מאדרעי יצאנו דרך מרחבי הבשן לשייך מסכין, מקום הצטלבות הדרכים לצפון, לדרום, למערב, ולמזרח סוריה. פנינו דרך עזרה לשער שני עמודים מסויידים לבן עם כתובת בצרפתית: ג’בל-דרוז – הר הדרוזים, הר החורן.

מראה הארץ משתנה. נכנסים לרוכסי גבעות מסולעים, תילי בזלת – מבצרים טבעיים אשר שמרו על חירות הדרוזים במשך עשרות בשנים לבל ייכנעו תחת עול זרים מאז כיבושם את ההר. לראשונה בשנת 1711 ובשנייה – בשנת 1860. אבל קלון-השעבוד של עכשיו גלוי לכל הנכנס לשטח ההר. העמודים הלבנים הרחבים, אשר לפני כל כפר ושלטי הדרכים מסמנים רק בצרפתית את שם המקום. לערבית אין זכר.

אחרי שלוש שעות נסיעה מאדרעי הגענו לעיר הראשית של הג’בל – סווידה. העיר – עיר תרבותית: חשמל, ברזי מים ציבוריים מסודרים, שדרות עצים, חנויות, גן צבורי עם קפה, מודעות של סינימה – אם כי לא גדולה העיר. בסך הכל חמישה-שישה אלפים נפש. אבטומובילים – לכל חלקי הארץ.

הרחובות רחבים ומסודרים לגמרי לא כבכפרים ערביים. הבניינים גדולים, גבוהים, פשוטים ויפים. ניכר – הדרוזים אוהבי סדר ומרחב הם. הממשלה הצרפתית המרכזית הקימה הרבה קסרקטי-חיילים מכל המינים והגוונים. כולם לבושי קרעים אבל – מזויינים היטב…

מקורות הכלכלה של התושבים נראים: עדרי-צאן ובקר, גמלים וסוסים, העולים לשתות מבריכת-המים הגדולה – בתוך העיר בשוק; גרנות תבואה על המגרשים מחוץ לעיר, שדשים בהם באופן פרימיטיבי מאוד עם שוורים וקרש-דיש וזורים בקלשון כלפי-הרוח. האדמה, לרוב אינה שלהם. היא שייכת למשפחת אל-אטרש, או שיש לה החלק הרביעי באדמות, ובני המשפחה לוקחים את חלקם ג’בול.

כשנכנסים בשיחה עם הדרוזים – הם מעירים ראשית כל את תשומת הלב על תילי הבתים, עקבות דיכוי המרד. בתי-הקפה לא של הדרוזים הם; אין זה מנהגם. הם שייכים לאַרמנים המעטים אשר נמצאים ביניהם. הדרוזים אינם נוהגים לשבת בבית קפה. הם יושבי בית ומתאספים על קהווה במסיבת ריעים אחד אצל השני ב“מודפה” (בית המארח) ומבלים בשיחות אחים.

כמובן שאין עיר בלי יהודים. גםכאן בסווידה ישנם שני יהודים דמשקאים ולהם חנות גדולה ומסודרת יפה. “כל-בו” – מצלבים ופסלים עד צרכי צילום ותלבושות מכל המינים, פשוטים ורשמיים, ועד צעצועי ילדים יפים. ליהודים אלה גם חנויות בדיר-אל-זור ובדמשק. נוסף להם יש עוד ספק-יהודי אשר נספח אלינו מיד אחרי בואנו ודאג לנו במסירות עד אשר עזבנו את המקום.

בערב עברתי עם חברי על יד חורבות הבתים של שולטן אל-אטרש, ראש המרד בשנת 1925 – 1926. כמעט שאין זכר לבתים. רק ממול ולצדדין של הבתים הקודמים נבנו עכשיו מאותן ערמות האבנים הקודמות – בתים חדשים, אחד – גם בן שתי קומות. בניית הבתים עוד לא הסתיימה וישנם רק שלדי בית – בלי דלתות וחלונות.

