הקדמה    🔗

הרעיון, שאני בא להרצות בחבורי זה, רעיון ישן הוא. הלא היא תקומת מדינת־היהודים.

קול הצעקה נגד היהודים הולך מסוף העולם עד סופו, ולקול זה מתעורר הרעיון הנרדם.

אין אני ממציא כל חדש, דבר זה יש לזכור תמיד ובכל פרט שבדברי. אין אני ממציא לא את תנאי חייהם של היהודים אשר מעולם, אף לא את האמצעים לתקנם. חמרי הבנין שאני מתכן פה מתקיימים במציאות. אפשר למששם בידים: כל הרוצה להוָכח יבוא ויוכח. אם יבוא איפוא אדם לסמן את הנסיון לפתרון שאלת־היהודים במלה אחת, לא יתכן שיקרא לו “דבר־דמיון”, אלא לכל היותר “דבר השערה”.

קודם כל עלי להגן על תכניתי, שלא ינהגו בה כמו באוטופיה. באמת שומר אני בזה על המבקרים השטחיים. שלא יעשו אולת. והרי אין כל בושה בכתיבת אוטופיה, שיש בה אהבת־הבריות. יכול־הייתי להבטיח לעצמי הצלחה ספרותית קלה יותר, לו הלבשתי בשביל קוראים דורשי־שעשועים את תכניתי זו בצורת רומן, שגם היא אינה מחייבת כלום. אבל אין זו אוטופיה חביבה, כדוגמת האוטופיות, שנתחברו תכופות לפני תומס מורוס ולאחריו. כמדומני, שמצב היהודים בארצות שונות הוא גרוע כל־כך, שכל צעצועי־הקדמות נעשים משום כך מיותרים.

כדי להבליט את ההבדל שבין חבורי ובין אוטופיה, בוחר אני בספר מענין של השנים האחרונות: “ארץ־חרות” של ד"ר תיאודור הרצקא. הרי זה חזון־בדים מחוכם, עשוי בידי חכם בכלכלה מדינית, מודרני בתכלית, ורחוק מן החיים, כאותו הר קו־המשוה, שעליו תשכון מדינת־חלום זו. “פריילאנד” היא מכונה מורכבת בעלת שיניים וגלגלים רבים, שהם גם תופסים זה בזה. אבל אין זה מתקבל על דעתי, שאפשר להביא את המכונה הזאת לידי תנועה. ואפילו רואה אני שמתיסדות “אגודות ארץ־החרות”, אין זו בעיני אלא הלצה.

כנגד זה מכילה הצעתי את השמוש בכוח מניע הנמצא בעין. אני רק מרמז בעניות דעתי על שיניה וגלגליה של המכונה העומדת להבנות. הן מפאת קוצר ידי והן מתוך בטחון, שימצאו בוני־מכונות טובים ממני. העיקר הוא הכח המניע. וכח זה מהו? – צרת היהודים.

מי יהין לכפור במציאות הכח הזה? אנו נדון בזה בפרק העוסק בנמוקי האנטישמות.

ידוע היה כח הקיטור, שנוצר בקלחת־התה מתוך חמום המים והרים את הצמיד המכסה אותה. כתופעה זו של קלחת־התה הם הנסיונות הציוניים וכמה צורות אחרות של ההתאחדות “להגנה בפני האנטישמיות”.

אכן אומר אני, כי כח זה, אם ישתמשו בו כהוגן, יש בו כדי להניע מכונה כבירה, להסיע אנשים ונכסים, תהיה צורת המכונה מה שתהיה.

בטוח אני בעומק לבי, שהצדק אתי – אך איני יודע. אם בטפחות ימי יכירו בצדקת רעיוני. האנשים הראשונים, שיתחילו בתנועה זו, מסופקני אם יראו בתפארת קצה. אבל ההתחלה עצמה תמלא הויתם גאות נעלה ואושר של חרות פנימית.

כדי להסיר מעל תכניתי חשד של אוטופיה, אקמץ בפרטי תאור ציוריים. משער אני בלאו הכי, שלעג נבער מדעת יבוא בתמונות־עלגים וינסה לערער את הצעתי בשלימותה. יהודי בן־בינה בדרך כלל, שהצעתי לפניו את הענין, אמר לי: “פרטי העתיד המתוארים כמציאות הם הם סימניה של האוטופיה”. טעות היא, כל שר־כספים מביא בחשבון הצעתו לתקציב המדינה מספרים שבעתיד, ולא רק מספרים שהעלה מתוך ההכנסה הממוצעת של שנים קודמות או של מדינות אחרות, אלא גם מספרים שאין להם תקדים. למשל, בהטלת מס חדש. רק מי שלא ראה מימיו הצעת תקציב אינו יודע זאת. כלום תחשב הצעה של חוק־כספים כאוטופיה, אף־על־פי שהכל יודעים, שההצעה לא תתקיים לעולם לכל פרטיה?

אבל תביעות חמורות מאלו אני תובע מאת קוראי. מאת המשכילים שאליהם אני פונה, אני דורש, שיחשבו וילמדו מחדש כמה מוסכמות. דוקא מאת טובי היהודים, שעסקו באמונה בפתרון שאלת־היהודים, אני דורש שיראו את נסיונותיהם עד עתה כנסיונות־שוא.

בבואי להציע את רעיוני, עלי להלחם בסכנה אחת. אם אגיד את כל הדברים התלויים בעתיד בלשון רפה. יֵראה הדבר כאילו איני מאמין באפשרותם, ואם אכריז בבטחון על התגשמותם, אפשר שהכל יראה כמשא־שוא ומדוחים.

על־כן מודיע ברורות ותקיפות: אני מאמין באפשרות ההתגשמות, אף־על־פי שאיני משלה את נפשי, כי מצאתי את צורת־הרעיון שאין אחריה כלום. מדינת היהודים הוא צורך־העולם ועל־כן קום תקום.

אם יבוא יחיד ויאמר לעשותה, לא יהא זה אלא מעשה־שגעון – אבל אם יהודים רבים יתחילו בדבר בבת־אחת, הרי זה דבר של טעם ואין כל קושי של ממש בדרך הגשמתו. הרעיון תלוי רק במספר חסידיו. אפשר שבחורינו רבי־השאיפה, שהיום הזה כבר גדורים לפניהם כל הדרכים ובמדינת־היהודים מנצנצת להם תקוה של כבוד, חופש ואושר, יקבלו על עצמם לעשות נפשות לרעיון.

אני עצמי רואה עם פרסום החבור הזה את תפקידי כעשוי ומוגמר. אני אשוב לדבר בענין הזה רק אם יאלצוני לכך התקפותיהם של מתנגדים בעלי־ערך, או אם יהא צורך לתרץ קושיות שלא נראו מראש, או לסלק טעויות.

האין דברי נכונים עוד כיום הזה? האם מהרתי לקדם פני זמני? האין עוד יסורי היהודים גדולים למדי? ראה נראה.

ביהודים תלוי איפוא הדבר, אם חבור מדיני זה יהיה לפי שעה רק רומן מדיני. אם דור זה לא הוכשר עוד, יבוא דור אחר, נעלה וטוב ממני. היהודים הרוצים בכך ישיגו את מדינתם, והם יהיו ראויים לה.

 

מבוא    🔗

לעתים קרובות יש אשר נשתומם על קוצר השגתם של אנשים העומדים בתוך חיי־המעשה בענינים של כלכלת־עם. רק בזה יתבאר, למה יחזרו גם יהודים על הפתגם השגור בפי האנטישמיים, שאנו חיים בזכות “העמים־הבעלים”, ובלעדי “עם־בעל” מסביבנו, אחת דתנו למות ברעב. זהו אחד המקרים, בהם מתגלה התרופפות הכרת ערך עצמנו מתוך עלילות שאין להן יסוד. מהו באמת אותו דבר שקוראים לו “עם־בעל”? אם אין כאן הטמטום הפיזיוקרטי הישן, הרי זו הטעות הילדותית, שבעולם־הנכסים חוזרים חלילה תמיד אותם הדברים. אין לנו צורך להקיץ משינה ארוכה כאותו "ריפ וַן וינקל¹ כדי להכיר, שהעולם משתנה על־ידי יצירת־תמיד של נכסים וקנינים חדשים. בעת־הפלאות הזאת, שכה רבה בה ההתקדמות הטכנית, יראה גם עני־הרוח בעיניו הטחות את התהוות הקנינים החדשים מסביב. רוח־היזמה הוא הוא אשר יצרם.

עבודה בלי רוח־יזמה היא הקבועה, הישנה: לדוגמה טפוסית ישמש לנו הפלח, העומד בדיוק באותו מקום שעמדו אבותיו לפני אלפי שנים. כל החיל החמרי נעשה בידי איש־הקבולת. כמעט בושה היא להורות הלכה חבוטה כזו. אילו גם היינו כולנו רק אנשי־קבולת – כדבר הגוזמא הטפלה – לא היה לנו צורך ב“עם־בעל”. אין אנו תלויים במחזור בלתי־פוסק של נכסים בלתי־משתכנים, כי מיצרים אנו נכסים חדשים.

יש בידינו עבדי־עבודה שאין ערוך לכוחם שהופעתם בעולם־התרבות היא התחרות מכלה במלאכת־הכפים: אלו הן המכונות. אכן דרושים גם פועלים כדי להניע את המכונות, אך לצורך זה יש לנו אנשים די והותר. רק מי שאינו מכיר את מצב היהודים בכמה מנפות אירופה המזרחית יעיז להגיד, כי היהודים לא יצלחו או לא יאותו לעמל־כפים.

אולם אין חפצי בחבורי זה ללמד סנגוריה על היהודים. אין תועלת בדבר. בענין זה כבר נאמרו דברי בינה ורגש רבים ואין להוסיף עליהם. אך אין די לבוא בנימוקים הפועלים על השכל והרגש. אם לא יוכשרו תחילה השומעים להשיג את הדברים, והיו כקול הקורא במדבר. ואם השומעים יעלו למדרגה כזאת, הלא אז יהיו הדברים למותר. מאמין אני באדם שהוא עולה בלי־הרף במעלות הרוח, אולם דרך העליה נראית לי אטית עד ליאוש. אם נחכה עד אשר תנוח גם על הבינונים אותה רוח־החן, אשר נחה על לסינג בכתבו את “נתן החכם”, יכלו חיינו וחיי בנינו ובני־בנינו ולא נראה בנחמה. והנה יבוא רוח־העולם ויביא לנו ריוח מצד אחר.

המאה שאנו חיים בה הביאה לנו תחיה מפוארת בכיבושיה הטכניים. אך האנושות טרם הפיקה תועלת מן הקדמה הנפלאה הזאת. נוצחו המרחקים על פני האדמה, ועדיין אנו אומרים: צר לנו המקום. במהירות וללא כל סכנה נעבור בספינות־ענק ימים אשר לא נודעו עד עתה. מסילות־ברזל בטוחות נסול על רוכסי הרים, אשר בפחד דרכה שם רגל אנוש. את הקורות בארצות, אשר לא נודעו עוד עת אירופה כלאה את היהודים בגיטאות, נדע כעבור רגעים מספר. על־כן היתה צרת־היהודים לאנכרוניסמוס – ולא מפני שעוד לפני מאה שנה בא תור השכלה – אמנם רק לבני־העליה המעטים.

לדעתי, לא נברא אור־החשמל כדי שנטילי־כסף מתי־מספר יאירו בו את טרקליניהם, אלא כדי שלאורו נוכל לפתור את שאלות האנושיות. אחת השאלות הללו, ולא הפחותה בהן, היא שאלת היהודים. בפתרנו את השאלה הזאת, נועיל לא רק לעצמנו, כי אם גם לנענים ונרדפים רבים אחרים.

שאלת־היהודים קיימת. מי בער ויכחיש מציאותה? סרח עודף הוא מימי הבינים, ועמי־התרבות, במיטב רצונם, לא יכלו להפטר ממנו. את נדיבות רוחם הוכיחו לנו בהחילם לתת לנו זכויות שוות. שאלת־היהודים קיימת בכל מקום שהם נחתים שם במספר רב. ואל המקום אשר איננה שם, יביאוה היהודים בעקב הגירתם שמה. כמובן, שאנו הולכים למקום אשר שם אין רודפים אותנו; אך בבואנו שמה תחלנה הרדיפות. כן הוא וכן יהיה בכל מקום, גם בארצות נאורות ביותר – וצרפת תוכיח – כל־עוד לא נפתרה שאלת־היהודים פתרון מדיני. היהודים המסכנים מביאים אתם את האנטישמיות לאנגליה, אחרי אשר כבר הביאוה לאמריקה.

אדמה כי מבין אני את התנועה המורכבת מאד, אשר שמה אנטישמיות. מסתכל אני בתנועה זו כיהודי, אבל בלי שנאה ובלי פחד. אדמה כי מכיר אני באנטישמיות את משחק־הזדון, את קנאת־הלחם הנקלה, את המשפט הקדום העובר בירושה, את העדר הסבלנות בדת – אבל מכיר אני כמו כן את מלחמת־המגן שתומכיה רואים בה. אין אני רואה את שאלת־היהודים כשאלה סוציאלית או דתית, אף־על־פי שהיא מתלבשת גם בצורות אלו. שאלה לאומית היא, וכדי לפתרה נטל עלינו לעשותה ראשית כל לשאלה מדינית עולמית, אשר תמצא פתרונה בסוד עמי־התרבות.

הננו עם, עם אחד!

בכל מקומות מושבותינו נסינו בתום־לבב להתערב בגויי הארצות, רק את אמונת אבותינו אמרנו לשמור בידינו. אין רוצים בנו. לחנם הינו פטריוטים נאמנים ולפעמים גם נלהבים יתר על המדה, לחנם נביא קרבנות דמים, תרתי משמע, שכם אחד עם יתר האזרחים, לחנם נעמול להגדיל את שם ארצות־מולדותינו במעשי אמנות ומדע, להרבות את עשרן במסחר וקנין. בארצות־מולדותינו, אשר נשב בהן מאות בשנים, נחשבנו לזרים, אפילו בפי אלה אשר מולידיהם לא היו עוד בארץ, בעת אשר אבותינו כבר נאנחו בה מעוני. רק הרוב יכריע, מי הזר בארץ; כל דאלים גבר – כמו בכל היחסים בין עם ועם. כאדם פרטי, שאין לו כל שליחות, אין אני מוַתר כלל על זכויותינו השמורות בידינו בתורת חזקה. במצב העולם בשעה זו ועוד עידן ועידנים יגבר הכח על המשפט. אם כן לשוא נהיה בכל מקום פטריוטים ישרים, כאשר היו ההוגינוטים ויאַלצום לנוד מן הארץ. לוּ רק נתנו לנו מנוח….

אך דמה אדמה, כי לא יתנו לנו מנוח.

בלחץ וברדיפות לא יוכלו לכלותנו. אין עוד עם מימות עולם אשר עמד ברוב מלחמות ויסורים כעמנו. רק את הנחשלים הביאו הגזירות הרעות לידי בגידה. היהודים החזקים יקשו ערפם וישובו אל מקורם בפרוע פרעות בישראל. הדבר הזה נראה ברור זמן קצר לאחר מתן שווי־הזכויות ליהודים. את היהודי שהגיע למעלה רוחנית וחמרית גבוהה עזב כלה רגש הערבות לעמו. ברבות ימי הטובה הפוליטית, הננו מתבוללים בכל מקום; אדמה כי לא לחרפתנו הוא. איש־המדינה הדורש לעמו תערובת מה של הגזע היהודי, מחויב לדאוג שמצבנו המדיני יהיה טוב לאורך ימים. אפילו בידי אדם כביסמרק לא יעלה הדבר.

כי בעמקי רוח העם שוכנים משפטים קדומים לרעת אחינו בני ישראל. כל הרוצה לעמוד על הדבר הזה, עליו לנטות אוזן קשבת לדברים היוצאים מפי העם המסיח לפי תומו: הבדיה והפתגם הם אנטישמיים. העם הוא בכל מקום ילד גדול, אשר אמנם יתכן לחנכו, אבל חנוך זה, אם גם יצלח, דרוש ידרוש זמן כביר. וכבר אמרתי, כי יש לפנינו דרך אחרת למצוא ישועתנו.

ההתבוללות, לא רק בדברים חיצונים, כגון, הלבוש, הרגלי־חיים ידועים, מנהגים והלשון, כי־אם התדמות שלמה במחשבה ובנמוסים – התבוללות היהודים תתכן בכל מקום רק על־ידי נשואי־תערובת. אבל נחוץ שרוב בני העם יחושו את הצורך בנשואים כאלה; לא די שנשואי־התערובת יהיו על־פי החוק. הליברלים באונגריה, שחוקקו עתה חוק כזה, טעו טעות גדולה. נשואי־תערובת אלה המיוסדים על הלכה זו מצאו להם מיד דוגמה יפה: יהודי מומר נשא אשה מבנות ישראל. אבל המלחמה לצורת הנשואים הזאת הרחיקה עד מאד את הפרץ בין הנוצרים והיהודים באונגריה, ועל־ידי כך הזיקה לטמיעת־הגזעים יותר משהועילה לה.

כל הרוצה באמת בכליון היהודים על־ידי התבוללות, יש לפניו רק דרך אחת: לתת ליהודים כוח כלכלי במדה כזו, שיכריע את המשפט הקדום בלב החברה. כזאת נראה במשפחות המיוחסות, שנשואי־התערובת מרובים בהן בערך. זקני האצילים מכסים את מערומיהם בזהבם של יהודים ומשפחות יהודים כלות בינתים. אבל מה דמות נערוך למחזה הזה במעמדות הבינונים, אשר שם מרכז שאלת־היהודים, מפני שהיהודים הם בעיקר עם בעל מעמד בינוני? אם ישיגו את הכח הנזכר למעלה יהיו הם השליטים היחידים בכלכלת המדינה, כאשר יאמר עליהם כבר היום ללא יסוד. ואם כיום הזה מעורר כחם המצער של היהודים חרי־אף וזעקות־שבר, עד מה תגדל ההתפרצות אם הכח הזה יעצם עוד!

אין אפשרות להגיע לדרגה זו המכשירה את הטמיעה, כי איך יתן הרוב את צוארו בעול המעוט, אשר אך תמול היה בזוי בעיני הכל ואשר אין בידם לא כח הצבא והנהלת המדינה. ועל־כן חושב אני גם את טמיעת היהודים בדרך ההצלחה החמרית לתקות־שוא.

בארצות, אשר האנטישמיות פורחת בהן כיום הזה, יסכימו לדברי. בארצות אחרות, אשר ברגע זה טוב מצבם של היהודים, אל־נכון יתנגדו בני־עמי בכל תוקף להנחותי. רק בכלות אליהם שנית הרעה, יאמינו לי. חדירת היהודים הנודדים לארצות, אשר שם יקוו למצוא את השלוה, וכן גם התגברות תנועת היהודים האזרחים, תתאחדנה יחד בכח עצום לדחוק את הקץ הרע. דרך־הגיון זו אין דבר פשוט ממנה.

אבל בהשמיעי משפט־אמת זה ללא כל משוא־פנים, אל־נכון אעיר עלי את התנגדותם וחמתם של היהודים החיים בטובה. על האנשים, המתכוונים להנאתם הפרטית ורואים ברוב אולתם ופחדנותם סכנה לעצמם, אפשר לעבור בלעג ובוז. כי חיי העניים והנגָשׂים קודמים. אבל מראש חפץ אני למנוע בעד מחשבות מוטעות, שאם תכניתי תתגשם, יגרם על ידי כך נזק ליהודים בעלי רכוש וקנין. על־כן רוצה אני להסביר בפרוטרוט את משפט הרכוש. ואם כל רעיוני לא יצא מגדר ספרות, הלא אז עולם כמנהגו נוהג ואין לעיניהם כל פחד.

אמנם אפשר לטעון טענה נצחת, כי מסייע אני בידי האנטישמיים, באמרי כי עם אנחנו, עם אחד. כי מעכב אני בעד ההתבוללות במקום אשר הדרך פתוחה לפניה, ובמקום שכבר יצאה לפועל אני מסכן אותה, במדה שסופר בודד כמוני יכול בכלל לעכב או לסכן משהו.

טענה זו תבוא ביחוד מצרפת. מחכה אני לה גם ממקומות אחרים, אבל חפץ אני להקדים ולהשיב ליהודי צרפת, כי אין כדוגמתם בנידון זה.

בכל הכבוד אשר ירחש לבי לאישיות הפרטית, תהא זו אישות חזקה בתור מדינאי, ממציא, אמן, פילוסוף או מצביא, או גם אישיות קבוצית של אגוד־אנשים היסטורי, שאנו מכנים אותו בשם עם, בכל הכבוד שאני הוגה לאישיות, אין אני מבכה את חדלונה, מי שיכול, רוצה ומוכרח לחדול מהיות, צריך לעבור מן העולם. אולם האישיות הלאומית של היהודים אינה יכולה, אינה רוצה ואינה מוכרחה לחדול מהיות. אינה יכולה, מפני שצוררים מבחוץ מאחדים אותה. אינה רוצה, זאת הוכיחה בשני אלפי שנות יסורים מאין כמוהם. אינה מוכרחה, זאת אנסה להוכיח בחבורי הזה, אחרי אשר עשו זאת לפני כמה יהודים, אשר לא נואשו מתקוה. ענפים רבים וכן שלמים ימותו ויפלו מעץ היהדות; העץ חי וקיים.

ואם אחדים מיהודי צרפת, או גם בעולם, יתנגדו לדעתי, אחרי אשר כבר “התבוללו”, אשיבם תשובה פשוטה: כל הענין הזה לא להם הוא. הם צרפתים ישראליים, מה טוב! אבל ענין פנימי הוא לכלל ישראל.

