רקע
פסח בר-אדון
סֻלְחַה
47.jpg

רוכב לו השומר העברי מהשדות. העאקל שמוט לו על צווארו. הכַּפייה על כתף ימין מתבדרת ברוח הקלילה. העבאיה גלשה מעל כתפיו ונחה סביב גופו, התחתון, עוטפת את רגליו. רובה-הצייד הטעון לפניו. שערותיו פרועות, תלתל רטוב משחק ברוח על מצחו המכוסה זיעה. פניו מיוזעים מאובקים ועייפים. והוא, על סוסתו ה“שֶגרה” (החומה), נושם בכבדות – עוף – – עייפנו… צועדת היא בכבדות באדמת החמרה, מתאמצת בכל כוחותיה למהר. היא מרגישה את הדרך בחזרה הביתה, אל האורווה, אל ברז המים ואל האבוס המלא. כל גופה רטוב, מבריק לעין השמש. קצף לבן נוצץ על גבה סביב האוכף, ועל פיה וצווארה, מקום השפשוף של מושכות הרסן…

ה“שגרה” עבדה כל הלילה, הובילה את בעליה לשדות המרובים והפזורים, לשמרם מרועי לילה וקוצרים גנבים בתבואות. עם שחר שב לו השומר למושבה. שמש מעוטרת עננים קלילים, מוצפי פז וארגמן תלווהו בדרך הביתה. טל הבוקר רחץ את רגלי הסוסה קלת הרגליים, רוח קרירה מלטפתה… לבו טוב עליו, לילה בלי מקרים. הרועים התרחקו מהשדות ורועים ב“בור”. נראה הדבר, שהמכות מלפני יומיים השפעתן טובה עליהם מן ה“בוליטיקה” שבדיבורים… הכחול ממעל, הירוק לרגליו והזוהר השָלֵו הנסוך על הכל רְעֲנֵן את עיניו הלֵאות. לבו התרחב בקרבו, והוא הֵרִיע בקול בכל כוחו לחלל העולם, והן ענה לו ממרחקים…

כמעט שלא הרגיש כי בא לביתו. הסוסה התחילה לצהול בשמחה לקראת האורווה הקרובה וקול צהלתה עורר אותו. היפנה את הסוסה לגבעה הקרובה לביתו, כדי להעיף עיין עוד פעם על המרחב המשתרע לרגליו. ריסי עיניו הפקוחות התכווצו פתאום והצטמצמו לעבר נקודה אחת וכרגע חלפה פגה מלבו כל הנאת־השלווה. פניו הפכו רציניים והתרכזו כלפי אותו מקום מדאיג, הרחוק מהגבעה מרחק שעתיים של רכיבה רגילה. שפתיו הפליטו כאילו סתם בעלמא:

48.jpg

– יחרב ביתהום!… – ותיכף אחרי זה רטן לעצמו: – נדמה שנמצאים בתוך השדות הקיצוניים… כשהוסיף להסתכל ראה במרחק-מה משם גמלים עמוסים. ודאי אוהלים הם עמוסים – שיער לנפשו; והנה ראה עדרים עדרים גולשים מההרים, נענע בראשו, לעבר הרחוקים שם, ירק מתוך כעס במלוא פיו: – טפו!… רק בריאות ושנים ארוכות, ואינשאללה, צרות לא תחסרנה… – עמד רגע כמהסס, גירד בראשו, הפליט קללה בערבית, והוסיף בלחישה לעצמו: – אין ברירה, יא חביבי – נד לעצמו ברחמים – שינה “בָלאַש” (לחינם) היום… צריכים לגשת…

49.jpg

הסוסה רקעה קלות ברגליה הקדמיות באי־סבלנות, הפנתה את ראשה וצהלה בגעגועים לעבר האורווה. הוא דפק בידו על צווארה בחיבה ופייסה בדברים: – הרגעי, חביבה, עינייך הרואות, כמוני כמוך עייף אנוכי, רוצה לנוח ולישון… אבל מה לעשות? העיפי עיין, יקירה, וראי נא מה שנעשה שם – והוא הראה לה ביד – הנה שם…

הסוסה זקפה את אזניה כאילו מתכוונת לשמוע את דבריו. נענעה אותן פעמים אחדות, כיורדת לסוף דעתו, ומשכה את ראשה לפניה… הוא דפק קלות בדרבנות על גופה והיא התמתחה. הסוסה עקרה את ארבע רגליה בבת־אחת מהמקום, הרימה את זנבה, ורצה-עפה לכיוון שהראה לה בעליה לפני- כן…

