לילדי כפר גלעדי – תל-חי החביבים

אינה לי הגורל שותף במרעה, בדואי צעיר גלוי-פנים. בעל עיניים שחומות-כהות ונוצצות, המסתכלות כלפי העולם כולו באומץ ובהכרת ערך עצמו. רוכב מצוין, קולע למטרה ממרחקים שונים ולא יחטיא. שָר ומחלל בחליל שירים נוגים בהבנה, ברגש, בלב, רוקד עד כלות הכוחות. מספר אגדות בטוב טעם. שמח, עליז וטוב לב. חביב על הבריות ואהוב על הבדואיות הצעירות, המשתוקקות וחולמות עליו במסתרים. ויהי לי חברי מוחמד זה לאח. התחלפנו בחלק מהבגדים שעלינו וכרתנו ברית-אחים לעולם.

ובלילות הארוכים בהרים, עת שבתנו על יד העדרים תחת כיפת השמים, בלילות של דממה וסוד עטויים שלוות-קודש, הוא מספר לי מאגדותיו: על השדים-המזיקים בעולם, על מלחמות הכוכבים בשמים, על מלחמות וגאולות-דם במדבר ועל חיי מלכים ושולטנים ונפלאותיהם; ואני מספר לו – על חיי האדם החדש מעבר לגבול, בארץ; על שלטון האדם בטבע; על יחסי אדם לאדם בלי שנאה וקנאה ומלחמות, ועוד ועוד.

ויחשבנה מחמד לאגדה.

– לא אגדה היא זאת, יא-מוחמד אחי, מציאות היא. לא סיפור דברים בעלמא, אלא חיים המתרקמים במקום קרוב, מהלך לא רב ממך. הם נוצָרים, עומדים וקיימים – –

פעם בבוקר השכם נטשנו את צאננו על רועה-חבר ונעזוב את ההרים לראות ב“אגדה החיה” – הקבוצה בגליל.

* * *

מוחמד שב חולם-חולה לעדרו אשר בהרים. הוא יושב על יד העדר נלהב ונרגש עטוף בעבאיה ומהרהר במה שראו עיניו הפראיות. הרשמים מלהיטים את מוחו ולבו ואינם מרפים ממנו אף רגע. אי-מנוחה תקפה אותו. מבטו הועם קצת. הוא מסתכל במבט של ביטול על הרועים-החברים, הצוהלים והמתקוטטים כל היום.

– מה אנו? חיים עם העדר כל הימים והלילות, כצאן וכבהמות, ומה לנו עוד?

שם ראה את הסדר בכל – בעבודה, בשדה, בחיים, בדירה, ברפת, בדיר, בלול, בגן ובכרם. שם ראה את הילדים והנערים הבריאים-הנקיים; לא ראה שום קטטה ביניהם במשך שני ימי שהותו. יחס של אחווה בין חבר לחבר ובין ילד לילד.

ראה את חדר-האוכל המשותף; נוכח ביחס הגדול לצעיר; ראה ה“דבקה” וה“דַנס”; שמע מוסיקה ונגינה קצובה, פטיפון ורדיו; ראה בית-ספר, גן-ילדים ובית תינוקות.

אין גניבות ורציחות במקום. “תניח חמש לירות ברחוב ואף אחד לא יקחן” – ראה ראה – הרבה ראה שם, בפעם הראשונה בחייו הצעירים… ובחושו הפשוט ובתפיסתו הפרימיטיבית והכנה הבין את המאור שבצורת חיים אלה.

– “ואללה, ואללה, מַאבּו אשרף עישתהום בלכול אל-דוניה” (באלוהים, אין קדוש מחייהם בכל העולם כולו).

מחשב הוא את חשבונו הוא, את חשבון גזעו: אנו יראים את אללה רק מהשפה ולחוץ, אנו רק אומרים כי יראנו את אללה, אבל אנו בלי דת ובלי כבוד, ההם יראים את אללה באמת, בלבם ובמעשיהם – – הספר פותח את מוחותיהם, גם הבנות שלהם מבינות ויודעות לפעמים יותר מהשייכים שלנו… יודעות לקרוא ולכתוב, קוראות עיתונים וספרים אחרי העבודה. יפות הן ובהירות הבנות –

* * *

והוא פונה אלי:

– יא-עזיז אחי, הנח את חיינו המלוכלכים ושוב ל“שלך”. אצלנו חיי הבל ושטות, שוב ל“חייך”, עזוב את העדרים.

– חיי בדואי הם חיי “וַאחַש” (חיית השדה) ותו לא… האם יודע בדואי דבר מה, האם מבין הוא בכל הדברים שהראית לי שם, שם?

שקע בהרהורים. שתיקה. לקח מוחמד את כף ידי בידו, השווה את אצבעותי לאצבעותיו, צפרני לצפרניו, עור בשרי לעור בשרו. הסתכל, התבונן. עיניו התבהרו:

– ראה, אין הבדל… מי הבדיל בינינו… למה אומרים: אתה כזה ואנו כזה, אני מוסלם ואתה…

פקחתי את עיני לרווחה – – –

– שם טוב, ש– ם!…

וכאילו קראתי את מחשבותיו אמרתי בזהירות:

– בוא אלינו, יא-מוחמד אחי. תעבוד ותהיה כאחד מאיתנו.

הרהר רגע ופניו התעוותו וחשכו כאחד. ענן עלה על שמי-שמש.

– והמשפחה? מי יפרנס אותה? משפחה גדולה ואם אני לא אעבוד, לא ארעה בצאן – מי ירעה? האב זקן הוא ולא יאה ונאה כי יעבוד.

– אין מוצא…. – ואחרי רגע הוסיף:

– ואנוכי, האם אינני רוצה להתחתן? “יהודיאַת” בוודאי לא תשאנה אותי. כי מה אני יודע? לא קרוא ולא כתוב, והלא הבנות שם כולן “כתיבות”. הלא ראיתי בעיני קוראות בעיתונים ובספרים וקוראות מכתבים – ואני “ואחש”, לא יודע כלום…

פתאום הרגיש בכוחותיו הצפונים בו, ומבטו קיבל שוב אותו הברק והכרת ערך-עצמו:

– לו למדתי הייתי “ואללה ואללה – אשטר” (באלוהים, יותר בן-חיל) מהם. אתה היודע, יא-אחי, אני מרגיש כל חולה בצאן, בבקר, בגמלים ובסוסות. האם לא רפאתי אותם? לזה כוויה, לזאת פתחתי וקטעתי עורק, הקזתי דם, שמתי עשב ו“אחמדאללה”. – אללה הוציאם ממחלותיהם…

– תן לי את חליל אחיך הקטן (חליל – ילד בן ארבע-חמש) – בקשתיו – זה הילד היפה בעל העיניים הבוערות, אקח אותו אלינו ואמסרהו לבית-הספר ללמוד.

– את חליל? באללה, יקלל את ילדיכם. יכה אותם, יזרוק אבנים, יפצע גם בסכין. האינך מכיר את חליל?…

– לא, אמרתי – אצלנו ילמד, ילמד מילדינו, ילמד את השפה ויהיה כאחד מהם נקי ויפה.

– לא, חליל ישאר רועה-צאן כמוני. לא ילך לשום מקום. גם אבא לא יתנהו ללכת. אוהב אותו מאוד, נפשו קשורה בנפשו, ישאר במשפחה, רועה יהיה, רועה צאן…

השמש הלכה וקרבה לעננים קפואים באופק. העננים החליפו את מראם החיוור והתקשטו בצבעים חגיגיים וקיבלו את פני השמש בשמחת ילדים וגיל. הם התחבקו והתנשקו, ושוב הופיעה השמש מזהירה וקורנת על פני כל היקום. שיחקה במשובָה בצללים שעטו על צלעי ההרים והגבעות, נשקה נשיקת-פרידה לראשי-ההרים – ונעלמה.

שלווה פנימית הקפיאה אותנו והצמידה את מבטינו ולבותינו לאופקים הרחוקים, הרחבים והנהדרים. הלב מתרומם, עולה ויורד, נמשך ומתגעגע לאותם העולמות הרחוקים – ומוחמד לוחש לי כמעט בלי קול, מגמגם יותר מאשר מבטא:

– יא-עזיז, יא-אחי…

– מה לך, יא-מוחמד, יא-אחי?

– התדע? את ילדי, את בני שאביא לעולם… אביא אותו “אינשאללה” אליך, שיגדל עם בנך (הלא גם אתה חושב בוודאי בקרוב להתחתן…) תרחצנו יחד עם בנך, תלמדנו יחד עם בנך… יגדל ל“אַדַמי” (בן-אדם) כבנך… אביא אותו אליך קטן, יותר קטן מאשר חליל היום, יהיה ילד טוב, ילמד ויגדל עם בנך, שיוולד אינשאללה אצלך…

רוח מערבית קלילה-פזיזה ליטפה את ידינו ופנינו כביד רכה, חיבקה בעדינות וברוך ועטפה אותנו באפלולית הערב, חיבקנו איש את אחיו.

– יא מוחמד, יא-אחי…

– יא עזיז, יא-אחי… יא – – –

פעמוני הצאן צלצלו בצהלה ובשמחה כביום חג.

