בעברי בנבטיה, העיר המתוּאלית בלבנון, ראיתי והנה שלושה אבטמובילים באים ונעצרים ברחוב הראשי המוביל לבֵירודת. בהם יהודים, נשים וילדים. רובם ספרדים ומיעוטם אשכנזים. מאחורי האבטומובילים ולצידם קשורות חבילות גדולות, שמיכות, כרים, פרימוסים, תלבושות וצורכי אוכל. ברדת הנוסעים נמלא הרחוב רעש. כולם מדברים: ערבית, ספניולית, ואידיש. הם מושכים את תשומת לב העוברים והשבים, ואחד שואל את חברו: – מאין אלה? לאן נוסעים? –מ“פלסטין”, מצפת אלה. הולכים ל“זיארה” לבקר את נבי “סוג’וד”! התקרבתי ליהודים וברכתים: שלום רבותי! פנו אלי עשרות זוגות עינים אבל הופנו תיכף הצידה. ענו לי “שלום” בשפה רפה. חשבו, כנראה, שערבי לפניהם היודע מלה בעברית. כשהוספתי לדבר תמהו: – כבודו ישראל?… שלום עליכם! למה לא אמרת? סע אתנו ל“נבי סוג’וד”!…

פקפקתי, באשר הייתי נחפז לארץ-ישראל. בקשתי מהם לבאר לי מי הוא “נבי סוג’וד” שפניהם מועדות אליו?

סקרני אחד הזקנים במבטו וחייך בערמומיות: – אתה חביבי אל תפקפק והצטרף אלינו בלי דיבורים. מי הוא “נבי סוג’ד”? הלא הוא אהליאב בן אחיסמך עוזרו בקודש של בצלאל, והוא מפורסם בנסים ונפלאות, מביא ישועה ונחמה לכל חולה ומסוכן. מדי שנה בשנה אנו נוסעים אליו לבקרו בזמן, בזה השבוע (אחרי חג השבועות). שוהים אצלו שלושה ימים ושלושה לילות, בתפילה ותחנונים; ומסדרים “הילולא”, ממש כמו אצל רבי שמעון בר יוחאי במירון. באים יהודים מצידון, מבירות, מדמשק, מחלב, מתורכיה, ממצרים ומארץ-ישראל. רבים הניסים שלו, עוד תשמע עליהם בדרך. יש כאן עדים, שלהם קרו הניסים הללו… כך.

התעורר בי הרצון לבקר עם היהודים אצל הצדיק הזה, שטרם שמעתי עליו ברורות והסכמתי להצטרף אליהם. אחרי נסיעה של חצי שעה צפונה, הגענו אל מעיין לרגלי הר תלול שעל שיאו קברו של אהליאב. היינו צריכים לחכות לחמורים שהזמינו הנוסעים בנבטיה, כדי שישאו את החפצים ואת האנשים להר. התיישבנו על יד המעיין הנובע. גברים לחוד ונשים לחוד. פתחו את החבילות והוציאו “מזונות”. יהודי אחד כיבד את המסובים באראק מבקבוק שעבר מפה לפה. יהודי בא בשנים ובעל פנים מהודרים פתח בשיחה על דורות שעברו, על יהודים “טובים”, צדיקים ויראי שמים. נאנח תכופות: – אח, הזמנים ההם… “ישיבות” מלאות תלמידי חכמים, יראי אלוקים… ועכשיו…

הפסיקו יהודי צנום בעל זקן ארוך ששיבה נזרקה בו, “מקובל” אשר עיניים לו פקוחות ומלאות דבקות ופנים ספוגים. הניע את ידו בתנועת ביטול: – יראת אלוקים… זה לא כלום…

המדבר נתן בו עיניו בתמיהה. הסתכל בו המקובל בחיוך והוסיף: – אתה פחדן… אתה ירא… זו לא מדרגה… “יראת” שמים באמת אינה ולא כלום! ומה העיקר? א־ה־ב־ת שמים, אהבה, כן אהבה! – והגמרא מה אומרת? – שואלו הראשון. – ידעתי, ידעתי. אתה למדן ותבוא אלי בגמרא אבל רגש, רגש צריך. גבר הוויכוח. הגברים לא השגיחו בבואם של המחמרים הערבים לקחתנו. היו שקועים במחלוקת החמה בין שני תלמידי החכמים שבחבורה. נפלנו כמעט לשתי כיתות: אלה תמכו בלמדן שבחבורה ואלה במקובל. כל אחד עזר להם עד כמה שידו מגעת בפסוק מהתורה, מחז"ל ובמלה סתם להכריע את הכף.