משראו הרועים את ה“חַיָּל” (הרוכב) דוהר מרחוק – הזדרזו לגרש את העדרים מן התבואה. רעשו, קיללו וצעקו על הכבשים, כאילו הם האשמים… האיצו בהם להתרחק עד כמה שאפשר מעיני ה“חיל”… בינתיים הגיע השומר לקצה השדה, העמיד את הסוסה וסקר את פאות השדה והן כולן אכולות ודרוסות. מדד במבטו – קרוב לדונם חיטה החריבו. הוא הידק את שפתיו כאילו חשש להתפרצות זעמו לבטלה, וסינן מבין שיניו הקמוצות:

– הכלבים… עובדים לעזאזל… המעט שנות הבצורת, מכת עכברים, הממשלה ומיסיה, חובות, והנה גם אלה… חלקה כה יפה… ודווקא חלקתו של ירוחם המסכן החריבו… שוב דפק בסוסה והשיג את הרועים המתרחקים. עבר על פני ילד-רועה ועזבו; פסח גם על נער־רועה כבן שלוש-עשרה, כאילו לא ראהו; נעמד על יד רועה מבוגר וציווה עליו לעמוד ולא לזוז ממקומו. – יא אבן־אל־כלב… אלעאן-אבוך יא-ערס… (על מקומך, בן-הכלבה! ארור אביך, אתה הנבל) קילל והצליף בשוט על גבו ועל ידיו המגינות על פניו – מה אתה חושב בלבך? ההפקר הוא השדה?… תחריבו כאן את כל העולם ועמל האנשים, הא-לך… הא… הא… הרועה צרח וצעק: יא חואג’ה, דחילך!… רחם נא… לא אני… אני לא הייתי שם… באללה ובאל-נבי… בחיי אביך ובחיי עיניך, לא הייתי שם… אתה טוב, יא חואג’ה… בחיי אביך… – הא לך – והוא הוסיף להצליף בקורבאג' על גופו – הא לך בעד החנופה והא לך בעד שבועות השקר… הרועים-הילדים כשראו את הנעשה, עזבו מהר את העדרים ורצו להודיע על כך באוהלים, שזה עתה הוקמו. עשרות בדואים זקנים וצעירים וכולם עם “נבוטים” בידיהם, רצו לקראת השומר. הילדים רצו קדימה והתחילו לזרוק אבנים בשומר ופגעו בסוסה. היא נרתעה ממקומה וסובבה את ראשה למקום שנפגעה, הביטה על כולם בעיניים קמות ורקעה ברגליה כעומדת להשתער על כולם, רצתה לשחרר את ראשה מן המושכות המחזיקות אותה בכוח – ולזנק קדימה. והנה לפתע לפתאום זקפה את אוזניה, מולה עמד בדואי צעיר ובידו נבוט. הצעיר הרים את הנבוט ופקד על השומר בהצביעו על הרועה:

­– דֶשֵׁרוהו!! עזבהו!!

השומר הרים בידו האחת את רובהו, הוריד את הניצרה ופקד עליו: – ענדך! לא לזוז! כולכם על המקום, לא להניע איבר! אחרת – אירה בכם. בנתם? והוא הוסיף לקלל ולהרעים בקול: ­– גרש אגרשכם מכאן ככלבים, הלהחריב את אשר זרענו באתם? אלמדכם בינה… את בן כלב זה – והראה על הרועה הנפחד – באללה, למשטרה אמסרהו והוא ישלם את אשר החריב; והיה לכם הדבר לזכרון!…