צהרים, ואני שוכב לי על-יד המעיין בהרים, אחרי השקאת הצאן, ויחד עמהן אני נח מחום היום. על ידי עוד רועה, בדואי צעיר, מחלל לו בחליל כשהוא שוכב על בטנו. התקרב אלינו רוכב על “קדיש” (סוס עבודה). לבוש כערבי עירוני, בנחות-דרגה, קרוע. פניו כפני ערבי טיפוסי. כבן חמישים ומעלה, שיבה זרקה בזקנו ובשערותיו. על צווארו חוטים צבעוניים, בד זול, לפנים; מכיסיו מבצבצים מראות, סבון צעצועים נוצצים; על סוסו שקיים מלאי “כח טוב” של הבדואים – נעליים בלות, נאדות בקועים, צמר כבשים, שער עזים וגמלים וכיוצא באלה – רוכל!

ברך אותנו לשלום והשבנו לו שלום, הזמַנוהו, כמנהג, לרדת מהסוס ולשבת על-ידינו. הודה בהכנעה ושאל לפתע בהתבוננו בחברי ובי –

– איפה נמצא כאן עבד-אל-עזיז, רועה צאן של השייך פלוני?

– אנוכי! – אמרתי. הסתכל בי, מדדני במבטו כמפקפק, בהסתכלו בלבושי וצורתי הבדואית; השווני אל חברי, ושאל כמהסס בגמגום, בעברית:

– אתה ישראל?

– כן, ישראל אנוכי.

– שלום! שלום עליך! – אמר בהתרגשות והושיט לי את ידו בלחיצה חמה. שמע שיש יהודי יחידי בין גויים. מי יודע, אולי יחסר לו דבר מה – והוא על יד השבט, שעות אחדות רכיבה לאוהל השייך, ולמה לא יגש לראות בשלום אח-יהודי.

הביאו לנו אוכל: פיתה ולבן – “ארוחת בוקר” (בצהרים! – לפי המנהג). הזמינוהו לאכול איתנו.

– האין מים ונטילת ידיים?… ואחר כך התעניין לדעת:

– תפילין יש?

– ותפילה (סידור) יש?

ואחרי ששמע את תשובתי נאנח ממעמקים:

– אין דבר, ה' שומר ישראל!…

הוא אינו אוכל “אצלם” בלתי אם “יבש”; אינו טועם מהמבושל אצלם. אסור! ושבת – שבת לד‘; בשבת אינו עובד! ואם נשאר “אצלם”, הוא מתעטף בטליתו ומתפלל כל היום. בין השבטים ובכפרים מכירים ויודעים אותו היטב, ומכבדים אותו בעד זה. שבת לד’ – אפילו שידע ברור כי יתעשר מעבודת השבת, חלילה לו מלעשות זאת. – “ד' שומר ישראל”…

משפחה גדולה לו הנמצאת בדמשק; הוא דמשקי ואבותיו משם. הוצאות רבות, אבל תודה לאל, ברוך ד‘… היתה לו חנות בג’בל-אל-דרוז (בהר הדרוזים) ובזמן המרד בזזוה; אבל "ברוך ד’ שומר ישראל"… הוא מחליף את בחורתו בסחורות הבדואים כפי שעיניכם רואות, והוא מראה על השקיים ועל עצמו – הכל סחורה: צמר דברים קרועים, טלה, שמנת, גבינה – הכל טוב, ובלבד להרוויח, כי המשפחה גדולה וההוצאות מרובות.

ילדים לו, ברוך השם, ולמה יגדלו כחיות השדה כמו אלה הילדים באוהלים? הוא ושכמותו לא ידברו בלשון הקודש, ואינם יודעים דבר, ממש וואחש (חיית פרא). אבל ילדיו יודעים הרבה יותר מאבותיהם, הם מבינים בלשון הקודש, לומדים אצל חכם. טוב הדבר, הרבה טוב.

האיש היה בארגנטינה1 היה בהודו כשבוי מלחמה. הוא יודע ספניולית, הודית ותורכית. – אך מה כל זה בחברת “בן-אדם”, “איש מישראל”? עימו אינו יכול לדבר כן; “האין זו בושה וחרפה?” – הוא שואל.

קשה לו להסתובב “ביניהם”, – קשה מאוד, בין “הגויים והפלשתים” האלה, אף על פי שהוא חי ביניהם כל חייו והזדקן ביניהם. אבל הפרנסה – ד' שומר ישראל!…

פה ושם הוא מתבל את דיבורו הערבי באיזו מלה או שתיים בלשון הקודש, שהוא זוכר לפתע מהתפילה או מהתורה, ומכניסה בשטף השיחה אם כי אין לה ענין כלל למדובר! הוא מעיד על עצמו כמאה עדים, שאינו “שאטר” (בן-חיל) בכתב ובספר…

לפני שנה היה בארץ, בטבריה, אצל ר' מאיר בעל הנס; כי נדר נדר והלך לקיימה על-יד קברו הקדוש. שבע שנים לא גזז את שערות בנו; ושם, על קברו “זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל”, עשה “חלאקה”, תספורת; ערך חגיגה ונתן צדקה לעניים. גם השנה, ברצון אללה, ילך ל“הילולא דר' מאיר הצדיק”, עם אשתו ילך. למה? “בשביל בריאות”. “היא נעשתה זקנה וקצת חלשה”, ילכו איפוא לקברו הקדוש להתברך ממנו. זה מועיל מאוד. “הרבה תועלת” הרבה אנשים כבר הציל ר' מאיר הצדיק. דבר ידוע הוא ומפורסם.

– ומה נשמע ב“ארץ ישראל” – “ד' שומר ישראל”! הגויים אומרים, כי הרגו שם יהודים; אינני יודע את שם המקום (היה זה אחרי רצח יג’ור)… הנכון הדבר?… כן, רשעים הם הגויים, יקללם אללה ויחריב ביתם, ד' שומר ישראל!…

וכשנפרד ממני לחץ את ידי בחזקה, וכאילו רצה להביע את כל רחשיו וכאב לבו היהודי, אמר:

– אינשאללה, שלכל היהודים יהיה טוב. לשון הקודש, ארת-הקודש, טוב. הכל טוב, לכולם, – ברצון אללה, לכולם…

– אינשאללה! ענה חברי הרועה הבדואי – א-י-נ-ש-א-ל-ל-ה.

כפר פלחים בחורן. בתי החומר כעין הקרחת בשדות הקמה הישרים היפים – ללא צל עץ וללא גינה. ריח הזבל הבוער עולה באף ב“מודָפָה” (חדר האורחים) של השייך יושבים מנכבדי הכפר ואורחים אחדים. מעשנים סיגריות, שותים קהווה מר ומספרים בשבחה של אדמת חורן. עץ כי ישתל בה – יעלה בלי מים, קוץ ודרדר לא תצמיח, והאוויר – בריא ומבריא, אין חולה וחלש בחורן, ברכת אללה!

הזקנים אשר ידעו את הגליל ועמק הירדן – עוד טרם היו ישובים עבריים בארץ והשדות אז שדות בּוּר ושממה, הם מספרים בשבחם של הפרדסים, הכרמים, חורשות העצים, הבניינים היפים והמכונות הנראים שם כעת, ומוסיפים:

– "לו היתה אדמה זו, אדמת החורן הברוכה, בידי היהודים, לא היו מכירים אותה כעבור מספר שנים. היו נוטעים כרמים ופרדסים והיו מביאים בקר “ג’ינסיה” (גזעי). – אין בעולם “שאטרין” כיהודים…

היה בחורן ישוב יהודי קטן, אבל לפני המלחמה העולמית. אלה לא היו “רג’אל” (גברים אמיצים).

– ה“מוסקוביים” – “ארג’ל” גבריים יותר, אמיצים יותר מכולם, הם כבדואים לאומץ-לבם, ועוד יותר מהם… “שאטרין” ה“מוסקובים”…

– ואתם? אתם למה לא תהיו כ“שאטרין” הללו?

– אנו? כפי שהעיניים רואות, אוהבים לשבת על הקהווה כל הימים. אנו עצלים, אין יותר עצל מאיתנו – בחיאת אללה ונביאו – בעולם כולו…

– ה“חרת” העני הוא העובד כל השנה. הוא לוקח את רבעו מהיבול, אשר תכניס האדמה לבעליה, אם מעט או הרבה. מספיק לו למחיה בבטלנותו. לו היו יהודים באים להתיישב במקום הזה – וטוב היה לנו בגללם. "חֵיר אללה ואַגֶ’ת (טוב אללה מספיק די והותר לכולם) – – –

אך עירוני היודע בהוויות העולם אשר קרא ושמע, מעיר בקריצת-עיין:

– די להם בפלסטין, ישבו להם שם.

– מה כי נפחדת, העירוני? ומה כי יבואו יהודים ויוציאו מהאדמה פי כמה מאשר הפלחים מוציאים, יהפכו לגן-פורח את האדמה הברוכה הזאת?

הן כי ישָאלו הפלחים:

– מדוע אינכם מסקלים אדמה זו מאבניה המעטות? יום-יומיים תעבדו – ואדמתכם תהיה נקייה!

וענו ואמרו:

– אנו נוהגים כמו אבותינו וזקנינו.

– זקניכם לא היו לובשים מכנסיים – ואתם למה?…

– ולו זקֵנו של מישהו היה חמור – הגם בנו ובן-בנו צריך להיות כמוהו?

