לילדי כפר גלעדי – תל-חי החביבים

אינה לי הגורל שותף במרעה, בדואי צעיר גלוי-פנים. בעל עיניים שחומות-כהות ונוצצות, המסתכלות כלפי העולם כולו באומץ ובהכרת ערך עצמו. רוכב מצוין, קולע למטרה ממרחקים שונים ולא יחטיא. שָר ומחלל בחליל שירים נוגים בהבנה, ברגש, בלב, רוקד עד כלות הכוחות. מספר אגדות בטוב טעם. שמח, עליז וטוב לב. חביב על הבריות ואהוב על הבדואיות הצעירות, המשתוקקות וחולמות עליו במסתרים. ויהי לי חברי מוחמד זה לאח. התחלפנו בחלק מהבגדים שעלינו וכרתנו ברית-אחים לעולם.

ובלילות הארוכים בהרים, עת שבתנו על יד העדרים תחת כיפת השמים, בלילות של דממה וסוד עטויים שלוות-קודש, הוא מספר לי מאגדותיו: על השדים-המזיקים בעולם, על מלחמות הכוכבים בשמים, על מלחמות וגאולות-דם במדבר ועל חיי מלכים ושולטנים ונפלאותיהם; ואני מספר לו – על חיי האדם החדש מעבר לגבול, בארץ; על שלטון האדם בטבע; על יחסי אדם לאדם בלי שנאה וקנאה ומלחמות, ועוד ועוד.

ויחשבנה מחמד לאגדה.

– לא אגדה היא זאת, יא-מוחמד אחי, מציאות היא. לא סיפור דברים בעלמא, אלא חיים המתרקמים במקום קרוב, מהלך לא רב ממך. הם נוצָרים, עומדים וקיימים – –

פעם בבוקר השכם נטשנו את צאננו על רועה-חבר ונעזוב את ההרים לראות ב“אגדה החיה” – הקבוצה בגליל.

* * *

מוחמד שב חולם-חולה לעדרו אשר בהרים. הוא יושב על יד העדר נלהב ונרגש עטוף בעבאיה ומהרהר במה שראו עיניו הפראיות. הרשמים מלהיטים את מוחו ולבו ואינם מרפים ממנו אף רגע. אי-מנוחה תקפה אותו. מבטו הועם קצת. הוא מסתכל במבט של ביטול על הרועים-החברים, הצוהלים והמתקוטטים כל היום.

– מה אנו? חיים עם העדר כל הימים והלילות, כצאן וכבהמות, ומה לנו עוד?

שם ראה את הסדר בכל – בעבודה, בשדה, בחיים, בדירה, ברפת, בדיר, בלול, בגן ובכרם. שם ראה את הילדים והנערים הבריאים-הנקיים; לא ראה שום קטטה ביניהם במשך שני ימי שהותו. יחס של אחווה בין חבר לחבר ובין ילד לילד.

ראה את חדר-האוכל המשותף; נוכח ביחס הגדול לצעיר; ראה ה“דבקה” וה“דַנס”; שמע מוסיקה ונגינה קצובה, פטיפון ורדיו; ראה בית-ספר, גן-ילדים ובית תינוקות.

אין גניבות ורציחות במקום. “תניח חמש לירות ברחוב ואף אחד לא יקחן” – ראה ראה – הרבה ראה שם, בפעם הראשונה בחייו הצעירים… ובחושו הפשוט ובתפיסתו הפרימיטיבית והכנה הבין את המאור שבצורת חיים אלה.

– “ואללה, ואללה, מַאבּו אשרף עישתהום בלכול אל-דוניה” (באלוהים, אין קדוש מחייהם בכל העולם כולו).

מחשב הוא את חשבונו הוא, את חשבון גזעו: אנו יראים את אללה רק מהשפה ולחוץ, אנו רק אומרים כי יראנו את אללה, אבל אנו בלי דת ובלי כבוד, ההם יראים את אללה באמת, בלבם ובמעשיהם – – הספר פותח את מוחותיהם, גם הבנות שלהם מבינות ויודעות לפעמים יותר מהשייכים שלנו… יודעות לקרוא ולכתוב, קוראות עיתונים וספרים אחרי העבודה. יפות הן ובהירות הבנות –

* * *

והוא פונה אלי:

– יא-עזיז אחי, הנח את חיינו המלוכלכים ושוב ל“שלך”. אצלנו חיי הבל ושטות, שוב ל“חייך”, עזוב את העדרים.

– חיי בדואי הם חיי “וַאחַש” (חיית השדה) ותו לא… האם יודע בדואי דבר מה, האם מבין הוא בכל הדברים שהראית לי שם, שם?