יצא זקן אחד מבין העומדים במקום, והם כנטועים באדמה, ופתח בדברי חנף: – אללה סָבּחַךְ־באל־חיר… אתה טוב יא חואג’ה, ואין טוב ממך בכל העולם… אלה “ולאד”… ילדים… – וכשראה את עווית פניו של השומר – הוסיף מיד – אלה חמורים… חיות השדה… לא מבינים כלום… אתה “אִבְּן אל-ערב” – מכיר ויודע אותם הארורים… הם לא יתקרבו יותר לשדות – בחיי שפמי וכבודי ושערי השב… הוא התקרב יותר ויותר אל השומר, העביר את כף ידו הרועדת על כף יד השומר בלטיפה: – אנא, רחם את המסכִּין הזה, באללה – זו הפעם האחרונה… אללה ישמרך ויברכך! אנחנו נהיה שכנים… לפתע פנה אל השומר במרץ: – תן לי את השוט!… – הזקן עזר לו להוריך מידו את הרצועה המחזיקה בשוט ופנה לעומת הרועה בקללות: – יא אִבְּן-מלעַאון!… תקולל דת הכלבים… הא לך… הא לך… – ובשעת מעשה קרץ אליו בעיין, כמעט באופן בלתי נתפס. הרועה הבין את הרמז והתחיל לברוח, והזקן כרודף אחריו כברת דרך קללו בזעם והצליף לחלל האוויר… הזקן חזר והוא נושם בכבדות. מסר לשומר את הקורבאג' ופנה במתק־שפתיו: – יא-חואג’ה, לא יוסיפו לך יותר “כאב ראש”, אני אשמור לך… אני ערב לכל, שיבולת לא תחסר, על ראשי ועל עיני… ועכשיו – תפַאדל ענדִינַא… – כבדנו! נשתה כוס קהווה יחד – בבקשה, אַהלן וסַהלן…

השומר סֵרב:

– תודה לך… אני ממהר עכשיו… עבודה רבה לפני… התעקש הזקן ולא נתנו לסרב, וגם כל העומדים מסביב משביעים אותו בשבועות וחרמות: – לא אחרת בלתי אם תסור אלינו! כבדנו, בבקשה ממך… – בפעם אחרת, אינשאללה, בוא אבוא אליך… עכשיו אני עסוק מאוד… סלוח תסלחו לי… הזקן הסכים בקושי וסינן: – מעליש… אין דבר… כבדנו, בבקשה ממך, בביקורך. והושיט לו את ידו לשלום: – מַעסַלמי… לשלום! – וכולם עונים לברכתו ומוסיפים: – דרכך לשלום יא חוואג’ה! –

50.jpg

* * *

השומר שב לאט לאט בדרך וחשב על המקרה ועל ה“אווַנטה” של הבדואי הזקן – ופרץ בצחוק: “בוליטיקה”… ואולי באמת היטיב לעשות שסלח הפעם. לולא היה כה עייף וחסר שינה היה צריך להיכנס לאוהל הזקן, לאכול איתו “חוּבּז ומלח” – לחם ומלח, לשם כריתת ברית…

הרהר בבדואים־השכנים והנודדים, השתדל להבין הגות־לבם:

51.jpg

“שמים ממעל – אין סוף; אדמה מתחת – מרחקי מדבר רחב־ידיים; ולב הבדואי והרועה – כמדבר לרוב; מי הציב לפתע־פתאום גבולות על הארץ ושם חוק וגדר לחופש הנצחי: כאן תעבור, פה תרעה, עד כאן מותר ושם אסור!? ועוד באים ומתריעים על איסור זה בתוקף. לא, לזאת אינו רגיל, והרועה הבדואי הלא כתינוק עקשן מָשׁלוֹ; וכי יש להתפלא על תינוק, המחבק כל דבר המוצא חן בעיניו ואינו נותן לאיש לגשת ולקחתו וצועק – “שלי” הוא. זו תורת המדבר: מה שטוב בעיני – הוא טוב ויפה; מה שבכוחי לכבוש – זהו כיבוש; אבל מה לאחרים ולכל זה?… היה היו אדמות שוממות, תנים רעבים קוננו ויללו בלילות, רועים נדדו בכל עת ממרחקים עם עדרי צאן וגמלים, התפשטו על המירעה הדל, הרביצו את צאנם ליד כל מעיין ונחל – ואין מפריע. ולפתע – בתים בנויים, רפתים, אורוות, אדמות אלה מוריקות תבואה, אדמה זו מושקה ממי המעיינות והנחלים… החציר הירוק כה טעים ומגרה קיבת כל כבשה ועז. מירעה טוב ומצויין אחר הקציר, כששיבולים וגרעינים מפוזרים בשפע בשדות ועיני הרועה כלות אליו… בגן הקרוב ירקות למיניהם, הטובים למאכל על קיבה ריקה כשאין במה למלאותה… ומי זה יכול לפתע לאסור הנאה מכל הטוב הזה?… הדם המדברי, הנכבש ונכלא על ידי אנשי היישוב, זונק מעורקיו. הבדואי רוצה לראות עצמו שוב בעטרתו המזהירה של איש המדבר – כ”שולטאן א דוניה" – כשליט העולם… “נסיב”, הכל גורל, מזל – ולמה לא לנסות?…