צוחקים המסובים.

– בנינו וילדינו ילמדו אולי לעבוד כיהודים…

– יהודים אלה, ה“מוסקוב” – לבם לב ברזל, אינם יראים דבר ושונאים בטלה, ב“קומבניאת” (בקבוצות) שלהם כולם עובדים, גדול וקטן – “רג’אל”!

– “רג’אל”, גברים, אמיצי-לב – מסכימים כולם פה אחד.

אזלה ברכת האביב בהרים. שטחי המרעה הירוקים אשר כיסו את מורדותיהם המסולעים הולכים ונהפכים לצהוב-אפור תחת להט קרני השמש המתגבר מיום ליום. הרועה דואג לצאנו, דואד גם לעצמו: החלב בעטיני הכבשים הולך ופןחת, הולך ופוחת מיום-ליום; ומה יהא עליו בלי מעט החלב, הלבן והזיבדה? מה יאכלו בני ביתו כל השנה? במה יכבד אורח שיבוא תחת צל יריעותיו?

למה עוד לשבת בהרים הקרחים כשברכת אללה מצויה במישור הגדול ובשדות התבואה, במקום שרינת הקוצר משתפכת? – – והנדידה החלה.

ונחבוש את הגמלים והחמורים ונטעין עליהם: “בית-קטן” – אוהל-צועני זעיר ושחור, עשוי יריעה וקרעי שק; מקצת מה“פראש” (מזרון, כרים, שמיכה וכו'); החלב על גיגיותיו, נאדיו עמודיו ושקיו; את ה“סג” לאפות עליה “פיתות” ואת קדרות-הבישול המעטות, – אלה הכלים המשעבדים את האשה הבדואית לכל ימי חייה וגוזלים ממנה את חירותה ורצונה, כלי העמל…

אוי לחייהן של נשות הבדואים בתקופת שנה זו, בעונת הקציר – כמעט לא שינה, לא מנוחה, ולא אוכל, ביום תלכנה כפופות אחרי הקוצרים ותלקטנה שיבולת לשיבולת, לפנות ערב תחבוטנה את אשר ליקטו כל היום, ובעל השדה יבוא ויקח רבע מלָקטן – מס חלקם…

בתום חודש הקציר לכל מלקטת כעשרים מידה חיטה, ויהי כמעט לכל השנה לאפות פיתת-חיטה לאורח או ל“בורגל” (חיטה מותקנת לשם בישול), ויוקל על המשפחה. יקנו גם עשרות אחדות של מידות דורה – או יחליפו במספר טלאים – ותהי להם “הספקה” לכל השנה ויחיו ללא דאגות.

ונטעין את הגמל והחמור גם את כלי הקהווה על מכתשו וקומקומיו הרבים – סמל הבטלה הבדואית.

ישכב לו ראש המשפחה פרקדן בשדות הקציר; יהנה מצל היריעות בחום היום; ילפוף סיגריות; יבשל קהווה ויחכה לביקורו של שכן או אורח שעחליף איתו שיחה; ינמנם קצת; יתרגז ויקלל את בני ביתו, ה“עצלים” והבלתי זריזים.

החורן! החורן! ה-ח-ו-ר-ן –

מי ידמה לך ומי ישווה לך… ברכת אללה שורה עליך, “ברכת הסידנא איברהים יצחק ויעקוב ו”סחאב" (חבריו) הנביא עליהם אלסלם". “החורן – כך אמר לי הבדואי הזקן, ולי – מה לי ברכה ומה לי קללה, הומה הלב לראותך, הלב רוגש לפגשך כמו ידיד וחבר נעורים שלא ראיתיו זה מזמן, זה משנים”….

חורן, חורני – – –

שדות קמה ישרים, תבואה גבוהה דשנה, ברכת-אללה, העיין נפקחת לרווחה ובולעת את כל השטחים והאופקים הרחוקים. דממה ושלווה יורדים ומקננים בלב ובגוף כולו…

מזרחה – הר הדרוזים, דרומה – הרי גלעד ורמותיהם, מערבה – הרי הגליל, ובצפון – החרמון הישיש בכיפתו הלבנה – –

מרנן הדם בעורקים, מרנן בלי קול.

קרני השמש משתפכים לרווחה גלויים-חופשיים ומפזרים בשםע אודם מזריחתה של השמש עד שקיעתה. רוח קלילה מלטפת ומכה גלים-גלים כלב אוהב ורוגש.

* * *

השנה הקדימו לבוא ה“ענזי” מהמדבר ויכסו את עין הגולן והחורן בעדרי גמליהם הרבים. גשם לא ירד החורף במדבר ומירעה לגמליהם לא היה. הם חונים באוהלים שחומים-כהים ומתפרנסים מחלב הגמלים ששותים בשפע.

רועי-הגמלים חוצים בלי הרף את האוויר הזך בקריאותיהם ובצריחותיהם הפראיות… רוכבים על דבשות הגמלים בדהירה כמו על גבי סוסות אצילות, כל הסביבה מתמלאת מצלצול צחוקם ודיבורם החופשי, הבריא והמדברי. הדאגה היחידה – שמא יחלה הגמל. “הגמלים היו שייכים פעם ליהודים – כך מספרים הם – ל”ערב" לא היו גמלים ויערכו מלחמה. המלחמה היתה כבדה, היהודים ניגפו ויקחו מהם ה“ערב” את כל גמליהם הרבים ואת רכושם וילחצום עד שברחו מעבר לים. מאז אין עוד ליהודים גמלים. אבל – אוי ואבוי – את ה“כתאב”, את סוד הרפואות, לא הצליחו לקחת מהם ועד היום הוא בידי היהודים…. יהודי כי ילחש מספר מלים באוזן גמל גם אם הוא חולה מסוכן ונוטה למות, יקום הגמל על רגליו, בריא ושלם…"

כשמזדמן יהודי לבין רועי הגמלים – שמחים הם לקראתו:

– דחילך!

והלה מוכרח לתת איזה “כַתב” שחור על גבי לבן, שיבשלו אותו במים ויתנוהו לגמל החולה לשתות וירפא…

אז יתנו ליהודי המציל מתנה מרכושם הדל בעין יפה: תאני המדבר, או חלב גמלים. יש שבטים ובתי אב להם יהודי מיוחד מדמשק, ה“שומר” בשכר על גמליהם ומזהירם בכל פעם על “ימי הסכנה” הממשמשים ובאים.

הוא היודע אותם מראש ומקדים בסודות “כתביו” ולחישותיו… “הארץ הזאת היתה פעם – כך הם מספרים – ל”ולאד בני-ישראל", אלה היהודים של היום, וגבולותיה אנה? רחוק-רחוק במזרח, במדבר, ולהם השלטון על כל הארץ, ענקים היו וגיבורים. הקברים הגדולים (הכוונה לדולמנים) של “בני ישראל” הם, המצודות, הארמונות והבניינים היפים העתיקים – הכל של “בני ישראל”.

המדבר היה שלהם – הכל שלהם – – פעם לפני זמן רב מאוד היו בני חיל. לא היה בארץ יותר חזק ויותר גיבור מהם".

ואלה שמכירים את יהודי דמשק, חלב ובגדאד מוסיפים ואומרים:

“היום הם מסכין, מסכנים גדולים”…

* * *

יהודי בחורן. יהודי יחידי ובא בשנים. רוב שנותיו בילה כאן. אוהב את הבדידות ואת החורן – כנפשו. היה גם בין המתיישבים בג’ילין לפני המלחמה. עכשיו ממונה על אדמת פיק"א כאן המעובדת על ידי פלחים. מדבר מתוך כאב:

– "אין כל הצדקה להזנחת ההתיישבות בחורן. הן ישנה גם אדמה פנויה. קשיים? בוודאי יהיו, ובאיזה מקום לא היו קשיים ומכשולים?

הוא מכיר את החורן ואת תושביו יפה-יפה. אין כל עיכוב מצד השכנים הפלחים והבדואים להתיישבות עברית. העיתונות הערבית-הסורית בוודאי לא תשקוט ולא תנוח. אך יבואו המתיישבים ויעוררו כבוד אליהם וישקוט הכל…

– איך בנינו את המושבות הראשונות בארץ בימי ממשלת התורכים? – בעלי נסיון הננו בעזרת השם…

– לא. ענה – על אדמת החורן תפרחנה מושבות עבריות! וכתה… עדין לא מאוחר.

בצינת בוקר על מרפסת ביתו שעת חשבון הנפש היא לו.

– למה חייתי? – מה טעם לחיי? ארבעים שנה עבדתי בשביל מי ולמה? ביליתי ימי בשממה. זאת למה? פקיד? משכורת גרידא?

חיי הבל ורוח…

הוא יודע מי האשמים בדבר. נסיון ארבעים שנה בפיו:

– “רשלנות, ר-ש-ל-נ-ו-ת מצידנו ותו לא”.

… ולו ראה בשקיעת חייו את הגשמת החלום החורני. כוחותיו במותניו, בריא ואמיץ. – פעולה, פ-ע-ו-ל-ה! – – – וידע אז טעם לחייו שעברו בבדידות בשממה זו.

כשנפרדתי ממנו, העיף מבטו על המישור רחב הידיים, ודמעות עלו בעיניו הגלויות והבהירות.