הנשים השמיעו לפתע את קולותיהן בתרעומות: – ראו נא, התיישבו כאן ומתווכחים, והשמש “הנה הנה” שוקעת, מתי נבוא ל“שם”, בלילה? –התעוררו כולם ונתפזרו כל אחד לתפוס חמור חזק וטוב. קשרו את חבילותיהם והתחילו להעפיל. השמש עודנה לוהטת. העלייה קשה ומייגעת. שבילים צרים ומסובכים, כמעט זקופים. כל הזמן בחזקת סכנה ליפול לתוך הוואדי העמוק. פוחדים לרכב ומתחילים לרדת אחד אחד מעל החמורים וללכת ברגל. כולם רטובי זיעה. נאנחים, אין רואים לפניהם את מראה הנוף ואין יכולים ליהנות מזיוו. אחרי שעתיים של עלייה מאומצת, ולבסוף תוך יער סמיך, מגיעים לכפר המתואלי סוג’וד. עוד עשרה רגעים וכולם על שיא ההר, מקום משכנו של אהליאב בן אחיסמך. קבר בתוך בניין המתנוסס לתפארה מעל לכל ההרים.

שם מחכים כבר יהודים שהקדימו לבוא. חילופי “שלום עליכם”. פגישת מכרים מזמן. היהודים שוכחים את קשיי הדרך ואת העייפות, עומדים תחתם והעינים צמודות לנוף היפה המתגלה מסביב: הים התיכון, צור, צידון, כפרים שונים על מרומי ההרים, החולה; החרמון עם כיפתו הצחורה, והנה למטה נבי בצלאין (בצלאל) הנערץ; קצת למעלה צפונה, נבי צפניה. כיפות הקברים שעליהם נראות היטב. למטה מהם הנחל זהורר. כל ההרים הקרובים ל“נבי” – מכוסים עצים ירוקים המרעננים את העין. השמש שוקעת בתוך תכלת עמוקה לפני הפרידה.

היהודים התחילו לזרז איש את רעהו:

מנחה, צריכים להתפלל, כבר מאוחר… מנחה! מנחה!…

* * *

שייך הכפר בא ובידיו מפתחות הקבר. החדר מאורך, מטוייח ומסוייד לבן. עליו תיבת עץ גבוהה, כעין ארון מכוסה שטיחים ופרוכות ירוקים עם כתובות המנדבים. מנורה גדולה מנחושת תלויה מעל התקרה וגם זו נדבת איש צדיק. התפרצו כולם פנימה והתחילו לנשק בחרדת קודש את הקירות. הנשים צבאו על פתח הקבר וכל אחת התחילה, לפי דרכה, לתנות את צערה בלוויית בכי תמרורים.

מהן שהביאו מתנות: שטיחים, פרוכות וכדומה, ומהן שנזכרו והתחילו למשש בשמלותיהן, בגדיהן או חזיהן והוציאו ניירות, פתקאות, מכתבים עטופים במטפחות ותחבו לבין הסדקים – בקשות של שכנים ושל קרובים.

הפתקאות כתובות עברית, ספניולית ואידיש. בהן בקשות “הריון קל”… “שידוך הגון לבתי שתחי”, “פרנסה ובריאות”… להשיב את לב בעלי לאהבה אותי"… “להסיר את המיחוש מראשי”… “להשיב לב בנים על אבות, ויסור מדרכו, כי עזב דרכי נועם היא תורת ה' תמימה ודבק רחמנא לחצלן” – – – ועוד ועוד.

כשנפטרים לצאת – הולכים כולם אחורנית מתוך יראת הכבוד ושולחים נשיקות אוויר בנגיעת יד על שפתיים מול הקבר.

השייך הערבי העומד מהצד ומסתכל במתפללים מעיר לגברים אחדים שנכנסו בסנדליהם ובנעליהם:

– לא יעשה כדבר הזה. שלו, שלו את נעליכם, כי קדוש המקום.