אולם התנועה למען יסוד מדינה, שאני מציע, לא תזיק לצרפתים הישראליים, כמו שלא תזיק ל“מתבוללים” בארצות אחרות. ונהפוך הוא, היא תועיל להם, הועל תועיל! איש לא יפריעם ב“תפקיד הצבעים” שלהם, בלשונו של דרוין. הם יוכלו מעתה להתבולל בשלות־השקט, אחרי אשר יסכר פי האנטישמיות השלטת כיום הזה. אם תקום מדינת היהודים החדשה על סדריה המתוקנים והם בכל־זאת ישארו באשר הם, יאמין להם כל אדם, כי אמנם התבוללו עד צפור נפשם.

ומיציאת היהודים הנאמנים לעמם תצמח ל“מתבוללים” טובה כפולה ומכופלת מאשר לאזרחים הנוצרים. כי המתבוללים יסירו מעליהם את עול ההתחרות המרגיזה, המסוכנת וההכרחית של הפרולטריון היהודי, הנקלע בתוקף הלחץ הפוליטי והדחק הכלכלי מעיר אל עיר ומארץ אל ארץ. הפרולטריון הנודד הזה יבוא אל המנוחה והנחלה. עתה יכולים רק אנשים מתושבי־הארץ הנוצרים – קוראים להם אנטישמיים – להתקומם נגד כניסת יהודים זרים. תושבי־הארץ הישראלים אינם יכולים לעשות זאת, אף כי עליהם כל כובד המשא הזה: ההתחרות של אנשים דומים להם במקצוע הכלכלה, המכניסים נוסף לזה את האנטישמיות, ואם היא כבר קיימת, הם מחמירים אותה. במסתרים תבכה נפש המתבוללים, והיא תמצא לה רווחה ב“מעשי צדקה”. הם מכוננים חברות לתמיכת יהודים נודדים. זר מעשיהם זה היה ראוי לשחוק, לולא נגע הדבר לאנשים קשי־יום. יש שחברות־צדקה אלו אינן למען היהודים הנרדפים כי־אם נגדם. העיקר שהעניים המרודים האלה ישולחו מהרה והרחק מאד. בקצת התבוננות אפשר לגלות, כי לא אחד מאוהבי־ישראל מדומים אלה אינו אלא אנטישמי מזרע ישראל אשר עטה מעטה חסד.

אך גם הנסיונות הישוביים, שנסו עד כה אנשים בעלי כונה טובה בהחלט, לא נשאו פרי, אף כי הנסיונות עצמם ראויים לתשומת לב. אין אני מאמין שפלוני או אלמוני בקש לו שעשוע של ספורט, שפלוני או אלמוני הסיע את אחיו היהודים העניים, כאשר יריצו סוסים לשם התחרות. בדברים נכבדים ומעציבים כאלה אין נוהגים שחוק. הנסיונות ההם ראויים לתשומת לב, במידה שהם משמשים בזעיר־אנפין התחלות ממשיות להתגשמות רעיון מדינת־היהודים. אף גם נוכל להפיק תועלת ממשוגותיהם, בבואנו להוציא את רעיוננו לפועל בהיקף גדול. אמנם הביאו הנסיונות האלה גם נזק לא מעט. הגירה מלאכותית כזו הביאה את האנטישמיות בדרך הטבע לארצות חדשות, אך גדולה מזו הרעה, שהביאו התוצאות הדלות של הנסיונות, בעוררם בלב היהודים עצמם את הספק, אם אחינו בני ישראל יצלחו בכלל לישוב. אבל את הספק הזה נקל לסלק על־ידי הנמוק הפשוט הזה: אין ראיה, שמה שלא עלה יפה במעשה קטן, לא יצליח גם במעשה רב. יש אשר עסק קטן מביא בתנאים מסוימים הפסד, ובאותם התנאים עצמם יביא העסק הגדול ריוח. בנחל לא ישוטו סירות קטנות, אך בנהר, אשר אל תוכו נופל הנחל, גם אניות גדולות יהלכו.

אין בעולם אדם חזק ועשיר, שיוכל להסיע עם מארץ לארץ. רק הרעיון יחולל זאת. רק לרעיון המדיני כח כזה. במשך כל ליל־גלותם הארוך לא חדלו היהודים מלחלום את חלום מלכותם. “לשנה הבאה בירושלים”! קראנו בכל הדורות. עתה הגיעה השעה להראות, כי בידנו הוא להפוך את החלום לרעיון בהיר כצהרים.

לשם זה נחוץ למחות מעל כל לב כמה מושגים נושנים ובלים, סבוכים וצרים. הנה יבואו עכורי־המוח ויטענו, כי לא יתכן לצאת מעולם התרבות אל מדבר שממה. שקר הוא! ההגירה תהיה בתוך התרבות. לא ירידה היא למדרגה נמוכה, כי־אם עליה למדרגה גבוהה. לא נלך לשכון בבתי־חומר, כי בתים חדשים ויפים נבנה, אשר נשב בהם לבטח. לא נאבד את הרכוש אשר רכשנו לנו, כי נפיק ממנו תועלת חדשה. את זכויותינו נחליף באחרות טובות מהן. לא נעזוב את מנהגי־חיינו החביבים עלינו, כי נמצאם גם שם. לא נצא מן הבית הישן בטרם יעמוד החדש על תלו. הלוך ילכו שמה רק אלה הבטוחים להיטיב שם את רוע מצבם. ראשונה ילכו הנואשים, אחריהם העניים, אחרי־כן האמידים, ולאחרונה העשירים. ההגירה היא תנועת המעמדות כלפי מעלה.

ובצאת היהודים מארצות מושבותיהם לא תקום שם מבוכה כלכלית, לא משברים ולא רדיפות, ימי טובה ונחת יגיעו לארצות ההן. האזרחים הנוצרים יקחו את המקומות שעזבו היהודים. בשובה ובנחת יצאו בלי כל זעזוע, וראשית השטף הזה היא אחרית האנטישמיות. היהודים יעזבו את הארץ כידידים מכובדים, ואם ישובו אחרי־כן אחדים מהם, יקבלו אותם בארצות הנאורות ברצון וינהגו בהם כבוד, כאשר ייעשה לכל נתיני מדינות אחרות. לא בחפזון ובמנוסה נצא, כי־אם במשטר ובסדר לעיני כל העמים ובהשגחת דעת הקהל. את התנועה הזאת יש לנהל בדרכים חוקיות, והיא לא תבוצע בלי עזרתן הנדיבה של הממשלות הנוגעות בדבר ואשר תפקנה ממנה תועלת.

לשם טהרת הרעיון וכח ההגשמה דרושים לנו ערבים, שאפשר למצאם רק במה שרגילים לקרוא בשם “אישיות מוסרית” או אישיות משפטית". בין שני המונחים האלה, המוחלפים לעתים קרובות בלשון חכמי־המשפט, רוצה אני להבדיל הבדלה גמורה. כאישיות מוסרית, שאין לה דבר עם עסקי נכסים פרטיים, אני מציע את “אגודת היהודים”. על ידה עומדת “החברה היהודית”, העוסקת ברכישת נכסים.

היחיד אשר ישלח את ידו במפעל כביר כזה, יכול להיות רק רמאי או מטורף. לטהרת האישיות המוסרית ערב אופים של חברי האגודה. האישיות המשפטית תוכיח את עוצם ידה על־ידי הכספים שיהיו ברשותה.

בהערות שהעירותי עד עתה נתכונתי למהר ולהשיב על המון הטענות המוכרחות להתעורר לשמע המלים “מדינת היהודים”. מכאן ואילך נרצה את דברינו במתינות יתרה, נסלק טענות אחרות ונבאר בפרטות דברים שרק רמזנו עליהם, אף־על־פי שיש להמנע ככל האפשר מדברים כבדים במגילה עפה כזו. פרקים קצרים, כעין מאמרות, יסכנו מאד לתכליתנו.

הרוצה להקים בנין חדש, עליו להרוס תחילה את הישן ועל הריסותיו יבנה. בסדר מושכל זה אחזיק גם אני. בחלק הכללי אברר את המושגים ואסלק ציורים נושנים ומטושטשים, אקבע את ההנחות המדיניות והכלכליות, שעליהן תתכונן התכנית כולה.

בחלק הפרטי, המתחלק לשלשה מאמרים ראשיים, תתואר דרך ההגשמה. מאמרים אלה הם: “החברה היהודית”, “חבורות בני־המקום” ו“אגודת היהודים”. האגודה צריכה להוָסד ראשונה והחברה באחרונה, אבל בהצעת התכנית יש להקדים את החברה, כי רבים יטילו ספקות גדולים באפשרות הכספית, ואת אלה יש לסלק בראש וראשונה.

בסוף דברי אצטרך עוד להשיב על טענות אחרות, שבודאי יטענו כנגדי. מאת קוראי היהודים אבקש להאריך רוחם ולקרוא את דברי עד תומם. בלב קוראים אחדים תתעוררנה הטענות לא על־פי הסדר שאני משיב עליהן. והאיש אשר ימצא בדברי תשובה נצחת על ספקותיו, יודה ולא יבוש.

אמנם דברי מכוונים לשכל ולהגיון, אך יודע אני שאין די בהגיון בלבד. היושבים ימים רבים כלואים במאסר, לא ברצון יעזבו את בית־כלאם. נראה אם גדל לנו כבר הדור הצעיר הדרוש למפעלנו, הדור הצעיר אשר ימשוך את הזקנים וישאם על זרועותיו החזקות ויהפוך את נימוקי התבונה לרגשי התלהבות.

 

החלק הכללי    🔗

שאלת היהודים    🔗

אין איש אשר יכחיש את קיומה של צרת־היהודים. בכל הארצות אשר הם נחתים שם במספר רב, נרדפים הם ברב או במעט. כמעט בכל מקום בטלו למעשה את שווי־זכויותיהם, אף כי קיים הוא להלכה בספרי החוקים. גם המשרות הבינוניות בצבא, בפקידות הצבורית והפרטית, סגורות ומסוגרות בפניהם. גם מתוך עולם המסחר מנסים להוציאם בחזקה: “אל תקנו מאת היהודים”!

ההתקפות בבתי־הנבחרים ובאספות, בעתונים ועל במות בתי־התפלה, ברחוב ובדרכי־מסע – סגירת כמה בתי מלון – ואפילו במקומות־שעשועים, מתרבות מיום ליום. אופין של הרדיפות שונה לפי הארצות וחוגי החברה. ברוסיה משלחים אש במשכנות היהודים, ברומניה ירצחו מתי־מספר, בגרמניה יחלקו להם מכות מזמן לזמן, באוסטריה יטילו האנטישמים אימתם על כל החיים הצבוריים, באלג’יר יטיפו מטיפים נודדים לפרעות, בפריז תגדור החברה הרמה בעדה ולא תתן ליהודים דריסת־רגל בתוכה – הכל לפי מנהג המדינה. אין כונתנו למנות כאן את כל תלאות היהודים; לא נעסוק בפרטים, אף כי יכאיבו לנו מאד.

אין כונתי לעורר עלינו את מדת הרחמים. אלה הם דברים בטלים ולא יהיו לנו לתועלת ולא לכבוד. מסתפק אני בשאלות שאני שואל את היהודים: הנכון הוא, כי מצבם של היהודים עורכי־הדין, הרופאים, המהנדסים, המורים והפקידים מכל המינים הולך ורע מיום ליום? הנכון הוא, כי יקוממו את ההמונים לשפוך זעמם על עשירינו? הנכון הוא, כי רבה צרת עניי עמנו מצרת עניי כל עם ועם?

אדמה, כי הלחץ חזק בכל מקום. בין היהודים העשירים יעורר רגש בלתי נוח; על השכבות הבינוניות יכביד כמועקה כבדה; את דלת־העם יביא לידי יאוש.

עובדה היא, כי הכל מתכוננים לדבר אחד, כדבר הקריאה הברלינית הקלסית: “יהודים, צאו!”

רוצה אני לבטא את שאלת־היהודים בקצור נמרץ: האם כבר מוכרחים אנו “לצאת”? ולאן? או אולי נוכל להשאר עוד? ועד מתי?

נשיב תחילה על השאלה, אם נוכל להשאר. הנוכל לקוות לימים טובים מאלה, להאריך רוחנו ולצפות לרחמי שמים, כי יהפוך לב השרים והעמים עלינו לטובה? אומר אני: לא נוכל לקוות, כי הזרם ישנה את דרכו. למה? השרים – אם גם יאהבונו, כאהבם את יתר אזרחי ארצם – לא יוכלו להיות לנו למגן. ככל אשר “ירבו” להאיר לנו פנים, כן יגדילו את השנאה בלב צוררינו. וה“רב” הזה הוא מעט מכל אשר ידרוש כל אזרח פשוט או כל שבט בעם הארץ.

העמים, אשר היהודים יושבים בתוכם, הם כולם כאחד, בסתר או בגלוי, שונאי־ישראל.

ההמון הפשוט לא נחן בבינה היסטורית ולא יבין, כי שיני העמים האירופיים תקהינה מן הבוסר שאכלו אבותיהם בימי הביניים. אנחנו היינו למה שעשונו אלה אשר כלאונו בחומות הגיטו. אין ספק כי ידנו על העליונה בעסקי כספים, כי בימי הבינים אלצונו לעסוק רק באלה. וגם עתה ילחצונו אל מסחר הכסף, אשר יקרא היום בשם בורסה, אחרי אשר הרחיקו אותנו מכל יתר ענפי־המעשה. ואם נעשה עסקינו בבורסה, והיה זה לנו למקור חדש של בוז ושנאה. ועוד נוסיף בלי־הרף להעמיד אנשי־השכלה בינונים, אשר אין להם מקום, והם נעשים סכנה לחברה, כמו אוצרות־הכסף המצטברים והולכים. היהודים המשכילים והעניים נופלים עתה כולם אל הסוציאליזמוס, ובפרוץ המלחמה בחיי החברה, תהי ידה בנו בראשונה, כי בשתי המחנות הערוכות זו מול זו, במחנה בעלי־הרכוש כמו במחנה הסוציאליסטים, אנו עומדים אל מול פני המלחמה.

הנסיונות שנעשו עד כה לפתרון השאלה

האמצעים המלאכותיים, שהשתמשו בהם עד עתה לרפא את שבר העם היהודי, היו או דלים מדי – כגון, יסוד המושבות השונות – או שהיו מוטעים ביסודם, כגון הנסיונות לעשות את היהודים לאכרים בארצות מגוריהם.

איזו תועלת תצמח מזה, שיעתיקו כמה אלפי יהודים מארץ לארץ? או שיאחזו ויעשו חיל, ואז יעירו גם שם את האנטישמיות, או שלא ימצאו אחיזה – והלכו לאבוד. כבר בררנו מקודם את דעתנו על הנסיונות להסיע את עניי היהודים לארצות אחרות. דרך זאת לא תסכון ולא תוליך אל המטרה, או גם תתנגד למטרתנו. בזאת רק ידחה הפתרון לימים ושנים, ואולי גם יוכבד הפתרון מאד.

ואולם האומר לעשות את היהודים לעובדי־אדמה נלכד בטעות מוזרה. האכרים הם מעמד היסטורי. הדבר ניכר במלבושם, אשר ברוב הארצות לא נשתנה במשך מאות בשנים, בכלי־עבודתם, שלא שינו את צורתם אשר נתנו להם אבותיהם הראשונים. במחרשתם יחרשו את אדמתם, את זרעם יזרעו במפולת יד, בחרמש העתיק יקצרו את שדם ואת תבואתם ידושו במורג. ואולם יודעים אנו, כי כל המלאכות האלה תעשינה כיום במכונות. שאלת החקלאות כיום הזה היא אך שאלת מכונות. יד אמריקה תגבר על אירופה, כאשר תכרענה האחוזות הגדולות את אחיותיהן הקטנות.

האכר הוא אפוא בריה שנגזרה עליה כליה. ואם יש אשר יבקשו דרכים מלאכותיות לשמור על האכר מכליון, לא יעשו זאת כי־אם מתוך נימוקים מדיניים. להוסיף אכרים חדשים על הישנים בדמותם ובצלמם, אך הבל ורעות־רוח הוא. אין כח והון, אשר יוכלו להסב את גלגל התרבות אחורנית. הן גם משלטון יחיד תקיף ואדיר יבצר לשמור על תנאי־תרבות שנתישנו.

ואיך יאמרו להפוך את היהודי, שקנה חכמה ומדע, לאכר על־פי הנוסח הישן? למה הדבר דומה? כאילו אמרנו לו: “הנה קשת דרוכה, צא למלחמה!” – “מה? – ישאל – בקשת אצא למלחמה על אויב, אשר בידו רובים מתוקנים ותותחים משוכללים?” היהודים הממאנים ללכת אחרי אלה הרוצים לעשותם לאכרים גסים טוב המה עושים. הקשת היא כלי־מלחמה יפה מאוד, ולמראה תשתפך עלי נפשי – אם יש לי פנאי לכך, אבל מקומה בבית־הנכאת.

אמנם ישנם מקומות אחדים, אשר שמה יוצאים היהודים הנואשים לעבודת־השדה, או כי יתרצו לעבודה האת, אבל דוקא במקומות האלה – כגון המושבות בהסן שבגרמניה ובדרום רוסיה – תעלה האנטישמיות כפורחת.

כי מתקני־העולם השולחים את היהודי לחרוש את האדמה, שוכחים אדם חשוב אחד, אשר דעתו מכרעת בענין זה, והוא – האכר. גם טענת האכר צדקה מאד. מס הקרקעות, סכנת הבצורת, לחץ בעלי האחוזות הגדולות, העובדים במחיר מצער, ועל הכל התחרות אמריקה – כל אלה ממררים את חייו די והותר. ואת מכסי־הדגן אין להעלות עד אין קץ. וגם את עובד בית־החרושת לא יתכן להרעיב; ובמידה שהשפעתו המדינית הולכת וגוברת, נאלצים לשים לב למשאלותיו.

כל המכשולים האלה נודעים למדי, ועל־כן אזכירם רק בדרך אגב, רצוני היה להראות, כי הנסיונות שנעשו עד כה בכוָנה – וברוב המקרים בכוָנה רצויה – היו כולם לבטלה. לא העתקת חלק למקום אחר, אף לא התחבולות להוריד את רמתם הרוחנית של עניינו, עלולות להטיב את מצבנו. את ערך התרופה שבהתבוללות כבר בררתי למעלה.

בדרך זו לא נוכל לאנטישמיות. אי־אפשר לבטלה, כל־זמן שלא בטלו הסבות המולידות אותה. ואולם היש בידינו לבטל את הסבות האלה?

סבות האנטישמיות

לא נוסיף לדבר על הסבות שמקורן ברגשות, במשפטים קדומים ובבערות, כי־אם על הסבות המדיניות והכלכליות. אין לדמות את האנטישמיות שבימינו לשנאת־ישראל הדתית בימים עברו, אף כי בארצות אחדות יש לה לשנאת־ישראל גם היום אופי דתי. התנועה אשר שנאת־ישראל הולידה בימינו יש לה פנים אחרות. בארצות אירופה נולדה האנטישמיות על ברכי שחרור היהודים. כאשר הכירו עמי־התרבות את העוֶל אשר בחוקים הכובלים אותנו והוציאונו לחפשי, אחרו את המועד. החוקים לא יכלו לעשותנו לאנשים חפשים בארצות מושבותינו. בתוך חומות הגיטו התפתחנו בדרך מוזרה להיות עם, שכולו שייך למעמד הבינוני, ובצאתנו לחפשי היינו מתחרים נוראים לכל המעמד הבינוני בארץ. אחרי השחרור עמדו רגלינו פתאום בתוך מעגל הבורגנות ונלחצנו לחץ כפול, מבית ומחוץ. הבורגנות הנוצרית לא היתה נמנעת מלהביאנו קרבן לסוציאליזמוס; אבל גם לא יועיל הרבה.

ובכל זאת אין אפשרות לבטל את שווי־הזכויות של היהודים בארץ אשר שם הוא קיים. לא רק מפני שמעשה זה יתנגד לרוח החדשה, כי־אם מיראה פן יעברו כל היהודים, כעניים כעשירים, אל המפלגות המהרסות.

באמת כל כלי יוצר עלינו לא צלח. בראשונה גזלו מאת היהודים את אבני החן אשר בידיהם. ואולם איך יתפשו היום את הנכסים הנדים? הנכסים האלה מונחים בניירות־ערך מודפסים, סגורים בארבע פנות עולם, אולי גם בקופותיהם של נוצרים. אמנם יתכן להטיל מסים שונים על מניות ושטרי־בכורה של מסילות־ברזל, בנקים ומפעלי תעשיה, ובמקום שנהוג מס־הכנסה פרוגרסיבי, אפשר לשית יד על כל סכום הנכסים הנדים. אבל כל הנסיונות ממין זה יפגעו לא ביהודים בלבד, ובכל מקום שינסו לעשות זאת, יבוא מיד משבר כבד בחיי הכלכלה, אשר לא יצטמצם ביהודים הנפגעים ראשונה. על־ידי קוצר־היכולת הזה להתגבר על היהודים אך תגדל השנאה ותרב המרירות. האנטישמיות בקרב האוכלוסין עולה מיום ליום ושעה לשעה, ולא תחדל מעלות, כל עוד לא תמצא דרך לבער את הסבות מן הארץ. “הסבה הרחוקה” היא אבדן כשרון ההתבוללות, שאבדנו אותו בימי הבינים, ו“הסבה הקרובה” היא – עודף מספר בעלי־ההשכלה הבינונים בתוכנו, שאין לפניהם לא ירידה ולא עליה – כלומר, לא ירידה בריאה ולא עליה בריאה. ברדתנו למטה אנו נעשים לפרוליטרים מהרסים, מעין סגני־הקצינים של כל מפלגות־המהפכה, ובה בשעה משגשג ועולה כח כספנו עד להבהיל.

פעולת האנטישמיות

הלחץ אשר ילחצונו צוררינו אינו משפיע עלינו לטובה. לא נשתנינו משאר בני־אדם. לא נאהב את אויבינו – נודה ולא נבוש. אבל רק הכובש את יצרו רשאי להטיל בנו מום זה. הלחץ מביא אותנו בדרך הטבע לידי שנאת לוחצינו – ושנאתנו תוסיף להגביר את הלחץ. אין כל מוצא ממעגל־קסמים זה.