בעברי בנבטיה, העיר המתוּאלית בלבנון, ראיתי והנה שלושה אבטמובילים באים ונעצרים ברחוב הראשי המוביל לבֵירודת. בהם יהודים, נשים וילדים. רובם ספרדים ומיעוטם אשכנזים. מאחורי האבטומובילים ולצידם קשורות חבילות גדולות, שמיכות, כרים, פרימוסים, תלבושות וצורכי אוכל. ברדת הנוסעים נמלא הרחוב רעש. כולם מדברים: ערבית, ספניולית, ואידיש. הם מושכים את תשומת לב העוברים והשבים, ואחד שואל את חברו: – מאין אלה? לאן נוסעים? –מ“פלסטין”, מצפת אלה. הולכים ל“זיארה” לבקר את נבי “סוג’וד”! התקרבתי ליהודים וברכתים: שלום רבותי! פנו אלי עשרות זוגות עינים אבל הופנו תיכף הצידה. ענו לי “שלום” בשפה רפה. חשבו, כנראה, שערבי לפניהם היודע מלה בעברית. כשהוספתי לדבר תמהו: – כבודו ישראל?… שלום עליכם! למה לא אמרת? סע אתנו ל“נבי סוג’וד”!…

פקפקתי, באשר הייתי נחפז לארץ-ישראל. בקשתי מהם לבאר לי מי הוא “נבי סוג’וד” שפניהם מועדות אליו?

סקרני אחד הזקנים במבטו וחייך בערמומיות: – אתה חביבי אל תפקפק והצטרף אלינו בלי דיבורים. מי הוא “נבי סוג’ד”? הלא הוא אהליאב בן אחיסמך עוזרו בקודש של בצלאל, והוא מפורסם בנסים ונפלאות, מביא ישועה ונחמה לכל חולה ומסוכן. מדי שנה בשנה אנו נוסעים אליו לבקרו בזמן, בזה השבוע (אחרי חג השבועות). שוהים אצלו שלושה ימים ושלושה לילות, בתפילה ותחנונים; ומסדרים “הילולא”, ממש כמו אצל רבי שמעון בר יוחאי במירון. באים יהודים מצידון, מבירות, מדמשק, מחלב, מתורכיה, ממצרים ומארץ-ישראל. רבים הניסים שלו, עוד תשמע עליהם בדרך. יש כאן עדים, שלהם קרו הניסים הללו… כך.

התעורר בי הרצון לבקר עם היהודים אצל הצדיק הזה, שטרם שמעתי עליו ברורות והסכמתי להצטרף אליהם. אחרי נסיעה של חצי שעה צפונה, הגענו אל מעיין לרגלי הר תלול שעל שיאו קברו של אהליאב. היינו צריכים לחכות לחמורים שהזמינו הנוסעים בנבטיה, כדי שישאו את החפצים ואת האנשים להר. התיישבנו על יד המעיין הנובע. גברים לחוד ונשים לחוד. פתחו את החבילות והוציאו “מזונות”. יהודי אחד כיבד את המסובים באראק מבקבוק שעבר מפה לפה. יהודי בא בשנים ובעל פנים מהודרים פתח בשיחה על דורות שעברו, על יהודים “טובים”, צדיקים ויראי שמים. נאנח תכופות: – אח, הזמנים ההם… “ישיבות” מלאות תלמידי חכמים, יראי אלוקים… ועכשיו…

הפסיקו יהודי צנום בעל זקן ארוך ששיבה נזרקה בו, “מקובל” אשר עיניים לו פקוחות ומלאות דבקות ופנים ספוגים. הניע את ידו בתנועת ביטול: – יראת אלוקים… זה לא כלום…

המדבר נתן בו עיניו בתמיהה. הסתכל בו המקובל בחיוך והוסיף: – אתה פחדן… אתה ירא… זו לא מדרגה… “יראת” שמים באמת אינה ולא כלום! ומה העיקר? א־ה־ב־ת שמים, אהבה, כן אהבה! – והגמרא מה אומרת? – שואלו הראשון. – ידעתי, ידעתי. אתה למדן ותבוא אלי בגמרא אבל רגש, רגש צריך. גבר הוויכוח. הגברים לא השגיחו בבואם של המחמרים הערבים לקחתנו. היו שקועים במחלוקת החמה בין שני תלמידי החכמים שבחבורה. נפלנו כמעט לשתי כיתות: אלה תמכו בלמדן שבחבורה ואלה במקובל. כל אחד עזר להם עד כמה שידו מגעת בפסוק מהתורה, מחז"ל ובמלה סתם להכריע את הכף.

הנשים השמיעו לפתע את קולותיהן בתרעומות: – ראו נא, התיישבו כאן ומתווכחים, והשמש “הנה הנה” שוקעת, מתי נבוא ל“שם”, בלילה? –התעוררו כולם ונתפזרו כל אחד לתפוס חמור חזק וטוב. קשרו את חבילותיהם והתחילו להעפיל. השמש עודנה לוהטת. העלייה קשה ומייגעת. שבילים צרים ומסובכים, כמעט זקופים. כל הזמן בחזקת סכנה ליפול לתוך הוואדי העמוק. פוחדים לרכב ומתחילים לרדת אחד אחד מעל החמורים וללכת ברגל. כולם רטובי זיעה. נאנחים, אין רואים לפניהם את מראה הנוף ואין יכולים ליהנות מזיוו. אחרי שעתיים של עלייה מאומצת, ולבסוף תוך יער סמיך, מגיעים לכפר המתואלי סוג’וד. עוד עשרה רגעים וכולם על שיא ההר, מקום משכנו של אהליאב בן אחיסמך. קבר בתוך בניין המתנוסס לתפארה מעל לכל ההרים.

שם מחכים כבר יהודים שהקדימו לבוא. חילופי “שלום עליכם”. פגישת מכרים מזמן. היהודים שוכחים את קשיי הדרך ואת העייפות, עומדים תחתם והעינים צמודות לנוף היפה המתגלה מסביב: הים התיכון, צור, צידון, כפרים שונים על מרומי ההרים, החולה; החרמון עם כיפתו הצחורה, והנה למטה נבי בצלאין (בצלאל) הנערץ; קצת למעלה צפונה, נבי צפניה. כיפות הקברים שעליהם נראות היטב. למטה מהם הנחל זהורר. כל ההרים הקרובים ל“נבי” – מכוסים עצים ירוקים המרעננים את העין. השמש שוקעת בתוך תכלת עמוקה לפני הפרידה.

היהודים התחילו לזרז איש את רעהו:

מנחה, צריכים להתפלל, כבר מאוחר… מנחה! מנחה!…

* * *

שייך הכפר בא ובידיו מפתחות הקבר. החדר מאורך, מטוייח ומסוייד לבן. עליו תיבת עץ גבוהה, כעין ארון מכוסה שטיחים ופרוכות ירוקים עם כתובות המנדבים. מנורה גדולה מנחושת תלויה מעל התקרה וגם זו נדבת איש צדיק. התפרצו כולם פנימה והתחילו לנשק בחרדת קודש את הקירות. הנשים צבאו על פתח הקבר וכל אחת התחילה, לפי דרכה, לתנות את צערה בלוויית בכי תמרורים.

מהן שהביאו מתנות: שטיחים, פרוכות וכדומה, ומהן שנזכרו והתחילו למשש בשמלותיהן, בגדיהן או חזיהן והוציאו ניירות, פתקאות, מכתבים עטופים במטפחות ותחבו לבין הסדקים – בקשות של שכנים ושל קרובים.

הפתקאות כתובות עברית, ספניולית ואידיש. בהן בקשות “הריון קל”… “שידוך הגון לבתי שתחי”, “פרנסה ובריאות”… להשיב את לב בעלי לאהבה אותי"… “להסיר את המיחוש מראשי”… “להשיב לב בנים על אבות, ויסור מדרכו, כי עזב דרכי נועם היא תורת ה' תמימה ודבק רחמנא לחצלן” – – – ועוד ועוד.

כשנפטרים לצאת – הולכים כולם אחורנית מתוך יראת הכבוד ושולחים נשיקות אוויר בנגיעת יד על שפתיים מול הקבר.

השייך הערבי העומד מהצד ומסתכל במתפללים מעיר לגברים אחדים שנכנסו בסנדליהם ובנעליהם:

– לא יעשה כדבר הזה. שלו, שלו את נעליכם, כי קדוש המקום.

