קבר מלבין על אם הדרך לבצרה-אסק-א-שם. מורה הדרך הדרוזי ביאר לנו מרחוק – כאן התחיל המרדץ שולטן אל-אטרש הרג אותו והוא היה קצין צרפתי גבוב ובגללו קרה מה שקרה…. וכשאוטו קרב למקום הקבר הצדיע הדרוזי בידו כל מצחו בכבוד. כשהבעתי את תמהוני על הדבר הזה – אמר:

– “עכשיו הוא מת, אויבנו היה בחייו, אבל כיום אחרי מותו חייבים בכבודו”… וכשהזכיר את שולטן אל-אטרש, אמר:

– “הצרפתים היו בוודאי רוצים לחוננו ולהחזירו לג’בל; אבל הוא, שולטן, אינו רוצה בזאת. הוא אדם ישר, אינו יודע כזב ושקר, ואינו רוצה לשקר לשום איש ומה שבלבבו הוא אומר בגלוי”…

המדריך סיפר על המלחמה הכבדה במרחבי-השדןת המסולעים הללו, על חירוף הנפש של כל אנשי ההר, וגם הוא נלחם עם כולם על חירותם; הוא הסתכל סביבו והתפרץ בשירת המרד אשר שרו אז בזמן ההתקפות לכבוד שולטן וראשי העם:

– יא מליח ג’נית / מן ראס אל הזאבא.

וענדי ואשתרית / ללבנדק זהאבא.

עפי יא חויא אסמיא / חור לא יאהב

זבח אלאסבר / כסר אל-אטואבא וכו'

(הטוב שהשגתי / מראשי המפלגות (הלאומיות)

אצלי וקניתי / לרובה כדורים

בריאות וכה לחי אחי סמיא¹– / החופש לגיבורים, לאמיצים

הרג את החיילים / ושבר את התותחים)

הניגון של השיר כמו של “ביע ג’מל ושתריע פארש ושדיע ברודה וכו' וכו'” אצל הבדואים, אבל בהתלהבות יתירה וברגש. לסוף כל בית קריאות מלהיבות – הי-הי-הי-הי – – –

על יד קופר, לפני העלייה להר כליב, ראינו בית-קברות. שם מחנה שלם של חיילים צרפתים על מפקדיו, קציניו ורופאיו, אשר נהרגן כולם במשך שעה אחת. אחד לא ניצל. חיילים אלה באו לדכא את המרד, וחשבו שבנקל יבצעו את זממם הם המרובים והדרוזים המעטים. אפילו לא העמידו משמר והתיישבו להם כולם על גבעת קבורתם זו לאכול. בדעתם היה להתחיל בעונשים קשים ובאיומים ולתלות את מי שצריך ובזה לגמור את תפקידם. לפתע הקיפו אותם מכל העברים לוחמים דרוזים מוגנים מאחורי כיפים וסלעים הממלאים את ההר כולו, ויירו בהם ויהרגום אד אחד. לא נותר מהם כי אם פגרים.

זו היתה המערכה הראשונה.

כיום סידרו הצרפתים בית קברות יפה עם שלטים וכתובת של מספר הסקדרון, שמות הקצינים, והרופאים, אשר באו לעזרת האימפריה הצרפתית נגד המתקוממים והמורדים. שאמרו להסיר את עול משעבדיהם מעל צוארם.

* * *

השייך המלווה אותנו להר ולוחש לחברים:

– זה ברור, לכל מקום שבאים אנגלים או צרפתים – דם מוכרח להישפך…