“אבל”, יקראו חוזים רכי־לבב, “אבל יש מוצא! אם רק נעורר את רגש הטוב והחסד בלב בני האדם!”

אמנם עלי עוד להוכיח, מה רבה האולת בלהג סנטימנטלי זה? הבא ליסד את תקון העולם על רגש הטוב והחסד של כל בני־האדם, אינו כותב אלא אוטופיה!

כבר דברתי את דברי על “התבוללותנו”. איני אומר אף רגע, כי טובה היא בעיני. האישיות הקבוצית של עמנו נעלה לתהלה בדברי ימי העולם, ואחרי כל אשר השפילוה, עוד כבודה חדש עמה, ולמה נבקש את כליונה? אולי יכולים היינו להטמע עד בלתי שריד בגויים אשר סביבותינו, לו הניחו לנו במשך שני דורות רצופים. אך הגויים לא יניחו לנו. אחרי כל תקופה קצרה של סבלנות, תתעורר שנאתם ביתר שאת. בשלומנו ובהצלחתנו כמו יצוק דבר המגרה ומרגיז, כי במשך מאות בשנים הסכין העולם לראותנו כבזויים שבעניים. ומחסרון־דעת וצרות־עין לא יראו, כי הצלחתנו תרופף את יהדותנו ותאבד את סגולותינו. רק הלחץ ישיבנו אל מקור מחצבנו העתיק, רק שנאת הסביבה תעשנו לגרים בארץ.

ועל־כן הננו ונהיה, ברצון או באונס, קבוץ היסטורי, בעל סגולות המיחדות אותו להיות גוי אחד.

עם הננו – שלא בטובתנו עושים אותנו שונאינו לעם; כן היה תמיד בדברי ימינו. בעת צרה נעשה אגודה אחת, ואז נרגיש פתאום בכחנו. כן, כחנו אתנו לברוא לנו מדינה, מדינה למופת. בידינו כל האמצעים, באנשים ובמעשים, הדרושים לכך.

אמנם הגענו כבר למקום, שבו עלינו לדבר על “החומר האנושי” שלנו, אם יתכן להשתמש במבטא לא־מהוקצע זה. אבל בראשונה יש לברר את קוי־היסוד של התכנית, אשר עליה יכּוֹן כל הבנין כולו.

התכנית

התכנית כולה בצורתה היסודית היא פשוטה עד מאד, ועליה להיות כן, למען תהי מובנת לכל אדם.

יותן לנו השלטון בחלקת־ארץ על פני האדמה, אשר תספיק לצרכיה הישרים של אומתנו, ואת כל השאר נעשה בעצמנו.

יסוד שלטון־מדינה חדש אין בו לא מן המגוחך ולא מן הנמנע. בימינו ראינו זאת אצל עמים, אשר אינם כעמנו בני מעמד בינוני, כי־אם עניים ממנו בחומר וברוח, ועל־כן גם חלשים ממנו. ממשלות הארצות הנגועות בנגע האנטישמיות מעונינות מאד להמציא לנו את השלטון הזה.

למטרה זו, שהיא פשוטה מאד בעיקרה, אך מסובכה בדרכי הגשמתה, שני מוסדות גדולים: “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית”.

מה ש“אגודת היהודים” תכין בדרך מדעית ומדינית, תוציא “החברה היהודית” לפועל.

“החברה היהודית” תעסוק בפירוק כל עסקי־ממונם של היהודים היוצאים ותתקין את כל המשא־והמתן הכלכלי בארץ החדשה.

כאמור למעלה, אין אנו רשאים לצייר לנו את יציאת היהודים לפתע פתאום. לאט לאט יצאו ובמשך עשרות שנים. בראשונה ילכו העניים שבעניים והם יכשירו את האדמה לישוב. לפי תכנית מתוכנת מראש יסללו שם כבישים, יבנו גשרים ומסילות־ברזל, יקימו עמודי טלגרף, יטו נהרות ויבנו בידיהם את משכנותיהם. עבודתם תגדיל את המשא־והמתן, המשא־והמתן יפתח את השווקים, והשווקים ימשכו מתישבים חדשים. כי כל איש יבוא מרצונו, על חשבונו ועל אחריותו. העבודה אשר נשקיע באדמה, תעלה את מחיר הקרקעות. היהודים יכירו עד מהרה, כי נפתח שדה חדש וקיים לרוח־קבולתם, אשר עד עתה היתה שנואה ובזויה בעיני העמים.

הבא לכונן לו כיום הזה ארץ חדשה לא יוכל לעשות זאת כמעשה הראשונים לפני אלף שנה, אשר לא יכלו לעשות אחרת. איולת היא לשוב אחורנית אל דרגות־תרבות נושנות, כחפץ ציונים מעטים. לו נטל עלינו, למשל, לבער חיות רעות מן הארץ, לא נעשה כבני־אירופה מן המאה החמישית. לא נצא לקראת דובים ביחידות, איש איש ורמחו וחניתו בידו, כי־אם נערוך ציד רב ובהמון חוגג, נחריד את החיות אל מקום מיוחד, ובהיותן יחד נזרוק לתוכן פצצה משחיתה.

בבואנו להקים בנינים, לא נתקע בתי־עץ עלובים על חוף הים, כי־אם נבנה כאשר נוהגים לבנות בימינו. בתינו יתנוססו לעוז ולתפארת, כאשר לא בנו עד כה. כי ניתנו לנו אמצעים, אשר לא ידעום הדורות הראשונים.

אחרי השכבות השפלות במצבן הכלכלי תבואנה לאט־לאט הגבוהות מהן. הקרובים עתה ליאוש ילכו בראשונה, נהוגים בידי משכילינו הבינונים, אשר נעמיד במספר רב והם נרדפים בכל מקום.

תכלית החבור הזה – להביא את שאלת הגירתם של היהודים לידי וכוח כללי. אבל אין כונתו להעמידה למנין דעות. בדרך זו נכונה לעניננו מפלה בטוחה. מי שאינו רוצה, ישאר כאן; התנגדותם של יחידים אינה מעלה ואינה מורידה.

הרוצה ללכת אתנו יעמוד על דגלנו וילחם לו בדבור, בכתב ובמעשה.

היהודים המודים ברעיון־המדינה אשר הָגינו, יתלקטו אל “אגודת היהודים”. בזאת יגדל כחה לדבר ולשאת־ולתת עם הממשלות בשם היהודים. “האגודה” תוכר ככוח יוסד־מדינה, אם נדבר בלשון משפטי־העמים, ובזה הן יונח היסוד למדינה עצמה.

אם תתרצינה אפוא הממלכות לתת ליהודים את השלטון באחת הארצות הנייטרליות, אז תבוא עמהן “האגודה” בדברים בנוגע לארץ המוצעה. שתי ארצות באות בחשבון: ארץ־ישראל וארגנטינה. בשני המקומות האלה נעשו נסיונות חשובים של התישבות היהודים. אף כי בשניהם נשמר העיקר המוטעה – להכניס את היהודים קמעא קמעא. הדרך הזאת תמיד אחריתה מרה. כי בדרך הטבע בא תמיד הרגע, בו ירגישו התושבים בסכנה הצפויה להם, ומרוב לחצם תאולץ הממשלה לסגור את שערי הארץ בפני כניסת יהודים נוספים. היוצא מדברינו, כי ההגירה תועיל לנו רק אז, אם תתבסס על שלטון בטוח.

“אגודת היהודים” תשא ותתן עם שליטי הארץ כיום הזה, והדבר יעשה בחסותן של ממלכות אירופה – אם ההצעה תיטב בעיניהן. יש לאל ידינו להביא תועלת עצומה לשליטי הארץ כיום הזה, לקחת עלינו חלק מחובות־המדינה, לסלול מסילות ודרכים, הדרושים גם לנו, ועוד רבים כמו אלה. ובהכּון מדינת היהודים, יעמוד ריוח גם לארצות השכנות, כי תרבותו של חבל־ארץ אחד מעלה בכלל ובפרט את ערך הארצות אשר סביבותיו.

ארץ־ישראל או ארגנטינה?

היש לבכר את ארץ־ישראל או את ארגנטינה? ה“אגודה” תקח את אשר יותן לה ואשר תבוא עליו הסכמת רוב בני עמנו. ה“אגודה” תברר את שתי ההצעות.

ארגנטינה היא אחת הארצות העשירות בטבען ברחבי תבל, ארץ רחבת־ידים עד מאד, אוכלוסיה מעטים ואקלימה ממוצע. הריפובליקה הארגנטינית תמצא לטוב לה למסור לנו חלקת־ארץ גדולה. חדירת היהודים לארץ זו עד כה אמנם לא הפיקה רצון מאת יושבי הארץ. ויש לבאר לממשלת ארגנטינה את ההבדל היסודי בין החדירה ההיא וההגירה החדשה.

ארץ־ישראל היא ארץ־אבותינו אשר לא נשכחנה לעולם. לזכרה יחרד לב עמנו ולשמעה יבואו רבים. לו חפץ הוד מעלתו הסולטן לתת לנו את ארץ־ישראל, כי־עתה לקחנו על עצמנו להביא סדר גמור בעניני הכספים של ממלכת תורכיה. למען אירופה נהיה שם חלק מן החומה הבצורה נגד אסיה, ונעשה את תפקיד חלוץ־התרבות בפני הברברים. בתור מדינה נייטרלית נשמור על קשרינו עם כל עמי אירופה, אשר יערבו את קיומנו שם. ואשר למקומות הקדושים לעולם הנוצרי, תמצא ערובה במשפט־העמים להבדילם מן הארץ ולהעמידם ברשות עצמם. אנו נהיה משמר־הכבוד על המקומות הקדושים ובקיומנו נערוב בעד מלוי חובתנו. משמרת־הכבוד תשמש סמל כביר לפתרון שאלת־היהודים, אחרי אשר עונינו אלף ושמונה מאות שנה.

צורך, מכשיר, משא־ומתן

בפרק שלפני האחרון אמרתי: “החברה היהודית תתקין את כל המשא־והמתן הכלכלי בארץ החדשה”.

רואה אני צורך להוסיף דברים אחדים ליתר באור. תכנית כזו שלפנינו עלולה להתמוטט ביסודותיה, אם “אנשי המעשה” יתנגדו לה. והנה אנשי־המעשה הם בדרך כלל אנשי־ההרגל, שאינם מסוגלים לצאת מחוג צר של מושגים נושנים. אבל התנגדותם תהא מקובלת ועלולה להזיק הרבה לרעיון החדש; למצער, כל זמן שהרעיון לא יתחזק במידה כזו, שיוכל לזרות את האנשים המעשיים יחד עם מושגיהם הבלים מזוקן.

כאשר הגיעה לאירופה עת מסילות־הברזל, היו “אנשי מעשה” שאמרו על כמה מסילות אשר עמדו להסלל אז, כי איולת היא לסללן, “מאחר שבמקומות האלה אין די נוסעים גם למרכבת־הדואר”. אז לא ידעו את האמת, הידועה היום לכל בר־בי־רב, כי לא הנוסעים עושים את המסילה, כי־אם להפך, המסילה עושה את הנוסעים; כמובן, שיש להניח כי הצורך היה נמצא בכח.

ממין הטענה הזאת של “אנשי המעשה” שלפני מסילות־הברזל תהיה גם טענת אלה, שאינם יכולים לדמות בנפשם, איך יכלכלו האנשים החדשים הבאים לארץ, אשר טרם נרכשה וטרם־פותחה, את משאם־ומתנם הכלכלי. איש־מעשה יטען בערך כדברים האלה:

“נניח, כי מצב היהודים בארצות רבות הוא עתה ברע, והוא בהכרח ילך הלוך ורע; נניח, כי יתעורר בהם החפץ לנדוד מארצם; נניח גם כן, כי היהודים ילכו אל הארץ החדשה – איך ובמה ישתכרו להחיות את נפשם? והלא אין יכולת לסדר את משאם־ומתנם של המוני אנשים בדרך מלאכותית מיום אחד למשנהו”.

על זאת אענה: אין כאן המדובר על משא־ומתן מלאכותי ולא יעלה על הדעת, כי הדבר הזה יֵעשה מיום אחד למשנהו. אבל אם גם לא יתכן לסדר את המשא־והמתן, הנה יתכן ויתכן לעוררו ולהכינו. על ידי מה? על־ידי מכשיר הצורך. אם יכירו בצורך ויתקינו את המכשיר, אז יבוא המשא־והמתן מאליו.

אם היהודים מרגישים באמת ובתמים את הצורך להגיע למצב טוב ממצבם; אם המכשיר העומד להברא כדי לשמש את הצורך הזה, “החברה היהודית”, יהיה חזק למדי: מן ההכרח הוא שהמשא־והמתן יפרוץ בארץ חדשה. כמובן, שזהו דבר שבעתיד, כשם שהתפתחות מסילות־הברזל היתה בשביל בני שנות השלושים דבר שבעתיד. ובכל־זאת נסללו מסילות־הברזל. לאשרנו, התגברו אבותינו על פקפוקיהם של אנשי־המעשה הנוסעים במרכבת־הדואר.

 

החברה היהודית    🔗

קוי־היסוד    🔗

את “החברה היהודית” אני משער לי כמעט כדמות החברות הגדולות למקח קרקעות – רצונכם, קראו לה Chatered Company של יהודים, אך אין בידה כח שלטון ותפקידיה אינם מצטמצמים בהתישבות בלבד.

“החברה היהודית” תתכונן כחברת־מניות נתונה לחסותה של אנגליה וכפופה לחוקיה. מקום מושבה הראשי בלונדון. את גודל קרן־המניות לא אוכל לקצוב בשעה זו. אמני־הכספים שיש לנו במספר רב יעשו את החשבון המדויק. אך למען המנע מדברים בעלמא, אערוך לפי שעה את הסכום למיליארד מרק. יתכן כי יהיה צורך בסכום גדול או קטן מזה. בצורת אִסוף הכספים, אשר אטפל בו להלן, תלוי הדבר, איזה חלק מן הסכום הגדול יצטרכו להכניס במזומנים בראשית הפעולה.

“החברה היהודית” היא מוסד לשעת מעבר. יש לה אופי מסחרי ברור והיא שונה תכלית שנוי מ“אגודת היהודים”.

תפקידה הראשון של “החברה היהודית” הוא, למכור את נכסי דלא ניידי של היהודים היוצאים. היא תכלכל את מעשיה בשיטה נכונה, כדי למנוע בעד משברים ולהבטיח לכל איש את חלקו, ותכשיר את התנועה הפנימית של האזרחים הנוצרים, כאשר רמזתי למעלה.

עסקי נכסי דלא ניידי

על הנכסים האלה יֵחשבו בתים, אחוזות ולהקוחות של בתי־המסחר למקומותיהם. בראשונה תודיע “החברה היהודית”, כי נכונה היא לעסוק רק במכירת הנכסים האלה. הן בזמן הראשון תֵעשה המכירה היהודית בלי בהלה ובלי הורדת מחירים גדולה. סניפי החברה יהיו בכל עיר ועיר למרכזי המכירה של נכסי היהודים. כל סניף וסניף יקבל רק דמי עמילות, כפי הדרוש לקיומו.

אבל יתכן כי עם התפתחות התנועה ירד שער הנכסים פלאים, ואז מן הנמנע יהיה למכרם. בדרגה זו יסתעף תפקידה של החברה כמוכרת־נכסים לכמה סעיפים חדשים. החברה תהיה לסוכנת המפקחת על הנכסים הנשארים ותשמור את שער־הכושר למכרם. היא תגבה את שכר־הדירה, תחכיר את האחוזות, תמנה מנהלי־עסקים, אולי גם בתנאי־חכירה – לשם זהירות. החברה תשתדל בכל מקום להקל על החוכרים – “הנוצרים” – את רכישת הנכסים ההם. בכלל היא תמַנה לאט־לאט במוסדותיה האירופיים רק פקידים נוצרים ובאי־כח חפשים (עורכי־דין וכו'), ואלה אינם צריכים כלל להיות לעבדי היהודים. הם יחשבו כפקידי־בקורת של האוכלוסין הנוצרים, להשגיח שהכל יעשה כהלכה, שהעסקים יתנהלו בצדק ובמישרים ושאין כל כוונה לזעזע את חילו וטובו של עם הארץ.

וכן תעסוק החברה גם בקנית נכסים, או נכון מזה, בחלופי נכסים. היא תתן בית תחת בית, אחוזה תחת אחוזה. כלומר, “שם”, בארץ החדשה. בכלל ישתדלו ככל־האפשר להעתיק “שמה” כל מה שהיה “פה”. ובזה יפָתח לחברה מקור של רווחים גדולים וכשרים. היא תתן “שם” בתים טובים ומשוכללים ואחוזות טובות מאלה שהיו להם “פה”, ובמחירים נמוכים מאד. כי האדמה אשר קנתה עלתה לה בזיל הזול.

רכישת האדמה

את חבל־הארץ, אשר יחליטו לתת ליהודים על־פי משפט העמים, יש לרכוש, כמובן, גם על־פי משפט הקנין הפרטי.

הדרכים שיאחז בהן היחיד לשם התישבות אינן נכנסות למסגרת ההצעה הזאת, אבל “החברה” צריכה לשטחי־אדמה גדולים למענה ולמעננו. היא תרכוש את הקרקע הדרוש בדרך קניה מרוכזת. בעיקר יבואו בחשבון קרקעות־הממשלה, שבעליהם הם שליטי הארץ כיום הזה. מטרתה היא לרכוש “שם” את האדמה בלי הפקעת־שער מופרזת, כשם שהכל ימכר “פה” בלי הורדת המחירים. אין לחשוש לספסרות פרועה, כי רק “החברה” תגדיל את ערך האדמה, בנהלה את ההתישבות בהסכם עם “אגודת היהודים” המפקחת על מעשיה. האגודה תדאג, שכל המפעל לא יהפך ל,,פנמה“, כי אם ל”סואץ".

החברה תמציא לפקידיה חלקות־בנין במחירים זולים. תתן להם לבנין מעונותיהם היפים מלוה, אשר תנוכה בשיעורים ממשכורתם, או תזָקף לחשבון ההוספות על המשכורת. בזאת ימצאו גמול לפעולתם, נוסף על הכבוד וההצטינות.

הריוח העצום אשר יצטבר בעסקי־הקרקעות יפול בחלקה של “החברה”, כי מגיע לה שכר טוב, אחרי אשר קבלה עליה את האחריות, כדרך כל קבלן חפשי. בכל מקום שיש סכנת־אחריות, יש להעניק לקבלן שכר הגון ביד רחבה. אבל רק במקום שיש סכנה כזאת ינתן השכר. היחס שבין האחריות והפרס הוא העמוד, אשר עליו ישען המוסד בעולם הכספים.

הבנינים

“החברה” תעסוק גם בחלופי בית בבית ואחוזה באחוזה. מעסקי הקרקעות על החברה להכניס רווחים. זאת ידע כל איש, אשר התבונן וראה, כי מחיר האדמה עולה עם ישוב של תרבות. דבר זה יראה ברור באחוזות המסוגרות (Enclaven) בערים ובארצות. שטחים אשר לא עובדו עולים בערכם ברבות התרבות אשר תעטרם מסביב. מרהיבי העיר פריז, אשר קנו את המגרשים הגובלים עם העיר והחלו לבנות מן הקצה השני, עשו עסק־קרקעות גאוני בפשטותו. בדרך־בנין הפוכה זו עלו מחירי המגרשים במהירות מפליאה, ואחרי־כן בנו את בתיהם בתוך העיר, כלומר, על מגרשים יקרים.

החברה תבנה בעצמה או תזמין את הבנינים אצל אדריכלים חפשים, אחת היא לה. בזה ובזה תאחז ידה. בידה ימצא אוצר רב של כחות־עבודה, כאשר יתברר בסמוך, ואת הכחות האלה אין לנצל בדרך קפיטליסטית, כי־אם יש להביאים לידי חיים מאושרים ושמחים, אך השכר אשר ישולם להם לא יהיה רב מדי. לחומר הבנין ידאגו הגיאולוגים, כאשר יצאו לבחור את המקומות לבנין הערים.

על־פי איזה עיקר יבנו הבנינים?

מעונות עובדים

מעונות העובדים (מעונות כל החיים על עמל כפיהם בכלל זה) יוקמו על חשבון “החברה”. אין אני מתכוון בשום פנים לקסרקטי־הפועלים הקודרים שבערי אירופה, אף לא לצריפים העלובים, הערוכים בשורות ישרות מסביב לבתי־החרושת. אמנם גם בתי־העובדים שלנו מוכרחים להיות בעלי תבנית אחת – כי החברה תוכל לבנות בזול, רק אם תכין את חלקי הבנין בכמויות גדולות – אבל הבתים היחידים האלה והגינות שמסביב להן יתחברו בכל מקום לגושים נחמדים למראה. יפה־הנוף יעיר בלב אדריכלינו הצעירים, אשר לא שועבדו להרגל, רוח חן וחכמה, ואם גם העם לא יבין לרוח התכנית בשלמותה, הנה ימצא עונג לגור בתוך השכונה הקלה והנוחה הזאת. בית־הכנסת יהיה נשקף על כל סביבותיו; הן רק אמונתנו העתיקה היא שעמדה לנו לעשותנו לגוי אחד. ובתי־הספר אשר יוקמו לילדינו יהיו נעימים, מלאי אור ואויר צח ומצוידים בכל מכשירי הלמוד החדשים. יכנו גם בתי־למוד להשתלמות בעלי־מלאכה, אשר יתנו להם את היכולת לשפר את אומנותם, לקנות ידיעות טכנולוגיות והכשרון להתהלך עם מכונות. יוקמו גם בתי משחק ושעשועים לעם, אשר “אגודת היהודים” תנהלם ברוח מוסר ודרך־ארץ.

פה ידובר רק בבנינים ולא במה שיעשה בתוכם.