מקבלים היהודים את הערתו ועושים כדבריו. – "צדק, אף-על-פי שהוא גוי…

גמרו כולם את ה“התוועדות” הראשונה לצדיק. ניגש השייך והתחיל למלא את הקערות שמן, תיקן את הפתילים, וכל אחד הדליק פתיל – בשלמו שכר הדלקה לשייך. את הכסף – שכר ההדלקה – איך השייך לוקח לעצמו, כי משרת-חינם הוא לכבוד הצדיק. הוא מוציא את הכסף לבדק הבית. ואלה שאינם יודעים זאת – עומדים איתו על המקח והוא מרגיעם:

– הכסף “הולך” לכבוד הצדיק, רק לכבוד הצדיק…

* * *

אחרי תפילת ערבית התיישבו כולם בפינה אחת מקופלי רגלים. השייך מספר על קדושת המקום והכבוד הגדול שהם, הערבים, מכבדים את הקבר הקדוש הזה ונוהרים אליו מקרוב ומרחוק בעת צרה. משפחתו היא השומרת על המקום מזה ארבע מאות ושמונים שנה, ולכן שורה בה הברכה. הוא יודע את אבותיו בשמותיהם לפי שושלת הדורות: נעים – נאצר – אדין – חסן – איוב – חג' חסן – חג' אחמד – נאצר – א-דין. הוא בעצמו – חג' נג’יב, ובנו – חסן. רק למשפחתו זכות השמירה והשירות בקבר, זכות הבן הבכור במשפחה ואין לאחרים זכות עליו. ומעשה שהיה: רצתה אחת המשפחות הגדולות בכפר לקחת לה זכות זו מאביו, ירחמהו אללה; והאיש ההוא בריא ושלם. רק בא לקבר לשרת בקודש והנה התעוור ונשאר בעיוורונו עד יומו האחרון – שלושים שנה תמימות!

מה השם “סוג’וד” לאהליאב? כאשר התפרסם שמו ברבים נהרו אליו אנשים בהמון לסגוד ולכרוע ברך לפניו, וכך נשאר השם סוג’וד. הבניין שעליו – נבנה בחיי איוב זקנו. עוד בניין אחד נבנה בשביל המבקרים על ידי אשה עברייה עשירה ממצרים שלא הרתה ולא ילדה עשרים ושבע שנה והיתה ב“כל העולם” לשאול ברופאים ולא העלו לה ארוכה ונפשה כלתה לילד, עד אשר באה להשתטח במקום קדוש זה, ונדרה נדר 200 (מאתיים) לירה מלבד מתנות לעניים. כעבור תשעה ירחים ילדה בן. זה הבניין מצד ימין.

מעשים במשוגעים ואחוזי דיבוקים שנתרפאו. מעשים בגניבות שנמצאו. מעשה בנשבעים לשקר – חמישה עשר איש – שמתו בו במקום, כי קפדן הוא הצדיק ונפרע במחללי שמו לשוא. לא רק הקבר, אלא כל שנמצא בחדר “סגולה” בו. הנה המנורה, אם ידליקוה על כל מנורותיה וידברו אליה, תסתובב מספר פעמים לפי הבקשה ולא תוסיף ולא תגרע. יהודי צפת מאשרים זאת, כי ראו בעיניהם את הפלא הזה. וכהנה, וכהנה.

מעשים מעין אלה כתובים גם בספרי הנוסעים מהמאות שעברו:

בעל “עדות ביהוסף” משנת 1752 – תקכ"ב (לפי הצלום מכתב ידו שנמצא אצל הח. י. בן-צבי) – מספר: “… ואהליאב בן אחיסמך חשוב מאוד אף בעיני אומות העולם ובאים גם כן על קברו ויש תיקון אחד כשבא על קברו נותן מתנות מה שנדב לו ויש שם ממון הרבה כסף וזהב ובלתי אפשר לקחת משם אפילו פרוטה אחת, ומעשה שהיה, פעם אחת רצה יהודי אחד ליקח משם בסתר כמה זהובים ומיד נחלש ידו והיה לו כאב גדול וצעק בבכייה גדולה והתוודה לחזור המעות למקומו ומיד נתרפאה ידו” – – –

בעל “חיבת ירושלים” (ירושלים – 1844) מספר: – – – "וזה המקום הוא במהלך שלושה שעות מצידון ויש שם חצר ובתים, ובתוכו בניין גדול ומפואר, קבורת אהליאב ובאים לשם יהודים וגויי הארץ הקרובים והרחוקים ונודרים נדרים ונדבות עבור נשמתו וגם בכל עת צרה על העמים נודרים עבורו ומזה קונים צאן רבות, וסמוך החצר יש עדרים, עדרים שמרעים הרועים בשדות וטובחים ומוכרים לאורחים וקונים אחרים.

ויש בחצר הנזכר כלי נחושת לרוב לבישול ושתייה ולכל הצטרכות הבאים לשם. ואין גם אחד שיקחם ויעבירם משם כי יראים לגנוב, גם מקום אחד שמניחים שם מטבעות. והלוקחם על פי סגולה מניח אחרים תחתיהם. ושם יש מערה ואומרים כשילין שם חולה או משוגע יחידי יתרפא".

* * *

על שיא ההר, הבניין והחדרים לאורחים כעין “חית” אשורית ובתוכה חצר גדולה, כעשרה מטר על עשרה. לצד מערב, לעבר הים, פתוח לרווחה. לצד צפון – החדרים החרבים מאין מטפל בהם. באמצע החצר בור מים, מי גשם. רוב הבניינים הם מנדבות יהודי המזרח כפי שמעידות הכתובות המרובות על הבתים, החרוטות באבן בגודל של עשרים – שלושים ס"מ מרובעים:

“לטובה ייזכרו שם הנדיב הג' ס”י נסים יעקב אשכנזי ונ“ב גמילא ובנותם אסתר ורחל הי”ו ממצרים יע“א, בעד נדרם סך עצום לבניין מקום ה”צ הקנאי אהליאב בן אחיסמך זיע“א, עוד השתדל בקבוץ נדבות יהי”ר הצדיק הנזכר יעמוד לו ולזרע' ומשאלות לבם לטובה ש' העת“ר להם” – – –

– “לטובה ולברכה ולשם ולתהלה יזכרו כל הנדיבים ממצרים ואגפיה ומבירות ודמשק וכל ערי תורגמה יע”א והמשתדלים בקבוץ נדבות ובנין ותקון מ“ק הצדיק אהליאב בן אחיסמך זיע”א, זכות תעמוד להצלחת שנת ה' עת“ר להם כיר”א" – –

ביניהן הרבה נדבות מיהודי צידון הסמוכה.

לפי דברי השייך יש לקבר אדמת ווקף בשטח של 15 מידות חיטה, שהוא מפלחה בעצמו והכנסותיה משמשות לבדק הבית. הממשלה פוטרת שטח זה ממסים, אבל אין זה מספיק כי הבניינים עתיקים וצריכים תכופות לתיקון והוא מבקש: – ה“מכתב”, (המשרד של ההנהלה הציונית), היה צריך לשלוח סכום כסף לצורך זה!

* * *

שלושה לילות לנו שם. בלילה הראשון ישנו הגברים בחדר הקבר, בלילה השני – הנשים, בלילה השלישי – שוב פעם הגברים. הגברים מבלים כל הימים בתפילה ובתחנונים ובלימוד ובשיחות-אחים. הנשים מכינות אוכל, מבשלות עופות משחיטת השוחט שבחבורה, נכנסות בכל פעם אל הקבר ושופכות את לבותיהן ומתכנסות שוב לשוחח או מקשיבות לקול התפילה והתורה. בערבים מתכנסים כולם יחד באחד החדרים. הזקנים מתיישבים והצעירים שרים שירי קודש. לפתע מתרוממים ממקומותיהם, יד אחת על כתף החבר ויד אחת למעלה כשהעיניים סגורות למחצה והמקובל מנצח על כולם: – למען הצדיק, ה־צ־ד־י־ק…

לערב האחרון מכינים שמן, סודרים, מטפחות, משי וצמר להדלקה. בדיוק כמו בל"ג בעומר במירון, לכבוד הצדיק.

* * *

מסורת בפי כולם, כי אהליאב צדיק קפדן הוא ו“אוהב שקט”. ובל ירגיזוהו יותר מדי. אם נשארים על קברו יותר משלושה ימים ושלושה לילות, יתקדרו פתאום השמים ורוח סערה תתפרץ ותזעזע את כל הבניין ומוכרחים לעזוב – – – ומוטב שלא לנסותו בדברים אלה ולנסוע מכאן בעוד מועד, לטוב להם ולכל ישראל.

רוכב לו השומר העברי מהשדות. העאקל שמוט לו על צווארו. הכַּפייה על כתף ימין מתבדרת ברוח הקלילה. העבאיה גלשה מעל כתפיו ונחה סביב גופו, התחתון, עוטפת את רגליו. רובה-הצייד הטעון לפניו. שערותיו פרועות, תלתל רטוב משחק ברוח על מצחו המכוסה זיעה. פניו מיוזעים מאובקים ועייפים. והוא, על סוסתו ה“שֶגרה” (החומה), נושם בכבדות – עוף – – עייפנו… צועדת היא בכבדות באדמת החמרה, מתאמצת בכל כוחותיה למהר. היא מרגישה את הדרך בחזרה הביתה, אל האורווה, אל ברז המים ואל האבוס המלא. כל גופה רטוב, מבריק לעין השמש. קצף לבן נוצץ על גבה סביב האוכף, ועל פיה וצווארה, מקום השפשוף של מושכות הרסן…

ה“שגרה” עבדה כל הלילה, הובילה את בעליה לשדות המרובים והפזורים, לשמרם מרועי לילה וקוצרים גנבים בתבואות. עם שחר שב לו השומר למושבה. שמש מעוטרת עננים קלילים, מוצפי פז וארגמן תלווהו בדרך הביתה. טל הבוקר רחץ את רגלי הסוסה קלת הרגליים, רוח קרירה מלטפתה… לבו טוב עליו, לילה בלי מקרים. הרועים התרחקו מהשדות ורועים ב“בור”. נראה הדבר, שהמכות מלפני יומיים השפעתן טובה עליהם מן ה“בוליטיקה” שבדיבורים… הכחול ממעל, הירוק לרגליו והזוהר השָלֵו הנסוך על הכל רְעֲנֵן את עיניו הלֵאות. לבו התרחב בקרבו, והוא הֵרִיע בקול בכל כוחו לחלל העולם, והן ענה לו ממרחקים…