הסוסה מושיטה בכל רגע את ראשה לצידי הדרך, לשדות הזרועים, כדי לטעום מתוך רעבתנות מהירק המגרה… ליאות כבדה ניסכה פתאום באיבריו שכאילו התאבנו. ראשו כבד עליו, כמו מטומטם. שמורות עיניו נסגרות כאילו מאליהן, אין לו עוד שליטה עליהן. אינו מרגיש דבר מלבד הולם בלתי פוסק בראשו. אפילו להתרחץ אין לו רצון, אלא לשכב כך בצל – ולהירדם, ולוּ לשעה קלה.

הוא חס על כל רגע. אינו נותן לסוסה להושיט את צווארה לחציר ודופק לה מכנית ברגליים. היא נושפת ונושמת בהתאמצות, פוסעת פסיעה־פסיעה כבשארית כוחותיה. השומר חס על סוסתו והסיר את הרסן מעל פיה, החזיק בחבל ה“רשמיה” ולא הפריע לה מלהכנס לתוך השדות הזרועים. עתה צועדת היא בראש מורד ולוחכת במהירות מכל הבא לפיה. מתעכבת לרגעים פה ושם, כאילו להרבות רגעי האושר שנפלו בחלקה. גופו מתנועע עליה בתוך האוכף, חסר אונים אולם בקצב מיכאני, הוא נלחם בשינה האופפת אותו בלי הרף.

הגיעה הסוסה לוואדי וירדה בזהירות. לפתע עמדה תחתיה ונרתעה חצי צעד אחורנית. הוא פקח את עיניו ורצה כבר לדפוק בה בדרבונותיו, והנה שם לב לאוזניה הזקופות ולרחרוחה. התבונן סביבו – ולפני עיניו שני גמלים: אחד רובץ תחתיו וקשור בירכו, טעון חציר ועבאיה שחורה ממולאת חציר מונחת על ידו; והשני – עומר ולועס מהקוצים המרובים המפוזרים בווארי. שני בדואים בורחים בבהלה בדרכים נפרדות ואחריהם רץ גמל אחד בפישוק רגליים…

בין-רגע התפכח. ענן השינה כאילו נמוג מעיניו ומגופו. פניו הבריקו שוב בברק־רצינותם הרגיל. קפץ חיש מהסוסה. הריק את החציר ושם את העבאיה ב“חורג'” שקיים. התיר את ברך הגמל מחבליו ובחירחור ובבעיטה הקימו מרבצו, תפסו בחבל רסנו ומשכו אחריו. הגמל נבהל לראשונה והוציא קולות גרוניים כאילו התאונן על הפרעת מנוחתו. אחר כך הסתכל סביבו והתחיל צועד בצייתנות אחרי הסוסה בתנועות אדישות וגמליות.

בת־צחוק ריחפה על שפתי השומר: – הנה, כדאי היה כבר כל ה“טראסק”… אלה ישלמו עתה, אינשאללה, בעד כל הנזקים… ישלמו גם בעד הנזק של הבוקר, של אתמול ושלשום ולפני חודש… אלמדם בינה… הסוסה, כאילו גם היא שמחה על מקרה זה ופסעה פסיעות גסות ומהירות. התחילו לצעוד קדימה מבלי להתעכב.

הוא חושב לו בנעימות ובשביעות רצון: הכדאי למסרם למשטרה ולהישפט או להשתוות איתם, האם לדרוש מהם כופר וכמה?… ובכלל מעניין לדעת: למי הגמלים האלה? מי הם המנוולים הללו? עודנו שקוע במחשבות והוא כבר קרוב למושבה – ולפתע־פתאום כאילו מהאדמה, צצו סביבו חמישה בדואים, אשר כפיות מכסות את פניהם עד לעיניהם. אחד מהם ניגש ישר לגמל והתחיל לסחבו אליו. השומר הצליף בשוט על ידיו והבדואי עזבו כרגע מעוצמת הכאב. בו ברגע תפס בדואי שני ברסן הסוסה, ועד שהספיק השומר לעשות תנועה איזו שהיא – וכבר הרגיש מכת נבוט בראשו.