את מעונות־העובדים תבנה החברה בזול, כאמור. לא רק בשל חמרי־הבנין אשר ימצאו לרוב, לא רק בשל הקרקע שהוא קנין החברה – אלא גם מפני שלא תצטרך לשלם לפועלים.

יושבי־החוות באמריקה נוהגים לעזור איש את רעהו בבנין בתיהם. שיטה זו, התמימה עד לילדות – מגושמה כגושי הבתים שהם מקימים – עלולה להתפתח ולהתעדן עד מאד.

הפועלים ה“שחורים”

(Unskilled Labourers)

פועלינו ה“שחורים”, אשר יבואו בתחילה ממושבות המוני ישראל ברוסיה וברומניה, גם עליהם יוטל לבנות את בתיהם איש בעזרת רעהו. הן בראשונה לא נמצא די ברזל ונצטרך לבנות בתי־עץ, אך ברוב הימים תהיה אחרת, ובתי־העוני הארעיים יוחלפו בבתים חזקים וטובים.

פועלינו ה“שחורים” יבנו את בתיהם ואת בתי חבריהם, ואת הדבר הזה יגידו להם מראש. חלף עבודתם יקומו הבתים להם למקנה, אך לא תיכף ומיד, כי־אם אחרי אשר יוכיחו במשך שלוש שנים כי ראויים הם לכך. בדרך זו נרכוש לנו אנשים חרוצים ומוכשרים, כי האיש אשר עבד שלוש שנים באמונה, חנוכו יפה לכל ימי חייו.

אמרתי למעלה, כי החברה לא תשלם לפועלים האלה כל שכר, ובמה איפוא יחיו את נפשם?

בדרך כלל מתנגד אני לשיטה, שעל־פיה משלמים לפועלים בסחורות או בהמחאות לחנות הקבלן (Trucksystem). אבל עם החלוצים האלה העולים על האדמה נתנהג בשיטה זו. החברה אשר תדאג להם בדברים רבים, תדאג גם לכלכלתם. שיטת התשלומים בסחורות תהיה נוהגת רק בשנים הראשונות, וגם הפועלים יפיקו ממנה תועלת, כי בדרך זו ינצלו מנצולם של חנונים, בעלי־אכסניות וכו'. ובזאת גם תמנע החברה בעד העניים, שלא יאחזו שם במסחר הרוכלים, אשר גם פה נאלצו לאחוז בו רק בתוקף הגורמים ההיסטוריים. ויד “החברה” תמשול בשכורים ובעושי־הזימה. אם כן, לא יהיה בראשית ההתישבות כל שכר עבודה? כן, שכר עודף.

שבע שעות־עבודה ליום

יום העבודה הרגיל הוא בן שבע שעות!

אין זאת אומרת, כי רק שבע שעות ביום יכרתו עצים, יחפרו אדמה, יסיעו אבנים – בקצור, כל ארבעים אבות־המלאכה. לא. העבודה תעשה במשך ארבע־עשרה שעה ביום. אבל גדודי העבודה יתחלפו אחרי כל שלוש שעות וחצי. המשטר יהיה צבאי כולו: דרגות, התעלות, קצבה לעת זקנה. על המוצא לכסף הקצבה ידובר להלן. במשך שלוש שעות וחצי יכול אדם בריא לעבוד עבודה אינטנסיבית מאד. אחרי הפסקה של שלוש שעות וחצי – שהוא מקדיש אותן למנוחתו, למשפחתו, להשתלמותו המקצועית – ישוב לעבודתו בכח רענן. אנשי־עבודה כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות.

שבע שעות־עבודה ליום! בכלל הן ארבע־עשרה שעות ליום – יותר מזה לא יתכן לעבוד ביום אחד.

ולבי סמוך ובטוח, כי יש יכולת להנהיג יום־עבודה של שבע שעות, ידועים הנסיונות בבלגיה ובאנגליה. אחדים מחכמי הכלכלה המדינית חושבים, כי די לה לעבודה גם בחמש שעות ליום. “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית” יקנו בנידון זה נסיונות חדשים – אשר יועילו גם לעמי הארצות האחרות –, ואם יתברר, כי מן הבחינה המעשית יתכן יום־עבודה של שבע שעות, יהי הדבר הזה לחוק במדינתנו העתידה להוָסד.

רק “החברה” תעסיק את אנשיה תמיד שבע שעות ביום. ותמיד יהיה לאל ידה לעשות זאת.

ועבודת שבע השעות דרושה לנו כקול קורא ומקבץ לאנשינו מכל קצוי תבל, אשר יבואו לארץ מרצונם. על ארצנו באמת להיות ארץ־סגולה…

והאיש אשר יעבוד נוספות על שבע השעות, יקבל את עודף שכרו בכסף מזומן. ואחרי אשר כל צרכיו סופקו, ובני משפחתו אשר לא יוכלו לעבוד מתכלכלים ממוסדות־החסד אשר רוכזו שמה, הן יהיה בידו לחסוך לו מעט כסף. אנו נשתדל לחזק באנשינו את יצר החסכון הטבוע בהם, כי על־ידו יקל ליחיד לעלות מעלה מעלה, ובזאת נכין לנו אוצרות־כסף, אשר נוכל ללוות מהם מלוה לצרכי המדינה.

העבודה היתרה של שבע שעות היום לא תרבה משלוש שעות ורק אחרי בדיקת הרופא, כי בחייהם החדשים יהיו אנשינו בהולים אחרי העבודה, ואז יוָדע בגויים, כי עם חרוץ אנחנו.

אין אני נכנס עכשיו בפרטי שיטת התשלומים בסחורות (פתקאות וכו'), כשם שאיני עוסק בפרטים רבים אחרים, כדי לא לבלבל את דעת הקורא. לנשים לא יורשה לעבוד כל עבודה קשה, וגם לא יותר מן השעות הקבועות.

הנשים ההרות תהיינה חפשיות מכל עבודה ומזונות ינתנו להן בשפע. כי לעתיד לבוא דרושים לנו דורות חזקים.

את הילדים נוכל לחנך משחר ילדותם כטוב בעינינו. אך לא פה המקום לעסוק בשאלה זו.

כל הפרטים שהרציתי לעיל על מעונות־העובדים, על הפועלים ה“שחורים” ועל אורח־חייהם עלולים לצאת אל הפועל, כמו שאר הצעותי; כל אלה מצויים כבר בחיים, אך במידה מעטה, ועל־כן לא יתבוננו ולא יבינו בהם. בבואי לפתור את שאלת­־היהודים היתה לנגד עיני החברה “עזרה על־ידי עבודה” (Assistance par le travail), אשר הכרתיה בפריז ורבות למדתי ממנה.

עזרה על־ידי עבודה

העזרה על־ידי עבודה, הנהוגה עתה בפריז ובערים אחרות בצרפת, באנגליה, בשוייץ ובאמריקה, עודנה מעטה ודלה, אבל יתכן לעשות בה גדולות.

על איזה עיקר מתבססת העזרה הזאת?

העיקר הוא: להמציא לכל נצרך עבודה בלתי־מקצועית, עבודה קלה שאינה צריכה למוד, כגון בקיע עצים לגזירים קטנים, אשר בהם יבערו את האח בבתי פריז. עבודה זו דומה לעבודת אסירים, אך לפני מעשה הפשע, ז. א. עבודה שאין עמה חלול הכבוד. אין עוד איש נאלץ לפשוע על פת־לחם, אם חפץ בעבודה. איש לא ישלח עוד יד בנפשו מחרפת רעב. הן אחד מאותות­־הקלון אשר לכל תרבות הוא, כי תחת שלחן העשירים ילקטו הכלבים מטעמים.

העזרה מספקת אפוא עבודה לכל איש ואיש. האם יש לה שוק למכור את פרי העבודה? לא. על־כל־פנים אין לה שוק מספיק. ובזה חסרונה של החברה הקיימת. פעולותיה כרוכות תמיד בהפסד. אך נכונה היא להפסיד. הלא מוסד־צדק הוא. הנדבה נותנת רק את ההבדל בין מחיר־הייצור ובין מחיר־הפדיון. תחת לתת לאביון עשר פרוטות, היא ממציאה לו עבודה, אשר תפסיד בה עשר פרוטות. אבל האביון פושט־היד, שנהפך לעובד ישר, משתכר פרנק וחצי ליום. במקום 10 פרוטות 150 פרוטה! כלומר, מעשה־הצדקה, אשר אין עמו בזיון, נכפל פי חמשה־עשר. וכן יהיה המיליארד האחד לחמישה־עשר מיליארד!

חברת־העזרה אמנם מפסידה את עשר הפרוטות. אבל “החברה היהודית” לא תפסיד את המיליארד, ונהפוך הוא, כי רווחיה ירבו ויעצמו מאד.

בה גם התועלת המוסרית. הנה גם המצאת העבודה המעטה על־ידי החברות הקיימות מחזקת את מוסרו של האדם המובטל, עד אשר ימצא התעסקות לפי כשרונותיו במלאכתו הראשונה או במלאכה חדשה. בכל יום ויום יש לו שעות פנויות אחדות לבקש עבודה, וגם חברת־העזרה מבקשת עבודה בשבילו.

המוסד הקטן הזה חסרונו בצדו, שהוא מתחרה בסוחרי־העצים. לסוחרי־העצים ישנה זכות־הבחירה, ובצדק יצעקו חמס על ההתחרות הזאת. גם במלאכת האסירים בבתי־הכלא אין להתחרות, כי על המדינה להעסיק את פושעיה ולכלכלם.

בקרב חיי החברה הישנה קשה למצוא מקום לעזרת־העבודה, לא כן בחברתנו החדשה.

הן ידרשו לנו המוני עובדים “שחורים” להכשרת הקרקעות, לסלילת דרכים, לתקון יערות, לחפירת אדמה, לבנין מסילות־ברזל וטלגרף. כל אלה יעשו לפי תכנית גדולה וערוכה מראש.

השווקים

לרגל העבודה אשר נטע בארץ החדשה, נביא שמה גם את מסחר־השווקים. אמנם בתחילה יהיה השוק נועד רק לצרכי־החיים הראשוניים: לבהמות, תבואה, בגדי־עובדים, כלי־מלאכה וכלי־נשק. הזכרתי רק מעט מהרבה. בימים הראשונים נקנה את כל אלה בארצות הסמוכות או באירופה, אבל עד מהרה נעשה את כל אלה בעצמנו. אנשי־העסק היהודים יכירו עד מהרה מה רב הטוב הצפון להם שם.

לרגל צבא הפקידים של “החברה” יתרבו ויתעדנו הצרכים (אני מביא ממספר הפקידים גם את קציני גדוד־ההגנה, אשר יעלו תמיד לחלק העשירי ממספר הגברים העולים. גדוד זה יהיה די למען עמוד בפני מרידות האנשים הרעים; כי רוב האזרחים יהיו אוהבי־שלום).

הצרכים המעודנים של הפקידים המשתכרים יפה יולידו את המשא־והמתן בסחורות מעודנות, והמסחר הזה יפרוץ ויגדל מיום ליום. הנשואים יעלו את משפחותיהם, הפנויים יביאו את הוריהם, אחיהם ואחיותיהם, אחרי אשר יבנו את ביתם בארץ. הן כתנועה הזאת נראה אצל אחינו בני ישראל ההולכים לאמריקה. האיש אשר מצא את לחמו, ימהר לקרוא לקרוביו. כי חזקים ואיתנים קשרי המשפחה בישראל. גם “אגודת היהודים” ו“החברה היהודית” תפעלנה שכם אחד לחזוק המשפחה ולטפוחה. אין כונתי לעזרה המוסרית – דבר זה מובן מאליו – כי־אם לעזרה החמרית. לפקידים ינתנו הוספות לנשואים ולילדים. דרוש לנו המון אדם רב, כל אלה אשר כבר באו וכל העתידים לבוא.

סוגי משכנות אחרים

עמדתי בדברי בפרק העוסק בבנין מעונות־עובדים על חשבון החברה. עתה אשוב לדבר על סוגי משכנות אחרים. גם לאזרחים הזעירים תבנה החברה בתים בידי אדריכליה, בחליפין או בכסף. החברה תקים בידי אדריכליה כמאה טפוסים של בתים, אחר־כך תוסיף עליהם כהמה וכהמה. דוגמאות נאות אלו תשמשנה גם כח מושך. מחיר כל בית ובית יהיה קבוע. בעד טיב המלאכה תערוב החברה, אשר לא תבקש שכר לפעולתה. ואיפה יהיה מקום הבתים? זאת נראה בבואנו לדבר על “חבורות בני־המקום”.

ויען אשר “החברה” לא תבקש לה כל ריוח מבנין הבתים, רק מעסק המגרשים והאדמה, יהא רצוי מאד, שאדריכלים רבים יבנו גם על חשבון הפרט, על ידי כך יעלה מחיר הקרקע והמותרות יפרצו בארץ, והמותרות דרושות לנו למטרות שונות. בעיקר למען האמנות, התעשיה, וברבות הימים גם למען התפרדות הרכוש הגדול.

כן, היהודים העשירים, החרדים עתה להצפין את אוצרותיהם מעין רואים ועורכים משתיהם מאחרי מסכים מורדים, יתענגו שם על טובם באין מכלים. אם ההגירה תצא לפועל בעזרתם, ימצא הרכוש שם את תקונו: תועלתו תראה שם במפעל אשר אין מָשלוֹ. כאשר עשירי היהודים יתחילו לבנות שם את ארמונותיהם, שהיו לצנינים בעיני עמי אירופה, יתפשט עד מהרה המנהג לבנות שם בתים נחמדים למראה.

כמה דרכים לפרוק הנכסים

מדמה אני לעצמי את “החברה היהודית” כסוכן או כמנהל את נכסי דלא ניידי של היהודים לארצותיהם.

אשר לבתים ולקרקעות נקל הדבר לעשותו. אבל מה יהיה על העסקים? כאן הדרכים מרובות ושונות ואי־אפשר לראות את כולן מראש. אך גם הדבר הזה לא יקשה הרבה. כי בכל מקרה ומקרה יוכל בעל־העסק, החפץ לעזוב את הארץ, לבוא לידי הסכם עם סניף החברה שבמחוזו, למען השיג את התנאים הרצויים לו.

ואשר לסוחרים הזעירים, שעסקם עומד בעיקר על עבודת בעליו והסחורה או המטלטלין מעטים בו, נקל מאד להעתיק שמה את רכושם. “החברה” תמצא לכל מהגר עבודה בטוחה, ובמחיר סחורתו המעטה תתן לו שם חלקת־אדמה ומכונות באשראי. ואנשינו המוכשרים לכל ילמדו את העבודה החדשה בזמן מצער. בידוע, שהיהודים מסתגלים מהרה לכל משלח־יד. חנונים רבים יכולים להיות לבעלי־תעשיה קטנים בחקלאות. “החברה” תוכל להסכים גם להפסדים מדומים, בקבלה מיד העניים את נכסיהם, כי על ידי כך יבואו רבים לעבד את חלקותיהם, ובזאת יעלה ערך החלקות האחרות.

ובעסקים הבינונים, אשר הסחורה והמטלטלין חשובים בהם כעבודת בעליהם, או גם יותר מהם, והאשראי תופס בהם מקום מכריע, נוכל לשער לנו דרכי ֿפירוק שונות. היהודי העוזב את הארץ אינו מאבד את כח־האשראי האישי, כי יקחנו עמו וישתמש בו להנאתו בארץ החדשה. “החברה היהודית” תפתח לו חשבון של ערבות. את עסקו הקודם יוכל למכור בעצמו או למסרו בידי מנהלים תחת פקוחם של פקידי “החברה”. המנהל יוכל לקחת את העסק בחכירה או העסק יקום לו למקנה קמעא קמעא בתשלומים לשיעורין. “החברה” תשגיח בעזרת מפקחיה ומורשיה, שהעסק יתנהל כשורה או שהתשלומים יוכנסו בזמנם. “החברה” תהא כאן האפוטרופוס של המהגרים. ואם ימָצא יהודי, אשר לא יוכל למכור את עסקו ולא יבטח באחר לשימו בידו, וגם לעזבו לא יאבה – השָאר ישאר האיש במקום מגוריו. גם הנשארים האלה לא ירעו את מצבם, כי הוקל להם מתחרות אחיהם היוצאים וקול האנטישמיים הקורא: “אל תקנו מאת היהודים!” לא ישמע עוד.

ואם בעל־העסק היוצא ירצה להמשיך בעסקו גם שם, יתקין את עצמו מראש לדבר הזה. למשל: פלוני יש לו בית־מסחר גדול לדברים שבמוֹדה, והוא רוצה לעזוב את הארץ. ראשית כל הוא פותח בארץ החדשה סניף של בית־מסחרו ושולח שמה מסחורתו שעברה עליה המודה. המהגרים העניים שבאו שמה הם לקוחותיו. לאט ֿלאט באים שמה אנשים, שצרכיהם גבוהים יותר. אז ישלח פלוני סחורות חדשות, ולבסוף גם אחרונות שבאחרונות. הסניף הולך ונעשה חי נושא את עצמו, בעוד בית־ המסחר העיקרי עומד על תלו. והנה יש לו לפלוני שני בתי־מסחר. אז ימכור את בית־המסחר הישן, או ימסרנו ביד סוכנו הנוצרי, והוא עצמו יסע לנהל את בית־מסחרו החדש.

ועוד משל, גדול מן הראשון: ראובן ובנו יש להם עסק גדול וענף של פחמים, ולהם גם מכרות ובתי־חרושת. איך יתכן לפרק בנין־רכוש כביר כזה? ראשית, יתכן כי מכרה־הפחמים עם כל השייך לו יגאל על־ידי ממשלת הארץ; שנית, “החברה היהודית” יכולה לקנותו ולשלם את מחירו חלק בקרקעות שם וחלק במזומנים. יש גם דרך שלישית: יסוד חברת מניות בשם “ראובן ובנו”; ורביעית: העסק יתנהל כאשר עד כה, ורק הבעלים שיצאו את הארץ ויבואו רק לעתים מזומנות לפקח על העסקים, יחשבו כאזרחי חוץ־לארץ, המוגנים בארצות־התרבות יפה על־ידי החוק. אלה הם מעשים בכל יום. ועוד לי דרך חמישית, רבה ונפלאה מאד, אשר רק ארמוז עליה, כי לפי שעה מעטים ודלים המחזיקים בה בחיים, אף כי קרובה היא מאד לרוח זמננו. ראובן ובנו יכולים למסור את עסקם לכלל הפקידים המטפלים בו והם יתנו מחירו. הפקידים מתאגדים לאגודה בערבון מוגבל, ואולי יעלה בידם, בעזרת אוצר המדינה אשר לא יקח מהם רבית קבוצה, לשלם לראובן ובנו את מחיר העסק. הפקידים יפרעו אחר־כך קמעא קמעא את המלוה, אשר קבלו מאוצר־המדינה, מאת “החברה היהודית” או מיד ראובן ובנו עצמם.

“החברה היהודית” תפרק את הקטנים והגדולים שבעסקים. ובעת אשר היהודים יוצאים בשובה ובנחת לכונן להם את מולדתם החדשה, תתקיים החברה כאישיות משפטית גדולה, המנהלת את יציאתם, שומרת על נכסיהם הנשארים, ערבה ברכושה הממשי לפירוק שיעשה בסדר נכון, וכן גם לאלה שכבר יצאו לארץ הקדושה.

ערבונות החברה

באיזו צורה תערוב החברה, כי בארצות הנעזבות לא תבוא התרוששות ולא יפרצו משברים כלכליים?

כבר אמרנו למעלה, כי הישרים בשונאי־ישראל, אשר נדע להוקירם בתור אנשים למודי־חופש, יחשבו במפעל הזה כפקידי־בקורת של האוכלוסין הנוצרים.

אבל גם לממשלה עניני־הכנסות העלולים להנזק. היא תאבד מעמד של משלמי־מסים, שערכם נמוך מן הבחינה האזרחית אבל גבוה מן הבחינה הפיננסית, ועליה לקבל תשלומי הנזק הזה. ואמנם הננו משלמים לה תשלומים אלה בעקיפין, בהשאירנו בארץ את העסקים אשר כוננו ביתרון־רוח ובכשרון־מעשה יהודי, בהניחנו את עמדותינו לאזרחים הנוצרים, ובזאת נעזור בדרך־שלום מאין כמוהו לעלייתם של המוני־אדם מעניות לעשירות. כדבר הזה בזעיר־אנפין ראינו במהפכה הצרפתית; אבל לשם זה צריך היה לשפוך דם רב תחת להב הגיליוטינה, בכל גלילות הארץ ובכל שדי־הקטל אשר באירופה, וגם כמה זכויות שבאו בירושה או ביגיעה צריך היה לרמוס ברגל גסה, ואחרי כל אלה נתעשרו רק אלה, אשר קנו את נכסי־הלאום בערמה.

“החברה היהודית” תביא בפעולותיה גם תועלת ישרה לכל אחת מן המדינות. בכל מקום נוכל לערוב לממשלה, שנכסי־היהודים הנשארים ימָכרו לה בתנאים נוחים, והממשלה תוכל להשתמש בהפקעה זו מרצון לשם כמה תקונים חברותיים באמת־מדה גדולה.

“החברה היהודית” תעזור לממשלות ולבתי־הנבחרים בנהול התנועה הפנימית של האזרחים הנוצרים. והיא גם תשלם לממשלות מסים גדולים.

מושבה המרכזי של החברה הוא בלונדון, כי עליה ליהנות מחסותה המשפטית של ממשלה גדולה, אשר טרם נוגעה בנגע האנטישמיות. אבל “החברה” תשמש בכל מקום, אשר יתמכו בה בגלוי ובסתר, מקור ברוך להכנסות של מסים. “החברה” תיסד סניפים בכל ארץ וארץ. היא גם תגרום לכך, שמסי רשום־הנכסים ישולמו פעמים. גם במקום שהחברה תהיה רק סוכנות למכירת נכסים, תופיע בתחילה בתור קונה ושמה ירשם לשעה קלה בספרי־האחוזה כבעלת הנכסים.

