אזלה ברכת האביב בהרים. שטחי המרעה הירוקים אשר כיסו את מורדותיהם המסולעים הולכים ונהפכים לצהוב-אפור תחת להט קרני השמש המתגבר מיום ליום. הרועה דואג לצאנו, דואד גם לעצמו: החלב בעטיני הכבשים הולך ופןחת, הולך ופוחת מיום-ליום; ומה יהא עליו בלי מעט החלב, הלבן והזיבדה? מה יאכלו בני ביתו כל השנה? במה יכבד אורח שיבוא תחת צל יריעותיו?
למה עוד לשבת בהרים הקרחים כשברכת אללה מצויה במישור הגדול ובשדות התבואה, במקום שרינת הקוצר משתפכת? – – והנדידה החלה.
ונחבוש את הגמלים והחמורים ונטעין עליהם: “בית-קטן” – אוהל-צועני זעיר ושחור, עשוי יריעה וקרעי שק; מקצת מה“פראש” (מזרון, כרים, שמיכה וכו'); החלב על גיגיותיו, נאדיו עמודיו ושקיו; את ה“סג” לאפות עליה “פיתות” ואת קדרות-הבישול המעטות, – אלה הכלים המשעבדים את האשה הבדואית לכל ימי חייה וגוזלים ממנה את חירותה ורצונה, כלי העמל…
אוי לחייהן של נשות הבדואים בתקופת שנה זו, בעונת הקציר – כמעט לא שינה, לא מנוחה, ולא אוכל, ביום תלכנה כפופות אחרי הקוצרים ותלקטנה שיבולת לשיבולת, לפנות ערב תחבוטנה את אשר ליקטו כל היום, ובעל השדה יבוא ויקח רבע מלָקטן – מס חלקם…
בתום חודש הקציר לכל מלקטת כעשרים מידה חיטה, ויהי כמעט לכל השנה לאפות פיתת-חיטה לאורח או ל“בורגל” (חיטה מותקנת לשם בישול), ויוקל על המשפחה. יקנו גם עשרות אחדות של מידות דורה – או יחליפו במספר טלאים – ותהי להם “הספקה” לכל השנה ויחיו ללא דאגות.
ונטעין את הגמל והחמור גם את כלי הקהווה על מכתשו וקומקומיו הרבים – סמל הבטלה הבדואית.
ישכב לו ראש המשפחה פרקדן בשדות הקציר; יהנה מצל היריעות בחום היום; ילפוף סיגריות; יבשל קהווה ויחכה לביקורו של שכן או אורח שעחליף איתו שיחה; ינמנם קצת; יתרגז ויקלל את בני ביתו, ה“עצלים” והבלתי זריזים.
החורן! החורן! ה-ח-ו-ר-ן –
מי ידמה לך ומי ישווה לך… ברכת אללה שורה עליך, “ברכת הסידנא איברהים יצחק ויעקוב ו”סחאב" (חבריו) הנביא עליהם אלסלם". “החורן – כך אמר לי הבדואי הזקן, ולי – מה לי ברכה ומה לי קללה, הומה הלב לראותך, הלב רוגש לפגשך כמו ידיד וחבר נעורים שלא ראיתיו זה מזמן, זה משנים”….
חורן, חורני – – –
שדות קמה ישרים, תבואה גבוהה דשנה, ברכת-אללה, העיין נפקחת לרווחה ובולעת את כל השטחים והאופקים הרחוקים. דממה ושלווה יורדים ומקננים בלב ובגוף כולו…
מזרחה – הר הדרוזים, דרומה – הרי גלעד ורמותיהם, מערבה – הרי הגליל, ובצפון – החרמון הישיש בכיפתו הלבנה – –
מרנן הדם בעורקים, מרנן בלי קול.
קרני השמש משתפכים לרווחה גלויים-חופשיים ומפזרים בשםע אודם מזריחתה של השמש עד שקיעתה. רוח קלילה מלטפת ומכה גלים-גלים כלב אוהב ורוגש.
* * *
השנה הקדימו לבוא ה“ענזי” מהמדבר ויכסו את עין הגולן והחורן בעדרי גמליהם הרבים. גשם לא ירד החורף במדבר ומירעה לגמליהם לא היה. הם חונים באוהלים שחומים-כהים ומתפרנסים מחלב הגמלים ששותים בשפע.