כמעט שלא הרגיש כי בא לביתו. הסוסה התחילה לצהול בשמחה לקראת האורווה הקרובה וקול צהלתה עורר אותו. היפנה את הסוסה לגבעה הקרובה לביתו, כדי להעיף עיין עוד פעם על המרחב המשתרע לרגליו. ריסי עיניו הפקוחות התכווצו פתאום והצטמצמו לעבר נקודה אחת וכרגע חלפה פגה מלבו כל הנאת־השלווה. פניו הפכו רציניים והתרכזו כלפי אותו מקום מדאיג, הרחוק מהגבעה מרחק שעתיים של רכיבה רגילה. שפתיו הפליטו כאילו סתם בעלמא:

– יחרב ביתהום!… – ותיכף אחרי זה רטן לעצמו: – נדמה שנמצאים בתוך השדות הקיצוניים… כשהוסיף להסתכל ראה במרחק-מה משם גמלים עמוסים. ודאי אוהלים הם עמוסים – שיער לנפשו; והנה ראה עדרים עדרים גולשים מההרים, נענע בראשו, לעבר הרחוקים שם, ירק מתוך כעס במלוא פיו: – טפו!… רק בריאות ושנים ארוכות, ואינשאללה, צרות לא תחסרנה… – עמד רגע כמהסס, גירד בראשו, הפליט קללה בערבית, והוסיף בלחישה לעצמו: – אין ברירה, יא חביבי – נד לעצמו ברחמים – שינה “בָלאַש” (לחינם) היום… צריכים לגשת…

הסוסה רקעה קלות ברגליה הקדמיות באי־סבלנות, הפנתה את ראשה וצהלה בגעגועים לעבר האורווה. הוא דפק בידו על צווארה בחיבה ופייסה בדברים: – הרגעי, חביבה, עינייך הרואות, כמוני כמוך עייף אנוכי, רוצה לנוח ולישון… אבל מה לעשות? העיפי עיין, יקירה, וראי נא מה שנעשה שם – והוא הראה לה ביד – הנה שם…

הסוסה זקפה את אזניה כאילו מתכוונת לשמוע את דבריו. נענעה אותן פעמים אחדות, כיורדת לסוף דעתו, ומשכה את ראשה לפניה… הוא דפק קלות בדרבנות על גופה והיא התמתחה. הסוסה עקרה את ארבע רגליה בבת־אחת מהמקום, הרימה את זנבה, ורצה-עפה לכיוון שהראה לה בעליה לפני- כן…

משראו הרועים את ה“חַיָּל” (הרוכב) דוהר מרחוק – הזדרזו לגרש את העדרים מן התבואה. רעשו, קיללו וצעקו על הכבשים, כאילו הם האשמים… האיצו בהם להתרחק עד כמה שאפשר מעיני ה“חיל”… בינתיים הגיע השומר לקצה השדה, העמיד את הסוסה וסקר את פאות השדה והן כולן אכולות ודרוסות. מדד במבטו – קרוב לדונם חיטה החריבו. הוא הידק את שפתיו כאילו חשש להתפרצות זעמו לבטלה, וסינן מבין שיניו הקמוצות:

– הכלבים… עובדים לעזאזל… המעט שנות הבצורת, מכת עכברים, הממשלה ומיסיה, חובות, והנה גם אלה… חלקה כה יפה… ודווקא חלקתו של ירוחם המסכן החריבו… שוב דפק בסוסה והשיג את הרועים המתרחקים. עבר על פני ילד-רועה ועזבו; פסח גם על נער־רועה כבן שלוש-עשרה, כאילו לא ראהו; נעמד על יד רועה מבוגר וציווה עליו לעמוד ולא לזוז ממקומו. – יא אבן־אל־כלב… אלעאן-אבוך יא-ערס… (על מקומך, בן-הכלבה! ארור אביך, אתה הנבל) קילל והצליף בשוט על גבו ועל ידיו המגינות על פניו – מה אתה חושב בלבך? ההפקר הוא השדה?… תחריבו כאן את כל העולם ועמל האנשים, הא-לך… הא… הא… הרועה צרח וצעק: יא חואג’ה, דחילך!… רחם נא… לא אני… אני לא הייתי שם… באללה ובאל-נבי… בחיי אביך ובחיי עיניך, לא הייתי שם… אתה טוב, יא חואג’ה… בחיי אביך… – הא לך – והוא הוסיף להצליף בקורבאג' על גופו – הא לך בעד החנופה והא לך בעד שבועות השקר… הרועים-הילדים כשראו את הנעשה, עזבו מהר את העדרים ורצו להודיע על כך באוהלים, שזה עתה הוקמו. עשרות בדואים זקנים וצעירים וכולם עם “נבוטים” בידיהם, רצו לקראת השומר. הילדים רצו קדימה והתחילו לזרוק אבנים בשומר ופגעו בסוסה. היא נרתעה ממקומה וסובבה את ראשה למקום שנפגעה, הביטה על כולם בעיניים קמות ורקעה ברגליה כעומדת להשתער על כולם, רצתה לשחרר את ראשה מן המושכות המחזיקות אותה בכוח – ולזנק קדימה. והנה לפתע לפתאום זקפה את אוזניה, מולה עמד בדואי צעיר ובידו נבוט. הצעיר הרים את הנבוט ופקד על השומר בהצביעו על הרועה:

­– דֶשֵׁרוהו!! עזבהו!!

השומר הרים בידו האחת את רובהו, הוריד את הניצרה ופקד עליו: – ענדך! לא לזוז! כולכם על המקום, לא להניע איבר! אחרת – אירה בכם. בנתם? והוא הוסיף לקלל ולהרעים בקול: ­– גרש אגרשכם מכאן ככלבים, הלהחריב את אשר זרענו באתם? אלמדכם בינה… את בן כלב זה – והראה על הרועה הנפחד – באללה, למשטרה אמסרהו והוא ישלם את אשר החריב; והיה לכם הדבר לזכרון!…

יצא זקן אחד מבין העומדים במקום, והם כנטועים באדמה, ופתח בדברי חנף: – אללה סָבּחַךְ־באל־חיר… אתה טוב יא חואג’ה, ואין טוב ממך בכל העולם… אלה “ולאד”… ילדים… – וכשראה את עווית פניו של השומר – הוסיף מיד – אלה חמורים… חיות השדה… לא מבינים כלום… אתה “אִבְּן אל-ערב” – מכיר ויודע אותם הארורים… הם לא יתקרבו יותר לשדות – בחיי שפמי וכבודי ושערי השב… הוא התקרב יותר ויותר אל השומר, העביר את כף ידו הרועדת על כף יד השומר בלטיפה: – אנא, רחם את המסכִּין הזה, באללה – זו הפעם האחרונה… אללה ישמרך ויברכך! אנחנו נהיה שכנים… לפתע פנה אל השומר במרץ: – תן לי את השוט!… – הזקן עזר לו להוריך מידו את הרצועה המחזיקה בשוט ופנה לעומת הרועה בקללות: – יא אִבְּן-מלעַאון!… תקולל דת הכלבים… הא לך… הא לך… – ובשעת מעשה קרץ אליו בעיין, כמעט באופן בלתי נתפס. הרועה הבין את הרמז והתחיל לברוח, והזקן כרודף אחריו כברת דרך קללו בזעם והצליף לחלל האוויר… הזקן חזר והוא נושם בכבדות. מסר לשומר את הקורבאג' ופנה במתק־שפתיו: – יא-חואג’ה, לא יוסיפו לך יותר “כאב ראש”, אני אשמור לך… אני ערב לכל, שיבולת לא תחסר, על ראשי ועל עיני… ועכשיו – תפַאדל ענדִינַא… – כבדנו! נשתה כוס קהווה יחד – בבקשה, אַהלן וסַהלן…

השומר סֵרב:

– תודה לך… אני ממהר עכשיו… עבודה רבה לפני… התעקש הזקן ולא נתנו לסרב, וגם כל העומדים מסביב משביעים אותו בשבועות וחרמות: – לא אחרת בלתי אם תסור אלינו! כבדנו, בבקשה ממך… – בפעם אחרת, אינשאללה, בוא אבוא אליך… עכשיו אני עסוק מאוד… סלוח תסלחו לי… הזקן הסכים בקושי וסינן: – מעליש… אין דבר… כבדנו, בבקשה ממך, בביקורך. והושיט לו את ידו לשלום: – מַעסַלמי… לשלום! – וכולם עונים לברכתו ומוסיפים: – דרכך לשלום יא חוואג’ה! –

* * *

השומר שב לאט לאט בדרך וחשב על המקרה ועל ה“אווַנטה” של הבדואי הזקן – ופרץ בצחוק: “בוליטיקה”… ואולי באמת היטיב לעשות שסלח הפעם. לולא היה כה עייף וחסר שינה היה צריך להיכנס לאוהל הזקן, לאכול איתו “חוּבּז ומלח” – לחם ומלח, לשם כריתת ברית…