אמנם דברים אלה תלויים רק בחשבון. בכל מקום ומקום צריך יהיה לעיין ולהחליט, עד היכן “החברה” רשאית לפעול, בלי לסכן את קיומה. בדבר הזה תנהל “החברה” משא־ומתן חפשי עם שרי־הכספים שבמדינות השונות. אלה יכירו עד מהרה בכונה הרצויה, ובכל מקום יעשו לנו את ההנחות הדרושות להגשמתו ולהצלחתו של המפעל הגדול.

תועלת ישרה ונוספת תושג במשלוח הנכסים והאנשים. בארצות שמסילות־הברזל הן ברשות הממשלה, ברור הדבר מלכתחילה; ובמסילות־הברזל הפרטיות תקבל “החברה” הנחות, כמו כל חברת־משלוח גדולה. כמובן, שעליה לתת לאנשינו לנסוע ולהסיע בזול ככל האפשר, כי כל אחד הולך על חשבון עצמו אל הארץ החדשה. בשביל המעמד הבינוני תונהג שיטת קוּק, ובשביל השכבות העניות דמי־המשלוח לכל איש ואיש. “החברה” היתה יכולה להרויח הרבה במסע האנשים והמשאות, אבל גם פה לא תשנה ממנהגה – להכניס רק ככל הדרוש לקיומה.

עסק המשלוח יהיה במקומות רבים בידי היהודים. עסקי המשלוח יהיו הראשונים אשר “החברה” תמצא בהם חפץ וגם הראשונים לפירוק. בעלי העסקים האלה יעבדו מעתה מטעם “החברה”, או שיהיו חפשים ליסד את עסקיהם שם, בארץ החדשה. הן במקום בואם יהיו דרושים סוכנים שיקבלו אותם ואת חפציהם, ויען כי העסק הזה ברכה בו ועל האנשים להשתכר שם, לא יחסרו אנשים בעלי־מרץ אשר ישלחו ידם במלאכה הזאת. אין צורך לפרט כאן את כל פרטי משלוח ההמונים האלה, הם יתבררו מתוך התכלית הנרצה, ורבים מקרבנו, אשר בינה יתרה להם, יחשבו וימצאו את הדרכים הטובות להוציא את הדבר הזה לפעולות.

מקצת פעולותיה של החברה

פעולות רבות תהיינה אחוזות אשה ברעותה. משל אחד: מעט מעט תחל “החברה” ליצר במושבות הפרימיטיביות חפצי־תעשיה שונים. בראשונה רק למען מהגרינו העניים: בגדים, לבנים, נעלים וכו', הכל בשיטה של בתי־חרושת. כי בתחנות־ההגירה אשר באירופה ילבישו את עניינו בגדים חדשים. לא במתנה יתנו להם את בגדיהם, כדי שלא להשפילם; רק את חפציהם הישנים יחליפו בחדשים. מה ש“החברה” תפסיד בחליפים אלה יכתב בספרים על חשבון הפסד. העניים אשר אין להם כל יחובו את מחיר הבגדים לחברה וישלמו שם את חובם בשעות־עבודה נוספות, ואם ינהגו כשורה ימחלו להם את חובם.

ופה נתנה היכולת לחברות־ההגירה הקיימות לפעול ולעזור. את אשר עשו עד עתה לטובת היהודים הנודדים, יעשו מעתה לטובת המתישבים של “החברה היהודית”. לא יקשה למצוא את הצורות לפעולה משותפת בנידון זה.

בעצם הלבוש החדש, אשר ילבישו את המהגרים העניים, כלול מעין סמל: לקראת חיים חדשים אתם הולכים! “אגודת היהודים” תדאג, כי עוד בטרם יצאו המהגרים לדרך וגם בשעת הנסיעה תשלוט בקרבם רוח חג וכובד־ראש, בערכה למענם תפילות, הרצאות מסבירות על מטרת המפעל, הוראות לשמירת הבריאות במשכנותיהם החדשים והדרכות בעבודה הצפויה להם. כי ארץ־הבחירה היא ארץ־ העבודה. ובבואם לארץ יקדמו מנהלי עבודתנו את פניהם בהדרת חג. אך בלי קול תרועה ושאון אוילי, כי עלינו לכבוש עוד את ארץ־הבחירה. אבל מראשית בואם על האנשים המסכנים האלה להכיר כי אל ביתם באו.

תעשית־הבגדים של החברה למען המהגרים העניים לא תעשה בלי חשבון ודעת. “אגודת היהודים” אשר תקבל את ידיעותיה מאת “חבורות בני־המקום”, תודיע ל“חברה היהודית” בעוד מועד את מספרם, יום בואם וצרכיהם של המהגרים; ובכן יוכלו להכין כל מחסוריהם במדה נכונה.

עדודי התעשיה

בהצעה זו לא נוכל לדקדק בתחומים שבין תפקידיהן של “החברה היהודית” ו“אגודת היהודים”. באמת מוטל יהיה על שני הארגונים הגדולים האלה לפעול תמיד מתוך עזרת־גומלין. “החברה” תהיה תמיד תלויה בסמכותה ובתמיכתה המוסרית של “האגודה”, כשם ש“האגודה” לא תוכל להתקיים בלי עזרתה החמרית של “החברה”. בהנהלה השיטתית של תעשית־הבגדים, למשל, כלול קשי ההתחלה, כדי למנוע בעד משברים של תוצרה. ובכל ענפי התעשיה של “החברה” יעשה כן.

אבל אין היא רשאית בשום אופן להכריע בכחה את המפעלים הפרטיים. רק במקום שהתפקיד כרוך במכשולים עצומים, שם ננהוג בשיטה קבוצית. אבל בכלל נשמור את זכויות היחיד לחזקו ולסעדו. הקנין הפרטי, היסוד הכלכלי לכל חופש, יתפתח אצלנו באין מעצור ובאין מכלים. הן גם את פועלינו ה“שחורים” נעלה מיד למדרגה של בעלי־רכוש.

בכל הדרכים נסייע ברוח־הקבולת. את דבר יסוד החרושת נעורר על ידי שיטת־מכס נבונה. על־ידי הכנסת חומר גלמי זול ועל־ידי לשכה מיוחדת לסטטיסטיקה של תעשיה, שתפרסם את תוצאות חקירתה בקהל.

את רוח הקבולת אפשר לעורר בדרך בריאה ומועילה. אך נעצור כעד מעשים פרועים, ללא שיטה ותכנית. דבר יסוד כל תעשיה חדשה יפורסם במועד הנכון, ואם כעבור חצי שנה יתעורר אחד האנשים לפנות למקצוע של תעשיה, לא יבנה על תוהו, להגדיל משבר ועוני. ואחרי אשר כל הבא לכונן תעשיה חדשה יצטרך להודיע על מטרתה לאגודה, יוכל כל אדם לדעת תמיד את מצב הענינים.

נוסף על זה יהנו בעלי־המפעלים מרכוז כוחות־העבודה. הקבלן פונה אל לשכת־העבודה המרכזית, והיא תגבה ממנו רק מס קטן הדרוש לקיומה. בעל־המפעל מטלגרף: “ממחר דרושים לי למשך שלושה ימים, שלושה שבועות או שלושה חדשים חמש מאות פועלים “שחורים”. נא לשלחם”. למחרת יבואו אל אחוזתו או אל בית חרושתו חמש מאות האנשים, אשר לשכת־העבודה המרכזית קבצתם מכל המקומות שהם נמצאים שם. משטר־הצבא המגושם יהפך למוסד בעל סדר מחוכם ומעודן. מובן מאליו, כי לא עבדי־עבודה ישלחו, כי־אם פועלים העובדים שבע שעות ליום, השומרים על הסתדרותם, אשר גם בהחליפם מקום עבודתם לא יקופחו הוספותיהם, עליותיהם וקצבותיהם. הקבלן החפשי יוכל להביא את פועליו גם ממקום אחר, כטוב בעיניו. אבל מסופקני אם יוכל לעשות זאת. בידי “האגודה” יהיו האמצעים למנוע בעד בעלי־תעשיה להביא לארץ עבדי־עבודה שאינם יהודים: מעין הטלת חרם על בעלי־תעשיה מורדים, שימת מכשולים בדרכי התחבורה וכו'. הכל יאלצו לקחת את עובדי שבע השעות, ובכן נתקרב כמעט בלי כפיה לחוק שבע שעות עבודה ליום.

התישבות פועלים מומחים

ברור הוא, כי הדברים האמורים בפועלים ה“שחורים”, יתכנו ביתר קלות לגבי הפועלים המומחים לאחד המקצועות. גם את פועלי בתי־החרושת שנתמחו בחלק אחד של העבודה אפשר להכניס לסוג זה. לשכת העבודה תטפל בכולם.

ואשר לבעלי־המלאכה החפשים, האומנים הזעירים, אשר עלינו לטפל בהם בחבה יתרה, לשם התקדמות חרושת־המעשה בימים יבואו, להקנות להם ידיעות טכניות, אם גם לא צעירים לימים הם, להמציא להם כוח ואור של חשמל אשר נפיק מן הנהרות – גם את הפועלים החפשים האלה תבקש לשכת־העבודה ומצאתם. חבורת בני־המקום תפנה אל הלשכה המרכזית: "דרושים לנו כך וכך נגרים, מסגרים, זגגים וכו' ". הלשכה תכריז על הדרישה. האנשים ישמעו ויבואו. הם ומשפחותיהם יסעו אל מקום העבודה וישכנו שם לבטח באין עליהם מורא התחרות פרועה. שם ימצאו משכן־מבטחים לאורך ימים.

המוצא לכסף

בשביל קרן־המניות של “החברה היהודית” הצעתי סכום הנראה כדבר־דמיון. את גודל הסכום של קרן־המניות יקבעו אל־נכון אנשים מומחים לעסקי־ממונות. על־כל־פנים הסכום יהיה כביר ועצום. מאין ימצא הכסף הזה? שלשה דרכים לפנינו, ו“האגודה” תבור את הטוב שבשלשתם. “האגודה”, האישיות המוסרית הגדולה, המנהלת את עניני היהודים, תהי מורכבת מן הישרים והטובים שבבני־עמנו, אשר לא יבקשו להם שכר וריוח בעמלם. אף כי בימים הראשונים יהיה כוחה של “האגודה” מוסרי בלבד, יספיק הכוח הזה להרבות כבודה ובטחונה של “החברה היהודית” בעיני העם היהודי. “החברה היהודית” תוכל רק אז לקוות לראות ברכה בעסקיה, אם “האגודה” תסמוך את ידה עליה, ועל־כן לא יתכן שתבוא קבוצה של בעלי־הון מן השוק ליסד את “החברה היהודית”. “האגודה” תחקור ותדרוש, תבחר ותחליט, ובטרם תתן הסכמתה ליסוד “החברה”, תבקש לה ערבונות מספיקים למלוי התכנית באמונה. אין להחל בנסיונות בכוחות דלים, כי על המפעל להצליח מראשית הוָסדו. אם יכשל הדבר, ואבד ערך הרעיון כולו למשך עשרות בשנים, ואולי לא יוכל עוד לצאת לפעולה עד עולם.

ואלה הם שלושת הדרכים למוצא הכסף: א) על־ידי הבנקים הגדולים, ב) על־ידי הבנקים הבינונים, ג) על־ידי חתימה עממית.

הדרך הקל, המוביל מהרה ובבטחה אל המטרה, הוא יסוד החברה על־ידי הבנקים הגדולים. הכסף הדרוש יכול להאסף מתוך התיעצות פשוטה בין קבוצות־ההון הקיימות בזמן קצר עד מאד. ויתרון גדול ליסוד זה, שמיליארד – הסכום שנקבנו למעלה – אינו צריך להשתלם מיד במלואו. ועוד יתרון לו, כי המפעל יוכל ליהנות גם מבטחונן של קבוצות־ההון האלה. בתוך מעצמת־ההון היהודית צפונים עוד כחות מדיניים עצומים, אשר לא השתמשו בהם עד עתה. צוררי ישראל מתארים את מעצמת־ההון הזאת כרבת־פעלים, כאשר יאתה לה להיות, אבל באמת אין פעולתה ניכרת. היהודים העניים מרגישים רק את האיבה, אשר מעצמת־ההון הזאת מעוררת; אבל אין הם מפיקים ממנה את התועלת, את החיבוש לעצבותם, אשר היתה יכולה להביא להם. על מדיניות האשראי של יהודי־ההון הגדולים הוטל לשמש את הרעיון הלאומי. ואולם אם לא נוכל להניע את האדונים האלה השמחים בחלקם לעשות מה לטובת אחיהם בני־עמם, אשר יטילו עליהם ללא צדק את אשמת עשירותם של יחידים, אז תבוא הגשמת התכנית הזאת ותבדיל הבדלה גמורה ביניהם ובין העם היהודי כולו.

הבנקים הגדולים אינם נתבעים כלל להמציא סכום עצום כזה בתורת מתנת־חסד. איולת היא לחשדם במעשה כזה. נהפוך הוא, המיסדים ובעלי־המניות של “החברה היהודית” יבואו על שכרם ביד רחבה והם יוכלו לברר לעצמם מראש את הטוב הצפון להם. ביד “אגודת היהודים” תהיינה כל התעודות וההוכחות, אשר על־פיהן אפשר יהיה לשפוט על עתידותיה של “החברה היהודית”. “אגודת היהודים” תחקור את תנועת היהודים חקירה מדוקדקת ותוכל להודיע נאמנה למיסדי “החברה” מי ומי הלוקחים חלק בה. “האגודה” תמציא ל“חברה” ספירה מקיפה ומדעית בכל עניני היהודים ובזה תמלא תפקיד דומה לזה של “חברה לחקירה” (Société d’études), כנהוג בצרפת בכל עת אשר יבואו להקציב כספים למפעל כביר ועצום.

ובכל־זאת יתכן, כי הדבר לא ישא חן וחסד לפני נטילי־הכסף היהודים. יוכל היות, כי גם ינסו להלחם בתנועתנו בעזרת משרתיהם וסוכני־החרש עושי רצונם. במלחמה זו, כמו בכל מלחמה אחרת אשר יכפו עלינו, נלחם בעוז וללא חמלה.

ויוכל היות, כי נטילי־הכסף יסתפקו לעבור על כל הענין בבת־צחוק של בטול.

היופר עניננו בגלל זאת?

לא.

כי־אז נחפש את הכסף בדרך השני, אצל עשירי עמנו הבינונים. בשם הרעיון הלאומי נלכד את הבנקים הבינונים נגד הבנקים הגדולים, עד כי יהיו לכה כספי עצום. החסרון אשר בדרך הזה הוא, כי מתחלה יהי רק עסק של כספים, יען כי נחוץ שסך המיליארד ישולם במלואו – אחרת אין להתחיל בדבר – ויען כי הסכום הזה יכנס רק לאט לאט, יעשו בכסף בשנים הראשונות עסקי בנק ומלוה שונים. ובכן יתכן, כי לאט לאט תשכח המטרה הראשונה, עשירי עמנו הבינונים ימצאו להם עסק חדש להרבות עשרם, והגירת היהודים תשקע בבוץ.

הכל יודעים, כי הדרך הזה למצוא כסף לא רעיון־רוח הוא. לא אחת נסו הקתולים לגייס את כספם נגד הבנקים הגדולים. כי יתכן להלחם בהם גם בכסף יהודי – דבר זה לא עלה על הדעת.

אבל מה רבים יהיו המשברים, אשר יחולו כתוצאות מן הדרך הזה, מה רב יהיה הנזק אשר יגיע לארצות, אשר בהן תפרוץ מלחמת־כספים כזאת. עד מה תגבר האנטישמיות לרגל המלחמה הזאת.

הדרך הזה לא ינעם לי איפוא, ואם הזכרתיו, אין זה רק מהיותו המשך הגיוני בהתפתחות הרעיון.

אף גם לא אדע, אם יתרצו הבנקים הבינונים לתת את ידם לדבר הזה.

אך אם גם העשירים הבינונים יסרבו, אל יתבטל הענין. להפך, או אז יתחיל ביתר שאת.

כי “אגודת היהודים” אשר לא אנשי־עסק כוננוה, תוכל אז ליסד את “החברה” על יסודות עממיים.

את קרן־המניות אפשר יהיה לאסוף בלי אמצעות חבר בנקים גדולים או בינונים על־ידי הכרזת חתימה כרצון איש ואיש. לא רק היהודים העניים, כי גם הנוצרים הרוצים להפטר מן היהודים, יקחו חלק בתשלומי השעורים הקטנים לשם אסוף הסכום הזה. זאת תהיה צורה חדשה ומיוחדת במינה של משאל־עם, אשר בו יוכל כל אדם, המסכים לפתרון שאלת היהודים בדרך זה, לחוות את דעתו על־ידי חתימה על תנאי. בתנאי הזה יבחן הדבר אם בטוח הוא. את התשלום המלא יפרעו רק לאחר שכל הסכום יחתם, ולא – ישיבו את דמי־הקדימה לבעליהם.

אך אם הסכום הדרוש יחתם במלואו על־ידי העם בכל קצוי תבל, אז יובטח כל תשלום קטן על־ידי התשלומים הקטנים האחרים, הרבים עד אין מספר.

לזאת דרושה, כמובן, עזרתן המפורשת והמחלטת של הממשלות הנוגעות בדבר.

 

חבורות בני המקום    🔗

ההסעה    🔗

עד כה ראינו רק זאת: כי ההגירה תוכל לצאת לפועל בלי זעזועים בחיי הכלכלה. אבל בתנועת הגירה כזאת כרוכים גם זעזועי־נפש רבים, חזקים ועמוקים מאד. הרגלים עתיקים וזכרונות יקרים מרתקים אותנו, בני־האדם, אל מקומות מושבותינו. ערישות לנו וקברים, והכל יודעים מה יתרחש לב היהודי לקברותיו. את ערישותינו נקח עמנו – בהן ינום עתידנו חכלילי ומחייך. את קברותינו היקרים עלינו לעזוב פה – אדמה כי הפרידה מאלה תקשה לנו, העם “אוהב־הבצע”, יותר מכל. אבל הכרח הוא.

הן גם עתה נאלצים אנו לעזוב את מקומות מגורינו ואת קברותינו ממצוקה כלכלית, מלחץ מדיני ומשנאה חברתית. גם עתה נודדים אחינו בני ישראל בכל יום מארץ לארץ, ורב מספר ההולכים אל מעבר לים, אל ארצות־הברית – אשר גם שם לא יאהבונו. ואיה, איפוא, יאהבונו, כל עוד אין לנו ארץ מולדת?

אך חפצנו הוא לתת ליהודים ארץ־מולדת. לא נעשה זאת בנסחנו אותם בחזקה ממקום שבתם. לא, כי ברוב זהירות נסיעם על כל שרשיהם לטעת אותם בארץ טובה ופוריה מן הראשונה. כשם שאנו שואפים לברוא בשדה הכלכלה והמדינה תנאים חדשים, כן רוצים אנו לשמור בדברים המסורים ללב על קדושת כל ישן. על אלה יהיו דברינו מעטים, כי פה גדולה הסכנה, פן תרָאה כל התכנית כדבר־הזיה בלבד.

ובכל זאת גם אלה הם דברים אשר יוכלו לצאת לפעולה. אף כי למעשה הם נראים סבוכים ויגעים מעט. אם נדע לכלכל את הדברים בסדר נכון, נוָכח כי נכוחים הם.

הגירת החבורות    🔗

אנשינו חבורות חבורות יצאו, למשפחותיהם ולידידיהם, אין מכריחים אדם להצטרף דוקא אל יוצאי מקומו. כל אדם, לאחר שפירק את עסקיו, יהיה בן־חורין לנסוע כרצונו. הן כל איש נוסע על חשבון עצמו במחלקת הרכבת או האניה אשר בחר לו. יתכן כי ברכבותינו ובאניותינו תהיה רק מחלקה אחת, כי בדרכים ארוכות כאלו יהיה הבדל הרכוש לטורח על העניים. ואף כי לא לשעשועים נוליך את אנשינו, לא נרצה לגרום להם צער בשעת הנסיעה.

איש לא יסע במחסור ובדאגה. גם דורשי רווחה והידור ישיגו את כל חפצם. זמן רב לפני היציאה – בכל אופן עוד שנים תעבורנה בטרם תחל התנועה בתוך כתות בעלי־ הרכוש – ידברו הנוסעים יחד והאמידים יתחברו לשיירות הנוסעות בחברותא. היחסים שבין אדם לחברו ימשכו גם בארץ החדשה. הן ידענו, כי מלבד אדירי־ההון, אין ליהודים כמעט כל קשרי־חברה עם הנוצרים. בכמה ארצות אין ליהודי כל מודע מן הנוצרים, מלבד אחדים האוכלים על שולחנו, הלווים את כספו ומשרתיו המוכרים לו. מבפנים לא חדל הגיטו מהתקיים.

בני המעמד הבינוני יתכוננו אפוא זמן רב ובשום־לב לדרך מסעם. מקום ומקום וחבורתו. בערים הגדולות תהיינה חבורות רבות, לפי מחוזי העיר, והמשא־והמתן ביניהם יהיה על־ידי בא־כחם אשר יבחרו להם. חלוקה זו לפי המחוזות אינה חובה. ההצעה מתכוונת רק להקל על שאינם עשירים ולהפיג מלב הנוסעים את רגשי הצער והגעגועים. כל איש ואיש חפשי לנסוע לבדו או להצטרף לכל חבורה שירצה. התנאים – לפי המחלקות – שווים לכל נפש. אם תתאחד חבורת־נוסעים גדולה, ונתנה לה “החברה” רכבת מיוחדת ואחרי־כן גם אניה שלמה.

לאכסונם הנוח של העניים תדאג לשכת־האכסון של “החברה”. ובהגיע העת להגירת האמידים, ימצאו כבר בתי־מלון לרוב, כי הצורך המתרבה יעורר את אנשי־העסק לבנותם. ומלבד זה הן האמידים, עוד בטרם יצאו, יבנו להם בתים בארץ החדשה, והם רק יעתיקו את דירתם מן הבית הישן אל הבית החדש.

