בערב עברתי עם חברי על יד חורבות הבתים של שולטן אל-אטרש, ראש המרד בשנת 1925 – 1926. כמעט שאין זכר לבתים. רק ממול ולצדדין של הבתים הקודמים נבנו עכשיו מאותן ערמות האבנים הקודמות – בתים חדשים, אחד – גם בן שתי קומות. בניית הבתים עוד לא הסתיימה וישנם רק שלדי בית – בלי דלתות וחלונות.
על מרפסת הבית הפונה לרחוב ישבו מקופלי רגליים כעשרה איש במעגל על שטיח ושיחקו בקלפים. אך השגיחו בנו, קמו והזמינונו אליהם “אהלן וסהלן, שרפו”. הביאו בשבילנו כסאות. ישבנו ורק אז ישבו גם הם. זוהי ה“מודפה” (בית המארח) של משפחת אטרש. הם מצביעים על הריצפה, הדלתות והחלונות הבלתי גמורים, ומתנצלים: – לא הספיקו עדיין מאז המרד להקים את ההריסות אשר הסבו להם הצרפתים. שאילות שלום לבביות, נדמה שיש בהן יותר מאשר בשאלות שלום נימוסיות הרגילות במזרח. יש בהן גם דבר מה לבבי פנימי והתעניינות באמת. כך הוא הרושם בכל אופן.
המסובים היו לבושים – מי אירופית, מי בתלבושת דרוזית-עירונית עם עאקל על הראש, ומי בתלבושת הדרוזית המסורתית הארוכה, בייחוד הזקנים עם הכיפה הלבנה על הראש. כיבדו אותנו בקפה אבל מיד ציווה אחד המסובים ל“הכין שולחן” – כלומר, להביא אוכל. ושאל מה נשתה – יין, קוניאק, בירה, שמפניה, אראק או מיצים שונים. היינו עייפים מהדרך לא היה רצון להיכנס בשיחה ארוכה ועוד לשבת ולשתות משקאות חריפים. הודיתי להם על הרצון הטוב ובנטילת רשות קמנו ללכת. הם התנגדו, כרגיל, להליכתנו המהירה ולבסוף ליוו אותנו בברכות וגם הזמינונו לבקרם למחרת אם נשאר בעיר.
אלה היו דודו ובני דודו של שולטן אל-אטרש: עבד אל-כרים, פאשא אל-אטרש, פאה דבק אל-אטרש, ועוד קרובים ומקורבים של משפחה זו, התופסים מקום בראש ג’בל דרוז. בידם כל המשרות החשובות ביותר של הג’בל: אחד – שופט, אחד – מפקד צבא-ההר הדרוזי, אחד – מושל, כמובן תחת פיקוחה של הממשלה הצרפתית.
למחרת בערב – הלכנו שלושתנו בכיוון בית אל-אטרש. כשראו אותנו מרחוק רצו לקראתנו להזמיננו. כך מנהגם, רצים לקראת אורח. בלבביות גדולה הכניסונו ל“מודפה” – בדיוק באותה החביבות שקיבלו אותנו במשך היום ההוא בכל המקומות שעברנו בהם בהר – “תפדלו, אהלן וסהלן, פוטו, שרפו”…
בא גם הזקן, עבד אל-רפאר פאשא אל-אטרש, זה המכובד שבמשפחה, שכולם חולקים לו כבוד בהערצה.
כיבדו אותנו בקפה. מסרתי להם שלום מהשייכים הדרוזים של כפרי החרמון אשר הכרתי מזמן. התקשרה שיחה האהובה עליהם ביותר על הזמנים “הטובים” ההם – כשכל ההר בייחד עם החרמון קמו למרוד, והם המעטים בלי אווירונים, בלי נשק ובלי עזרה של השכנים, הם לבדם בכל זאת עמדו על נפשותיהם ועל כבודם – בגבורה, באומץ ובלב ברזל מול הצרפתים המרובים ואווירוניהם המשוכללים.
הזכירו את טובי בניהם, אמירים ושייכים לעשרות שנהרגו וניספו במלחמה. אבל מה הם לעומת המאות והאלפים שהם, הדרוזים, הפילו ממחנות הצרפתים?! הוא דיבר רק על הצרפתים מהתקופה “ההיא” – ולא נגע בשלטון של היום. כשחבר שאל על מצב בתי-הספר בג’בל, התחיל הזקן דווקא לדבר בשבחם של הצרפתים שפתחו בתי-ספר וגם שולחים על חשבון הממשלה להשתלם באוניברסיטה בדמשק ובבירות. דיבר גם בשבחם של הדרוזים הארצישראליים החיים תמיד בשלום עם היהודים, מקדמא דנא.