על מרפסת הבית הפונה לרחוב ישבו מקופלי רגליים כעשרה איש במעגל על שטיח ושיחקו בקלפים. אך השגיחו בנו, קמו והזמינונו אליהם “אהלן וסהלן, שרפו”. הביאו בשבילנו כסאות. ישבנו ורק אז ישבו גם הם. זוהי ה“מודפה” (בית המארח) של משפחת אטרש. הם מצביעים על הריצפה, הדלתות והחלונות הבלתי גמורים, ומתנצלים: – לא הספיקו עדיין מאז המרד להקים את ההריסות אשר הסבו להם הצרפתים. שאילות שלום לבביות, נדמה שיש בהן יותר מאשר בשאלות שלום נימוסיות הרגילות במזרח. יש בהן גם דבר מה לבבי פנימי והתעניינות באמת. כך הוא הרושם בכל אופן.

המסובים היו לבושים – מי אירופית, מי בתלבושת דרוזית-עירונית עם עאקל על הראש, ומי בתלבושת הדרוזית המסורתית הארוכה, בייחוד הזקנים עם הכיפה הלבנה על הראש. כיבדו אותנו בקפה אבל מיד ציווה אחד המסובים ל“הכין שולחן” – כלומר, להביא אוכל. ושאל מה נשתה – יין, קוניאק, בירה, שמפניה, אראק או מיצים שונים. היינו עייפים מהדרך לא היה רצון להיכנס בשיחה ארוכה ועוד לשבת ולשתות משקאות חריפים. הודיתי להם על הרצון הטוב ובנטילת רשות קמנו ללכת. הם התנגדו, כרגיל, להליכתנו המהירה ולבסוף ליוו אותנו בברכות וגם הזמינונו לבקרם למחרת אם נשאר בעיר.

אלה היו דודו ובני דודו של שולטן אל-אטרש: עבד אל-כרים, פאשא אל-אטרש, פאה דבק אל-אטרש, ועוד קרובים ומקורבים של משפחה זו, התופסים מקום בראש ג’בל דרוז. בידם כל המשרות החשובות ביותר של הג’בל: אחד – שופט, אחד – מפקד צבא-ההר הדרוזי, אחד – מושל, כמובן תחת פיקוחה של הממשלה הצרפתית.

למחרת בערב – הלכנו שלושתנו בכיוון בית אל-אטרש. כשראו אותנו מרחוק רצו לקראתנו להזמיננו. כך מנהגם, רצים לקראת אורח. בלבביות גדולה הכניסונו ל“מודפה” – בדיוק באותה החביבות שקיבלו אותנו במשך היום ההוא בכל המקומות שעברנו בהם בהר – “תפדלו, אהלן וסהלן, פוטו, שרפו”…

בא גם הזקן, עבד אל-רפאר פאשא אל-אטרש, זה המכובד שבמשפחה, שכולם חולקים לו כבוד בהערצה.

כיבדו אותנו בקפה. מסרתי להם שלום מהשייכים הדרוזים של כפרי החרמון אשר הכרתי מזמן. התקשרה שיחה האהובה עליהם ביותר על הזמנים “הטובים” ההם – כשכל ההר בייחד עם החרמון קמו למרוד, והם המעטים בלי אווירונים, בלי נשק ובלי עזרה של השכנים, הם לבדם בכל זאת עמדו על נפשותיהם ועל כבודם – בגבורה, באומץ ובלב ברזל מול הצרפתים המרובים ואווירוניהם המשוכללים.

הזכירו את טובי בניהם, אמירים ושייכים לעשרות שנהרגו וניספו במלחמה. אבל מה הם לעומת המאות והאלפים שהם, הדרוזים, הפילו ממחנות הצרפתים?! הוא דיבר רק על הצרפתים מהתקופה “ההיא” – ולא נגע בשלטון של היום. כשחבר שאל על מצב בתי-הספר בג’בל, התחיל הזקן דווקא לדבר בשבחם של הצרפתים שפתחו בתי-ספר וגם שולחים על חשבון הממשלה להשתלם באוניברסיטה בדמשק ובבירות. דיבר גם בשבחם של הדרוזים הארצישראליים החיים תמיד בשלום עם היהודים, מקדמא דנא.