את משכילינו לכל סוגיהם אין אנו צריכים להורות את המעשה אשר יעשו. כל אחד מהם, המסתפח אל הרעיון הלאומי, ידע לפעול בחוגו להפצת הרעיון ולהגשמתו. בראש וראשונה נבקש את עזרתם של רבנינו רועי־העדה.

רבנינו    🔗

לכל חבורה רב ההולך עם עדתו. החבורות מתחברות באין אונס. חבורת בני־המקום מתרכזת מסביב לרב. כמספר הרבנים יהיה מספר החבורות. הרבנים יהיו הראשונים אשר יבינו לרענו, המה יתלהבו ראשונה לרעיוננו ומעל הבמות ילהיבו את האחרים. אין צורך לקרוא לאספות מיוחדות להרבות שם להג. בין תפלה לתפלה יעשו זאת. וכן יאה. רק באמונת אבותינו נכיר את אחדותנו ההיסטורית, כי במרוצת הדורות למדנו את לשוננו לדבר בשפת כל עם ועם.

ידיעות “האגודה” ו“החברה” תשלחנה כסדרן אל הרבנים, והן ישמיעון ויבארון לקהל עדתם. ישראל יתפלל בעדנו, בעד נפשו.

נאמני חבורות בני־המקום    🔗

חבורות בני־המקום תמנינה ועדי־נאמנים קטנים, שבראשם יעמדו הרבנים. בועדים האלה יתיעצו ויחליטו בכל צרכי־המקום הלכה למעשה.

מוסדות־החסד יעברו יחד עם החבורות לרצונן. המוסדות ישארו גם בארץ החדשה בידי החבורות, ואת הבנינים הנשארים, לדעתי, אין למכור בכסף, כי יש לתתם מתנת־חנם לעניים הנוצרים אשר בערים הנעזבות. בעת חלוקת־האדמה בארץ החדשה יתנו לחבורות תמורתם מגרשי־בנין חנם אין כסף וגם הנחות רבות בבנין עצמו.

גם בהסעת מוסדות־החסד תנתן לנו ההזדמנות, כמו בפרטים אחרים שבתכנית זו, לנסות לפעול דבר לטובת האנושות כולה. שיטת־הצדקה הפרטית הנהוגה אצלנו כיום הזה רבה בה המבוכה, והתועלת שהיא מביאה מעטה לעומת ההוצאות המרובות. אפשר, וגם חובתנו היא, להביא סדר ושיטה במוסדותינו אלה, למען ישלימו זה את זה. בקרב חברה חדשה אפשר לעשות את מעשי־הצדקה לרוח העת החדשה ועל יסוד הנסיונות בשדה הכלכלה המדינית. הדבר גדול בעינינו מאד, כי רב מספר האביונים בקרבנו. הלחץ מבחוץ, אשר ידכא את רוחם, ומעשי־הצדקה הרבים מצד העשירים, אשר יפנקום, מביאים את האנשים רפי־הרוח אשר בתוכנו על־נקלה לידי פשיטת יד.

“האגודה”, בעזרת חבורות בני־המקום, תשתדל במיטב כחה לחנך את העם בדבר הזה. הלא לכשרונות רבים, הכלים עתה בתוהו, ינתן כר נרחב לפעולות. כל הרוצה לעבוד ימצא עבודה הראויה לו. אביון ופושט־יד יחדלו מן הארץ. האיש אשר ימאן לעבוד ברצון, יובא באונס אל בית־המלאכה.

לעומת זאת לא נכלא את הזקנים ב“מושבי־זקנים”. “מושב־זקנים” הוא אחד ממעשי־הצדקה האכזרים, אשר רוח־נדיבותנו המציאה באיולתה. ב“מושב־הזקנים” מתבייש ומצטער הזקן עד מות. הן בעודו חי הושם בקבר. ואולם אנחנו חפצים לחזק גם בלב העומדים בשפל מדרגת ההשכלה את האמונה הנעימה, כי אנשים מועילים הם, לאנשים אשר לא יסכנו לעבודה גופנית ינתנו משרות קלות. עלינו לזכור, כי לפנינו זרועות מדולדלות של דור מתנון והולך. אולם את הדורות הבאים נחנך בחופש ולמען החופש בדרך אחרת.

לכל גילי החיים, לכל דרגות החיים נבקש ונמצא את האושר המוסרי אשר בעבודה, וכן ישוב עמנו לכשרון־המעשה בארץ שבע שעות העבודה.

תבניות הערים    🔗

חבורות בני־המקום תשלחנה את מורשיהן לבחור את המקום לשבתן. בעת חלוקת־הארץ יושם לב, כי ההסעה תהיה נוחה וקלה, וכי כל דבר הראוי להתקיים יוכל להשמר גם במקום החדש.

תכניות הערים תוצענה לפני החבורות, ואנשינו ידעו מראש אנה הם הולכים, ואת מראה הערים והבתים אשר ישבו בהם. כבר דברתי למעלה על תכניות־הבנין וההעתקות המבוארות אשר ישולחו אל חבורות בני־המקום.

כמו שההנהלה תהיה מיוסדת על ריכוז חָמור, כי תתנהלנה החבורות באבטונומיה גמורה, רק בדרך זו יעשה מעשה ההסעה בלי יסורים.

אין אני מדמה לי את הדבר קל ממה שהוא, אבל לא יתכן גם לדמותו לנו קשה ממה שהוא באמת.

מסע המעמד הבינוני    🔗

המעמד הבינוני יגרר מאליו אחרי התנועה. לאחדים ישנם נושאי משרות “האגודה” או “החברה” בארץ החדשה. עורכי־דין, רופאים, טכנאים מכל הסוגים, סוחרים צעירים, כל מחפשי־הדרכים מן היהודים, הנדחקים מארצות־מולדתם והולכים למצוא מחיתם בקצוי תבל, כל אלה יקָבצו יחד על אדמת התקוה החדשה. אחרים השיאו את בנותיהם לאנשים צעירים אלה, אשר לבם מלא שאיפה לעלות מעלה. מי מצעירינו יביא את כלתו, מי את הוריו ומי את אחיו ואחיותיו. בארצות תרבות חדשות ממהרים האנשים להתחתן. הדבר הזה יועיל לתקון המוסר הכללי, והדור אשר יקום יהיה בריא וחזק לא כילדים החלשים הנולדים לאבות המאחרים לשאת נשים ואשר כילו את כחם במלחמת־החיים.

במעמד הבינוני ימשוך אחריו כל מהגר רבים אחריו.

ואמיצי־הרוח ינחלו את טוב הארץ החדשה.

אך הנה בדבר הזה נראה את ראש המכשולים בהצעתי.

לו גם יעלה בידנו לגולל את שאלת היהודים לעיני כל העולם, וגדוליו ישאו ויתנו בה –

לוּ גם יברר המשא־והמתן הזה בירור מחלט, כי מדינת־היהודים היא צורך העולם כולו –

לוּ גם נשיג בעזרת המעצמות את השלטון באחת הארצות:

איך נוציא את המוני היהודים מארצות מושבותיהם ונסיעתם לארץ החדשה? והלא שערנו לנו תמיד את ההגירה, שתהיה חפשית, אין אונס?

נס ההמונים    🔗

משערים אנו, כי לא יהיה צורך בעמל רב, כדי לעורר את התנועה הזאת. מלאכתנו נעשית על־ידי האנטישמיים לארצותיהם. הם יוסיפו לעשות את מעשיהם כאשר עד כה, תתעורר תשוקת־ההגירה בארצות, אשר איננה שם, ותתגבר בארצות אשר שם כבר החלה. ואם היהודים נשארים עתה בארצות האנטישמיות, הסבה הראשה היא, כי גם הבורים בדברי־הימים יודעים, אשר עם הרבותנו לשנות את מקום מושבנו במשך מאות השנים, לא נושענו לאורך ימים. לו נמצאה כיום ארץ, אשר תפתח ברצון את שעריה בפני היהודים והטובה אשר תבטיח להם תהיה פחותה הרבה מן הטוב הצפון להם במדינת־היהודים אחרי הוָסדה, כי־עתה מהרו המוני היהודים לנהור שמה. העניים, אשר לא נשאר להם עוד להפסיד דבר, ימשכו שמה בהמוניהם. ואני אומר, וכל איש יודע כי נכון הוא, כי לרגל הלחץ אשר ילחצונו, רבה אצלו התשוקה לנדוד גם בתוך מעמד האמידים. אך גם מספר העניים יספיק ליסד את המדינה, יתר על כן, הם המה החומר האנושי הנאות ביותר לכבוש ארץ, כי למפעלים גדולים דרוש מעט יאוש בלב.

אך בבוא אנשינו הנואשים לארץ ובעבודתם ירימו את ערכה, תתעורר לאט לאט גם בלב בעלי־הרכוש התשוקה לצאת בעקבותיהם.

מעמדות גבוהים וגבוהים עליהם יתעוררו להעתיק מושבם שמה. הלא את מסע הראשונים, חסרי־הכל תנהלנה “האגודה” ו“החברה”, ואל־נכון תמצאנה תמיכה מצד חברות־ההגירה ואגודות־ציון הקיימות.

איך נוכל להטות המונים בלי צו למקום אחד?

ישנם בתוכנו נדיבים אחדים, אנשי בעלי יכולת גדולה, האומרים לרפא את שבר עמם, בנסותם להושיבם על אדמת ציון. הנדיבים האלה אל־נכון כבר עסקו בשאלה הזאת, והם אמרו לפתור אותה, בתתם בידי ההולכים כסף או מכשירי־עבודה, וכה אמר הנדיב: “משלם אני לאנשים, למען ילכו שמה”.

דרך זו יסודתה בשוא, וביד כל הון שבעולם לא יצלח הדבר לעשותו.

החברה תאמר את ההפך: “אין אנו משלמים לכם מאומה, כי אתם תשלמו לנו. אך נתון נתן לכם דבר השוה כסף”.

אמשול לכם משל בדרך הלצה, כדי לשבר את האוזן. אחד הנדיבים האלה, אשר בשם “הברוֹן” נכנהו, ואנכי עמו, רוצים להביא המון אדם רב ביום שבת כחום היום אל ככר לוֹנגשן אשר ליד פריז. אם יבטיח הברון לכל אחד עשרה פרנקים, יוכל להביא שמה במחיר מאתים אלף פרנק עשרים אלף אנשים מזיעים ומרי־נפש, אשר יקללוהו קללות נמרצות בגלל הצרה אשר אכף עליהם.

ואולם אני אקבע את הסך מאתים אלף פרנק כפרס בעד הסוס המהיר בתחרות־המרוץ – ואת ככר לונגשן אגדור בעד האנשים, וכל איש הרוצה להכנס פנימה עליו לשלם: פרנק אחד, חמשת פרנקים, עשרה פרנקים.

וזאת תהיה התוצאה: אני אביא שמה חמישים רבוא בני־אדם, נשיא הרפובליקה יצא שמה במרכבת־כבודו, ההמון ישמח ויתעלם ברצון רב. למרות להט השמש והאבק העולה ימצאו רובם עונג ואושר בתנועה הזאת אשר תחת כפת השמים, ואני אכניס תמורת מאתים אלף הפרנקים סך מיליון פרנק מדמי־כניסה וממס־השעשועים. אם אקרא את האנשים האלה שנית, ובאו לקול קריאתי – אך לקול הברון לא ישמעו בעד כל הון.

עתה רוצה אני לבאר בכובד־ראש את נס־ההמונים על־פי משל לקוח מעולם הפרנסה. ננסה נא להכריז ברחוב קריה לאמר: “מי האיש החפץ לעמוד על רגליו כל היום באולם־ברזל פתוח לכל עבר, לעת חורף בקור אכזרי ולעת קיץ בחום לוהט, ולקרוא לכל עובר, כי יסור הנה לקנות כל מיני בלואים, דגים או פירות, והיה שכרו ארבעה פרנקים ליום”.

כמה אנשים יתרצו לעבודה הזאת? ואם יאלצם הרעב, כמה ימים יעמדו על עמדם? ואם יעמדו, האם ברוב חשק וחריצות יקראו לעוברים, כי יקנו פירות, דגים או כל מיני בלואים?

ואולם אנחנו אחרת נעשה. בנקודות אשר שם רבה התנועה, (ולנו נקל יהיה למצוא את הנקודות האלה, כי אנו נטה את התנועה אל כל אשר נחפוץ), נקים מחסנים גדולים, אשר נקרא להם “שוָוקים”. אם גם בנין המחסנים האלה יהיה גרוע ומזיק לבריאות יותר מן האולמות ההם, ירבו האנשים לנהור אלינו. אבל אז נקים מחסנים יפים וטובים מהם, כי באהבה וברצון להם נבנה, והאנשים האלה, אשר לא הבטחנו להם מאומה, כי אין בידינו להבטיח להם דבר, אם לא נאבה להיות כמתעתעים, האנשים הישרים והחרוצים האלה יבראו ברוח עליזה תנועת מסחר מלאת־חיים. הם ימשכו את הקונים בלי־חשך, יעמדו על רגלים ולא יחושו כי־ייעפו. הם לא רק ישכימו יום יום לבוא, למען היות הראשונים, כי־אם יעשו אגודות, ייסדו קרטילים, לא יניחו כל דבר, ובלבד שימצאו את פרנסתם באין מפריע. ואם לעת מנוחת הערב יתברר להם, כי עבודתם באמונה כל היום הכניסה להם רק שלשה פרנקים, יחכו בכל־זאת בתקוה ליום המחרת, אולי ייטב מן היום הזה.

את התקוה נתנו בלבם.

ואם השואל ישאל: ומנין נקח את הצרכים הדרושים למען השוָוקים? האמנם יש עוד צורך להגיד זאת?

הראיתי למעלה, כי “העזרה על־ידי עבודה” תגדיל את הַריוח חמשה־עשר מונים. מיליון אחד יהיה לחמשה־עשר מיליון ומיליארד אחד לחמשה־עשר מיליארד. האמנם נכון הדבר הזה בעסקים הגדולים כמו בקטנים? והלא פירות ההון במידה שהוא עולה הם פוחתים והולכים? כן, בהון נרדם ונחבא אל הכלים, אבל לא בהון עובד ויוצר. ההון העובד כחו יפה להרבות עד להבהיל גם בעלותו לגובה רב. והרי כאן צפונה השאלה הסוציאלית.

האם דברי אלה נכוחים הם? הנני מעיד עלי בדבר הזה את הגדולים שבעשירינו. למה ישלחו אלה את ידם בתעשיות רבות ושונות? למה זה ישלחו אנשים אל תחתיות ארץ להעלות משם פחמים בשכר דל ובסכנת־נפשות? לא אדמה בנפשי כי נעים הדבר; גם לא לבעלי־המכרות. לא אחשוב את בעלי־ההון לאנשים אבירי־לב, וגם לא אעמיד פנים, כי אחשוב עליהם כזאת. הן לא לגרות מדון חפצי, כי־אם להשכין שלום.

העוד עלי לחזק את נס ההמונים ואת הדרך להטותם לכל מקום גם בראיות מעליות־הרגל של אנשי־האמונה?

חלילה לי לפגוע ברגשות־הקודש אשר בלב כל איש בדברים, שאפשר לגלות בהם פנים שלא כהלכה.

רק בקצרה ארמוז על ערכה של עלית־הרגל למכה בשביל עולם המושלמים וללורד (Lourdes) בשביל עולם הקתולים, ועוד מקומות רבים כאלה, אשר המאמינים ישובו משם מנוחמים, וכך גם ערך המעיל הקדוש אשר בטרייר. וכן נציב גם אנו מטרות קדושות למשאת־נפשם של אנשינו. הן ראשי־דתנו יבינו אותה ראשונה והם ילכו אתנו באשר נלך.

בארץ החדשה נניח לכל אדם למצוא את אשרו לפי דרכו. ובראש וראשונה החפשים בדעות היקרים אשר לנו, צבא־הנצח המרחיב בלי הרף את גבולות האנושיות.

שם לא יהיו כופים את האדם לשום דבר, חוץ מדברים הכרחיים לקיום המדינה והסדר הטוב. ומצוות־חובה אלו לא תהיינה תלויות בשרירות לבו של יחיד פלוני או קבוץ אלמוני, כי חוק־עולם יהיו, אשר אין לשנותו. וכי יבוא אדם ויטען, על יסוד הדוגמאות שהבאתי, כי רק זמן קצר אפשר למשוך את ההמון אחרי מטרות האמונה, הפרנסה והשעשועים האלו – לא יהיה לי כל עמל לסתור את טענתו. נכון הוא, כי אחת המטרות ההן כחה יפה רק למשוך את לב ההמונים, אך כל המטרות האלה יחד עלולות לקשר את האנשים קשר של קיימא ולספק את נפשם. כי שלוש המטרות האלו מתחברות יחד למשא־נפש גדול אחד, משא־נפש נכסף מאז ומעולם, אשר מלא תמיד את לב עמנו, אשר בגללו חיה, אשר בגללו החיוהו מצוקותיו וסבלותיו: ארץ־מולדת חפשית! כאשר תחל התנועה, יצאו הראשונים בעקבותינו ואחריהם ינהרו אחרים, ועוד אחרים יספחו עמהם, והאחרונים ידָחפו אחריהם.

ורע יהיה גורל המפגרים, הנמושות היוצאים באחרונה, גם פה וגם בארץ החדשה.

אבל היוצאים ראשונה, אשר יעברו חלוצים לפני העם באמונה, בהתלהבות וברוח גבורה – המה ינחלו את מבחר המקומות בארץ.

חומר אנשינו    🔗

אין עם, אשר כה הרבו להפיץ עליו עלילות אשר בטעות יסודן, כעם היהודים. וצרותינו במשך הדורות כה הרבו לדכא את רוחנו ולהרך את לבנו, עד כי חוזרים אנו במו פינו על העלילות ההן וגם נאמין בהן. אחד המשפטים המתעים האלה הוא, כי היהודים להוטים במידה מופרזת אחרי המסחר. והנה גלוי וידוע, כי בכל מקום אשר נוכל להתנשא יחד עם המעמדות העולים, אנו ממהרים לפנות עורף למסחר. רוב רובם של הסוחרים היהודים שולחים את בניהם ללמד תורה ומדע. הן זאת הסבה לתלונה על “יהוד” כל מקצועות ההשכלה. אבל גם בשכבות הכלכליות הנמוכות יותר אין תשוקת־המסחר גדולה בנו, כאשר יטפלו עלינו. בארצות מזרח אירופה רב מספר היהודים, שאינם עוסקים במסחר ואינם נרתעים מפני כל עבודה קשה. ל“אגודת היהודים” תנתן היכולת להכין ספירה מדעית ומדויקת, אשר מתוכה נראה לדעת את חומר אנשינו. התפקידים והסכויים החדשים, הנשקפים לאנשינו בארץ החדשה, יניחו את דעת החיים גם עתה מיגיע כפיהם, ורבים מן הסוחרים הזעירים יהפכו שם לעושים במלאכה.

הרוכל הסובב בכפרים וצרורו הכבד על גבו איננו מאושר, כאשר ידַמו רודפיו. ביום עבודת שבע השעות יהיו כל האנשים האלה לפועלים. הם אנשים ישרים, אך אינם מכירים את ישרם, ועל־כן רב סבלם מכל האדם. ו“אגודת היהודים” הן מראשית הוָסדה תדאג לחנכם בעבודה. את תשוקתם להשתכר נעורר בדרך בריאה ומועילה. היהודי מטבעו יודע חסכון, בעל־תחבולות ורגש־המשפחה יפעמהו בחזקה. אנשים כאלה יסכנו לכל משלח־יד, ואם נסתום את מקורות המסחר הזעיר ימשכו ממנו גם הרוכלים את ידם. לתכלית זו די יהיה, למשל, לעודד את בתי־הממכר הגדולים, אשר בהם תמצא כל סחורה. בתי־כל־בו אלה מחנקים כבר בזמן הזה את המסחר הזעיר שבכרכים. בארץ־תרבות חדשה מלכתחילה לא יניחו למסחר הזה לעמוד על רגליו. ועוד יתרון לבתי־הממכר האלה, כי בגללם יתישבו בארץ החדשה מיד גם אנשים שצרכיהם נעלים יותר.

הרגלים קטנים    🔗

היתכן לדבר בחבור זה שכולו כובד־ראש, ולו גם בדרך אגב, על הרגליו הקלים וצרכי־רווחתו של האדם הפשוט?

אדמה, כי יתכן. וחשוב הדבר עד מאד. כי הרגלים קלים אלה הם כאלפי חוטים דקים ורפים, אשר בהשזרם יחד והיו לחבל בל־ינתק.

גם בדבר הזה עלינו להשתחרר מן המושגים המוגבלים. כל מי שראה מעט מהליכות העולם יודע, כי דבר נקל הוא בימינו להעתיק לכל מקום את ההרגלים הקלים אשר בחיי יום יום. ההמצאות הטכניות של העת החדשה, אשר התכנית הזאת רוצה להשתמש בהן לתועלת האנושות, שמשו עד כה בעיקר להרגלים קלים אלה. מלונות אנגליים מתנוססים עתה במצרים ועל ראשי ההרים בשוייץ, בתי־קפה וינאיים באפריקה הדרומית, תיאטראות צרפתיים ברוסיה, אופירות גרמניות באמריקה, ובפריז אפשר להשיג שכר בוַרִי מן המין המשובח.

בצאתנו שנית ממצרים לא נשכח את סיר הבשר.

בכל חבורת בני־מקום ימצא כל איש כחפצו את הרגליו הקלים, אך טובים, יפים ונעימים מן הראשונים.

 

“אגֻדת היהודים” (Society of Jews) ומדינת היהודים    🔗

הנהגת הענינים    🔗

החבור הזה לא נועד לאנשים, אשר תורת־המשפטים היא אומנותם; על־כן אוכל רק לרמוז על תורתי בעיקרי־המשפט של המדינה, כאשר עשיתי בדברים רבים אחרים.