הוא לא ידע בעצמו איך קרה הדבר. ראה עצמו מוטל על האדמה, רובהו קשור לרצועתו שעל זרועו. הוא נאבק ומפרפר בין ידי הבדואים החובלים בו בידיהם, ברגליהם ובנבוטיהם, ומנסים להוציא את הרובה מידיו. דם חם קלח מתחת לכותנתו. הוא אימץ את כל כוחותיו, בעט, נשך בשיניו, היכה בראשו, ברגליו ובידיו. הצטנף כקיפוד סביב הרובה וכיסה עליו בכל גופו ולא נתן געת בו, כל נזכר שהרובה טעון. בבוקר בעת הקטטה עם הרועה פתח את הניצרה ולא סגרה אחר כך. בינתיים הספיקו שנים מהבדואים לסדר את הגמל שלא יברח והם באו לעזרה לשלושת הנאבקים. כולם יחד השתערו עליו בצעקות איומות ובחמת־נקם. אחד אחזו בגרון והאחרים משכו את ידיו המחזיקות ברובה. אותו רגע נשמע קול יריה, ותיכף לאחריה – קול צעקה. בקרבתו התהפך גוף אחד הבדואים… חיש מהר התחזק השומר וקם על רגליו. הסוסה נפחדה וברחה מפניו. עם הרובה בידו רץ ורץ אחריה, בלי לראות כל דבר אשר לפניו, בלי לחוש כלום, מאמץ את הרובה ללבו ולגופו חזק חזק… לשמע קול הירייה, אנשים מבוהלים יצאו מהבתים והחצרות שבקצה המושבה. בראותם את הסוסה דוהרת ברחובות המושבה כמוכת סנוורים ורוכבה אין עליה – פרצה צעקה מפי כולם:

– ירו בשומר!… בשומר ירו!… אוצו לרופא… חושו למשטרה… הירייה היתה קרובה למושבה!…

פעמון המושבה הזעיק את הכל לשדה. מצאו את השומר זוחל על בטנו מעצמת הכאב ברגליו, בראשו ובכל גופו. עיניים נפחדות מסביב לו, תוהות ודורשות פשר המאורע. פתח את פיו לספר מה קרה – ואצבעות ידיו מיששו מתחת לחולצתו הפרומה והוציאו משם בשר חי עם שערות־זקן מלוכלך דם. כל גופו הזדעזע ופניו החווירו. מפיו פלט צעקה והוא השתטח אין-אונים על האדמה…

קולות של בדואים צועקים־מאיימים מחרישי־אזנים, הלכו והתקרבו. מכל בליל הצעקות שמעו רק מלה אחת ויחידה, שקל היה לעמוד על טיבה:

– ר–צ–ח!…

הקולות מתקרבים והולכים:

– עליהום!… אדבחהום… נ–ק–מ–ה! מוות להם!…

המשטרה, שהובהלה למקום לקול צעקות בני המושבה והבדואים – באה ברגע הנכון ועמדה בין שני המחנות. ביריות איום באוויר לא נתנו להתקרב מחנה אל מחנה – –

* * *

52.jpg

“קום”. כל האוויר רווי פחד גאולת הדם. בני השבט מפיצים שמועות: השומר ניגש אל בדואי שעבר לתומו – והרגו… מי לב בדואי לו ולא יתפלץ לשמע דברים אלה? – כך ניגש אותו השומר לסעיד המסכן ושאלו: “אתה מוסלם?” ויענהו סעיד: “מוסלם, השבח לאללה”. השומר כונן אז את רובהו אליו וירה בו. על יד הקבר הפתוח התאספו מאות אנשים. נשים קוננו וטפחו על לבן. מסיתים שבאו מקרוב ומרחוק הוסיפו שמן על המדורה… ופה אחד נשבעו באותו מעמד: – ניקום את הדם השפוך של סעיד אחינו, נגאל את דמו… נפש תחת נפש, רכושם – הפקר הוא מעכשיו, וכל אשר להם – הפקר הוא…

כל המושבה שמעה את דבר השבועה וחרדה תחתיה – – – השומר שוכב בבית החולים של בית האסורים תחת משמר שוטרים. מפרפר בין חיים למות. לפני עיניו הקודחות – מופיע ראש מחוץ ומנופץ לרסיסים… הוא משתדל בכל כוחותיו להסיר מעל חזהו ואצבעותיו את חתיכות הלחי עם שערות הזקן שדבקו בו ואינו יכול. השערות חודרות עמוק־עמוק לתוך בשרו. שערות זקנים ולחיים מרוטשות, מגואלות בדם… עיניים איומות מסתכלות בו מכל גבעה והר. עיניים חצאיות, רביעיות, שמיניות, חתיכות, חתיכות. רסיסי־עיניים מסביבו, והנה הן מתחברות יחד, מתרחבות וגדלות-גדלות… ריח אבק שריפה עולה באפו, חודר לתוך גרונו ומחניקו.