הרהר בבדואים־השכנים והנודדים, השתדל להבין הגות־לבם:

“שמים ממעל – אין סוף; אדמה מתחת – מרחקי מדבר רחב־ידיים; ולב הבדואי והרועה – כמדבר לרוב; מי הציב לפתע־פתאום גבולות על הארץ ושם חוק וגדר לחופש הנצחי: כאן תעבור, פה תרעה, עד כאן מותר ושם אסור!? ועוד באים ומתריעים על איסור זה בתוקף. לא, לזאת אינו רגיל, והרועה הבדואי הלא כתינוק עקשן מָשׁלוֹ; וכי יש להתפלא על תינוק, המחבק כל דבר המוצא חן בעיניו ואינו נותן לאיש לגשת ולקחתו וצועק – “שלי” הוא. זו תורת המדבר: מה שטוב בעיני – הוא טוב ויפה; מה שבכוחי לכבוש – זהו כיבוש; אבל מה לאחרים ולכל זה?… היה היו אדמות שוממות, תנים רעבים קוננו ויללו בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המירעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל – ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים… החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז. מירעה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות ועיני הרועה כלות אליו… בגן הקרוב ירקות למיניהם, הטובים למאכל על קיבה ריקה כשאין במה למלאותה… ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?… הדם המדברי, הנכבש ונכלא על ידי אנשי היישוב, זונק מעורקיו. הבדואי רוצה לראות עצמו שוב בעטרתו המזהירה של איש המדבר – כ”שולטאן א דוניה" – כשליט העולם… “נסיב”, הכל גורל, מזל – ולמה לא לנסות?…

הסוסה מושיטה בכל רגע את ראשה לצידי הדרך, לשדות הזרועים, כדי לטעום מתוך רעבתנות מהירק המגרה… ליאות כבדה ניסכה פתאום באיבריו שכאילו התאבנו. ראשו כבד עליו, כמו מטומטם. שמורות עיניו נסגרות כאילו מאליהן, אין לו עוד שליטה עליהן. אינו מרגיש דבר מלבד הולם בלתי פוסק בראשו. אפילו להתרחץ אין לו רצון, אלא לשכב כך בצל – ולהירדם, ולוּ לשעה קלה.

הוא חס על כל רגע. אינו נותן לסוסה להושיט את צווארה לחציר ודופק לה מכנית ברגליים. היא נושפת ונושמת בהתאמצות, פוסעת פסיעה־פסיעה כבשארית כוחותיה. השומר חס על סוסתו והסיר את הרסן מעל פיה, החזיק בחבל ה“רשמיה” ולא הפריע לה מלהכנס לתוך השדות הזרועים. עתה צועדת היא בראש מורד ולוחכת במהירות מכל הבא לפיה. מתעכבת לרגעים פה ושם, כאילו להרבות רגעי האושר שנפלו בחלקה. גופו מתנועע עליה בתוך האוכף, חסר אונים אולם בקצב מיכאני, הוא נלחם בשינה האופפת אותו בלי הרף.

הגיעה הסוסה לוואדי וירדה בזהירות. לפתע עמדה תחתיה ונרתעה חצי צעד אחורנית. הוא פקח את עיניו ורצה כבר לדפוק בה בדרבונותיו, והנה שם לב לאוזניה הזקופות ולרחרוחה. התבונן סביבו – ולפני עיניו שני גמלים: אחד רובץ תחתיו וקשור בירכו, טעון חציר ועבאיה שחורה ממולאת חציר מונחת על ידו; והשני – עומר ולועס מהקוצים המרובים המפוזרים בווארי. שני בדואים בורחים בבהלה בדרכים נפרדות ואחריהם רץ גמל אחד בפישוק רגליים…

בין-רגע התפכח. ענן השינה כאילו נמוג מעיניו ומגופו. פניו הבריקו שוב בברק־רצינותם הרגיל. קפץ חיש מהסוסה. הריק את החציר ושם את העבאיה ב“חורג'” שקיים. התיר את ברך הגמל מחבליו ובחירחור ובבעיטה הקימו מרבצו, תפסו בחבל רסנו ומשכו אחריו. הגמל נבהל לראשונה והוציא קולות גרוניים כאילו התאונן על הפרעת מנוחתו. אחר כך הסתכל סביבו והתחיל צועד בצייתנות אחרי הסוסה בתנועות אדישות וגמליות.

בת־צחוק ריחפה על שפתי השומר: – הנה, כדאי היה כבר כל ה“טראסק”… אלה ישלמו עתה, אינשאללה, בעד כל הנזקים… ישלמו גם בעד הנזק של הבוקר, של אתמול ושלשום ולפני חודש… אלמדם בינה… הסוסה, כאילו גם היא שמחה על מקרה זה ופסעה פסיעות גסות ומהירות. התחילו לצעוד קדימה מבלי להתעכב.

הוא חושב לו בנעימות ובשביעות רצון: הכדאי למסרם למשטרה ולהישפט או להשתוות איתם, האם לדרוש מהם כופר וכמה?… ובכלל מעניין לדעת: למי הגמלים האלה? מי הם המנוולים הללו? עודנו שקוע במחשבות והוא כבר קרוב למושבה – ולפתע־פתאום כאילו מהאדמה, צצו סביבו חמישה בדואים, אשר כפיות מכסות את פניהם עד לעיניהם. אחד מהם ניגש ישר לגמל והתחיל לסחבו אליו. השומר הצליף בשוט על ידיו והבדואי עזבו כרגע מעוצמת הכאב. בו ברגע תפס בדואי שני ברסן הסוסה, ועד שהספיק השומר לעשות תנועה איזו שהיא – וכבר הרגיש מכת נבוט בראשו.

הוא לא ידע בעצמו איך קרה הדבר. ראה עצמו מוטל על האדמה, רובהו קשור לרצועתו שעל זרועו. הוא נאבק ומפרפר בין ידי הבדואים החובלים בו בידיהם, ברגליהם ובנבוטיהם, ומנסים להוציא את הרובה מידיו. דם חם קלח מתחת לכותנתו. הוא אימץ את כל כוחותיו, בעט, נשך בשיניו, היכה בראשו, ברגליו ובידיו. הצטנף כקיפוד סביב הרובה וכיסה עליו בכל גופו ולא נתן געת בו, כל נזכר שהרובה טעון. בבוקר בעת הקטטה עם הרועה פתח את הניצרה ולא סגרה אחר כך. בינתיים הספיקו שנים מהבדואים לסדר את הגמל שלא יברח והם באו לעזרה לשלושת הנאבקים. כולם יחד השתערו עליו בצעקות איומות ובחמת־נקם. אחד אחזו בגרון והאחרים משכו את ידיו המחזיקות ברובה. אותו רגע נשמע קול יריה, ותיכף לאחריה – קול צעקה. בקרבתו התהפך גוף אחד הבדואים… חיש מהר התחזק השומר וקם על רגליו. הסוסה נפחדה וברחה מפניו. עם הרובה בידו רץ ורץ אחריה, בלי לראות כל דבר אשר לפניו, בלי לחוש כלום, מאמץ את הרובה ללבו ולגופו חזק חזק… לשמע קול הירייה, אנשים מבוהלים יצאו מהבתים והחצרות שבקצה המושבה. בראותם את הסוסה דוהרת ברחובות המושבה כמוכת סנוורים ורוכבה אין עליה – פרצה צעקה מפי כולם:

– ירו בשומר!… בשומר ירו!… אוצו לרופא… חושו למשטרה… הירייה היתה קרובה למושבה!…

פעמון המושבה הזעיק את הכל לשדה. מצאו את השומר זוחל על בטנו מעצמת הכאב ברגליו, בראשו ובכל גופו. עיניים נפחדות מסביב לו, תוהות ודורשות פשר המאורע. פתח את פיו לספר מה קרה – ואצבעות ידיו מיששו מתחת לחולצתו הפרומה והוציאו משם בשר חי עם שערות־זקן מלוכלך דם. כל גופו הזדעזע ופניו החווירו. מפיו פלט צעקה והוא השתטח אין-אונים על האדמה…

קולות של בדואים צועקים־מאיימים מחרישי־אזנים, הלכו והתקרבו. מכל בליל הצעקות שמעו רק מלה אחת ויחידה, שקל היה לעמוד על טיבה:

– ר–צ–ח!…

הקולות מתקרבים והולכים:

– עליהום!… אדבחהום… נ–ק–מ–ה! מוות להם!…

המשטרה, שהובהלה למקום לקול צעקות בני המושבה והבדואים – באה ברגע הנכון ועמדה בין שני המחנות. ביריות איום באוויר לא נתנו להתקרב מחנה אל מחנה – –

* * *

“קום”. כל האוויר רווי פחד גאולת הדם. בני השבט מפיצים שמועות: השומר ניגש אל בדואי שעבר לתומו – והרגו… מי לב בדואי לו ולא יתפלץ לשמע דברים אלה? – כך ניגש אותו השומר לסעיד המסכן ושאלו: “אתה מוסלם?” ויענהו סעיד: “מוסלם, השבח לאללה”. השומר כונן אז את רובהו אליו וירה בו. על יד הקבר הפתוח התאספו מאות אנשים. נשים קוננו וטפחו על לבן. מסיתים שבאו מקרוב ומרחוק הוסיפו שמן על המדורה… ופה אחד נשבעו באותו מעמד: – ניקום את הדם השפוך של סעיד אחינו, נגאל את דמו… נפש תחת נפש, רכושם – הפקר הוא מעכשיו, וכל אשר להם – הפקר הוא…

כל המושבה שמעה את דבר השבועה וחרדה תחתיה – – – השומר שוכב בבית החולים של בית האסורים תחת משמר שוטרים. מפרפר בין חיים למות. לפני עיניו הקודחות – מופיע ראש מחוץ ומנופץ לרסיסים… הוא משתדל בכל כוחותיו להסיר מעל חזהו ואצבעותיו את חתיכות הלחי עם שערות הזקן שדבקו בו ואינו יכול. השערות חודרות עמוק־עמוק לתוך בשרו. שערות זקנים ולחיים מרוטשות, מגואלות בדם… עיניים איומות מסתכלות בו מכל גבעה והר. עיניים חצאיות, רביעיות, שמיניות, חתיכות, חתיכות. רסיסי־עיניים מסביבו, והנה הן מתחברות יחד, מתרחבות וגדלות-גדלות… ריח אבק שריפה עולה באפו, חודר לתוך גרונו ומחניקו.