באמצע השיחה בא שליח להזמיננו לביתו של פהאד בק אל-אטריש. הכניסנו השליח לחדר מקושט שטיחים. פאה דבק – בגיל של שלושים וחמש – ארבעים שנה. שמן אבל מוצק. הצטדק על ה“עוני” של הבית באשר טרם הספיק להקים את ההריסות. הוא ציווה להדליק הרבה אור בחדר. כנראה שאך גמר את ארוחתו, לפניו בקבוק אראק, על ידו אברך צעיר וגיטרה בידיו. הוא ציווה עליו לנגן לכבודנו ולהנעים את ישיבתנו. הוא שר וליווה את עצמו בצלילי הגיטרה. בהקשת האצבעות על המיתרים, מביאים פטיפון. פאה דבק שואל מה ברצוננו לשתות – קוניאק, שמפן, יין, אראק, בירה – יש ממה לבחור. המשרת מגיש גם מיני תרגימא ופירות. מצווה על אחד לרקוד לכבודנו. המנגן – מנגן והמסובים עוזרים בהכאת כף על כף. כל הפנים רצינים, וכך גם פני הרוקד. הוא רוקד בהתלהבות, נוגע ואינו נוגע בשטיח, הוא מרחף על פני הבית בתנועות קצובות; בלי ספק – אמן. אנו מופתעים. מתאספים רבים. פאה דבק מוזג להם אראק ושותה איתם ואיתנו יחד בהקשת הכוסות (אני נזכר בשייכים הדרוזיים של החרמון שלא רק שלא שתו משקאות. אלא גם סיגריות לא עישנו…) מכבדים ומעשנים סיגריות טובות,

הוא רוצה שנהיה שבעי רצון כי על כן באנו תחת צל קורתו. הוא מספר על בתיהם המרווחים הקודמים, והוא מוסיף בשנאה כבושה: פעמיים נחרב ביתנו, גם בזמן התורכים וגם עכשיו. אחרי החורבן הקימונו לנו את בתינו. אמנם לאט לאט – אבל מקימים, והוא רמז באמונה שלמה – בכלל עוד לא נגמר, עוד יבוא היום, הם הדרוזים עוד לא גמרו…

הזכרתי דרך אגב את שולטן אל-אטרש – בן דודו אשר נמצא בגלות. תחילה התעניין על ידיעתנו אותו, ואחרי ששמע כי כותבים עליו בעיתונות שלנו וגם רוחשים לו כבוד על אמיצותו ועמדתו התקיפה כלפי אויביו – ניכר היה שלא היה שבע רצון ביותר לשמוע זאת, כי כל המשפחה אשר השלימה עם צרפת וגם התופסים משרות רשמיות נחשבים בעיני שולטן אל-אטרש כבוגדים במולדת ובמלחמת החופש אשר לשמה שפכו את דמם טובי בניהם ואחיהם. הם יודעים היטב את דעתו עליהם, לכן כנראה הוסיף:

– "במשפחתנו איתנו כאן ישנם עוד יותר גדולים לאין ערוך וחשובים משולטן… ראשים, אין כמותם…

נכנסנו עוד אנשים מהמשפחה. באו גם שני צעירים המדברים יפה צרפתית, מאלה הלומדים בבירות על חשבון הממשלה. שוב מזג את הכוסות. הפטיפון השמיע ניגונים מצריים. זירז את המנגן לנגן על הגיטרה והוא ניגן ושר שירי תקווה וחופש. פני כולם הוצתו. כאש קנאה על פניהם הרציניים. ניכרת היתה התאפקות והתגברות על עצמם ועל רגשותיהם. בשקט ליוו בנהימה ממושכת כל בית ובית והמנגן היה שר ומלווה בהקשת אצבע על המיתרים.