שקע בהרהורים. שתיקה. לקח מוחמד את כף ידי בידו, השווה את אצבעותי לאצבעותיו, צפרני לצפרניו, עור בשרי לעור בשרו. הסתכל, התבונן. עיניו התבהרו:

– ראה, אין הבדל… מי הבדיל בינינו… למה אומרים: אתה כזה ואנו כזה, אני מוסלם ואתה…

פקחתי את עיני לרווחה – – –

– שם טוב, ש– ם!…

וכאילו קראתי את מחשבותיו אמרתי בזהירות:

– בוא אלינו, יא-מוחמד אחי. תעבוד ותהיה כאחד מאיתנו.

הרהר רגע ופניו התעוותו וחשכו כאחד. ענן עלה על שמי-שמש.

– והמשפחה? מי יפרנס אותה? משפחה גדולה ואם אני לא אעבוד, לא ארעה בצאן – מי ירעה? האב זקן הוא ולא יאה ונאה כי יעבוד.

– אין מוצא…. – ואחרי רגע הוסיף:

– ואנוכי, האם אינני רוצה להתחתן? “יהודיאַת” בוודאי לא תשאנה אותי. כי מה אני יודע? לא קרוא ולא כתוב, והלא הבנות שם כולן “כתיבות”. הלא ראיתי בעיני קוראות בעיתונים ובספרים וקוראות מכתבים – ואני “ואחש”, לא יודע כלום…

פתאום הרגיש בכוחותיו הצפונים בו, ומבטו קיבל שוב אותו הברק והכרת ערך-עצמו:

– לו למדתי הייתי “ואללה ואללה – אשטר” (באלוהים, יותר בן-חיל) מהם. אתה היודע, יא-אחי, אני מרגיש כל חולה בצאן, בבקר, בגמלים ובסוסות. האם לא רפאתי אותם? לזה כוויה, לזאת פתחתי וקטעתי עורק, הקזתי דם, שמתי עשב ו“אחמדאללה”. – אללה הוציאם ממחלותיהם…

– תן לי את חליל אחיך הקטן (חליל – ילד בן ארבע-חמש) – בקשתיו – זה הילד היפה בעל העיניים הבוערות, אקח אותו אלינו ואמסרהו לבית-הספר ללמוד.

– את חליל? באללה, יקלל את ילדיכם. יכה אותם, יזרוק אבנים, יפצע גם בסכין. האינך מכיר את חליל?…

– לא, אמרתי – אצלנו ילמד, ילמד מילדינו, ילמד את השפה ויהיה כאחד מהם נקי ויפה.

– לא, חליל ישאר רועה-צאן כמוני. לא ילך לשום מקום. גם אבא לא יתנהו ללכת. אוהב אותו מאוד, נפשו קשורה בנפשו, ישאר במשפחה, רועה יהיה, רועה צאן…

השמש הלכה וקרבה לעננים קפואים באופק. העננים החליפו את מראם החיוור והתקשטו בצבעים חגיגיים וקיבלו את פני השמש בשמחת ילדים וגיל. הם התחבקו והתנשקו, ושוב הופיעה השמש מזהירה וקורנת על פני כל היקום. שיחקה במשובָה בצללים שעטו על צלעי ההרים והגבעות, נשקה נשיקת-פרידה לראשי-ההרים – ונעלמה.

שלווה פנימית הקפיאה אותנו והצמידה את מבטינו ולבותינו לאופקים הרחוקים, הרחבים והנהדרים. הלב מתרומם, עולה ויורד, נמשך ומתגעגע לאותם העולמות הרחוקים – ומוחמד לוחש לי כמעט בלי קול, מגמגם יותר מאשר מבטא:

– יא-עזיז, יא-אחי…

– מה לך, יא-מוחמד, יא-אחי?

– התדע? את ילדי, את בני שאביא לעולם… אביא אותו “אינשאללה” אליך, שיגדל עם בנך (הלא גם אתה חושב בוודאי בקרוב להתחתן…) תרחצנו יחד עם בנך, תלמדנו יחד עם בנך… יגדל ל“אַדַמי” (בן-אדם) כבנך… אביא אותו אליך קטן, יותר קטן מאשר חליל היום, יהיה ילד טוב, ילמד ויגדל עם בנך, שיוולד אינשאללה אצלך…

רוח מערבית קלילה-פזיזה ליטפה את ידינו ופנינו כביד רכה, חיבקה בעדינות וברוך ועטפה אותנו באפלולית הערב, חיבקנו איש את אחיו.

– יא מוחמד, יא-אחי…

– יא עזיז, יא-אחי… יא – – –

פעמוני הצאן צלצלו בצהלה ובשמחה כביום חג.