מקבלים היהודים את הערתו ועושים כדבריו. – "צדק, אף-על-פי שהוא גוי…

גמרו כולם את ה“התוועדות” הראשונה לצדיק. ניגש השייך והתחיל למלא את הקערות שמן, תיקן את הפתילים, וכל אחד הדליק פתיל – בשלמו שכר הדלקה לשייך. את הכסף – שכר ההדלקה – איך השייך לוקח לעצמו, כי משרת-חינם הוא לכבוד הצדיק. הוא מוציא את הכסף לבדק הבית. ואלה שאינם יודעים זאת – עומדים איתו על המקח והוא מרגיעם:

– הכסף “הולך” לכבוד הצדיק, רק לכבוד הצדיק…

* * *

אחרי תפילת ערבית התיישבו כולם בפינה אחת מקופלי רגלים. השייך מספר על קדושת המקום והכבוד הגדול שהם, הערבים, מכבדים את הקבר הקדוש הזה ונוהרים אליו מקרוב ומרחוק בעת צרה. משפחתו היא השומרת על המקום מזה ארבע מאות ושמונים שנה, ולכן שורה בה הברכה. הוא יודע את אבותיו בשמותיהם לפי שושלת הדורות: נעים – נאצר – אדין – חסן – איוב – חג' חסן – חג' אחמד – נאצר – א-דין. הוא בעצמו – חג' נג’יב, ובנו – חסן. רק למשפחתו זכות השמירה והשירות בקבר, זכות הבן הבכור במשפחה ואין לאחרים זכות עליו. ומעשה שהיה: רצתה אחת המשפחות הגדולות בכפר לקחת לה זכות זו מאביו, ירחמהו אללה; והאיש ההוא בריא ושלם. רק בא לקבר לשרת בקודש והנה התעוור ונשאר בעיוורונו עד יומו האחרון – שלושים שנה תמימות!

מה השם “סוג’וד” לאהליאב? כאשר התפרסם שמו ברבים נהרו אליו אנשים בהמון לסגוד ולכרוע ברך לפניו, וכך נשאר השם סוג’וד. הבניין שעליו – נבנה בחיי איוב זקנו. עוד בניין אחד נבנה בשביל המבקרים על ידי אשה עברייה עשירה ממצרים שלא הרתה ולא ילדה עשרים ושבע שנה והיתה ב“כל העולם” לשאול ברופאים ולא העלו לה ארוכה ונפשה כלתה לילד, עד אשר באה להשתטח במקום קדוש זה, ונדרה נדר 200 (מאתיים) לירה מלבד מתנות לעניים. כעבור תשעה ירחים ילדה בן. זה הבניין מצד ימין.

מעשים במשוגעים ואחוזי דיבוקים שנתרפאו. מעשים בגניבות שנמצאו. מעשה בנשבעים לשקר – חמישה עשר איש – שמתו בו במקום, כי קפדן הוא הצדיק ונפרע במחללי שמו לשוא. לא רק הקבר, אלא כל שנמצא בחדר “סגולה” בו. הנה המנורה, אם ידליקוה על כל מנורותיה וידברו אליה, תסתובב מספר פעמים לפי הבקשה ולא תוסיף ולא תגרע. יהודי צפת מאשרים זאת, כי ראו בעיניהם את הפלא הזה. וכהנה, וכהנה.

מעשים מעין אלה כתובים גם בספרי הנוסעים מהמאות שעברו:

בעל “עדות ביהוסף” משנת 1752 – תקכ"ב (לפי הצלום מכתב ידו שנמצא אצל הח. י. בן-צבי) – מספר: “… ואהליאב בן אחיסמך חשוב מאוד אף בעיני אומות העולם ובאים גם כן על קברו ויש תיקון אחד כשבא על קברו נותן מתנות מה שנדב לו ויש שם ממון הרבה כסף וזהב ובלתי אפשר לקחת משם אפילו פרוטה אחת, ומעשה שהיה, פעם אחת רצה יהודי אחד ליקח משם בסתר כמה זהובים ומיד נחלש ידו והיה לו כאב גדול וצעק בבכייה גדולה והתוודה לחזור המעות למקומו ומיד נתרפאה ידו” – – –

בעל “חיבת ירושלים” (ירושלים – 1844) מספר: – – – "וזה המקום הוא במהלך שלושה שעות מצידון ויש שם חצר ובתים, ובתוכו בניין גדול ומפואר, קבורת אהליאב ובאים לשם יהודים וגויי הארץ הקרובים והרחוקים ונודרים נדרים ונדבות עבור נשמתו וגם בכל עת צרה על העמים נודרים עבורו ומזה קונים צאן רבות, וסמוך החצר יש עדרים, עדרים שמרעים הרועים בשדות וטובחים ומוכרים לאורחים וקונים אחרים.