באמצע השיחה בא שליח להזמיננו לביתו של פהאד בק אל-אטריש. הכניסנו השליח לחדר מקושט שטיחים. פאה דבק – בגיל של שלושים וחמש – ארבעים שנה. שמן אבל מוצק. הצטדק על ה“עוני” של הבית באשר טרם הספיק להקים את ההריסות. הוא ציווה להדליק הרבה אור בחדר. כנראה שאך גמר את ארוחתו, לפניו בקבוק אראק, על ידו אברך צעיר וגיטרה בידיו. הוא ציווה עליו לנגן לכבודנו ולהנעים את ישיבתנו. הוא שר וליווה את עצמו בצלילי הגיטרה. בהקשת האצבעות על המיתרים, מביאים פטיפון. פאה דבק שואל מה ברצוננו לשתות – קוניאק, שמפן, יין, אראק, בירה – יש ממה לבחור. המשרת מגיש גם מיני תרגימא ופירות. מצווה על אחד לרקוד לכבודנו. המנגן – מנגן והמסובים עוזרים בהכאת כף על כף. כל הפנים רצינים, וכך גם פני הרוקד. הוא רוקד בהתלהבות, נוגע ואינו נוגע בשטיח, הוא מרחף על פני הבית בתנועות קצובות; בלי ספק – אמן. אנו מופתעים. מתאספים רבים. פאה דבק מוזג להם אראק ושותה איתם ואיתנו יחד בהקשת הכוסות (אני נזכר בשייכים הדרוזיים של החרמון שלא רק שלא שתו משקאות. אלא גם סיגריות לא עישנו…) מכבדים ומעשנים סיגריות טובות,
הוא רוצה שנהיה שבעי רצון כי על כן באנו תחת צל קורתו. הוא מספר על בתיהם המרווחים הקודמים, והוא מוסיף בשנאה כבושה: פעמיים נחרב ביתנו, גם בזמן התורכים וגם עכשיו. אחרי החורבן הקימונו לנו את בתינו. אמנם לאט לאט – אבל מקימים, והוא רמז באמונה שלמה – בכלל עוד לא נגמר, עוד יבוא היום, הם הדרוזים עוד לא גמרו…
הזכרתי דרך אגב את שולטן אל-אטרש – בן דודו אשר נמצא בגלות. תחילה התעניין על ידיעתנו אותו, ואחרי ששמע כי כותבים עליו בעיתונות שלנו וגם רוחשים לו כבוד על אמיצותו ועמדתו התקיפה כלפי אויביו – ניכר היה שלא היה שבע רצון ביותר לשמוע זאת, כי כל המשפחה אשר השלימה עם צרפת וגם התופסים משרות רשמיות נחשבים בעיני שולטן אל-אטרש כבוגדים במולדת ובמלחמת החופש אשר לשמה שפכו את דמם טובי בניהם ואחיהם. הם יודעים היטב את דעתו עליהם, לכן כנראה הוסיף:
– "במשפחתנו איתנו כאן ישנם עוד יותר גדולים לאין ערוך וחשובים משולטן… ראשים, אין כמותם…
נכנסנו עוד אנשים מהמשפחה. באו גם שני צעירים המדברים יפה צרפתית, מאלה הלומדים בבירות על חשבון הממשלה. שוב מזג את הכוסות. הפטיפון השמיע ניגונים מצריים. זירז את המנגן לנגן על הגיטרה והוא ניגן ושר שירי תקווה וחופש. פני כולם הוצתו. כאש קנאה על פניהם הרציניים. ניכרת היתה התאפקות והתגברות על עצמם ועל רגשותיהם. בשקט ליוו בנהימה ממושכת כל בית ובית והמנגן היה שר ומלווה בהקשת אצבע על המיתרים.
מימי לא ראיתי צורת קבלת פנים כזאת אפילו אצל הבדואים מקבלי האורחים המפורסמים. כל הזמן השתדל להנעים את ישיבתנו, להשביענו רצון, שנתענג ונהנה…
הזקן עבד אל-רפאד פאשה ואיש מאנשיו – ליוו אותנו משער חצר הבית. ובלחיצות ידיים לבביות – נפרדנו בברכות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.