* * *

עוד סימני החבטות והחבלות על גופו החלש והרצוץ – ואנשים בעלי-השפעה וידידים נושאים ונותנים עם משפחת הנרצח לתת כופר דמו.

אין מסכימים, מסכימים, ושוב אינם מסכימים. סוף-סוף – כולם מסכימים. הסכום הוא – שלוש מאות ושלושים ושלוש לא"י כדת וכדין, – בלירות “זהב”… 53.jpg

רבו הקרובים לסעיד זה – אין למנותם. כל אחד רוצה דמי כופר. שוב משא ומתן. שוב אחד מסכים ואחר מסרב. נפלגים ונפרדים, כל אחד רוצה לזכות בכסף הקל… השייך, ראש השבט, הוא הלוקח את הכסף. הוא יברר מי הם הקרובים האמיתיים ויחלק ביניהם – בצדק… והנה מצא השייך בכבודו ובעצמו, כי גם הוא קרוב לסעיד…

* * *

יום ה“סולחה” הגיע. בני המושבה שלחו לבני השבט צאן לזבח, אורז לבישול, קהווה וסיגריות. בתוך מחנה השבט הקימו אוהל ענקי רחב ידיים ועל ידו אוהלים רבים פנויים. פרשו מרבדים ומזרונים. הכינו קהווה. בצד הכינו אוהל נפרד, קטן ולבן, אוהל נייטרלי.

על פרשת דרכים עמדו עשרות בדואים, צעירים וזקנים. סביבם ילדים ונערים עם נבוטים בידיהם, וחיכו לבאים. במושבה התאספו יהודים וערבים ידידי המושבה, אשר יד להם בכריתת-שלום זו, ונתכבדו בקהווה וסיגריות.

המכובדים שבסביבה, ערבים ויהודים, נסעו ראשונה באוטו לשם משא־ומתן רשמי עם בני משפחת הנרצח על סכום דמי הכופר. באוהל הגדול קיבלו את פניהם השייך ונכבדי השבט. אחרי דין ודברים קצר ורשמי, הסכימו בני השבט לסכום הכופר המוצע – ול"סולחה'. שבו השליחים ובפיהם בשורת ההסכם…

התהלוכה החלה: עשרות רוכבים, בדואים ושומרים עברים, יצאו בראש. אחריהם כל בני המושבה ואורחים. בקרב ההולכים – השומר כשהוא מוקף חברים וידידים.

בתוך הקהל שיחות וזכרונות על טכס הסולחה. הנה עוד מעט ויתחיל, כנהוג מאז ומעולם: עשרה מבני המשפחה והשבט יוצאים אל המערכה, בידיהם נבוטים ופניהם מכוונים כאילו לנקמה. דין ודברים קצר, ולמען הרושם – גם צעקות וניסיון של מכות קלות. מיד הם נסוגים אחורנית ומפנים דרך לבאים בתהלוכה. עוד הקהל הרב משוחח לו בנחת ובסיפוק ומכוון עיניו ולבו אל הקרב לבוא – ומחנה נערים מצד מחנה הבדואים מתחילים רוגמים באבנים. צעירים וגם זקנים, עשרות־עשרות, עד מאה וחמישים, מתנפלים בנבוטים ובקול ענות מלחמה:

עליהום!… נקמה!… גאולת הדם!… יצאו הזקנים מבין הרוכבים בתהלוכה והתחילו משדלים בדברים:

– הרפו! השלום הוקם! חזרו בכם ושובו לאוהליכם!

אבל אין שומע להם. אדרבה: כיבדו גם אותם במכות והתפרצו מבעד לשורות, למען התנפל על יתר הרוכבים והרגלים, איש ואשה וטף.

השומר הוכנס בחסות מלוויו לתוך האוהל הנייטראלי, מקום שאין גואל הדם יכולה להשיגו. והזקנים עושי השלום, אשר התביישו בהפרת־ברית זאת אשר לא ראו ולא שמעו מימיהם, הוסיפו לדבר על לבם של המתנפלים בפיוסים ובדברי כעס וציוויים, עד שסוף־סוף הצליחו להשפיע עליהם ולרסנם קצת. את ראשי המתפרצים דחפו בכוח חזרה אל תוך המחנה פנימה, ואלה לא יספו עוד להֵרָאות כל אותו יום.

