישנם שני יהודים דמשקאים ולהם חנות גדולה ומסודרת יפה. “כל-בו” – מצלבים ופסלים עד צרכי צילום ותלבושות מכל המינים, פשוטים ורשמיים, ועד צעצועי ילדים יפים. ליהודים אלה גם חנויות בדיר-אל-זור ובדמשק. נוסף להם יש עוד ספק-יהודי אשר נספח אלינו מיד אחרי בואנו ודאג לנו במסירות עד אשר עזבנו את המקום.