* * *

עוד סימני החבטות והחבלות על גופו החלש והרצוץ – ואנשים בעלי-השפעה וידידים נושאים ונותנים עם משפחת הנרצח לתת כופר דמו.

אין מסכימים, מסכימים, ושוב אינם מסכימים. סוף-סוף – כולם מסכימים. הסכום הוא – שלוש מאות ושלושים ושלוש לא"י כדת וכדין, – בלירות “זהב”…

רבו הקרובים לסעיד זה – אין למנותם. כל אחד רוצה דמי כופר. שוב משא ומתן. שוב אחד מסכים ואחר מסרב. נפלגים ונפרדים, כל אחד רוצה לזכות בכסף הקל… השייך, ראש השבט, הוא הלוקח את הכסף. הוא יברר מי הם הקרובים האמיתיים ויחלק ביניהם – בצדק… והנה מצא השייך בכבודו ובעצמו, כי גם הוא קרוב לסעיד…

* * *

יום ה“סולחה” הגיע. בני המושבה שלחו לבני השבט צאן לזבח, אורז לבישול, קהווה וסיגריות. בתוך מחנה השבט הקימו אוהל ענקי רחב ידיים ועל ידו אוהלים רבים פנויים. פרשו מרבדים ומזרונים. הכינו קהווה. בצד הכינו אוהל נפרד, קטן ולבן, אוהל נייטרלי.

על פרשת דרכים עמדו עשרות בדואים, צעירים וזקנים. סביבם ילדים ונערים עם נבוטים בידיהם, וחיכו לבאים. במושבה התאספו יהודים וערבים ידידי המושבה, אשר יד להם בכריתת-שלום זו, ונתכבדו בקהווה וסיגריות.

המכובדים שבסביבה, ערבים ויהודים, נסעו ראשונה באוטו לשם משא־ומתן רשמי עם בני משפחת הנרצח על סכום דמי הכופר. באוהל הגדול קיבלו את פניהם השייך ונכבדי השבט. אחרי דין ודברים קצר ורשמי, הסכימו בני השבט לסכום הכופר המוצע – ול"סולחה'. שבו השליחים ובפיהם בשורת ההסכם…

התהלוכה החלה: עשרות רוכבים, בדואים ושומרים עברים, יצאו בראש. אחריהם כל בני המושבה ואורחים. בקרב ההולכים – השומר כשהוא מוקף חברים וידידים.

בתוך הקהל שיחות וזכרונות על טכס הסולחה. הנה עוד מעט ויתחיל, כנהוג מאז ומעולם: עשרה מבני המשפחה והשבט יוצאים אל המערכה, בידיהם נבוטים ופניהם מכוונים כאילו לנקמה. דין ודברים קצר, ולמען הרושם – גם צעקות וניסיון של מכות קלות. מיד הם נסוגים אחורנית ומפנים דרך לבאים בתהלוכה. עוד הקהל הרב משוחח לו בנחת ובסיפוק ומכוון עיניו ולבו אל הקרב לבוא – ומחנה נערים מצד מחנה הבדואים מתחילים רוגמים באבנים. צעירים וגם זקנים, עשרות־עשרות, עד מאה וחמישים, מתנפלים בנבוטים ובקול ענות מלחמה:

עליהום!… נקמה!… גאולת הדם!… יצאו הזקנים מבין הרוכבים בתהלוכה והתחילו משדלים בדברים:

– הרפו! השלום הוקם! חזרו בכם ושובו לאוהליכם!

אבל אין שומע להם. אדרבה: כיבדו גם אותם במכות והתפרצו מבעד לשורות, למען התנפל על יתר הרוכבים והרגלים, איש ואשה וטף.

השומר הוכנס בחסות מלוויו לתוך האוהל הנייטראלי, מקום שאין גואל הדם יכולה להשיגו. והזקנים עושי השלום, אשר התביישו בהפרת־ברית זאת אשר לא ראו ולא שמעו מימיהם, הוסיפו לדבר על לבם של המתנפלים בפיוסים ובדברי כעס וציוויים, עד שסוף־סוף הצליחו להשפיע עליהם ולרסנם קצת. את ראשי המתפרצים דחפו בכוח חזרה אל תוך המחנה פנימה, ואלה לא יספו עוד להֵרָאות כל אותו יום.

אחרי שהוקם השקט נשלחו שליחים דחופים אל בני המושבה, אשר מיהרו בינתיים לחזור בדרכם כדי להשיבם אל המחנה, תוך הבטחת שקט וביטחון. בראש יָשבו מבני המשפחה של הנרצח, מכובדים ופקידי הממשלה.

הטקס התחיל במצב־רוח מדוכא בתוך האוהל המיועד לכך. מפה לאוזן הושמעו השערות שונות על הגורמים השונים לחילול הקודש הזה של המסורת הבדואית: הסתה מבחוץ, “בוליטיקה”. ויש אומרים שאין כאן אלא קנאה ותחרות שבין “בני-המשפחה” ותאבי בצע כסף… דממה. הושלך הס.

קם אחד השייכים המכובדים בסביבה ופנה לראש השבט, למשפחה ולכל המסובים:

– הנה מביאים את הרוצח, התפללו על הנביא! כולם ענו בתפילה והוא הוסיף:

– בני המשפחה, השבט, השייכים הנוכחים, עליכם לסלוח… הוא צריך להיות בינינו כאחד מאיתנו… אנו נבוא אליהם והם אלינו, והלב שיהיה טהור בין איש לרעהו…

הכניסו את השומר לאוהל. דממה. השייך מוסיף ואומר:

– האדם הזה נמצא כאן, הוא בא לאוהלנו. אם אתם רוצים לקחת את נפשו הרי הוא לפניכם, הרגוהו… ואם ברצונכם לסלוח לו – סלחו נא… – סלחנו… סלחנו… – ענו כולם פה אחד. הגישו מטפחת לבנה לידי השייך. קשר השייך חמישה קשרים: – למען הנביא…

– למען המנוח…

– למען השלום…

– למען הערבים…

– למען היהודים…

השייך לקח את המטפחת, קשרה למקל ומסרו לידי השומר. ראש השבט, השומר, בני המשפחה והמכובדים נשקו איש לאחיו מנשיקות פיהם, לקול מחיאת כפיים של כל הנוכחים.

זקני השבט הזכירו זה לזה בלחש. הנה צריך לגלח את פאת ראשו, לחבול בו ולקחת מדמו, כדי לקיים בו: דם תחת דם. כן צריך למסור ברשותו את ד' האמות של קבר הנהרג, כנהוג מאז ומעולם. האדוקים שבהם שוחחו בתימהון ובצער על השינויים שחלו הפעם בסדר הטכס.

השייך מוסיף ומדבר באוזני כולם:

– כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו! עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים, אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. גם אתם כולכם, הנכם אחים קרובים ושכנים. עתה כרתנו ברית שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באחווה ובידידות… לעולם, לנצח…

אחרי ששילמו את דמי הכופר במלואם – הביאו את הגיגיות עם בשר מבושל ואורז, כולם אכלו יחד באצבעות. גם אוכל כשר הכינו – למען החרדים.

בעת המשפט, שהיה זמן מועט אחר כך, ביטלו העדים את סיפור הבדים שלהם ואישרו עוּבדה לאמיתה:

– נאבקו ביניהם – וירה הרובה!

שמחה המושבה. שלום עם השכנים. השומר נידון למאסר רק לחודשים מספר בעוון אי־זהירות. אולם הסוסה העגונה – עצובה. אין ידו המנוסה של השומר מטפלת בה כמאז. ממאנת להסתגל לרוכב זר. בראותה רובה או בשמעה ירייה, ואפילו דפיקה חזקה – נרעדת היא ונפחדת לרגע, זוקפת אזנים, נושאת ראשה, מותחת צוואר ובעיניה תרה ומבקשת מישהו סביבה. כבטוחה: בוא יבוא אליה… עוד מבט, אנה ואנה – ומבוקשה אין. היא משפילה בליאות את ריסי עיניה ושוקעת בדומיית־צער…