אחרי שהוקם השקט נשלחו שליחים דחופים אל בני המושבה, אשר מיהרו בינתיים לחזור בדרכם כדי להשיבם אל המחנה, תוך הבטחת שקט וביטחון. בראש יָשבו מבני המשפחה של הנרצח, מכובדים ופקידי הממשלה.

הטקס התחיל במצב־רוח מדוכא בתוך האוהל המיועד לכך. מפה לאוזן הושמעו השערות שונות על הגורמים השונים לחילול הקודש הזה של המסורת הבדואית: הסתה מבחוץ, “בוליטיקה”. ויש אומרים שאין כאן אלא קנאה ותחרות שבין “בני-המשפחה” ותאבי בצע כסף… דממה. הושלך הס.

קם אחד השייכים המכובדים בסביבה ופנה לראש השבט, למשפחה ולכל המסובים:

– הנה מביאים את הרוצח, התפללו על הנביא! כולם ענו בתפילה והוא הוסיף:

– בני המשפחה, השבט, השייכים הנוכחים, עליכם לסלוח… הוא צריך להיות בינינו כאחד מאיתנו… אנו נבוא אליהם והם אלינו, והלב שיהיה טהור בין איש לרעהו…

הכניסו את השומר לאוהל. דממה. השייך מוסיף ואומר:

– האדם הזה נמצא כאן, הוא בא לאוהלנו. אם אתם רוצים לקחת את נפשו הרי הוא לפניכם, הרגוהו… ואם ברצונכם לסלוח לו – סלחו נא… – סלחנו… סלחנו… – ענו כולם פה אחד. הגישו מטפחת לבנה לידי השייך. קשר השייך חמישה קשרים: – למען הנביא…

– למען המנוח…

– למען השלום…

– למען הערבים…

– למען היהודים…

54.jpg

השייך לקח את המטפחת, קשרה למקל ומסרו לידי השומר. ראש השבט, השומר, בני המשפחה והמכובדים נשקו איש לאחיו מנשיקות פיהם, לקול מחיאת כפיים של כל הנוכחים.

זקני השבט הזכירו זה לזה בלחש. הנה צריך לגלח את פאת ראשו, לחבול בו ולקחת מדמו, כדי לקיים בו: דם תחת דם. כן צריך למסור ברשותו את ד' האמות של קבר הנהרג, כנהוג מאז ומעולם. האדוקים שבהם שוחחו בתימהון ובצער על השינויים שחלו הפעם בסדר הטכס.

השייך מוסיף ומדבר באוזני כולם:

– כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו! עד היום לא נפסק הקשר המשפחתי בינינו. יש וגם בין אחים יקרו מקרים עגומים, אך בעזרת אנשים טובים מיישבים את הסכסוכים ומביאים לידי שלום. גם אתם כולכם, הנכם אחים קרובים ושכנים. עתה כרתנו ברית שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באחווה ובידידות… לעולם, לנצח…

אחרי ששילמו את דמי הכופר במלואם – הביאו את הגיגיות עם בשר מבושל ואורז, כולם אכלו יחד באצבעות. גם אוכל כשר הכינו – למען החרדים.

בעת המשפט, שהיה זמן מועט אחר כך, ביטלו העדים את סיפור הבדים שלהם ואישרו עוּבדה לאמיתה:

– נאבקו ביניהם – וירה הרובה!

שמחה המושבה. שלום עם השכנים. השומר נידון למאסר רק לחודשים מספר בעוון אי־זהירות. אולם הסוסה העגונה – עצובה. אין ידו המנוסה של השומר מטפלת בה כמאז. ממאנת להסתגל לרוכב זר. בראותה רובה או בשמעה ירייה, ואפילו דפיקה חזקה – נרעדת היא ונפחדת לרגע, זוקפת אזנים, נושאת ראשה, מותחת צוואר ובעיניה תרה ומבקשת מישהו סביבה. כבטוחה: בוא יבוא אליה… עוד מבט, אנה ואנה – ומבוקשה אין. היא משפילה בליאות את ריסי עיניה ושוקעת בדומיית־צער…

55.jpg

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!