ובכל־זאת עלי לתת ערך־מה לתורתי זו, אשר חדשה היא ותוכל לעמוד גם בויכוח עם אנשים למודי־משפט.

תורתו של רוסוֹ, אשר נתישנה כבר, הניחה ביסוד המדינה את האמנה החברתית. אלה דברי רוסו:,,תנאי האמונה הזאת קבועים על־פי טבע המשא־והמתן בצורה כזו, שכל שנוי יעשה אותם בטלים ומבוטלים. ומכאן שהתנאים האלה, אפילו לולא נאמרו מעולם בפירוש, הם בכל־זאת מקוימים ומקובלים בכל מקום במידה שוה ובשתיקה כהודאה וכו'".

מעולם לא קשה היה לסתור את תורת רוסו מצד ההגיון ומצד ההיסטוריה, אף כי פעולתה של תורה זו היתה עצומה ואיומה כאחת. בארצות־החוקה המודרניות אין כל ערך מעשי לשאלה, אם לפני התקנת החוקה היתה כבר קיימת אמנה חברתית, “שתנאיה לא נאמרו בפירוש, אבל אינם עלולים להשתנות”. על כל פנים בימינו היחס המשפטי שבין הממשלה ובין האזרחים הוא כבר קבוע ועומד.

אולם לפני הוָסד מדינה חדשה ובטרם תותקן חוקתה, חשובים עיקרים אלה גם למעשה, והן יודעים ורואים אנו בעינינו, כי יכולות להוָסד מדינות חדשות. מושבות מנתקות את קשריהן עם ארץ־האם, משלמי־מסים פורקים מעליהם עול מושלם, ארצות אשר רק עתה נודעו ממהרות ליסד מדינות חפשיות. אמנם מדינת־היהודים היא בריאה חדשה ויחידה במינה בארץ אשר טרם נדע מקומה. אבל לא כברת־הארץ היא המדינה, כי־אם האנשים המאוחדים בה על־ידי כח ממשלה.

העם הוא היסוד האישי והארץ היא היסוד הדברי של המדינה. ומשני היסודות האלה האישי הוא הכי נכבד. ישנה, למשל, ממשלה בלי יסוד דברי, וגדול כבודה על פני הארץ – היא ממשלת האפיפיור.

במדע העוסק בשאלות המדינה שולטת עכשיו תורת ההכרח השכלי. תורה זו דיה להצדיק את התהוות המדינה, ואין לסתרה מן הבחינה ההיסטורית כמו את תורת האמנה. בכל מה שנוגע להתהוות מדינת־היהודים, אני עומד בחבור זה כולי על תורת ההכרח השכלי. אבל תורה זו אינה עולה בד בבד עם היסוד המשפטי של המדינה. ההשקפה המודרנית אינה סובלת את התורות האומרות, כי יסוד המדינה נעשה בידי שמים, בידי בעלי־זרוע, בתוקף זכויות האבות או בדרך ירושת־נחלה, או על־פי אמנה. פעם יבקשו למצוא את היסוד המשפטי של המדינה באדם בלבד (תורת בעלי־הזרוע, זכויות־האבות והאמנה), פעם בכח שמעל לאדם (יסוד המדינה בידי שמים) ופעם מתחת לאדם (תורת ירושת־הנחלה). תורת ההכרח השכלי, מתוך נוחות או זהירות, משתמטת מלהשיב על השאלה הזאת. אולם שאלה, אשר כה העמיקה להעסיק את גדולי חכמי־המשפט שבכל דור ודור, אי־אפשר שתהא כולה דברים בטלים. באמת נמצאים במדינה כחות אנושיים וכחות נאצלים מעורבים יחד. בלי יסוד משפטי אי־אפשר להבין את המועקה השוררת לפעמים בין העם ובין מושליו. לדעתי, יתכן למצוא את היסוד הזה בתורת,,הנהגת הענינים" (Negotiorum gestio), אשר על־פיה יהיה כלל האזרחים,,בעלי הענינים" (Dominus negotiorum) והממשלה תהיה “המנהיג” (Gestor).

חוש־המשפט הנפלא של הרומאים יצר בתורת “הנהגת הענינים” יצירה לתפארת. אם רכושו של אנוס נתון בסכנה, רשאי כל אדם לבוא ולמלטו. הוא “המנהיג”, המנהל עסקיהם של אחרים, הוא לא נצטוה על כך, כלומר, לא נצטוה על־ידי אדם. הצווי בא לו מהכרח גבוה. את ההכרח הגבוה הזה אפשר לנסח בשביל המדינה באופנים שונים, ושונים גם נסוחיה בדרגות־התרבות השונות, לפי יכולת־התפיסה שבכל זמן וזמן. ה“הנהגה” מכוונת לטובת ה“בעלים”, העם, שגם “המנהיג” כלול בתוכו.

“המנהיג” מנהל רכוש, שגם הוא שותף בו. שותפותו מקנה לו את ידיעת המצב הרע, וזו תובעת את התערבותו, למלחמה ולשלום; אבל לעולם לא יצוה על עצמו למעשה בתור אחד השותפים. לכל היותר יוכל לשער, כי השותפים הרבים לאין מספר יסכימו לו.

המדינה תקום על־ידי מלחמת־קיומו של אחד העמים. במלחמה הזאת אי־אפשר לחכות, עד שתתקבל בדרך ארוכה פקודה נכונה. כל מעשה רב לטובת הכלל יופר מלכתחילה, אם יצטרכו להחליט עליו קודם על־פי רוב דעות. הפילוג הפנימי יחליש את העם ולא יוכל לעמוד בפני האויב החיצוני. “אין מקום בכובע לכל הראשים”, אומר המשל הגרמני. על־כן ישים “המנהיג” את הכובע בראשו ויעבור לפני העם.

ורשות מספקת לו ל“מנהיג־המדינה”, בשעה שהכלל נתון בסכנה ו“הבעלים” אינם יכולים להושיע את עצמם, אם מתוך חולשת־הרצון או בשל מעצורים אחרים.

אבל על־ידי התערבותו יתחייב “המנהיג” כלפי “הבעלים” כמו על פי אמנה (quasi ex contractu). זהו היחס המשפטי במידה שהיה קיים לפניה, או נכון מזה: שנוצר יחד עמה.

ועל “המנהיג” להיות ערב בעד כל התרשלות ועליו ליתן את הדין, אם באשמתו לא מלא חובתו שקיבל עליו, או איחר לעשות כל התלוי בחובתו וכו'.

אין חפצי להאריך פה בהסברת תורת “הנהגת הענינים” ובהתאמתה לעניני מדינה. הדבר הזה ירחיקני מאד מעצם הענין. רק זאת חפצתי להוסיף עוד: “על־ידי ההסכמה תחשב פעולת ההנהגה לגבי הבעלים, כאילו נעשתה מלכתחילה לפי פקודתם”.

וכל זה מה ענין הוא לנו?

עם היהודים הנפוץ בארצות שונות אינו יכול לנהל בעצמו את עניניו המדיניים; במקומות שונים נתון הוא במצוקה קשה או קלה; על־כן נחוץ לו קודם “מנהיג”.

ומובן הוא, כי “מנהיג” זה אינו צריך להיות איש יחיד. איש כזה יהיה לשחוק, או בהיותו חשוד על טובת־עצמו – בוז יבוזו לו.

“המנהיג” של היהודים מוכרח להיות “אישיות מוסרית” במלוא מובן המלה.

וזוהי “אגודת היהודים”.

“מנהיג” היהודים    🔗

“האגודה”, היא האורגן של תנועת־העם, אשר אך עתה הגענו לברר את טיבה ותפקידה, אמנם תוָסד טרם כל. אופן הוָסדה הוא פשוט בתכלית הפשטות. מקרב היהודים בני־החיל בארץ אנגליה, אשר הצעתי לפניהם בלונדון את תכניתי זו, תקום “האישיות המוסרית” שהזכרתי למעלה.

“אגודת היהודים” היא המרכז, אשר ממנו תצא ותחל תנועת היהודים.

תפקידי “האגודה” הם מדעיים ומדיניים. ליסוד מדינת־היהודים, כפי אשר אראה לי, דרושים תנאים מדעיים ברוח העת החדשה. לו נטל עלינו לצאת היום ממצרים, לא כאבותינו התמימים היינו יוצאים. בראשונה נחקור לדעת את מספר היוצאים וכחם. “אגודת היהודים” תהיה ליהודים כמשה בשעתו. מעשהו של מנהיג היהודים הגדול בימי קדם, לעומת המעשה אשר יעשה עתה, יראה כמחזה־שיר עתיק ומקסים לעומת אופירה משוכללה בימינו. המנגינה אחת היא, אך אנו ננגן אותה ברוב כנורות, חלילים, עוגבים ובטנונים, לאור החשמל, עם תפאורות, מקהלות, בהוד והדר ובזמרים ממדרגה ראשונה.

מטרת החבור הזה לפתוח בויכוח כללי על שאלת־היהודים. אוהבים ואויבים יקחו בו חלק – ומקוה אני, כי לא יעשו זאת כדרכם עד היום, מתוך סנגוריה רגשנית או מתוך חרופים וגדופים. זה יהיה משא־ומתן עניני, מדיני, גדול ורב־חשיבות.

“אגודת היהודים” תאסוף את כל הכרזותיהם של אנשי־המדינה, בתי־המחוקקים, הקהילות והחברות השונות, אשר נאמרו בעל־פה או בכתב, באספות, בעתונים או בספרים.

ובכן תוכל “האגודה”, זו הפעם הראשונה, לברר ולקבוע, אם היהודים רוצים כבר ללכת לארץ־הבחירה ואם מוכרחים הם ללכת שמה. “האגודה” תקבל מאת הקהילות בכל העולם את האמצעים הדרושים לעריכת ספירה מקיפה מחיי היהודים.

התפקידים הבאים: החקירה המדעית של הארץ החדשה ומקורותיה הטבעיים, התכנית המכוונת בשלמות את ההגירה וההתישבות, ההכנות לחקיקת החוקים ולהנהלה וכו' – אלה יהיו פועל־יוצא הגיוני מן התכלית.

כלפי חוץ על “האגודה” להשתדל, כאשר הסברתי למעלה בחלק הכללי, שהיא תוכר ככוח יוסד המדינה. אם יהודים רבים יתנו את ידם מרצון לתנועה, תגדל סמכותה בעיני הממשלות.

וכלפי פנים, כלומר, נגד בני עמנו, תכונן “האגודה” את כל הדברים הדרושים לנו בעת הראשונה – את התא היסודי, בלשון חכמי הטבע, אשר ממנו יתפתחו אחר־כך כל הסדרים הצבוריים במדינת־היהודים.

ואחרי־כן מה יהיה?

לקיחת הארץ    🔗

בנדוד העמים בימי־קדם, היו משחק ביד גורל־העולם לנשאם ולטלטלם לכל רוח. כמחנות ארבה נשאו בבלי־דעת, עד כי ירדו באחד המקומות. הן בימי־קדם לא ידעו את רחבי האדמה.

הגירת היהודים החדשה תוצא לפועל על פי עיקרים מדעיים.

עוד לפני כארבעים שנה היתה כריית הזהב נעשית על דרך תמימה עד להפליא. מה זרים היו מעשי האנשים בקליפורניה! לשמע השמועה נהרו שמה אנשים נואשים מכל קצוי תבל לגנוב ולשדוד מן האדמה ואיש מרעהו את אוצרות זהבם – למען יאבדוהו אחר־כך במשחק כדרך שודדים.

והיום! נתבונן נא היום אל מלאכת כורי־הזהב בטרנסואל. לא פוחזים וריקים, רודפי־הרפתקאות רומנטיים, כי־אם גיאולוגים ומהנדסים חכמי־לב ינהלו את חרושת הזהב. מכונות עשויות ברוב חכמה מוציאות את הזהב מאבני־האופל, ואזלת יד המקרה.

וכן תֵחקר ותֵאחז ארץ היהודים החדשה בכל האמצעים אשר בידי בני זמננו.

אחרי אשר תובטח לנו הארץ, תפליג שמה אניתנו לקחת אותה.

באניה הזאת יהיו באי־כח “האגודה”, “החברה” וחבורות בני־המקום.

תפקידיהם של לוקחי־הארץ האלה הם שלשה: א. לחקור חקירה מדעית מדויקת את סגולותיה הטבעיות של הארץ. ב. לכונן בה הנהלה מרכזית גמורה, ג. לחלק את הארץ. התפקידים האלה אחוזים זה בזה וצריך שיתמלאו לפי המטרה, שנתבררה כבר כל צרכה.

רק דבר אחד טרם נתברר: איך תחלק הארץ לפי חבורות בני־המקום.

בהפתח חבל־ארץ חדש באמריקה, יש אשר המתנחלים יאחזו בו בדרך פשוטה מאד: המתנחלים מתאספים על הגבול ובשעה קבועה ישתערו כולם על האדמה ויכבשוה בחזקה.

כן לא יעשה בארץ־היהודים החדשה. את מגרשי המחוזות והערים ימכרו מכירה פומבית. לא בכסף, כי־אם במעשים טובים.

לפי התכנית הכללית ברור יהיה מה המה הדרכים, הגשרים ותעלות־המים הדרושים למען התנועה בארץ. כל זה יעשה לפי המחוזות. וגם בתוך המחוזות ימכרו מגרשי־הערים מכירה פומבית. חבורות בני־המקום תתחייבנה לבצע זאת כראוי וכנכון. ההוצאות תהיינה על חשבון החבורות, שתהיה להן הרשות לגבות תרומות כרצונן. והלא “האגודה” תוכל לדעת מראש, אם אין החבורות מתחייבות בקרבנות שהם למעלה מכחן. לקהילות הגדולות ינתן כר נרחב לפעולותיהן. בעד קרבנות גדולים ינתן תגמול ראוי: אוניברסיטות, בתי־ספר מקצועיים, בתי־ספר גבוהים, תחנות־נסיון וכו' ומוסדות־המדינה, אשר לא נחוץ כי יהיו בעיר הבירה, יקבעו במקומות שונים בארץ.

תועלתם של המתנחלים תהיה ערובה בעד מלוי חובותיהם על הצד היותר טוב, ובשעת הדחק ישאו אנשי המקום בהוצאות. כי כאשר לא נוכל ולא נאבה להסיר את ההבדל בין האנשים היחידים, כן ישאר ההבדל גם בין חבורות בני־המקום. הכל מתחלקים בדרך הטבע. כל הזכויות אשר רכש לו האדם נשמרות היטב, וכר נרחב ניתן להתפתחות כל מפעל חדש.

את כל אלה ידעו אנשינו ברור מלכתחילה.

כשם שלא נתעתע ולא נרמה את האחרים, כן לא נשלח גם את נפשנו בשוא.

מראש יכון הכל על תכנית ערוכה היטב. אני יכול רק לרמוז על התכנית הזאת וטובי חכמינו ונבונינו יקחו חלק בעריכתה. לתכליתנו נשתמש בכל החדושים שחדש זמננו במדעי החברה והטכניקה, וגם בכל מה שעתיד להתחדש במשך הזמן הממושך הדרוש לבצוע התכנית. כל תגלית טובה בהווה ובעתיד תשמש לצרכינו. וכן נוכל לרשת ארץ וליסד מדינה בדרך חדשה, אשר לא היתה לעולמים ואשר תקותה להצליח רבה מאד.

החוקה    🔗

אחת הועדות הגדולות, אשר על “האגודה” למנות, תהיה מועצת יודעי חוק המדינות. על המועצה הזאת לחבר חוקה טובה ומודרנית ככל האפשר. וחוקה טובה, לדעתי, היא זו, שאינה ניתנת לפירושים רבים. בספר אחר שחברתי, בררתי מה הם סדרי המדינה הטובים בעיני. המונרכיה הדימוקרטית והריפובליקה האריסטוקרטית הן בעיני צורות ־המדינה הנאות ביותר. צורת המדינה ועיקר־השלטון צריכים להקביל זה לזה מתוך נגוד משלים. מצדד אני מדעת בזכות סדרים מלכותיים (מונרכיים), שבהם אפשרית מדיניות בת־קבע והם מיצגים משפחה נודעת לשם בדברי־הימים, שנוצרה וחונכה למלוך מתוך רצון מתמיד לשמור על קיום המדינה. אולם בדברי־ימינו חל הפסק של דורות רבים ואין ביכלתנו לחדש את הקשר עם סדר־מדינה כזה. כל נסיון קל לעשות דבר כזה היה ללעג ולקלס.

דימוקרטיה בלי מלך, לשם שווי־משקל, אינה יודעת כל מעצור לשבט או לחסד, והיא מביאה לידי להג אין קץ בבית־הנבחרים ומגדלת את הכת השנואה של מדינאים לשם אומנות. והעמים אשר בימינו גם לא יכשרו לדימוקרטיה בלתי־מוגבלת, ואדמה כי בדורות הבאים יכשרו עוד פחות מזה. כי הדימוקרטיה הטהורה מותנה בנמוסים פשוטים בתכלית, ואולם נמוסינו מסתבכים והולכים לרגל רבוי התנועה והתרבות. Le ressort d’une démocratie est la vertu (מקור הצלחתה של כל דימוקרטיה הוא היושר), אומר מונטסקייה החכם. ואיפה ימצא יושר זה, כוונתי ליושר המדיני? אין אני מאמין בישרנו המדיני, יען כי לא שונים אנחנו מיתר בני־האדם בזמן הזה, ובהנתן לנו החופש מיד ירום לבבנו. את “משאל העם” אני חושב לאיולת, כי בפוליטיקה אין שאלות פשוטות, שאפשר להשיב עליהן, “הן” או “לאו”. וההמון עוד רע הוא מבית־הנבחרים, כי יאמין לכל דעה כוזבת ולבו ילך אחרי כל מרבה לצעוק. באספות־עם אין לחתוך לא עניני פוליטיקה חיצונית ולא פנימית.

עניני הפוליטיקה צריכים להחתך מגבוה. אבל בגלל זה לא ישועבד איש במדינת־היהודים; כל יהודי יוכל לעלות וגם נטל עליו לעלות מעלה מעלה. כל יחיד יאמין כי מרומם הוא את עצמו וכן יתרומם הגוי כולו. את העליה האת יש לגדור בגדרים מוסריים לתועלת המדינה ולטובת הרעיון הלאומי.

על־כן שויתי לנגד עיני ריפובליקה אריסטוקרטית. הצורה הזאת יאתה גם לרוח עמנו השואף לכבוד, אך ברוב הימים נשחת וילך אחרי ההבל. כמה מתקנות וניציה מרחפות לנגד עיני; אבל עלינו להשמר מכל הדברים אשר קרבו את קצה של וניציה. אנו נלמד משגיאותיהם של אחרים בקורות העמים וכן גם משגיאותינו אנו. כי עם מודרני אנחנו, ורצוננו להיות בראש העמים המודרניים. עמנו, אשר “האגודה” תתן לו את הארץ החדשה, יקבל בתודה גם את החוקה אשר “האגודה” תמציא לו. ובאשר תמצא “האגודה” עומדים לה לשטן, הכנע תכניעם. היא לא תוכל נשוא כי יחידים, שוגגים או מזידים, יפריעוה ממעשיה.

הלשון    🔗

אולי יחשבו רבים, כי חסרון לשון אחת לכולנו יהיה לנו למכשול. הן לא יתכן, כי נדבר איש עם רעהו עברית. מי מאתנו יודע עברית במדה מספקת לבקש כרטיס לנסיעה ברכבת? אין אתנו איש כזה. ובכל־זאת פשוט הדבר מאד. כל אדם ידבר בלשונו, אשר בה יקרת מולדת מחשבותיו. ומדינת שוייץ תוכיח לנו נאמנה, כי עמים דוברי שפות שונות יוכלו להיות לאגודה אחת. גם שם, בארץ החדשה, נוסיף להיות את אשר הננו, כשם שלא נחדל לאהוב בדאבה את ארצות מולדותינו אשר אלצונו לעזבן.

את שפות־הז’רגון העלובות והרצוצות, שפות הגיטו אשר נשתמש בהן כיום הזה, נסיר מפינו. אלו היו לשונות־סתרים בפי אסירים. מורינו העממיים ישימו את לבם לדבר הזה. השפה אשר תסכון יותר מאחרות במשא־והמתן הכללי, תהיה ברוב הימים מאליה הלשון הראשית. הן תכונת עמנו ואחדותנו היא יחידה ומיוחדת במינה. כי רק בדת אבותינו עוד נכיר, כי בנים אנו לעם אחד.

שלטון הדת    🔗

האם יהיה לנו באחרונה גם שלטון הדת? לא! האמונה היא הקשר המאחדנו, אך המדע עושה אותנו לאנשים חפשים. כל נדנוד־מחשבה של כוהנינו ליסד שלטון־דת נפיר בראשיתו. אנו נדע לכלוא אותם בתחום בתי־הכנסיות, כשם שנחזיק את חיל־צבאנו בבתי־הקסרקטין. לצבא ולכהונה נתן כבוד גדול, כיאות לתפקידם הנכבד. אבל לא להם לחוות דעה בעניני המדינה, אשר מידה ניתן להם הכבוד, כי התערבותם תהיה לנו למכשול מבית ומבחוץ.

כל אדם חפשי באמונתו ובכפירתו, כשם שהוא חפשי בלאומיותו. ואם יאבה המקרה, כי יגורו בתוכנו גם בני אמונות אחרות או בני לאומים אחרים, ומצאו מחסה ומגן בכבוד שכם אחד עם כל אזרחי המדינה. אנו למדנו את מידת הסבלנות באירופה. ולא בלעג אני אומר זאת. רק במקומות מעטים נוכל לחשוב את האנטישמיות בימינו להעדר סבלנות דתית, כאשר היתה מלפנים. אצל רוב עמי־התרבות האנטישמיות היא תנועה, אשר בה הם אומרים לגרש רוח־בלהות, המתהלך בקרבם מימי עברם.