רועי-הגמלים חוצים בלי הרף את האוויר הזך בקריאותיהם ובצריחותיהם הפראיות… רוכבים על דבשות הגמלים בדהירה כמו על גבי סוסות אצילות, כל הסביבה מתמלאת מצלצול צחוקם ודיבורם החופשי, הבריא והמדברי. הדאגה היחידה – שמא יחלה הגמל. “הגמלים היו שייכים פעם ליהודים – כך מספרים הם – ל”ערב" לא היו גמלים ויערכו מלחמה. המלחמה היתה כבדה, היהודים ניגפו ויקחו מהם ה“ערב” את כל גמליהם הרבים ואת רכושם וילחצום עד שברחו מעבר לים. מאז אין עוד ליהודים גמלים. אבל – אוי ואבוי – את ה“כתאב”, את סוד הרפואות, לא הצליחו לקחת מהם ועד היום הוא בידי היהודים…. יהודי כי ילחש מספר מלים באוזן גמל גם אם הוא חולה מסוכן ונוטה למות, יקום הגמל על רגליו, בריא ושלם…"
כשמזדמן יהודי לבין רועי הגמלים – שמחים הם לקראתו:
– דחילך!
והלה מוכרח לתת איזה “כַתב” שחור על גבי לבן, שיבשלו אותו במים ויתנוהו לגמל החולה לשתות וירפא…
אז יתנו ליהודי המציל מתנה מרכושם הדל בעין יפה: תאני המדבר, או חלב גמלים. יש שבטים ובתי אב להם יהודי מיוחד מדמשק, ה“שומר” בשכר על גמליהם ומזהירם בכל פעם על “ימי הסכנה” הממשמשים ובאים.
הוא היודע אותם מראש ומקדים בסודות “כתביו” ולחישותיו… “הארץ הזאת היתה פעם – כך הם מספרים – ל”ולאד בני-ישראל", אלה היהודים של היום, וגבולותיה אנה? רחוק-רחוק במזרח, במדבר, ולהם השלטון על כל הארץ, ענקים היו וגיבורים. הקברים הגדולים (הכוונה לדולמנים) של “בני ישראל” הם, המצודות, הארמונות והבניינים היפים העתיקים – הכל של “בני ישראל”.
המדבר היה שלהם – הכל שלהם – – פעם לפני זמן רב מאוד היו בני חיל. לא היה בארץ יותר חזק ויותר גיבור מהם".
ואלה שמכירים את יהודי דמשק, חלב ובגדאד מוסיפים ואומרים:
“היום הם מסכין, מסכנים גדולים”…
* * *
יהודי בחורן. יהודי יחידי ובא בשנים. רוב שנותיו בילה כאן. אוהב את הבדידות ואת החורן – כנפשו. היה גם בין המתיישבים בג’ילין לפני המלחמה. עכשיו ממונה על אדמת פיק"א כאן המעובדת על ידי פלחים. מדבר מתוך כאב:
– "אין כל הצדקה להזנחת ההתיישבות בחורן. הן ישנה גם אדמה פנויה. קשיים? בוודאי יהיו, ובאיזה מקום לא היו קשיים ומכשולים?
הוא מכיר את החורן ואת תושביו יפה-יפה. אין כל עיכוב מצד השכנים הפלחים והבדואים להתיישבות עברית. העיתונות הערבית-הסורית בוודאי לא תשקוט ולא תנוח. אך יבואו המתיישבים ויעוררו כבוד אליהם וישקוט הכל…
– איך בנינו את המושבות הראשונות בארץ בימי ממשלת התורכים? – בעלי נסיון הננו בעזרת השם…
– לא. ענה – על אדמת החורן תפרחנה מושבות עבריות! וכתה… עדין לא מאוחר.
בצינת בוקר על מרפסת ביתו שעת חשבון הנפש היא לו.
– למה חייתי? – מה טעם לחיי? ארבעים שנה עבדתי בשביל מי ולמה? ביליתי ימי בשממה. זאת למה? פקיד? משכורת גרידא?
חיי הבל ורוח…
הוא יודע מי האשמים בדבר. נסיון ארבעים שנה בפיו:
– “רשלנות, ר-ש-ל-נ-ו-ת מצידנו ותו לא”.
… ולו ראה בשקיעת חייו את הגשמת החלום החורני. כוחותיו במותניו, בריא ואמיץ. – פעולה, פ-ע-ו-ל-ה! – – – וידע אז טעם לחייו שעברו בבדידות בשממה זו.
כשנפרדתי ממנו, העיף מבטו על המישור רחב הידיים, ודמעות עלו בעיניו הגלויות והבהירות.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.