ויש בחצר הנזכר כלי נחושת לרוב לבישול ושתייה ולכל הצטרכות הבאים לשם. ואין גם אחד שיקחם ויעבירם משם כי יראים לגנוב, גם מקום אחד שמניחים שם מטבעות. והלוקחם על פי סגולה מניח אחרים תחתיהם. ושם יש מערה ואומרים כשילין שם חולה או משוגע יחידי יתרפא".

* * *

על שיא ההר, הבניין והחדרים לאורחים כעין “חית” אשורית ובתוכה חצר גדולה, כעשרה מטר על עשרה. לצד מערב, לעבר הים, פתוח לרווחה. לצד צפון – החדרים החרבים מאין מטפל בהם. באמצע החצר בור מים, מי גשם. רוב הבניינים הם מנדבות יהודי המזרח כפי שמעידות הכתובות המרובות על הבתים, החרוטות באבן בגודל של עשרים – שלושים ס"מ מרובעים:

“לטובה ייזכרו שם הנדיב הג' ס”י נסים יעקב אשכנזי ונ“ב גמילא ובנותם אסתר ורחל הי”ו ממצרים יע“א, בעד נדרם סך עצום לבניין מקום ה”צ הקנאי אהליאב בן אחיסמך זיע“א, עוד השתדל בקבוץ נדבות יהי”ר הצדיק הנזכר יעמוד לו ולזרע' ומשאלות לבם לטובה ש' העת“ר להם” – – –

– “לטובה ולברכה ולשם ולתהלה יזכרו כל הנדיבים ממצרים ואגפיה ומבירות ודמשק וכל ערי תורגמה יע”א והמשתדלים בקבוץ נדבות ובנין ותקון מ“ק הצדיק אהליאב בן אחיסמך זיע”א, זכות תעמוד להצלחת שנת ה' עת“ר להם כיר”א" – –

ביניהן הרבה נדבות מיהודי צידון הסמוכה.

לפי דברי השייך יש לקבר אדמת ווקף בשטח של 15 מידות חיטה, שהוא מפלחה בעצמו והכנסותיה משמשות לבדק הבית. הממשלה פוטרת שטח זה ממסים, אבל אין זה מספיק כי הבניינים עתיקים וצריכים תכופות לתיקון והוא מבקש: – ה“מכתב”, (המשרד של ההנהלה הציונית), היה צריך לשלוח סכום כסף לצורך זה!

* * *

שלושה לילות לנו שם. בלילה הראשון ישנו הגברים בחדר הקבר, בלילה השני – הנשים, בלילה השלישי – שוב פעם הגברים. הגברים מבלים כל הימים בתפילה ובתחנונים ובלימוד ובשיחות-אחים. הנשים מכינות אוכל, מבשלות עופות משחיטת השוחט שבחבורה, נכנסות בכל פעם אל הקבר ושופכות את לבותיהן ומתכנסות שוב לשוחח או מקשיבות לקול התפילה והתורה. בערבים מתכנסים כולם יחד באחד החדרים. הזקנים מתיישבים והצעירים שרים שירי קודש. לפתע מתרוממים ממקומותיהם, יד אחת על כתף החבר ויד אחת למעלה כשהעיניים סגורות למחצה והמקובל מנצח על כולם: – למען הצדיק, ה־צ־ד־י־ק…

לערב האחרון מכינים שמן, סודרים, מטפחות, משי וצמר להדלקה. בדיוק כמו בל"ג בעומר במירון, לכבוד הצדיק.

* * *

מסורת בפי כולם, כי אהליאב צדיק קפדן הוא ו“אוהב שקט”. ובל ירגיזוהו יותר מדי. אם נשארים על קברו יותר משלושה ימים ושלושה לילות, יתקדרו פתאום השמים ורוח סערה תתפרץ ותזעזע את כל הבניין ומוכרחים לעזוב – – – ומוטב שלא לנסותו בדברים אלה ולנסוע מכאן בעוד מועד, לטוב להם ולכל ישראל.