חוקי הארץ    🔗

כאשר רעיון המדינה יהיה קרוב להתגשמות, תושיב “אגודת היהודים” ועד של יודעי־משפט לחוקק את החוקים הראשונים. בזמן המעבר יתנהגו עם כל יהודי לפי חוקי הארץ אשר ממנה בא. אך נשתדל, כי במהרה תהיה חוקה אחת לכולם. החוקים יהיו לרוח העת החדשה; גם בזה נקח את הטוב מכל מקום. יתכן לכונן חוקה למופת, לפי הדרישות הנאותות של החברה בזמן הזה.

הצבא    🔗

רואה אני את מדינת־היהודים כמדינה נייטרלית. צבאה יהיה רק חיל־מצב – אך חמוש בכל תחמושת־הצבא המודרנית, אשר תפקידו יהיה לשמור על הסדר כלפי פנים וכלפי חוץ.

הדגל    🔗

אין לנו דגל, אך דרוש הוא לנו. ברצותנו לנהג אנשים רבים, עלינו להרים סמל מעל לראשיהם.

משער אני לעצמי דגל לבן ובו שבעה כוכבי־זהב. השדה הלבן יסמל את החיים החדשים, הטהורים; הכוכבים הם שבע שעות־הזהב אשר לעבודת יומנו. כי בשם העבודה ידגלו היהודים ההולכים אל הארץ החדשה.

חוזי־גומלין והסגרת פושעים    🔗

מדינת־היהודים צריכה להוָסד על יסוד הגון. הן חרדים אנו לכבודנו בעמים בימים יבואו.

על־כן שומה עלינו למלאות את כל ההתחייבויות בארצות מושבותינו ביושר־לבב.,,אגודת היהודים" ו“החברה היהודית” יתנו הוזלה במחיר הנסיעה והנחות בתנאי ההתישבות רק לאנשים, אשר יביאו תעודה חתומה בידי השלטונות הקודמים ובה כתוב: “יצא מן הארץ כחוק וכמשפט”.

כל התביעות האזרחיות, הנמשכות עוד מן הארצות העזובות, תוגשנה בארצנו ביתר קלות מאשר במקום אחר. אנו לא נחכה כלל לחוזי־גומלין. רק למען כבודנו נעשה זאת. וכן גם נמצא בימים הבאים בתי־משפט נוחים לתביעותינו יותר מאשר מצאנו במקומות שונים עד היום הזה.

אחרי כל האמור מובן מאליו, כי גם נמהר להסגיר את הפושעים היהודים יותר מארצות אחרות, עד בוא העת, אשר ניסד את ענשינו על העיקרים המקובלים ביתר ארצות־התרבות. ואולם אחרי אשר רצו את עוונם יתקבלו ללא כל הגבלה, כי גם הפושעים יתחילו לחיות בתוכנו חיים חדשים.

ככה תוכל ההגירה להיות לרבים מן היהודים כעין משבר אשר סופו לטובה. התנאים החיצונים הרעים, אשר השחיתו רבים בנפשם, יוסרו, והאובדים ישובו לחיות חיי־ישרים.

רצוני לספר פה בקצרה מעשה שקראתי בידיעות ממכרות־הזהב אשר בויטווֹטֶרסרנד. איש אחד בא אל מקום המכרה ההוא, השתקע שם וניסה כה וכה, אך לא שלח את ידו בכריית הזהב. לאחרונה כונן בית־חרושת לעשיית קרח ומעשה ידיו הצליח, ועד מהרה הכירו רבים בהנהגתו הישרה, וייקר האיש בעיני כל. והנה כעבור שנים אחדות הושם האיש לפתע פתאום בבית־האסורים. לפנים, בשבתו בפרנקפורט, היה בנקאי, ואחרי עשותו כמה מעשי־תרמית ברח מן הארץ, ובשנותו את שמו החל לחיות פה חיים חדשים. וכאשר הוציאוהו מן הארץ כאסיר, באו כל נכבדי העיר אל בית־הנתיבות ויברכוהו ברכת הדרך ויפרדו ממנו באהבה – עד שובו אליהם! כי אכן שוב ישוב.

מעשה זה בא ללמדנו, כי חיים חדשים יוכלו להיטיב גם את הפושעים. ובקרבנו היהודים הן לא רב הוא בערך מספר הפושעים. לתכלית זו מן הראוי לקרוא ספירה מענינת, שחבר ד"ר פ. נתן בברלין בשם “הפשעים אצל יהודי גרמניה” – בפקודת הועד להגנה בפני האנטישמיות – על־פי תעודות רשמיות. אמנם החבור הזה, המלא לו מספרים, נוסד, כאמצעי “הגנה” אחרים, על הדעה המשובשת, כי יתכן לבטל את האנטישמיות בדברים של טעם. יש לשער, כי שנואים אנחנו בשל יתרונותינו, כאשר ישנאונו בשל חסרונותינו.

התועלת שבהגירת היהודים    🔗

משער אני, כי הממשלות תשמנה לב לתכנית זו, ברצונן או אנוסות על־פי האנטישמיים שבארצותיהן, ואולי גם יראו פה ושם אותות־רצון להצעה ולא יעלימו זאת מ“אגודת היהודים”.

כי הגירת היהודים, שאני עוסק בה, לא תוכל לגרום כל משבר כלכלי. להפך, התגשמות התכנית הזאת תעצור בעד משברים כאלה, הבאים תמיד בעקבות רדיפות היהודים. בארצות, הנגועות עתה באנטישמיות, תבוא תקופה גדולה של שפע ברכה. הן אז יחלו, כאשר העירותי כבר פעמים רבות, האזרחים הנוצרים לקחת את העמדות, אשר נעזבו מן היהודים בנחת ובסדר נכון. אם יראו את עבודתנו בעין יפה וגם יסייעו בידינו, עתידה התנועה הזאת להביא ברכה בכל מקום. רק עניי־הדעת יכולים לחשוש, שיציאת יהודים רבים תגרור אחריה התרוששות הארצות. את החשש הזה יש לסלק לגמרי. כי שונה היא מן ההגירה בשל רדיפות, אשר כמוה כמבוכת המלחמה, דרכה להשחית את הקנינים. לא כן הגירת אנשים ההולכים בשלוה וברצון להתישב בארץ חדשה, אשר יעשו את כל מעשיהם כחוק וכמשפט, לאור יומם, גלוי לעיני הפקידים ובהשגחת דעת הקהל. ולא עוד אלא שהגירת היהודים תעצור בעד הגירתם של עניי הנוצרים לארצות רחוקות.

ועוד טובה אחת תצא למדינות, כי מסחרן ירבה ויעצם חוצה. בהיות היהודים נאלצים עוד שנים רבות להביא את סחורותיהן מארצות אירופה, על־ידי החבורות למקומותיהן יחולק המסחר בצדק ובמישור, כי כל אחת תספק זמן רב את צרכיה מן המקומות, אשר הסכינה לקחת שם.

אך הטובה הגדולה מכל, אשר תצמח מן התנועה הזאת, היא הרווחה אשר תבוא בחיי החברה. במשך כל העת אשר היהודים יצאו מארצותיהם, עשרים שנה או למעלה מזה, נקל יהיה להשביח את שאון רגזה של החברה.

הצורה אשר תקבל השאלה החברתית תלויה בהתפתחותם של האמצעים הטכניים. הקיטור אסף את בני־האדם מסביב למכונות אשר בבתי־החרושת, ושם ידחקו איש את רעהו וימררו איש את חיי אחיו. התוצרה היא עצומה ללא ברירה וללא שיטה, ומביאה בכל רגע לידי משברים קשים, הממיטים אסון על המעבידים והעובדים גם יחד. הקיטור לכד את בני־האדם ברוב לחץ, אך יש לשער כי שמוש החשמל יפזרם שוב, ואולי ישנה את מצב העבודה לטובה. על כל פנים הממציאים הטכניים, מיטיביה האמתיים של האנושות, יוסיפו לעבוד עבודתם גם אחרי אשר תחל הגירת היהודים, ותקוותנו חזקה כי יוסיפו להמציא המצאות נפלאות כאשר עד כה, ועוד נפלאות מהן.

המלה “נמנע” כמעט נמחקה משפת הטכניקה. לו קם בן המאה הקודמת מקברו, כי־עתה ראה את כל חיינו מלאים כשפים נשגבים מבינתו. בכל מקום אשר נבוא ואמצעינו החדשים בידינו, נהפוך את המדבר לגן רוה. לבנין ערים יספיק לנו עתה מספר שנים יחידות כמספר מאות־השנים בדורות עברו. עדות הן ערים רבות כאלו באמריקה. המרחקים חדלו מהיות מעצור לאדם. בתי־האוצר אשר לרוח האדם החדש גדושים עושר רב; כל יום יוסיף עליו כהמה וכהמה; מוחות־אדם לרבבות מעמיקים חקר, משוטטים בכל קצוי־תבל, והדבר אשר מצא האחד, יהיה בן־רגע לקנין העולם כולו.

רוצים אנו להשתמש במדינת־היהודים בכל הנסיונות החדשים ולהשלימם. וכשם שעבודת שבע השעות תהיה נסיון לטובת האנושיות כולה, כן נתאמץ להיות ראשונים בכל מעשה טוב ומועיל, וארצנו החדשה תהיה ארץ־נסיון וארץ־מופת לרבים.

אחרי יציאת היהודים ישארו העסקים אשר כוננו ידיהם באשר הם. וגם רוח־הקבולת היהודי לא יחסר בכל מקום אשר ימצאו בו חפץ. היהודי יוסיף להשקיע את כספו במקומות, אשר בעליו יודע את תנאיהם על בורים. ובעוד אשר בזמן הזה נאלצו היהודים מפני הרדיפות לבקש לכספם מפלט בעסקים רחוקים בחוץ־לארץ, הנה אחרי הפתר שאלת־היהודים בשלום, ישוב הכסף לארצות אשר ישבו בהן עד עתה, למען עזור להן להגיע למרום הצלחתן.

 

חתימה    🔗

כמה דברים נשארו בלתי מבוררים, כמה חסרונות, פליטות־קולמוס פוגמות וחזרות מיותרות נמצאים עוד בחבור הזה, אשר רבות חשבתי בו בטרם כתבתיו ופעמים רבות שניתי את צורתו.

הקורא הישר, אשר גם בינה לו לרדת אל עמקם של הדברים, לא ישים לב לחסרונות שבספר. להפך, הוא יתעורר לתת מחכמתו ומכחו למלאכה, אשר איננה קנין היחיד, וישאף לתקן בה כל פגם.

האם לא הסברתי דברים המובנים מאליהם ולא הסחתי דעתי מטענות רבות־ערך?

על טענות אחדות נסיתי להשיב; יודע אני, כי יש עוד טענות אחרות, רבות, נכבדות וגם נקלות.

אחת הטענות הנכבדות היא, כי צרת־היהודים איננה הצרה היחידה בעולם. אולם דעתי היא, כי על כל פנים עלינו להתחיל לבער מעט מן העוני שבעולם; ולו יהי העוני הזה לפי שעה עניננו בלבד.

ועוד יש לטעון, כי לא יתכן שנוסיף להפריד בין משפחות בני־האדם; תחת להציב גבולות חדשים, מוטב שנהרוס את הגבולות הישנים.

– דעתי היא, כי האנשים החושבים ככה, הם בעלי־הזיה חמודים, אבל עשבים יעלו בלחייהם, והרעיון הלאומי עוד יוסיף לפרוח. האחוה הכללית איננה אף חלום יפה. למען מרום מאמציה של האישיות דרוש צר ואויב.

– היתכן? – ישאלוני – הן היהודים בארצם יהיו שאננים מפחד אויב, ואם מהתענג ומרוך תרפינה ידיהם ויצערו, הלא אז יאבד עם ישראל כלה? – דעתי היא, כי אויבי היהודים יהיו רבים, כאויבי כל עם ועם. אבל בשבתם על אדמתם, לא יתכן עוד כי ישובו ויפוזרו אל כל קצוי ארץ. אי־אפשר שהגלות תקום שנית, כל־עוד לא היתה כל תרבות העולם למשואות. ורק איש פותה יפחד פחד אשר כזה. רבים ועצומים כחות התרבות למען תוכל לעמוד על נפשה.

הטענות הנקלות רבות לאין מספר, כאשר רב מספר האנשים הנקלים מן הנכבדים. טענות אחדות של מה בכך כבר נסיתי לסתור. כל הבא להתיצב על הדגל הלבן אשר שבעה כוכבים עליו מחויב לעזור לנו במלחמה זו להסברת רעיוננו. יתכן, כי המלחמה תהיה ראשונה ביהודים רעים, ערלי־לבב ועניים בדעת.

האם לא יאמרו עלי, כי חרב אני נותן בידי האנטישמיים? מדוע? יען כי מודה אני על האמת? יען לא אתפאר, כי עמנו כולם צדיקים?

האם לא יאמרו עלי, כי מורה אני דרך, אשר יוכל להועיל להוָתנו? טענה זו אני דוחה בהחלט. הדבר שאני מציע יוכל לצאת לפעולה רק בהסכמת רוב היהודים. יתכן לעשות את הדבר למורת רוח יחידים, או גם למורת רוחן של קבוצות היהודים האדירים כיום הזה, אך לא יתכן לעשותו מגבוה נגד רצונו של עם ישראל כולו. בכל מקום שנתן ליהודים שווי־זכויות אי־אפשר שיתבטל; כי הנסיונות הראשונים לבטל את זכויות היהודים, יניסו מהרה את כולם, עשיר ורש, אל חיק המפלגות המהרסות. בכל ארץ שהשלטון החל להתנהג עם היהודים בעוות הדין, לא אחרו לבוא משברים כלכליים. ואמנם לא יתכן לעשות לנו רעה ניכרת, מבלי אשר ירעו העושים גם לנפשם. אך בין כה ובין כה השנאה הולכת הלוך וגבור. העשירים מרגישים בה רק מעט מזעיר אבל עניי עמנו! ישאלו נא את פי עניינו, אשר מאז התחדש האנטישמיות התרוששו על אחת שבע.

ואם יאמרו מתי־מספר מבני עמנו החיים בטובה, כי הלחץ טרם גבר עד לידי צורך בהגירה, וגם במקומות אשר היהודים מגורשים שם ביד חזקה, אין הם יוצאים ברצון – אשיב להם: כן הדבר, כי אינם יודעים אנה ילכו! כי הולכים הם מדחי אל דחי. אבל אנחנו נורה להם את הדרך אל ארץ־הבחירה, ועל כחה הנערץ של ההתלהבות להלחם בכחו האיום של ההרגל.

הרדיפות בימינו אינן אכזריות כרדיפות בימי הבינים? נכון הדבר, אבל רגישותנו גדלה מאד, ועל־כן לא נחוש כי מעטו סבלותינו. הרדיפות במשך דורות רבים רפו את עצבינו עד מאד.

ואם יוסיפו וישאלו: איך תהי תקוה למפעל הזה, לו גם יתנו לנו את הארץ ואת השלטון בה – אם רק העניים ילכו שמה? אשיב להם לאמר: הן רק אלה דרושים לנו בתחילה! רק אנשים מרי־נפש יצלחו לכבוש ארץ.

ואם יאמר איש: לו אפשר היה הדבר לעשותו, כי־עתה כבר נעשה… אשיבנו:

לפנים אמנם אי־אפשר היה הדבר לעשותו, אבל עתה אפשר ואפשר. עוד לפני מאה שנה, לפני חמישים שנה, היה זה נראה כהזיה בלבד; עתה נעשה כל זה למציאות. העשירים, אשר היכולת בידיהם לסקור מתוך עונג את כל ההישגים הטכניים של ימינו, יודעים היטב, כי הכסף יחולל הכל. ואולם רק העניים והתמימים, אשר לא ידעו עד מה גדול כבר היום שלטון האדם בכחות־הטבע, הם ישמעו לקול המבשר ויאמינו בו אמונה שלמה, כי מלבם לא נכרתה התקוה לשוב אל ארץ־הבחירה.

הנה כי כן, אחי בני ישראל! לא אגדה היא, לא תרמית עינים! ביד כל איש מכם להוָכח כי כן הוא, יען כל איש מכם נושא עמו מעט מארץ־הבחירה: האחד בשכלו, השני בכח זרועו והשלישי ברכוש אשר עשה.

והנה ידמו רבים, כי ארוך המעשה ורחוק מאד. אם גם יצליח הרעיון, עוד שנים רבות תעבורנה עד אשר תוָסד המדינה, ובינתיים יהיו היהודים באלף מקומות ללעג ולחרפה, לבז ולמשסה, להרג ולאבדן. לא, כאשר אך נחל לבצע את תכניתנו, תקום האנטישמיות בכל מקום לדממה. כי ברית שלום היא בינינו ובין העמים.

כאשר אך תוָסד “אגודת היהודים” תעשה לה השמועה כנפים, וביום אחד תנשא בברק חוטי־הטלגרף לכל קצוי תבל.

ומן הרגע ההוא תהיה הרווחה. מן המעמד הבינוני אשר לנו ישטפו המוני בעלי ההשכלה הבינונית אל אשר ידרשו ראשונה; המה יהיו הטכנאים, קציני־הצבא, הפרופסורים, הפקידים, עורכי־הדין והרופאים הראשונים בארץ החדשה. וכה יצעד הדבר הלאה במהירות אך בלא מהומה.

בבתי־הכנסיות יתפללו להצלחת המפעל, וגם בבתי־התפלה אשר לעמים הוסר תוסר אבן־המעמסה אשר העיקה על עמים רבים.

אבל בראשונה נחוץ כי תהיה הרווחה במחות. שומה על הרעיון לפרוש כנפים ולהגיע אל מעונות־העוני האחרונים, אשר בהם ישכנו אחינו האומללים, למען יעורו מבלהות תרדמתם. כי חיי כל עמנו ימלאו תוכן חדש. אם כל אחד יעשה לנפשו, והיו עד מהרה לחיל רב ועצום.

ומה רב הכבוד הצפון לראשונים אשר יצאו נדבה למלחמה בעד רעיוננו!

על־כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחיה.

אני חוזר על דברי הראשון: היהודים אשר ירצו, ישיגו את מדינתם.

הגיעה השעה, כי נחיה חפשים על אדמתנו ושאננים נמות בארץ מולדתנו.

חופשתנו תביא חופש לכל העמים, בעשרנו יתעשרו ובגדולתנו יגדלו גם הם.

ואשר ננסה לפעול שם רק למען אשרנו והצלחתנו, ממנו תוצאות ברכה ואושר לכל בני־האדם.

 

תאריכים חשובים בחיי הרצל    🔗

1800, 7 במאי (י' אייר תר"ב) – נולד בבודאפשט.

1878 – עובר לוינה. מתחיל ללמוד באוניברסיטת וינה.

1882, 8? בפברואר – רשימותיו המפורטות הראשונות בשאלת היהודים.

1889 – נשא לאשה את יוליה נאשאור.

1891, אוקטובר־1893 יולי – סופר העתון הוינאי “נויאה פרייאה פרסה” בפאריס.

1894, 21 באוקטובר־8 בנובמבר – מחבר את המחזה,,הגיטו החדש".

1895, 5 בינואר – טכס השפלת הכבוד של הקפיטן דרייפוס.

2 ביוני – שיחה עם ברון הירש.

יולי – עובר לוינה כעורך ספרותי של העתון “נויה פרייאה פרסה”.

1896, 14 בפברואר – מפרסם את חיבורו,,מדינת היהודים".

23 באפריל – ראיון אצל הדוכס מבאדן.

29־18 ביוני – נסיעתו הראשונה לקושטא.

15־5 ביולי – משא ומתן בלונדון על הקמת “אגודת היהודים”.

18 ביולי – שיחה עם אדמונד רוטשילד בפאריס. התחלת ארגון התנועה.

1897, 7־6 למרס – ועידת הכנה בוינה לשם כינוס קונגרס ציוני.

6 ביוני – הופעת הגליון הראשון של השבועון הציוני הרשמי “די ולט” (העולם).

31־29 באוגוסט – הקונגרס הציוני הראשון; ייסוד ההסתדרות הציונית.

1898, 31־28 באוגוסט – הקונגרס הציוני השני; החלטה על ייסוד הבנק “אוצר התישבות היהודים”.

18 באוקטובר־17 בנובמבר – נסיעה לארץ ישראל; ראיון אצל הקיסר הגרמני בקושטא (18 באוקטובר) ובירושלים (2 בנובמבר).

1899, 18־15 באוגוסט – הקונגרס הציוני השלישי, ניסוח רשמי של דרישת ה“צ’רטר”.

1900, 13 באוגוסט – הקונגרס הציוני הרביעי, שנתכנס בלונדון.

1901, 8 במאי – ראיון אצל השולטן בקושטא.

30־26 בדצמבר – הקונגרס הציוני החמישי; ייסוד הקרן־הקיימת לישראל.

1902, 7 ביולי – הרצל בפני “הועדה המלכותית לעניני הגירת הזרים” בלונדון; התחלת הקשר הרשמי עם ממשלת בריטניה הגדולה. באותם הימים שיחות עם הלורד רוטשילד בלונדון.

5 באוקטובר – הופעת הרומן התבניתי “אלטניילנד” (תל־אביב).

26־22 באוקטובר – שיחות עם המיניסטר הבריטי לעניני המושבות יוסף צ’מברליין ועם מיניסטר החוץ לורד לנסדאון בדבר התישבות באל־עריש.

1903, מאי – דחיה סופית של תכנית אל־עריש. הצעת צ’מברליין בדבר התישבות באפריקה המזרחית.

17־5 באוגוסט – נסיעתו של הרצל לרוסיה.

28־23 באוגוסט – הקונגרס הציוני הששי, פולמוס “אוגנדה”.

1904, 23־22 בינואר – שיחות עם האפיפיור ועם מלך איטליה.

15־11 באפריל – הועידה השנתית בוינה (ועידת ההתפייסות).

16 במאי – רישום אחרון ביומנו של הרצל.

8 ביולי (ב' תמוז תרס"ב) – מותו של הרצל.