מימי לא ראיתי צורת קבלת פנים כזאת אפילו אצל הבדואים מקבלי האורחים המפורסמים. כל הזמן השתדל להנעים את ישיבתנו, להשביענו רצון, שנתענג ונהנה…

הזקן עבד אל-רפאד פאשה ואיש מאנשיו – ליוו אותנו משער חצר הבית. ובלחיצות ידיים לבביות – נפרדנו בברכות.

קבר מלבין על אם הדרך לבצרה-אסק-א-שם. מורה הדרך הדרוזי ביאר לנו מרחוק – כאן התחיל המרדץ שולטן אל-אטרש הרג אותו והוא היה קצין צרפתי גבוב ובגללו קרה מה שקרה…. וכשאוטו קרב למקום הקבר הצדיע הדרוזי בידו כל מצחו בכבוד. כשהבעתי את תמהוני על הדבר הזה – אמר:

– “עכשיו הוא מת, אויבנו היה בחייו, אבל כיום אחרי מותו חייבים בכבודו”… וכשהזכיר את שולטן אל-אטרש, אמר:

– “הצרפתים היו בוודאי רוצים לחוננו ולהחזירו לג’בל; אבל הוא, שולטן, אינו רוצה בזאת. הוא אדם ישר, אינו יודע כזב ושקר, ואינו רוצה לשקר לשום איש ומה שבלבבו הוא אומר בגלוי”…

המדריך סיפר על המלחמה הכבדה במרחבי-השדןת המסולעים הללו, על חירוף הנפש של כל אנשי ההר, וגם הוא נלחם עם כולם על חירותם; הוא הסתכל סביבו והתפרץ בשירת המרד אשר שרו אז בזמן ההתקפות לכבוד שולטן וראשי העם:

– יא מליח ג’נית / מן ראס אל הזאבא.

וענדי ואשתרית / ללבנדק זהאבא.

עפי יא חויא אסמיא / חור לא יאהב

זבח אלאסבר / כסר אל-אטואבא וכו'

(הטוב שהשגתי / מראשי המפלגות (הלאומיות)

אצלי וקניתי / לרובה כדורים

בריאות וכה לחי אחי סמיא¹– / החופש לגיבורים, לאמיצים

הרג את החיילים / ושבר את התותחים)

הניגון של השיר כמו של “ביע ג’מל ושתריע פארש ושדיע ברודה וכו' וכו'” אצל הבדואים, אבל בהתלהבות יתירה וברגש. לסוף כל בית קריאות מלהיבות – הי-הי-הי-הי – – –

על יד קופר, לפני העלייה להר כליב, ראינו בית-קברות. שם מחנה שלם של חיילים צרפתים על מפקדיו, קציניו ורופאיו, אשר נהרגן כולם במשך שעה אחת. אחד לא ניצל. חיילים אלה באו לדכא את המרד, וחשבו שבנקל יבצעו את זממם הם המרובים והדרוזים המעטים. אפילו לא העמידו משמר והתיישבו להם כולם על גבעת קבורתם זו לאכול. בדעתם היה להתחיל בעונשים קשים ובאיומים ולתלות את מי שצריך ובזה לגמור את תפקידם. לפתע הקיפו אותם מכל העברים לוחמים דרוזים מוגנים מאחורי כיפים וסלעים הממלאים את ההר כולו, ויירו בהם ויהרגום אד אחד. לא נותר מהם כי אם פגרים.

זו היתה המערכה הראשונה.

כיום סידרו הצרפתים בית קברות יפה עם שלטים וכתובת של מספר הסקדרון, שמות הקצינים, והרופאים, אשר באו לעזרת האימפריה הצרפתית נגד המתקוממים והמורדים. שאמרו להסיר את עול משעבדיהם מעל צוארם.

* * *

השייך המלווה אותנו להר ולוחש לחברים:

– זה ברור, לכל מקום שבאים אנגלים או צרפתים – דם מוכרח להישפך…